חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ד
סעיף א' במחבר יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד חבירו שגזלו וכו' ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו, עיין בתומים שהקשה ממ"ש המחבר לקמן (סי' תכ"א) במי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דיכול להוציאו אבל אין רשות לחבול בו ואם מסרב לצאת יש אומרים שיש לו רשות לחבול בו, ומדכתב המחבר י"א משמע דס"ל דהואיל דהרמב"ם לא כתב רק דאין לו רשות לחבול ולא סיים דאם מסרב מותר לחבלו, מכלל דלא ס"ל לרמב"ם דמותר להכותו ולכך שנאה בלשון וי"א, וא"כ קשה על המחבר כאן דלמה סתם וכתב דרשאי להכותו ולא כתב בלשון וי"א, ובתחלת ההשקפה אמרתי דיש ליישב עפמ"ש בשמ"ק (ב"ק דכ"ח) בשם המאירי וז"ל כל שאונס דבר לחבירו וחבירו האנוס לשם ורואה באנסו כו' יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס הזה אפי' הכהו ע"ז כמה הכאות אין לו חיוב וכו' אלא אף בדבר שאי, הליכתו לב"ד גורם לו פסידא הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחה מעליו הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו ואינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אנסו מעתה מי שראה את שלו בביתו של חבירו ומתיירא שמא יחזיק בו יכנס לשם לפני חבירו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו ישבור את שיניו עכ"ל הרי נלמוד מזה שגם לרב נחמן לא שרי כ"א כשעומד שם בשעת האונס דוקא, אלא דצריך ביאור לפי"ז מה דמסיים בשמ"ק דמי שראה את שלו בביתו של חבירו ומתיירא שמא יחזיק דרשאי גם לשבור את שיניו, והא כיון דהחפץ הוא כבר ברשותו של חבירו ואינו בא עתה לגוזלו, א"כ הרי כבר עבר האונס, ובדבר שכבר גזל או גנב הא כתב השמ"ק גופא בתחלת דבריו שאין רשאי להכותו, וצ"ל דהתם מיירי שמתחלה לקחו מידו בגזילה והוא שתק ע"ז, רק עתה רוצה להוציא מידו בזה אמרינן דכיון שכבר עבר האונס אינו רשאי להכותו, אבל בסיום דבריו כוונתו שמתחלה לא בא החפץ לחבירו בגזילה, רק ע"י סבה אחרת בא לרשותו, האונס דאינו מניחו שיגזול ממנו וזה ברור בכוונתו, ולפ"ז בדרך כלל מיושב דברי המחבר דהכא דמיירי שרואה שלו ביד אחר, והיינו כשרוצה לגוזלו, בכה"ג ודאי דרשאי גם להכותו. משא"כ לקמן בסי' תכ"א דלא מיירי שחבירו רוצה לגזלו או לאונסו, רק שנכנס לרשות שלו והלה רוצה להוציאו מרשותו, וכיון שאין בזה שום גזילה ואונס לגבי הנגזל, סובר הרמב"ם דבכה"ג גם לר"נ אינו רשאי להכותו, ואם כי הטור לא מחלק בזה וסובר דלר"נ בכל אופן שרי להכותו, אבל הרמב"ם מחלק בהכי כשיטת המאירי ומשו"ה כתב המחבר בלשון וי"א, אבל אחרי העיון אי"א לומר דהמחבר נתכוון בזה לחלק כשיטת המאירי, דאם כי לשון המחבר הוא כמעט כלשון המאירי, דהמחבר כתב אם רואה שלו ביד אחר, וגם המאירי כתב דאם רואה שלו ביד אחר רשאי לשבור את שיניו, אבל שינו קטן שנמצא בלשון המחבר מלמד אותנו שלא לכך נתכוון, דהוא סיים אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, ולשון שגזלו שסיים משמע שכבר גזלו ועתה בא להוציא מידו מה שכבר גזלו, והא בדבר שכבר גזלו נם המאירי כותב להדיא דאין רשאי שוב להכותו כיון דכבר עבר האונס, ואמנם בלשון המאירי שמסיים ומתיירא שמא יחזיק בו, תירצנו זה, דהוא מיירי שהחפץ לא בא בגזילה ליד חבירו, רק שזה מתיירא שמא יחזיק בה עתה בגזילה, וא"כ הוי זה עתה כשעת הגזילה דרשאי למונעו מזה, אבל בלשון המחבר שלא כתב דמתיירא שמא יחזיק, אלא שגזלו, דמשמע שגזלו כבר, ובכה"ג דגזלו כבר ועבר האונס אינו רשאי תו להכותו, ויוחזר הקושיא דלמה פוסק המחבר דרשאי להכותו גם בזה, ולכן נראה דבעיקר היסוד סובר המחבר כהמאירי דכל שהוא רואה חפץ שלו ביד חבירו א"צ להתעכב ולעשות דין עד שיבוא ב"ד, אלא שהוסיף עוד על דבריו דגם כשכבר עבר האונס נמי רשאי להוציא חפצו מחבירו גם ע"י הכאה, דכמו דבשעת האונס רשאי למיעבד כן, אע"ג דאין לו פסידא גם אם יתעכב עד בוא ב"ד, מ"מ כיון שהוא עצמו שם ורואה שחבירו רוצה לגזלו רשאי למונעו גם ע"י הכאה, מטעם זה גופא גם אם כבר גזל, מ"מ כיון שהוא לשם ורואה חפצו הגזול אצל חבירו אין לו להתעכב ולהמתין על ב"ד, דבאמת אין שום טעם לחלק בזה בין שעת האונס או לאח"כ, אבל כל זה הוא דוקא כשרואה שחבירו רוצה לגוזלו עתה, או רואה חפצו בבית חבירו שגזל ממנו כבר, וכיון דרוצה להפסידו עתה, או שהפסידו כבר, בכה"ג רשאי להוציא ממנו בחזקה גם ע"י הכאה אבל אם רוצה לעשות דין לעצמו בדבר שחבירו לא הפסידו וגם אינו מפסידו עתה מאומה, בזה גם ר"נ סובר דאין רשאי, דמה שסובר ר"נ אפי' שלא במקום פסידא עביד דינא לנפשיה, הכוונה דלהמתין עד שילך לב"ד הוא דליכא פסידא, אבל עיקר הדין הוא בדבר שעשה לו פסידא, שגזל או שרוצה לגוזלו וכיו"ב, אבל אם גם עיקר התביעה הוא על דבר שלא עשה לו שום הפסד, כגון בנכנס לחצירו שלא ברשותו, דמה הפסד הוא לבעל החצר אם זה נכנס שם, ולכן בכה"ג גם לר"נ סובר הרמב"ם דאינו רשאי להכותו, וא"ש דברי המחבר, דהכא דמיירי בגזילה, דבעיקר הדבר הרי הפסידו, והתביעה הוא על הפסד שעשה לו, שפיר כתב הרמב"ם סתמא דרשאי להכותו, דבכה"ג כו"ע סברי הכי, משא"כ לקמן בסי' תכ"א דהתביעה הוא על מה שנכנס לחצירו, ונמצא שגם עיקר התביעה הוא על דבר שאין לו פסידא, בזה סובר הרמב"ם דאינו רשאי להכותו, אם לא יהיה פסידא אדאזיל לבי דינא, ושוב ראיתי כעין זה בקיצור במ"ל (פ"ג מהלכות עבדים) ע"ש שזה כוונתו:
ובדברינו אלה יש לתרץ גם למ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות עבדים) נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה עכ"ל, והקשה הרב מוהרש"ך הובא במ"ל שם, דהך תירוץ דמיירי ביש לו שפחה כנענית אמרינן בגמרא דב"ק רק לשנויי מילתא דרב יהודה דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה, ולכך מוקי לה ביש שפחה כנענית, ולמנוע מאיסור כו"ע מודו דעביד דינא, אבל לפי מה דקיי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשיה א"צ לומר דברייתא מיירי ביש לו שפחה, רק פשוט כשרבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה, יכול לחבול בו ולהוציאו, וא"כ הרמב"ם דפוסק כר"נ למה כתב ביש לו שפחה ע"ש מה שתירץ דסובר הרמב"ם דאף דקיי"ל כר"נ דעביד דינא לנפשיה, אפ"ה להכותו אינו רשאי אפי' כשאינו יכול להצילו בדבר אחר כיון דליכא פסידא, וכדמוכח מסוגיא דב"ק (דף מ"ח) בנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דאמר התם דנהי דאית לך רשות לאפוקי אבל לאזוקי מי אית לך רשותא, ומשו"ה כתב לאוקימתא דמיירי במסר לו שפחה כנענית, ומשום לאפרושי מאיסורא רשאי גם לחבול בו, דאל"ה אינו רשאי לחבול בו ע"ש, ותירוצו תמוה, חדא מנין לו חילוק זה, דמפשטות הסוגיא מוכח דרשאי גם להכותו, ועוד דלפי דבריו איך פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות חובל ומזיק) וז"ל שור שעלה ע"ג שור להרגו כו' בין שהיה תם בין שהיה מועד ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליון ומת ה"ז פטור דחפו לעליון ומת אם היה יכול לשמטו ולא שמטו ה"ז חייב ואם לא היה יכול ה"ז פטור עכ"ל, משמע מדבריו שאם לא היה יכול לשמטו ה"ז פטור אף במועד מדסתם ולא חילק כלל בזה בין תם למועד, ולפי דברי המהרש"ך דהיכי דליכא פסידא אינו רשאי להזיק לחבירו, א"כ קשה דאמאי פטור גבי מועד אם לא היה יכול לשמטו דהא גבי מועד ליכא פסידא וכמ"ש בב"ק שם מאי לאו במועד דליכא פסידא, וא"כ לא הו"ל להזיק לחבירו, ואף אם אמנם דקושיא זאת יש ליישב דמה דאמר התם מאי לאו במועד דליכא פסידא, אין הכוונה דבשום פעם ליכא פסידא במועד, דהא ודאי שגם במועד משכחת כמה פעמים שיהיה פסידא, וכגון שאין עדים על הנגיחה, ואיכא פסידא שמא יכפור, או היכי שאין לבעל השור ממה להשתלם, או היכי שיש לו קפידה בכושרא דחיותא ורוצה דוקא בשור שלו, דכל אלו האופנים ודאי שגם במועד איכא פסידא וכמ"ש בשמ"ק שם דהיכי שאין עדים מיקרי אית ליה פסידא אפילו במועד, וגם בירושלמי שם בב"ק מפורש דבמועד הוה פסידא, דניחא לו יותר בשור שלו, ומה דקאמר בש"ס התם מאי לאו במועד דליכא פסידא, משום דמשכחת נמי במועד שלא יהיה פסידא, וכגון דיש עדים ויש לבעל השור ממה להשתלם, וגם אין מקפיד על כושרא דחיותא, ולכן פריך מאי לאו דמיירי במועד כזה שאין לו פסידא, אבל ודאי שהוה"ד במועד היכי דאיכא פסידא, ובחבורי לב"ק הארכתי בזה ואכ"מ, ולהכי לא מחלק הרמב"ם בין תם למועד משום דמסתמא דמילתא שגם במועד איכא פסידא, דרוב הפעמים הכי איתא, אבל בלא"ה לא ניחא חילוק המוהרש"ך, משום דפשטות הסוגיא מוכח דלר"נ רשאי גם להכותו, וגם במ"ל טרח למצוא מקור לחילוק המוהרש"ך ע"ש, אכן למה שכתבתי קושיתו מעיקרא ליתא, דמה דסובר ר"נ דאפי' בדליכא פסידא עביד דינא לנפשיה, היינו בדליכא פסידא אדאזיל לבי דינא, אבל עצם הסכסוך הוא בדבר שיש לו הפסד, דאי בדאין לו שום הפסד בעצם, ודאי שגם לר"נ אינו רשאי להוציא ולמונעו ע"י חבלה, וגדולה מזה מבואר ברא"ש בב"ק שם דדוקא כשבא לגזול ממנו הוא דמצי עביד הכי אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשות וכו', ולפ"ז התם בנרצע מה שעבדו אין חפץ לצאת, מה הפסד יש לו בזה, הא אדרבא שיש לו ריוח שיעבוד אצלו בחנם, ונהי שיש לאדון רשות לגרשו ממנו, אבל להכותו ולהזיקו פשיטא דאין לו רשות אפי' לרב נחמן, ובחבורנו שם כתבתי דקושית הש"ס מנרצע הוא לא לרב יהודה כ"א גם לרב נחמן, ומתרץ בעבדא גנבא, דיש פסידא גם אדאזיל לבי דינא, ולתרווייהו שרי, ואין מקום תו לקושית המוהרש"ך ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה:
שם בהג"ה וי"א דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה כו' מותר לתפסו, והסמ"ע בסק"ג הקשה דלמה כתב זה בלשון יש אומרים, הא ברייתא מפורשת היא (ב"מ דקט"ו) דבחוב שאינו בהלואה שרי למשכנו בעצמו, ע"ש, ותמה אני על תמיהתו, דלדבריו עדיפא הוה ליה להקשות ממה שהביא הרמ"א בסמוך בשם המרדכי דדוקא בחפץ המבורר וכו' אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה לא, הרי להדיא שאפי' בחוב שאינו מכח הלואה נמי אסור, והאם המרדכי יפלוג על הברייתא דמתרת בחוב דעלמא, א"ו דאין ענין הך דין דעביד אינש דין לנפשיה לברייתא ההיא, דמה דהתיר שם בברייתא, היינו למשכנו ברשות ב"ד דוקא, דבחוב שבא בהלואה אשור למלוה בעצמו למשכנו אפי' ברשות ב"ד, ודוקא שליח ב"ד הוא דשרי, אבל לא המלוה בעצמו, ובחוב שאינו בא מחמת הלואה התורה הברייתא שגם המלוה יוכל למשכן, אבל הכל ברשות ב"ד, ושלא ברשות ב"ד לעביד דינא בנפשיה, בזה הוא דפליגי הנהו תרי יש אומרים שהביא הרמ"א, די"א קמא שהביא בשם הריב"ש סובר דבחוב שאינו בהלואה א"צ גם רשות ב"ד ויכול למיעבד דינא לנפשיה, והי"א בתרא שבשם המרדכי, דאפילו בחוב כזה דוקא ברשות ב"ד הוא דהתירה, אבל למיעבד דינא לנפשיה אינו רשאי כ"א בגזלו או רוצה לגזלו, ועיין בשמ"ק לב"ק שם מה שכתב הרמ"ך על ברייתא הזאת דמתרת חוב שאינו בהלואה וז"ל ונראה לומר דאפי' שלא בב"ד עביד דינא לנפשיה וכו' וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלוה) עכ"ל, הרי להדיא דמברייתא גופא אינו מוכח אם רשאי למיעבד דינא לנפשיה, ורק הרמ"ך מדעתו הוא דמפרש הכי וסובר כהריב"ש, דאפי' מעצמו גם בלא רשות ב"ד רשאי לעשות הכי, ושוב מצאתי שכעין זה כתב הט"ז ביתר ביאור דהריב"ש והמרדכי פליגי בזה, הריב"ש סובר דחוב שאינו בהלואה יש בו תרתי למעליותא נגד חוב שבהלואה, דבהלואה לא מהני רשות ב"ד נמי שיהא מותר למשכנו בעצמו, ובחוב שאינו בהלואה א"צ גם רשות ב"ד אלא דשרי למיעבד דינא לנפשיה, והמרדכי סובר דחוב שאינו בהלואה לא מעלינן כ"א חד דרגא על הלואה, דהיינו שיהא רשאי למשכן בעצמו ברשות ב"ד מיהא, דבהלואה גם ברשות ב"ד אסור ע"ש:
ובזה יתיישב גוף דברי המרדכי אשר לכאורה אין פותר אותם ליישבם על מכונם דז"ל בפרק המניח דה"מ בחפץ המבורר שהוא שלו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו לית ליה רשות אפי' אי אית ליה פסידה לפי דברו, דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יאמר לחבירו דידי גזלת ויכה אותו ויחטוף ויאמר עבידנא דינא לנפשאי, דודאי רב נחמן לא יפלוג אמתני' המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו וכו', וכן מצאתי בס' יראים דרב נחמן אמר למילתי' בגזלן שדבר שלו בעין ורוצה לגזול הימנו או הוציאה גזלן ולא נזקף במלוה וקרא דלא תעבוט במלוה ובנזקף במלוה וכו' עכ"ל, וכיון שמביא המרדכי הראיה ממתני' דלא ימשכננו אלא בב"ד, והתם הא מיירי להדיא בחוב הבא מהלואה, ובחוב שאינו בהלואה התירה הברייתא, א"כ י"ל דגם הכא בחוב שאינו בהלואה יכול למשכנו בעצמו, ובאמת הא המרדכי כתב להדיא דגם חוב הבא מחמת גזילה נמי אינו רשאי, וכן מה שהביא מס' יראים מיירי הכל מגזל ולא מחוב, וגם מטעמו שכתב דא"כ לא שבקת חיי דכל אחד יתפוס, מזה מוכח להדיא דגם בחוב שאינו מהלואה נמי יש לאסור מהאי טעמא, וראיתי בתומים שישב על מדוכה זאת וטרח ליישב דהכי כוונת המרדכי וז"ל ומ"ש הר"ם דוקא באותו חפץ אבל בשאר מילי לא דלא יחלוק ר"נ אמתני' כו' כך פירושו דע"כ איירי ר"נ בחפץ מבורר דאי איירי בחפץ שאינו שלו איך סתם ר"נ דעביד אינש דינא לנפשיה הא יש מקום לטעות בחוב כו' ואיך מסתם קסתום א"ו איירי בחפץ מבורר כו' דזה רק ליישב דלא תימא ר"נ סתמא קאמר עכ"ל התומים, אבל און זה מעלה ארוכה, דאכתי לשון הס' יראים אינו מיושב דז"ל דר"נ אומר למילתי' בגזלן שדבר שלו בעין ולא נזקף דמי גזילתו במלוה וקרא דלא תבוא אל ביתו המלוה ונזקף במלוה עכ"ל, הרי דהיה קשה לו מן המקרא על ר"נ ומדמייתי המרדכי ראיה מס' יראים הוי נמי כוונתו דלא תקשי על ר"נ ממתני', ועוד דדברי הר"ם שבמרדכי הובא נמי בתשובת מיימוני בס' נזיקין (סי' י"ד) וז"ל דההוא דפ' המניח דעביד דינא לנפשיה הוכחנו מפ' המקבל דה"מ בחפץ המבורר כו' וכבר מעשה בא לידנו בשמעון שהיה חייב חוב לראובן ופסקו מקצת רבוותא שרשאי ראובן למשכנו בחובו בכל מקום שימצא משום דעביד דינא לנפשיה וכתבנו להם דלא תתלו בזיקי סריקי בר"נ דא"כ עשיתם לר"נ טעה בדבר משנה וכו' עכ"ל הרי דמהך דפ' המקבל בנה עיקר יסודו וראייתו, וא"כ שאר הקושיא דמשם אינו מוכח לחוב הבא מכח גזל, ואכן למ"ש בשם הט"ז יבואר מאוד, דהר"ם סובר דחוב שאינו בהלואה לא מעלינן כ"א חד דרגא על חוב של הלואה, ולכן שפיר הוכיח ממתני' דהמקבל כיון דהתם בחוב הלואה לא שרי למשכן בעצמו אפי' ברשות ב"ד וכדכתיב לא תבוא, ולכן אם כי בחוב אחר שאינו מהלואה מעלינן חד דרגא, אכתי אינו שרי למשכן בעצמו כ"א ברשות ב"ד דוקא אבל שיהא רשאי למיעבד דינא לנפשיה גם בלא, רשות ב"ד, בזה ודאי דאסור, ובע"כ דהא דשרי ר"נ למיעבד דינא בנפשיה, היינו בחפץ מבורר דוקא, דאלת"ה אלא דר"נ התיר למיעבד דינא בנפשיה, בכל חוב שאינו בהלואה, וא"כ היה צריך לומר דבחוב ממש, דלא נחתינן כ"א חד דרגא, דיהא רשאי מיהא ברשות ב"ד, ובקרא הא כתיב לא תבוא לעבוט עבוטו ואפי' ברשות ב"ד נמי, אע"כ דר"נ לא התיר כ"א בחפץ מבורר, ושפיר מוכח מפ' המקבל ומקרא דלא תבא דלא שרי למיעבד דינא בנפשיה כ"א בחפץ מבורר וכהמרדכי וס' יראים, ולפ"ז ג' מדריגות יש בזה, חוב הבא בהלואה אסור בעצמו אפי' ברשות ב"ד, וחוב הבא מכח גזילה ושכירות, רשאי גם בעצמו למשכן, אבל ברשות ב"ד, ואינו רשאי למיעבד דינא לנפשיה, ובחפץ מבורר שגזל או שרוצה לגזול רשאי למיעבד גם דינא לנפשיה והיינו דר"נ וזה ברור:
אלא דאכתי יקשה על דברי המרדכי דסובר דבלא רשות ב"ד אינו רשאי לתופסו אפי' בחוב הבא מגזילה, מהא דהוכיח הש"ס (רפ"ק דב"מ) דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא ממתני' דשנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וז"א אני מצאתיה דכל אחד נשבע שאין לו בה פחות מחצי' ולא אמרינן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ודחי אביי דלעולם אמרינן דחשיד אשבועתא וטעמא דמתני' דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ותפסו בחובו, ולשיטת המרדכי דאסור למיעבד דינא לנפשיה לתפוס בחובו, וכל היכי דאסור לתפוס ה"ז גזלן ופסול לעדות ולשבועה וכמ"ש הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' שנ"ט ס"ו) דחוטף משכון מחבירו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן, וכתב הסמ"ע שם דפסול לעדות ולשבועה, וא"כ כי נימא דתופסו בשביל מלוה ישינה נמי חשיד הוא אשבועה, ויוחזר הקושיא לדוכתי דנימא מיגו דחשיד לתפוס בחובו מיד חבירו שלא ברשות ב"ד חשוד נמי אשבועתא, ובשלמא לשיטת הריב"ש דבחוב הבא מכח שכירות או גזילה רשאי לתופסו בנפשיה, שפיר יש לדחוק דחיישינן שמא יש לו ספק חיוב שכירות או גזילה דרשאי לתפוס, ואע"ג דאין משמעות לשון הש"ס הכי, דהא אמר חיישינן בספק מלוה, וזה אין מלוה, מ"מ אפשר לדחוק דלשון מלוה לאו דוקא, וכוונת הש"ס דחיישינן שמא ספק חוב יש לו, ואיה"נ חוב של שכירות אבל לשיטת המרדכי דבכל שארי חוב שאינם מכח הלואה נמי אסור למיעבד דינא לנפשיה, וא"כ יוחזר הקושיא דמה מועיל דתופס מספק מלוה, אכתי הו"ל גזלן ופסול לשבועה, ואמנם בזה י"ל דהמרדכי לא יסבור כהסמ"ע דחוטף משכון פסול לעדות ולשבועה, אלא דיסבור דנהי דגזלן הוי ודאי בזה, אבל לשבועה לא יפסול משו"ה, כיון דשייך בזה דמורי היתירא וסבור דרשאי לחטוף בעד החוב, וכמו דאמרינן בריש ב"מ גבי שבועה שאינו ברשותו דפריך התם דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני התם מורי ואמר דמי קא יהיבנא, הרי דאע"ג דבאמת אינו רשאי לעשות כן, וגזלן הוא דמיקרי כשלוקח חפץ חבירו אפי' כשרוצה לשלם, אפ"ה כיון שהוא מורי היתירא דאינו לוקח בלא דמים, אינו חשוד תו לשבועה, וה"נ כיון שחוטף הפקדון בחובו אע"ג דגזלן הוי ודאי אפ"ה לשבועה לא יפסול, ושוב מצאתי הדבר מפורש בשמ"ק לב"מ בסוגיא דספק מלוה ישינה וז"ל והוי יודע דמאי דאמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה וכו' לא שיהא רשות ביד אדם לתקוף בטלית חבירו משום מלוה שיש לו עליו ולישבע ששלו הוא, אלא אביי סמיך אמאי דאמרן מורי ואמר דמי יהבינא ולא תחמוד ואינשי בלא דמי משמע להו ומאן דעביד הכי לא חשוד אממונא ואשבועתא, אבל ודאי אין לו לאדם לעשות כן עכ"ל, ולפלא גדול על הסמ"ע שפסק דפסל לעדות ולשבועה, ולא הרגיש דסוגיא ערוכה דמלוה ישינה, וגם חבל הראשונים שם הם כנגדו:
והנה בש"ך שם ראיתי שהוכיח באמת דחוטף משכון אם כי גזלן הוא לענין שעומד ברשותו לחיוב אונסין אבל לעדות ולשבועה לא מיפסל בהכי ומשום דמורי היתירא דרשאי לחטוף ע"ש. אבל גם עליו תמיה לי טובא, חדא דמה הוצרך להביא ממרחק לחמו ולא הביא מסוגיא המפורשת דספק מלוה, דעיקר השבועה נתקנה שמא יחטוף בשביל מלוה, הרי להדיא דהחוטף בשביל מלוה אינו נפסל לשבועה, ועוד דהוא הפריז על המדה להכשירו גם לעדות מטעם דמורי, אבל באמת טעם זה לא שייך כ"א להכשירו לשבועה, דבזה אנו דנין אם חשוד הוא או לא, ע"ז שייך שפיר דמורי היתירא ואינו חשוד, אבל לענין עדות כלום אנו דנין אם חשוד הוא. דהא התם אין הטעם דפסול משום חשוד, אלא דגזלן דרשע דחמס פסול הוא לעדות, וא"כ מה שייך להשגיח בזה על דעתו דמורי היתירא, ס"ס כיון דבאמת גזלן הוא פסול, וכדברנו מפורש בשמ"ק שם בשם הרי"ן מיג"ש וז"ל וששאלתם על אמרם הכופר בפקדון פסול לעדות ולמה לא נאמר נמי בכופר בפקדון דלמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ויהיה כשר לעדות תשובה עיקר מה שנאמר דלמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו הוא לענין שלא נחשוד אותו שהוא נשבע לשקר אמנם לענין הכשרות והפסלות אפי' שנתברר שמלוה ישינה יש לו עליו בהיותו כופר בפקדון הוא פסול לעדות לפי שאין לו לקחת אותו בחובו להיות גוף הפקדון של מפקיד ויש לו לפדותו ממנו ואם לקחו בחובו מבלתי שיתרצו בעליו בזה אכתי גזלן הוא ופסול לעדות, הלא תראה מי שאנס את חבירו שימכור לו נכסיו גזלן הוא אעפ"י שנותן דמים משלם כן זה אעפ"י שהוא מקבל אותו בחובו הואיל ולא הסכים עמו חבירו על כך גזלן הוא אך לא יתפשט זה הגזלנות עד שיגיע לגדר שנאמר שמי שמורה בו היתר ג"כ יורה היתר לישבע על שקר ויהיה חשוד על השבועה, לפי שלא יהיה חשוד על שבועה אלא מי שהוא חשוד ליקח ממון חבירו אבל מי שאינו לוקח אותו אלא לסבה אינו חשוד על השבועה וכו' עכ"ל, הרי להדיא כדברנו שדוקא לשבועה כשר, אבל לעדות פסול וכמו הכופר בפקדון דפסול לעדות ואין מועיל בו סברא דמורי היתירא, ודו"ק בזה כי כל הדברים ברורים בעזה"י ונכונים לדינא, דהחוטף משכון לעדות פסול, ולשבועה כשר ודלא כהסמ"ע והש"ך:
ודע דבס' שער המשפט כאן כתב דהיכי שכופר לו חוב רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהיה נאמן במיגו דלא תפסתי דאף דאסור למשכן בעצמו היינו היכי שיכול למשכנו עפ"י ב"ד אבל בכה"ג דלא יוכל לגבות עפ"י ב"ד יכול לתפוס בעצמו, ועיקר ראיתו הוא מסוגיא דספק מלוה ישינה, דאמאי כשר לשבועה הא גזלן הוא כשחוטף בעצמו, וא"כ אמאי כשר לשבועה, אע"כ דהיכי דלא מצי לגבות כ"א ע"י תפיסה מותר לתפוס בעצמו ע"ש. והנה אם הרגיש לעורר על סוגיא הזאת, אבל אכתי לא עיין כל צרכו בדברי הראשונים, דאילו עיין היטב היה רואה שאין גם דמות ראיה מהתם, דלשבועה אינו נפסל אעפ"י שהוא גזלן וכמ"ש, ועיין עוד בחדושנו לקמן (סי' שנ"ט) שהבאתי ראיה מן הש"ס דלא כוותיה:
שם בהג"ה או שא"צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון כו' מותר לתופסו, ועיין בקצוה"ח שכתב דמדברי הזוהר מבואר דאפי' בפקדון יש איסור גמור לעכבו ומשום דצריך ומחויב למיעבד בו השבה ע"ש, ונ"ל דהיינו דוקא כשתופס הפקדון בתורת גוביינא ואינו יורד עמו עוד לדין. בזה הוא דיש לומר כיון דמחויב בהשבה אינו רשאי לתופסו, דאע"ג שמעכבו בשביל חובו אפ"ה השבה לא עביד, דכיון שמעכבו בלא רשות ב"ד לא מיקרי זה השבה, אבל היכי שאינו תופסו כ"א למשכון עד שירד עמו לדין, ובבואו לפני ב"ד יגיד כל הענין כמו שהוא, כי באמת יש לו פקדון בידי רק אני תופסו בשביל חוב המגיע, בזה אין איסור אפי' למאן דמצריך השבה בפקדון, דמה דהולך עמו לב"ד ומודה בפניהם שיש לו פקדון בידו, זהו גופא ההשבה, ושוב הב"ד הם הפוסקים בזה, דמהימן הוא על טענתו כדי דמיו וכי רשאי לעכבו בעד חובו, אבל הוא עביד השבה, ודבר זה למדתי מדברי השמ"ק (ב"מ ד"ו) בשם רב האי גאון וז"ל ונשאל מרבינו האי גאון ז"ל מי שיש לו ביד חבירו פקדון ותשומת יד וגזל אם יכול לתפסו ולישבע עליו אין לך בידי כלום, והשיב הכי, חזינא דאי מלוה הוא לאו מיעביד דינא לנפשיה הוא אלא חושבנא בעלמא הוא דקא חשיב וכו' אבל אם פקדון יש לחבירו בידו שחייב להחזיר לו בעיניה הא ודאי דמיא לדינא דעביד אינש דינא לנפשיה והכין חזינא דאית ליה למיתפסיה לפקדון על מאי דאית ליה וכדי אתו לב"ד אמר למילתא בצורתא אית ליה להאי פקדון ואית לי עליה כך וכך ותפסיה על מאי דאית ליה ואי לא יהיה לי מהדרנא לי' פקדון דידי' כו' עכ"ל ע"ש, הרי דאיהו סובר להדיא דפקדון חייב בהשבה ואפ"ה רשאי לתופסו עד דאתי לב"ד, ודוקא שהוא עצמו בלא ב"ד יעשה גם הגבייה אינו רשאי, דבמלוה רשאי גם זה, דלא מיקרי זה דין כ"א חשבון, שמחשב מה שמגיע לו, ואילו בפקדון אינו רשאי לחשב כיון דמחויב בהשבה, אבל לתופסו עד שיבוא לב"ד ויאמר לפניהם מילתא בצורתא רשאי, והיינו משום דזה הוה השבה, ורק הב"ד הם שלוקחים הפקדון ונותנים לו בעד חובו ודו"ק היטב: