חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ו
סעיף א' במחבר אין הדיינים יושבים לדון בדין פחות מפרוטה, וכתב בסמ"ע משום דלא מיקרי ממון לענין גזל, ומשמע דלענין ממון בעינן שיעור כמו בכל האיסורין דהלמ"מ הוא דבאכילה בעי' שיעור כזית, ה"נ בממון בעינן שיעור פרוטה, ופחות מפרוטה חצי שיעור הוא, וביותר ביאור כתב כן הסמ"ע לקמן (סי' שנ"ט סק"ב) דכתב שם וז"ל פחות מפרוטה הוא חצי שיעור ואסור מה"ת כמו שאסור חצי שיעור באיסורין עכ"ל, ועיין במנחת חינוך (מצוה ק"ל) שהוכיח נמי מלשון הרמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים) דהטעם דפחות מפרוטה אין חייב בהשבה בגזל משום דבעינן שיעור בממון, ושכן הוא דעת המ"מ בהלכות גזילה ע"ש. ואמנם דבר זה צריך ביאור, דלכאורה יקשה ע"ז מש"ס דסנהדרין (דנ"ז ודנ"ט) דקאמר התם להדיא דמשו"ה פחות מפרוטה אין בו דין גזל משום דמחיל, ולהנך רבוותא מה הוצרך הטעם דמחילה, תיפוק משום דלית בו שיעור, ועיין בתוס' (ע"ז דנ"א ועירובין דס"ב) שכתבו נמי טעם מחילה, וכ"כ הרא"ה בס' החינוך, וכן יש לי להוכיח שיטת התוס' מכמה מקומות דבע"כ דלית להו טעם דבעי שיעור, חדא מהא דב"ק דף (ק"ג) דאיתא שם במשנה הגוזל את חבירו שוה פרוטה צריך להוליך אחריו למדי כו' מחל לו כו' חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן א"צ להוליך אחריו, והקשו בתוספות דאמאי איצטריך למיתני הך סיפא, הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה אבל פחות ידעינן דלא, ואי נימא דסברי דבעינן שיעור אין מקום לקושיתם, דהא זה פשוט דלטעם דבעינן שיעור לא בעינן שהגזל יהיה בפרוטה בפעם אחת, אלא אפי' אם גזל היום חצי פרוטה ולמחר חצי פרוטה דמצטרף ואפי' לזמן מרובה, דשיעור דצירוף בכדי אכילת פרס לא נאמר כ"א במידי דאכילה, אבל בממון מצטרף אפי' לזמן מרובה וכמו דאמרינן במעילה, וכ"כ המנ"ח שם דלטעם זה מהני צירוף, וא"כ מה מקשו, הא י"ל דבבא דסיפא דמחל אשמעינן דדוקא כשאין בידו גזילה כי אם פחות מפרוטה הוא דאינו חייב בהשבה, אבל אם אח"כ נצטרף לזה עוד חצי פרוטה חייב בהשבה, דמרישא דנקיט הגוזל שוה פרוטה הוה אמינא דוקא כשגזל פרוטה בפעם אחת הוא דחייב, אבל ע"י צירוף לא, אשמעינן הסיפא דאם אך נשאר פרוטה מן הקרן אפי' ע"י צירוף חייב תו בהשבה, אע"כ דהתוס' סברי רק טעם דמחילה, ולטעם זה פשוט דלא מהני צירוף, דכיון דעל חצי פרוטה מחל מיד, מה שייך צירוף בזה שיהא יכול לחזור ולתובעו מה שכבר מחל ודו"ק:
וכן יש עוד להוכיח כן בדעת התוס' ממ"ש (ב"מ דס"א) דכלל ופרט שבריבית בא למעט שטרות שאין גופו ממון, ויצא פחות מפרוטה שאין בו ממון ע"ש. ולכאורה יש להפליא ע"ז הא בכ"מ דממעטינן מכלל ופרט אין גופו ממון, לא ממעטינן כ"א שטרות שאין גופן ממון מצד עצמותן ואין עומדין אלא לראיה שבהם, אבל לא פחות מפרוטה שבעצמותו ממון הוא ואינו ממון כ"א מצד השיעור, עיין בב"ק לגבי כלל ופרט שבכפל ובב"מ לגבי כו"פ דאונאה, וא"כ מ"ש לגבי ריבית כתבו דממעטינן נמי פחות מפרוטה, וכתבתי ליישב דבשאר דוכתא לא איצטריך למעט פחות מפרוטה כיון דלאו ממונא הוא דמחיל, ופשיטא דלא שייך בזה כל עניני דיני ממונות, אבל בריבית הו"א דגם פחות מפרוטה הוה נמי אסור ויוצא בדיינין, כיון דכל ריבית מחילה הוא דהא מדעתו נותן, ואפילו הכי מחילה כזאת אסרה התורה, והו"א שגם פחות מפרוטה נמי אסור, לזה אשמעינן התוס' דמכלל ופרט ממעטינן פחות מפרוטה ולא מטעם מחילה, אלא משום שאין גופו ממון. ולפ"ז בע"כ דסברי התוס' דהטעם הוי משום מחילה, ולהכי שפיר יש נ"מ בין ריבית לשארי עניני ממון, דבריבית הוצרך למעט מכו"פ ולא בשארי ממון, אבל אי נימא דהטעם הוא משום דבעינן שיעור ופחות מפרוטה הוי חצי שיעור, א"כ מ"ש ריבית משארי איסורין ולמה להו למעט מכלל ופרט, והרי עכ"פ הוכחנו דגדולי הראשונים כמו התוס' והחינוך סברי הטעם דמשום מחילה, ולפלא על הסמ"ע שנתן טעם אחר בשעה שיש נ"מ לחילוקי דינים כאשר יבואר בדברנו:
ואמנם אם לא היה המחלוקת כ"א בדברי הראשונים לחוד החרשתי, והייתי מספיק עצמי לומר דמחלוקת הראשונים יש בזה בחילוק הטעם, והסמ"ע השמיט מלזוכרם, אבל אכתי מה יענה להש"ס בסנהדרין דמפורש התם טעם דמחילה, הן אמנם דלכאורה יש להביא ראיה מן הש"ס כשיטת הסמ"ע משום שיעור ולא מטעם מחילה, דבב"ק דק"ה ע"א קאמר דהא דאמרינן בגזילה פחות מפרוטה א"צ לחזור אחריו בשאין גזילה קיימת אבל בגזילה קיימת צריך לחזור אפילו בפחות מפרוטה חיישינן לשמא תתייקר וכו', והנה אי נימא דפחות מפרוטה הוה משום מחילה, א"כ מה שייך החשש דשמא תתייקר, הא מיד כשגזל חצי פרוטה מחל, ומעתה עומדת הגזילה ברשותו של גזלן וברשותו של גזלן הוא דאתייקר, אע"כ דהטעם הוא לאו משום מחילה אלא משום דבעינן שיעור ממון, ופחות משיעור אין מצוה להשיב, אבל עכ"פ עצם הגזילה של נגזל הוא וכי מתייקר שוב ברשותו של נגזל הוא דאתייקר, כמו כל גזילה דאתייקר דהוא של נגזל, וזהו ראיה יפה לכאורה, אבל באמת שוב חזרתי דיש לדחותה, דיש לומר אפי' לטעם דמחילה נמי, כל מידי דאפשר להתייקר לא מחיל, דלמה ימחול כיון שיכולה להתייקר ולעמוד על פרוטה, וכן כתב השמ"ק להדיא שם בשם התוס' שאנ"ץ וז"ל חיישינן שמא תייקר וכי אמרינן פחות משו"פ למחילה ניתנה, במידי דמצי לאוקורי לא מחיל כיון שיכול להתייקר ולעמוד על שוה פרוטה עכ"ל, ועיין במנ"ח שם שכתב דנ"מ בין הטעמים הוא, דלטעם דמחילה אם נתייקר ברשותו של גזלן הוא דאתייקר כיון דמיד מחל ע"ש, ולמ"ש זה אינו, דאע"ג דמחל אינש פחות מפרוטה, היינו דבר שאין יכול להתייקר, אבל דבר שיכול להתייקר לא מחל וזה ברור:
והנה אם כי ראיה הזאת דחיתי, אכתי יש להוכיח כהרמב"ם וסמ"ע ממקום אחר בש"ס, והוא דבשבועות (דף ל"ח) במשנה תן לי פקדון חטין ושעורין וכו', תן פקדון ותשומת יד וגזל כו' ואמר ר' יוחנן אם יש בכולם פרוטה מצטרפת, והשער המשפט כאן הקשה, דלפי המבואר בש"ס דסנהדרין טעם דמחילה, א"כ אמאי מצטרף גזל להלואה, כיון דכבר מחל לו חצי פרוטה, היכי מצי לתובעו אח"כ, אטו אם אחד ימחול לחבירו שום דבר ואח"כ גזל ממנו הלה דבר אחר מי מצי לחזור ולתובעו מה שמחל לו קודם ע"ש שהניח בצ"ע, ובע"כ שמזה מוכח באמת כשיטת הרמב"ם והסמ"ע, ולהכי שייך בזה צירוף כמ"ש לעיל דלטעם דשיעור מהני צירוף אפי' לזמן מרובה, והוא ראיה חזקה לכאורה, אבל אכתי הש"ס המפורש דסנהדרין עומד לנגדנו, ולכן נ"ל להשוות הדיעות ולומר דשני הטעמים אמת, וגם בין הראשונים ליכא מחלוקת בזה, רק כל אחד מהם כתב דבריו במקומו הראוי, דהא זה פשוט דטעם דמחילה אינו שייך כ"א בגוזל מישראל, דבזה אמרינן דכיון שישראלים רחמנים הם אינם מדקדקים על דבר קל, והכי מפורש בלשון רש"י דסנהדרין שם בד"ה משום דלאו בני מחילה וז"ל שפחות משו"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנים הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם עכ"ל, וכלשון הזה כתב גם החינוך, ולפ"ז בישראל שגזל מבן נח דאכזר הוא ואינו מוחל, לא שייך טעם דמחילה, אבל אכתי לטעם דבעינן שיעור, גם בגזל מבן נח אינו חייב בהשבה בפחות מפרוטה, ואפילו בגוזל מישראל נמי בעינן לטעם דשיעור, כגון היכי שהנגזל עומד וצווח דלא מחל, דדוקא מסתמא אמרינן דישראל מחל בפחות מפרוטה, אבל כשעומד וצווח ודאי דלא מחל, או היכא שלא ידע שנגזל ממנו, לא ידע למחול, וכמ"ש המח"א (הלכות גזילה) דבכה"ג לא מהני מחילה, אע"ג דלכי ידע מחל, השתא מיהו לא ידע ע"ש, או כגון שגזל מחש"ו דלאו בני מחילה נינהו, דאפ"ה אינו חייב בהשבה בפחות מפרוטה משום דליכא שיעור ממון, ולפ"ז י"ל דאין בזה שום מחלוקת וסתירה מן הש"ס לשום אחד מהטעמים, דמ"ש בסנהדרין טעם דמחילה, היינו, בגוזל מן ישראל בר דעת וידע בגזילה זו, דבזה מהני מטעם מחילה, ואי"ל כיון דגם טעם דשיעור הוא לכו"ע, א"כ מה הוצרך כלל לטעם דמחילה, הא בטעם דשיעור לחוד סגי, ותיפוק דחצי פרוטה לית בו שיעור, דהא יש נ"מ לענין צירוף, דאילו לטעם דשיעור היה מהני הצירוף לצרפם לפרוטה, אבל לטעם דמחילה לא שייך צירוף כיון דמיד מחיל, ולא יקשה שוב קושית השער המשפט מההיא דשבועות דאמרינן התם דפרוטה מכולם מצטרפת, דהתם י"ל דמיירי בכה"ג דלית בו טעם דמחילה, וכגון שגזל מקטן או מגדול ולא ידע או שעומד וצווח דלא מחל, וכיון דטעם דמחילה לא שייך בכה"ג ולא נשאר כ"א טעם דשיעור, משו"ה מצטרף, וגם מ"ש הסמ"ע לקמן (סי' שנ"ט) טעם דשיעור ולא זכר טעם דמחילה, היינו משום דקאי על לשון המחבר דקאמר התם אחד הגוזל מישראל ואחד הגוזל מעכו"ם, ובעכו"ם הא ליכא טעם דמחל, משו"ה דייק לפרש משום דחצי שיעור הוא, וגם המ"מ דקאי נמי על לשון הרמב"ם דכתב נמי כלשון הזה, בגוזל גם מעכו"ם, דייק לפרש משום שיעור, וזה ברור מאוד באין שום סתירה בין הפוסקים והתלמוד:
ואכן בעיקר קושית השער המשפט נ"ל ליישב בפשיטות, דהא זה פשוט דמה דאמרינן דחצי פרוטה מחל, היינו כשכל הגזילה לא היתה כ"א פחות מפרוטה, אבל אם סך הגזילה היתה פרוטה שלימה, רק ממונים מחולקים, חצי פרוטה חטים וחצי שעורים ודאי שלא אמרינן דמחל, כיון שכל הסכום עולה לפרוטה שלימה למה ימחול, וגם זה פשוט דאע"ג דאמרינן דלטעם דמחילה לא שייך צירוף, היינו נמי כשהצירוף בא מזמנים שונים, כגון היום חצי פרוטה ולמחר חצי פרוטה, אע"ג שממון אחד היה, שניהם חטים, או שניהם הלואה, אפ"ה כיון דבפעם אחת לא גזל יותר מחצי פרוטה, ומחל מיד לא שייך תו להצטרף ולחזור לתובעו מה שכבר מחל, אבל אם כל הפרוטה היה בבת אחת, ורק מצירוף מינים מיוחדים, חצי פרוטה חטים וחצי שעורים, או מסוגים מיוחדים, חצי פרוטה גזילה וחצי הלואה, בזה לא אמרינן דמחל, כיון דס"ס פרוטה שלימה יש לו בידו מהיכי תיתי ימחול, ולפ"ז מה מקום קושיא מהך דשבועות, דהתם לא היה הצירוף כ"א מן המינים, חטים ושעורים, או מן הסוגים, הלואה וגזילה ושפיר קאמר ר' יוחנן דמצטרפי כיון דהכא לא אמרינן דמחיל, אבל צירוף מן הזמנים, היום חצי פרוטה ולמחר חצי פרוטה איה"נ דלא מצטרף כיון דמיד מחיל ולא שייך תו לאיצטרופי וזה ברור מאוד:
שם במחבר פחות מפרוטה, ועיין בפ"ת בשם הברכי יוסף שנסתפק אם שני שותפין תבעו לאיש אחד דחייב להם ממון השותפות שוה פרוטה אי ב"ד נזקקין לדין זה, מי אמרינן כיון דלכל אחד מהשותפין הוי חצי פרוטה אין ב"ד נזקקין או דלמא שאני הכא דממון הוא עסק השותפות וכחד גברא חשיבי וב"ד נזקקין ע"ש, והנה הספר הזה אין בידי לעיין הראיות שהביא, ונ"ל ראיה ברורה מסוגיא (ב"מ דכ"ו) דאמר רבא דהא דאמרן התם סלע שנפל משלשה אינו חייב להחזיר היינו דלית בה שוה פרוטה לכל אחד אבל אית בה שוה פרוטה לכל אחד חייב להחזיר מ"ט אימור שותפין נינהו, הרי להדיא דאע"ג דשותפין הם אפ"ה כי לית בו שוה פרוטה לכל אחד אינו חייב בהשבה, וכן פרש"י שם, וגם בשמ"ק כתב להוכיח מזה דבשותפין בעינן פרוטה לכ"א ואל"ה לא חייב בהשבה ע"ש, ויש להוכיח כזה נמי מסוגיא דקדושין (ד"ז ע"ב) שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא וכו', ואם כי התם הוי זה בעיא דלא איפשטא, מ"מ יש להוכיח דבכה"ג דהכא שפיר יש לפשוט מהתם דבעינן שו"פ לכל אחד, דהא יש להקשות התם דמיבעי באב המקדש לבנותיו, ולמה לא מיבעי נמי בשתי נשים שאמרו לאיש אחד תן פרוטה לפלוני נתקדש לו דאי אזלינן בתר נותן ומקבל הא איכא ממונא, ומצאתי במקנה שם שהרגיש בזה וכתב דבכה"ג דעיקר הקדושין הוי משום הנאתן דידהו מדין קמא דרבא התם, בעינן ודאי שתי פרוטות, ולכן מיבעי דוקא בכה"ג דהאב מקבל הקדושין ומיירי בבנות קטנות שהקדושין הוו של אב גופא, ולכן מיבעי אולי סגי בפרוטה אחת ע"ש, וא"כ בשותפין התובעים דבעינן שיהא לכל אחד הנאה מיוחדה פשיטא דבעינן שתי פרוטות, ואחר כותבי זה מצאתי בפ"ת לקמן (סי' צ"ג) שהביא גם הוא הראיה מב"מ וגם עוד ראיות, ותיתי לי שכמעט כל הראיות כוונתי מדעתי ב"ה ואכ"מ יותר:
שם במחבר פחות משוה פרוטה, והנה לענין כלים הפחותים משוה פרוטה כתב הש"ך דתלוי זה במחלוקת שבין הרמב"ם והרא"ש לקמן (סי' פ"ח) ולפ"ז המחבר שפוסק שם כהרמב"ם דבכלים שאינם שוה פרוטה נמי מהני, הוה"ד הכא נזקקים לכלי אפי' שאינו שו"פ, וצ"ל דמ"ש המחבר לשון שוה פרוטה, דלא מיירי זה בכלים, אלא בשארי מטלטלים שאינם כלים, דמעות מזומן אין לומר, דהא שוה פרוטה נקיט, דהיינו מטלטלים ולא מעות מזומן, דעל מעות מזומן הול"ל פחות מפרוטה, א"ו בשוה מיירי דהיינו מטלטלים דאינם כלים, דדוקא בדבר שהוא כלי סגי בפחות מפרוטה כיון דראוי להשתמש בו בדבר חשוב וכמ"ש הטעם שם, אבל מטלטלים שאינם כלים בעינן פרוטה כמו במעות מזומן, ולכאורה יש להקשות בכל דבר המטלטל אמאי לא אמרי' נמי דסגי בפחות מפרוטה ומשום דחיישינן שמא שוה פרושה במדי וכדאמרי' בקדושין כה"ג בקידשה בתמרי דאעפ"י שכור תמרים בדינר מקודשת מטעם זה, ובפשוטו י"ל דהתם אינה מקודשת כ"א מספיקא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, ואין [זה שייך כ"א בקדושין דספק איסורא הוי לחומרא, ומצרכינן גט מספיקא, אבל הכא ספק ממונא לקולא לנתבע, ואין נזקקין מספיקא להוציא ממנו, ועוי"ל עפמ"ש הר"ן בקדושין שם די"ג דהטעם דחיישינן בקדושין לזה משום דכיון דהאשה נתרצית לקבל זה בקדושיה הוה כאילו אמרה לדידי שוה פרוטה וכדאמרינן הכא לגבי פדיון הבן בקדושין (דף ט'), אלא דאפ"ה בעינן שיהיה שוה פרוטה במקום אחר, משום דהיכי שאינו שוה פרוטה בשום מקום לא מיקרי כסף, ולא מצית אמרה לדידי שוה, דאין בכחה לעשות ממון מדבר שאינו ממון כלל, רק כל שהוא ממון באיזה מקום, אלא דבמקום שעמדה אינו ממון, בזה אמרה לדידי שוה, ולפ"ז לא שייך זה כ"א בקדושין שהאשה קבלה זה מרצונה, משא"כ הכא בגזילה לא שייך טעם דלדידי שוה, ואמנם אפי' לדברי המפרשים שסוברים דהטעם הוא כיון שבמדי יש עליו שם ממון חשיב ממון שתתקדש עי"ז אפי' בלא טעם דלדידי שוה, נמי יש ליישב, דבגזל לא שייך החשש דשמא שו"פ במדי, דהא הטעם דגזל פחות מפרוטה אינו חייב בהשבה הוי משום דפחות מפרוטה מחיל אינש, וסברא זאת שייך אפי' כי ודאי איכא שו"פ במדי, דס"ס כיון דבמקומו לא שוה פרוטה לא חשיב זה לגבי' ומחיל, ואין זה דמיון לקדושין, דהתם לא קפדינן כ"א שיהיה על הדבר הזה שם ממון, ולכן אמרינן שפיר כיון דבמדי יש ע"ז שם ממון חשוב ממון לענין קדושין, אבל לגבי גזל, נהי דיש ע"ז שם ממון, מ"מ ממון כהאי שבמקומו אינו שוה פרוטה מחיל אינש, וכיון דמחל אין חייב בהשבה, ואם כי התי' הראשון שכתבתי הוא פשוט וברור, בכ"ז כתבתי גם תירוץ הזה, משום דלתי' הראשון אין שייך לחשוש מספיקא, כיון דספק ממונא לקולא, אבל אכתי יקשה היכי דידעינן ודאי ששוה פרוטה במקום רחוק הול"ל דנזקקין לזה אפי' אם אינו שו"פ במקומו, ומסתימת הפוסקים משמע דאפי' בידעינן ודאי נמי אין נזקקין, משו"ה כתבתי לתי' האחרון, דלזה אפי' בידעינן ודאי שבמקום רחוק שוה פרוטה אפ"ה כיון שבמקומו אינו שוה אמרינן דמחל ואין נזקקין לזה, וזה ברור ונכון: