חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן טו
סעיף א' במחבר אבל צריך להקדים דין של ת"ח אפי' בא לבסוף, ועיין בב"ח שהוכיח דאפי' לא בא בעצמו רק שלח שליחו נמי צריך לאקדומי, והוכיח כן מעובדא דרב ענן (כתובות דק"ו), והטעם לזה נאמר בכתובות שם דעשה דכבוד תורה עדיף, והאחרונים הקשו בזה דלפי מה דאמרינן (כתובות ד"מ) אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וכו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, א"כ ה"נ הא קיי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ קשה דאיך אמרינן דעשה דכבוד תורה דחי לעשה דכקטן כגדול תשמעון, הא אי אמר הת"ח שמוחל על כבודו ליתא לעשה כלל, והנה למ"ש התו"י שם דהתם הוי הטעם משום דבדידה ליכא עשה, אבל אי לא"ה אפי' בעשה כזאת דמצי אמר לא בעינא נמי יכול לדחות, א"כ אין מקום לקושיתם, וצ"ל דקושיתם הוא לפי פשטות הש"ס דהטעם הוא משום דמצי אמרה לא בעינא. ואכן למ"ש רש"י שם בד"ה מי איתא וז"ל והשתא נמי מלמדין אותה לומר שאינה רוצה עכ"ל, ומשמע שדוקא כשאמרה איני רוצה הוא דבטיל לעשה, אבל כל זמן שלא אמרה הכי לא נתבטלה העשה, וכ"ש אם היא אומרת בעינא לי' דהעשה בתקפה, ולפ"ז ה"נ לגבי עשה דכבוד תורה הדין כן, דמלמדין אותו שימחול, אבל כל זמן שלא מחל, וכ"ש כשאומר בפירוש שלא ירצה למחול דהעשה בתקפה, וא"כ בדין דהב"ח בשלח שליחו, שלמד כן מעובדא דרב ענן לק"מ, דרב ענן בעצמו לא היה פה אצל הב"ד שיוכלו ללמד אותו שימחול, והשליח לא היה בידו למחול כבודו של הת"ח, ועוד דהא התם היה לנו גילו דעת שרב ענן אינו מוחל, דבאמת מה צורך היה לפניו לבקש מרב נחמן שידון דינו, הא רב נחמן דיין קבוע היה לכל מי שיבוא לפניו, ואם היה בא בעצמו לפני רב נחמן בלא שליחות דרב ענן נמי היה דן דינו, אלא ודאי דכוונת רב ענן היה שיקדים דינו דההוא גברא בשביל כבודו, וכיון שכן רב ענן גילה דעתו שאינו מוחל הוי העשה בתוקפה, ושפיר נלמוד מזה לכל היכי דשלח שליחו דמחויב הב"ד להקדימו, דהשליח אין בידו למחול את כבוד הת"ח, אבל שיטת התוס' שם הוא דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה, משו"ה אין עשה כזאת התלויה ברצון אדם, כחה יפה לדחות אפי' כשאמרה בעינא, דהוי כעשה שאינו שוה בכל, ועיין בחבורנו שם מ"ש בביאור השיטות, ולשיטתם שפיר קשה, איך דחי עשה דכבוד תורה אחרי דיכול למחול ולבטל לעשה לגמרי:
והנה גם לשיטת רש"י אף כי על דינא דהב"ח בשלח שליחו, לא קשיא, כיון שאין הת"ח בפנינו למחול וכמ"ש אבל אכתי יקשה על הדין דשו"ע דת"ח עצמו שבא לדין ודאי דמקדמינן ליה, הא למה שכתבתי היכי דהת"ח עצמו בכאן גרע טפי וא"צ לאקדומי כלל, דכיון שבידו למחול מלמדין אותו שימחול, ולכאורה היה אפשר לתרץ עפמ"ש בחבורנו לכתובות שם דהאי מלמדין אותה לומר לא בעינא שכתב רש"י, היינו שכופין אותו ע"ז שתאמר איני רוצה, דאל"ה אלא שהדבר ברצונה תלוי ואי אמרה בעינא רשאי לכונסה אע"ג שאסורה לו, א"כ איך פסיק התנא לומר דאם היתה אינה ראויה אינו רשאי לכונסה כיון דלפעמים מותרת, וכגון היכי שאמרה בעינא, אלא ודאי דכייפינן אותה לומר לא בעינא, וכן מבואר בשמ"ק שם, ואמנם לא אמרי' דכופין אותה כ"א בכה"ג באשה דולו תהיה לאשה, דהמצוה אינו אלא לגבי המאנס, אבל בדידה ליכא מצוה כלל, ומשו"ה כייפינן לה בכדי שלא יעבור הבעל על מ"ע, אבל היכי דגם בדידה נמי מצוה איכא פשיטא דלא כייפינן לה לומר לא בעינא, דאי תאמר הכי תבטל המצוה, ומהיכי תיתי נכוף לה לעבור על המצוה, ולפ"ז ה"נ לטעם הב"י והביאו הרמ"א כאן דמשו"ה מקדמינן לדין דת"ח בכדי שלא יתבטל מלמודו, א"כ לא שייך לומר מלמדין אותו שימחול ויתבטל מלמודו, ולפ"ז א"ש שני הדינין, דדין דמחבר היכי שהת"ח בא בעצמו אף שהוא בכאן ויכול למחול, מ"מ אין מלמדין אותו לעשות כן כדי שלא יתבטל מלמודו, ובדין דב"ח בשלח שלוחו, אף שבזה לא שייך הטעם שיתבטל מלמודו מ"מ התם בלא"ה לא שייך שימחול כיון שהת"ח אינו בב"ד והשליח אינו יכול למחול, וא"ש הכל לשי' רש"י, והנה אף כי בעיקר התירוץ כוונתי לדעת הגדול בעל ההפלאה, בכ"ז נ"ל דאין תירוץ הזה מספיק כלל, דהא תינח לענין דין דקדימת הדין דמיירינן כאן, יש מקום לתרץ כן, אבל הא לקמן (סי' י"ז) לענין המצוה דבעלי דינין בעמידה מבואר נמי דבת"ח מבטלינן לעשה דועמדו, ומשום דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו כמ"ש (שבועות ד"ל), והא התם לא שייך חשש דביטול תורה, א"כ למה אין מלמדין אותו שימחול:
ולכן נ"ל ליישב תי' מספיק לכל הדינים הללו, דהנה שני סוגי מ"ע יש, סוג הא' שעל האדם מוטל חיוב שישתדל לקיימה, ואם כי אינו עובר עליה עד שיבוא המקרה לידו ולא יעשנה, וכל זמן שלא בא המקרה אינו עובר, בכ"ז המצוה הוא שיתאמץ להביא לידי חיוב, וכמו מ"ע בציצית, דאע"ג שאינו עובר עליה עד שילבש בגד ד' כנפות ואם לא לבש בגד כזה אינו עובר, אבל גם קיום לא הוי, ועליו הרי מוטל להתאמץ להביא עצמו לידי חיוב, וכן המ"ע של כבוד ת"ח אף שאינו עובר עליה כ"א בהגיע המקרה לידו, כשיראה לת"ח ולא יכבדנו, אבל ודאי שיש מצוה וגם חיוב על האדם שישתדל להביא עצמו בכדי שיוכל לקיים המ"ע אכן יש סוג מ"ע שאי"א לומר שמוטל חיוב על האדם להתאמץ לקיימה, וכגון מ"ע דהשבת גזילה, הכי נימא שמוטל חיוב על האדם להתאמץ ולגזול בכדי שיבוא לידי קיום המצוה, או גם מ"ע דולו תהיה לאשה האמור במאנס את הבתולה, הכי נימא שמוטל עליו חיוב להתאמץ לאנוס בכדי שיוכל לבוא לידי קיום המצוה הזאת, אע"כ דהכוונה הוא שבבוא המקרה הרע הזה לידו ונכשל בזה לאנוס את הבתולה, לא יעבור אז על המ"ע המוטל עליו ולפ"ז יתיישב הקושיא בטוב, דבמ"ע דולו תהיה, שאינו מוטל עליו כ"א שלא לעבור על המ"ע, ולכן כשהיא אמרה לא בעינא, דאינו עובר שוב, שפיר אמרינן דליתא לעשה כלל, כיון דעיקר החיוב הוא שלא יעבור, אבל אין מוטל עליו להשתדל לקיימה, ולכן כשאינו עובר ליכא, לעשה, משא"כ לגבי עשה דכבוד ת"ח אף במקום שהוא מוחל אכתי איתא לעשה דבמה שהת"ח מוחל הוי זה כמו שלא היה כאן ת"ח ולא הגיע עוד המקרה לידו, ומחילתו לא תוכל להועיל כ"א שלא יהא כעובר על החיוב, דאם לא היה מוחל, אז אם אינו מכבדו כדין הרי הוא עובר על המ"ע, וכשמוחל על כבודו הוי כמו שאין כאן ת"ח כלל אינו עובר עדיין, אבל הכי אפשר לומר דליתא לעשה כלל, הא אכתי החיוב עלו להתאמץ ולהשתדל שיבוא לידי קיום מצוה זאת, וזה ברור בעזה"י, ובזה ניחא נמי קושית התוס' כתובות שם, והא סדין בציצית דמצי נמי למיפטר נפשיה בטלית של צמר ואפ"ה דחי, דהתם נמי במה שיפטור נפשו בטלית של צמר, לא יעבור על המ"ע, אבל אכתי יש עליו חיוב לקיימה, ובכה"ג שפיר איכא לעשה:
ועוד נ"ל ליישב. דהא כמו שעל הדיין יש המצוה לכבד לת"ח, כן נמי על הבעלי דינין גופא יש המצוה הזאת, ולכן אע"ג דעל הדיין יש מצוה אחרת כנגדה, כקטן כגדול תשמעון, להקדים למי שבא תחלה. אבל הבעלי דינים עצמן הלא בידם למחול על קדימתם, ולכן אמרינן דמשום כבוד הת"ח מחויבים הם לוותר על משפט הבכורה שלהם, אחרי שהם עצמם חייבים נמי בכבוד הת"ח, ודומה לזה מצינו בש"ס (ב"מ ד"ל) דקאמר התם פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובשמ"ק כתב שם וז"ל דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא היאך יטמא זה בשבילו והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו ולא יעבור על המצוות עכ"ל, הרי אמרינן התם להדיא דבעל אבידה מחויב למחול על אבידתו כדי שלא יעבור הכהן על איסור טומאה, כ"ש הכא שמחויב הבעל דין למחול על משפט הקדימה שלו בכדי שיקיים גם הוא עצמו וגם הדיין למצוה דכבוד ת"ח ודו"ק כי זה נכון, ועיין מ"ש עוד בסמוך.
שם בסמ"ע סק"ד ונראה דאין לת"ח שבזה"ז דין ת"ח וכו' ולענין לדון יחידי וכו', והנה לענין לדון יחידי כבר כתבתי לעיל (סי' ג') שגם בזה"ז יש דין מומחה, דשליחותייהו דקמאי המומחין עבדינן בדין, ואף דלענין להפך בזכותא לא שייך טעם זה, מ"מ מסתבר טעם דהתומים כיון דלענין זה לא הוזכר שם ת"ח רק צורבא מרבנן, דפירושו בחור חריף וזה גם בזה"ז יש ע"ש, והנה הם לא זכרו כ"א לענין להפך בזכותא אבל לענין דין קדימה בדינו אם יש לת"ח בזמנינו לא זכרו מאומה, ורק שבשבו"י כתב דדין דהיפוך בזכותא וקדימה שווין, ולכאורה לטעם דתומים משום דלענין היפוך הוזכר צורבא מדרבנן, א"כ לענין דין קדימה דהוזכר שם חכם הול"ל דבזמנינו אין דין ת"ח, אכן יש להביא ראיה מן הש"ס דגם בזמנינו יש דין קדימה מהא דאמרינן (נדרים דס"ב) מנ"ל דצורבא מרבנן שרי לי' למימר שרו ליה תיגרא ברישא כדכתיב בני דוד הכהנים מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש, הרי להדיא דגם לענין דין קדימה הוזכר צורבא מרבנן נמי, כיון דת"ח שבזמנינו יש לו דין דצורבא מרבנן, פשוט שגם להם מחויבים להקדים, ואף כי סברת התומים לחלק בין צורבא מרבנן לת"ח, למד זה רק מפני שינוי הלשון, ולמ"ש מוכרח כן מש"ס שהבאתי, דבאמת יש להבין מה צורך היה בנדרים ללמוד זה מקרא דת"ח אידמו לכהנים, והא בשבועות ד"ל יליף לאקדומי מעשה דכבוד תורה, ולמ"ש ניחא דבשבועות לא הוזכר כ"א ת"ח אבל לצורבא מרבנן אפשר דא"צ לאקדומי, ולזה יליף בנדרים דגם צורבא מרבנן מקדמינן מדהוקשו לכהנים, ומה כהנים אין חילוק בין זקן לבחור וכולם נוטלים חלק שוה, ה"נ בת"ח אין החילוק בין זקן לבחור, ואם אך צורבא מרבנן שעוסק בתורה הוא מחויבים נמי להקדימו בשביל שלא יתבטל מלמודו, ועיין בחדושנו בסמוך בישוב דברי הש"ס דנדרים:
שם בהג"ה אבל אם קרובו בא לדין וכו', הריטב"א למד זה מעובדא דרב ענן דרב נחמן אקדמיו לדין דההוא גברא שסבור היה שהוא קרובו של רב ענן, והט"ז כאן הקשה דהא חזינן התם באמת דרב ענן איענש בשביל זה שפסק אליהו מלדבר עמו, הרי דלאו שפיר עביד, וא"כ היכי ילפינן מהתם, וכזה הקשו כמה מן האחרונים, ואכן למה שכתבתי בדיבור הקודם דבאמת לא היה שום היתר להקדים דין דת"ח כיון דיכול למחול מלמדון אותו שימחול, ועשה כזאת שתלויה ברצון האדם לא מצי לדחות לעשה דכקטן כגדול, ורק עיקר הטעם דדחינן לעשה דכקטן כגדול, משום דעל הבעלי דינין גופא יש נמי החיוב לכבד לת"ת או קרובו, ובדידהו ליכא לעשה דכקטן כגדול ולכן מחויבים הם למחול על משפט הקדימה שלהם בכדי לכבד הת"ח, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהבעל דין גדול ובר מחילה הוא, אבל בעובדא דהתם דהבעל דין היה יתום דלאו בר מחילה הוא, א"כ בכה"ג יש להיפך חיוב על הת"ח למחול על כבוד התורה, ומדשלח רב ענן וביקש לאקדומי כמ"ש דלצורך זה ביקש מרב נחמן, דאילו להזדקק לדינא לא היה צריך לבקש מר"נ ע"ז, דהא ר"נ דיין קבוע היה לכל הבאים אליו לדון, ובע"כ דשלח לאקדומי, וכיון שרב ענן לא מחל מוכרח היה ר"ג להקדים דינו, אבל רב ענן הא שלא כדין עשה דצריך היה למחול על כבוד התורה ומשו"ה איענש, ובכ"ז ממילא ילפינן שהיכי שהבע"ד בר מחילה הוא דמחויב להקדים לת"ח, דבכה"ג הבע"ד גופא מחויב למחול על דין קדימה בכדי שיקיים הדיין וגם הוא עצמו מצוה דכבוד ת"ח, ובזה ניחא נמי מה שהקשה הכ"מ (פכ"א מהלכות סנהדרין) במ"ש הרמב"ם דיתום מקדמינן לפני ת"ח וכ"כ גם המחבר בסמוך, והא רב נחמן סלקי' לדינא דיתום בשביל קרובו של רב ענן, ולמ"ש לק"מ דהא התם באמת איענש רב ענן, והלא חזינן דראוי היה להיפך להקדים ליתום, ובודאי דינא הכי לטעם שכתבתי, דכיון דיתום לאו בר מחילה הוא ומחויב הת"ח למחול על כבודו של תורה בשביל זה וכמו שהארכתי ולכן מוכח מדהתם דבאמת ראוי להקדים לדון דיתום ושפיר פסק הרמב"ם וזה ברור:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה התומים כיון דרב ענן איענש הרי חזינן שאין הדין כלל להקדים לקרובו של הת"ח, וא"כ למה לא איענש גם רב נחמן דסלקי' לדינא, הא גם הוא עשה שלא כדין, ולמ"ש ניחא מאוד, דרב ענן איענש משום דהיה לו למחול על כבודו, דבכה"ג שיכול למחול מלמדין אותו שימחול, אבל כיון שרב ענן לא מחל הרי מוכרח היה רב נחמן לעשות כן, דלגבי דידי' עשה דכבוד תורה עדיף כיון שלא מחל רב ענן נשאר העשה דכבוד תורה בתוקפה וזה ברור:
ובעיקר דין זה דקרובו של ת"ח נלע"ד דדוקא כשהת"ח שלח לבקש עבורו, וכההיא עובדא דרב ענן דשלח לרב נאמן בכתב לבקש עבורו, ובכה"ג ראוי וחיוב יש על הדיין לעשות רצון המשלח, דאי לא יעשה רצונו פוגם בזה בכבוד הת"ח גופא, אבל כשאין הת"ח עצמו מבקש להקדים לקרובו, אין שום חיוב להקדים לקרובו דאלת"ה א"כ היה צריך הדיין בבוא לפניו דין לשאול שמא אחד מהבע"ד הוא קרובו של חכם שיהיה יודע להקדימו, ולא נשמע כזה, ובשגם שהעיקר המקור הוא מעובדא דרב ענן. והתם הא רב ענן ביקש עבורו, ומנ"ל שאפי' בלא ביקש שמחויבים נמי להקדימו, ובזה מיושב שפיר קושית התומים שהקשה על דין זה דקרוב קודם מהא דשבועות (דף ל') דשלח ר"י לרב נחמן עולא ברי' דרב אלעי חברינו עמיתי בתורה למאי נ"מ לאקדומי, ולמה היה להודיעו שעולא הוא ת"ח, לו יהיה שאינו ת"ח בעצמו, הא עכ"פ בן ת"ח הוא כדאמר בר רב אילעי, הרי דקראו רב והיינו ת"ח, וא"כ לו דין משפט קדימה דהוא קרובו של ת"ח, דמי לנו קרוב ביותר מבן לאב, ומה צורך היה לשלוח לו דעמיתו בתורה ע"ש, ולפמ"ש לק"מ, דמטעם קרובו של חכם לא היה בזה חיוב כיון דהחכם לא ביקש עבורו, ומשו"ה הוצרך להודיעו שהוא עצמו חכם וזה ברור:
ובזה היה נ"ל טעמו של הרמב"ם והמחבר דלא זכרו כלל להך דין דקרוב קודם, כיון דבלא בקשת הת"ח אין חיוב להקדימו, והת"ח הא אסור לבקש בזה, דמחויב ומלמדין אותו שימחול על כבודו בשביל מ"ע דכקטן כגדול, ורב ענן דביקש עבורו קרובו הרי באמת איענש ע"ז וכמ"ש, לכן לא משכחת להאי דינא, ומשו"ה לא זכרו אותו, אלא שמדברי הרמ"א משמע מדסתם לכתוב דלקרובו יש להקדים, דאפי' בלא בקשת הת"ח נמי, ואכן בדוחק יש לפרש דגם הרמ"א נתכוון שדוקא בכה"ג היכי שהת"ח גילה דעתו מקדמינן, אבל עכ"פ איך שהוא דעת הרמ"א, לדינא היה נלע"ד כמה שכתבתי ודו"ק:
סעיף ב' במחבר ודין ת"ח קודם לדין עם הארץ, עיין בתשובת חות יאיר שנסתפקו בזה אי דין קדימה הזאת הוא דוקא בתובע ת"ח, או שגם אם הנתבע ת"ח ראוי להקדימו ע"ש, ולענ"ד לא אדע מה מקום להסתפק בזה, דבעיני הדבר פשוט דבנתבע כ"ש דמקדמי', דהא כבר הבאתי לעיל דהאחרונים נתקשו בעיקר דין קדימה לת"ח, כיון דביד הת"ח למחול על כבודו, וא"כ היאך מצי עשה דכבוד התורה לדחות העשה דושפטתם צדק, הא כל עשה דאי בעי מחיל אין יכולה לדחות כמ"ש בכתובות, והנה הפקפוק הזה לא שייך כ"א בתובע, דאין לי זילותא בזה שהולך לדין, כיון שהוא בא להוציא הלא מוכרח לבוא לב"ד, וגם מה זילותא יש אם הולך ובא להוציא הגזילה שירצה הלה לגזלו, ועיקר הקדימה בזה הוא רק מחמת כבודו, צריכים לפתוח לו ראשון וכדאמרינן (נדרים דס"ב) דמנלן דת"ח שרו לי' תיגרא ברישא דכתיב ובני דוד הכהנים מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח כו', ועל כבודו שפיר יכול למחול, ומשום דתורה דילי', אבל אם הת"ח הוא נתבע, שהולך בע"כ לב"ד יש זילותא, דעד שיתברר דינו חושבים שנכשל בממון חבירו, וכל רגע ורגע שיושב בב"ד יש לו עינוי וזילותא, ועל זילותא ובזיונו ודאי דאין יכול למחול, וכה"ג כתב הריב"ש בתשובה סי' ר"כ בשם הראב"ד דאע"ג שהרב שמחל על כבודו מחול דתורה דילי' הוא היינו במידי דלית. לי' בזיון אלא באותן דברים שחייב אדם לנהוג כבוד ברבו כגון לעמוד מפניו וכיו"ב יכול למחול, אבל על בזיונו אינו יכול למחול, ואדרבה אסור למחול דהתורה מתבזה בכך ע"ש, ובכה"ג דנתבע הוא הת"ח שיש לו זילותא דבי דינא בכל רגע, פשיטא שאין יכול למחול, ולכן בכה"ג לית מאן דמפקפק בזה, ולכו"ע יש חיוב להקדימו, ובשגם שהטעם שכתב הריטב"א בשביל ביטול למודו שייך נמי בנתבע, ולכן פשוט בעיני דמחויב להקדימו במכ"ש מתובע ת"ח:
הן אמנם ראיתי בתומים שהביא ראיה דבנתבע ליכא דין קדימה לת"ח מהא דשבועות ד"ל נ"מ לאקדומי א"נ לשודא, וכתבו התוס' שם דמיירי שבעל דין שכנגדו היה נמי ת"ח, וא"כ קשה דהא בלא"ה יש לו דין קדימה משום הכנגדו שהיה ת"ח, ומה היה צורך להודיעו דעולא הוא ג"כ ת"ח, ועכצ"ל דבנתבע ת"ח א"צ לאקדומי ע"ש, ולענ"ד אין מזה שום ראיה, דהתם י"ל דרב יוסף דשלח הכי לר"נ לא ידע מזה אם כנגדו הוא נמי ת"ח, ומספיקא שלח להודיעו שעולא הוא ת"ח בכדי שיהיה בזה נ"מ לאקדומי היכי שהכנגד יהיה הדיוט, או לשודא היכי שהכנגד יהיה ת"ח, ומה דאמרו נ"מ לקדומי אי לשודא, לא שרב יוסף שלח לי' הכי, אלא ר"נ הבין כן בדעת רב יוסף, אבל אילו היה יודע רב יוסף שהכנגד הוא נמי ת"ח לא היה מודיעו באמת שעולא הוא ת"ח, כיון דהיה מחויב להקדימו בלא"ה מפני הכנגד הנתבע:
והנה בתומים הקשה למה לא הביא שום אחד מהפוסקים שיש דין קדימה לכהן, והנה למ"ש התוס' (חולין דפ"ט) דדרשה דוקדשתו אינו אלא אסמכתא ולאו מ"ע דאורייתא הוא פשיטא דלא מצי לדחות לעשה דושפטתם צדק וכקטן כגדול תשמעון דמ"ע דאורייתא הוא, והן אמנם דלא נעלם ממני מה שהקשה ע"ז המג"א (או"ח סי' ר"א) דהא בסוגיא דגיטין (דף נ"ט) א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא הוא, הרי דפשיטא להש"ס דהך דוקדשתו דאורייתא הוא, וכיו"ב הקשה נמי הדרישה על הב"י (או"ח סי' קל"ה), אכן באמת המעיין בסוגיא דגיטין יראה דמהתם גופא מוכח דאינו אלא דרבנן, דעל המשנה דאיתא התם כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום קאמר הש"ס מנה"מ, ומביא כמה אמוראי דילפי מקראי, רב מתנה יליף מקרא דויתנה אל הכהנים בני לוי, ופרש"י דקרא בקריאה מיירי וז"ל ויתנה שיקראו הכהנים והדר בני לוי, ר' יצחק נפחא יליף מונגשו הכהנים בני לוי, רב אשי יליף מבני עמרם אהרן ומשה, וחיא בר אבא יליף מקרא דוקדשתו, וקשה טובא התם דמה פריך מנה"מ ובעי למילף זה מקראי, הא במשנה איתא להדיא דרק מפני דרכי שלום הוא, וא"כ מה פריך מאיזה קרא הוא כיון דבאמת לא מה"ת אלא מפני דרכי שלום הוא, ועוד דהיכי מוכח מקראי הללו לענין קריאה לתורה צריכים להקדימו והא תינח רב מתנה יליף שפיר, דקרא דויתנו דאיהו יליף מיני', מיירי בקריאה שנתנם לקרות בה וכפרש"י, הרי שבהדיא צוותה התורה לקרות כהנים והדר לוים, אבל לאינך מ"ד דקראי דידהו לא מיירי כלל בקריאה, מנ"ל למילף דבקריאה כן הוא, ולכן נראה ברור דהש"ס לא רצה בזה להביא מאיזה קרא ילפי' דקורא ראשון, דבאמת אינו אלא תקנתא דרבנן מפני דרכי שלום, ורק משום דרבנן ודאי דיתקנו כעין הסדר הרגיל בכ"מ, וכשתקנו שכהן קורא ראשון מסתמא מצאו בזה שלענין שארי דברים מקדמינן לכהן והדר ללוי ומשו"ה תקנו גם בקריאת התורה כן, וע"ז פריך הש"ס מנה"מ כלו' היכן מצינו בתורה שהקפידה להקדים לכהן, והביא כל אחד מהאמוראים פסוק דידי', דמצינן שגם התורה הקפידה להקדים לכהן והדר ללוי, ועל סמך זה תקנו כעין זה גם בקריאת התורה, אבל איה"נ שלענין קריאת התורה אין שום רמז בתורה מי קדים ועיין מ"ש המהר"ם שי"ף שם, וע"ז פריך אביי בשלמא לאידך מ"ד שפיר נוכל לומר דעיקר הדין הוא מפני דרכי שלום, וקראי דידהו אינם כ"א לראיה דכל היכי דאיכא להקדים, ראוי לתקן כעין דאורייתא ולהקדים הכהן ברישא, אבל לרב מתנה דיליף מקרא דויתנה, שפסוק הזה מיירי בקריאה, הרי לדידי' גם קרה"ת גופא הקפידה התורה דכהן קדים ומדאורייתא הוא, וא"כ איך קתני לדידי' במשנה מפני דרכי שלום, הרי ביארנו דקושית הש"ס דמדאורייתא הוא אינו אלא לבר מתנה, אבל לאינך אמוראי ודאי דאינה אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא הם, וראיה לדברנו שעיקר קושית אביי אינו כ"א לרב מתנה, דאי תימא שכולם סוברים דמה"ת הוא, והקושיא דאביי הוא גם אליבייהו, א"כ יקשה קושית המפרשים הא בכולהו קראי ליכא ראיה כ"א דכהן קודם ללוי, אבל שלוי יוקדם לישראל ליכא שום רמז, אע"כ כדברנו דהקושיא אינו כ"א לרב מתנה, ולדידי' דיליף מקרא דויתנה אל הכהנים בני לוי ואל כל בני ישראל, וא"כ מזה נוכל למילף שני הדברים, דלוי קודם לישראל, וכן שכהן קודם אפי' לת"ח, דהא זקני ישראל כתיב בקרא, דאלו הם הסנהדרין ואפ"ה כהן קודם, ועיין בחבורנו לגיטין מש"ש באריכות ואכ"מ, ועיין בקרבן נתנאל שם שכתב נמי דהקושיא אינו למ"ד דיליף מן וקדשתו דקרא זה אינו אלא אסמכתא וכיון שאינו אלא אסמכתא פשיטא דלא מצי דחי לעשה דכקטן כגדול, ועוד דאפי' אי נימא דוקדשתו הוי מ"ע מדאורייתא, אפ"ה לא מצי דחי לעשה דכקטן כגדול, דהא בש"ס (שבועות ד"ל) על עיקר דין דקדימה לת"ח קאמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, הרי להדיא דרק משום עדיפות דעשה דכבוד תורה הוא דדחי, אבל אם היו שני המצוות שוות לא הוי דחי, דמ"ש האי עשה מהאי עשה, ולפ"ז נהי דוקדשתו הוי נמי מ"ע, מ"מ כיון דאין בה עדיפות על מ"ע דכקטן כגדול ושפטתם צדק, פשיטא דלא דחי לה, וזה ברור מאוד, ולפלא על התומים שלא נתעורר לדבר פשוט כזה:
ובלא"ה נמי לא יקשה, דהנה הפמ"ג (או"ח סי' קל"ה) כתב דהנ"מ בין ר' חיא בר אבא דיליף קדימה לכהן מקרא דוקדשתו, לבין רב מתנה דיליף מקרא דויתנה, דלרב מתנה אפי' בכהן כזה שאינו ראוי לעבודה כגון בעל מום, חלל וטמא נמי מחויב להקדימם, אבל לר"ח ב"א כיון דיליף מקרא דוקדשתו, ובקרא זה הא כתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב, הרי דגילתה התורה שרק מטעם דעומד להקריב החיוב לקדשו, א"כ בכהן שאינו ראוי להקרבה אין עליו שום חיוב לקדשו ע"ש, וכ"כ המג"א (סי' רפ"ב) דכהן קטן אינו במ"ע דוקדשתו מה"ט דאינו ראוי להקרבה ע"ש, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם גופא דמביא קרא דוקדשתו פשוט דבכהן שאינו ראוי להקרבה אין לו שום דין קדימה, ולכן בזה"ז דאין לנו עבודה וגם הכהנים אינם ראוים שכולנו טמאי מתים אין שום חיוב להקדימם, והיינו דהשמיטו הפוסקים זה, ואע"ג דלענין קריאת התורה הביאו הפוסקים שגם בזה"ז כהן קורא ראשון, היינו דזה מפני דרכי שלום, וגם בלפתוח ראשון י"ל נמי דאע"ג דבזה"ז אין בזה שום חיוב, אפ"ה תקנו זה להקדימו בכדי שלא ישכח תורת כהונה, אבל לדחות למ"ע משום זה ודאי דלא דחי ודו"ק. אלא דקשה לי ע"ז הא בנדרים (דף ס"ב) קאמר דמנ"ל דת"ח שרו לי' תיגרא ברישא דכתיב בני דוד הכהנים מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל כו', וכיון דעיקר הילפותא הוא משום דת"ח איקרי כהנים ודינו ככהן, מכלל דכהן ודאי יש לו דין קדימה לדין, דאי כהן גופא אין לו דין קדימה היכי יליף לת"ח מיני', ואפשר ליישב דבלא"ה יש להבין בסוגיא דהתם דלמה הוצרך למילף דלת"ח יש לו דין קדימה מקרא דאיקרו כהנים הא בשבועות ילפינן זה משום דעשה דכבוד תורה עדיף, ואם כי קושיא זאת כבר יישבתי לעיל, אכן דברי תורה מתפוצץ לכמה ניצוצות, ואפשר לומר תי' אחר שבזה יתיישב נמי קושיא האחריתא, דהר"ן כתב שם וז"ל אבל לפטור עצמו בכבוד תורה שרי כדאמרינן לקמן שרי לי' לצורבא מדרבנן למימר כו' שרי לי תיגרא ברישא שכיוצא בדברים הללו זכתה תורה לת"ח כשם שזכתה לכהנים תרומות ומעשרות עכ"ל, ומזה למדתי להבין דבשבועות מה דיליף מעשה דכבוד תורה, היינו דמזה חוב על הדיין להקדימו, אבל שיהא הת"ח מבקש בעצמו את זכותו לא הוי ידעינן מהתם, ומעצמנו הו"א דאסור להשתמש בכבוד תורה, ודוקא אחרים רשאים לכבדו אבל שיהא הת"ח עצמו מבקש שיכבדוהו ויקדימו לו דינו בשביל שת"ח הוא הו"א דאסור, וכמו שאמר לעיל מינה התם בנדרים דאסור להשתמש בכתרה של תורה, לזה הוצרך למילף דרשאי הצורבא מרבנן למימר שרי לי תיגרא, כלומר שאפ"ה רשאי לבקש זכות זה בפיו, וכמ"ש הר"ן דזכות זה שרי, והיינו דיליף זה מבני אהרן כלומר כמו הזכות שיש לבני אהרן בתרומות ומעשרות דרשאי לתבוע בפיו, ה"נ לת"ח יש הזכות לדרוש כבוד תורתו ואין זה משתמש בכתרה של תורה, ורק לענין זה הוא דיליף מבני אהרן היתר לשאול בפיו, אבל עצם דין קדימה אף שבת"ח יש חיוב ע"ז, אבל בכהן אין שום חיוב וכטעמים שכתבתי: