אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות דיינים › סימן יז

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות דיינים · סימן יז

סימן טז

סעיף א' במחבר ואחד אומר לו קצר דבריך,. וכתב הש"ך אבל לשניהם יכול לומר עכ"ל, וצ"ל לשניהם ביחד בלשון רבים קצרו דבריכם ואל תאריכו בדבר שאין נפקותא, אבל אם תחלה אומר לראשון הטוען אף שאח"כ אומר גם להשני כן, מ"מ בשעת טענותיו מסתתמין טענותיו ופשוט:

שם במחבר והעדים לכתחלה לעולם בעמידה, והסמ"ע הביא בשם הע"ש דגם בדיעבד פסול בעדים אם לא עמדו, והנה בב"י הביא הרשב"א דהוכיח דבדיעבד כשר אם ישבו, מהירושלמי (גיטין כ"ז ה"א) גבי נשתתק. דבודקין אותו זאת אומרת מעידין מיושב, אלמא בדיעבד כשר ע"ש, והנה בירושלמי שלפנינו ליתא להך זאת אומרת, אלא הכי איתא, דשאל אף בעדיות, פי' אם גם בעדות מהני ע"י בדיקה בהרכנת הראש, אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אף בעדיות, אדם מעיד עדותו מיושב עכ"ל, ולפ"ז משמע דמה דאמר אדם מעיד מיושב, לאו מנשתתק יליף לה, אלא מילתא בפני עצמו קאמר זה ר' אבהו, וא"כ אפילו לכתחלה נמי, דהא תינח לגרסא דזאת אומרת, ומנשתתק יליף לה, דכיון דנשתתק בע"כ דחולה הוא ואינו יכול לעמוד, מכלל דגם מיושב כשר, וכיון דרק מנשתתק יליף לה לא מוכח כ"א דיעבד דוקא, דחולה הוי כדיעבד, אבל לגרסא דידן דדין בפני עצמו הוא משמע דאפי' לכתחלה נמי, וכ"כ המראה הפנים שם דאפי' לכתחלה, וגם בפרישה כאן העיר בזה דלגרסא דידן מוכח דאפי לכתחלה, ולפ"ז יש להבין בטעם דהרשב"א דלא מכשר כ"א דיעבד כיון דסמיך על הירושלמי והירושלמי גם לכתחלה מכשר, ונ"ל ליישב, דהנה סברת הרשב"א דגריס זאת אומרת, היינו משום דבלא זה, אלא דמילתא אחריתא הוא, דין בפני עצמו, א"כ מה מקום דין זה התם שלא מיירי כלל מדין דעדות בעמידה או בישיבה, ולא מיירי אלא מדין דבדיקת העדות, משו"ה גורס זאת אומרת לומר דדין דעדים בישיבה ילפינן מדין דנשתתק, ואמנם סברת המוחקים זאת אומרת, צ"ל דהיינו טעמם, משום דאיך אפשר לומר עדים בישיבה ילפינן מנשתתק, א"כ צ"ל דנשתתק מיירי שהוא חולה שאינו יכול לעמוד, ומדמכשרינן עדותו מכלל דגם בישיבה כשר, והא לעיל מינה בירושלמי, מוקי לה בנשתתק מתוך בוריו ולא מתוך חולי, דהכי איתא התם להדיא בד"א בנשתתק מתוך בוריו הוא דצריך ג' בדיקות אבל בנשתתק מתוך חולי סגי בבדיקה אחת, וכיון דבנשתתק מתוך בוריו מיירי, אפשר ללמוד מזה דעדים בישיבה נמי כשר, ועיין בשירי קרבן שם שנדחק הרבה, איך ילפינן מזה דעדים בישיבה כיון דמתוך בוריו נשתתק הרי יוכל גם לעמוד ע"ש, ולכן מכח קושיא זאת מחקו לגרסא דזאת אומרת ובאמת לאו מנשתתק ילפינן. אלא שדין בפני עצמו קאמר ר' אבהו דעדים כשר בישיבה, וממילא דלפ"ז יש להכשיר גם לכתחלה, וזה ברור דהיינו טעמא דהמוחקים לגרסא דזאת אומרת, אבל באמת אין מקושיא זאת שום הוכחה למוחקה, דאפי' לאוקמתא דהך דנשתתק מיירי מתוך בוריו, שפיר י"ל דמנשתתק ילפינן זה דעדים בישיבה, דהא זה ודאי דגם נשתתק מתוך בוריו, השתא שנשתתק חולה הוא, דאי אפשר לנשתתק שלא יהא חולה בשעת מעשה, ואם נחלה במחלה עצומה כזאת שנשתתק ואישתקיל מילולי', בודאי שחולה גדול הוא שאינו יכול לעמוד ברגליו, ומה דמחלק בין נשתתק מתוך בוריו לנשתתק מתוך חולי, ה"ק בנשתתק מתוך חולה, היינו שהיה חולה כבר גם קודם שנשתתק, ומתוך כחישותו וחלישת המחלה נשתתק, בכה"ג סגי בבדיקה פעם אחת, כיון דלא פתאום בא עליו ההשתתקות, ודעתו צילותא, או כטעם הפני משה שכיון שהיה חולה מכבר אין לחוש שמא נתעסק היה בחשבונותיו ועל זה הוא שהרכין בראשו, משא"כ בנשתתק מתוך בוריו, כלומר שעד ההשתתקות היה בריא, ורק פתאום נחלה ונשתתק, בזה בעי בדיקה ג' פעמים, כיון דעד עתה בריא היה חיישינן שמא נתעסק היה בחשבונותיו, ואינו מחלק כ"א בזה החולי הזו דנשתתק, אם פתאום באה, דהיינו מתוך בוריו, או ע"י חלישת החולי הקודמת, אבל זה ודאי דהשתא דנשתתק, חולה הוא וזה ברור, וכיון דהשתא ודאי חולה הוא ואינו יכול לעמוד שפיר מוכיח מינה דעדים כשר גם בישיבה, וכיון שכן דמנשתתק מתוך בוריו לא קשה, בע"כ לגרום זאת אומרת, ולומר דדין דמיושב ילפינן מנשתתק, דהשתא לא יקשה מה ענין דין זה דעדים בישיבה לדין דבדיקת העדים, אע"כ דילפינן זה מנשתתק, וממילא שאין להכשיר כ"א בדיעבד, כמו שנשתתק דחולה הוא וכל חולה הוה כדיעבד ודו"ק היטב כי זה ברור:

שם בסמ"ע סק"ה דוקא לכתחלה כו' כ"כ הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א וכתבו דהאי קרא דועמדו אינו אלא אסמכתא למצוה ולא לעיכוב עכ"ל ומלשון דאינו אלא אסמכתא שכתב משמע דאין זה מצוה דאורייתא כלל, כ"א אסמכתא דרבנן בעלמא, וכן הבינו כל האחרונים, וכ"כ הט"ז כאן להדיא דאינו אלא דרבנן ויש מהן שכתבו גם הוכחה לזה, דאי הוי זה עשה גמורה לא היתה נדחית מפני עשה דכבוד תורה לת"ח, כיון דת"ח יכול למחול על כבודו, וכל עשה דבידו למחול לא מצי דחיא כמ"ש (כתובות ד"מ) הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, ועיין ברש"ש (שבועות ד"ל) מ"ש בזה, אבל אני תמה ע"ז הא בכל הסוגיא דשבועות שם מוכח דהוי עשה גמורה מה"ת, ורק עשה דכבוד התורה עדיפא מינה, וכדאמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, ומה דקשה להו דא"כ היכי מצי עשה דכבוד התורה לדחותה כיון דמצי מחיל, אין מזה שום ראיה, וכבר כתבתי בחדושנו בסימן הקודם ליישבה בכמה פנים ע"ש, וגם מלשון הרשב"א והרא"ש והר"ן לא מוכח לומר דאינה אלא דרבנן, הם לא כתבו כ"א שאין זה לעיכובא בדיעבד, לומר דאם העידו מיושב עדותן בטילה, אלא שאין זה כ"א מצוה לכתחלה, אבל לכתחלה ודאי שהוי מצוה דאורייתא, ואפ"ה אינה מעכבת בדיעבד, כמו כל שארי המצוות שלא נאמר בהם חוקה דאין מעכב בדיעבד, ואפשר שגם הסמ"ע לא נתכוון לומר דאין זה אלא אסמכתא דרבנן בעלמא, אלא שגם הוא נתכוון דאינו אלא מצוה לכתחלה, והיינו שכתב אינו אלא אסמכתא למצוה, ולא הול"ל כ"א שאינה אלא אסמכתא, אלא שגם הוא סובר דמצוה מיהא איכא מה"ת, ולשון אסמכתא לאו דוקא, ואיך שיהיה כוונת הסמ"ע, אבל זה נ"ל פשוט מהש"ס וראשונים, דלענין לכתחלה מ"ע מדאורייתא הוא ודו"ק:

שם בסמ"ע סק"ז כתב דאם הוי הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת דאסור למיעבד הכי דממ"נ אחד מהם לא עביד כדין אלא שהב"ח חולק עליו והביא ראיה מהש"ס דשבועות מהא דיתיב כמאן דשרי מסאנא ופרש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו', שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה, דלגבי דיין שיעמוד הדיין מקמי ת"ח חשובה עמידה ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה חשובה ישיבה ויוצא בה ידי שניהם ע"ש, ואפשר ליישב דברי הסמ"ע דמהתם אין ראיה, דהא העיקר מה שהקפידה התורה שהדיינים בישיבה ועדים בעמידה הוא בכדי לאיים על העדים. כי יזכרון אשר לפני ה' הם עומדים באשר אלקים נצב בעדת אל, ועי"ז יעמדון בחרדה ומתייראין לשקר, ומזה הטעם גופא דיינים בישיבה, בכדי להבדיל ולהכיר, שאלו הם דיינים ואלו עדים. ואילו גם הדיינים עומדים אין הבדל והיה כעם ככהן בלי היכר מי הדיין ומי העד, וכיון שכן, לא נצרך בזה שיהיו יושבים בישיבה גמורה דוקא, אלא אפי' עומד בשחייה נמי סגי, כיון דהעדים עומדים עמידה זקופה, והדיינים בשחייה, אכתי איכא הבדלה והיכר בין דיין לעד, ולכן מצד מצוה דישיבת הדיינים כשר נמי בשחייה, והנה מצוה דקימה בפני ת"ח ודאי דסגי כשעומד בשחייה, דהא התם לא כתיב כלל ועמדו, אלא מפני שיבה תקום והדרת כתיב, ולא בעינן אלא קימה שיש בה הידור ואם אך עומד בשחייה, הרי יש בה הידור ומקיים המצוה דקימה בפני ת"ח, ונמצא דמה דכשר למיעבד הכי, לא משום דהוה תרתי דסתרי כמ"ש הב"ח אלא משום שאין בזה סתירה כלל, דלענין שני המצוות הללו, גם מצוות קימה בפני ת"ח, וגם מצות ישיבה לדיינים סגי בשחייה, משא"כ בדין דסמ"ע כשעדים ודיינים בדין אחת יושבים שניהם בשחייה, הוה שפיר תרתי דסתרי, דבע"ד בעמידה ממש בעינן מדכתיב ועמדו, ולכן אי אמרינן דשחייה הוה נמי עמידה איך יוכשרו הדיינים, ואם אינה כעמידה איך יוכשרו העדים, ובשגם דעיקר הקפידה הוא שיהיה היכר בין הדיינים להעדים, וכששניהם בשחייה אכתי אין היכר, ושפיר קם דינו של הסמ"ע וזה ברור מאוד:

והנה ראיתי בס' נחל יצחק שהוכיח כהב"ח מהא דקיי"ל דעד נעשה דיין ובדרבנן לכו"ע עד נעשה דיין ומשמע דאפי' לכתחלה, וקשה איך משכחת לי' זה והא העד הוא בעמידה ודיינים הם בישיבה, ולשיטת הב"ח א"ש דמשכחת שפיר עד נעשה דיין ע"י סמיכה ויוצאין עי"ז גם הדיינים וגם העדים ע"ש, ולכאורה היה אפשר להעמיס זה בכוונת הרשב"ם שהביאו התוס' (ב"ק דצ"א וכתובות דכ"א) דטעם דאין עד נעשה דיין בדאורייתא הוי משום דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין ע"ש, דהיינו כוונתו, כיון דבעדים בעינן עמידה ובדיינים ישיבה, משו"ה לא יוכל עד להיות דיין אבל אי אפשר לומר שזהו כוונת הרשב"ם דהא גם בעד שלא העיד אכתי אלא שמתכוון להעיד נמי פסול מלהיות שוב דיין לשיטת רשב"ם, וגם אם העיד עדותו בב"ד אחר אינו רשאי שוב להיות דיין וכמו שהארכתי לבאר זה בחדושנו לעיל (סי' ז'), ואי נימא דטעמו הוא משום דיחסר או ישיבת הדיינים או עמידת העדים, א"כ בכה"ג שרק נתכוון היה להעיד ולא העיד, או שהעיד בב"ד אחר, הרי נתקיים בזה גם דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה, ולמה פסול, א"ו דלא להכי נתכוון הרשב"ם ורק טעמו הוא משום דגזה"כ הוא ועמדו שני האנשים אלו העדים, לפני ה' הדיינים, הרי הצריכה התורה שיהיה בכל דין דיינים ועדים, ואין העד נעשה דיין, דהתורה הקפידה שהדיין לא יהיה כ"א דיין לבד ולא עד, והעד לא יהי' כ"א עד ולא דיין ואפי' כשמתכוון רק להעיד איפסל שוב מלהיות דיין, ועיין בחדושנו לעיל סי' ז' מ"ש בזה:

ואמנם למה שכתבנו גם ראיית הנח"י אין בה כדי סיוע לשיטת הב"ח, דניחזי אנן באיזה סוג דעד נעשה דיין יפול קושיתו דאיך משכחת לה, אם העד הרואה ביום דיוכל לדון עפ"י ראייתו, ודאי דלא קשה כלל, כיון דעיקר הקפידה דדיינים בישיבה ועדים בעמידה הוא אחד מאיומי העדות, ולכן בעינן להבדילם מן העדות למען יזכרו שלפני הדיינים עומדין, ולפ"ז אין שייך הקפידה כ"א במקום שצריכין להגדת העדים, משא"כ בדיין שדן עפ"י ראיית עצמו כגון בראוהו ביום, לא שייך טעם זה כלל, וכן נמי בעד המעיד כגון בההיא דשלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין חת"י העדים ואחד אינו מכיר דמעידין בפניו וחותמים שוב להיות דיינים כתובות דכ"א) מהתם נמי לא קשה כלל, דלא מיבעי לשיטת הע"ש המובא לעיל (סי' ז') דקבלת עדות בחד סגי, דלפ"ז הברייתא דשלשה שישבו לקיים כו' מעידין בפניו וחותם, מתפרש כפשוטו, דרק הדיין השלישי לחוד הוא המקבל העדות של השנים, ולפ"ז אין גם ריח קושיא בזה, דהא אינם נעשים כלל עדים ודיינים כאחת, ובשעה שהעידו לפני דיין השלישי לא היו כ"א עדים, להעיד על חת"י של העדים ורק לאח"כ כשנצטרפו עם הדיין השלישי לקיים השטר הוא דנעשו דיינים, וא"כ שפיר משכחת שיתקיימו שני המצות, בשעה שהעידו לפני הדיין השלישי, עמדו כדין עדים, ואח"כ כשישבו לקיים השטר ישבו כדין דיינים, ובכן לא אדע מה מקום לקושית בעל נח"י, באיזה עד נעשה דיין הוא דמקשה דאי"א לאשכוחי כ"א כשיטת הב"ח, הא למ"ש לא מדיין המעיד אפשר להקשות ולא מדיין הרואה ביום, ורק מפני שחכם וגאון דכוותי' אמר מילתא טרחתי להעמידה, והוא דהא הריטב"א בכתובות שם הקשה דאיך אמרו בברייתא התם מעידין בפניו, והא קבלת עדות הוי בשלשה, ואיך רשאי דיין השלישי לחוד לקבל העדות, ותי' משום דשני דיינים המעידין נעשים עדים ודיינים כאחת, וכן בהך דגיטין (דף ה') דשליח הגט נותנו בפני שנים ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, הקשה נמי הא אין קבלת עדות בפחות מג', ותי' משום דהשליח נעשה עד ודיין כאחת, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ז') מ"ש בזה, ולפ"ז היה מקום לכאורה לדון כקושית הנח"י דהיכי משכחת שיהיה עד ודיין כאחת, אם עמד, הרי פסול היה להיות דיין, ואם ישב פסול לעדות אבל למה שכתבתי גם זה ניחא מתרי טעמי, חדא דהא דהקפידה תורה שיהיו דיינים בישיבה בשעת קבלת עדות, היינו כשהדיינים מקבלים עדות אחרים, דבזה בעינן לאיים על העדות וכנ"ל, משא"כ בההיא דכתובות ודגיטין דאינם מקבלים כ"א עדותן עצמן, מה שהם גופא מכירין חת"י העדים, ובכה"ג שמקבלים עדות עצמן שיודעים בנפשם אמתת הדבר, יכולים לקבל אפי' בעמידה, וכשאין להם היכירא שדיינים הם בשעת מעשה, ועוד כיון דעיקר הטעם דבעינן דיינים בישיבה בכדי להבדילם מן העדים, א"כ גם אם עומדין לפני דיין אחד סגי בהכי, דאכתי יש היכר שהם אינם כ"א עדים, ולכן שפיר מצי לעמוד בשעה שיעידו לפני הדיין השלישי, ומצוה דדיינים בישיבה יקוים בזה שהשלישי יושב, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דדוקא כשכל שלשה הדיינים יושבים הוא דאסור, משום דאין ניכר מי הם העדים ומי הדיינין, ואנן בעינן שיהיה ניכר מושב הב"ד, משא"כ אם אחד מן הדיינים, יושב הרי יש היכר שיש כאן דיין וסגי בהכי, וכההיא ברייתא דג' שישבו לקיים וכו', ואכן אפילו נימא שחידוש גדול לומר הכי, ואנן בעינן שיהיו כל הג' דיינים יושבים דוקא, דאל"ה אכתי אין ניכר שזהו ב"ד שלם, מ"מ התי' הראשון שכתבנו דבדיינים המקבלים עדות עצמן דאין נצרך בזה לאיום כלל, כיון שלפניהם בעצמם נתברר אמתת הדבר, ומשו"ה גם בעמידה יכולים לקבל הוא נכון מאוד ומיושב קושית הנח"י, וממילא נדחה ראייתו לשיטת הב"ח ושפיר קם דין דסמ"ע ודו"ק היטב:

סעיף ה' במחבר אסור לדיין לשמוע כו' שלא בפני בע"ד חבירו, ועיין בפ"ת בשם תשובת רמ"א דבענין נחלות רשאי לשמוע, וטעם הדבר כתבתי לקמן (סי' מ"ו) ע"ש שהבאתי ראיה לזה:

סעיף ט' במחבר כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים, נ"ל שדוקא לגמור ולייעץ איזה טענה לבעל הדין מה שבעצמו אינו יודע מזה הוא דאסור, אבל אם הבעל דין מעצמו נתעורר לטענה הזאת, אלא שמסופק הוא אם טענה יפה הוא, וע"ז יבוא לשאול מאת הדיין עצה אם כדאי לפניו לטעון הטענה הזאת בכה"ג שרי לומר לו יפה הוא או לא ואין בזה משום עורכי הדיינין, כיון דלא הדיין עצמו למד אותו טענה הזאת אלא שהבע"ד מעצמו נתעורר לזה, וראיה מכתובות (דפ"ד ע"ב) דקריביה דר' יוחנן תפסו פרה דיתמי מסמטא אתו לקמי' דר' יוחנן ואמר להו שפיר תפסתוה, והא התם לא לעמוד לפניו בדין באו, דהא קרובים הם ופסול לדון להם, אע"כ דלא לדון לפניו באו כ"א לשאול עצה מאתו, וכ"כ בהגהות יעב"ץ שם שלא באו כ"א לשאול עצה, והכי מוכח כוונת רש"י שם, דהתוס' הקשו הא לעיל מינה קאמר ר' יוחנן דמטין איתמר, ומשמע דלכתחלה לא פסקינן דמהני תפיסה מיתמי, ואיך קאמר להם ר' יוחנן שפיר תפסתוה ע"ש, ולמ"ש ניחא, דלא שני הצדדים באו לפניו בזה לדין, אלא רק צד אחד בא, ולא לדון לפניו כ"א לשאול עצה ממנו אם כדאי לפניהם לבוא בדינא ודיינא, או שאין ממש בתפיסה הזאת שיוכל לצמוח מזה איזה זכות לפניהם, וע"ז השיב כי שפיר תפסתוה, כלומר שיוכל לבוא מתפיסה הזאת זכות, וכגון כאשר יבוא הד"ת שלכם לפני דיין כזה שיפסוק לכם כר' טרפון, וכמו שקרה בעובדי דמייתי לעיל מינה התם שדון דייני כר' טרפון, ואז תו לא מהדרינן עובדא, ולכן על שאלתם עצה מפיו אם יש ממש בתפיסה זאת וכדאי לנסות לבוא בדינא ודיינא, או שמא אין שום ממש בתפיסה זאת ויחזירו מה שתפסו, כי מה בצע גם אם יקבלו עוד זילותא דבי דינא והוצאות הדין, ע"ז שפיר השיבם בדרך עצה כי שפיר תפסו ויש ממש בתפיסה זאת עד שלפעמים יוכלו גם לזכות עי"ז בבוא הד"ת לפני דיין שיפסוק כר' טרפון, ולכן בלא ד"ת אינכם צריכים להחזיר אבל באמת אילו היה בא לפניו דין כזה, בתור פסק דין, ודאי שלא היה פוסק להם לכתחלה דתפיסה מהני, כיון שאיהו סובר דכר"ע עבדינן לכתחלה, ומיושב קושית התוס', ואת כל זה למדתי להבין מלשון רש"י שבמתק לשונו יישב נמי כן לקושית התוס' בנקודה אחת שהוסיף, דבד"ה קריביה דר' יוחנן פרש"י "קרוביו" ומאי רצה בזה, ואמרתי דהנה לשון קריביה דמשמע לשון יחיד, משמע שרק אדם אחד היה התופס, וא"כ הא דקאמר אח"כ "אתו" לקמי' דר' יוחנן לשון רבים, היינו מוכרחים לפרש שהיינו שני הצדדים, התובע והנתבע, ובמקום דשני הצדדים באים, אז מותר גם לקרוב להיות דיין כמ"ש הש"ך בסמוך בסקט"ז בשם הרש"ל דהוי כמכשירם לדון, וכההיא דרבינא דדן חמוה, ואי נימא שבאו לפניו לדין ממש, א"כ מה שאמר להם שפיר תפסתוה, היינו פסק הדין, וקשה קושית התוס' איך פסק כן לכתחלה, וע"ז תי' רש"י שבאמת רק צד אחד שהם הקרובים שלו באו לפניו, ולא לדין כ"א לשאול עצה, ומה שאמר "אתו" לשון רבים, היינו משום דגם בצד הזה גופא היו כמה אנשים, לא קרוב אחד כ"א "קרוביו", הרבה מקרוביו היו התופסים, ושפיר קאמר אתו לשון רבים גם על צד האחד, וגם מה שאמר להם שפיר תפסתוה, לא בתור פסק כ"א בדרך עצה, אבל אכתי יקשה דאיך רשאי היה לייעצם הא אדם חשוב אסור לייעץ אפי' לקרובו דהוי כעורכי הדיינים וכמו שמוכח מעובדא דר"נ (כתובות דפ"ו) אע"כ דדוקא להורות עצה וטענה מה שאין הבע"ד נתעורר מעצמו הוא דאסור אבל בכה"ג דר' יוחנן דהם בעצמם נתעוררו לתפוס, ורק שבאו לשאול עצה אם יפה עשו בזה שתפסו, מותר להשיבם, ואין זה בכלל עורכי הדיינים כיון שהם מעצמם נתעוררו לזה ועיין בחדושנו לקמן (סי' ק"ז) מ"ש בזה:

סעיף י"ב בהג"ה אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע וכו', ועיין בסמ"ע שהקשה דא"כ בעובדא דרוניא היאך אמר רבא ואי לא דאיננא לך כרב הונא, הא אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ע"ש, ואפשר ליישב דהנה הטעם דאסור לפסוק יותר ממה שתבעו, משום דספיקא הוא, דמה דלא תבע הבע"ד יותר, או משום דטועה בדין וסבור שאין מגיע לו יותר, או משום דשמא ידע ורצה לוותר עמו וכיון דספיקא הוא אין מוצאין ממון מספיקא, ומה שהקשה הנתיבות דלמה מספקינן במחילה, ומ"ש מטעה בכדי שהדעת טועה דתלינן בטעות ולא במחילה כמבואר (ב"מ דס"ג), ואין לך דעת טועה יותר מד"ת בזה"ז שנתמעטו הלבבות, כבר כתב בשער המשפט דאדרבה דד"ת הוי כאין הדעת טועה דמדדרכו של אדם להרבות בטענות וזכיות לפני ב"ד אף בדברים שאין בהם ממש דדילמא ימצא בהם צד זכות, ולכן מדטעו בפחות ממה שמגיע לו עפ"י דין ולא טעו יותר מסתמא מחל לו על תביעתו ע"ש, שאף שהשעה"מ כתב דתלינן ודאי במחילה, מ"מ מידי ספק מחילה ודאי דלא נפקא ומספיקא אין מוציאין ממון, ואע"ג דספק בפרעון הוא, דהא החיוב הוי ודאי והספק מחילה הוי כספק בפרעון ובספק פרעון הא חייב, י"ל דהא לא הו"ל למידע אם מחל לו, ובספק דלא הו"ל לידע פטור אפי' בא"י אם פרעתיך כמבואר לקמן (סי' ע"ה) ועמ"ש הנה"מ שם, וכיון שכן דעיקר הטעם הוא משום דספק שמא מחל לו, א"כ אם חזר התובע וטוען ברי שלא מחל, רק טעה בדין, ודאי דנאמן התובע וכמ"ש הרא"ש (ב"מ דס"ג) בהך דין דאם נתן לו מעות ומצא טופיינא בכדי שאין הדעת טועה דתלינן במחילה, מ"מ אם בא הנותן ואמר טעיתי נאמן, וכ"כ בשמ"ק בשם הרמ"ך ע"ש דמהימן לומר טעה ואפי' שבועה לא צריך, וא"כ השתא התם בטעה בכדי שאין הדעת טועה, דכל זמן שלא טען תלינן ודאי במחילה, ואפ"ה מהימן לומר שוב טעיתי, כ"ש הכא בטעה בדין דאינו אלא ספק שמא מחל, ויותר קרוב לומר שטעה בדין, דלאו כו"ע דינא גמירי, דאי אתא שוב וטען ברי שטעה דמהימן, וכ"כ השעה"מ דמהימן בזה לומר שטעה ע"ש, ולפ"ז מיושב קושית הסמ"ע דהיאך א"ל רבא ואי לא דאיננא לך כרב הונא, והא אסור לפסוק יותר, דלמה שכתבתי א"ש די"ל דכוונת רבא כן הוא דא"ל זיל ופייסי' במה דאיפייס, כלומר שתשתדל לפייסו כדי דלא יחזור בו רבינא לטעון טעיתי בדין, דאם לא תשתדל לפייסו אז בהכרח שיתעורר רבינא לטעון טעיתי ואהיה מוכרח לפסוק לך אז כרב הונא, אלא דאפשר לומר דמשו"ה לא רצה הסמ"ע לפרש כן, משום דלפ"ז א"כ מה תועלת יש במה שיפייסו השתא, הא גם לאחר הפיוס יוכל נמי לבוא ולומר שמשו"ה נתרצה בפיוס כזה משום שטעה בדין וסבור היה שאינו מגיע לו יותר, ואילו ידע שמגיע לו יותר לא היה מתרצה בפיוס כזה, ובכ"ז אי משום הא לא איריא דאכתי י"ל דעצת רבא נכונה היתה לפייסו, דאם לא יפייסו יחשוב רבינא הכל אודות הדין איך להוציא ממנו, ועי"ז יבוא לזכור שטעה, משא"כ אם תפייסו ישכח הדבר מלבו ולא יחשוב עוד דבר הד"ת הזאת וממילא לא יזכור שטעה ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה