אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות דיינים › סימן יב

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות דיינים · סימן יב

סימן יא

סעיף א' בהג"ה ומ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה וכו', הב"ח הקשה מספרי ריש פ' דברים דהכי איתא התם שמא תאמר מתירא אנכי שמא יהרוג את בני וכו' ע"ז נאמר לא תגורו, הרי משמע להדיא דגם יהרג ולא ימנע עצמו מן הדין, ותי' התומים דהתם מיירי שכבר נזקק לדין, וכאן מיירי שעדיין לא נזקק, ויפה תי', רק דקשה על הספרי והלא בכל העבירות לא אמרי' דיהרג ואל יעבור כ"א בע"ז, ג"ע ושפ"ד, וכן מצינו בכתובות (די"ח ע"א) דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו רשאין לחתום בשקר בכדי להנצל מן ההריגה, ולמה אמר כאן דאפי' יהרג לא ימנע מן הדין, ויש לתרץ משום דלשון הספרי הוא, מתיירא אני שמא יהרוג, ולכן כיון דאין זה אלא ספק שמא יהרג, משו"ה אינו רשאי לעבור, והנה האחרונים נסתפקו בזה אי משום ספק שמא יהרג רשאי לעבור, עיין בפ"ת (יו"ד סי' קנ"ז) בשם משנת חכמים, ובשד"ח הביא בשם חיי עולם לדבר פשוט דיעבור גם מספק, ולכאורה מן הספרי הלא מוכח להדיא דמספיקא אינו רשאי לעבור, אלא דאכתי יקשה דברי הספרי, דנהי שאינו אלא ספק, אבל הא ספק נפשות להקל, וכיון דבודאי אמרי' דיעבור ואל יהרג, ולשיטת הרמב"ם אינו רשאי להחמיר וליהרג וא"כ היאך רשאי ליכנס גם במקום ספק סכנה, ולכן נ"ל בזה דלאו זה דלא תגורו שאני מכל הל"ת שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא זה דלא להתיירא מפני שום איש ושום דבר, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא דגם מפני איש כזה המאיים בהריגה אין לירא ממנו, ואין לדמותו לשארי הל"ת שבתורה דאמרינן בהו דיעבור ואל יהרג, דהתם לא ציותה התורה לא תגורו, אבל בלאו דלא תגורו גופא כיון דסתמה התורה שאין להתיירא מפני איש, משמע דאפי' מזה המאיים על הריגה נמי, ומזה יש לי לתמוה על מ"ש השבו"י דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אסור להסתלק בשום ענין אם לא מפני פקוח נפש, והא לפמ"ש מן הספרי, אין להסתלק אפי' מחשש סכנה נמי, והן אמנם דהיה אפשר לתרץ דהספרי לא מיירי מסילוק מן הדין, אלא במקום שאין יכול להסתלק מן הדין ואנוס הוא להגיד פסק הדין, בזה הוא דאסור להפוך את הדין ולזכות את החייב מחשש סכנה, אבל להסתלק לגמרי מן הדין כההיא דשבו"י אפשר דרשאי היכי שיש פקוח נפש דלהגיד פסק דין של שקר גרע טפי מלסלק עצמו ולשתוק לגמרי, דבזה יצא מכשול גם במקום אחר היכי שאין סכנה, דיסברו שהדין כן, אכן דלמ"ש דבאיסור דלא תגורו אינו רשאי לעבור גם במקום סכנה, דכיון דהתורה אמרה לא תגורו הוי כאילו פירשה להדיא דלא תגורו מפני שום סבה אפי' בחשש סכנה, וא"כ לאחר שיודע להיכן הדין נוטה דודאי איכא בזה הלאו דלא תגורו וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ב' דבגמר דין ודאי דקאי לא תגורו, ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י כתב דגם קודם שיתחיל לטעון עובר משום לא תגורו, א"כ לפ"ז צ"ל דגם לסלק עצמו מן הדין אסור אפי' במקום סכנה, כיון דגם ע"ז קאי האיסור דלא תגורו, ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפי' במקום סכנה נמי ואכתי קשה על השבו"י ודו"ק:

סעיף ח' במחבר יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה וכו' ואינו רשאי להוציא הדין כו' בלא גמר, ובתשובת הרא"ש כלל ק"ז דין ו' והביאו התומים כתב דהיינו דוקא כשהדין אינו יכול להתברר מטענות הנתבע וניכר לדיין שיש בו צד רמאות בזה הוא דאינו יכול לסלק עצמו שלא יהא החוטא נשכר, אבל אם מצד התובע ניכר צד רמאות אין לדיין לפשר רק יסלק עצמו מכל וכל ולא יחרוק רמיה צידו ע"ש, ודבר מסתבר הוא וק"ל:

סעיף ו' במחבר מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות פשרה וכו', על הדין הזה יש לכאורה סתירה מדברי התוס' דב"ק (ד"מ ע"ב) דעל מ"ש התם שאל שור לחבירו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים חצי נזק ושואל חצי נזק ופריך הש"ס שואל אמאי משלם, ח"נ נימא אי ידענא דתם הוא הוה מעריקנא לי לאגמא וכו', והקשו התוס' מה טענה היא זו דהוי מעריקנא לאגמא, א"כ היה עושה שלא כדין וכו' ותי' שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה הניזק נתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי כל היתרון וכו' ע"ש, ומזה משמע דלא כהמחבר, אלא דרשאי לבקש צדדים כדי לבוא לידי פשר, והנה בתרומת הדשן (סי' ש"ו) הביא לדברי התוס' וכתב דאין להוכיח משם דמותר, דשפיר י"ל דאסור לעשות כן, אפ"ה הוי טענה דמצי אומר לו מה איכפת לך אם הייתי עושה איסור תדאג נשמתו ע"ז, ועוד דע"י שהיה הניזק חושש אולי אעשה כן היה מתפשר עמי, אלא דהרש"ל ביש"ש הרבה להשיב על דבריו דאיך ס"ד שיטעון בב"ד שהיה עושה שלא כדין והלא הב"ד ראויין לשתקו בנזיפה, ועל תי' הב' הקשה דלא הוי רק ספק, ועל דבר מדומה איך נוציא ממון מן השואל ע"ש והובא דבריו בתומים, ולא אבין דבריו, דמה הוצאת ממון יש בזה והא נהפוך הוא דלהחזיק ממון הוא בא ע"י טענה זאת, דקושית הש"ס דהוה מעריק לי' לאגמא הוזכר שני פעמים לגבי חיוב דשואל ודמשאיל, ולגבי שואל ודאי דלהחזיק הוא ע"י טענה זאת, ולהחזיק מצי לטעון גם על ספק דשמא הייתי מתפשר עמו, אלא דלגבי משאיל אכתי הוה להוציא לכאורה, דהא ע"י טענה זאת רוצה לפטור החצי נזק משל ולהטילו על השואל, ובזה לכאורה י"ל כהרש"ל דמשום ספק דשמא יתפשר אין להוציא ממון מהשואל, אבל באמת גם התם י"ל דהמשאיל לא בא בטענתו לחייב לשואל, אלא שבא לפטור עצמו והשואל ממילא יתחייב בכולו כיון דברשותו נגח, ובפשוטו נלע"ד ליישב, דהתם במה דאמר הוה מעריקנא לאגמא, אין הכוונה דהוה מעריק לי' בידים, דזה ודאי שאסור לעשות כן אפי' אם כוונתו רק כדי שעי"ז יכרח להתפשר עמו, רק התם הא באמת גם בלא הברחת השומר והבעלים, השור מעצמו למוד ורגיל לילך לאגמא למקום מרעיתו, וכ"כ השמ"ק ב"ק דמ"ה בשם הראב"ד וז"ל דהא דאמר רבנן הוה מעריקנא וכו' הכי קאמר שביקנא לי' דניהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו עכ"ל, ואלא דיוכלו לשמרו ע"י שמירה שלא ילך לאגמא, וזה ודאי שאין שום חיוב לא על השואל ולא על המשאיל להיות יושב ומשמר השור, באופן שהניזק יוכל לגבות ממנו, דאטו הם שומרים של ניזק, ולכן הניזק שמתיירא שמא לא ישמרוהו היה מוכרח להתפשר ואין קושיא לפ"ז מן התוס' דהתם על דין דמחבר, דודאי לבקש צדדים ותחבולות אסורות אין רשאים כדי שיתפשר, והתם הא יש להם טענה צודקת, דמן הדין אינו מחויב להיות יושב ומשמר שור של ניזק, והניזק שמתיירא מזה היה מוכרח להתפשר, אלא דאכתי מן התוס' לא משמע הכי, דא"כ מה שייך עיקר קושיתם דמה טענה היא זו הא אם היה עושה כן היה גוזל השור מן הניזק, דלפמ"ש מה גוזל הוא בזה, דאטו מחויב להיות משמר שור של ניזק, א"ו דמפרשי דמעריקנא לגמרי היינו שבידים היה עושה כן, ואפ"ה סיימו דרשאי לעשות כן כדי שיתפשר וצ"ע:

סעיף ח' במחבר מחילה אין צריכה קנין, וכתב הסמ"ע דהיינו דוקא בדלא נקיט המוחל עדיין שטר חוב בידו דבדתפס שטר כל זמן שאינו מחזיר לו מיד לא מהני מחילה גמורה נמי בלא קנין, ולקמן בסי' רמ"א הובא דעת המרדכי דגם בתפס שטר מהני מחילה, והיה נ"ל להוכיח מן הש"ס כהסמ"ע דבכתובות ריש פ' אע"פ קאמר ר' יהודה רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ובש"ס שם (דף נ"ו) קאמר טעמא דכתבה הא על פה לא, והקשה בשמ"ק אמאי לא מהני על פה כיון דמחלה, ולמ"ש הסמ"ע א"ש, דהתם כיון דנקיטה הכתובה בידה לכן לא מהני המחילה, אלא דבמהר"ם שי"ף שם הקשה נמי קושית השמ"ק, ומכח זה פי' דהתם לא מיירי שמתחלה כתב לה מאתים ואח"כ מקלה לו וכתבה שובר על מנה, דבכה"ג ודאי דלא היה מצריך ר' יהודה דוקא כותב, דאפי' מחילה דבעל פה נמי מהני, ומ"ש מחילה זאת משאר מחילות שא"צ קנין, אלא דהתם מיירי ר' יהודה בהתנה עמה בתחלה שאין לה אלא מנה, ומשו"ה בע"פ לא מהני משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ובשטר מהני, דבשטר יוכל להתנות גם על מה שכתוב בתורה, והא דקתני במתני' שכותב לה על מאתים, נדחק ליישב לפירושו ע"ש:

והנה נהי דמלשון הש"ס מוכח לכאורה כפי' המהר"ש, דפריך התם טעמא דכתבה הא על פה לא והא שמעינן לר' יהודה מתנה עמשכ"ב תנאו קיים, ואי נימא דמיירי שלא התנה עמה בתחלה על מנה, אלא שמתחלה כתב לה מאתים והיא מחלה אח"כ, א"כ מה ענין זה למתנה עמשכ"ב, והא התם לא משום תנאי קאתינן, אכן במחילה מכ"ת כמה מן הזרות יש בפירושו, דאי מטעם תנאי א"כ כי כותבת לו מאי הוי, וכי היכן מצינו לחלק במתנה על מה שכתוב בתורה בין בע"פ לבכתב, והגע עצמך באם כתב להע"מ שאין לך שאר וכסות לר"מ מהני כיון דכתב ולא אישתמיט שום אחד לומר כן, וגם הוא עצמו הרגיש בדוחק הזה והודה שזה נגד הסברא, ועוד דלישנא דמתני' שכותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי, משמע שדוקא בכה"ג שכתב לה מתחלה מאתים מהני' אבל בהתנה מתחלה על מנה לא, והן אמנם כיון שיצא הדבר מפומא דרבינו המהר"ש הדייקן והעמקן הגדול, טרחתי לקיים פירושו וסברתו לחלק בדין דמתנה עמשכ"ב בין כתב לבע"פ, עפמ"ש בתו"י על הגליון שם בשם ר"ת דטעם דמתנה עמשכ"ב לא מהני הוא משום דמכוון להפליגו בדברים, פי' דאנן סהדי שלא נתכוון זה לתנאי גמור, דודאי כל אדם ירצה לקיים מה שכתוב בתורה, ואלא ודאי שלא נתכוון כ"א להפליגו בדברים, וסברא זאת מוזכרת בכמה דוכתא, ולפ"ז היה שפיר מקום לומר שדוקא בהתנה בע"פ אז שייך לומר שלא נתכוון כ"א להפליגו, אבל בכותב זה בשטר, כיון שעושה מעשה רבה לאלם כחו בכתיבה, ודאי דמכוון לשם תנאי גמור, אכן שוב חזרתי מזה, דפשיטא דמה שהתנאי בטל במתנה עמשכ"ב, אין הטעם משום דלא מכוון לתנאי, דודאי שאפי' אם ידעינן דמכיון לתנאי גמר נמי אין בכחו לעקור דבר מה"ת ולהתנות עליו, וזה שכתב ר"ת סברתו הוא רק ע"ז שלא יקשה דכיון שהתנאי בטל, א"כ גם המעשה תתבטל וכמ"ש התוס' שם כיון דכפלי' לתנאו, וע"ז תי' דאמינא שלהפליג בדברים קא מכוון, אבל לענין שיהא התנאי בטל א"צ לטעם זה, אלא הטעם הוא פשוט משום דאין בכח אדם להתנות נגד מה שכתוב בתורה, וא"כ הו"ה בכותב נמי לא מהני וזה ברור, אלא ודאי הוא כמ"ש דלהתנות מתחלה לכו"ע לא מהני, ורק התם מיירי שכתב לה מאתים ואח"כ מחלה, ואי דא"כ קשה למה לא מהני מחילה בע"פ, בע"כ כשיטת הר"י שהביא הסמ"ע דהיכי דנקיטה שטר לא מהני מחילה בלא קנין, ומשו"ה התם דאשה נקיטה הכתובה לא מהני מחילה בע"פ עד שתכתוב והוה"ד בקנין נמי סגי, דמה דמצריך ר' יהודה כותבת לא אתי למעוטי כ"א שבע"פ לא מהני, אבל בקנין דלכתיבה עומד ודאי דמהני, דבכ"מ לא נפקא מינה בין קנין לכתיבה וכמבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות אישות הל"ט) ובמ"מ שם, והא דמקשה הש"ס הא על פה לא והא שמעי' לר' יהודה תנאו קיים, דמלשון זה מוכח דמטעם תנאי הוא וכמ"ש, נמי א"ש, דהא זה ודאי שאף שמתחלה כתב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, מ"מ הא ודאי שבתחלה היה ביניהם תנאי ע"ז שיעשו כעצה הזאת, דהא מיירי התם שהבעל לא ירצה לתת לה יותר ממנה, אלא דר' יהודה בא ללמדנו העצה איך שיכול לבוא למטרתו זאת דלהתנות עמה לא יוכל, ורק כעצה הזאת שהוא יכתוב לה מאתים והיא תכתוב שובר, ולכך פריך הש"ס דנהי דמחילתה בע"פ לא מהני מצד מחילה, מ"מ מצד התנאי לא יהיה לה אלא מנה, ומשני דרבנן עשו חיזוק ולא יוכל להתנות, נמצא שמצד התנאי אין כאן ומצד המחילה נמי אין כאן וא"ש:

אלא דלפ"ז יקשה במה דפריך התם מדין דפירות שכתב לה בעל דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן וקיי"ל מאי כותב אומר, ופרש"י דתנאי' תנאי, הא באמת י"ל דהתם לאו מטעם תנאי אלא מטעם מחילה, דהתם ודאי מהני מחילת הבעל אפי' בע"פ, כיון דאיהו לא נקיט שטרא בידו ומאי מקשה, וי"ל דהתם הוא בע"כ מטעם תנאי, דהא מוקמינן לה בכתובות (דף פ"ג) דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות משעת נשואין, א"כ בע"כ שאין זה מטעם מחילה, דהא עדיין אינה שלו דלא זכה עדיין בזה, וא"כ מה מחילה שייך בזה אלא דמתנה שלא יזכה בהן, ולכך מקשה דהא מתנה הוא לעבור נגד תקנ"ח, וצ"ל לפ"ז דמה דמסיק הש"ס מאי כותב אומר, לאו דוקא הוא, דהשתא לאו מטעם כותב אומר דייקינן זה דהוי תנאי וכמ"ש בשמ"ק לפי דרכו שם, כתב נמי דסיומו דש"ס לאו דוקא הוא, אלא משום דמתחלה קאמר טעמא דכתבה הא ע"פ לא, טעו לחלק בין תנאי דכתב לבע"פ:

ולפי האמור יהיה מסוגיא הזאת ראיה לשיטת רבינו ישעיה ולא כשיטת המרדכי, וכן מוכח נמי מסוגיא דכתובות (דף נ"ז) שמוקי הש"ס דבסוף ביאה לד"ה אינה מוחלת בע"פ, וגם שם הקשה הרא"ה דלמה לא מהני מחילתה הא כל המחילות הם לאחר שכבר זכה, דקודם שזכה לא שייך מחילה, אלא ודאי כשיטת הרבינו ישעיה דכיון דנקיטה שטר כתובה לא מהני מחילה כ"א בקנין, והנה שוב ראיתי במהר"ש שהרגיש בזה ורצה להביא ראיה מדברי ר' יוסי להיפך כשיטת המרדכי, דהא לאוקימתא דרבין מהני מחילתה לר' יוסי אפי' בסוף ביאה, ואמאי הא נקישה כתובה, אע"כ כשיטת המרדכי ע"ש, אכן ראיה זו אינה, דהא כבר כתבתי שבודאי היה התם תנאי שתעשה כן, אלא דלר' יהודה התנאי לא מהני משום דעשו חיזוק, ולר' יוסי י"ל דהא דמוחלת אין זה משום המחילה, אלא משום דס"ל תנאו קיים וכמ"ש רש"י אבל מחילה לא מהני בשטר, וגם א"ש מה שהקשה המהר"ש דאיך שייך תנאי כיון שהוא אחר החופה, דהתם לא הוי הכוונה בתנאי שהתנה שאין לה אלא מנה, דזה ודאי שלא יוכל להתנות אחר החופה, אלא הא התנה עמה שתכתוב לו התקבלתי, ונהי דקבלתה לא מהני, מ"מ הא זהו ידעינן שהוא לא רצה לתת כ"א מנה והיא נתרצית לזה, א"כ לא גרע זה מתנאי, ולמאן דסובר דתנאי מהני גם הכא מהני וזה ברור, וא"כ מדברי ר' יוסי אין ראיה לשיטת המרדכי, אבל מדברי ר' יהודה מוכח לכאורה כרבינו ישעיה ולא כהמרדכי, ועיין באה"ע (סי' ס"ו) בח"מ ובב"ש מה שכתבו בזה:

הן אמת דאכתי אין מספיק מה שכתבנו בישוב הדבר דלהכי לא מהני מחילתה משום דנקיטה כתובה, דהא תינח למ"ש הכנה"ג המובא כאן בקצוה"ח בטעם דלא מהני מחילה היכי דנקיטה שטרא, משום דכיון דנקט שטרא כמאן דגבוי דמי, א"כ בכתובה נמי שייך טעם זה, אמנם לפמ"ש הש"ך לקמן (סי' ס"ו) סקע"ד טעם אחר משום דמזה מוכח דהמחילה לא היתה בלב שלם, דאם היה מוחל בלב שלם, הוה מחזיר גם השטר, א"כ עדיין יקשה הסוגיא דכתובות, דהא התם לא שייך טעם זה, דכיון דלא מאלה כל הכתובה, ומנה יש לה, משו"ה לא החזירה שטר הכתובה בכדי שתוכל לגבות המנה הנותר, ונהי דיכולה היתה להחליפה באחרת, מזה אין ראיה אכתי שלא מחלה בלב שלם, דשמא ספרא הוא דלא איתרמי לה וא"כ אכתי יקשה דאמאי לא מהני מחילתה, והיה אפשר לומר שזהו דעת המרדכי דפוסק נגד סוגיא הזאת, היינו משום דבע"כ בסוגיא דהתם יש טעם אחר, דטעם דנקיטה כתובה אין מספיק, ושוב חזרתי דבמרדכי ודאי דאי"א לומר כסברת הש"ך, דהא דלא מהני מחילה בתפיס שטר משום דהמחילה לא היתה בלב שלם, דהא המרדכי מביא ראיה לסברתו דמהני מחילה גם בתפיס שטר מהא דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואילו לשיטת הש"ך אין ראיה מהתם, דהא התם לא היה יכול להחזירו לנמחל, משום דביד הלוקח הוא, ומאי הוכחה הוא שלא מחל בלב שלם וכמ"ש בתומים לעיל (סי' ח'), אלא ודאי דהמרדכי סובר דטעם הפוסקים דלא מהני משום דגבוי הוא, ולכן מביא ממוכר שט"ח ראיה להיפך ודו"ק אלא דלפ"ז כיון שבררנו דדעת המרדכי הוא משום דכגבוי הוא, א"כ מוכח מסוגיא זאת דלא כוותי', וצ"ל דדעת המרדכי הוא דכתובה שאני, דכיון שלבעלה הוא יכולה לומר משחקת הייתי בך וכמ"ש הח"מ (סי' ס"ו סקי"ג) ע"ש, ולהכי לא מהני מחילתה עד שתכתוב, דאז לא שייך לומר משחקת הייתי כיון שעשתה מעשה גמור, אבל בשאר שטרות איה"נ דיכולה למחול אפי' בתפס שטר ואין ראיה מהתם ודו"ק:

והנה הרמב"ם (פי"ז מהלכות אישות) כתב דמוחלת כתובתה א"צ קנין, והמפרשים תמהו עליו שדבריו הם נגד הסוגיא דכתובות, דאפי' למ"ד דמהני מחילה לא מהני כ"א בכותב בשטר או בקנין, אבל מחילה בע"פ בלא קנין לא מהני לכו"ע, ולפמ"ש היה אפשר ליישב דבריו, דהרמב"ם מיירי במקום שאין לה כתובה כלל או שהחזירה הכתובה ומשו"ה מהני נמי מחילה בע"פ, כיון דעיקר הטעם דלא מהני בע"פ הוי משום דנקיטה שטרא, ולכן במקום שלא היה לה כתובה מעולם או שהחזירה הכתובה מהני נמי המחילה דבע"פ, אכן מפני שכל הפוסקים הבינו בכוונת הרמב"ם דיכולה למחול בע"פ לעולם אפי' היכי דנקיטה הכתובה, וסבירא להו לדוחק לאוקמי דוקא בלא היה לה או שהחזירה הכתובה, אבטל דעתי נגדם, ובכדי ליישב הסוגיא דהתם אליבי' נ"ל, דהנה בכתובות שם דף נ"ז קאמר הש"ס מחלוקת דר' יהודה ור' יוסי לבסוף, ופרש"י דפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה הוא בתנאי, דר' יהודה סובר תנאי דבע"פ לא מהני, ור' יוסי סובר דמהני, והקשה המהר"ם שי"ף א"כ היאך שייך מחלוקת בסוף, דבסוף ודאי דליכא תנאי ע"ש, וכן הקשיתי בסוגיא דפריך הגמרא טעמא דכתבה הא ע"פ לא, והא שמעינן לר' יהודה מתנה וכו', דכיון דר' יהודה מיירי בכתב לה בכתובה מאתים ורק היא תכתוב שובר, א"כ איזה תנאי היה בזה, דבשלמא אם היה מתנה מתחלה שלא לתת לה כ"א מנה, הוי מתנה נגד תקנ"ח, ואמנם האמת יורה דרכו, דהתם מיירי שר' יהודה דאמר כותבת לו התקבלתי, לאו בכותבת לו אח"כ מעצמה ומרצונה הטוב, אלא שמתחלה היה תנאי ביניהם ע"ז שהיא תכתוב לו אח"כ התקבלתי, דהבעל לא רצה לקדשה כ"א אדעתא שלא יהיה לה כתובה אלא מנה, ומפני שתנאי כזה לא היו יכולים להתנות, משום שהוא כנגד תקנ"ח, לכך התנו ביניהם תנאי כזה שהוא יעשה כתקון חכמים ויכתוב לה כתובה מאתים, רק שהיא תכתוב לו אח"כ שובר, ולכך א"ש מה שתלה הש"ס זה בתנאי, והכי פריך דנהי דהמחילה אינו מועיל בע"פ, אבל עכ"פ מצד התנאי דהתנו שלא יהא לה אלא מנה, ונהי דהתנו ביניהם רק על המחילה, מ"מ זה עכ"פ שאדעתא דהכי נתרצו שניהם שלא יהא לה אלא מנה, ולא גרע זה מתנאי, ומשני ע"ז שגם מצד התנאי לא מהני דחכמים עשו חיזוק וגם א"ש מ"ש מחלוקת לבסוף, דאיה"נ דהמחילה היתה בסוף ומ"מ ס"ל לר' יוסי דמהני, לא מצד המחילה, אלא מצד התנאי שהיה ביניהם על המחילה, והמהר"ש שהקשה קושיתו היה סובר דהתנאי היה שאין לה אלא מנה, וע"ז הקשה מה שייך זה לבסוף, ואמנם לפמ"ש דהתנאי היה רק שתמחול לו, ולכן אפי' לבסוף שהמחילה לא מהני מצד המחילה, מ"מ מהני מצד התנאי לר' יוסי דסובר שיכול להתנות נגד תקנ"ח, ור' יהודה סובר שמצד המחילה אין כאן וגם מצד התנאי לא מהני כיון דהוי כמתנה נגד תקנ"ח, וכן משמע מלשון דר' יהודה דקאמר רצה כותב לבתולה מאתים ואי מיירי שלא היה ביניהם שום תנאי מתחלה ע"ז, מאי רצה דקאמר, דאטו הבחירה בידו אח"כ, כשכבר נשאה בלא שום תנאי, וכיון דמיירי שלא מחלה מרצון עצמה, ורק מחמת התנאי שהיה ביניהם מתחלה ע"ז, משו"ה בעינן דוקא שתכתוב לו מחילתה ולא בע"פ, ויבואר עפמ"ש התוס' בסנהדרין דמשו"ה פשרה צריכה קנין אע"ג דכל מחילה א"צ קנין, היינו משום דלא דמי המחילה שאדם מוחל מעצמו, להמחילה שמוחל ע"י אחרים, ובפשרה כיון דהמחילה אינה מעצמו רק משום דהדיינים מצווים אותו ע"ז צריכים לאלומי המחילה ע"י קנין, ובלא קנין י"ל דהמחילה אינה בלב שלם, וכן ה"נ כיון דהמחילה אינה מרצונה ורק משום התנאי שקדם, משו"ה צריכין לאלומי המחילה ע"י כתיבה, ומעתה יתיישב הכל, דודאי אין בשעת הנשואין לא היה שום תנאי, ורק שאחר הנשואין תבוא מרצונה הטוב למחול מהני מחילתה גם בע"פ ובלא קנין כדין כל מחילה שא"צ קנין, והיינו מ"ש הרמב"ם דמוחלת א"צ קנין ומיירי שבאה אח"כ למחול, מרצונה הטוב, והכא דמיירי שהתנו ביניהם שתמחול לו, וא"כ אנוסה היא למחול מחמת התנאי דמעיקרא, משו"ה בעינן לאלומי מילתא בכתיבה או בקנין, ומיושב מאוד מה שהזכיר רש"י דפלוגתתם הוא בתנאי וכבר זכרתי מה שהקשו המפרשים דאיזה תנאי היה כאן דהא מיירי הכא באומרת התקבלתי, ולמ"ש זה גופא היה התנאי, ופירוש זה הוא נכון מאוד להמעיין בסוגיא ובפרש"י, וגם פסקי הרמב"ם מיושבים בזה, ואחר כותבי זה עיינתי בב"ש (סי' ס"ו) שרצה לחלק כן מסברא דנפשיה, בין המחילה היתה אח"כ או שתנאי היה ביניהם, ורצה ליישב בזה נמי דברי הרמב"ם, ות"ל שכוונתי גם אני לחילוק הזה והבאתי עוד סמוכין לזה מהתוס' דסנהדרין, ואם כי הב"ש לא הסכים לזה בסופי, ולמ"ש מוכרח הוא בסוגיא ובפרש"י ותוס' דסנהדרין, והחילוק הזה מוכרח לענ"ד ודו"ק:

והיה נראה לכאורה עוד ראיה לכאורה למ"ש הסמ"ע בשם רבינו ישעיה מדברי התוס' (כתובות די"ט) בד"ה וכגון שחב לאחרים שהקשו דלהימני' על מה שאומר אמנה היו דברינו במיגו דבעי מחיל, ולמ"ש המ"מ הובא דבריו בש"ך לקמן (סימן ס"ו וסי' פ"ו) דכל האומר פרוע הוא או כל דבר שמבשל את השטר כגון אמנה ותנאי הרי הוא כמוחלו עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו ע"ש, וא"כ למה הוצרכו התוס' למיגו דבעי מחיל, כיון דאמירתו שאומר אמנה הוא, זה גופא הוי מחילה, אע"כ דכיון דנקיט שטרא לא מהני מחילתו שבע"פ, ולכן הקשו שפיר דאכתי להימני' במיגו דבעי מחיל ע"י קנין, ועיין בהפלאה שכתב כעין זה, אלא דיש לדחות גם ראיה זאת, דאפי' לשיטת המרדכי דמחילה שבע"פ מהני נמי בדתפיס שטר, שפיר הוצרכו התוס' למיגו, משום דבכה"ג שחב לאחרים לא אמרינן דפרוע או אמנה הוי כמחילה, דבשלמא במקום שאינו חב לאחרים, פשוט הדבר דכיון שהודה מעצמו שהשטר נתבטל, יהיה מאיזה סבה שיהיה, אין לך מחילה גדולה מזו, אבל במקום שחב לאחרים י"ל דמשו"ה אומר כן בכדי להבריח את בעל חובו מנכסי הלוה וסומך הוא על הלוה שיודע האמת שאינו אמנה או פרוע שודאי יחזירנו המעות אח"כ וכעין שכתבו התוס' דמשום זהו הטעם גופא לא הוי מיגו, וא"כ אין ראיה שאומר כן בלב שלם, ואיך אפשר לחשוב זה למחילה, הא אפי' במחילה ממש נמי היכי שיש חשש זה שמא אינו מוחל בלב שלם לא מהני המחילה, דהא זהו עיקר הטעם שמחילה בע"פ לא מהני בדנקיט שטרא משום דיש חשש שמא לא הוי מחילתו בלב שלם, מדנקיט שטרא לא החזירו ליד הלוה וכמ"ש הש"ך לקמן סי' ס"ו, וכ"ש דהכא יש חשש גדול שמא לא אמר כן בלב שלם ורק להבריח את בעל חובו אמר הכי, ולכן היינו טעמא דלא מהני התם אמירתו אמנה, דאע"ג שבעצם נחשב הוא כמחילה, מ"מ מחילה ממש נמי לא מהני במקום שיש חשש, ושפיר הקשו דאכתי להימני' במיגו דבעי מחיל בקנין, ובמחילה שע"י קנין אין מקום לספק עוד שמא לא היתה בלב שלם, כן היה נ"ל לפרש, לולי שמדברי הש"ך לא משמע הכי, אלא שאפי' בכה"ג דחב לאחרים סובר נמי דפרוע או אמנה הוי מחילה, ולפ"ז יהיה מתוס' ראיה לשיטת הסמ"ע ודו"ק היטב בזה:

שם בקצוה"ח סק"א הביא לדברי המוהרי"ט דמחילה בלב לא מהני ואף אם מחל מצי לחזור, ובנה"מ הוסיף לבאר דלא אמרינן הכי כ"א על המחילה לדבר שכבר נתחייב אבל במוחל מתחלה כגון דור עמי, אכול עמי כשאומר שהיה בדעתו למחול ודאי מהני דהוי כנתנו מתנה בשעת מעשה ע"ש, והנה באמת יש להוכיח דאפי' במוחל מתחלה נמי אמרינן דבלב לא מהני מחילה, והוא מסוגיא (ב"ק דצ"ג) האומר סמא את עיני קטע את ידי כו' חייב ע"מ לפטרו חייב, קרע את כסותי כו' חייב ע"מ לפטור פטור, ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו, ופרש"י ותוס' דה"פ בנזקי גופו אפי' אמר הן ויש הן שדומה בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחלה אמר לו קרע כסותי ושבר כדי, והדבר תמוה מאוד כיון דחזינן דאם אמר בסתמא קרע כסותי חייב לשלם ולא אמרינן דע"מ למיפטר קאמר, וכי משום דאידך שאלו ע"מ ליפטר והוא השיב לו לאו ודומה קצת כאומר בניחותא, נאמר מספיקא דבתמיה קאמר, וכי מיגרע גרע אומר בפירוש לאו מאומר בסתמא קרע כסותי דלא אמרינן דע"מ ליפטר קאמר, אלא ודאי דמחילה בלב לא מהני, ולפ"ז ניחא דבשלמא אם אמר סתמא קרע כסותי כיון שאינו ניכר מלשונו אם ע"מ ליפטר קאמר או לאו אף שיש אומדנא קצת דע"מ ליפטר קאמר, מ"מ כיון שאין הוכחה גמורה אף שכוונתו היה ליפטר הו"ל דברים שבלב ואינם דברים ויכול לחזור בו משא"כ אם שאלו ע"מ ליפטר והוא השיב לאו ואיכא ספיקא אם בתמיה קאמר או לאו מספיקא לא אמרינן לאפקועי ממונא ואמרינן כיון דאמר מתחלה קרע כסותי מסתמא כשאמר אח"כ לאו, כוונתו לבתמיה, והוי כמפרש בהדיא שמחל לו ולא הוי דברים שבלב כלל, ועיין בשער המשפט לקמן (סי' צ"ח) שהביא מזה ראיה להמוהרי"ט, והא התם מיירי בבא למחול מחדש ואפ"ה לא מהני מחילה בדבר שבלב, ואולי כוונת הנתיבות דדוקא בדבר ששייך לומר שנתנו במתנה וכמו באכול עמי, בזה הוא דמהני בבא למחול מחדש, משא"כ בדבר שאין שייך בו מתנה וכגון בקרע כסותי דלא שייך התם כ"א מחילה שמוחל לו על היזיקו, והיכי דלא שייך כ"א מחילה ולא מתנה, אפי' בבא למחול מחדש נמי לא מהני המחילה, ובעיקר ביאור דברי המוהרי"ט עיין בחדושנו לקמן (סי' צ"ח) מ"ש בזה:

סעיף י"ח במחבר אם רבים הם הפשרנים י"א שאין הולכין אחר הרוב, הקשה התומים אמאי נקט י"א הא לא מצינו חולק בזה על התוס' ע"ש, ולק"מ דהא כתב הסמ"ע לקמן (סי' ט"ז סק"ח) דכל דבר שלא פורש בדברי הרבה פוסקים אף שגם חולק אין בדין ההוא, דרך המחבר לכתוב בלשון י"א, ומשו"ה גם דין זה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו ורק שתוס' ונמוק"י כתבו כן, כתב בשם י"א להורות שגדולי הפוסקים לא זכרוהו:

סעיף י"ט במחבר פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפשרנים אינו כלום אא"כ אמרו דלא כאסמכתא וכו', ובקצוה"ח השיג על דין זה וכתב דאפי' כשאמרו בפירוש דלא כאסמכתא אינו מועיל עד שיאמרו בפירוש זכו בגוף המשכון אבל זכו למשכון אינו כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן. והרשב"א שכתב כאן דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני, היינו משום דיש לו שיטה אחרת בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן, דלשיטה הזאת לא אמרו בש"ס סברא זאת כ"א לגבי קדושין משום דבעינן כסף בעין, אבל בכ"מ מהני גם משכון, ולפ"ז לדידן דקיי"ל דגם בכ"מ אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן, ממילא דלא מהני בנותן משכון לקיום הפשרה, ולאו מטעם אסמכתא, אלא משום דאין עושה שום התחייבות ע"ש, ושמזה השיג על המחבר דלקמן (סי' ר"ז) פסק כהרא"ש והכא פוסק כהרשב"א, ונלענ"ד ליישב פסק המחבר כאן, ומקודם נבאר שגם בזה לא דקדק הקצוה"ח כל צרכו במ"ש לדבר פשוט דהרשב"א לא ס"ל כשיטת הרא"ש, אלא שהרשב"א גופי' נמי סובר כהרא"ש, ואפ"ה פוסק כאן דאם אמר דלא כאסמכתא דמהני וכמו שנבאר, הנה בסברא דמנה אין כאן משכון אין כאן נאמרו ונשנו כמה טעמים, וז"ל התוס' (קדושין ד"ח) בד"ה מנה אין כאן, פי' ואינה מקודשת, לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ע"כ, וכזה כתבו גם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלהכי אינה מקודשת משום דהכסף אינו בעין ולא מהני לקנות בהו אשה או קרקע דכסף כזה אין ראוי לקנין ע"ש, הר דמשמע לכאורה מדבריהם שבאמת המשכון עושה התחייבות שמחויב אח"כ ליתן לה המנה, וכן במתנה נמי אם הבטיח לתת לחבירו מתנה ונתן לו משכון ע"ז דמהני, אלא דלקנין לא מהני משכון משום דלקנין בעינן כסף בעין, וכן הבין באבני מלואים (סי' כ"ט) ובפנ"י שם כוונת התוס' דבמתנה מהני משכון משום דלא בעינן כ"א התחייבות והתחייבות עושה המשכון, ואכן הרא"ש בקדושין שם כתב דטעם דמנה אין כאן הוא משום דגם התחייבות אין עושה המשכון, דאין אדם יכול לשעבד את נכסיו אא"כ נתחייב גופו תחלה דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב, ולטעם זה אם נתחייב לתת מתנה והניח משכון לא מהני, כיון דליכא חיוב מקודם, ולזה נתכוון הקצוה"ח במ"ש דהרשב"א פליג עם הרא"ש וסובר דמשכון עושה התחייבות, ואם כי לכאורה לפי הטעם שכתבו במנה אין כאן משום דכסף אין בעין, מוכח דפליג עם הרא"ש אכן לאחר העיון נראה דכו"ע וגם התוס' והרשב"א סוברים כהרא"ש, דאיך אפשר כלל לפרש דלשיטת התוס' וסייעתו המשכון עושה התחייבות ומהני גם בקדושין לענין זה שחייב ליתן לה המנה שהבטיחה, וכן במתנה מהני, וכמו שהבינו הפנ"י ואבני מלואים, הא באותו דיבור גופא כתבו התוס' וז"ל וכמו כן במתנה נמי אם אמר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל, הרי להדיא שסוברים דבמתנה לא מהני, ובפנ"י אמנם הרגיש בזה וכתב דשיטות חלוקות יש בזה, טעם האחד, דכיון דכסף אין בעין, סובר דהתחייבות יש בזה ויכול אדם להתחייב ע"י משכון אפי' כשלא נתחייב גופו מתחלה ודלא כשיטת הרא"ש ומ"ש אח"כ דבמתנה לא מהני, היינו כסברת הרא"ש, אכן כמה מן התימא יש בזה לומר שהתוס' עצמו בתור כדי דיבור ידלגו משיטה לשיטה וגם יכתבו בלשון וכמו כן במלת החיבור, וכל זה הוא במתנה, ומ"ש הפנ"י והא"מ דלשיטת התוס' שם נמי יתחייב ע"י המשכון לתת לה המנה, זה תמוה עוד יותר, דאפי' אם נימא דמשכון יוכל לעשות התחייבות, היינו דוקא במתנה שכיון שהבטיח לחבירו מתנה בלא תנאי ואם אך נימא שיכול המשכון להיות ערב אפי' בלא התחייבות תחלה, יועיל המשכון לחייבו מטעם ערב לקיים הבטחתו, אבל בקדושין איך יעלה על הדעת שיתחייב לתת לה המנה, אטו הבטיח לתת לה המנה במתנה, והלא לא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין ואחרי שאינה מקודשת מהיכי תיתי שיתן לה המנה, והנה מלשון התוס' שם נמי משמע דקדושין גרע בזה ממתנה דז"ל התוס' וכמו כן במתנה אם אומר לחבירו את לך מתנה ונתן לו משכון ע"ז דלא קנה וכו', ואין לחלק בין מתנה לקדושין, ומלשונם מוכח דבקדושין יש סברא יותר לפוטרו והיה מקום לחלק בין קדושין למתנה, ואיזה חילוק יש ביניהם, אלא כמ"ש דבקדושין אי"א כלל לומר שיהא חייב לתת לה כיון דלא נתרצה כ"א אדעתא דקדושין, ואחרי שהקדושין נתבטלו ממילא אין חייב לתת לה, אבל במתנה שהבטיח לתת מתנה בלא תנאי, הו"א שמ"מ עושה המשכון התחייבות, ואשמעינן התוס' שגם במתנה אין עושה התחייבות משום דלא יוכל לשעבד נכסיו אא"כ נתחייב גופו מתחלה וכסברת הרא"ש הרי להדיא שגם התוס' סוברים כהרא"ש:

ומכל אלה יורה האמת דרכו שודאי דגם התוס' וסייעתם ה"ה הרשב"א ורמב"ן יסברו כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון, ובמתנה לא מהני וכ"ש בקדושין, ומה דקשה לפ"ז דא"כ למה הוצרכו לטעם דכסף הזה אין ראוי לקנין, ותיפוק מטעם דאין כאן כסף כלל, דפרצה הזאת גרם להגאונים הפנ"י וא"מ לנטות מכוונת התוס', גם זה יש לתרץ, דאם הוה אמרינן דבקנין לא בעינן דוקא כסף בעין, א"כ היה ראוי להתקדש ע"י המשכון, כיון שעתה נותן לה כסף שהוא ראוי לקנין, וכיון שמקודשת ממילא יחויב אח"כ לשלם לה מטעם ערבות, דבזה שפיר יועיל הערבות, כיון שחלו הקדושין א"כ הפסיד לה פרוטת הקדושין, ובמקום שיש הפסד מועיל המשכון מטעם ערבות כמו בדין דחבילה המובא שם בתוס' ונהי דבמתנה לא יועיל כיון שליכא חיוב הגוף תחלה, אבל בקדושין שיש הפסד ודאי יועיל, ולהכי הוצרכו נמי לטעם דהכסף אינו בעין ולהכי אינה מקודשת כיון שגם התחייבות ליכא, והאבני מלואים טרח הרבה להבין סברת התוס' ורשב"א איך באמת מועיל לחייב בערבות היכא דליכא לוה, ולפמ"ש באמת גם התוס' והרשב"א מודים דאין עושה התחייבות, וכן נמי אין מקום לקושית הפנ"י דכיון דהתחייבות עושה המשכון, א"כ נהי דכסף אין כאן, תתקדש ע"י החיוב שנתחייב לתת לה, דהא גם במלוה אינה מקודשת כ"א מחמת דבאותן המעות כבר זכתה, אבל כשיתחייב לה חיוב כעת יהיה ראוי להתקדש, ולמ"ש באמת אין עושה שום התחייבות בקדושין וכמ"ש:

והרי בררנו דגם התוס' והרשב"א סוברים כשיטת הרא"ש שגם התחייבות אין עושה משכון ודלא כהקצוה"ח שכתב דהרשב"א לשיטתו דפליג עם הרא"ש, אלא דלפ"ז ישאר קושיתו של הקצוה"ח לא רק על המחבר כ"א על הרשב"א גופא מדידי' אדידי', דכיון דסובר כהרא"ש דמשכון אין עושה התחייבות, היאך סובר כאן דלענין פשרה מהני המשכון היכי דליכא משום אסמכתא, וליישב זה נ"ל להוסיף על דבריי הקודמים, דלא רק התוס' גופייהו ורשב"א סוברים כהרא"ש שגם במתנה לא מהני, אלא אפי' מה שהביאו התוס' שם אח"כ בשם הרר"ח דאם אומר במתנה אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן המתנה, דמשמע לכאורה דשיטה הזאת פליג ודאי על מה שכתבו התוס' התם לעיל, דגם במתנה לא מהני, ולשיטת הרר"ח יכול אדם להתחייב במשכון אפי' כשלא שעבד גופו מתחלה, אכן באמת גם שיטה הזאת תסבור כהרא"ש, והא דבאל תחזיר מהני, לא מהני באמת מטעם חיוב דאי מטעם חיוב מחויב לתת המתנה גופא, וזה לא נזכר כלל בדברי הרר"ח, ודאי הדבר דאם לא ירצה לתת לו המתנה שאין עליו שום חיוב אלא שרק המשכון יכול לעכב, כיון דמסר לו המשכון על תנאי זה שלא יוכל לתובעו וכל תנאי שבממון קיים, אבל איה"נ שחיוב על המתנה אין כאן כלל, ולפ"ז אין שום חילוקי דיעות בזה בין שיטת התוס' לשיטת הרר"ח, דמ"ש התוס' דלא מהני המשכון לענין מתנה, היינו להתחייב בגוף המתנה, בזה הוא דסברי דאין המשכון עושה התחייבות, והכי דייקו לשונם וכמו כן במתנה נמי אם אומר אדם לחבירו אתן לך מתנה ונתן לו משכון דלא קנה המתנה במשיכת המשכון דמנה אין משכון אין כאן, הרי להדיא דרק לענין קניית המתנה הוא דלא מהני המשכון, ומ"ש הרר"ח דמהני, היינו רק לעכב גוף המשכון, והכי דייק לשונו אם אומר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המתנה דיכול לעכב המשכון עד שיתן לו המתנה, הרי דלא מיירי כלל מחיוב המתנה, והמתנה באמת אין מחויב לתת, וגם המשכון לא מהני ע"ז וכהרא"ש, ורק לענין לעכב המשכון היכי דאמר לו אל תחזיר עד שאתן המתנה, דלענין עכבת המשכון גופא, ה"ז כפרעון גופא ואין זה בגדר משכון ופשיטא דמהני דכל תנאי שבממון קיים, ונתפלאתי על הח"מ (אה"ע סי' כ"ט) שכתב דמאן דסובר במתנה דמהני באל תחזיר, מהני נמי בקדושין ואם אמר לה אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה דמקודשת, ובמכ"ת לא קרב זה לזה דבקדושין דבעינן שהכסף יהא ראוי לקנין, וכיון שהמשכון לא ישאר ביד האשה לא יועיל לקנות על ידו, דבמתנה דלא בעינן כ"א התחייבות, שפיר מועיל באל תחזיר, אבל בקדושין מה יוכל להועיל, כיון דסוף סוף לא ישאר ביד האשה ואין ראוי לקנין, ומתחלה רציתי ליישב עפ"י שיטת רש"י שם דמשו"ה המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וזכתה כבר באותן מעות ושום הנאה לא נתוסף לה כעת ע"י הקדושין, ולטעם זה אם מתחייב בשעת קדושין באיזה חיוב חדש דמקודשת ע"י החיוב שהוא כמלוה, ולהכי באל תחזיר נהי דלא תוכל להתקדש מטעם כסף המשכון, מ"מ תתקדש ע"י החיוב, שמחויב לתת לה המנה, אכן לפמ"ש שגם באל תחזיר אין חיוב לתת המנה, ורק המשכון תוכל לעכב, א"כ ס"ס אין במה להתקדש, דמצד כסף, המשכון אין ראוי לקנין כיון שביד הבעל ליקח המשכון אם יחזיר המנה, וחיוב המלוה נמי אין כאן אחרי שאין עליו חיוב לתת המנה, והנכון כהב"ש שם שדוקא במתנה מהני באל תחזיר אבל בקדושין לא מהני, ואחרי שזכינו לדין אין שום סתירה מעתה לא בדברי הרשב"א ולא בדברי השו"ע, דמ"ש הכא דלענין פשרה מהני, אין הכוונה שיש בזה התחייבות לקיים הפשרה כפי שיצא הפס"ד מאת המפשרים, אלא כוונתו דיכול לעכב המשכון כל זמן שלא יקיים הפשרה, ומיירי באמר הכי שיזכו במשכון ואל יחזירם עד שיקיים הפשרה, והכי משמע מלשון הרשב"א כפי שהביא הב"י וז"ל ואפי' נתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכה בהם למי משנינו שיעמוד על פשרתכם וכו' עכ"ל, הרי להדיא דמיירי באמרו דאם לא יקיימו הפשרה יעכב המשכון לטובת המקיים, ולענין זה שפיר מועיל היכי דליכא אסמכתא, וגם דברי המחבר יתפרשו בדרך הזה, דמ"ש לקמן דמשכון שנותנים לערבונות השדוכים דלא מהני, היינו לעשות התחייבות לקיים כפי מה שהתנה לשלם, ובנידון לעכב המשכון לא מיירי התם דלא מיירי התם בא"ל אל תחזיר את המשכון עד שאקיים הערבונות, אבל היכי שא"ל אל תחזיר עד שאקיים, נהי דלענין החיוב לקיים התנאי כפי מה שהתנה אין מועיל זה, אבל לעכב המשכון היה מהני בהתנה בפירוש אל תחזיר, ומ"ש כאן דאם לא היה אסמכתא היה מועיל, לא לקיים הפשר קאמר, כ"א לעכב המשכון וכגוף דברי הרשב"א שממנו מקור הדין ודו"ק כי הדברים נכונים והדין ברור דהיכי שאמר להם אל תחזירו המשכון לידי רק תני זה להצד השני שירצה לקיים הפשרה, שהפשרנים מחויבים לקיים תנאי הזה היכי דליכא משום אסמכתא, ואף שהפשרה אין עליו חיוב לקיים דע"ז לא מהני המשכון אבל לעכב המשכון ולמוסרו לצד הזוכה הפשרנים מחויבים לקיים דע"ז מהני התנאי ודו"ק היטב ועיין בחדושנו לקמן (סי' פ"ז) מ"ש בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה