חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן כו
סעיף ב' בהג"ה ויש רשות לב"ד לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב וכו', ומשמע שדוקא בכה"ג כשנטל רשות מב"ד הוא דשרי לילך להעיד, ובכה"ג נמי דוקא לזקנים התירו אבל לא לשאר עמא דארעא, אבל באינו נוטל רשות מב"ד אסור לילך להעיד, ושוב מצאתי בתשובת הרמ"א (סי' נ"ב) שכתב להדיא דכשישראל דן עם חבירו בדיני עכו"ם אסור לעדים להעיד אעפ"י שהוא כדין משום דמסייע ידי עוברי עבירה, ואע"ג דלית בו משום לפני עור מאחר דבלאו דידי' יכול לעשות האיסור וכו' מ"מ איסורא דרבנן איכא ע"ש, ואע"ג דהכא דעיקר האיסור שיש בזה הוא שלא לייקר שם אלילים במה שדן לפניהם, והאיסור הזה כבר נעשה, וגם אם לא יעיד, מ"מ גם בכה"ג אסור כדי שלא ירגיל בכך וכמ"ש הר"ן (ע"ז דנ"ה) דעל מ"ש דאין דורכין עם ישראל העושה בטומאה ומוכח התם דאף סוף דריכה אסור אף שכבר נטמאו ומשום שלא ירגיל בכך. אלא שהשעה"מ שהביא נמי לדברי הר"ן הקשה ע"ז וכי משום שלא ירגיל בכך ימנעו מלהעיד שהוא מ"ע, ועדות פשיטא שמחויב להעיד גם לרשע גמור ע"ש שמכח זה השיג על הרמ"א בתשובה, ומסיק דמחויבים להעיד, ולענ"ד איני רואה בטענתו שום השגה על הרמ"א, דודאי אם העדים היו רוצים למנוע לגמרי להעיד בשום ב"ד מכח חומרא בעלמא, ודאי דלא היו רשאים לעבור על מ"ע מכח חומרא, אבל הכא העדים רוצים להעיד בב"ד ישראל, ואם הבע"ד מתעקש ורוצה דוקא בערכאות אין בזה עבירת מ"ע מצדם, דדוקא כשאינם רוצים להעיד כלל עוברים בלא יגיד, לא כן אם רוצים להעיד אלא שרוצים דוקא בב"ד ישראל אינם עוברים בזה שום עבירה, ונהפוך הוא איסורא עבדי אם מסייעים בזה לעובר עבירה וכתשובת הרמ"א, וכן מה שטען השעה"מ דהוי כהשבת אבידה דמחויב להחזיר אף למומר אוכל נבילות לתיאבון, נמי לא טענה היא מטעם שכתבתי, דבהשבת אבידה אינו עובר כ"א כשאינו רוצה להשיבה כלל, אבל אם רוצה להשיבה בדרך היתר ולא בדרך איסור פשיטא שאינו עובר, ואדרבה חיוב לעשות כן, וה"נ דכוותי' כיון שבב"ד של ישראל רוצה להעיד פשוט דאינו עובר משום מ"ע ודו"ק:
סעיף ג' במחבר ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו, וכתב הסמ"ע לתמוה על לשון המחבר שכתב בשם יש מי שאומר, דלא מצא מי שחולק בזה וסובר דמוציאין ע"ש, ולענ"ד מצאתי מי שחולק בזה, והוא שיטת התוס' בסנהדרין, דהנה הב"ח והסמ"ע והט"ז כתבו כולם טעמים למה אין מוציאין, ולכל הטעמים יש להם פירכא, כמו שהקשו בעצמם כ"א על טעם חבירו, דעל טעם הסמ"ע משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה הקשו דהא הכא לא הקדיש לעניים משום שחמל עליהם, רק בתורת קנס אם לא ילך בערכאות וא"כ אין המתן שכר גדול כ"כ עיין בתומים, ועוד דהא הכא כבר נדר, ואי קיימי עניים ואינו נותנם עובר כל שעה על בל תאחר, ובכה"ג פשיטא דב"ד מחויבים לכופו שלא לעבור על ל"ת עיין בדבריהם, ולענ"ד נראה טעם חדש, דנהי שזה ודאי דמצד הדין יש חיוב לכפות ע"ז, אבל הא לכפייה בעינן ב"ד מומחין דוקא וכמ"ש התוס' (סנהדרין ד"ב) דכפייה גופא צריכה מומחין, וא"כ בזמן הזה דליכא מומחין אי"א לכפות, אלא דבחדושנו לסיל הבאתי כמה דיעוא, דכל היכי דבעינן לאפרושי מאיסורא א"צ ב"ד, וגם כל אחד מחויב לכופו כדי להפרישו מאיסור תורה וכמו שהוכיח הנתיבות לעיל סי' ג' מהש"ס (ב"ק דכ"א) בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד השתא היתירא והשתא איסורא, דרשאי להכותו ולאפרושי מאיסורא, ובחדושנו שם הבאתי מ"ש המנ"ח (מצוה תקנ"ט) להוכיח דגם המחבר גופא סובר לחלק כן, והוא ממ"ש (אה"ע סי' קע"ז) גבי מאנס את הבתולה וז"ל האונסו כו' הרי חייב לישאנה ואינו רשאי להוציאה ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה עכ"ל, ולמה לא כתב תיכף דכופין אותו לכונסה, אלא משום דהמחבר בזמן הזה מיירי דאין לנו סמוכים, א"כ אין כופין אותו לכונסה כיון שהכניסה מ"ע הוא ואין כופין בלא מומחים, אבל לכופו להחזיר דעובר על ל"ת דלא יוכל לשלחה ובחזירתו יתוקן הלאו כופין גם האידנא, אכן בשיטת התוס' הוכחתי דס"ל שאפי' במקום שע"י הכפייה יתוקן הל"ת נמי אין כופין בלא מומחין, והוא ממה שהקשו בריש סנהדרין ממה דדיינינן השתא בזה"ז דיני גזילות והא ליכא מומחין, ואי נימא דסברי כשיטת המחבר דהיכי דבא לתקוני הלאו א"צ מומחין, א"כ מאי מקשו, הא בגזלה אם יכופו אותו יהיה זה תיקון הלאו ואפרושי מאיסור גזל, אע"כ דהתוס' סברי דאפי' לאפרושי מאיסורא נמי בעינן מומחין ע"ש שהארכנו. ויצא לנו אפוא דהיכי דבא לאפרושי מאיסורא אם בעינן מומחין, מחלוקת יש בזה, והתוס' סברי דבעינן מומחין גם לזה, וזהו היש מי שאומר שהביא המחבר כאן דאין מוציאין. והוא שי' התוס' דסברי דגם בכה"ג דבא לאפרושי מאיסורא אין כופין בלא מומחין. וכתב זה בשם יש מי שאומר משום דרוב הפוסקים והמחבר גופא מכללם חולקים ע"ז וסברי דבכה"ג כופין גם בזה"ז וכמ"ש, ומתורץ נמי מה שהקשה הט"ז מברייתא דר"ה דקתני התם דכועין לקיים נדר, דזה ודאי דמצד הדין יש חיוב לכוף, אבל השתא בזמן הזה אין מי שיכול ודו"ק כי זה נכון:
ואין להקשות דהא ביו"ד (סי' רמ"ח) פוסק המחבר גופא דכופין על הצדקה, ולפמ"ש דהמחבר סובר דבזה"ז אין מי שיכוף, וא"כ היכי כייפי' על הצדקה, די"ל כמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' א' סק"ג) דאע"ג דאין דנין בזה"ז מ"מ על ענינים גדולים דנין גם בזה"ז משום תקון המדינה ע"ש, ופשוט דגם צדקה הוה מן ענינים הגדולים וכמ"ש בס' נח"י דלא יחדל אביון מקרב הארץ ואי"א להתקיים בלא צדקה ואין תקון המדינה גדול מזה ובכה"ג דנין גם האידנא, וכ"ת א"כ גם בנידון דהכא שהתחייב בקנס לעניים למה לא נכוף ע"ז הא המחבר גופא סובר דכופין על צדקה, די"ל דהיינו דוקא בעיקר הערכת הצדקה שהממונים והגבאים מעריכין לכל אחד שיתן כפי יכולתו וזהי הכנסה תדירייה, משו"ה ודאי דכופין ע"ז, דהכרח הוא לקיום המדינה, ובההיא הוא דמיירי המחבר ביו"ד וכמש"כ, ומי שנותן פחות ממה שראוי ב"ד כופין ע"ז, משא"כ צדקה כזאת שבאה בדרך מקרה רחוק שאחד יקנוס עצמו לצדקה אם לא ילך לערכאות, ולא יבוטל קיום המדינה אם גם לא נכוף ע"ז, משו"ה סובר היש מי שאומר דאין כופין ודו"ק היטב: