חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן יח
סעיף א' בהג"ה י"א דטוב להתחיל מן הקטן, לשון זה משמע דחיוב אין בזה אלא שטוב הוא לכתחלה, ויש לפקפק הרבה בזה, דלענ"ד או חיוב יש או איסור יש בממון להתחיל הקטן ובמחלוקת שנויה וכמו שאבאר. דהנה בגיטין (דף נ"ט) אמר רב אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי מנו ברישא והאנן תנן דיני ממונות כו' מתחילין מן הגדול וכו' אמר רבה וכו' שאני מנינא דבי רבי דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילין, וברש"י ד"ה דכולהו מנינייהו כתב וז"ל מן הצד מתחילין משום לא תענה על ריב וכתיב חסר בלא יו"ד ודרשי' לא תענה על רב כו' ולא מוקמינן לי' לרישא דקרא בדיני נפשות וכו' עכ"ל, ודברי רש"י צריכה ביאור רב, חדא דפירושו צ"ל דמתני' דסנהדרין דנקט מתחילין מן הגדול פליגי עם מנינייהו דרבי, דמשנה מוקי לקרא דלא תענה דוקא בדיני נפשות וכמ"ש שם רש"י בדבור דלעיל מינה, ודבי רבי לא מוקמי לה בדיני נפשות, וזה לא מסתבר דפליג אמתני' דסנהדרין וכמו שנתקשו שם התוס' בזה, ומי הכריח לרש"י ליכנס בדוחק הזה דלא מוקמי לרישא דקרא בדיני נפשות, עוד יש לדקדק שינוי הלשון בשני דבורי רש"י הסמוכים זל"ז, דבדבור הראשון כשהביא הטעם למשנה דסנהדרין מדרשא דלא תענה על ריב. לא כתב לפרש דדרשי' זה מדכתי' חסר יו"ד כמו שפי' בדבור השני במניינייהו דבי רבי, ויותר הו"ל לפרש כן בדבור הראשון, וגם כתב בשנוי לשון, דבדבור הקודם כתב והשאר נכנעים מפניו שלא לחלוק כו' ובדבור (זה לא כתב כלשון זה, וגם מה צורך כלל להביא בדבור זה דרשא דלא תענה אחרי שכבר פי' זה בדבור הקודם, שכל אלו הדקדוקים צריכים ביאור להמעין בסוגיא גופא ובלשון רש"י. ואמנם בוא וראה מה גדול כחו של רש"י ז"ל ליישב בדקדוק אחד כמה קושיות גדולות, וגם מתני' דסנהדרין דמחלקת בין דיני ממונות לדיני נפשות, דבדיני ממונות מתחילין מן הגדול, יש להבין מאי טעמא, ולמה לא נשוה דיני ממונות לדיני נפשות, דהא משפט אחד יהיה לכולכם כתיב, והנה בעיקר הדבר שנכנס רש"י לדוחק הזה דבי רבי לא מוקמי לקרא בדיני נפשות לחוד, רש"י לשיטתו מוכרח לזה, דבסמ"ע כאן הביא מחלוקת הראשונים בכוונת הל"ת דלא תענה על רב, יש מהם הסוברים שדבר זה אינו איסור לחלוק על הרב כשרואה שאין הדין עמו, ונהפוך הוא דאם הקטן אינו נראה בעיניו דברי הגדול, לא לבד שאין איסור בזה לחלוק על עליו, אלא שמחויב לומר דעתו ולחלוק עליו, ואם אינו עושה כן הוי מטה דין, אלא דהאיסור הוא לכתחלה שחששה התורה דאם יתחילו מן הגדול אולי יהיה הקטן נכנע מפניו ויסמוך על דעת הגדול, ולכן הזהירה התורה שלכתחלה יתחילו מן הצד מפני החשש דשמא לא ירצה לחלוק ולענות על רב, ואכן דעת הסמ"ג וסייעתו דהכוונה הוא דאסור לחלוק על רב ועמ"ש הסמ"ע, ולענ"ד נראה ברור דרש"י סובר שגם משנה דסנהדרין ודבי רבי פליגי בפלוגתת הראשונים הללו, דזה פשוט ומסתבר דלשיטת הסמ"ג דטעם דמתחילין מן הצד הוא משום דיש איסור לחלוק על רב אפי' כשרואה שאין הדין עמו, דלפ"ז אם מתחילין מן הגדול הרי יוכל ליצא עי"ז משפט מעוקל, דהא אפילו אם אינו נראה להקטנים דעתו אסורים לחלוק עליו ואינו רשאי לומר דעתו ומשו"ה מתחילין מן הצד בכדי שגם הקטנים יוכלו לומר דעתם, לפ"ז פשוט שגם בממון מתחילין מן הצד דוקא ואינו רשאי להתחיל בגדול, דאטו בממון לא בעינן משפט צדק, ואם יתחילו מן הגדול ועי"ז לא יוכלו הקטנים להשמיע דעתם יצא עי"ז משפט מעוקל, משא"כ אי נימא כסברת הראשונים דאין איסור לחלוק על רב, ואדרבה שהקטן מחויב לומר דעתו ולחלוק עליו, רק שחששו שמא משום שהוא נכנע מן הגדול לא ירצה להשמיע דעתו, וכיון שאין זה אלא חששא בעלמא י"ל שדוקא בנפשות דכתיב והצילו העדה מחויבים אנו לחשוש גם לזה, שמא מפני הכנעה יכבוש דבריו מפני הגדול, ובין כך יוצא משפט מעוקל ח"ו לשפוך דם נקי, אבל בממון הואיל דאינו אלא חששא בעלמא לא חיישינן לכך, וממילא שצריך להתחיל מן הגדול כדי לכבדו ומ"ע דכבוד תורה יש כאן, ומעתה בוא וראה דקדוק דברי רש"י, דבדבור הקודם כשמפרש למתני' דסנהדרין דתני דיני ממונות מתחילין מן הגדיל ודיני נפשות מן הצד, כתב הטעם משום דוהשאר נכנעים מפניו, ולא הביא אריכות הדרשה דאסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין, דהיינו משום דלמתני' בע"כ דאין איסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין, וקרא דלא תענה אינה כ"א עצה לכתחלה, משום דחיישינן שמא מצד הכנעה יכבוש דבריו מפני הגדול, ורק מפני הכנעה, אבל לא מפני שיש איסור ומשו"ה סבר התנא דמתני' דדוקא בדיני נפשות מוקמי' להאי קרא אבל לא בממון, דכיון שאינה אלא חששא בעלמא לא חשו בממון לזה, והדרינן שוב לדינא להתחיל מן הגדול דוקא בכדי לקיים המ"ע של הידור ת"ח, וכל זה הוא לתנא דמתני', ועיין ברש"י סנהדרין שכתב דמשו"ה מתחילין מן הצד שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע"ש, הרי שדייק להדיא דרק משום דלא ירצו לחלוק, אבל ודאי שמחויב לחלוק, דכן הוא האמת לתנא דמתניתין, משא"כ בדבי רבי דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין, הביא רש"י לעיקר הדרשה דלא תענה, להראות שדרשה גמורה הוא דאסור לחלוק על הגדול, ומשו"ה לא הזכיר כאן טעם דהכנעה, דאין האיסור מצד הכנעה אלא מצד עיקר הדין שאסור לחלוק על מופלא שבסנהדרין אפי' כשאינו נראה דעתו ומשו"ה אי אפשר לאוקמי קרא בדיני נפשות דוקא, דפשיטא דלטעם זה אפי' בממון מחויבים להתחיל מן הצד דוקא, דהא בממון נמי בעינן משפט צדק, ואם מתחילין מן הגדול, בהכרח שיופסק הדין רק ע"י דעתו לחוד, כיון שאסור לחלוק עליו ואין זה משפט צדק, הן אמנם ידעתי שהרבה ראשונים לא כתבו כסברתי ואע"ג דסברי דאסור לחלוק על גדול אפ"ה לא זכרו חיוב בממון להתחיל דוקא מן הצד, אכן בדעת רש"י ברור כמו שכתבתי, וכן מסתבר מצד הסברא, ובמה שכתבתי יתיישב קושית המפרשים שהקשו לדברי הנמוק"י והרמ"א כאן דאף בדיני ממונות טוב להתחיל מן הצד, א"כ מה קושיא ממתני' דסנהדרין, והא שפיר עבדו במניינא דבי רבי שנהגו על צד היותר טוב להתחיל מן הקטן אפי' בדיני ממונות, ולמה שכתבתי ניחא מאוד, דהמקשה שהביא ממתני' דסנהדרין סובר דאין איסור לחלוק על רב ואינו אלא חששא בעלמא, דטעם זה בממון מחויב להתחיל דוקא בגדול מפני כבוד התורה, ואף שבפירוש הסוגיא עולה זה יפה מאוד, אכן בדברי הנמוק"י והרמ"א הנ"ל שכתבו דטוב להתחיל מן הצד גם בדיני ממונות, ומשמע שאין זה חובה, כ"א עצה טובה, לא אוכל להלום לפ"ז, דממ"נ אם הפירוש דלא תענה הוא שיש איסור, והא דבנפשות מתחילין מן הקטן הוא בכדי שגם הקטן יוכל להשמיע דעתו, א"כ לטעם זה פשוט שגם בממון מחויבים להתחיל מן הצד דוקא ואסור להתחיל מגדול, דאטו בממון לא בעינן משפט צדק, ומה זה שכתבו טוב להתחיל, הא חיוב יש כאן, ואי סברי דלא תענה אינה כ"א לכתחלה ובממון לא חששו, א"כ מה זה שכתבו דבממון טוב להתחיל מן הקטן, הא להיפך דחיוב ומצוה יש כאן, לכבד את הגדול, וממ"נ או שיש איסור להתחיל בגדול, או שיש מצוה להתחיל בגדול, ואמנם על הנמוק"י מצאתי ישוב, דסובר שדוקא לפרקים להתחיל מן הצד הוא דיש איסור משום זילותא דגדולים, אבל אם קובעים זה לתקנה קבועה להתחיל לעולם מן הצד ליכא זילותא לגדולים, כי הלא דרכם תמיד כך, וכמו במניינא דבי רבי דכולו מנינייהו הוו מתחלי כן, והיינו דדייק הנמוק"י דבדיני ממונות טוב הדבר להתחיל לעולם וכמ"ש כן התומים בכוונת הנמוק"י, אבל הרמ"א דהשמיט תיבת לעולם קשה, ואפשר שסובר דלטעם זה אין מצוה להתחיל בגדול דוקא, והוא לא ירד לסברתי שכתבתי, ומה שנלע"ד ברור בדעת רש"י כתבתי, ועיין בתוס' (סנהדרין די"ח) שכתבו נמי דבממון מתחילין מן הגדול כפשטא דמשנה דסנהדרין ודו"ק:
שם במחבר אם יסכימו כולם לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב, הנה בתשובת שבו"י (ח"א סי' קל"ז) כתב בפשיטות דאם יושב חד דגמיר בדין עם תרי דלא גמירי והם רבו עליו הולכין אחריהם וכן משמעות הפוסקים עכ"ד, ובס' שעה"מ תמה ע"ז מאוד, דכיון דתלתא דלא גמירי פסילי לדון ובעי' חד דגמיר כאמרי' בפ"ק דסנהדרין לרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר והא דתקנו ג' משום דא"א דלית בהו חד דגמיר, וא"כ כיון דבתלתא דלא גמירי פסילי לדון אף אם יסכימו כולם לדיעה אחת, א"כ היכי דיתבי חד דגמיר ותרי דלא גמירי היכי מצינן למידחי דעת הגמיר לילך אחר דעת התרי דלא גמירי כיון דפסילי לדון כלל, והביא מ"ש החינוך (מצוה ע"א) שכתב להדיא דהטייה אחר הרוב הוא כששניהם יודעים בחכמת התורה בשוה שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת מרובה ואפי' כיוצאי מצרים כו' ע"ש וי"ל דלא דמי, דאע"ג דכי ליכא ביניהן חד דגמיר דודאי פסילי כיון שאין דנין כלל בדין תורה, אבל כי איכא בינייהו חד דגמיר הרי אידך דלא גמירי שומעים מאת הגמיר את הדין תורה אלא שהם חולקין עליו בשיקול דעתם שאינו דומה מילתא למילתא, ושיקול דעתם יוכל להיות אמת, אלא דאכתי יקשה מן החינוך שכתב דכת המועטת תוכל להכריע דעת הרוב אע"ג דגם ההדיוטות שמעו כבר דברי המומחין ואפ"ה אין כח הכרעתם הכרעה, ואולי דהכא בדיני ממונות כיון דמהני קבלה, משו"ה כיון דקבלו אלו לדיינים הרי קיבל ונתרצה על הכרעתם, והחינוך מיירי בדין אחר שאינו דיני ממונות, אלא דלפ"ז גם בדיני ממונות לא מהני הכרעת ההדיוטות כ"א בקיבלו עליהם, אבל אם דנין בכפייה איה"נ דלא מהני הכרעתם. וגם הראיה שהביא מרפ"ק דסנהדרין דעל ר' יאשי' דיליף דבעי' ג' מומחין מתלתא אלקים דכתיבי בפרשה, פריך הש"ס ור' יאשי' לית לי' ב"ד נוטה ופרש"י דאי בעינן ב"ד נוטה, קרא לאתויי שלישי למה לי, ומאי קושיא, דאי משום ב"ד נוטה הוי סגי דהשלישי יהי' גם שאינו מומחה, אע"כ דהכרעת אינו מומחה לאו כלום הוא, נמי י"ל דודאי דלמאן דמצריך ג' מומחין, דהכרעת אינו מומחה לאו כלום הוא כיון דבעי דכל אחד מהדיינים יהיה מומחה שיהיה לו דעת עצמו, משא"כ לדידן דקיי"ל דמה"ת גם חד כשר ולא בעינן מומחה כלל, י"ל שגם דעת הדיינים שאינם יודעים מעצמן כלום, ורק מה ששמעו דין זה מהגמיר, דגם זה חשוב כדעה, וכעין מה דאמרי' בסמוך דרב ותלמיד נחשב לשני דיעות אפי' אם התלמיד לא גמיר ולא סביר וכמ"ש הפרישה בסוף הסימן, ועיין בט"ז לקמן (סי' כ"ב) שכתב דכל שקיבל להדיוט אפי' טעה ודאי פטור כיון שיודע שהוא הדיוט ועם הארץ שאינו יודע דין תורה הרי ידע מראש שודאי יטעה ע"ש, וא"כ איך אפשר לומר דהכרעתו לאו כלום הוא כיון שקיבלו וידע שהדיוט הוא וזה ברור:
שם במחבר ואם לאו ילכו אחר הרוב, והנה בטעם דהולכין בדיינים אחר הרוב גם להוציא ממון, כתבו התוס' (ב"ק דכ"ז) משום דהמיעוט צריך לבטל דעתם מפני הרוב ונמצא דהמיעוט כמי שאינו, ועיין בקצוה"ח בקונטרס הספיקות שהקשה על סברת התוס' שכתבו לדבר מוחלט דהמיעוט צריך לבטל דעתם מפני הרוב, דאולי לא שייך לומר הכי כ"א בב"ד הגדול אשר הממרה את פיהם הוא בחנק, אבל בב"ד של שלשה בעלמא דאין כאן זקן ממרא, אע"ג שלמעשה מחויבים לפסוק כהרבים, מ"מ בדעתו אפשר שגם היחיד יכול להשאר ע"ש, והמעיין בתוס' גופייהו יראה דלק"מ, דז"ל התוס' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מארי' דהא ב"ד מפקי מיניהו כו' עכ"ל, ודבריהם אינם מובנים במה שהוסיפו וליכא למימר, ולכן נראה ברור דשני תירוצים הוא בתוס', והאי וליכא למימר הוי תי' אחר לגמרי שאינו שייך לתי' הראשון דגבי דיינים שאני, וכוונת התי' השני משום דהא עיקר הטעם דמאן דלא אזיל בתר רובא בממונא הוא משום דסובר סמוך מיעוטא לחזקת ממונא ואיתרע רובה, אבל היכי דליכא חזקה גם שמואל מודה דאזלינן בתר רובא, והנה זה לשון רש"י (עירובין דל"ה) דלמה בספיקא דתרי ותרי לא מוקמינן אחזקה קמייתא כיון דאיכא כת דמפקע לחזקה לא נחשב תו החזקה, דהיכי שיש ספק בגוף המעשה מוקמינן שפיר אחזקה כיון דהחזקה גמורה דאין מי שמפקיע החזקה, משא"כ בתרי ותרי כיון דאיכא כת דמפקע לחזקה לא נחשב תו החזקה, וכ"ש הכא בדיינים דעדיפי, וכיון שהם מפקיעים לחזקה ובאי דלא נוכל תו לחשבה, וזהו מ"ש התוס' וליכא למימר התם אוקי אחזקה דהא ב"ד מפקי מיני', וכיון שב"ד הפקיעו ולא נשאר שום חזקה, ובלא חזקה הא לכו"ע אזלינן בתר רובא, וזה ברור ששני תירוצים הוא בתוס', והוצרכו לזה דמשום דגם להם היה ספק אם בדיני ממונות מחויב המיעוט לבטל דעתו מפני הרוב וכספק הקצוה"ח, ולכן כתבו שני תירוצים, דאפי' אי נימא שבדיני ממונות אין מחויבים לבטל דעתו ולא שייך תי' האחד, אכתי יתורץ כתי' השני ודו"ק:
שם במחבר יוסיפו שני דיינים, והנה במשנה (סנהדרין דכ"ט) לא קתני כ"א יוסיפו הדיינים, אבל לא קאמר מפורש שנים כדתני בר"פ היו בודקין לגבי דיני נפשות, ואין לומר דמלשון המשנה יוסיפו דיינים לשון רבים, הוכיחו דשנים בעינן, הא מזה אין ראיה, דיש לפרש דיוסיפו הדיינים דנקיט שם כוונתו דהדיינים יהיו המוסיפין ולא הבעלי דינין, אבל לא קאי זה על הדיינים הנוספין, וכן פי' התוי"ט באמת ע"ש, וצ"ל דמן הסברא ידעינן דאי אפשר להוסיף פחות משנים, דהא ב"ד נוטה בעינן, ואי לא יוסיפו כ"א דיין אחד, א"כ כי יצטרף בהדי שלשה דיינים הראשונים יהיה ב"ד שקול, אלא דלפ"ז יהיה מוכח כשיטת הרמב"ם דגם מי שאמר בתחלה אינו יודע הוי נמי מן המנין ונושאין ונותנין עמו ואי חוזר שוב לברר דעתו בהחלט שומעין לו דאף שמתחלה לא היה יכול לברר דעתו בהחלט, מ"מ ע"י שנים הנוספין יתעוררו אצלו סברות חדשות עד שבא לידי החלט, דאילו לשיטת הראב"ד דמי שאמר [איני יודע כמאן דליתי' דמי ואין נושאין ונותנין שוב עמו, וא"כ לא נשאר כ"א שני הדיינים, א"כ טוב יותר היה שלא להוסיף כ"א אחד, דהוי עתה ב"ד נוטה, אבל אם יוסיפו שנים אדרבה יהיה עתה ב"ד שקול, א"כ יקשה עליו בתרתי, אחד מנ"ל באמת דבעינן להוסיף שנים. ב' הא לשיטתו יהיה ב"ד שקול, ואמנם בזה י"ל דסובר דילפינן זה מדיני נפשות וכמ"ש הלח"מ והב"י גם בטעם של הרמב"ם כן אם כי לדידי' א"צ לזה וכמ"ש, אכל להראב"ד שפיר י"ל דיליף דיני ממונות מדיני נפשות, וממילא א"ש גם אם לא יהיה ב"ד שקול דהא במוסיפין לא בעינן ב"ד שקול אפי' לכתחלה וכר' אבהו (סנהדרין די"ז), ועוי"ל דהראב"ד סובר כשיטת הר"ן בחדושיו בפ' אחד דיני ממונות שדין דהוספת הדיינים אינו אלא לדעת הבעלי דינים ולא לדעת הדיינים, ולפ"ז אי"א לפרש דמ"ש במשנה יוסיפו הדיינים, דהיינו שהדיינים יהיו המוסיפין כפי' התוי"ט, ובע"כ דאדיינים הנוספים קאי, וא"כ מדנקט לשון רבים מוכח דבע"כ גם בדיני ממונות מוסיפין שנים דוקא, אבל הרמב"ם אפשר שסובר דהדיינים יוכלו להוסיף וכמבואר לעיל סי' י"ג גבי זבל"א, וכ"כ הפרישה כאן בדעת הטור, וממילא דמלשון רבים דנקיט במשנה אין ראיה ודו"ק: