אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות דיינים › סימן יג

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות דיינים · סימן יג

סימן יב

סעיף א' בש"ך סק"א עיין בב"ח שדקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה כו', פי' דמ"ש המחבר דהדיינים יכולים לברור בלא דעת הבעלי דינים, היינו כשנתרצו רק לדין, כיון דאין דין פחות משלשה, א"צ דעת הבע"ד לברור הג', אבל בנתרצו בפשרה כיון דפשרה לא בעי ג' וסגי בב' או ביחיד, לכך אינם יכולים לברור הג' בלא דעתם דלא נתרצו רק על אלו:

סעיף ב' בהג"ה וכל מקום שא"י לחזור א"י להוסיף דיינים, ומשמע לפי"ז דכל שטענו כבר כיון שא"י לחזור א"י שוב להוסיף דיינים, ובתשובת שב יעקב הביא קושיא, דהא מקורו של הדין דיכול להוסיף בדיינים למדו הרמב"ן בפי' על התורה (פ' דברים) מספרי שם טרחכם כו' ראה חבירו נוצח בדין אמר הריני מוסיף דיינים והא זה מיירי בשכבר טען כדאמרי' ראה חבירו נוצח בדין וכו' ע"ש, ולא אבין הקושיא, דהא הרמ"א כאן כתב דהא דמשטענו אין יכול שוב לחזור היינו דוקא במקום שלא נהגו בכתיבה, ומשמע דבמקום שנהגו לכתוב לא מהני טענו לפניהם, וכל זמן דלא כתב יכולים לחזור אפי' בשטענו, וא"כ י"ל דהספרי מיירי במקום שנהגו בכתיבה, ובדור המדבר נהגו הכי, ולכן גם משטענו יכול לחזור וגם להוסיף דיינים, ושוב ראיתי שגם התומים כ"כ, אלא שדחה זה דהא הרמ"א הביא בשש י"א דמשטענו בפניהם א"י לחזור אעפ"י שלא כתב, וכ"ה דעת כמה פוסקים דאינם מחלקים בין מקום שנהגו בכתיבה ללא נהגו, ואפי' במקום שנהגו בכתיבה נמי א"י לחזור לאחר שטענו, וא"כ לדידהו היאך יתפרש הספרי, ובפשוטו נ"ל דבאמת יש שני גרסאות בספרי, לג' רש"י בפ' דברים הוא, הריני מוסיף דיינים, אבל יש גרסא אחרת מוסיף דינים ע"ש בספרי, ונ"ל ברור דחלוקי הגרסאות תלויות בשיטת הפוסקים לענין דין דהוספת דיינים וחזרה, והנה שיטת רש"י הוא דכל שלא כתבו יכולים לחזור, דכן פי' (בספ"ק דב"מ ד"כ ע"ב) על מ"ש בש"ס שם מאי שטרי בירורין הכא תרגמו שטרי טענתא ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וכו' ופרש"י כשבוררים להם דיינים כותבים להם זה בירר לו את פלוני וזה בירר את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם, וממילא שלשיטתו גם דיינים יכול להוסיף עד שכתבו, ולכן שפיר גרס בספרי "דיינים" דגם לאחר שטעו נמי יכול להוסיף כל זמן שלא כתבו, אכן שארי הפוסקים דסברי דמשטענו א"י שוב לחזור, וממילא שגם דיינים אין יכולים להוסיף לאחר שטענו, משו"ה לא יוכל לגרוס בספרי דיינים דהא לאחר שכבר התחילו לטעון כדמיירי בספרי אינם יכולים שוב להוסיף דיינים, וגרסו בספרי "דינים" כלומר דאמרו הריני מוסיף דינים, שיש לי עוד להוסיף טענות דינים וריבים, וזה יכולים שפיר להוסיף, דהא רק התחילו בטענותיהם ולא גמרו עוד, וכיון שראה שחבירו נוצח אמר שיש לי עוד להוסיף טענות ולק"מ קושית השב יעקב ודו"ק:

סעיף ו' במחבר אם הוצרכו הדיינים לשאול מב"ד הגדול וכו' ב"ד הגדול מודיעין להם דעתם והם דנים אותם דליכא למימר שב"ד הגדול יפסקו וכו' דהא בעי' שיהיו בעלי הדין עומדין לפני הדיינין, ובקצוה"ח הרבה להקשות מההיא דנחתינן לנכסי יתומין וכן מהך דהכותב דנפרעין שלא בפניו, וגם ממ"ש דבתוך זמנו נפרע אפי' מקטנים, ונהי דלא חיישינן לפרעון, עכ"פ פסק דין מיהא צריך ואין פוסקין שלא בפניו ע"ש, וגם התומים הקשה מהא דלק"ח וכן נשים יקרות שולחין סופרי הדיינים לקבל הטענות כמבואר לעיל סי' ז' ולקמן סי' קכ"ד, והנה הם הבינו דטעם דהך דינא שכתב המחבר דבעינן שהבעלי דינין יהיו עומדין לפני הדיינין הוי משום שאסור לפסוק להם שלא בפני הבע"ד, וכההיא דב"ק דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו, ולהבנתם שפיר הקשו מכל המקומות הללו, אבל חלילה לחשוב כן, וכבר כתב הרשב"א שדוקא בדיני נפשות הוא דבעינן בפניו אבל לא דיני ממונות, אלא טעם הך דינא יבואר עפמ"ש המחבר לעיל בסעיף ג' דאין לדיין לקבל הטענות בכתב אלא ישמעו הטענות מפיהם וטעם הדבר כתבו הריטב"א בחדושיו למכות והריב"ש משום דמתוך דבריהם ילמדו להבין מי הטוען אמת או שקר וכדכתיב ועמדו שני ועמדו שני האנשים לפני ד' אלו הדיינין ע"ש ובסמ"ע כאן סקי"ב, והיינו נמי טעם דהך דינא שאין להב"ד הגדול לפסוק הדין בעצמם, כיון שהם לא שמעו הטענות מפי הבעלי דינים גופא אינם רשאים לפסוק, ולא מטעם דפסק הדין בעינן בפני הבע"ד, אלא משום שחסר בזה קבלת הטענות מפיהם ממש, ולכן צריכים לשלוח דעתם להבע"ד ששמעו הטענות מפיהם ממש, כי הם יוכלו לכוון יותר הצדק עם מי, ולעד נאמן על אמתת דבריי שרק זהו הטעם דאין הב"ד הגדול פוסקים בעצמם משום דחסר אצלם קבלת הטענות מפיהם, דבב"י בסימן זה כשהביא להנמוק"י מקור הך דינא, הביא מקודם דברי הריטב"א במכות וז"ל כתב הריטב"א יש אומרים דהוה"ד לטענות בעלי דינין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכו' משום דבעינן ועמדו שני האנשים וכו', כתב הנמוק"י ואם הוצרך לשאול דבר מפי ב"ד הגדול כותבין כו' וב"ד הגדול מודיעין דעתם לאלו והם דנין אותן דליכא למימר שאותו ב"ד יפסקו הדין דהא בעינן שיהיו עומדין לפני הדיינין עכ"ל הב"י, הרי להדיא שכלל וצירף הדין דנמוק"י עם הדין דהריטב"א דבעינן קבלת הטענות מפיהם, ומה נאמנו אפוא דברי הסמ"ע והש"ך שכתבו ליישב קושית הב"ח שכתב שדברי המחבר סותרים זא"ז ממ"ש לקמן (סי י"ח) דפוסקין הדין שלא בפני הבע"ד, וכתבו דהתם מיירי שכבר טענו לפניהם, דמכוון ממש למה שכתבתי דעיקר הטעם דבעינן בפניהם, היינו רק לשמוע הטענות מפיהם, אבל לאחר שכבר שמעו את הטענות מפיהם ממש, יכולים שוב לפסוק הדין גם שלא בפניהם, ורק הכא שהב"ד הגדול שלא שמעו גם הטענות מפיהם אינם רשאים לפסוק הדין, וזה ברור בלא גמגום. וכיון שכן לא נצרך בפניהם כ"א בדין כזה שיש בו טענות, משא"כ בההיא דנכסי יתומים וקטן ונפרעין שלא בפניו, מיירי בע"כ שהטענות ידועים לנו ואין צורך לשמוע מהבעלי דינין, וכגון כשיש שטר או עדים, באופן שלא יחסר לדין זה לשמוע עוד שום טענה, דאל"ה פשיטא שאין נזקקין לזה דאולי כשהיה הבע"ד בפנינו היה טוען דברים הגורמים לזכותו אע"כ דהטענות ידועים ואין מה להוסיף עליהם, ולכן בכה"ג פוסקין הדין גם שלא בפניהם, דלפסק הדין לא בעינן בפניהם כלל, ולק"מ קושית הקצוה"ח, וגם קושית התומים מהא דשולחים סופרי הדיינים לת"ח ונשים יקרות נמי א"ש לדרך הזה, דיש להוסיף עוד טעם לאסור לשלוח הטענות בכתב, לבד הטעם דהב"ד לא יוכלו להבין האמת כ"כ כמו ששומעין מפיהם וכנ"ל, עוד יש חשש שמא הסופר יבוא על שכרו וישנה בכתיבתו מהטענות, ליפותם ולשפרם במליצות ובתיקון הלשון וכמ"ש הסמ"ע, ופשוט דזה אין שייך כ"א בסופר דעלמא, אבל בסופרי הדיינים שאימת ואזהרת הב"ד עליהם שלא ישנו מאומה בכתיבתן אין לחוש שמא ישנו בכתיבתן, וכ"כ הריטב"א דבסופרי הדיינין אין לחוש, וא"כ בסופרי הדיינים לא נשאר כ"א הטעם משום שמא הבע"ד גופא ימסור טענות שקר, וכשהדיינים ישמעו מפיהם ילמדו להבין השקר, אכן זה אין שייך כ"א בבע"ד כזה שחשוד הוא על טענת שקר, משא"כ בת"ח ונשים יקרות דאין לחשדם בטענת שקר, שפיר יוכלו לשלוח להם סופרי הדיינין, דבזה אין שום חשש, מצד הסופר, הלא סופרי הדיינים הם שלא ישנו מאומה, ומצד הבעלי דינים עצמן אין לחוש שמא ימסרו להסופר טענות שקר, דת"ח ונשים יקרות לא נחשדו ע"ז ודו"ק היטב ועיין בחדושנו לקמן (סי' כ"ח) מ"ש בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה