חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן כה
סעיף א' בש"ך סק"א העלה דאם נשא ונתן ביד חייב לשלם אפי' בטעה בדבר משנה כו'. ובקצוה"ח נסתפק בזה וכתב דכיון דדיין אינו אלא שוגג דטעה וסבור דהממון של חבירו הוא וא"כ אמאי מחייבינן אותו הא מה דמרבינן באדם שוגג כמזיד אינו אלא במזיק ולא בגזלן, ובדיין אי"א לחייבו בתור מזיק כיון דגוף הממון לא הוזק ואין בו אלא תורת גזלן וא"כ אמאי חייב בשוגג הא גזל בשוגג פטור ע"ש, ולא עמדתי על קושיתו בתרתי, במה שכתב דדיין אינו מזיק, הא התוס' (ב"ק ד"ק) בד"ה טיהר את הטמא כתבו להדיא דדיין חשיב מזיק גמור, ומשום דדיבור חשוב כמעשה ומזיק בידים, וגרע נמי משורף שטרות חבירו ע"ש, וגם בעיקר קושיתו למה חייב בשוגג, אני תמה מאוד, הא התוס' נתקשו בזה בכמה מקומות, בסנהדרין דל"ג בד"ה שעירבו, ובב"ק שם בד"ה טימא הטהור שהקשה שם הר' אפרים לא יהיה אלא כמטמא בידים ותנן בגיטין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור, והא נמי בשוגג הוא, ותי' דבדיין אית לחיובי טפי אע"ג דשוגג הוא מההיא טעמא דחייבוהו התם מזיד שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרות של חבירו, ה"נ חייבוהו בדיין מטעם זה כדי שידקדק בדינו יפה ע"ש. וא"כ מה קשיא לו דבר שכבר נתקשו התוס' ותירצו זה, ורציתי ליישב דבריו דמשו"ה לא סגי בתי' התוס', כיון דלתי' התוס' דהחיוב הוא משום שלא יהא הולך ומטמא, משמע דאינו אלא קנסא ולא מן הדין, ולפ"ז בזה"ז דאין דנין דיני קנסות אין לחייב בזה, אכן באמת נראה שהחיוב הזה אינו קנס כיון דטעמא רבה יש בזה שלא יהא כ"א הולך ומטמא, וכן לגבי דיין, שידקדק בדין יפה, ומן הדין יש לחייב ע"ז וכן הבין בס' תפארת ישראל בגיטין שם דמזיד לאו קנס הוא, ועוד דאי מזיד קנס הוא היכי משכחת לה דלחייב, דמי יוכל לידע אם עשה זה במזיד, ואי בהודה מעצמו הרי מודה בקנס פטור, אע"כ דלאו קנס הוא בטימא טהרות, ואם כי בירושלמי בגיטין איתא שם להדיא דר' יוחנן אומר מזיד קנם הוא, יש לומר משום דבירושלמי לא נזכר כלל טעם דר' יוחנן שלא יהא כל אחד הולך ומטמא רק קנס חכמים על שעשה מעשה רשע לילך ולהפסיד את חבירו במזיד, וכיון דעבד איסורא קנסינן ני', ומשו"ה סובר דקנס הוא כיון שאין זה תיקון על להבא, כ"א קנס על העבר, אכן הש"ס שלנו דמסיים טעם דר' יוחנן משום שלא יהא כו'. וכיון שיש בזה טעם תיקון על להבא אפשר דסובר באמת דאין זה קנס, אלא מן הדין הוא דחייב אלא דבגיטין (דנ"ב ע"ב) במ"ש בטעם דר"מ דסובר קנסו שוגג אטו מזיד, משמע דבמזיד גופא נמי קנסא הוא, וכן פרש"י שם, ואמנם יש לומר דגם מזה אין ראיה, דנהי דר"מ סובר דמזיד חייב, אין זה מטעם דר' יוחנן שלא יהא הולך ומטמא, כ"א קנס חכמים לפי שעשה מעשה רשע, וכן מוכח בע"כ מזה שסובר דקניס שוגג אטו מזיד, ואי נימא דסובר דמזיד חייב משום שלא יהא כ"א הולך, א"כ מה שייך למיחייבי' בשוגג משום זה. אע"כ דר"מ סובר באמת דחיוב דמזיד הוא מטעם קנס על שעבר ועשה מעשה רשע, ולכן בשוגג נמי מחייבינן משום זה, שהיה לו ליזהר באיסור, וכדי שיהא נזהר על להבא, ועיין מ"ש בחבורנו לגיטין שם בארוכה, עכ"פ טעם דטימא טהרות במזיד אין זה קנס אלא דינא הכי דלישלם, וא"כ התוס' שכתבו דמטעם זה גופא יש לחייב נמי לדיין שטעה, הוי נמי דינא ולא קנסא, וזולת זה אינו יודע מה שוגג שייך בטעות הדיין, הא בהדיא שנינו באבות הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון ועיין בפרש"י שם דקאי על הדיין שטעה בדבר משנה ומתוך כך דימה דין או הוראה בטעות דחשיב זה כמזיד, וגם בירושלמי מבואר דחשיב פושע שהיה מהיר לסמוך על דעת עצמו ודו"ק:
ואמנם בעיקר מה שהעלה הש"ך דהיכי דנשא ונתן ביד חייב אפי' בטעה בדבר משנה, מלשון הרי"ף לא משמע הכי, אלא דבטעה בדבר משנה אפי' נשא ונתן ביד חוזר ע"ש רק לאחר שהרמב"ן העיד כן בשם הרי"ף מי יחלוק ע"ז, והכי מסתבר בטעמו, דאף שבתומים חולק על הש"ך בזה וכתב דכיון שאין כוונתו להזיק ואונס הוא, אכן דבריו לא נראה כלל, דאי מטעם אין כוונתו להזיק פטרו הרי"ף והרמב"ם יקשה עליהם מ"ש ממראה דינר לשולחני דנמי אין כוונתו להזיק ואפ"ה חייב לר"מ, ובע"כ דעיקר הטעם דדיין שאני דעביד ברשות ואם באת לחייב עליו לא ידון לעולם וכמ"ש הסמ"ע, אבל גבי מראה דינר לשולחני, מה לו ליתן עצה לחבירו בלי דקדוק כראוי ולכן הוי כעושה שלא ברשות, ולפ"ז התינח אי לא נשא ונתן ביד שייך שפיר נעילת דלת דלא ירצה להיות דיין, אבל בנושא ונותן ביד הרי לא שייך טעם זה, דהא יכול להיות דיין ולא יטול ביד, ממילא שוה בזה עם מראה לשולחני דחייב, וכ"ש כאן דעשה מעשה, וזולת זה ההא הבאתי בשם התוס' דדיין לא מיקרי אנוס:
בש"ך סק"ה פי' דמה שעשה עשוי בטיהר את הטמא, היינו כגון שבאו המוכר ולוקח ושאלו להדיין אם טהורים הם ויקחם והורה טהור ואח"כ נמצאו טמאים לא אמרינן דהמקח חוזר, אלא מה שעשה עשוי שהמוכר יחזיק במעותיו וישלם הדיין ללוקח, ותמהו האחרונים למה לא יהא מקח טעות דאדעתא דהכי שיהי' טמאים לא לקח עיין זה בתומים ובקצוה"ח, ושמא יש ליישב דברי הש"ך עפמ"ש (כריתות דכ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מהלכות נזקי ממון) ופ"ד מהלכות עכו"ם, אלמא דהיכי דנגמר דינו בב"ד אף שנתברר אח"כ עפ"י עדים להיפוך אפ"ה כל הקודם בו זכה משום כיון דנגמר דינו אייאושי מייאש מראמיני' ומפקר לי', ועיין בחדושנו לעיל (סי' כ') שהוכחתי דלשיטת רש"י ורמב"ם לית מאן דפליג על דין זה, וא"כ ה"נ כיון שהלוקח קנה זה עפ"י הוראת הדיין, הרי סבור היה שודאי כן הוא כדבריו, ולכן אפי' אם אח"כ נמצא שטעה, אפ"ה המקח קיים תו מדין הפקר, דהמוכר זכה במעותיו, ובהגהות אשר"י (ב"מ פ' הזהב) בסוגיא דאונאה כתב דטעמא דמאן דסובר מחילה בטעות הוי מחילה היינו נמי מהאי טעמא משום דאייאושי מייאש מיני' וזכה ביאוש בעלים ע"ש, ולא דמי זה לאונאה דאמרי' דחוזר, דהתם לא מייאש כלל, דתמיד דעתו עילוי' אם טעה אם לאו וחוזר לשאול מתגר או מקרובו לידע אם טעה, אבל הכא שהלוקח הסיח דעתו מהם לגמרי ע"פ ב"ד, שפיר זוכה המוכר מתורת הפקר, ושוב ראיתי בשעה"מ שנתקשה בגוף הדין דטעה בדבר משנה חוזר הדין, ומשמע דאפי' כשכבר שילם הבע"ד חוזר הדין ומחזיר הממון, ולמה לא נימא דיזכה הלה מתורת הפקר וכההיא דכריתות וע"ש שכתב דבאמת כשכבר שילם אין חוזר הדין מהאי טעמא, ולפ"ז בנדון דהש"ך דהלוקח כבר שילם למוכר שפיר יש לומר דמהאי טעמא לא דיינינן בזה דין מקח טעות ודו"ק היטב:
סעיף ב' בה"ה אפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד הואיל והם מסכימים לענין הדין אזלינן בתרייהו, והש"ך שם כתב דבאיסורא דאורייתא כה"ג לא אזלינן להקל, והאחרונים נתקשו בזה איך יעלה ע"ד הש"ך לחלוק בזה על המוהרי"ק, הא הראיה שהביא המוהרי"ק מוכיח שאפי' באיסור דאורייתא סמכינן להקל, והראיה אין עליה תשובה, והוא מחולין (דף ל"ו) בדם שחיטה הניתז על הדלעת ר' אומר מכשיר משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ודם שחיטה הוא דמכשר, ור' חייא אומר אינו מכשיר משום דאינה לשחיטה אלא בסוף והאי דם מכה הוא, ואמר ר' אושעיא אנו על מי נסמוך וקאמר דנסמוך על ר' שמעון שאומר דם לא מכשר כלל, ופריך והא ר' שמעון ור' חייא פליגי אי דם מכשר, ומשני בנתקנח בין סימן לסימן מיהו אשוו להדדי דלא מכשר, הוה לי רבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים' הרי לפניך שהוא איסור דאורייתא דאכילת תרומה טמאה ואפ"ה סמכינן על רבים המסכימים משני טעמים, ולענ"ד נראה דהש"ך לא קאמר דאין סומכין ע"ז כ"א כשאחד חולק על טעם של חבירו וקאמר טעם אחר משום דלא סבירא לי' הטעם שאומר חבירו, דבזה אמרי' שפיר דאיך אפשר לצרפם לרוב כיון דאחד מבטל וסותר לטעם של חבירו, ונמצא דטעם של כל אחד נתבטל ברוב הסותרים אותו, אבל אם גם זה שאומר טעם האחר אינו סותר טעם של חבירו, ולהיפוך דמודה שגם טעם חבירו הוי טעם גמור, אלא דמוסיף ואומר שאין אנו צריכין לטעם זה משום דיש טעם אחר דעדיף מיני', פשוט דבכה"ג מצטרפין שני דיעותיהם כיון דגם זה אינו סותר טעם של השני ולא שייך לומר דטעמו בטל ברוב דיעות, ולפ"ז התם בחולין אטו ר' שמעון פליג על ר' חייא וסובר דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, בזה לא פליג כלל עליו, ואדרבה בסוגיא (חולין דקכ"ח) מבואר דלרב אחא ברי' דרב איקא מוכרחים לומר שגם ר' שמעון סובר דאינה לשחיטה אלא בסוף, ולפ"ז גם לר"ש אין זה דם שחיטה כלל כ"א דם מכה שאינו מכשר, ורק אליבי, אין אנו צריכין לטעם זה כיון דלדידי' אפי' דם שחיטה אינו מכשר, ולכן שפיר מצרף הש"ס דעות של ר' שמעון ור' חייא אהדדי, כיון דר"ש סובר טעם דר' חייא נמי, אלא דלדידי' אין אנו צריכין לזה, ואין שום קושיא על הש"ך מהתם. והבט וראה במקור הדין של הש"ך הוא ביו"ד (סי' רמ"ב) שעיקר ראיתו הוא ממ"ש ממהרא"י מובא בסי' צ"ב בחלב שנתערב בשומן ונפל לקדירה דלהא"ז לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה בלח, והאשר"י לית לי' האי סברא, מ"מ אין להחמיר בזה כיון דלכו"ע חנ"נ אינו אלא דרבנן, ונ"ד בין למר בין למר שרי, להאו"ז מפני שהוא לח. ולהאשר"י מפני שאין אומרים חנ"נ רק בבשר וחלב עכ"ל מהרא"י, אלמא דאי הוי חנ"נ דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם אחד ע"ש בש"ך והתם הא הרא"ש סותר טעם דאו ז וסובר דהיכי דאמרי' חנ"נ אין חילוק בין לח ליבש. ואפי' בלח נמי אמרי' חנ"נ, ומשו"ה שפיר אמרינן דבדאורייתא אינם מצטרפים הטעמים הללו, אבל בההיא דחולין דגם ר' שמעון סובר טעם דר' חייא אלא שמוסיף עליו בכה"ג מצטרפי אפי' בדאורייתא, וא"ש דברי הש"ך, ונהפוך הוא שעל המוהרי"ק יש לתמוה דסתם דבריו להביא ראיה מההיא דחולין דמצרפינן שני דיעות אפילו כשאינם מטעם אחד ומדסתים משמע דלעולם אמרי' הכי ואפי' כשכל אחד סותר טעם חבירו, והא מהתם אינו מוכח כ"א בכה"ג דהשני אינו סותר טעם הראשון ומנ"ל להוכיח דאפי' כשסותר טעם של זה נמי מצטרפין:
ובזה נדחה נמי מ"ש בס' נח"י להוכיח כמוהרי"ק מהירושלמי (פ"ק דסנהדרין ה"ב) דאמר התם גבי עיבור השנה דחד אמר לעבר מטעם אחד וחד אמר טעם אחר וכן השלישי אמר טעם אחר דמעברין על פיהם, ומקשה הירושלמי והא אין מודין מצד אחד ומשני דכיון דאלין מודין לאלין כמו שכולם מודין מצד אחד דמי עכ"ל, הרי אף דכל אחד אומר טעם אחר מ"מ כיון שבעצם הענין מסכימים לדבר אחד סומכין עליהם ע"ש, וכבר הקדימו בראי' זאת בהגהות ציון ירושלים שעל גליון הירושלמי, אכן לדברנו גם ראיה הזאת אינה, דהתם נמי אין אחד חולק וסותר טעם חבירו אלא שמוסיף על דבריו וכמבואר שם דחד אמר סימן זה על אדר וחד אמר סימן אחר, ומודה שגם הסימן שנתן האחד אמת הוא, ומשו"ה מצרפין דיעותיהם. ועוי"ל בפשוטו, דמההוא דחולין לא קשה על הש"ך, דהא התם דם שניתז על הדלעת קאמר, ודלעת מין ירק הוא, ותרומת ירקות לכו"ע אינה אלא דרבנן אפילו לשיטת הרמב"ם דסובר דתרומת פירות נמי דאורייתא, בירק מודה, ומשו"ה מצטרפין דעותיהם, אבל בדאורייתא איה"נ דאין מצטרף וכהש"ך, ולא רק שלא יקשה על הש"ך אדרבה מכאן יהיה סיוע להש"ך דבדאורייתא אין מצטרפין, דיש לדקדק במה דקאמר התם דכשניתז על הדלעת, וכי איזה נ"מ הוא אם הדם ניתז על הדלעת או על מין אחר, והכי הול"ל דם הניתז על התרומה, יהי' מאיזה מין שיהיה, אלא ודאי כהש"ך דדוקא בדרבנן מצרפים דעותיהם, ולהכי קאמר על הדלעת, דאינו אלא דרבנן לכו"ע, ושוב ראיתי בנו"ב (מהדו"ת חחו"מ סי' ג') שתי' כן, וחוץ לענינינו יהיה מזה סיוע לשיטת הרמב"ם (פ"ב מהלכות תרומות) דדוקא תרומות ירקות הוי דרבנן אבל שארי פירות הוו דאורייתא וכמפורש בירושלמי, והר"ש (פ"ק דמעשרות) הביא דתלמודא דידן סובר דמה"ת אין חייב אלא דגן תירוש ויצהר. ע"ש, ורבים תמהו על הרמב"ם שפוסק כהירושלמי בזה, ולדברנו גם מההיא דחולין מוכח כן, דכשרצה הש"ס להזכיר דבר שתרומתו אינה אלא דרבנן דייק להזכיר דלעת דוקא, ולא פירות סתם, מכלל דפירות באמת מה"ת חייב ולא משכחת דמיפטר כ"א בירקות:
סעיף ג' בהג"ה ואם היו הדיינים שלשה והלכו אחר שנים שבהם הם משלמים שני חלקים והחלק השלישי מפסיד הבעל דין וכו'. ובקצוה"ח הקשה דהא קיי"ל כר' נתן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, וא"כ ה"נ השנים ראוי שישלמו בעד הג' כיון דליכא לאשתלומי מהג' ע"ש שהאריך, ולכאורה יש להשתומם על קושיא הזאת, דהא בב"ק (דף נ"ג) מבואר דגם לר' נתן אינו חייב לשלם בעל הבור כ"א משום טעמא דמצי א"ל בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתי', אבל היכי דלא שייך טעם זה אינו חייב גם לר' נתן, ובהדיא אמרו הכי בב"ק (דף י"ג) בהא דא"ר אבא שלמים שהזיקו אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן דאנא אמרי אפי' לר' נתן ע"כ לא קאמר ר' נתן כ"א התם דמצי א"ל אנא תוראי בבירך אשכחתי' וכו' אבל הכא מי מצי א"ל בשר אזיק אימוריהן לא אזיק, וכן פסק הרמב"ם בהלכות נזקי ממון, וא"כ הכא גבי דיינים דלא שייך ה"ט דתוראי בבירך וכו' גם לר' נתן אינו חייב. אלא דחילי' דקצוה"ח הוא מהמבואר בסוגיא דדנ"ג שם בשור ושור פסולי המוקדשין דאחייבי אביי ורבינא להשתלם כולו משור ההדיוט לר' נתן אע"ג דגם התם לא שייך טעם דתוראי בבירך וכו', ובכדי שלא יסתרו דברי אביי ורבינא עם דברי ר' אבא בשלמים שהזיקו דפוטר משום דליכא התם הטעם דתוראי בבירך, צ"ל בע"כ דהך סברא דתוראי בבירך אשכחתי' לא הוצרך כ"א כשנימא כל אחד פלגא היזיקא עביד, דמצד הדין אין לחייב לבעל הבור יותר מפלגא כיון שלא עשה יותר מחצי הנזק וכשנרצה לחייבו בג' חלקים יותר ממה שהזיק, בזה הוא דמצרכי לטעם זה, דכיון דתוראי בבירך אשכחתי' והבור גמר ההיזק, משו"ה ראוי לחייבו גם יותר ממה שהזיק, אבל למ"ד דכל אחד כולי' היזיקא עביד אין אנו צריכין כלל לטעם זה, ואפי' היכי דלא שייך טעם זה נמי חייב בכולו לר' נתן, וכעין זה כתב גם הקצוה"ח בשם הגה"מ, ולפ"ז י"ל דאביי ורבינא דמחייבי בשור ושור פסולי המוקדשין סברי דכל אחד כולי' היזיקא עביד, ומשו"ה חייבי בכולו לשור של הדיוט אע"ג דלא שייך טעם זה דתוראי בבירך כו'. ור' אבא דפוטר בשור של שלמים סובר דכל אחד פלגא היזיקא עביד ומשו"ה בלא טעם דתוראי בבירך אין לחייבו יותר ממה שהזיק, ואכן כל זה אי"א לומר כ"א בישוב הסוגיות, בין דין דר' אבא בשלמים שהזיקו ובין דין דרבינא ואביי בשור ושור פסולי המוקדשין, אבל אכתי מה נענה לפסקי הרמב"ם דפסק כאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין דמשתלם כולו מן ההדיוט, וגם פסק כר' אבא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן, והנך תרי פסקי סתרי אהדדי, דממ"נ אי סובר דכל אחד כולה הזיקא עביד, למה פוטר בשלמים שהזיקו, ואי סובר דפלגא הזיקא עביד למה מחייב לשור הדיוט כילו אע"ג דליכא התם טעמא דתוראי בבירך וכו', ונראה ברור דהרמב"ם מפרש דהא דקאמר בש"ס לסברא דתוראי בבירך וכו' לאו משום דיש עדיפות בזה לבור משארי מזיקין, רק דעיקר חילוק הש"ס הוא דבשלמא בבור מצי א"ל את הוא שהזיקתני דהא גם בלא השור יש בבור לבדו כדי להמית, ובשור ושור פסולי המוקדשין נמי יש בכל אחד לבדו כדי להזיק, ובלא השני היה האחד לבדו עושה כל ההיזק משא"כ בבשר ואימורין דזה בלא זה לא היו יכולין להזיק כלל, דאם השור היה חסר אימוריו לא היה יכול לחיות וממילא דלא היה בו כח להזיק, ולפ"ז ה"נ גבי דיינים דזה בלא זה אין יכולין לגמור את הדין, דמיא ממש לשלמים שהזיקו ואין לחייב בכולו גם לר' נתן ודו"ק:
הערות על דיני תפיסה בה' נתה"מ
אות א' הביא בפסק בכור אם תפסו הכהן מוציאין מידו, וכפשטות הסוגיא (ב"מ ד"ו) דתנן ספק בכורות המע"ה ותני עלה ואסורין בגיזה ועבודה וס"ד דהש"ס למיפשט מינה דתקפו כהן אין מוציאין, ודחי הש"ס דקדושה הבאה מאליה שאני, ומש"ס זו הקשו כולם על הרמב"ם שפסק דאין מוציאין, ונהי ששערי תירוצים לא ננעלו וכ"א מצא עצה ליישב הסוגיא אליבא דרמב"ם, אכן לדידי רק זה תמוה, איזה הכרח הכריחו לנטות מדרך הרחב והפשוט בפי' הסוגיא, ונ"ל ליישב דהנה בטעם דתקפו כהן מוציאין כתב הש"ך ז"ל בספרו ת"כ דהיינו משום דכיון דהבעלים יוכלו לומר שיתנו לכהן אחר ונמצא שאין לכהן התופס זכות בו, ומשו"ה חילק באמת דבשארי ספיקות אם תפס אין מוציאין כיון דהמחזיק יש לו זכות בבירור, ואמנם בדין זה בדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים, אם לקח העני או הכהן שלא מדעת הבעלים אי מוציאין מידו לתת לכהן אחר איפלגו בזה התוס' עם הרמב"ם, התוס' (חולין דקל"א) כתבו דאפי' אם בא עני ולקחו מוציאין מידו, וכן מוכח מדבריהם שם בב"מ בד"ה והא הכא שהקשו דאמאי אין מוציאין מיד כהן והלא יאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר, הרי דמוכח דס"ל דמוציאין, ואכן לא כן דעת הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות) והטור (יו"ד סי' של"א) שכתבו ואפי' לאחר הרמה אסור לכהן ליקח בלא ידיעת הבעלים, מ"מ אם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון והכריחו כן מש"ס (חולין דק"ל) ע"ש דמפרשי הרשב"ם והובא בטור בלי חולק, ולפ"ז בשלמא אי נימא כשיטת התוס' דהבעלים יוכלו להוציא מיד כהן לתת ליד כהן אחר, איה"נ דשפיר פסקינן דתקפו כהן מוציאין כיון דאין לו שום זכות, משא"כ לשיטת הרמב"ם דרק קודם שזכה הכהן הברירה ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצה. אבל אם זכה הכהן אין מוציאין, ונמצא שיש לכהן הזכות לתפוס בזה כמו בשאר ספיקות, ומשו"ה הוכרח לפסוק דתקפו כהן אין מוציאין. ומיושב בזה קושית האחרונים על הטור (יו"ד סי' שט"ו) שהביא הדין דתקפו כהן אין מוציאין להלכה פסוקה בלי שום חולק, ולמה לא זכר שבדין זה מחלוקת הראשונים, היינו נמי משום דהטור פוסק כהרמב"ם דהבעלים לא יוכלו ליקח מיד כהן לתת לכהן אחר, וכיון שכן מוכרח לפסוק דתקפו כהן אין מוציאין, דהא עיקר הטעם דמאן דסובר מוציאין משום דהבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר, ולשיטתו בטל הטעם וממילא פוסק דתקפו כהן אין מוציאין וזה ברור:
ולענ"ד אם יש מקום תלונה על דין זה, לא על הרמב"ם דפסק אין מוציאין היה התלונה, רק להיפוך על שיטות החולקים עליו ופסקו דמוציאין יש תלונה גדולה, דאפי' אי סברי כשיטת התוס' שגם לאחר שזכה הכהן יש הברירה והזכות ביד הבעלים לתת לכל כהן שירצה, היינו ודאי רק שיוכלו לברור ליתן למי שירצו, ואיה"נ שגם עתה יש לו הזכות הזה לצוות לתת לכהן אחר, אבל למה לא יהנה תפיסתו בעד חלק כל הכהונה לומר שע"י תפיסה של כהן זה זכו הכהנים בזה, שמחויב הבעה"ב לתת לכהן ולא לעכב לעצמו. הא היכי דאיכא פסידא לבע"ד יוכל כל אחד לתפוס נכסי הנתבע לטובת התובע, וכגון כשהוא גברא דמפסיד או שירד מנכסיו וכדומה במקום שנראה לתפוס שהתובע לא יוכל לבטוח על הנתבע, רשאי לתופסו בשביל התובע וכמבואר לקמן (סי' ק"ה) כ"ש הכא שאם הוא ביד בעה"ב אין עליו חיוב לתת לכהנים דיהני תפיסת הכהן בשביל שארי אחיו הכהנים, וגם אין לומר בזה דכיון שהוא עצמו אין לו זכות לזכות בהן, לא יוכל נמי לתופסו בשביל שארי כהנים וכמ"ש (ב"מ ד"י) דלהכי לא מהני אם ליקט עשיר לצורך עני, משום דהוא עצמו אין רשאי לזכות בהן, דהתם שאני, דכיון דליקט לצורך עני ידוע א"כ חב בזה לעניים אחרים, והיכי שבתפיסתו חב לאחרים, התם בעינן התנאי שיהיה יכול לזכות בעצמו, אבל הכא שאין תופס בשביל כהן ידוע, לא שייך לומר בזה דחב בתפיסתו לאחריני, דהא הוא תופס בשביל איזה כהן שיבחר הבעה"ב, וממ"נ אם ירצה כעת ליתן לזה, בידו לתת לו, ואם לא ירצה א"כ לא חב לו מאומה. ואדרבה עוד היטיב בתפיסתו, דאם לא תפס הוא, היה הבעה"ב מעכב לעצמו ולא היה לשום כהן. ובמקום שאין חב לאחריני לא בעינן כלל התנאי שיהא יוכל לזכות בעצמו, דדוקא במקום שחב לאחריני אז ע"י התנאי הזה לא הוי חב, משום דיכול לתפוס לעצמו, אבל במקום שבלא"ה לא חב א"צ כלל לתנאי הזה, וזולת זה הא ע"כ לא אמרינן דבדחב לאחריני אין רשאי לתפוס, כ"א במקום שחב ממש, אבל לא במונע ריוח לאחרים וכמ"ש בתשובת רעק"א (סי' קל"ג) בשם מוהר"ם אלשי"ך, והכא כשמונע מכהן אחר אין מונע ממנו כ"א ריוח:
וגם אין לומר דאכתי מיקרי חב לאחרים בתפיסתו במה שיחוב בזה לבעה"ב עצמו, דהא י"ל דלגבי בעה"ב עצמו כיון דלאחר שתפס אנו אומרים שהצדק עם התופס, וא"כ לא מיקרי זה כלל חוב לפניו, כיון שמתחלה מסופקים אנו בדין אם בעה"ב חייב לתת, ועכשיו כשתפס הכהן אנו אומרים שהדין עם הכהן לא הוי חב כלל, דע"כ לא הוי חב כ"א במקום שודאי חייב לאחרינא, אבל במקום שיש ספק אם חב, ואפשר אף דלא היה תופס נמי חובה עליו ליתנו רק שמספיקא לא מוציאין מיני'. וא"כ מה תופס לב"ח שייך בזה, הא התופס יטעון שהצדק אתו ושגם בעה"ב עצמו היה חייב לתת לו, ואם כי קיימתי זה מסברא, אכן אח"כ מצאתי הדבר מפורש, דז"ל הרמ"א (אה"ע סי' ע"ז ס"ג) במורדת אם תפס אביה מנדוניא הוי כאילו תפסה היא עצמה, ונהי שהח"מ והב"ש תמהו עליו דאיך יכול האב לתפוס בשביל הבת הא הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. והרי חוב לבעלה ע"י תפיסת האב, וגם הש"ך בת"כ בסי' קכ"ז הביא בשם מוהרא"ן ששון דבכ"מ דמהני תפיסה מהני ע"ז שליח, ואם כי גם הוא הזכיר שזהו נגד הרמ"א באה"ע סי' צ"ג ע"ש, אכן בתומים בדיני תפיסה וכן באבני מלואים (סי' ע"ז) נתכוונו לדעה אחת ולחלק, דבדבר שיש ספק יוכל לתפוס גם ע"י שליח דלא הוי כלל חב לאחריני כיון דתופס טוען שהצדק עמו וכנ"ל, ובלא"ה מוכרחים לומר כן דאל"ה קשה דברי הרמ"א אהדדי, מסי' ע"ז לסי' צ"ג כנ"ל ולא שבקינן פשיטותא דרמ"א בשביל הגמגומים של הח"מ וב"ש בשגם שמוהרא"ן ששון הסכים לדבריו, וגם הסברא מצד עצמה נכונה כנ"ל, ואי"ל שע"כ לא ס"ל למוהרא"ן ששון שאחר יכול לתפוס כ"א בעשאו שליח אבל בלא עשאו שליח לתפוס כהך דהכא שהכהן תופס מצד עצמו, אפשר יודה גם הוא דלא מהני תפיסתו, חדא שמהרמ"א דפוסק דתפיסת האב מהני משמע שגם בלא עשאו שליח מהני, דלא הזכיר דמיירי שהבת עשאתו שליח, ואפי' למי שיתעקש ויאמר שדבריהם לא נאמרו כ"א בעשאו שליח, נמי לא קשה הך דהכא, דהא עיקר הטעם דבלא עשאו שליח לא מהני היינו משום דמצינו לומר לו לאו כל כמינך לקפוץ מעצמך ולזכות וכמ"ש רש"י בב"מ, וא"כ לא שייך זה כ"א בדבר כזה שהתופס עצמו ודאי לא יזכה בזה, שייך לומר דלמה לך לקפוץ מעצמך, אבל בנידון דידן שלכהן התופס עצמו יש ספק שמא יתרצה הבעה"ב אח"כ לתת לו, וא"כ יש לו עצמו נגיעה בזה, ובכה"ג לא שייך לומר לו לאו כל כמינך, סוף דבר דעת החולקים אינם מובנים לי, דודאי הברירה של בעה"ב יהי' גם עתה אבל להחזיר לידו מנ"ל ודו"ק:
אות ג' הביא הקושיא המפורסמה שהרעיש הש"ך בס' ת"כ על הרא"ש דרא"ש ב"מ שהביא ראיה דתפיסת שמא לאחר שנולד הספק לא מהני מההיא דב"מ דק"ב דסובר ר"נ התם והכי קיי"ל דאפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר, ואע"ג דספיקא הוא אי תפוס לשון ראשון או אחרון והשוכר תפוס ועומד ש"מ דתפיסה לא מהני בספיקא עכ"ל הרא"ש, והקשה הש"ך ע"ז וכן בתפארת שמואל שם בב"מ דהא טעמו של ר"נ לאו משום דהו"ל תפיסת ספק, אלא הטעם כמבואר בגמרא משום דקרקע בחזקת בעלים ולא הוי תפוס כלל אבל אם היה מיקרי תפוס אפשר דאפי' בספק נמי מהני ועיין בחדושנו לקמן (סי' שי"ב) מ"ש בארוכה בטוב טעם ליישב: