חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ה
סעיף א' במחבר אסור לדון בשבת ויו"ט, הנה במשנה דביצה (דף ל"ו) תני בחד בבא ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין, ופריך הש"ס אין דנין והא מצוה קעביד ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מינייה, ורש"י פי' התם דהקושיא הוא רק למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות, אבל לענין איסור באמת אפי' היכי דליכא דעדיף מיניה אסור, ור"ת פי' דהקושיא הוא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה, ומשני דאיכא דעדיף אבל אי ליכא דעדיף באמת מותר, ואע"ג דבלשון התוס' שהביאו דברי הר"ת לא הביאו זה כ"א על קדושין, דגם התם פריך הש"ס והא מצוה הוא ומשני כגון דאית לו אשה ובנים, וע"ז כתב ר"ת דהקושיא הוא למה באמת אסור כיון דאיכא מצוה, אבל אם אין לו אשה ובנים באמת מותר, ועל דינים לא הביא זה, אכן בשמ"ק לביצה וכן בר"ן שם מפורש דלר"ת שרי גם לדון היכי דליכא דעדיף, וכ"כ התומים דלר"ת שרי לדון בשעת הדחק כגון שעדיו חולים ונוטים למות ע"ש, ושוב מצאתי בהגהות אשר"י (פ"ד דסנהדרין) שכתב מפורש דיין דליכא דעדיף מיני' דן אפי' בשבת, אלא דצ"ע על הרמ"א, דבאו"ח (סי' של"ט) כתב המחבר נמי הך דינא דאין דנין ואין מקדשין בשבת, לא הגיה שם הרמ"א כ"א על קדושין, דבשעת הדחק אפשר לסמוך על ר"ת, ועל אין דנין לא הביא שום היתר, מזה נראה דעתו דגם בשעת הדחק אין דנין, דאין לומר דהתיר בקדושין וה"ה לענין דנין, דהא סיים שם וז"ל ואע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ סומכין ע"ז בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות שלפעמים כו' והוי ביוש לחתן וכלה כו' ע"ש, מכל זה משמע לכאורה דלא הקיל רק לענין קדושין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, כה"ג סומכין על ר"ת, משא"כ לענין דין דאינו אלא הפסד ממון לא סמכינן, ואולי משום דסמיך על לשון התוס' שלא הביאו דברי ר"ת להתיר כ"א בקדושין וכמ"ש:
והנה אלולי דברי הרמ"א היה נראה לדון להיפך, דבדין אפשר לסמוך על ר"ת בשעת הדחק, ובקדושין גם בשעת הדחק לא נסמוך, דהא תינח לענין דין דהאיסור אינו בזה כ"א משום גזירה שמא יכתוב הפס"ד כמבואר בש"ס דביצה, וגזירה הזאת התירו בשעת הדחק, אבל בקדושין דמלבד גזירה דשמא יכתוב שטרי אירוסין כמבואר שם בש"ס, איכא נמי האיסור דהוי כקונה קנין בשבת, וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי דיומא, ואיסור קנין בשבת לא הותר אפי' בשעת הדחק כמו בשכ"מ, ואע"ג דבסוגיא דגיטין (דע"ז ע"ב) דקאמר רבא התם דתחל איהי ותיחוד ותפתח, הרי דהתיר לקנות החצר וגם הגט בשכ"מ, אכן בחמת מסוגיא זאת גופא יהיה מוכח להיפוך, דשום קנין נח התירו גם בשכ"מ, דהרשב"א והר"ן הקשו שם, דלמה הצריך רבא דוקא שתיזל ותיחוד ותקנה הגט ע"י קנין חצר, ולמה לא התיר ליתן לידה ממש, ותי' משום דבזה לא מינכרא מילתא דעושה קנין, אלא דמיחזי כנועל ביתו, משא"כ איסור טלטול הגט דמוקצה הוא לא התירו ע"ש, וא"כ כ"ש קנינים אחרים כמו חליפין וכדומה דלא הותר, דאל"ה יקשה גם זה למה הצריך שיקנה לה המקום ע"י חזקה דנעילת דלת, ולא הקנה לה החצר ע"י קנין אחר, א"ו דשום קנין לא הותר גם בשכ"מ, זולת בנעילת דלת משום דמיחזי כנועל ביתו וכמ"ש בשם הר"ן, וז"ל התוס' רי"ד שם אתי לקמי' דרבא אמר להו ליקנייה להאי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיתי ותיחוד ותפתח כו' פי' חמר רבא שיקנה הבעל לאשה אותו המקום שהגט מונח שם ע"י חזקה שבקנין אסור להקנות בשבת אלא יאמר לה מקום פלוני יהא שלך במתנה והיא תחזיק ותקנה אותו המקום כו' עכ"ל, ולכאורה אין מובן לדבריו מ"ש לפי שהקנין אסור להקנות בשבת לפיכך תקנה המקום ע"י החזקה דתיחוד ותפתח, ואטו החזקה הזאת לאו קנין הוא, אלא דהכי כוונתו, דהוקשה לו נמי, למה לא הקנה לה המקום ע"י קנין אחר, וע"ז תי' משום דקנין אחר דמינכר דלשם קנין עביד הכי אינו רשאי גם בשכ"מ, ורק בחזקה דנעילת דלת התיר משום דלא מינכר כקנין אלא כנועל ביתו, הרי מכל הלין נראה להדיא דגם בשכ"מ לא הותר שום קנין דמינכר דלקנין עביד הכי, ולפ"ז בקדושין דהוו נמי קנין דקונה האשה, לא היה ראוי להתיר אפי' בשעת הדחק, אבל בדין דליכא כ"א גזירה דשמא יכתוב, בזה יש להתיר בשעת הדחק ולפ"ז יש לתמוה על הרמ"א דבקדושין הביא להתיר ולא בדין, דלפמ"ש אדרבה בדין הו"ל להתיר, ובקדושין גם בשעת הדחק לא הו"ל להתיר, משום דקנין אסור, ואין לומר משום דבש"ס דילן דביצה קאמר ובכולהו שמא יכתוב, וקאי זה גם עג קדושין, ולא הזכיר בקדושין לטעם דהוי כקונה, מכלל דלית להו טעם דקנין גבי קדושין, ובאמת תמהתי על לשון התוס' בביצה שם, דבסוה"ד מסיימי ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן כו', והא בש"ס דילן לא הוזכר כ"א גזירה דשמא יכתוב, וטעם דקנין לא הוזכר, דאין לתרץ דבאמת סובר ש"ס דילן נמי לטעם דקנין, אלא דתפס לחד מטעמי האיסור, כיון דיש נ"מ לדין בין הטעמים, דלטעם דשמא יכתוב היה ראוי להתיר בשעת הדחק, ולטעם דקנין אין שום היתר, ובכה"ג דיש נ"מ לדין פשוט דלא שייך לומר חדא מתרי טעמי נקיט, דאדרבה דהו"ל לתפוס הטעם החמור ביותר, וצ"ל בע"כ בסברת התוס', דכיון דבהך דאין דנין וכולהו השנוי שם במשנה בהך בבא ליכא כ"א גזירה דשמא יכתוב, ולכן כיון דבקדושין איכא טעם דשמא יכתוב נמי, משו"ה הש"ס דרצה לתפוס טעם אחד דשייך בכולהו, נקיט לטעם דשמא יכתוב, והכי משמע לשון הש"ס ובכולהו גזירה שמא יכתוב, הרי להדיא דלא רצה הש"ס לתפוס בכל הנהו טעם מיוחד, אלא שרצה לתפוס טעם דשייך בכולהו, אבל באמת איכא טעם שני דקנין נמי, דמהיכי תיתי לעשות מחלוקת בין התלמודין, כיון דאפשר להשוותם ולפרש דהש"ס דילן בחר להזכיר טעם דשמא יכתוב משום דשייך בכולהו וכמ"ש:
אלא דנ"ל ליישב דברי הרמ"א דהתיר בקדושין ולא חשש לטעם דקנין, משום דבאמת מן הסברא מה חשש קנין איכא בקדושין, ובשלמא בכניסה לחופה קונה אותה ליורשה ולמציאתה, אבל בקדושין לחוד מה קנין יש בזה, ומה דצריכה גט, היינו משום דע"י הקדושין אוסרה אכו"ע, אבל איזה קנין יש לבעל בה, ועיין בר"ן בביצה שם שחילק באמת בין קדושין לחופה מהאי טעמא וז"ל ובדלית לו אשה ובנים כו' דשרי משום דהוי חפצי שמים וכו' ואפי' קידש מבעוד יום אסור לכונסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה וכו' ובירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין לכנות מבע"י עכ"ל, הרי דלא הזכיר טעם דקנין כ"א לגבי חופה, ובזה לא כתב שום היתר אפי' בשעת הדחק, ואילו בקדושין דמיירי לעיל מינה לא הזכיר טעם דקנין, ומשו"ה הביא להתיר בשעת הדחת, והוא כדברנו, דבקדושין לא שייך טעם דקנין כלל, ושוב ראיתי בפמ"ג (או"ח סי' של"ט) להדיא כן, דעל מה שכתב המג"א שם בטעם דאין מקדשין משום שמא יכתוב, כתב הפמ"ג אבל לא הזכיר טעם דקונה משום דלא קנה אותה עוד לשום דבר עד כניסתה לחופה, וכן משמע מסוגיא דריש קדושין דפריך התם על הלשון דאשה נקנית דתני התם ולא האשה מתקדשת, ואי נימא דיש לבעל קנין באשה ע"י הקדושין, א"כ הלשון נקנית מדויק, כיין דקונה אותה, וא"כ לשון נקנית הוא העיקר ולא היה צריך לתת טעם כ"א על זה שבפ"ב תני האיש מקדש, ולא לשון קנין, אבל ע"ז דתני ברפ"ק נקנית לא הי' צריך לתת טעם, ואילו התם מוכח דעיקר השינוי הוא משום דתני נקנית, אלא ודאי, משום דבאמת בקדושין אינו קונה אותה עוד לשום קנין, ואינו אלא אוסרה על אחרים, לכן מה דתני מקדש הוי ניחא, ורק על הלשון נקנית הוא דקשיא לי', דכיון דאינו קונה אותה עוד לשום קנין, מה לשון קנין שייך בה, וגם דברי הירושלמי אפשר להשוות עי"ז, דהירושלמי לא אסר משום קנין כ"א בכניסה לחופה וכמ"ש הלין דכנסין ארמלין צריך לכונסה מבעוד יום כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת, ובכניסה לחופה גם לש"ס דילן אסור משום קנין, ולא קאמר טעם דשמא יכתוב כ"א לגבי קדושין, ובקדושין אפשר דגם להירושלמי לא שייך קנין, ובזה יישבתי קושית התוס' בביצה שם דעל מה שהביאו בשם ר"ת להתיר בקדושין במקום שעת הדחק הקשו מהירושלמי דיומא דפריך והרי קונין לו קנין לכוה"ג ומשני אין שבות במקדש, ולמה לא משני דשרי כיון דמצוה עביד ע"ש, ולמ"ש דהירושלמי מיירי בכניסה לחופה, דאיכא חשש דקנין, וזה לא התירו גם במקום מצוה:
אלא דשוב ראיתי דהצדק עם התוס', דהנה לשון הירושלמי הכי איתא ויקדש מאתמול, ולשון זה משמע להדיא דהקדושין גופא ביוהכ"פ וע"ז הוא דמשני דהוי כקונה, ובמפרשי הירושלמי נחלקו אמנם בפירושו של הירושלמי דבקרבן העדה פי' ויקדש מאתמול מתפרש כפשוטו משום דלשון מתקינין לו אשה אחרת דקאמר במשנה משמע רק הזמנה בעלמא, וע"ז מקשה דלמה לא יקדש מאתמול, ואכן בפני משה פי' דהקושיא קאי דלמה מקדש לה בעיוכ"פ על תנאי, ויקדשנה קדושים גמורים מאתמול, ואכן התוס' ביומא די"ג כתבו וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינין מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביוכ"פ שיקדש זאת ביוכ"פ, ופליג אגמרא דילן מדפריך התם ויקדש מאתמול דמשמע מתקינין לו בהזמנה בעלמא עכ"ל, הרי דמפרשי דכוונת הירושלמי דהקדושין היה ביוהכ"פ וע"ז משני דהוי כקונה קנין, ולכן לשיטתם שפיר הקשו בביצה דלמה לא משני דהתם שאני דמצוה היא, וגם יהא מה שסיימו התם בתוס' דטעם דאין מקדשין הוי משום קנין דלשיטתם דהקדושין היו ביוהכ"פ גופא, וע"ז משני משום קנין,א"כ שפיר מוכח מהירושלמי דגם בקדושין הוי קנין:
ואמנם אפ"ה לא יקשה מזה על הרמ"א שהתיר בקדושין בשעת הדחק אע"ג דחשש הקנין לא הותר גם בשכ"מ וכמ"ש, דודאי הטעם שכתבתי דבקדושין לא שייך טעם דקנין, הוי טעם צודק, דכלום קנה אותה הבעל על ידי הקדושין, ומירושלמי אין ראיה, דלשיטתו איכא בזה קצת קנין, דהנה בש"ס דילן (יומא די"ג) הכי איתא ומי סגי לה בהאי תקנתא והא ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו היא דמקדש לה והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו דכניס לה א"כ הו"ל שני בתים דמגרש לה אי דמגרש לה הדר קושיא לדוכתא וכו' ושקיל וטרי עד דמסיק דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך כו' ע"ש, הרי להדיא דסובר שגם החופה היתה בעיוהכ"פ, ואילו לפי המבואר בירושלמי גם ביוהכ"פ לא היתה חופה כלל ואפי' כשמתה אשתו הראשונה לא היה כונסה לחופה, אלא דבכוה"ג לא היה כ"א קדושין, ועיין במפרשים שם שנתנו טעם למה לא התירו באמת גם החופה ביוהכ"פ, אבל עכ"פ זה ברור דלירושלמי לא היה כונסה לחופה כלל, ואפ"ה קרינן בה שפיר ביתו, משום דסובר דגם בקדושין לחוד נמי מיקרי ביתו, ולית לי' כש"ס דילן דכל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא, וכ"כ במה"פ שם, דבזה יש מחלוקת בין בבלי לירושלמי, דלבבלי כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא, ולירושלמי בקדושין לחוד נמי מיקרי ביתו ע"ש. ולפ"ז שפיר י"ל דלשיטת הירושלמי דהקדושין מהני דמיקריא ביתו, הרי יש בזה קנין, דקונה אותה שתהא חשובה כביתו, דאי לא היה לבעל שום קנין ע"י הקידושין ורק מה שאוסרה על אחרים, איך אפשר למיקריא ביתו של בעל כיון דלית לו שום קנין בגוה, אע"כ דכיון דמתקריא ביתו של בעל, הרי בע"כ שיש לבעל קנין בה ומתקריא שלו, ולכן לשיטתו קאמר שפיר דקדושין אסור משום קנין, משא"כ ש"ס דילן דלשיטתו דכל כמה דלא כניס לאו ביתו, מוכח מזה גופא דאין לו שום קנין באשה ע"י קדושין, דאי היה לו איזה קנין היה ראוי שפיר למתקריא ביתו של בעל, ולכן בביצה לא הזכיר בקדושין כ"א טעם דשמא יכתוב, דטעם דקנין ליכא כלל גבי קדושין, ואחרי שביארנו דמחלוקת התלמודין יש בזה אי בקדושין איכא חשש דקנין, ולש"ס דילן אין בזה חשש דקנין כלל, רק גזירה שמא יכתוב, וגזירה הזאת התירו שפיר לפי שיטת ר"ת בשעת הדחק, וא"ש פסק של הרמ"א דהתיר בקדושין, משום דאנן כש"ס דילן פסקינן. והא דהוצרך להוסיף בטעם ההיתר דקדושין משום דגדול כבוד הבריות, ולא סגי להתיר משום דהוי שעת הדחק וכשיטת ר"ת, היינו משום דחשש מיהא לטעם דירושלמי, ולפ"ז כ"ש לענין דין דלא שייך כלל החשש דקנין, פשוט דבשעת הדחק יש להתיר לדון גם בשבת, וממה שלא הגיה הרמ"א להתיר בדין אין ראיה, י"ל דסמיך ע"ז דכיון דהתיר בקדושין א"כ כ"ש דיש ללמוד מזה לענין דין ופשוט, ושוב מצאתי בתשובת הרמ"א גופא (סי' קכ"ד) שכתב להדיא דלדין יש להתיר יותר מלקדושין, ויותר נראה דלא הוצרך הרמ"א לטעם דגדול כבוד הבריות כ"א להתיר החופה כמפורש בדבריו דהתיר גם החופה, אבל הקדושין שרי גם בלא האי טעמא:
ואכן אם כי בעיני פשוט דבשעת הדחק יש לסמוך ולהתיר גם בדין, אכן זה אינו כ"א לומר פסק הדין, כששמעו הטענות מאתמול, אבל לשמוע הטענות בשבת אין להתיר, חדא דבדין אין מצוה כ"א להדיינים, שעצם המסחר של בעלי הדינים אין נוגע להם, ולהם אין זה ענין חפצי עצמם, כ"א חפצי שמים גמורים, לעיין במשפטי התורה, ורק ששייך בזה הגזירה דשמא יכתוב פסק הדין, ודלא כמ"ש הפמ"ג שמא יכתוב הטענות, ולכן בשעת הדחק יש לסמוך על ר"ת ולהתיר הך גזירה, משא"כ לפני בעלי הדינין שהשכר וההפסד נוגע להם לעצמם, ולפניהם הוי זה ענין משא ומתן ולא מצוה, ובלא מצוה פשיטא דאין להתיר הגזירה דשמא יכתוב, ועוד דפשוט הוא דאצלם לא הוי האיסור משום חשש דשמא יכתוב הטענות, אלא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, דלספר הטענות יש בזה האיסור ודבר דבר, ודבר זה הוא איסור מה"ת כמ"ש רש"י בביצה שם, ואיסור דאורייתא ודאי דאין נדחה. וניחא לי בזה מה שהביא המג"א (סי' של"ט) בשם הש"ג דאיסור דין בשבת הוי משום ממצוא חפצך, ולכאורה יש להפליא ע"ז הא בש"ס קאמר להדיא משום שמא יכתוב, ולמ"ש ניחא דבש"ס לא קאמר כ"א על הדיינין, והטענות שמעו מאתמול, ורק להגיד הפס"ד, בזה ודאי דלא שייך ממצוא חפציך, דכלום חפציך הוא לפני הדיינין, משא"כ לשמוע כל הטענות, דבזה יש איסור מצד בעלי הדינין דממציא מעותיו ע"י תביעתו, דבכה"ג ודאי דיש לאסור משום ממצוא חפציך. ועיין בפמ"ג שם שכתב דהטעם דאין דנין שמא יכתוב הטענות וכ"כ הסמ"ע כאן, וא"כ משמע מדבריו דמיירי התם כששומעין הטענות בשבת, אבל זה אינו, דודאי לשמוע הטענות יש איסור דממצוא חפציך, ואע"ג דלגבי הדיינין אין איסור דממצוא חפציך גם בשמיעת הטענות, מ"מ יש לאסור מצד שלגבי הבעלי דינים הוא חפצי עצמו, אלא דהתם הוה החשש דשמא יכתוב הפס"ד, ולעולם בששמעו הטענות מאתמול, והכי מפורש להדיא ברש"י דביצה שם דשמא יכתוב הפס"ד ע"ש, ואין להקשות ע"ז ממ"ש התוס' (כתובות ד"ג) בד"ה אי דנשאת בששי ויכול לקבול בשבת כשלא ימצא בתולים, הרי דגם לשמוע הטענות שרי בשבת, דהתם כיון דקובל על שלא מצא בתולים, א"כ גם הטענות הוו חפצי שמיס דשמא אסורה היא לו ודו"ק היטב בזה.
והנה במג"א שם כתב על, מ"ש המחבר אין דנין, דהיינו אין מסדרין הטענות, ולא כתב ע"ז משום שמא יכתוב, ורק בסק"ד לגבי אין מקדשין כתב הטעם דשמא יכתוב, ואולי נתכוון למה שכתבנו, דלשמוע הטענות יש איסור אחר משום ממצוא חפציך, וסובר דמ"ש המחבר אין דנין, היינו דוקא בקבלת הטענות, אבל להגיד הפס"ד לחוד לא אסר גם המחבר, וכמ"ש בתשובת מור וקציעה הובא בשע"ת שם, ומשו"ה יפה עשה הרמ"א שלא הגיה להתיר גבי דינין ולסמוך על ר"ת בשעת הדחק, משום דבזה גם המחבר מתיר, דלא אסר כ"א לקבל הטענות משום ממצוא חפצך, ובכה"ג ודאי אין להתיר גם בשעת הדחק, כיון דדאורייתא הוא ודו"ק היטב. ויצא לנו לדינא דלשמוע הטענות בדבר שבממון אסור בשבת גם בשעת הדחק, וגם דאורייתא הוא לשיטת רש"י, ולהגיד הפס"ד שרי לכו"ע, ואפי' המחבר שלא סמך להתיר בקדושין גם בשעת הדחק, אפ"ה בדינין התיר גם הוא, והיינו משום דבדין מסתבר יותר להתיר מבקדושין וכמ"ש:
שם בשו"ע ואם עבר ודן דינו דין, הרי"ף והרא"ש בביצה הביאו הירושלמי דבין בשוגג ובין במזיד דינו דין וכ"כ הטור, והקשה בס' שער המשפט כיון דהא דאסור לדון בשבת ויו"ט הוא משום גזירה דשמא יכתוב, ומה"ט אסרו חז"ל נמי מקח וממכר בשבת ויו"ט, וא"כ כשדן בשבת ויו"ט יהא פסול להעיד ולדון כמו בעובר על מקח וממכר בשבת דודאי פסול מדרבנן, וה"נ יפסול מדרבנן ואין דינו דין כמו בעובר על שאר איסור דרבנן, וליכא למימר דפסולי דרבנן בעי הכרזה, זה ליתא, דהא כתב הנמוק"י (ס"פ ז"ב) והביאו הסמ"ע והש"ך לקמן (סי' ל"ד) דלאותו עדות שנפסל בשבילו פסול אף בלא הכרזה, וא"כ ה"נ אותו הדין יש להבטל כיון שנפסל בשבילו, ובשלמא לשיטת הרמ"א שם דבפסול דרבנן בעינן דוקא שעבר משום חימוד ממון ניחא, דהא לגבי הדיינים ליכא חימוד ממון, אבל לשי' המחבר שם דמשמע דלא מחלק בהכי וכמ"ש הכנה"ג שם קשה ע"ש, ולמה שכתבתי בדבור דלעיל להוכיח דבשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטת ר"ת ולדון גם לכתחלה, א"כ כ"ש דיש לסמוך ע"ז שלא לפסול את הדיין לדין ולעדות, דאין לך שעת הדחק יותר מלפסול לאדם לעדות ולדין, ואין מקום לקושיתו:
סעיף ב' במחבר אין דנין בע"ש ובעיו"ט, כתב הסמ"ע בשם הר"ן דוקא לדון אבל לקבל טענות ולפסוק אחר שבת שרי, והתומים תמה ע"ז למה כתב בשם הר"ן, הא הם דברי התוס' והרא"ש והטור (א"ע סי' ס"ד) דכתבו מה שנהגו האידנא לכנוס ביום הששי משום דאין לנו ב"ד קבועים ומי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענתם לפניהם וזה יכול לעשות אפי' בשבת, וא"כ כ"ש בע"ש ע"ש. ותימה לי על תמיהתו הא התם בטענת בתולים מיירי, דחפצי שמים הם, דשמא זינתה אשתו ואסורה לו, ובזה רשאי גם הבע"ד לסדר טענותיו גם בשבת נמי, אבל בדין מעניני ממון אסור בשבת לסדר הטענות, דנהי דלגבי הדיינים חפצי שמים הוא, אבל לגבי הבע"ד שרוצה לזכות ממון בתביעתו, חפצי עצמו הוא וכמ"ש לעיל:
שם במחבר אין דנין בלילה בתחלת דין אבל אם התחילו לדון דיני ממונות גומרין בלילה, הכי ילפינן לה בש"ס סנהדרין (דל"ד ע"ב) דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב ביום הנחילו את בניו כאן לתחלת דין כאן לגמר דין שיהיה בכל עת, אבל הרמב"ם (פ"ג מהלכות סנהדרין) כתב וז"ל אין מתחילין הדין בלילה מפי שמועה למדנו שהדינין כנגעין שנא' כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום לבד אף הדינין ביום עכ"ל, וכבר הרעישו מפרשי הרמב"ם הא רק ר"מ סובר ההיקש דריבים לנגעים, אבל רבנן הא לא ס"ל כלל ההיקש הזה, אלא דילפי מקרא דלעיל, ולמה שביק רבנן ונקט היקישא דר"מ, ולבד תירוץ הכ"מ דהרמב"ם הוכיח מדקאמר התם בש"ס ור"מ האי ביום הנחילו מה דריש בו מוקי לה לשלשה שנכנסו לבקר כו' שלשה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין וכו', א"כ לפי מה דקיי"ל הך דינא בשלשה שנכנסו וכו', א"כ הך ביום הנחילו באמת לכך אתא, א"כ לא מייתר תו האי קרא למילף מיני' דדין הוי דוקא ביום, אע"כ דזה ילפינן באמת מהיקישא, רק הואיל דכתיב ושפטו בכל עת גלי קרא דגמר דין מיהא כשר גם בלילה ע"ש. ואם כי דבריו באמת נכונים הם, אבל אכתי אינם מספיקים ליישב דברי הרמב"ם, דנהי דהשתא דאליבא דאמת דפוסק דקרא דביום הנחילו אתי לכדר"מ ולא מייתר לו תו לימוד על דינין דפסול בלילה, בע"כ שהוכרח ללמוד זה מהיקישא, אבל אנן הא קשיא לן דיפסוק כפשטא דסוגיא לרבנן דביום הנחילו אתי לדין דפסול בלילה, ולא יפסוק כר"מ גם בשלשה שנכנסו, ואכתי תלי בדלא תניא, וערבך ערבא צריך, ולכן נראה דהרמב"ם היה לו הכרח גם מסוגיין גם ממקומות אחרים, דרבנן נמי דרשי היקישא דר"מ, ואלא שהוסיפו דאילו ר"מ גם גמר דין פסול בלילה, ורבנן סברי מדכתיב ושפטו בכל עת, גלי קרא דגמ"ד מיהא יוכשר גם בלילה. והוא ממשנה דנדה (דף מ"ט) דתני התם כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון, ולא משכחת כ"א דמה שכשר להעיד דפסול מיהא לדון, ומוקי ר' יוחנן דהיינו סומא באחת מעיניו, דפסול לדון ולהעיד כשר, אבל להיפך דמה שפסול להעיד יהיה כשר לדון, זה לא משכחת יוצא מן הכלל, ולפ"ז סומא בשתי עיניו דפסול ודאי להעיד, דבעדות בעינן או ראה, פשוט דפסול לדון לכו"ע. ואי נימא דרבנן לא דרשי היקישא מנא להו דגם סומא בשתי עיניו פסול לדון, דליכא למימר דנפקא להו מקרא דביום הנחילו גופא, מדיליף מינה דדין הוא ביום ולא בלילה, וסומא הוי כמו לילה, וכמו דילפינן בסנהדרין שם להיפך דסומא באחת מעיניו כשר מדכשר גמר דין בלילה, ופרש"י דסומא דמיא ללילה, הכי נמי נילף דהיכי דבעינן יום דוקא דסומא פסול, דזה אינו, דהא י"ל דזה ודאי דסומא לא גרע מלילה, ועוד עדיף מינה, דבלילה הרי כו"ע לא יוכלו לראות, אד סומא כיון דלכו"ע יום הוא, אע"ג שהוא בעצמו אינו יוכל לראות לא מיפסל, ולכן בסנהדרין דהתם ילפינן להכשיר הסומא, בזה שפיר אמרינן דסומא לא גרע מלילה, וכיון דלילה כשר כ"ש דסומא יהא כשר, אבל ללמוד לענין פסול, דכמו דלילה פסול, כגון לתחלת דין, דיופסל גם סומא, בזה אי אפשר להשוותו ללילה וכמ"ש, דכיון דלכו"ע יום הוא, אפשר דכשר. וכן כתבו התוס' (נדה ד"נ) דלמאן דלית לי' היקישא, גם סומא בשתי עיניו כשר, אע"ג דלילה פסול ודאי לכו"ע, ועמ"ש לקמן (סי' ז') בש"ך סק"ב, ובע"כ כמו שכתבתי דסומא עדיף מלילה, ולפ"ז הרמב"ם דפוסק דסומא בשתי עיניו פסול, בע"כ דסובר דגם לרבנן דר"מ פסול, דלא שביק רבנן ויפסוק כר"מ, וממילא דבע"כ שגם רבנן דרשי היקישא דר"מ, ורק לענין גמר דין מכשרי גם בלילה משום דגלי קרא דושפטו:
ונ"ל ראיה מכרחת לסברתי דסומא עדיף מלילה, מהיקישא דר"מ גופא דאמר מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו כו' ומה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן וכו', ולפרש"י דסומא דמי ללילה, א"כ יקשה למה הוצרך קרא דלכל מראה לפסול סומא, תיפוק דמדילפינן מקרא דביום הראות, דלילה פסול, ידעינן ממילא נמי דסומא פסול, אע"כ דסומא עדיף מלילה, ולכן אי לאו קרא יתירא הו"א דלילה פסול, וסומא אפ"ה כשר כיון דלכו"ע יום הוא, וזה אין להקשות דאכתי יוקשה לסברתי להיפך דלא לכתוב כ"א הקרא דלכל מראה לפסול סומין, ולא לכתוב קרא דביום הראות לפסול לילה, והוי ידעינן לילה דפסול מכ"ש דסומא, ומצאתי בתו"ח בסנהדרין שבאמת מכח קושיא זאת העלה דלילה מילתא אחריתא וסומא מילתא אחריתא, ודחה מכח זה לשיטת הרי"ף ע"ש, אבל באמת זה אינו, דלסברתי דסומא עדיף מלילה, וא"כ אי לא הוי כתיב כ"א חד קרא דלכל מראה, הוי מוקמינן לו לפסול לילה, דמסתבר טפי לפסול, ולכך איצטריך וביום הראות לפסול לילה, ואייתר קרא דלכל מראה לפסול גם סומא, והכי מפורש להדיא בש"ס (מו"ק ד"ח) דבין לאביי ובין לרבא אי לאו דממעטינן לילה הוי מוקמינן קרא דלכל מראה למעט לילה, וסומא הוי כשר ע"ש:
ואין לומר דהא מתני' דנדה דכל הכשר לדון הרי מוקמינן התם דאתיא כר"מ, וא"כ י"ל דרבנן לית להו כלל האי כללא וסברי דגם סומא בשתי עיניו יהיה כשר לדין אע"ג דלעדות פסול, ולעולם לית להו הך היקישא כלל, וכמ"ש התוס' בנדה דלמ"ד דלא דריש ההיקש גם סומא בשתי עיניו פסול, דיש ליישב בפשיטות, דהא לר"מ ודאי הוא דסובר דגם סומא באחת מעיניו פסול לדון דאל"כ מתני' דנדה דמוקי לאתויי סומא באחת מעיניו דפסול אמאן תרמייה, וכיון שכן אין סברא להשוות ביניהם בין ר"מ לרבנן מחלוקת רחוקה. דר"מ יפסול גם באחת מעיניו ורבנן יכשירו גם בסומא בשתי עיניו, אלא ודאי דלא פליגי כ"א בסומא באחת מעיניו אבל בשתי עיניו לכו"ע פסול ואפי' מדרבנן, וא"כ אי לא דהוה דרשי היקישא מנ"ל לרבנן דגם בשתי עיניו פסול, אע"כ דגם רבנן דרשי להיקש, ורק דלענין גמר דין פליגי וכמ"ש, דלרבנן כיון דגלי קרא דושפטו דגמ"ד כשר בלילה, ממילא אמרינן דגם סומא באחת מעיניו כשר, דלמ"ש דסומא עדיף מלילה וכל היכי דלילה כשר כ"ש סומא, ור"מ לא ס"ל הך דושפטו לגמר דין, ופוסל גמ"ד נמי בלילה, ממילא סובר דגם סומא באחת מעיניו פסול, והרי לפנינו הוכחה גדולה דגם רבנן דרשי ההיקש, ועוד מצאתי בירושלמי דנדרים (פ"ט ה"א) דר' ירמיה כשלא היה רוצה לדון מפני איזה סבה הוה אמר שעיניו כהות ופסול לדון דהוקשו ריבים לנגעים, הרי להדיא דר' ירמיה הוי עביד הכי למעשה, ובודאי דלא שביק הרבנן ועביד כר"מ, מכלל דסומא בשתי עיניו פסיל לכו"ע ומהיקישא דריבים וכן בירושלמי דסנהדרין לא הביא קרא דביום הנחילו למיפסל בלילה, ומשמע דבאמת ילפי מההיקש דפסול לדון, וכל זה גרם להרמב"ם לפרש דגם רבנן דרשי להיקישא זאת, ובזה מיושב מה שהקשה הכ"מ והלח"מ דמה קאמר בסנהדרין מתני' דמכשר גמר דין בלילה דלא כר"מ, מנ"ל הא, דילמא ר"מ סובר נמי ההיקש רק לתחלת דין כמו לשיטת הרמב"ם אליבא דרבנן, ומנ"ל דר"מ פוסל אפי' גמר דין ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דהא בע"כ דר"מ פוסל אפי' סומא באחת מעיניו נמי, דאל"ה מתני' דנדה דפוסל באחת מעיניו אמאן תרמייה, ומדפוסל גם בסומא באחת מעיניו, בע"כ דגם גמר דין פסול בלילה, דאי גמ"ד הוי כשר בלילה אז גם סומא באחת מעיניו הוי כשר כמו דיליף לרבנן בסנהדרין דסומא כשר מדגמר דין כשר:
ונראה עוד להוכיח שגם הרי"ף מפרש כהרמב"ם דרבנן דרשי נמי ההיקש, דהנה בדין דסומא באחת מעיניו דכשר, בטעם הדבר יש שינוי בין הרא"ש להרי"ף, דהרא"ש בסנהדרין שם כתב וז"ל ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים הלכך סומא באחת מעיניו כשר עכ"ל, והרי"ף הוסיף בטעמו וז"ל דהא כולהו אינשי לא מצו למיחזי בלילה כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה דין הוא דסומא באחד מעיניו שדן ביום לכתחלה עכ"ל, וברור דטעם השינוי שביניהם, דהוקשה להרא"ש מה מביא הש"ס ראיה ממתני' דגומרין בלילה להכשיר הסומא הא בלילה אין מתירין כ"א גמר דין ומנ"ל להכשיר בסומא אפי' בתחלת דין, וע"ז תי' הרא"ש דמדכשר גמ"ד בלילה מכלל דלא דרשי היקישא דריבים לנגעים, ואלא דתחלת דין פסול בלילה מביום הנחילו, אבל בסומא דלא שייך למעט מקרא זה, ממילא כשר אפי' בתחלת דין, אכן הרי"ף לא ניחא לו בסברת הרא"ש דרבנן לא דרשי היקישא, ומכח ההוכחות שכתבתי אליבא דרמב"ם לעיל, דבע"כ דגם רבנן דרשי היקישא, דמדפוסל ר"מ אפי' באחת מעיניו, דאל"ה מתני' דנדה דפוסל באחת מעיניו אמאן תרמייה, ובע"כ דר"מ פוסל גם בזה ואתיא כר"מ, ומכלל דגם רבנן לא פליגי עליו כ"א באחת מעיניו אבל בסומא בשתי עיניו פסול אפי' לרבנן דאין לנו לעשות ביניהם מחלוקת רחוקה, דרבנן יכשירו אפי' בשתי עיניו, ובלא היקש לא ידעינן לפסול אפי' בשתי עיניו וכמ"ש, אע"כ דגם רבנן דרשי היקישא, וא"כ היה קשה להרי"ף מנ"ל להכשיר בסומא באחת מעיניו גם בתחלת דין, דהא ממתני' דגומרין בלילה אינו מוכח כי אם גמר דין, ולזה היה מוכרח להוסיף סברתו דסומא עדיף מלילה, וכיון שלילה כשר מיהא בגמ"ד דין הוא דסומא באחת מעיניו דחזי יותר דכשר גם בתחלת דין וזה ברור, והרי לפ"ז יש הוכחה גמורה דהרי"ף סובר כהרמב"ם דגם רבנן דרשי הך היקישא ועיין בסמ"ע לקמן סי' ז' סק"ו מש"ש:
שם בסמ"ע סק"ז דכשמדליק נרות בלילה ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון בלילה, והנה בתשובת פנים מאירות ח"ג סי' ל"ט כתב דתלמוד ערוך הוא נגד זה, דבמו"ק ד"ח פליגי אביי ורבא דרבא יליף דאין רואין נגעים בלילה מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ואייתר לי' קרא דוביום הראות ללמד יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה בו, ואביי סובר אי מהתם מנגעי בתים הו"א טומאה דלאו דגופה, אבל טומאה דגופה אפי' לאורו נמי קמ"ל דוביום הראותו דאפי' טומאה דגופה נמי לאו לאורו עכ"ל הש"ס, ואי כהסמ"ע דאפי' היכא דכתיב ביום כגון בדינין, לא נתמעט כ"א לילה בלא אור הנר, אבל כשמדליק נרות לא נתמעט מביום, דזה הוי כמו ביום, א"כ אכתי מנ"ל לאביי דאין רואין נגעי גופו לאור הנר, דהא אפי' השתא דכתיב ביום לא ידעינן מיני' למעט כ"א לילה כשלא הדליק נרות, אבל כשהדליק נרות מנ"ל למעוטי, אע"כ דמביום נתמעט אפי לילה לאור הנר ע"ש, ולענ"ד נראה דאין מזה השגה כל דהוא על הסמ"ע, דלענין נגעים פשיטא דממעטינן מן וביום אפילו כשהדליק נרות, דאי בלילה בלא נר לא הוצרך קרא למעט כיון דבעינן ראיה, ובלא נרות אי אפשר לראות, וא"כ מה צורך למעט זה מן וביום, תיפוק דבעינן וראה את הנגע, ובלילה הא אי אפשר לראות מן המציאות, אלא עיקר המיעוט דוביום לא אתא כ"א היכא שהדליק נרות, דבמציאות יש כאן ראיה, והו"א דסגי בהכי, קמ"ל קרא דוביום דאפ"ה לא מהני משום דבעינן ביום ממש, אבל לענין דין, דהמציאות אין מעכב, דלא בעינן הכא ראיה, ויכול הדיין להגיד את הפס"ד גם באפילה, ואתי קרא דוביום למעט דבאפילה לא, אבל מנ"ל למעט גם בהדלקת נרות וזה ברור:
ואין להקשות על סברתי דמשו"ה לא איצטריך בנגעים למעט לילה ממש משום דבעינן ראיה ובלילה אין יכול לראות. א"כ קרא דלכל מראה עיני הכהן דכתיב בנגעים למעט סומין, מה צורך למעט סומא מלכל מראה עיני הכהן, הא בלא"ה מן המציאות אין יכול סומא לראות את הנגע, והא תינח לר"מ דממעט גם סומא באחת מעיניו א"ש, דאע"ג שבמציאות יכול לראות, אפ"ה מיעטי' קרא, אבל לרבנן דסברי דבאחת מעיניו כשר ולא מימעט מהך קרא כ"א סומא בשתי עיניו, קשה מה צורך לקרא ע"ז, די"ל דהא קיי"ל במס' נגעים, בכהן עם הארץ, דישראל רואה וכהן אומר מוחלט או טהור. הרי לפ"ז יש מציאות גם לפני כהן סומא להחליט הנגע ע"י ישראל ת"ח הרואה, ובלא קרא הו"א דמהני בכה"ג גם בכהן סומא, ולזה אתא קרא דלכל מראה עיני הכהן, דבעינן ראיית הכהן עצמו, ואף שאינו מבין הדין רק עפ"י ישראל, מ"מ עיני מראה הכהן בעינן, וכל זה הוא בסומא דרק הוא אינו יכול לראות אבל אחרים שאינן סומין יכולים לראות, וא"כ מן המציאות אין עיכוב. ורק מקרא ממעטינן. משא"כ בלילה דכו"ע אינם יכולים לראות, פשוט דאין צורך למעט זה מקרא, כיון דבמציאות אין כאן ראייה, אע"כ דעיקר הקרא אתי למעט אם הדליק נרות בלילה ודו"ק:
וגדולה מזה אני אומר דלא רק שלא יקשה על הסמ"ע מש"ס דמו"ק, אלא ראיה גמורה יהיה להסמ"ע מסוגיא הזאת, דקאמר התם לאביי דקרא וביום אתא למעט לילה, וקרא דלכל מראה עיני הכהן למעט סומא באחת מעיניו, ולמה שכתבתי בדבור דלעיל דסומא באחת מעיניו עדיף מלילה, כיון דהוא חזי טפי וכ"כ להדיא הרי"ף דאע"ג דבלילה אינו כשר לרבנן כ"א גמר דין, אפ"ה סומא באחת מעיניו כשר גם תחלת דין משום דהוא חזי טפי א"כ יקשה לאביי דפוסל בנגעים אפי' סומא באחת מעיניו מקרא דלכל מראה, א"כ למה הוצרך שוב לקרא דוביום למעט לילה, נילף מק"ו, דהשתא סומא באחת מעיניו פסול בנגעים, כ"ש לילה, אע"כ משום דהא דממעטינן לילה בנגעים, היינו בע"כ כשהדליק נרות, דבלא נרות לא צריכא למעוטי וכנ"ל, ולכן אין לילף זה מסומא, דשפיר י"ל דהא דסומא עדיף מלילה, היינו לגבי דין, דהתם לילה בלא נרות פסלינן, ובזה ודאי שפיר כתב הרי"ף דסומא עדיף מלילה בלא נרות, דהא ודאי דחזי טפי, אבל בלילה עם נרות. לא ידעינן דגרע מסומא, ויש סברא לומר כה או כה, לכך הוצרך קרא מיוחד למעוטי, ושוב ראיתי קצת כעין זה בבכור שור לסנהדרין ודו"ק היטב:
שם בהג"ה וי"א דאם עברו ודנו דיניהם דין, והנה הסמ"ע והש"ך כתבו בשם הרא"ש והרמב"ן דאין דיניהם דין, ובש"ך הכריע כהרמב"ן משום שראיות הרמב"ן מכריעות בעיניו, דהביא מהא דסנהדרין (דף י"א) שאם קידשו החודש בלילה לא הוי מקודש, וילפינן ממשפט, וכן הוכיח הרא"ש מהא דחלצה בלילה פסולה ע"ש, אבל באמת יש לפקפק על ראיות הללו, דשאני קידוש החודש מפני שאפשר לקדשו למחר, דהא ברצון ב"ד תליא כדכתיב אתם אפי' מזידין, וכן בחליצה אם כי מעשה ב"ד הוא, אבל אין זה תלוי בסברא ושודא דדייני להכריע בזה עפ"י סברתם, והסדר שנעשה היום אפשר לעשותו למחר לחלצו שנית, ולכן אין זה מיקרי דיעבד, דמה מנן יהלוך אם יקדשו ויחלצו שנית ביום, משא"כ דין שזהו דבר התלוי בסברא והכרעת הדיין, אי"א בזה לחזור ולדון למחר. דיוכל היות דבפעם השני לא יכריעו כמו בראשונה, וכי בשביל זה יפסיד הזכאי שזכה אתמול שיכריעו הדיינים לטובתי, וכיון שא"א בזה בחזרה לחזור לדון שנית, בכה"ג. הוי זה דיעבד גמור ושפיר אין חוזרין ודנין, וכעין זה חילק הנו"ב מהדו"ק סי' נ"ח וק"ל: