אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות הלואה › סימן לט

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות הלואה · סימן לט

הלכות הלואה

סעיף א' בש"ך סק"ב האריך בענין שעבודא דאורייתא, ובדעת הרא"ש הקשה מדידי' אדידי' דבפ' גט פשוט כתב דשעבודא דאורייתא, ואילו בב"ק כתב דב"ח אינו גובה מיתומים מעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"נ דאמר עבדא כמטלטלי בכל מילי דרבנן, ואפשר ליישב עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלין לא משתעבדי, משום דלאו אדעתייהו סמיך בשעת הלואה, ולכן עבדי דניידי הם ויכולים לברוח, דמיא למטלטלי בזה דלא משתעבדי, ובשגם דזה פשוט דמה דאמרינן דמטלטלי לא משתעבדי, אינו אלא דרבנן דמה"ת אין לחלק בזה, וא"כ אכתי הוי דרבנן שבדרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי:

ושוב הוכיח דר"פ סובר שעבודא לאו דאורייתא מדאמר בכתובות טעמא דפריעת ב"ח מצוה ע"ש, ולענ"ד נראה להוכיח מהתם גופא להיפך דסובר שעבודא דאורייתא, והוא דהנה בכתובות (דף פ"ו) קאמר ר"פ דפריעת ב"ח מצוה, ופרש"י משום דכתיב הין צדק. והקשו המפרשים למה לא הביא רש"י מקרא דיוציא אליך את העבוט החוצה, והרבה ראשונים פי' באמת מקרא דיוציא ובחבורנו שם כתבתי ליישב עפמ"ש הראב"ן סי' ס"ט וז"ל אמר טולא דבר תורה אחד מלוה בשטר וכו' מ"ט שעבודא דאורייתא, וכלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבד למלוה דסבר עולא כתנאי ודאמר בב"מ בע"ח שבא למשכן לא יבוא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה הלוה יוציא העבוט ואם לא יוציא המלוה מנתקו בשוק בע"כ כו' ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדחוקי להוציא לו משכון או לנתוחי ב"ד וכו' עכ"ל, ולפ"ז משמע להו מקרא דיוציא אליך משמע שבע"כ כייפינן לי' וגובין ממנו בע"כ וא"כ התם בס"ד דרב כהנא ששאל מרב פפא דלדידך דמצוה היא אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי, ומספקא לי' אי כופין או לא, לא הוי מצי לפרש מטעם דיוציא אליך, דהא לטעם זה פשיטא דלא מהני מה שאומר לא בעינא למיעבד מצוה, כיון שאפי' לנכסיו מגבינן בע"כ, כ"ש דכופין אותו, ומאי מספקא לי', ולכן בס"ד דרב כהנא הוכרח לפרש מקרא דהין צדק, וכל זה הוא רק לס"ד, אבל לבתר דמסיק יק התם רב פפא דכופין אותו, איה"נ דנוכל לפרש דהמצוה הוא מקרא דיוציא אליך את העבוט, והנה טעם דמ"ד שעבודא דאורייתא ילפינן נמי מקרא דיוציא אליך את העבוט כמ"ש בשם הראב"ן, וגם רשב"ם פי' כן בברייתא, א"כ לפמ"ש דלמסקנא דרב פפא סובר דהמצוה הוא מקרא דיוציא, ממילא מוכרח דגם הוא סובר שעבודא דאורייתא, וכן מסקי גם הרי"ף והרא"ש בס"פ גט פשוט דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא, ומה דמצריך בכתובות לטעם דמצוה, ובקדושין (די"ג ע"ב) קאמר רב פפא משום נעילת דלת, והא כיון דשעבודא דאורייתא איכא חיוב, ומאי אהני טעם דמצוה ונעילת דלת, וי"ל עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלי לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה, ואכן היינו דוקא בתורת שעבוד אבל בתורת כפייה לקיים מ"ע גביא מיני' דידי' מיהא, ולפ"ז רב פפא בא לאוסופי עוד על מ"ד שעבודא דאורייתא. דבלא טעם דמצוה, ורק בתורת שעבוד, א"כ במטלטלין דליכא תורת שעבוד לא גבינן אפי' מיני', ואתי רב פפא לאוסופי דמצוה נמי איכא, ולכן מיני' דידי' גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מ"ע, ובס"ד דרב כהנא היה סובר דרב פפא דאומר מצוה, היינו דאינו אלא מצוה ולא שעבוד, אבל למסקנא יתפרש דגם רב פפא סובר דשעבוד איכא אלא דאתי לאוסופי עוד דמצוה נמי איכא, וטעם דנעילת דלת הוצרך נמי, משום דטעם דמצוה לא מהני כ"א למיני' דידי' גופא דלדידי' הלוה ונתחייב לפרוע אבל לגבות מיתומים לא מהני טעם זה כיון דהם לא לוו מאתו וכמ"ש רש"י (ב"מ דס"ז) או מטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, משו"ה הוצרך נמי לטעם דנעילת דלת לגבות מיתומים נמי לא בתורת שעבוד כיון דבמטלטלין ליכא שעבוד ואפ"ה גביא מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעל דלת, ומה יפה יתבאר לנו דברי רש"י (ב"מ דס"ז) בד"ה אין ב"ח גובה הימנה וכו' אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין ב"ח גובה הימנה וכו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דבשלמא בעודו קיים גבי אף מגלימא דעל כתפי' שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבוא שליח ב"ד ויכנס לביתו ויטול משכונו דכתיב והאיש אשר אתה נושה וכו' יוציא אליך וכו' אבל היכי דמית בהדי יתמי מאי עבידתי' הרי לא לוו מאתו ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסיה מדין ערב וכו' וכי אוזפי' עלייהו סמיך אבל מטלטלין אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הוא דבידו להצניען עכ"ל, והנה בע"כ בדעת רש"י דתורת שעבוד ליכא במטלטלין כמ"ש דלאו עלייהו סמיך, וצ"ל דהא דגביא מיני' דידי' מיהא היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע, וא"כ יקשה למה הביא פסוק דיוציא אליך, הא רש"י גופא כתב בכתובות דהמצוה הוא משום הין צדק, ובס' נחל יצחק כאן ראיתי שהרגיש בזה, ונתקשה טובא בכוונת רש"י ע"ש, ולמ"ש א"ש דלמסקנא הוי לכו"ע מקרא דיוציא וכנ"ל:

ודע דכדברי רש"יש מחלק במטלטלין בין דידי' ליתמי איתא גם ברמב"ם (פי"א מהלכות מלוה) וז"ל דהבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן מטלטלין שהמטלטלין אינם תחת שעבוד מה"ת עכ"ל, וגם עוד כמה פוסקים כתבו כלשון הזה, ובס' נח"י הוכיח נמי מירושלמי המובא ברא"ש דכתובות שם בסי' ב' דלכן ינתנו ליורשים ולא לב"ח דזו תורה וזו אינה תורה, הרי דס"ל דמה"ת אינו גובה מטלטלי דיתמי, ונדחקו למצוא החילוק, כיון דמיני' דידי' גביא מיהא מה"ת הרי דנשתעבדו וא"כ מה איכא בין דידי' ליתמי, מ"ש קרקעות דכיון דמשעבדי אין חילוק בין דידי' לדיתמי, ובאמת ליכא דין שעבוד במטלטלין, ומיני' דידי' דגביא היינו בתורת כפייה לקיים מ"ע כיון דלדידי' הלוה ונתחייב לפרוע, משא"כ היתומים וכנ"ל בשם רש"י, ואע"ג דעל היתומים נמי איכא מצוה לפרוע חוב אביהם וכמ"ש בש"ס (כתובות דצ"א), וא"כ ניגבי גם מינייהו בתורת כפייה לקיים המצוה, אכן כבר יישב זה רש"י בכתובות שם בד"ה מצוה וז"ל משום כבוד אביהן אלא שאין לב"ד לכופו על כך דלאו מ"ע מפורש הוא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן בעלמא עכ"ל, הרי דביתומים שאינה מ"ע מפורש אלא מדרבנן משו"ה אין כופין, משא"כ בדידי' גופא דמ"ע מפורש הוא מה"ת מקרא דיוציא אליך וכו' שפי' כופין דדמי לסוכה ולולב, ועיין בחדושנו עוד לקמן (סי' ק"ח) שכתבנו ליישב מתוך דברנו קושית היש"ש בדיני ברירה ע"ש ודו"ק:

שם בקצוה"ח אות א' הוכיח דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דידי', ועיין מ"ש איהו גופי לקמן (סי' צ"ז) סקי"ב ובחדושנו שם:

סעיף ט' במחבר אבל שנים שבאו לדין כו', עיין בקצוה"ח סק"ה שכתב דהיכי דנולד הספק שמא פרעו מקודם דקנו לקוחות הקרקע דאז אין דינם של הלקוחות כמו א"י אם פרעתיך אלא כמו א"י אם נתחייבתי משום דאי נימא שהלוה פרעו מקודם דקנו לקוחות הקרקע דאז לא הוי מעולם שום חזקת חיוב בלל על הלקוחות ע"כ הוה דינם כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים ע"ש, והנתיבות שם בסק"י השיג עליו, דהא הנכסים כבר נשתעבדו וא"כ הספק אי יצאו משעבודם ע"ש, ונראה להביא ראיה להקצוה"ח מהא דכתובות (דף פ"א) גבי מתו בעליהן עד שלא שתו דקאמר ב"ש נוטלות כתובה ולא שותות ופריך הש"ס ואמאי ספיקא הוא ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ויש להבין מאי פריך ואמאי ספיקא הוא, דמה בכך דספיקא הוא, הא בא"י אם פרעתיך קי"ל דאפי' היכי דלא הו"ל למידע חייב, והתם נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה ועיין בהפלאה מ"ש בזה, אכן להקצוה"ח א"ש, דכמו בלקוחות ה"נ יהיה הדין ביורשים היכי שנולד הספק שמא פרע או נפטר מורישן מאיזה טעם מן החוב, דלא הוי מעולם שום חזקת חיוב על היורשין והוו היורשים כא"י אם נתחייבתי ופטורין, שוב ראיתי דיש לדחות ראיה זאת עפמ"ש התוס' (סוטה דכ"ה) דכיון דהתורה עשאו לספק, ע"כ אין האשה יכולה לטעון טענת ברי ע"ש, וכיון שנפל מעלת הברי של האשה שוב אינו מועיל להתחייב אפי' כא"י אם פרעתיך, דכל עיקר חיובו שבזה הוי דוקא בהצטרפות מעלת הברי עם החזקת חיוב, ושפיר הקשו התם דאמאי מוציאה הכתובה:

סעיף י"ג במחבר בד"א בשער שישבו קנין כו' ופי' שאפי' ללוה אין כותבין שטר אא"כ קנו מידו וכו', ועיין בסמ"ע סקל"ט שכתב שזהו דעת הרי"ף ורמב"ם ותמה על הרמ"א שלא יזכר כלל דהתוס' והרא"ש והטור חולקין בזה וס"ל דעדיו בחתומיו זכין למלוה משעת החתימה אפי' לא בא השטר לידו עד לאחר זמן ע"ש, והנ"ל ליישב. דהנה באמת בש"ס דב"מ די"ג דבשטר הקנאה כותבין ללוה, יש להסתפק מן העדיפות והמעליותא שיש בשטר הזה יותר משאר שטרות, וכי השם מיוחד שנותן לזה השטר לקרותו בשם "שטר הקנאה" מאיזה טעם הוא, אי משום דבעצם נוסח השטר יש שינוי משארי שטרות, והיינו שבשטר הזה נכתב בפירוש התנאי שמשעבד נכסיו אפי' אם לא ילוה וזהו המעליותא שיש בשטר הזה, וגם משו"ה קראוהו שטר הקנאה, לא משום שהי' בו קנין, אלא משום התנאי שנזכר בו שמקנה נכסיו מהיום אפי' אם לא ילוה, או שנימא דבאמת בעצם נוסח שטר הזה אין בו שום שינוי ושום תנאי לא הוזכר בו בפירוש, ורק משום דהשעבוד הזה היה ע"י קנין שקנו מלוה למלוה, והקנין היה ג"כ בסתם בלא שום תנאי, ואפ"ה זכה המלוה משעת הקנין, דקנין לטפויי אתא, דאם על תנאי כשילוה לו הקנה הו"ל לפרש, ומדלא פירש קנה משעת קנין, ומשו"ה נקרא שטר הקנאה, ע"ש הקנין שיש בשעבוד הזה, אבל איה"נ שלא היה בזה תנאי מפורש לא בקנין ולא בנוסח השטר, והנה אם כי הדבר מפורש בשמ"ק בשם הרמב"ן דלא בעינן שיאמר או שיכתוב תנאי מפורש בין אלוה או לא אלוה, ורק אם השעבוד היה בקנין, אז מסתמא הוא אפי' אם לא ילוה, דאי על תנאי שילוה הקנהו הו"ל להתנות, וכל עיקר המעליותא שבשטר הקנאה הוא רק מחמת הקנין. אבל בעצם נוסח השטר אין בו שום שינוי ע"ש. מ"מ לענ"ד שבזה יפלגו הרי"ף עם הרא"ש, ולאו דבר פשוט הוא אליבא דכו"ע, דהנה הרי"ף פי' דשטר הקנאה, היינו שיש בו קנין, והרא"ש השיגו דלמה לו קנין, הא אפי' בלא קנין נמי שעבודא דאורייתא ומיד שהלוה נשתעבדו נכסיו ע"ש בסוגיא דב"מ ולכאורה תמוהים מאוד דברי הרא"ש, הא שעבודא דאורייתא לא שייך כ"א כשבאמת הלוה, אבל זה שלא הלוה מאיזה טעם יזכה המלוה לטרוף מן הלקוחות ואין לו שעבוד קרקעות אם לא לוה מעולם וכמ"ש המהר"ש שם, ולכן נראה דהרא"ש יפרש דמעליותא דשטר הקנאה הוי משום דמתנה בפירוש בין ילוה בין לא ילוה, ולפ"ז הוי הדין דאפי' בשטר בלא קנין יכול לשעבודי נפשי' בהכי, דבמזכה לו ע"י אחר קנה ודאי וכמ"ש כל זה הרמב"ן שם, דאי באומר בפירוש אפי' בשטר בלא קנין מהני, ומיושב הקושיא דלעיל, דבמה זכה המלוה השעבוד, דשפיר זכה ע"י התנאי, וכיון שכן דהרא"ש יפרש בע"כ דמיירי בהתנה בפירוש שמקנה נכסיו מהיום אפי' אם לא ילוה, להכי שפיר הקשה על הרי"ף, דא"כ קנין למה, דבאמת היכי שהתנה בפירוש אפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומיושב שפיר שיטת הרא"ש, וגם מה שטען הרמב"ן דאי בהתנה בפירוש קנין למה, ואפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומדמוקי בשטר הקנאה מכלל דאיירי בלא התנה בפירוש, ונראה מזה דיפרש דהשם שנתנו לו, שטר הקנאה, היינו על שם הקנין שהיה בו, ולהכי הקשה דאפי' בלא קנין נמי מהני, אמנם לשיטת הרא"ש גם זה א"ש, דבאמת מיירי התם בלא היה בזה שום קנין, ורק תנאי היה שמקנה לו נכסיו בכל אופן, ונקרא שטר הקנאה, ע"ש התנאי המוזכר בו ולא ע"ש הקנין, והכי משמע מלשון רש"י שפי' שם שטר הקנאה, שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה, משמע נמי דמפרש כהרא"ש, אכן הרי"ף יפרש כהרמב"ן דמיירי בלא התנה בפירוש שמקנה לו נכסיו אפי' אם לא ילוה ובעצם השטר אין שום שינוי, ולהכי הוכרח לפרש דמיירי שהיה בקנין, דעיקר המעליותא הוא רק מחמת הקנין, ונמצא דפירוש דשטר הקנאה, להרי"ף ורמב"ן ע"ש הקנין לחוד, אבל לא היה בו שום תנאי מפורש לא בשטר ולא בע"פ, ולרא"ש מיירי בלא קנין, ורק דתנאי מפורש היה בזה ודו"ק היטב:

והשתא דזכינו לדין יתיישב לנו הסתירה הגדולה שהביאו הראשונים והאחרונים על שיטת הר"ח והרי"ף והרא"ש הביאם הב"י כאן. שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטא שטרא לידו וכמ"ש הסמ"ע והש"ך בשמם, והרעישו כולם מהא דאמר שמואל (ב"מ דט"ז) מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום דכתב ללות ולא לוה הא שייעבד נפשי', ולשיטתם א"כ אמאי אמר שמואל דיחזיר ולא חייש לשמא כתב ללות משום דהא שיעבד נפשי', והא מלשון שמואל דשמא כתב ללות וכו' משמע דאין הלוה מודה וכ"כ התוס' שם וא"כ מה מהני דשיעבד נפשי' הא אכתי איכא למיחש לשמא לא מטא לידו דמלוה כלל, ואכן לפמ"ש דהנך הראשונים הרי"ף ורמב"ם פליגי נמי עם הרא"ש ורמב"ן ורשב"א בעצם מהו שטר הקנאה, והרי"ף וסייעתו יפרשו דהיינו שטר שיש בו קנין והרא"ש וסייעתו יפרשו דהיינו בשטר שמפורש בו שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה ובין לא ילוה וכמ"ש א"ש, דהנה נלע"ד בשיטת הרי"ף שגם הוא וסייעתו מודים דשטר הקנאה כזה כאופן שכתב הרא"ש דמפורש בשטר בין ילוה ובין לא ילוה ודאי דמהני, ואפי' בלא קנין נמי, דכיון דכתב לו בפירוש שמקנה לו נכסיו גם אם לא ילוה ומזכה לו ע"י העדים ודאי דמהני, אלא דס"ל דעל החשש דשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, אין אנו צריכין לזה שיכתוב לו תנאי מפורש, אלא אם היה בזה קנין נמי מהני דאמרינן דמשעת קנין שיעבד נכסיו וכי טריף מניסן בדין טריף, ובזה הוא דפליגי עם הרא"ש, דהרא"ש סובר שאפי' לחשש מוקדם אין מועיל הקנין סתם, דנהי דהקנה לו בקנין מ"מ כל זמן שלא התנה מפורש, אמרינן שאדעת שילוה לו תיכף שיעבד נכסיו, והרי"ף ס"ל דהקנין מהני לומר דמשעת קנין שיעבדו נכסיו אע"ג שההלואה יהיה אח"כ, אבל שטר הקנאה כזה שמפורש בו בין ילוה ובין לא ילוה ודאי דמהני אפי' לשיטת הרי"ף, ולפ"ז הבוא נבוא אל תוכן דבריהם, לענין אי בעינן דמטא לידו, דהנה נהי דהרי"ף יסבור דאדם ישעבד נכסיו אפי' קודם הלואה. ואע"ג דההלואה יהיה בתשרי, הוא מקנה לו נכסיו מניסן, ואפי' סתם קנין נמי מהני לזה. ופליג עם הרא"ש דסובר שמן הסתם לא ישעבד נכסיו קודם הלואה, בכ"ז בזה סובר גם הרי"ף דהקנין אין מועיל כ"א שהיכי באמת בסוף היה הלואה, ולהצילו מחשש מוקדם, רק לזה מועיל הקנין דאמרינן שמשעת קנין שיעבדו נכסיו וכי קא טריף בדין טריף. אבל היכי שגם בסוף לא היה הלואה, בזה לא יועיל הקנין, דנהי דשיעבדו נכסיו משעת קנין, מ"מ מן הסתם ודאי שעלינו לאמוד דעתו שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ודלא כהרמב"ן דס"ל שכל זמן שלא התנה בפירוש שאדעת שילוהו מקנה אמרינן שאפי' אם לא ילוהו נמי הקנהו, והרי"ף יפלוג עליו בזה, והסברא נמי כן הוא דסתמא כפירושו דמי, דמהיכי תיתי ישעבד לו בלא הלואה ובכדי להציל מחשש דשמא לא לוה כלל, לזה הצריך הרי"ף דבעינן מטא לידו, וכיון שכבר מסר לידו אמרינן שודאי הלוהו כבר דזה ודאי לא יעשה למסור השטר למלוה ולא ילוה ממנו ויאמין לו, זהו לא חיישינן, ובכן אפוא יהיה הטעם הדבר דבעינן מטא לידו, לא כהבנת המפרשים משום דקנין לחוד לא יועיל כ"א לעשות התחלת השעבוד, וגמר השעבוד יבוא בנתינת השטר, אלא דקנין לחוד נמי היה מועיל אם אך היינו יודעים שבאמת הקנה לו אפי' אדעת שלא ילוהו, אלא להכי לא מהני הקנין משום דמסתמא אמרינן שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ובעינן נמי מטא לידו, דאז אמרינן שבודאי הלוה לו, ולפ"ז אין מחלוקת כלל בין הראשונים, ורק דלשיטתייהו אזלי, דהרי"ף וסייעתו דסבירא להו דשטר הקנאה, היינו רק שטר שיש בו קנין, אבל אין מפורש בו בין ילוה בין לא ילוה, להכי הוצרך לתנאי דמטא לידו, להסיר החשש דשמא לא לוה כלל, אכן הרא"ש וסייעתו דמפרשי שטר הקנאה, היינו שמפורש בו בין ילוה ובין לא ילוה, להכי ס"ל דגם הקנין לחוד מועיל ולא בעינן כלל מטא לידו, וגם הרי"ף מודה דבשטר הקנאה כזה לא בעינן מטא לידו, ולפ"ז לא קשה מהך דשמואל די"ל דהתם מיירי בשטר הקנאה באופן כזה שמפורש בו תנאי גם אם לא ילוה, ומשו"ה אפי' לא מטא לידו נמי מהני, ועיין בלשון רש"י שם בד"ה שטר הקנאה, שקנו מידו שמקנה לו את נכסיו בין ילוה ובין לא ילוה, ואע"ג דרש"י יפרש כשיטת הרי"ף דשטר הקנאה היינו שיש בו קנין וכמ"ש בשמ"ק שם ע"ש רש"י, אפ"ה בהך דשמואל פי' דמיירי בשטר הקנאה המפורש, וגם הרי"ף יפרש כן, ולאחר כל זה לא יקשה קושית הסמ"ע דלמה לא זכר הרמ"א שהרא"ש והתוס' פליגי, דלפמ"ש לא פליגי כלל, והמחבר שהביא כאן לשיטת הרי"ף ורמב"ם, דפירוש דשטר הקנאה היינו רק שבשטר כתוב קנין, ובכה"ג סובר גם הרא"ש דבעינן מטא לידו דוקא, ויפה עשה הרמ"א שלא הביא בזה דעת החולק דבכה"ג כו"ע מודו דבעינן מטא לידו דוקא ודו"ק היטב, אלא דאכתי צ"ע בעיקר הדבר שהעליתי דלדבר המפורש מהני קנין לחוד, ורק דכיון ששטר הלואה הוא אמינא שאדעת שילוהו מקנה לו, וא"כ במתנה שלא שייך זה, היה ראוי לומר דמהני הקנין ולא בעינן דמטא לידו, והא עיקר ראיית הרי"ף דבעינן דמטא לידו הוא מהך דינא דמי שמצא דייתיקי מתנות דלא יחזיר, ואע"ג דסתמא מיירי גם בשטר הקנאה, אלא מכלל דבעינן מטא לידו, ולפמ"ש במתנה לא יוצרך כלל לתנאי זה וצ"ע:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה