חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן יד
סעיף א' במחבר שנים שנתעצמו בדין זה אומר נדון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול, התוס' בב"ק (דף קי"ב) הקשו דבסנהדרין אמרי' דדוקא לתובע שומעין כשאמר נלך לב"ד הגדול ולנתבע אין שומעין, ואילו בב"ק שם אמרינן דאפי' הנתבע מצי לטעון הכי ולכוף לתובע, ואכן הרא"ש בסנהדרין שם תי' שלשה תרוצים על קושיא זאת, א) דבשניהם תובעים זא"ז הלא שניהם מיקרי תובעים, ובכה"ג מיירי בב"ק, ב) דהא דקאמר דללוה כופין ודן בעירו, היינו דוקא בידוע שזה לוה וזה מלוה כגון שמודה מקצת או שטוען פרעתי, אבל אם אמר להד"מ לא שייך עבד לוה, ג) מחלק בין ב"ד הגדול למקום הועד, ודוקא למקום הוועד הוא דאמרו בסנהדרין דלוה לא מצי לטעון לב"ד הגדול אזלינא, אבל לב"ד הגדול גם לוה מצי לטעון ע"ש, והנה לכאורה הרמב"ם והמחבר לא ס"ל שום אחד מהג' תירוצים, תי' האחד ודאי דלא שייך, דהא הם כתבו בד"א שזה טוען וזה טוען וכו' הרי דכששניהם טוענים לא מצי אמרי לב"ד הגדול אזלינא, וכ"כ הפרישה דהרמב"ם בע"כ דלא ס"ל תי' זה, תי' הב' נמי לא שייך, דלתי' זה היכי שאין לוה שניהם יכולים לעכב ולטעון לב"ד הגדול, ואילו להרמב"ם היכי שאין לוה יכולים לכוף לשניהם לדון בעירם ושום אחד מהם לא מצי לטעון לב"ד הגדול אזלינא, דדוקא המלוה ללוה והניזק למזיק יכולים לכוף, אבל בששניהם שווים בטענתם, שום אחד מהם לא יכול לטעון, ותי' הג' לחלק בין ב"ד הגדול לוועד, נמי לא מחלקי בזה, וא"כ יקשה לשיטת הרמב"ם הך סוגיא דב"ק דשניהם יכולים לטעון במה מתוקם, ועיין בפרישה ותומים שישבו על המדוכה הזאת וכתב לתרץ בדוחק גדול כ"כ עד שהעלו פילא בקופא דמחטא, וכל המעיין יודה לזה כי דבריהם דחוקים מאוד, ולענ"ד נראה דאף שהדבר נפתח בגדולים כמו הפרישה והתומים, ולהדיא כתבו דהרמב"ם בע"כ דלא ס"ל תי' הראשון של הרא"ש, מדכתב כשזה טוען וזה טוען שניהם אינם יכולים לטעון אלא כופין ודן בעירם, במחכ"ת שגו ברואה בזה, ולא דקדקו יפה בין לשון הרא"ש ללשון הרמב"ם, ושינוי קטן שיש ביניהם, זה יגרום ליישב הכל, דהנה הרא"ש כתב דההיא דב"ק מיירי כששניהם תובעים זה את זה, ואילו הרמב"ם כתב בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען, ולא כתב זה טוען לזה וזה טוען מזה, והנה לשון הרא"ש ששניהם תובעין זה את זה אי אפשר לפרש באופן אחר כ"א ששניהם הוו תובעים, זה תובע אתה חייב לי, והשני יטעון להיפך, לא רק שאיני חייב לך אלא שאתה חייב לי, ואילו הרמב"ם שלא כתב אלא זה טוען וזה טוען, אין לפרש דשניהם הוו תובעים זה מזה, דא"כ הול"ל זה טוען את זה וזה טוען את זה, אלא כוונתו יתפרש דודאי רק אחד הוא התובע והשני הוא הנתבע, רק שאין טענת התובע אלים כ"כ שיהיה ידו על העליונה כדין תובע על הנתבע, אלא שטענת שניהם שוה וכמו שפירש הסמ"ע סק"ו, ולפ"ז דברי הרמב"ם יתפרש ממש כתי' הרא"ש, וכלל דבריו הוא דלעולם טענת התובע עדיף וכופין את הנתבע לילך עמו לב"ד הגדול אם התובע דורש זה, ולהיפך הנתבע אין יכול לכוף לתובע שילך עמו לב"ד הגדול אלא כופין אותו ודן בעיר אשר המלוה ידרוש וכמ"ש בסנהדרין שם, ואם שניהם הוו תובעים, זה תובע מזה וזה מזה, בכה"ג יש לשניהם דין תובעים ושניהם יכולים לטעון לב"ד הגדול אזלינא, ובכה"ג מיתוקמא דב"ק ההיא וכתי' הרא"ש, רק שהרמב"ם מחלק דלאו כללא הוא בכל תובע שיהיה ידו על העליונה להכריח לנתבע, דלפי הטעם שנאמר ע"ז בסנהדרין שם משום דעבד לוה לאיש מלוה, א"כ אין יד התובע עדיף כ"א בהלואה, אבל בשארי תביעות אין שייך לומר דידו עדיפא כיון דהתם ליכא טעם זה, אלא שאפ"ה בטענת נגזו וניזק כיון דלטענתו הזיקו בידים וגזלו, אמרינן שגם בזה הוה יד הנגזל וניזק על העליונה להכריח לנתבע, דאם עבד לוה, שבהיתר לקח ממנו המעות, כ"ש דהגזלן או המזיק דמחויבים לחזר להשיב את הגזילה דחשיבי כעבד ונכנע לנגזל, אכן זהו רק בנגזל וניזק, אבל בשארי עניני תביעות כגון של שכירות או של שותפין, דלא שייך בהם טעם דעבד, פשוט שיד הנתבע שוה להתובע ושניהם אינם יכולים לכוף, והביא דב"ק מיירי ששניהם תובעים זה מזה חוב הלואה, וכיון ששניהם תובעים יש להם היכולת לכוף זה את זה לילך לב"ד הגדול, דלטענת כל אחד, השני עבד לוה לו ומחויב להכנע מפני רצונו, ולפ"ז ג' חלוקים יש בזה תובע חוב הלואה, גזל והיזק, בזה הוי יד התובע על העליונה, וכששניהם תובעין זא"ז זה יאמר אתה חייב לי והשני יטעון להיפך אתה חייב לי שניהם יכולים לכוף זא"ז וכההיא דב"ק, ובתביעת שארי תביעות, של שכירות ושותפות, בזה אפי' כשיש תובע ונתבע לא אמרי' דיד התובע על העליונה, כיון דליכא בזה טעם דעבד לוה, ובכה"ג מיירי הרמב"ם והמחבר במ"ש זה טוען וזה טוען. כלומר שטענת שניהם שוה ואין כאן עבד לוה, וזה ברור בלא גמגום, ופלא על הפרישה שלא כתב כן, ולשון הרמב"ם זה טוען וזה טוען גרם לו לפרש דמיירי ששניהם הוי תובעים וכתי' הרא"ש, ואיך לא דקדק על שינוי הלשון שהרא"ש כתב תובעים זה את זה, והרמב"ם לא כתב כן, ובשגם שבעצמו כתב בסמ"ע דכוונת הרמב"ם במ"ש זה טוען וזה טוען, לא כששניהם תובעים, אלא שבאמת יש בזה נתבע ורק שאפ"ה ידו שוה לטענת התובע ודו"ק היטב:
ועוי"ל עפמ"ש המוהרי"ק שהובא בש"ך סק"ה דכשיש לו דרך למלוה בלא"ה למקום ב"ד הגדול בכה"ג יכול גם הנתבע להכריח לתובע שילך עמו לב"ד הגדול, וא"כ התם בב"ק דהמלוה והתובע הביא דסקיא מב"ד הגדול, והרי חזינן דהמלוה אית לו דרך לשם, למקום ב"ד הגדול, דאי לא היה לו דרך לשם ודאי שלא היה מוציא הוצאות לילך לשם רק בכדי לקבל הדסקיא, א"ו שלתובע יש לו דרך ומורגל לילך שם, וכיון שכן גם הלוה מצי להכריחו לילך לדון עמו במקום ב"ד הגדול וכהמוהרי"ק:
שם בסמ"ע סק"ט כופין את הלוה, היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה, ובש"ך כתב דאין לזה טעם ע"ש, ונ"ל ליישב הסמ"ע עפמ"ש הרא"ש (ב"ק דקי"ב) דיש שהיו רוצים לומר דדוקא נתבע לתובע הוא דיכול לכוף לילך לב"ד הגדול, אבל תובע ונתבע לא מצי כייף, דאלת"ה כל עני נותן עיניו בבעלי ממון ויזמינהו לפני ב"ד הגדול וקודם שילך שמה יתפשר עמו כפי רצונו, ורק ר"ת הוא דחולק ע"ז וסובר דתובע לנתבע כ"ש דמצי לכוף משום דעבד לוה ע"ש, וקושית הי"א שהביא הרא"ש דא"כ כל עני נותן עינו י"ל דכיון שגם המלוה מוציא הוצאות מסתמא אין זה ערמה מצדו, דמשום תחבולה בעלמא לא היה מוציא הוצאות, ולפ"ז היכי שיש למלוה דרך בלא"ה ואינו מוציא שום הוצאה, אינו יכול לכוף, דחיישינן שמא נתן עינו בממון חבירו, ובתחבולה מבקשו שילך עמו לב"ד הגדול, ממ"נ אם הלוה לא יתרצה לזה, הלא בהכרח יתפשר עמו, ואם ילך עמו לא יפסיד מאומה, ודוקא היכי שאין לו דרך למלוה וגם הוא מוכרח להוציא הוצאות בזה הוא דאמרינן דודאי משום שרוצה לברר האמת ע"י הב"ד הגדול הוא מבקש כן, דלצורך תחבולה לא היה מתרצה להוציא הוצאות דשמא יתרצה הלוה לילך, ויפסיד הוצאותיו בחנם, ואף שספק הוא דשמא לא יתרצה הלוה ויהיה מוכרח להתפשר, מ"מ כיון שבאם הלוה לא יתרצה יהיה מוכרח לילך עמו, דלא יוכל להעיז אח"כ בשמעו כי הלוה מרוצה, לחזור מדבריו ולהתרצות לדון בב"ד שבעירו, כי עי"ז יהיה ניכר לכל ערמתו שחשב לעשות, ובודאי יהיה מוכרח לילך עמו אם אך הלוה יתרצה, ולכן מתיירא הוא לעשות התחבולה מספק שמא יתרצה הלוה לילך עמו, ולא להתפשר, ויהיה מוכרח אז לאבד הוצאותיו, ומדעשה כן מכלל שבאמת מבקש שילך עמו לב"ד הגדול באשר שם יתברר הדין יפה:
שם בהג"ה התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, ואין להקשות הא לעיל לענין כפייה לילך לב"ד הגדול הוי כח התובע עדיף שיכול להכריח לנתבע שילך עמו לב"ד, וכאן כתב דכח הנתבע עדיף, די"ל דלענין הטענה דלילך לב"ד הגדול, דבזה הוי הקפידה שהדין יצא יותר לאמתו לענין זה הוי טענת התובע עדיף יותר, כיון שבעצם הטענה טוען טענה צודקת, דהא מצוה הוא לחפש אחר ב"ד היפה והגדול ביותר וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ב) ולמדו זה מקרא דצדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה, ולכן בכה"ג טענת התובע עדיף, דמה"ט גם להנתבע היה ראוי להשמע אם הוא מבקש לילך לב"ד הגדול ורק משום שאנו חושדין אותו שלא יטעון כן משום שדורש ב"ד יפה, ורק משום שרוצה להשמט מן התביעה, משא"כ אם התובע דורש כן ומרוצה להוציא הוצאות ע"ז בודאי שאינו דורש כן כ"א בשביל שיצא הדין לאמתו ולכן מחויב הנתבע להשמע לו, משא"כ הכא דבעצם הדין אין נ"מ במקום זה או זה, ורק אנו דנין לענין הטורח לבד, לענין זה אמרינן דעל התובע לטרוח יותר, וכעין מ"ש בב"ק דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא וכיון שהוא בא להוציא צריך לטרוח אחר הנתבע וק"ל: