חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן כ
סעיף א' במחבר ואפי' אם פרע כבר כל זמן שהוא מביא ראיה סותר, עיין בס' שער המשפט באחד שתבע לחבירו בספק עפ"י עדים והשיב הלה א"י והוצרך לשלם בב"ד, עפ"י עדים הללו ואח"כ הביא הנתבע עדי הזמה דבכה"ג פטורים מלהחזיר המעות דכבר זכו בה מתורת הפקר, וכמו בההיא דכריתות (דף כ"ד) דא"ר יוחנן בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה. אלא דשוב כתב דהאי דינא דכריתות תליא בפלוגתא, דהא בב"מ (דס"ו ע"ב) קאמרי ר"נ ורבינא דהשתא דאמרת אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי ופריך והא ר"נ ס"ל גבי פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן. ומשני התם זביני הכא הלואה, ופיר"ת דהכא זבינא ואמרינן מסתמא ניחא לו משום דליקו בהמנותי' ולא הוי מחילה בטעות, משא"כ גבי הלואה הוי מחילה בטעות, וא"כ לשיטת התוס' קשה, נהי נמי שהמחילה בטעות היתה, מ"מ כיון שהיה סובר שהדין כך הוא א"כ אייאושי מייאש מיני' וזכה בו אידך מהפקר, אלא ודאי דר"נ ורבינא לא ס"ל כר' יוחנן כו' ע"ש. והנה אין צורך בזה להביא ממרחק להכריח מכח קושיות דבדין זה איכא פלוגתא, דבירושלמי (ב"ק ס"פ שור שנגח דו"ה) איתא להדיא דר' יוחנן ור"ל פליגי בשור הנסקל שהוזמו עדיו, ור"ל סובר דלא הוי הפקר משו"ה. כיון דהפקר בטעות הוא, אלא דאכתי הועיל בהוכחתו דרבינא ור"י לא ס"ל כר' יוחנן, דאילו לפי האמור בירושלמי דר"י ור"ל הוא דפליגי בזה, א"כ לפי הכלל דקיי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל, ודאי דהו"ל לפסוק כר' יוחנן, ואף שהנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' נ"ט) כתב דהיינו דוקא במחלוקת בש"ס דילן ולא בירושלמי, מ"מ הא בש"ס דילן לא הובא כלל דברי ר"ל אלא ר' יוחנן לחוד, ופשיטא דהלכתא כוותי', אכן השתא שהוכיח דלשיטת התוס' בע"כ שגם רבינא ור"נ פליגי על ר' יוחנן, ואם כי לשיטת רש"י בב"מ שם אין מוכרח דר"נ ורבינא פליגי, מ"מ ס"ס מחלוקת הראשונים יש בזה, ולשיטת רש"י והרמב"ם לית מאן דפליג על ר' יוחנן והלכתא כוותי' וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מהלכות נזקי ממון) להך דינא דר' יוחנן אבל לשיטת התוס' כיון דר"נ ורבינא פליגי כוותייהו אית לן לפסוק, ועיין בחדושנו לקמן סי' כ"ה וסי' ע"ה סעיף ט' מ"ש מזה:
שם במחבר אבל אם אמרו לו להביא עדים וכו' אעפ"י שמצא אח"כ אינו כלום, ופרש"י (סנהדרין דל"א) דחיישינן שמא שכר לעדים הללו, ולפ"ז לשיטת רש"י צ"ל דהעדים נפסלים מעתה לכל עדיות, ואפי' אם אדם אחר הביאן, והכי מוכח באמת שיטת רש"י (כתובות דמ"ד) גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה דבטל שני את הראשון, וקאמר התם דנ"מ לאורועי סהדי, ופרש"י דלרפרם פסולים ומשמע דפסולים לגמרי, והכי הבינו התוס' ברש"י, דהתוס' מקשים שם דתימה לפסול העדים, ולכן פירשו דרק לתובע הזה הוא דנפסלים כשיש לו עוד שטר אחר החתומים בעדים הללו ע"ש. מכלל דלרש"י פסולים אפי' לאדם אחר נמי:
ומכח זה תמה אני גם על התומים גם על הנתיבות, שהתומים העלה שרק עדות הזאת בטילה, אבל העדים אין נפסלים אפי' לגבי התובע הזה גופא, ומ"ש רש"י דשכרן לאו דוקא הוא אלא דחיישי' שמא טעו העדים ע"ש, ועליו בודאי יקשה, נהי דנניח כדבריו דלשון רש"י בסנהדרין ששכרן, נדחוק לפרש כדבריו, אבל אכתי מה יענה לרש"י דכתובות דפי' להדיא דפסולים הם. אלא אפי' על הנתיבות שהרגיש ברש"י דכתובות, ובכל זה פי' דאינן נפסלים אלא לגבי תובע הזה לעדות אחר אבל לאדם אחר כשרים הם, נמי יקשה, דהא דעת התוס' בכתובות כן הוא, אבל רש"י פי' דהעדים פסולים לכו"ע, וכיון שנשען בדין זה על שיטת רש"י הו"ל למיפסלן לגמרי:
ובנוגע לדינא, הנה ודאי דטענת התוס' בכתובות על רש"י הוא טענה גדולה, דאיזה סברא הוא לפסול העדים ע"י הלוקח לחוד, והא תינח לגבי דידי' גופא מהימן מטעם הודאת בע"ד, וכיון שהודה שפסולים הם אינו יכול שוב להוציא על ידם אפי' לעדות אחרת, אבל לפוסלם לעלמא מה סברא הוא זה, והן אמנם דראיתי בס' מגיני שלמה שם שמיישב קושית התוס' והביא ראיה דהלוקח מהימן לפוסלן. דהא אפי' לוה בריבית שהוא עצמו פסול אפ"ה אמרינן (סנהדרין דכ"ה) כשאמר לדידי אוזיף בריבית גבי בר בניתוס וקבלה רבא לסהדותא ופסל לבר בניתס ע"ש, אכן לדידי אין זה מספיק כלל, דזה לא שייך כ"א התם שבא להדיא לפסול את העדים ואומר עליהם שהם פסולים משום הלואה בריבית, אבל התם בכתובות וכן בדין דקיימינן הכי, הרי אינם באים לפסול העדים, אלא אנן הוא דחוששין דמה שאמר שאין לו עדים שמא פסולים הם, וכן התם בכתובות אמרינן אימר אודויי אודי לי' ואינו אלא ספק וחשש, וי"ל נמי שאין זה משום שפסולים הם אלא משום שקרובים היו, או שמא מחל לגמרי, ומכח חששא בעלמא סגי שנאמר דלגבי תובע זה מיהא איפסלו, אבל לפסול לעדותן לגמרי מה סברא היא זו, והכי מדוקדק לשון התוס' במ"ש אמאי יכול לפסול לעדים בענין זה. ומה שדייקו בענין זה, הכי פירושו, דודאי אם הלוקח היה אומר בברי נגד העדים שהשטר זה חתמו בשקר, היה נאמן עם עוד עד אחד לפוסלו, אבל הקושיא הוא בענין זה, היינו ע"י חששא שאנו חוששין מעצמנו, ובשגם שאינו אלא עד אחד אין סברא לפוסלו, וכל זה הוא לרפרם בכתובות שם, אבל הא התם איפלגו בזה רפרם ורב אחא, רפרם סובר אימר אודויי אודי, ורב אחא סובר משום דמחיל לשעבוד וקאמר איכא בינייהו לאורועי סהדי ולשלומי פירי ולטסקא, לרפרם אורועי מרעינן לסהדי ולרב אחא לא מרעינן, ולהלכה הא קיימינן כרב אחא, דכן כתב הרא"ש בשם הרמ"ה והלכה כרב אחא, דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעי' כמאן הלכתא לא מרעינן לסהדי מספיקא דאוקי סהדא אחזקתייהו וכו', הרי להדיא שפוסק באמת דלא מרעינן לסהדי, וכן הוא דעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות זכייה) וז"ל ביטל שני את הראשון לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן הראשון עד זמן השני מחזיר אותן ואם יש על אותה שדה חוק למלך בכל שנה המוכר צריך ליתן אותו חוק עד זמן השני עכ"ל, וכתב המ"מ שפוסק כרפרם, אלא דבדרישה לקמן (סי' ר"מ) ובל"מ שם הקשו דא"כ למה השמיט הרמב"ם להזכיר גם הך חילוק דאורועי סהדי שהעדים פסולים, ומכח זה העלו דגם הרמב"ם מסופק הלכה כמאן ומשו"ה פסק בכל חד שמעמידין אותו על חזקתו וכהרא"ש ע"ש, והרי עכ"פ דלענין אורועי סהדי גם להרמב"ם לא מרעינן, וא"כ יש לתמוה ע הנתיבות שנסתייע מהש"ס דכתובות, אדמסייע מרפרם, לייתי מרב אחא להיפוך דלא מרעינן לסהדי כלל, ובשגם שכוותי' פסקו הפוסקים, אלא דזה יש ליישב ולומר דבאמת הרמב"ם סובר כרפרם דמרעינן נמי לסהדי ודלא כמ"ש הפרישה דהרמב"ם מסופק הלכה כמאן, דלענ"ד קשה לומר כן, דהא מה דפסקינן (ב"ב דל"ב) כרבה בארעא הקשו התוס' דמ"ש דלא אמרי' התם אוקי בחזקת מרא קמא כמו בכל דוכתי בקרקע, ותי' דלא אמרינן הכי כ"א בספיקא דתרי ותרי אבל בספיקא דפלוגתא לא שייך לומר אוקי בחזקת מרא קמא, וכ"כ המ"ל (פ"ז מהלכות שכירות) לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דפלוגתא ע"ש, וא"כ אי הוי אמרינן דלרמב"ם מספקא הלכה כמאן, לא הוי אמר דמוקמי' הקרקע בחזקת בעלים הראשונים, ולכן נ"ל דודאי הרמב"ם פוסק כרפרם, והא דלא הזכיר נמי להחילוק דאורועי סהדי, היינו משום דלא ניחא היה לרמב"ם לפרש כפרש"י, דאורועי סהדי דקאמר הש"ס הוי נפקותא בפני עצמו מה שאיכא בין רפרם לרב אחא, משום דהיה קשה לו נמי קושית התוס', דאיך אפשר לפסול העדים בדבר שאינו אלא חשש בעלמא, דהכי משמע נמי לשון הש"ס אימר אודויי אודי, דאינו אלא ספק וחשש, ובודאי הכי איתא, דכמו די"ל דמשום פסול שבעדים ביטל שטר הראשון, ה"נ י"ל דמשום קורבה הוא או משום מחילה, ולכן מפרש הרמב"ם דבאמת גם לרפרם אינם פסולים העדים, אלא רק לסהדותייהו בזה השטר מרעינן, והכי משמע להדיא לשון אורועי סהדי דקאמר התם בש"ה, שאין זה פסול ודאי, כ"א אורועי מספיקא, דכיון שמספקינן אם השטר אמת משו"ה מרעינן לסהדותייהו, ונ"מ לענין פירי, דכיון דמסופקין אנו המעשה היאך היה מוקמינן ארעא בחזקת בעלים הראשונים וצריך הלוקח לשלומי פירי, וגם ממילא צריך המוכר לשלם הטסקא, דכיון דאיהו אוכל הפירות שעד זמן שני, צריך איהו לשלם טסקא, דהכי הוא דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם הטסקא, ולפ"ז מה דקאמר התם נ"מ לשלומי פירי ולטסקא, הוי פירושו שלא אורועי סהדי, כלומר דכיון דמרעינן סהדותייהו שבהך שטרא משו"ה צריך הלוקח לשלומי פירי מספק, וממילא צריך המוכר ליתן הטסקא, ולא כפי מובן הפשוט דשלומי פירי וטסקא המה תרי איכא בינייהו מיוחדות, אלא כמ"ש דהכל ענין אחד, ואחד נמשך מחבירו, דכיון דהמוכר אוכל פירות ממילא דצריך איהו ליתן הטסקא, וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב לפיכך כל הפירות שאכל וכו' ואם היה על אותה שדה חק למלך וכו', משמע דהכל ענין אחד, וא"ש מה שהשמיט הרמב"ם האי חילוקא של אורועי סהדי כיון שהוא אינו חילוק בפני עצמו, וכיון שהוכחנו דהרמב"ם פוסק בההיא דכתובות כרפרם, שפיר יש ללמוד מזה גם לנידון דידן, לאורועי סהדי מיהא מספיקא, דכמו דהתם מורעינן סהדי לרפרם, ה"נ בנידון דהכא מורעינן לסהדי ויש לחוש שמא מחמת פסולם אמר הכי, אכן לקמן (סי' ר"מ) בחדושנו שם הוכחתי דהרמב"ם יפרש דהתם בכתובות מיירי שהמוכר הודה נמי דהשטר הראשון פסול, והכי משמע באמת לשון אודויי אודי לי' דקאמר התם, דלשון זה משמע שהמוכר ערער מכבר שהשטר מזויף, והשתא הודה לו הלוקח, דאי המוכר לא טען מזויף מאי לשון אודויי שייך, דלמאן מודה, וכן פי' שם כמה ראשונים, וכיון שכן אין ראיה מהתם, דהתם כיון דהמוכר והלוקח שניהם פסלי, משו"ה מורעינן על פיהם, משא"כ הכא שאינו אלא עד אחד אינו יכול לאורועי סהדי, אלא דלמ"ש דלגבי אחרים בלא"ה אינם נפסלים, ורק לגבי האי תובע, ולגבי דידי' מהימן בעצמו כיון דמטעם הודאת בע"ד הוא ומהימן לחוב לנפשי'. אלא דאכתי מוכח מההיא דכתובות להיפוך, דאינם נפסלים אפי' לגבי האי תובע גופא לענין שטר אחר ואם זה התובע גופא מוציא שטר אחר החתומים באותם עדים גופא. דיכול להוציא על ידם, דאלת"ה א"כ מאי הוצרך לאשכוחי התם איכא בינייהו אחריני, הא הו"מ לומר איכא בינייהו בדידי' גופא כגון דסהדי קמאי חתומי נמי בשטר השני, דלרפרם פסול השטר השני נמי, ולרב אחא דמטעם מחילה, הא לא מחל אלא לשעבוד שטרא קמא אבל שטר בתרא הא לא מחל, אע"כ דגם לרפרם אינו בטל כ"א שטר הזה שהלוקח הודה עליו, ומיני' הוא דסליק זכותו, אבל לשטרא אחרינא שפיר כשרים לגבי זה התובע גופא, ושוב ראיתי בשמ"ק לכתובות שהביא בשם הריטב"א וז"ל נראין דברי האומרים דאע"ג דסהדי קמאי גופייהו חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי לי' כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזרו החתימם בשטר שני בה כשר וריעי עלי' לכל שטרא דנפיק מידי' דחתימי בי' קודם שטר זה השני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דאם הבע"ד גופא החתימם בשטר אחר כשר, דכמו דנפסלו על ידו בהודאתו הראשונה, כי הדר שוב והחתימם מהימן להכשירם, והיינו משום דתלינן דבפעם הראשונה היו פסולים והשתא חזרו בתשובה, או שמא מחל, סוף דבר דברי הנתיבות תמוהים במה שהוכיח לפוסלם מכח ההיא דכתובות, דלמה שכתבתי הביא נורא לקיני' מטעמים שזכרנו, חדא דהא התם פלוגתא דרפרם ורב אחא הוא ולרב אחא כשרים לגמרי, ואפי' לרפרם אינם אלא אורועי מספק ומחששא בעלמא. ולדידי' נמי אינו פסול כ"א עד שמביא שטר אחרינא בחתימתם, אבל משמביא שטר אחר בחתימתם הרי הוא מכשירם ומהימן וכמ"ש בשם הריטב"א, ועיין בחדושנו לקמן (סי' צ"ב) מ"ש מזה: