אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן מ

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן מ

סימן לט

סעיף א' במחבר כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו', הש"ך וכל האחרונים כתבו בטעם הרמב"ם דיכול אדם לחייב עצמו בדבורו לחוד כמו שמשתעבד הערב בדבורו בלבד, ואכן הקצוה"ח כתב דטעם הרמב"ם הוי משום אודיתא, ולולי דמסתפינא היה נ"ל דבר חדש דאודיתא אינו מועיל כ"א כשהודה לו שעצם הדבר היה של הקונה מתחלה, אבל אם לדברי המודה, עצם הדבר שלו היה, ורק שהודה שכבר נתחייב לו, וכ"ש כשבא עתה להתחייב בהודאתו, ע"ז לא מהני אודיתא, וכעובדא דרב מרי גופא דקאמר שם ולודי לי' דהנהו זוזי דרב מרי נינהו, ואמאי לא קאמר דלודי לי' שכבר זכהו ע"י קנין המועיל, דזה היה נוח טפי שאין בולט השקר כ"כ, אע"כ שבזה לא יועיל קנין אודיתא. ובטעם הדבר נראה כמ"ש הרשב"א בחדושיו (קדושין דכ"ו) הביאו המקו"ח (הלכות פסח סי' תמ"ח) דאודיתא לאו קנין הוא, אלא התחייבות הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו וב"ד עושין עפ"י הודאתו ע"ש, והא דהקונה לא צריך לקנין, היינו משום דכיון שהמקנה הודה שזה היה שלו מתחלה וא"כ לדבריו א"צ כלל לקנין, ואם נצריכו קנין הרי אנו מעצמנו סותרים הודאתו, וכיון שעל הב"ד לעשות כהודאתו ממילא אין מצריכין קנין, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהודה שעצם הדבר שלו היה, ושפיר י"ל כיון שנתחייב מעצמו עלינו לעשות כהודאתו וגם בלא קנין, אבל אם לא הודה רק על הקנין או על ההתחייבות אין מועיל ההודאה, כיון דבעצם שקר הוא ולא עשה עמו קנין והתחייבות נמי לא שייך דהא אין מתחייב בהודאתו לתת לו, והדבר נראה נכון מצד הסברא, וגם אפשר להביא ראיות לזה, דהנה במס' (ב"מ די"א) בעובדא דר"ג ור' יהושיע טרח הש"ס התם לומר וכי לא היה להם סודר לקנות, ואמאי לא הקנה להם המעשרות באודיתא שהמעשרות הוא שלהם, ונהי דבזה י"ל כיון דבמתנות כהונה נתינה כתיב וצריך ליתן משלו, ואם יודה שהמעשרות הללו היה מתחלה שלהם, א"כ לדבריו לא קיים מצוות נתינה, מ"מ אכתי יקשה דלודי להן שכבר נתן לכל אחד מהם בקנין, אע"כ שעל זה לא יועיל אודיתא, ומה דמהני בהרשאה שמקנהו אגב קרקע אע"ג דידעי' שאין לו קרקע, דהוא מטעם אודיתא כמ"ש התוס' (ב"ב דנ"ד) התם נמי שכיון שמודה שיש לו קרקע הוי הודאת בע"ד כמאה עדים, וההודאה הוא ע"ז שיש לו קרקע וכמ"ש התוס' (כתובות דנ"ד) ולא ע"ז שהקנה לו המעות ע"י קנין אגב, ולפ"ז אי"א לומר כהקצוה"ח דטעמו של הרמב"ם הוי משום אודיתא, דהא לפמ"ש ע"י אודיתא אינו יכול להתחייב כלל, ולא מהני זה כ"א בחפץ או במעות פקדון כשהודה שהמעות הללו של פלוני הם, ועיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לקמן (סי' פ"א) ודו"ק:

וחוץ לענינינו ישבתי בזה דברי התוס' (גיטין די"ג ע"ב) ד"ה גופא שהוכיחו שם דבמעמד שלשתן קונה גם בע"כ של נפקד דאי מרצונו דוקא למה תקנו מעמ"ש יקנה באודיתא דמהני אפי' לדבר שאינו בידו, ע"ש, וכבר תמהו כל המפרשים דאפי' אי מעמ"ש איתא בע"כ יקשה נמי דליקני באודיתא דמהני נמי בע"כ כהך דאיסור גיורא דהיה בע"כ, ולפמ"ש דאודיתא לא מהני כ"א כשמודה שעצם הדבר היה שלו אבל כשהודה שכבר נתן לו בקנין לא מהני יתיישב בטוב דהנה הפנ"י שם כתב דמה שנסתפקו התוס' אי מהני מעמ"ש בע"כ, אי אפשר לומר לענין זה שיהא החפץ של זה השני שיחזירנו לו, דזה פשיטא מה יכול הנפקד לעכב, הא הוא צריך להחזירו ואינו יכול להחזיקו, וממילא קנה זה ונוטלו הימנו, אלא כוונת התוס' שיהא הנפקד מעתה שומר של זה השני ע"ש, ודבריו צריכים ביאור, מאיזה טעם נכריח את הנפקד שיהא שומר לאדם שלא נשתעבד אצלו בשמירה. וצ"ל דכיון שנתחייב בשמירה לראשון לשמור את החפץ זמן ידוע נשתעבד ממילא לכל מאן דאתי מחמתיו, לשמור עד אותו זמן, כיון שבפקדון לא שייך לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו, אכן זה אינו שייך כ"א באופן שהחפץ הי' מתחלה באמת של המפקיד הראשון, ואליו נתחייב בשמירה, בזה אמרינן דאף אם מסר אח"כ החפץ לאחר, נשתעבד בשמירה גם לזה האחר, כיון דאתי מחמתיו דמפקיד הראשון, אבל אם נתברר אח"כ שמתחלה בשעה שמסרו לא היה החפץ שלו רק של אדם אחר, פשיטא שנעקר חיוב השמירה מהמפקיד מעיקרא, ולהשני יכול לומר לאו בע"ד דידי את, כיון שבשעה שקיבל השמירה לא ידע שהחפץ שייך לו, וסבור היה שהוא של המפקיד, וראיה לזה ממ"ש בהגה"א בגיטין שם סי' י"ט דאם ראובן שלח חפץ לשמעון שישמרנו אם השליח בשעה שמסרו לשמעון אמר לו ראובן שלח לך החפץ וקיבל שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי הוא שומר של ראובן, ואפילו בכה"ג יש סברא לומר דיכול שמעון לומר לראובן לאו בע"ד דידי את כיון שלא קיבלו מיד ראובן וכמ"ש בהג"א שם, אבל אם בשעה שמסר החפץ לשמעון לא הודיעו שהוא של ראובן, כו"ע סברי דיכול לומר לאו בע"ד דידי את ע"ש, ולפ"ז א"ש הכל, דממ"נ באיזה אופן שהיה האודיתא לא קנה בע"כ, דאם האודיתא היתה שעצם החפץ היה מתחלה של אדם זה שהודה לו, א"כ בכה"ג לא נכנס מעולם לשמירה כלל בע"כ, כיון שבשעה שקיבל לא ידע שהוא של אדם זה, וסבור היה שהוא של המפקיד אשר הפקיד בידו א"כ מצי למימר לבעל החפץ האמיתי לאו בע"ד דידי את וכנ"ל, ואם שההודאה היתה שמסר לו אח"כ בקנין, ומתחלה היתה שלו, א"כ הא בכה"ג לא מהני כלל האודיתא וכמו שהוכחתי דאודיתא לא מהני כ"א כשהודה שמתחלה היתה שלו וכנ"ל:

ומתוך מה שכתבתי איפשט לי מה שנסתפקתי מכבר, באם מכר המפקיד את החפץ לאחר בתוך זמן השמירה, אם הנפקד הוי נמי שומר של לוקח, וממוצא הדברים דלעיל מוכח דנשתעבד בשמירה גם ללוקח, ושוב מצאתי בהגהות קרני ראם שעל המהרש"א בגיטין שכתב נמי לדבר פשוט, דהיכי דמקנה במעמ"ש בע"כ של הנפקד נעשה נמי שומר של הקונה, דכיון דכבר נכנס לשעבוד השמירה למפקיד, וממילא כיון דקנה זה במעמ"ש נכנס בחיוב שמירה גם להקונה ע"ש, אכן כשאני לעצמי אין מסתבר לי לומר שיהיה באפשר להכריח אותו שיהיה שומר להשני בע"כ, דמתחבר יותר שיוכל לומר לזה השני טול את שלך, וקושיתם שהקשו על התוס' היה נראה ליישב באופן אחר קצת, דהנה הא בע"כ צריך שיודה לו שהחפץ היה מתחלה של הקונה וכמ"ש וא"כ איך שייך לומר שיקנה באודיתא, הא עיקר תיקון דמעמ"ש הוא משום תקון משא ומתן כמ"ש הרא"ש שם. היינו שיוכל להמחות לו חיב לפרעון חובו מן הפקדון או שקונה מקח וזה נותן לו הפקדון דמי מקח, וא"כ איך שייך לומר שיקנה לו באודיתא. דא"כ למחר יתבענו חובו ויאמר שמה שהודה לו אינו פרעון, בשלמא אם היה אפשר להיות האודיתא שיודה לו שמסר לו אח"כ בקנין, היה שפיר שייך לומר שיקנה לו באודיתא, היינו שיאמר שמה שמסר לו הפקדון הוא בעד פרעון החוב או המקח, אבל לפמ"ש שבכה"ג לא מהני אודיתא, והאודיתא צריך ע"כ להיות שמתחלה היה החפץ שלו, א"כ היאך שייך כלל לומר שיקנה לו בזה, הא למחר יתבע בעד החוב והמקח, ואע"ג דכשאין הפקדון ביד הנפקד כתבו התוספות דיודה לו באודיתא ולא חשו לזה דלא יתרצה להודות שמא יתבענו החוב אח"כ, היינו משום דבאמת מילתא דלא שכיחא הוא שיתבענו עוד הפעם, דאטו ברשיעי עסקינן, וברוב הפעמים לא יחוש המודה לחשש זה, ועוד דאפשר ליקח בטחונות ממנו שלא יתבע עוד הפעם, רק שטריחא מילתא לחזר אחר הבטחונות, ולכן משום מילתא דלא שכיחא כשאין הפקדון ביד הנפקד לא שייך לתקוני בזה מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא. דאם יקרה מקרה כזה, או שהמודה לא יחוש לזה, ואף אם יחוש יקח בטחונות ממנו, ולא שייך לתקוני בשביל זה הלכתא בלא טעמא, כיון דאפשר לתקוני באודיתא אע"ג דהוא ע"י טורח כיון דהוי מילתא דלא שכיחי לא חשו לזה וכמ"ש הרא"ש בכה"ג, אבל ליתקן שיהיה תמיד קנין אודיתא ודאי דלא אפשר כיון דיחוש המודה שמא יתבענו, ולחזור אחר בטחונות הוה טרחא יתירה ודו"ק:

ושוב כתב הקצוה"ח דעדיתא אין נגמר בלא עדים, וכ"כ בשו' רעק"א, ויש לתמוה ע"ז ממה שהקשו התוס' (ב"מ דמ"ו) דליקני לו המעות בהודאה, ולדבריהם מאי מקשו הא בפשיטות י"ל דהתם בגורן ליכא עדים, א"ו מוכח מן התוס' שאפי' בלא עדים נמי מהני:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה