חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ז
סעיף א' בסמ"ע סק"א גר פסול לדון פי' בדיני ממונות וכו', אכן רש"י ביבמות (דף ק"ב) פי' דבדיני ממונות כשר לדון אפי' ישראל, והא דאינו רשאי לדון כ"א לגר חבירו, היינו בדיני נפשות דוקא, והר"ן בסנהדרין (דף ל"ו) הביא שגם הר"ד הסכים לפרש"י, ולכן צ"ע למה לא זכרו הפוסקים שיטת רש"י:
שם בסמ"ע סק"ג ובפרישה כתבתי הטעם בשם הרא"ש דכיון דכל העולם כו', מעולם לא כתב הרא"ש טעם זה, ורק הרי"ף בסנהדרין כתב כן. אבל הרא"ש כתב משום דרבנן לא דרשי היקישא דריבים לנגעים, וממילא כשר אפי' בתחלת דין ועיין בחדושנו לעיל סי' ה' מ"ש מזה:
שם בסמ"ע סק"ז בשתי עיניו פסול, ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול דאיתקש ריבים לנגעים לא דק וכו', ולעיל בסי' ה' הוכחתי דגם שיטת הרי"ף ורמב"ם הוא מטעם היקישא ע"ש, גם מה שמסיים הסמ"ע דמאן דמפיק מהך היקישא ס"ל דאפי' סומא באחת מעיניו פסול, גם בזה כתבתי לעיל שם דזה אינו כ"א לר"מ אבל רבנן סברי דסומא באחד מעיניו כשר, אע"ג דדרשי היקישא, משום דלענין דין כתיב ושפטו בכל עת דמכשרינן לגמר דין בלילה, וסומא באחד מעיניו דחזי טפי כשר אפילו בתחלת דין עיין מה שכתבנו שם מזה בארוכה:
שם בש"ך סק"ב הביא דעת הב"ח דבדיעבד כשר גם סומא בשתי עיניו ע"ש, ומסתימת לשונו משמע דהש"ך מסכים עמו, ואין להקשות ע"ז דהא סומא הוי אצלו ביום כמו אצלם בלילה כמ"ש הסמ"ע סק"ז, והרי לעיל (סי' ה' סק"ה) פסק הש"ך דבדיעבד בלילה אין דיניהם דין, וא"כ אמאי פסק גבי סומא דכשר בדיעבד, ועל הב"ח לא קשה דלשיטתו אזיל דמכשר לעיל בדיעבד גם בלילה, ואכן לפמ"ש לעיל שם להוכיח דסומא עדיף מלילה משום דלכו"ע יום הוא ע"ש, א"ש דברי הש"ך דאע"ג דבלילה פוסל בדיעבד, אפ"ה בסומא דעדיף כשר בדיעבד:
והנה בפתחי תשובה מביא בשם ברכי יוסף דאם אינו סומא ממש רק שכהו שתי עיניו יכול להיות דיין לכו"ע ע"ש, ואשתמיטתי' דברי הירושלמי פ"ט דנדרים והכי איתא שם ר' ירמיה כד לא הוה בעי מדן הוה אמר עינו כהייא וכו' הרי להדיא דגם מי שעיניו כהות פסול לדון.
סעיף ג' במחבר וי"א שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה כו'. הטור למד דין זה מהא דאמר שמואל (שבת דנ"ו) דכל דין שדן יאשיהו מבן ח' עד י"ח החזיר לבעליו, ויש לתמוה ע"ז דמלבד שמקרא דמביא התם גופא מוכח דאינו אלא מדת חסידות כאשר העיר הט"ז, דהא שמואל דריש זה לשבח על יאשיהו על שנאמר בו וכמוהו לא היה מלך אשר שב לד', ואי נימא דהדין כך מה מעלת יאשיהו, עוד זולת זה מעצם העובדא הזאת מוכח דאינו מן הדין, דאפי' אי אמרינן דקטן פסול לדון ושלא כדין דן יאשיהו בעלותו על כסא המלוכה בן שמונה שנים, אפ"ה מן הדין א"צ לשלם בעד זה שהזיק בקטנותו וכמ"ש הרא"ש פ' החובל ומבואר לקמן (סי' שס"ט), ואף אם אמנם שבהגהות אשר"י בב"ק שם הוכיח מרש"י דב"ק (דצ"ח ע"ב) בהא דכפייה רפרם לרב אשי על ששרף שטר, ופרש"י בילדותו, דחייב לשלם לכשיגדיל אף על היזק שעשה בקטנותו, וגם בביאור הגר"א בשבת שם על הך דאמר שמואל שכל דין שדן החזיר, ציין לרש"י הזאת, בכ"ז לענ"ד מרש"י זאת אפשר להוכיח להיפך, דאי מן הדין צריך לשלם, א"כ למה הוצרך רפרם לכפות לרב אשי, והלא הכפייה היה בעודו גדול, וכי חשוד היה רב אשי שלא לקיים הדין עד שכפייה רפרם ע"ז, א"ו דמשום דמן הדין אינו חייב לשלם היזק שעשה בקטנותו, ולכן סירב רב אשי מלשלם עד שכפייה רפרם בדברים לעשות לפנים משורת הדין, וכ"כ הט"ז (או"ח סי' שמ"ג) דהכפייה היה לעשות לפמשה"ד ע"ש, ולא עוד אלא אפי' לשיטת הבה"ג דסובר דחייב לשלם כשיגדיל, י"ל דהיינו דוקא בממונא, אבל בהיזק דגרמי דאינו אלא קנסא, אינו ראוי לקונסו על מעשה היזק שעשה בקטנותו, ולפ"ז בדן את הדין דאינו נמי אלא דין דגרמי נראה דלכו"ע אינו חייב כשיגדיל, דכיון שההיזק נעשה בקטנותו אין ראוי לקונסו, ובע"כ דמה שהחזיר יאשיהו אינו אלא ממדת חסידות לפמשוה"ד, וכ"ש דלפמ"ש השמ"ק בב"ק לפרש דלא כרש"י שרב אשי היה בעצמו השורף, אלא שמעשה כה"ג בא לפני רב אשי ורצה לפטור להשורף משום דסבירא לי' דלא דיינינן דינא דגרמי, ורפרם שהיה זקן ממנו כפייה שיחייב רב אשי להשורף ע"ש, ודאי שאין להוכיח מעובדא הזאת שיהא חייב לשלם לכשיגדיל:
ובכדי ליישב דברי הפוסקים שהוכיחו מרש"י זאת דחייב לשלם לכשיגדיל נ"ל דרש"י לשיטתו אזיל דסובר דאין חילוק בין גרמא לגרמי ומאן דפוטר בגרמא פוטר נמי בגרמי וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' שפ"ו) בשמו, ורב אשי הא סובר בב"ק (ד"ס ע"א) דגרמא פטור, וממילא שהוה"ד דסובר לפטור גם בגרמי, משו"ה סירב רב אשי מלשלם עד שכפייה רפרם, אבל באמת הכפייה היה מצד הדין לדידן דקיי"ל גרמי חייב, ולא לעשות לפמשוה"ד כפייה, ולזה שפיר הוכיחו דחייב לשלם גם על היזק שעשה בקטנותו ודו"ק, מיהו אכתי מיאשיהו אין ראיה דקטן פסול לדון עד בן י"ח, דהא המרש"א בשבת שם דקדק במאמר שמואל כל דין כו' מבן ח' עד י"ח, ולמה לא קאמר עד בן י"ח כדאמר בן ח', אלא דהאי י"ח לאו אמדת שנותיו קאמר, אלא על י"ח שנות ממלכתו דרק אחר י"ח שנות ממלכתו נמצא הספר תורה וידע דשלא כדין עשה, ולפ"ז היה אז בן כ"ו שנים, דבן ח' היה בעלותו על כסא המלוכה, וי"ח שנות ממלכתו הרי כ"ו שנים, ומבן כ' הרי כשר לדון לכו"ע גם להירושלמי, וא"כ למה החזיר מה שדן מבן כ' עד כ"ו, אע"כ דממדת חסידות עשה כן, וגם צריך ביאור לפ"ז מ"ש הטור עד י"ח, מנ"ל ללמוד שיעור זה הא שם החזיר עד כ"ו, הן אמנם דיש ללמוד דקטן פסול לדון מדפסול לעדות, וכל הפסול להעיד פסול לדון, אבל התם בן י"ג והביא שתי שערות כשר, ואי משום הירושלמי דמצריך לדון בן כ', אכתי שיעור י"ח מנ"ל וצ"ע:
שם בסמ"ע סק"ט ועיין פרישה שכתבתי דלשני הי"א לא תקשה הא אמרינן כל הפסול להעיד פסול לדון וכל הפסול לדון פסול להעיד דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות, פי' דבריו דלכאורה יקשה להי"א קמא דפוסל בדין עד בן י"ח, וא"כ יקשה על עדות דכשר מבן י"ג, והא הפסול לדון פסול להעיד, ולהי"א שני דמכשר בדין בן י"ג אפילו לא הביא ב' שערות, הא בעדות פסול עד שיביא נמי ב' שערות, וא"כ יקשה מהאי דכל הפסול להעיד פסול לדון, וע"ז תי' דמ"מ שם קטנות פסול בשניהם, אף דבשיעור דקטנות ודאי לא הושוו עדות ודין כיון דשם קטנות הושוו אכתי שייך הכלל דכל הפסול להעיד וכו':
סעיף ה' במחבר אין עד נעשה דיין וכו', ובקצוה"ח הקשה לטעם שכתבו התוס' בשם רשב"ם דבעינן ועמדו שני אנשים לפני גו', א"כ אם כבר הגיד עדותו לפני ב"ד אחר וקיים כבר מצוות ועמדו שני אנשים למה לא יהיה דיין אח"כ ע"ש, והנה הוא הבין דהך דועמדו אינו אלא מצוה ולכן כיון שקיים המצוה יוכל שוב להיות דיין, אבל תמה אנכי על דבריו איך סלקא אדעתי' לומר הכי, הא ודאי דהכוונה של רשב"ם כ הוא, מדכתיב ועמדו שני האנשים, אלו העדים, לפני ה, אלו הדיינין, ומינה ילפינן דכוונת התורה היתה דדיינים אינם רשאים להיות עדים, ועדים דיינין, אלא שהדיינים צריכים להיות רק דיינים לחוד בלי השתתפות כל דהוא בעדות, והעדים צריכים להיות רק עדים, בלי השתתפות בפסק הדין, דאלת"ה אלא כהבנת הקצוה"ח דהתורה הקפידה שיקוים מצוות ועמדו, א"כ עדיפא הו"ל להקשות בדברי הרשב"ם גופא, דהא איהו שכתב הטעם דועמדו, והרשב"ם גופי' סובר דאפילו במתכוון להעיד ולא העיד אינו נעשה שוב דיין, והא הכא באמת נתקיים הועמדו, וא"כ אמאי אינו נעשה שוב דיין, אלא ודאי שהכוונה הוא כמו שכתבתי, דהתורה הצריכה שבכל דין יהיה עדים וגם דיינין, אבל שהעד יהיה דיין, או הדיין עד אסור, ולכן אפי' רק שנתכוון להעיד אינו רשאי שוב להיות דיין וכ"כ הפנ"י בב"ק ע"ש, ולק"מ קושית הקצוה"ח, דהא אפי' אם רק נתכוון להעיד פסול תו מהיות דיין, כיון ששם עד עליו ואין עד נעשה דיין, כ"ש כשהעיד באמת לפני ב"ד אחר דפסול מלהיות עוד דיין וזה ברור, וגם התומים הקשה במ"ש המחבר בסמוך וי"א שאף בהוזמנו להעיד אין דנים, ואמאי פסול לטעם דועמדו, הא הכא נתקיים ועמדו, וכנראה שגם הוא הבין כקצוה"ח, ולמ"ש גם קושיתו לק"מ, דכיון שהוזמן להעיד, שם עד עליו, והתורה הקפידה שהדיין יהיה רק דיין לחוד מבלי השתתפות שם עדות בזה וכמ"ש:
שם בש"ך סק"ה אם ראוהו ביום כו', ובב"ח כתב דה"ה אם ראוהו בשבת ויו"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאינו אסור לדון אלא מדרבנן, ועיין בקצוה"ח שהכריע כהב"ח והביא ראיה לדבריו, והנה אף אם שבעיקר הדין יפה כיוון, דלא דמי למה דאמרינן דבדרבנן עד המעיד נעשה דיין, וכגון בקיום שטרות, דהתם הוי הכוונה שמה"ת א"צ כלל לעדות, אבל היכי דהעדות צריך מה"ת רק מצד אחר בא שהוא דרבנן אינו נעשה דיין, דס"ס כיון דהוצרך להיות עד, אף שהצורך לזה היה מצד איסור דרבנן, וכגון בראוהו בשבת, ס"ס כיון דלא יכול לדון עפ"י ראיה זאת והוכרח להיות עד אינו נעשה שוב דיין, אכן הראיה שהביא מפ' יש נוחלין שלשה שנכנסו לבקר החולה ביום רצו עושין דין ודוקא שלשה אבל שנים לא, וטעמא דשנים ולילה דכותבין ואין עושין דין לפי שבשעה שראו לא היו ראוים להיות דיינין, ולדעת הרמב"ם דדבר תורה בחד סגי, הא דשנים אין דנין אינו אלא דרבנן, וא"כ אמאי אין עושין דין הא בדרבנן גם עד המעיד נעשה דיין אע"כ כהב"ח ע"ש, הראיה הזאת יש לדחותה, דהא בשנים הוי פסול דאורייתא אפי' לשיטת הרמב"ם דפוסק כרב אחא דדבר תורה חד כשר, ויבואר עפמ"ש בריש סנהדרין לרב אחא דמה"ת חד כשר ולמה תקנו שלשה משום יושבי קרנות, ובשלשה אי"א שלא יהיה ביניהם חד דגמיר, הרי דיושב קרנות פסול לדון גם מה"ת, והא דסובר דמה"ת גם הדיוט כשר, היינו הדיוט כזה שלכלל מומחה לא הגיע, דאינו גמיר וסביר, אבל עכ"פ יושב קרנות נמי לא הוי וגמיר לחוד בעי' גם לרב אחא, אלא דבשלשה סמכינן דאיכא בהו חד דגמיר, אבל היכי דליכא כ"א שנים, חוששין שוב שמא ליכא בהו חד דגמיר ופסולים מה"ת, ובזה ישבתי הקושיא המפורסמה שהקשו על הרמב"ם דכיון דפוסק ד"ת חד כשר, הרי דפוסק כרב אחא, ולרב אחא הא אמרינן בריש סנהדרין דסובר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, וא"כ היכי פסק הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין, ועיין בש"ך לעיל סי' ג', ולמ"ש ניחא דהא דשמואל סובר דשנים נמי דיניהם דין, היינו בדידעינן ודאי שמומחים הם קצת ואינם יושבי קרנות וכמ"ש הרא"ש בריש סנהדרין דגם לשמואל גמיר מיהא בעי, אבל היכי דלא ידעינן ודאי שהוא גמיר הוי פסול מה"ת בשנים כיון דחוששים שמא יושב, קרנות הם, דכל זמן דליכא שלשה גזרו חז"ל לחוש שמא יושב קרנות הם שפסולים מה"ת, ושפיר פסק הרמב"ם דשנים גם בדיעבד אין דיניהם דין, דהוא מיירי בסתם אנשים שאינם ידועים לגמירי, ולכן כל זמן דליכא שלשה חוששין שמא מיושבי קרנות הם שפסולים מה"ת, ודוקא בג' אמרינן דודאי ליכא בינייהו חד דגמיר וזה ברור, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ג') בארוכה, ותמה אנכי על הקצוה"ח דלדבריו עדיפא הו"ל להקשות, דלשיטת הרמב"ם דחד כשר מה"ת ומדרבנן בעינן ג', א"כ אמאי אין עד המעיד יצטרף שוב להיות דיין, דנהי דהוא פסול להיות דיין כיון שהעיד, מ"מ הא מה"ת סגי גם בלי צירוף של זה, ורק מדרבנן הוא דבעינן ג' ובדרבנן הא גם עד המעיד כשר, אע"כ כמ"ש דכל זמן דליכא שלשה פסולים הם מחשש דיושבי קרנות דפסולם הוה מה"ת, ודוקא חד דגמיר כשר מה"ת וזה ברור:
בסמ"ע סקי"ד בפני חבריו כצ"ל בפני ג' דקבלת עדות מיקרי דין ובעינן ג', ובע"ש כתב חבירו וטעות הוא וכו' עכ"ל הן לשון הברייתא בכתובות שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין כו' ואחד אינו מכיר מעידין בפניו וחותם, הרי לכאורה להדיא כהע"ש דמעידין בפני היחיד, אכן באמת משם גופא יהיה ראיה לכאורה דדברי הע"ש טעות הם, דבאמת גם התם הקשו הראשונים היאך מהני מה שמעידין בפני היחיד, הא לקבלת עדות בעינן שלשה, ושום אחד מן התירוצים שנאמרו התם אינם שייכים בכאן, דהריטב"א תי' משום דהוו כמו עדים ודיינים כאחת, וכמו בשליח הגט למ"ד בפני שנים (גיטין ד"ה) אע"ג דאין קבלת עדות בפחות מג' דהוי נמי הטעם משום דהשליח נעשה עד ודיין כאחת, ופשוט דזה לא מהני כ"א בקיום שטרות דאינו אלא דרבנן, דעד המעיד נעשה דיין התם, וכן בשליח הגט משום עיגונא עד נעשה דיין, ולכן אמרינן דכמו דלאחר שהעיד יכול להצטרף עם הדיינים ולהיות דיין גם הוא, נעשה גם עד ודיין כאחת, אבל בעדים דעלמא דאמרינן בהו אין עד נעשה דיין אפי' בדבר שהעיד מכבר, כ"ש דלא יוכל להיות עד ודיין כאחת, דזה גרע טפי מלהיות דיין בדבר שכבר העיד וכמ"ש הריטב"א בחדושיו לגיטין ד"ה ע"ש וכן מה שתי' הרמ"ה דבקיום שטרות מהני גם קבלת עדות ביחיד פשיטא דלא שייך כאן, אלא דבכ"ז יש לי ליישב דברי הע"ש, דהנה הרמב"ן תי' בכתובות דמיירי התם ביחיד מומחה דמהני גם לקבלת עדות, והיה אפשר לפרש גם דברי הע"ש כזה, דהא דקאמר בפני חבירו, היינו יחיד מומחה, אלא דיש להקשות כיון דבב"ד הזה נמצא מומחה אמאי אינו מצטרף עמו שוב גם להיות דיין בדין זה, נהי דאין עד נעשה דיין, אבל הכא כיון דיש אחד מומחה, אין נצרך שוב לצרופו של זה, דהא מומחה גם יחידי יכול לדון אפי' בזה"ז וכמ"ש הרמב"ם (פה מהלכות סנהדרין) ולעיל בס' ג', ונ"ל ליישב עפמ"ש בתשובת הרשב"א דגם בדיינים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל הועד וכמו בעדים, ולפ"ז י"ל דנהי דיחיד מומחה כשהוא לעצמו רשאי לדון, אבל כי מצטרף בהדי' דיין שכבר העיד דפסול הוא שוב להיות דיין, גרע טפי ובטלו כולם, ומשו"ה אינם רשאים להצטרף עמו ומעתה לשון הע"ש עולה יפה ממש כברייתא דכתובות, וכמו דבברייתא מפרשינן דהאי מעידין בפניו מיירי דיחיד הזה מומחה הוא, ה"נ יתפרש לשון הע"ש, ולא יקשה דא"כ אמאי אין מצטרף, הא גם בלא הצטרפותו נמי כשר, דזה אינו דהשתא דנצטרף לדיין פסול גרע טפי וכמ"ש, וא"ש לשון הע"ש ממש כלשון הברייתא ובחנם כתב הסמ"ע שדבריו טעות הם ודו"ק היטב:
שם בהג"ה אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין, פי' בדבר שמה"ת א"צ לעדות כלל וכגון בקיום שטרות, או גם בדבר שא"צ דיינים מה"ת וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות עדות) וז"ל בד"א בדבר שצריך עדים מה"ת וצריך דיינים לדון באותו דבר מה"ת אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין עכ"ל, אבל אין זה ענין למ"ש הב"ח דאם ראוהו בשבת אינם נעשים דיינים אע"ג דמה"ת כשר לדון גם בשבת, דהא עצם הדבר בעינן עדות ודיינים מה"ת, ולכן כיון שלא יכול לדון באותה שעה, נהי דהעיכוב אינו אלא מדרבנן אפ"ה פסולים וכמ"ש בדבור דלעיל, וכ"ש למה שהעליתי לעיל (סי' ה') דהא דמה"ת כשר לדון בשבת ויו"ט אינו כ"א להגיד הפסק דין והטענות שמעו מאתמול, אבל לקבל ולשמוע הטענות זה אסור מה"ת ע"ש בטעמו, וא"כ הדיינים שראו בשבת ויו"ט דרק השתא ראו התחלת המעשה ולא שמעו עוד שום טענות אינם רשאים לדון מה"ת וא"ש פסק הב"ח וק"ל:
סעיף ו' במחבר ולא למי ששונאו, התומים בסק"ט הקשה איך אמרינן שונא פסול לדון, והא קשה קושית הש"ס (פסחים דקי"ג) אטו בדיין רשע עסקינן שיעבור על לא תשנא את אחיך, וע"כ צ"ל שראוהו עובר עבירה וכתי' הש"ס שם, וא"כ קשה הא קיי"ל סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ביום מותר לדונו, והא שונאיו הם כיון שראוהו עובר עבירה ע"ש, ונ"ל ליישב דלא מיבעי לתי' קמא שבש"ס דמותר לשנאותו בראוהו עובר עבירה, וא"כ לא שמענו מזה אלא היתר אבל לא חיוב שיהא חיוב לשנאותו משו"ה, וא"כ שפיר יתפרש בדיין כזה שאינו שונאו אפי' כשראוהו הורג את הנפש, ואפי' לתי' ר"נ בר יצחק שם דמצוה לשנאותו, אפ"ה כל דיין שאינו מקיים המצוה לא נוכל לקרותו רשע, דדוקא כשעובר על ל"ת דלא תשנא הוא דפריך הש"ס הכי דרשע הוא, אבל מי שאינו מקיים מצוה לא מיקרי רשע, ושפיר יתפרש ההיא דסנהדרין שראו שהרג את הנפש, בסנהדרין כאלו שאינם מרגישים בלבם שנאה להרוצח אע"ג דמצוה לשנאותו, ובזה ניחא גם מ"ש הרמ"א בסמוך דהמנדה חבירו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו מאחר שאינו שונאו אע"ג דהנידוי היה משום שעשה עבירה לזלזל ת"ח ומותרין לשנאותו ולמ"ש ניחא דאין לזה אלא היתר או מצוה אבל לא חיוב, ועוד דאם יש לו שנאה עליו אסור לנדותו בעצמו וכמש"כ דכל ת"ח שאיני נוקם ונוטר כנחש, דהיינו שאין לו שום הנאה מזה, אבל כשיש לו הנאה אין לנדות בעצמו ודו"ק:
שם בהג"ה באלו אין דיניהם דין, עיין בס' שער המשפט דאם דן לחוב את אוהבו או לזכות את שונאו בדיעבד דיניהם דין, דדוקא לזכות אוהבו אין דינו דין משום דלא מצי חזי ליה חוב, וכן בשולא לחבירו לא מצי למיחזי ליה זכות, אבל לחוב אוהבו ולזכות שונאו הוי דינו דין ע"ש שהוכיח כן ממ"ש לקמן (סי' ר"ץ) גבי אפוטרפוס דרשאי לדון אם יזכה בדין ואם יצא חייב יחזור ויתבענו ע"ש: