חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים · סימן ג
וסעיף א' במחבר אין ב"ד פחות משלשה וכו', הנה בריש סנהדרין מפרש הש"ס דגזילות וחבלות בעינן ג' מומחין, ולהודאות והלואות גם שלשה הדיוטות כשר, ופריך הש"ס אי עירוב פרשיות כתוב כאן, ומשו"ה בעינן ג' כיון דתלתא אלקים כתיב בפרשה, א"כ ליבעי נמי מומחין, דהא אלקים היינו סמוכין, ואי אין עירוב פרשיות שלשה נמי לא ליבעי ומשני רבא דבאמת עירוב פרשיות כתוב, ומה"ת דבעינן מומחין לכל דיני ממונות, רק משום תקון העולם דא"כ יהיה נעילת דלת תקנו דסגי בג' הדיוטות, ורב אחא ברי' דרב איקא תי' דאין עירוב פרשיות ולעולם חד כשר מה"ת דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, ורק משום יושבי קרנות תקון חכמים דדוקא בשלשה משום דאי"א דלית בהו חד דגמיר, וקאמר הש"ס מה איכא בין רבא לרב אחא, ומסיק דהך דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף איכא בינייהו רבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית לו דשמואל ע"כ, והנה אף שלפי המתבאר מתוך הסוגיא, דבין לרבא בין לרב אחא בעינן שלשה דוקא, והנ"מ שביניהם הוא רק בדאורייתא דלרבא מה"ת בעינן שלשה ומומחין, ואתו רבנן ובטלי מומחין, אבל מספר השלשה לא ביטלו, ובעינן השתא שלשה מה"ת לדידי', ואילו לרב אחא מה"ת סגי ביחיד וגם הדיוט, ואתו רבנן והוסיפו דבפחות מג' לא סגי, וא"כ מה דבעינן שלשה אינו אלא מתקנתא דרבנן, ולפ"ז היה אפשר לדון דיהיה נ"מ ביניהם באיכותן של השלשה דיינים, לרבא דמה"ת בעינן שלשה ומומחין דהיינו סמוכין דוקא, כיון דנפקא זה מאלקים הכתוב בפרשה, וכל אלקים היינו סמוכין וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מסנהדרין) ולכן השתא דמפני תיקון העולם ביטלו מומחין, היינו דסמוכים לא בעינן, אבל מ"מ שיהא גמירי או סבירי בעינן, ובהדיוטות ממש דלא גמירי לא מהני, דלא ביטלו אלא סמוכין, אבל לרב אחא דמשום חשש דיושבי קרנות הוא דבעינן ג' ומשום דבשלשה או"א שלא יהא בהם חד דגמיר, א"כ כ"ש כשידעינן בודאי דאיכא בינייהו חד דגמיר דמהני, ולא בעינן לדידיה כ"א שבתוך הג' יהיה חד דגמיר, אעפ"י שהשאר הם הדיוטות ממש נמי סגי, ושוב ראיתי בב"ח כאן שכ"כ באמת לדינא, ולמילתא דפשיטא, דהך דינא הנשנה בטור במחלוקת בין הרמ"ה והרא"ש אי בעינן ג' דגמירי או סגי בחד דגמיר, תלוי בהך, דלרבא דד"ת בעינן ג' ורק משום תקנת העולם בטלו למומחין, א"כ מ"מ בעינן שיהיה כל השלשה גמירי, ולרב אחא דמשום יושבי קרנות סגי בחד דגמיר ע"ש, אבל יקשה לפ"ז דא"כ כדפריך בש"ס מאי איכא בין רבא לרב אחא לימא הך נ"מ, דלרבא בעינן שיהיו כל התלתא גמירי, ולרב אחא בחד דגמיר נמי סגי, ואם כי הרגישו בקושיא זאת, אכן תירוצם דחוק ע"ש בב"ח ולכן נראה יותר דגם לרבא סגי בחד גמיר ביניהם, דמפני אותו תיקון העולם שביטלו מומחין, משום דטורח הוא לפניו לטרוח אחר מומחין ואיכא נעילת דלת, מזה הטעם גופא י"ל נמי דקשה לפניו לטרוח אחר שלשה שיהיו כולם גמירי, ואכתי יהיה נעילת דלת אם נצרך שכל השלשה יהיו גמירי דוקא, ולכן כמו שביטלו דלא ליבעי מומחין מחשש נעילת דלת, מזה הטעם גופא ביטלו דלא ליבעי כל הג' גמירי ותקנו דרק אם אחד יהיה ביניהם דגמיר נמי סגי:
והנה עוד נ"מ היה אפשר להיות ביניהם לענין יחיד מומחה, דלמאן דסובר עירוב פרשיות ומה"ת בעינן מומחין שלשה, ונהי דמשום התקנה עקרו למומחין וסגי בהדיוטות, אב שלשה לא עקרו, וגם לא היה שום צורך לעוקרה כיון דהדיוטות מצויים בכ"מ, ולכן לענין המספר דג' נשאר הדאורייתא על מקומו, ויחיד מומחה נמי אינו רשאי לדון, משא"כ למאן דסובר דמה"ת גם חד והדיוט כשר ורבנן הוא דתקנו ג' משום יושבי קרנות, א"כ ביחיד מומחה אוקמי' אד"ת, דבמומחה לא שייך התקנה דיושבי קרנות, ואין להקשות דא"כ לימא דאיכא בינייהו יחיד מומחה, די"ל דהיינו באמת מה שאומר דשמואל איכא בינייהו, דהא אפי' שמואל דמפטר בדיעבד ביחיד, היינו ביחיד מומחה וכמש"כ הרא"ש (רפ"ק דסנהדרין סי' ב') ולזה שפיר קאמר דזה איכא בינייהו, לרבא פסול ביחיד גם במומחה ולית לו דשמואל, ור"א סובר כשמואל ויחיד מומחה כשר, אלא דאי"א לומר הכי גם בדרבא גם בדרב אחא, דמ"ש דרבא יסבור דיחיד גם שהוא מומחה פסול לדון, א"כ יקשה עליו מברייתא שם (דף ה') דקתני בהדיא ואם היה יחיד מומחה כשר, וגם במ"ש דרב אחא אית לו דשמואל, גם זה אינו דהא לשמואל שנים שדנו קאמר דמשמע רק דיעבד, אבל לכתחלה לא, ואילו לרב אחא הא כשר לכתחלה גם בדאורייתא, כיון דמומחה לא היה בכלל התקנה דיושבי קרנות, ונהי דזה היה אפשר ליישב דמה דאמר דרב אחא אית לו דשמואל, היינו דסובר כשמואל ועוד עדיפא מיני' דאילו לשמואל אינו כשר לכתחלה, ואיהו סובר דגם לכתחלה כשר, אבל אכתי יקשה על שמואל גופי', דאיהו סובר דיחיד מומחה אינו כשר לכתחלה, ובדיעבד כשר' דלא כמאן, דאילו לרבא גם בדיעבד פסול, ולרב אחא אפי' לכתחלה נמי, ועוד דמה יענה לברייתא דמפורש בה דיחיד מומחה מותר גם לכתחלה, ולכן נראה עיקר דיחיד מומחה כשר לכתחלה גם לרבא וכפשטא דברייתא, ואע"ג דמה"ת בעינן דוקא ג', מ"מ כמו דתקנו רבנן דלסגי בהדיוטות, כמו כן תקנו דלסגי ביחיד מומחה וכמש"כ התוס' שם (דף ה) בד"ה ואם, ויותר נכון דלרבא גם מה"ת כשר ביחיד מומחה ואע"ג דסובר עירוב פרשיות מ"מ מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך דמשמע יחיד, גלי קרא דלענין שלשה לא אמרינן עירוב פרשיות, ואפי' חד כשר, וכן פרש"י שם להדיא, וגם הרא"ש כ"כ דמאן דיליף מבצדק תשפוט ס"ל דר"ת סגי ביחיד מומחה אע"ג דאית לו עירוב פרשיות, והכי נוח טפי לפרש, דאילו לפי' התוס' דמה"ת בעינן ג' ורק מדרבנן מהני ביחיד מומחה, א"כ יקשה מה צורך היתה לתקנה הזאת כיון דהדיוטות שכיחי בכ"מ, אע"כ דגם מה"ת כשר לכו"ע ביחיד מומחה:
אלא דלפמ"ש דלכו"ע כשר יחיד מומחה גם מה"ת, וא"כ יקשה על שמואל דאינו מכשיר אלא בדיעבד וגם קרא לו ב"ד חצוף, דאין לומר דשמואל בהדיוט קאמר, דא"כ אמאי לא הוה אלא ב"ד חצוץ ודינו דין, הא בחד והדיוט לכו"ע פסול גם בדיעבד, לרבא פסול מה"ת ולרב אחא פסול מדעובר על תקנתא דרבנן, וא"כ מאן דעובר על תקנתא דרבנן פשיטא דעבריין הוא דמיקרי ודינו בטל גם בדיעבד וכמ"ש בפסקי מרר"ל איסרלן ז"ל הובא בפלפולי חריפתא ריש סנהדרין ע"ש, ובע"כ דשמואל לא מיירי בהדיוט, וא"כ אמאי פסול לכתחלה, ולכן נ"ל לפרש דאם כי לשניהם, לרבא ורב אחא יחיד מומחה כשר גם לכתחלה אבל אכתי יהיה נ"מ ביניהם באיכות המומחה, דלרבא דנפקא לו מבצדק תשפוט, בע"כ דיסבור דמומחה היינו דוקא מי שהוא מומחה ממש, דהיינו סמוך, ואע"ג דבקרא זה דבצדק תשפוט סתמא כתיב ולא נזכר בו גם רמז ממומחה, מ"מ כיון דס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן, והתם הא כתיב אלקים דהיינו סמוכין דוקא וכמ"ש הרמב"ם, ולכן נהי דגלי לן קרא דבצדק תשפוט דלא בעינן הכא שלשה כמו התם, אבל מומחין דלא גלי לן קרא להדיא דבהדיוט סגי שוב ידעינן מאידך פרשה דמומחין סמוכין דוקא, דגם שלשה הוי מצרכינן לדידי' כיון דעירוב פרשיות, ורק שלשה לא נוכל לומר כיון דבצדק תשפוט, בפירוש יחיד, הרי גלי קרא להדיא דגם יחיד כשר, אבל למומחין דלא גלי קרא בהדיא להיפך דהא מצינן לפרש דבצדק תשפוט מיירי נמי במומחה, שוב אמרינן דעירוב פרשיות וגם בהודאות והלוואות בעינן סמוך ממש, ולפ"ז לרבא דוקא בחד שהוא סמוך כשר, אבל באינו סמוך אע"ג שהוא גמיר או סביר פסול לדידי', ואפי' גמיר וסביר היה מקום לומר דפסול לדידי' כל זמן שאינו סמוך, והא דדיינינן השתא בזה"ז אע"ג שאין לנו סמוכים, היינו משום דשליחותייהו קעבדינן, ורבא לא קאי כ"א לפרש המשנה דבזמן המשנה היו סמוכים דאז לא היה שייך הטעם דשליחותייהו וכמו שהארכתי זה בחדושנו לעיל בסי' הקודם, ובזמן המשנה דלא היה כ"א התקנה דנעילת דלת איה"נ דבעינן מומחה ממש, דהיינו סמוך, ובזה מיושב הקושיא המפורסמה משתי הסוגיות הסותרות זו את זו, דאילו בריש סנהדרין קאמר הטעם דעקרו למומחין בהודאות והלואות משום טעם דנעילת דלת, וא"כ למה הוצרך תו בב"ק (ר"פ החובל) לטעם דשליחות, עיין בתומים ובקצוה"ח לעיל בסי' א' מ"ש בזה, ולדברנו ניחא, דטעם דנעילת דלת לא מהני כ"א לעקור סמוכין משלשה, דהיינו בשלשה דיינין ליסגי בהדיוטות נמי, אבל לעקור סמוכין גם מיחיד מומחה, בזה לא יועיל טעם דנעילת דלת, דהא הדיוטות מצויין בכ"מ, וגם אי נימא דליבעי שלשה לא יהיה בזה נעילת דלת, אבל לטעם דשליחותייהו דיינינן נמי השתא גם ביחיד שאינו סמוך, אם אך הוא מומחה לרבים, דהיינו גמיר וסביר, וזהו מטעם שליחות, וגם יתורץ בזה לשון הרמב"ם התמוה מאוד, דבפ"ה מהלכות סנהדרין כתב בזה"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות תשלומי כפל אין דנין אותם אלא שלשה מומחין והם הסמוכים בא"י אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות א"צ מומחה אלא אפי' ג' הדיוטות וכו' דן אותם לפיכך דנין בהודאות והלואות בחו"ל אעפ"י שאין ב"ד של חו"ל אלהים שליחות ב"ד של א"י עושין וכו' עכ"ל, ולכאורה תמוה מאוד, דמתחלה כתב דהודאות והלואות א"צ מומחה אלא אפי' ג' הדיוטות וסיים לפיכך דנין בחו"ל משום דשליחותייהו עבדי, והרי כיון דלא צריך מומחה, א"כ מאי הוצרך לטעם דשליחותייהו עבדי, וגם לשון לפיכך אינו מובן, ולמ"ש יבואר דמתחלה כתב דהודאות והלואות א"צ מומחה אלא אפי' ג' הדיוטות היינו דסמוך אין צריך וכמ"ש בתחלה דמומחים היינו הסמוכים שבא"י, ובד"מ לא בעינן סמוכין אלא אפי' ג' הדיוטות דנין, והדר יהיב תו טעמא למה דדיינינן השתא גם ביחיד מומחה וכמ"ש הרמב"ם גופיה לעיל בפ"ב, דיחיד מומחה דן בזה"ז גם לכתחלה, ואמאי נהי דעקריה למומחין סמוכין, אבל שלשה מיהא ניבעי. ע"ז יהיב טעמא דהשתא בחו"ל דיינינן משום שליחות, אע"ג דלא שייך טעם דנעילת דלת בג' הדיוטות וכמ"ש. אפ"ה מטעם שליחות גם יחיד מומחה דן, דכיון דבזמן הבית היה רשאי יחיד שהוא סמוך להורות גם מד"ת, לכן רשאי השתא יחיד מומחה אע"פ שאינו סמוך לדון יחידי מטעם שליחותייהו ודו"ק כי זה נכון:
וכל זה הוא לרבא דסובר דמה"ת בעינן יחיד מומחה ממש, דהיינו סמוך, ולכן לדידיה בזמן המשנה אפי' יחיד מומחה דגמיר וסביר נמי לא ידון יחידי, וכ"ש בגמיר לחוד, אבל לרב אחא דמה"ת גם בהדיוט ממש כשר, ורק דרבנן הוא דפסלי משום יושבי קרנות, א"כ דוקא בהדיוט גמור דלא גמיר ולא סביר הוצרכו לתקן, אבל כל שיצא מכלל הדיוט והוא גמיר או סביר, פשוט דכשר לדידיה, דבגמיר או סביר לא שייך לפוסלו משום יושבי קרנות, וכ"כ הרמ"ך הובא בכ"מ (פ"ה מסנהדרין) דבכה"ג כשר גם לכתחלה אפי' מדרבנן ע"ש, והכי מסתבר, דהא התועלת מהתקנה שתקנו ג' משום דמסתמא איכא בינייהו חד דגמיר אע"ג שאינו ידוע בודאי דאית בהו, אפ"ה סמכינן לומר דמסתמא איכא בינייהו, כ"ש היכי דידעינן בודאי שדיין זה גמור דכשר אפי' לכתחלה לדון יחידי, וכל זה הוא מעיקר התקנה דלא פסלו כ"א בהדיוט ממש אבל לא בגמיר, אכן שמואל בא להוסיף ולהחמיר על דברי רב אחא, דנהי דבדיעבד כשדן חד דגמיר דינו דין, כיון שאין זה נגד התקנה, אפ"ה כיון דגם מומחה לרבים לא הוה, ואין הכל מבינים להבדיל בינו לבין הדיוט ממש, וכשיראו שאחד או שנים דגמירי ישבו לדון, יסברו שזהו נגד התקנה, משו"ה לכתחלה לא ידון בפחות משלשה אפי' כשהוא גמיר ויצא מכלל הדיוט כיון שאינו מומחה לרבים ואין רבים יודעים להבדילו מהדיוט ממש, וגם ב"ד חצוף הוא דמיקרי זהו המתבאר מתוך הסוגיא דריש סנהדרין להמדקדק בה, ובדברנו יתורצו כמה קושיות שהקשו הפוסקים והמפרשים בזה, עיין בדבריהם ותמצא, והיוצא מזה, דיחיד שהוא סמוך כשר לכתחלה לדון יחידי אליבא דכו"ע אפי' מה"ת, ואפי' לרבא נמי דיליף מקרא דבצדק, ובזה"ז שאין סמוכים, יחיד מומחה לרבים דן נמי יחידי לכתחלה מטעם שליחות, ובג' הדיוטות כשר נמי לכו"ע לכתחלה לרב אחא מה"ת, ולרבא מפני התקנה דנעילת דלת וזה היה כשר אפי' בזמן המשנה דלא שייך טעם דשליחות, אפ"ה כשרים היו מטעם נעילת דלת, וביחיד כזה שיצא מכלל הדיוט וגם לכלל מומחה לרבים לא הגיע, דהיינו יחיד דגמיר לחוד ואינו סביר, בזה לרבא פסול גם השתא בזה"ז, ולרב אחא כשר גם לכתחלה, דבכה"ג לא גזרו משום יושבי קרנות, אלא דשמואל הוסיף דאפ"ה כיון שאינו מומחה לרבים, אע"ג דבאמת גמיר ולא בו היתה התקנה, אפ"ה כיון שלא מומחה לרבים ואין רבים יודעים להבדילו מהדיוט ממש, לא ידון לכתחלה ביחיד, ובדיעבד דינו דין כיון שאין זה נגד התקנה, ודו"ק היטב בכל זה כי הם דברים יקרים ומקצוע גדול להבין דברי הפוסקים וכל הדינים המבוארים בסימן הזה כי הרבה חדושי דינים נלמוד מזה כאשר יבואר להלן:
ומעתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם, דבפ"ב מהלכות סנהדרין כתב וז"ל מותר לאחד לדון מה"ת, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, ומד"ס עד שיהי' שלשה ושנים שדנו אין דיניהם דין עכ"ל, ומזה הקשו גם הראשונים על הרמב"ם דכיון דכתב דמדין תורה בחד סגי והוא כרב אחא, וא"כ איך פסק דלא כשמואל דסובר שנים שדנו דיניהם דין, והא בש"ס אמרינן דרב אחא אית לי' דשמואל, וקושיא זאת נשאלה גם מאת הרשב"א הובא בכ"מ פ"ב מהלכות סנהדרין, והש"ך כאן הקשה כזה גם על הסמ"ע דכתב בדעת המחבר דמדין תורה בחד סגי, וא"כ איך פסק בסמוך דשניהם שדנו אין דיניהם דין, ועוד הקשה הרמ"ך הובא בכ"מ פ"ה מהלכות סנהדרין על מ"ש הרמב"ם שם הבאתיו לעיל דלפיכך דנין השתא דייני חו"ל אע"פ שאינם אלקים משום דשליחותייהו עבדינן, ואי ס"ל כרב אחא הא מה"ת סגי ביחיד, וא"כ ל"ל הטעם דשליחות ותיפוק דלא בעי מומחין כלל, וגם הש"ך הקשה קושיא זאת ונשאר בקושיא ע"ש, והנה למ"ש דבמומחה שהוא סמוך גם לרבא כשר מה"ת לדון ביחידי, היה אפשר לכאורה לפרש דממ"ש הרמב"ם דמותר לדון יחידי אין ראיה דפוסק כרב אחא, די"ל דשפיר פוסק כרבא ומיירי במומחה, וכ"כ גם התומים ונה"מ באמת לפי דרכם שם, וגם קושיא השניה דלמה הוצרך לטעם דשליחותייהו הוי ניחא, דבזה"ז דאין סמוכין ודאי דהוצרך לטעם זה לרבא, דסובר יחיד שהוא סמוך דוקא כשר לדון ביחידי, אבל למעיין בלשון הרמב"ם א"א לפרש הכי, שהרי זה לשון הרמב"ם בהלכה י' מותר לאחד לדון מן התורה וכו' ומדברי סופרים עד שיהיו ג' וכו' ומלשון זה משמע דרבנן לאסופי אתו על דברי תורה, דמה שכשר מדאורייתא בחד, הצריכו הם ג' הכי משמע לשון עד שיהיו ג' דקאמר, ובמה שמיירי הד"ת מיירי הדרבנן, ובשלמא לרב אחא ניחא, דמה"ת בחד שהוא הדיוט כשר, וחז"ל הוסיפו להחמיר דאינו כשר עד שיהיו ג' מתיישב שפיר לשון עד, אבל לרבא הא התקנתא דחז"ל לאקולי אתי, דמה"ת בעי מומחין דוקא, ומד"ס גם בג' הדיוטות סגי, ועוד דעיקר חסר בדבריו דהו"ל לפרש דיחיד מומחה מותר לדון כשהוא סמוך, ומד"ס בג' הדיוטות, ומדסתם מכלל דבשניהם מיירי בענין אחד, וכמו דהך דג' שמד"ס מיירי בהדיוטות, ה"נ גם הך דמותר לדון ביחיד מה"ת מיירי נמי בהדיוט, וזהו כרב אחא, ועוד דאיך אפשר לפרש דמ"ש מותר לדון ביחידי היינו במומחה, הא בהלכה שאח"ז כתב אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מב"ד ה"ז מותר לדון יחידי, וא"כ ע"כ מ"ש בהלכה דלעיל דמותר לדון ביחידי מה"ת, מיירי באינו מומחה, דאי במומחה הא אפילו באינו סמוך אלא שהוא מומחה לרבים פוסק דשרי לכתחלה אפי' מדרבנן, אע"כ דמ"ש דמותר לדון מה"ת, מיירי באינו מומחה, והיינו כרב אחא, מכל הלין קושיות אי"א לפרש כלל דהרמב"ם פוסק כרבא ומיירי במומחה, ותמה אנכי מאוד על התומים ונה"מ שפירשו כן, כאילו חלילה לא עיינו בלשון הרמב"ם בשעה שכתבו זאת, ורק מה שראו בש"ך הובא לשין הרמב"ם, ולכן הברור בזה דהרמב"ם פוסק כרב אחא דמה"ת גם ביחיד הדיוט כשר, והקושיות שהקשו עליו אפשר ליישב לפי דברנו דלעיל, דבהדיוטות ממש גם לשמואל שנים שדנו אין דיניהם דין, כיון דזהו נגד התקנה ועבריין הוא דמיקרי ולא רק חצוף בעלמא ודינו בטל, ודוקא בחד דגמיר, דיצא מכלל הדיוט אלא שלכלל מומחה לרבים לא בא, בזה הוא דמכשר בדיעבד, וא"כ הרמב"ם שמיירי בכל ההלכה הזאת בהדיוטות ממש כמ"ש, מיושב כל הפסקים שבהלכה הזאת דפוסק דמה"ת כשר לדון ביחידי, דהיינו בהדיוט, כרב אחא, ומד"ס עד שיהיו שלשה, היינו נמי בהדיוטות כתקחז"ל, ושנים שדנו אין דיניהם דין, דהוא כשמואל ממש, דגם לשמואל אין דינו דין בהדיוט ממש כדמיירי הרמב"ם בהלכה זאת וזה ברור ונכון בעזה"י, ועל הרמב"ם הוא ודאי ישוב נכון, אכן על השו"ע שכתב בסמוך דפחות מג' אין דיניהם דין אא"כ קבלום או שהוא מומחה לרבים, משמע דהיינו דלא כשמואל, דאילו לשמואל הא בגמיר נמי סגי ועיין מש"ש, וגם קושיא השניה דלמה הוצרך לכתוב בפ' ה' דמה דדיינינן השתא דיינו חו"ל הוא משום שליחות, תיפוק דלא בעינן מומחין כלל, נמי מיושב לפי דרך הזה, דלפמ"ש דלכו"ע וגם לשמואל אינו כשר לכתחלה כ"א ביחיד שהוא מומחה לרבים דוקא, דדוקא בדיעבד מכשיר שמואל ביחיד דגמיר לחוד, אבל ב"ד חצוף מיהא מיקרי ולכתחלה אינו רשאי לדון כ"א כשהוא מומחה לרבים וא"כ יקשה הא קיי"ל דהאידנא לית לן מומחה לרבים, ובש"ס הא קאמר כגון אנא דיינינא ביחידי, ומי הוא בדורות הללו דגמיר וסביר כרב נחמן, וכן קיי"ל לגבי היתר נדרים בטויו"ד (סי' של"ד) לענין נתינת ליטרא דדהבא דאין מומחה לרבים האידנא, וא"כ היכי דאין השתא יחיד מומחה, בזה הוא דהוצרך לטעם דשליחותייהו עבדינן, דלטעם זה גם בזמן הזה מצי למידן דיין שהוא מפורסם למומחה לרבים, אע"ג שבאמת אין לו דין מומחה לרבים לשאר מילי, מ"מ לענין דיינים שליחותייהו דמומחין קמאי עבדינן וכל חכם מובהק בדורו יש לו דין מומחה לרבים ורשאי לדון יחידי, וראה כמה מדוקדק דברי הטור והשו"ע בזה, דביו"ד (סי' רכ"ח) גבי היתר נדרים כתב להדיא דהאידנא אין מומחה לרבים שיתיר ביחידי, ואילו הכא לגבי דיינים כתב להדיא דמומחה לרבים רשאי לדון גם יחידי, ורק הרמ"א הוא שהגיה דהאידנא אין מומחה לרבים, אבל בשו"ע כתב להדיא דמומחה לרבים רשאי לדון, ובע"כ כמ"ש, דלענין דיינים דשייך הטעם דשליחותייהו קא עבדינן כיון דשכיחי ואית בהו חסרון כיס, כל מומחה שמוחזק בדורו לת"ח יוכל לדון וזה ברור, ותמה אנכי על כל האחרונים שכתבו כפסק של הרמ"א בלי חולק דהאידנא אין מומחה לרבים, והא ודאי שדעת הטור ושו"ע אינו כן מדלא זכרו זה בדבריהם כמו שזכרו לענין נדרים, והא המחבר כותב רק הדינים שנוהגים האידנא, ואפ"ה כתב להדיא דמומחה לרבים מותר לדון יחידי, מכלל שגם האידנא דינא הכי וזה ברור, ובלא"ה י"ל דהא הרמב"ם (ספ"ה הלכות סנהדרין) כתב דיחיד מומחה אעפ"י שדן יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בב"ד ואפי' סמוך, וגם בהלואות שפיר אשכחן דצריך ב"ד לענין קבלת עדות, ודוקא גוף הדין של ד"מ מותר לדון יחיד מומחה, אבל ההודאה וקבלת עדות דצריך ב"ד, וכיון דצריך ב"ד סמוכין ע"ז, א"כ מה דדיינינן השתא בחו"ל היינו משום שליחות ודו"ק היטב כי הדברים ברורים:
שם בש"ך סק"ב הביא בשם מוהרי"ן לב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתן גמירי כו' ע"ש שהשיג עליו, ולמ"ש בדבור דלעיל דטעם דרמ"ה היינו משום דפוסק כרבא דמה"ת בעינן שלשה מומחין, ולכן אע"ג דמפני התקנה בטלו למומחין, דלא בעינן סמוכין, מ"מ שלשתן גמירי בעי, אבל למאן דפוסק כרב אחא דהא דבעינן ג' היינו משום יושבי קרנות, פשיטא דכי אית בהו חד דגמיר סגי וכדקאמר בש"ס כ להדיא ע"ש, וכיון דהוכחתי לעיל בשיטת הרמב"ם והרא"ש והטושו"ע דכולם פוסקין כרב אחא, פשוט דלא יוכל לומר קים לי כדעה היחידית לעומת כל הני עמודי הפוסקים:
סעיף ב' במחבר פחות מג' אין דיניהם דין אא"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים, לכאורה מזה מוכח דפוסק בזה ודאי דלא כשמואל, דאפילו למה שהוכחתי בדבור דלעיל דגם לשמואל אין מכשיר בהדיוטות גמורים, אלא בגמיר, אבל הא עכ"פ בגמיר סגי, והא תינח בלשון הרמב"ם דכתב ושנים שדנו אין דיניהם דין ולא מסיים אא"כ שהוא מומחה לרבים, נוכל לפרש דהיינו בהדיוטות ממש וכשמואל, דגם לדידיה אין דינו דין בהדיוטות, אכן במחבר שמסיים אא"כ שהוא מומחה לרבים, ולשמואל הא בגמיר נמי סגי ובע"כ דפוסק דלא כשמואל, וא"כ יהיה מוכח מזה דאין פוסק כרב אחא דמה"ת בחד הדיוט נמי כשר, דלרב אחא בע"כ אית ליה דשמואל וכדקאמר בריש סנהדרין וכהש"ך לעיל, אכן באמת י"ל דגם אכתי אין ראיה, דשפיר י"ל דפוסק כרב אחא ואפ"ה פוסק דשנים שדנו אין דיניהם דין אא"כ קבלו או מומחה לרבים, משום דאזיל בשיטת הרא"ש דכתב ברפ"ק ק דסנהדרין דגם שמואל אינו מכשיר כ"א בדקבלום, דגם שמואל סובר דבלא קבלה בעינן מומחה ע"ש, וא"כ דברי המחבר הם ממש כלשון הרא"ש וזה ברור:
שם בש"ך סק"ה כו' ולפע"ד נראה עיקר דלא קיי"ל כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וכדמוכח בש"ס (פ' החובל דפ"ד ובפ' המגרש) וכו', ולפמ"ש בדבוריי הקודמים כל דבריו ליתנהו, דמה שהוכיח מהרמב"ם והטור וכו', היינו משום דפסקו כולם דשנים שדנו אין דיניהם דין מכלל דפסקו דלא כשמואל, אכן לפמ"ש מזה לא איריא, ואדרבה הוכחתי דכל הנהו פוסקים שהזכיר פוסקים כשמואל, וגם ממה שהוכיח מש"ס דב"ק וגיטין, כוונתו דהיינו כיון דמצרכינן התם לטעמא דשליחות מכלל דלית להו דשמואל, דאי כשמואל תיפוק לי' דלא בעי שליחות כלל, כיון דגם מה"ת חד פשר, אכן לפמ"ש גם מזה אין ראיה דשפיר הוצרכו לטעם דשליחות להכשיר יחיד מומחה לכתחלה אע"ג דאין דנין האידנא דין מומחה, דמי אית לנו מומחה כדרב נחמן ור' חיא דהוו אמרי כגון אנא כשר למידן ביחידי, ובע"כ דמה דדנין האידנא ביחיד מומחה היינו מטעם שליחות ועיין שם שהארכתי בזה, ולפ"ז נדחים כל דברי הש"ך:
שם בהג"ה ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים, בדבורים הקודמים הוכחתי דמדלא כתב כן המחבר כמו שכתב להדיא (יו"ד סי' רכ"ח) דאין דנין השתא דין מומחה לרבים, מכלל דסובר לחלק דלענין דיינים כיון דשכיחי ואית בזה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו דמומחים קמאי, וכל שהוא מוחזק לרבים למומחה וגדול הדור רשאי לדון יחידי, והוכחתי זה מדהצריך הרמב"ם והמחבר לטעם דשליחות אע"ג דלמה דפוסק כרב אחא דמה"ת גם ביחיד הדיוט כשר א"כ לא בעינן מומחין כלל, ובע"כ דהוצרך לשליחות להכשיר יחיד מומחה לרבים גם האידנא ע"ש, ולפ"ז הו"ל לרמ"א לכתוב דין זה בלשון יש אומרים כיון דהרמב"ם והמחבר פליגי ע"ז, ואולי משום דבהדיא לא הזכירו להכשיר יחיד מומחה אע"ג דאפשר להוכיח כן מכללא כמ"ש, משו"ה סתם דבריו ולא כתב בשם י"א וכמ"ש הש"ך בסק"ח ע"ש:
שם במחבר הודאה שמודה בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד, וכתב הקצוה"ח נסתפקתי יחיד מומחה שהודה בע"ד לפניו במקצת אם ראוי לחייבו שבועה כיון דלאו הודאה הוא, או נימא כל זמן שלא חזר מהודאתו חייב שבועה, והנה בשבועות (ד"מ ע"א) כתבו התוס' בד"ה והודה אע"ג דפטור אפי' מדמי שעורין אפ"ה חשוב הודאה לענין מודה מקצת, אלמא דאפילו כשאין הודאתו הודאה מ"מ חייב שבועה עכ"ד, ולכאורה היה אפשר עוד לחזק את הראיה, דהשתא התם בנידון דמיירי התוס' בטענו חטים וההודאה היתה בשעורים, דאפי' כשלא חזר בו ועודנו מחזיק בהודאתו, אפ"ה פטור, ונמצא דאין בזה שום הודאה, ואפ"ה לענין מודה מקצת חשבו התוס' זה להודאה דחייב שבועה על השאר, א"כ כ"ש בהודאה דחוץ לב"ד, דמה דאמרינן דלאו הודאה, היינו שיכול להחליף טענותיו ולחזור מהודאה זו, אבל כל זמן שלא חזר בו פשיטא דמחויב ממון בהודאה זו, א"כ כל זמן שלא חזר בו הרי יש בזה הודאה שמחויב ממון עליה, כ"ש דחשובה הודאה לחייב שבועה על השאר, אבל באמת יש לדחות ראיה הזאת לפי שיטת התוס' גופייהו דהטעם דפטור מדמי שעורין, היינו משום מחילה, וא"כ מה ענין זה להך דהכא, הא התם עצם ההודאה טובה וגמורה היתה ואין בה חסרון לא מצד המודה ולא מצד הב"ד, אלא שהפטור יבוא משום דמחל לו התובע, וכיון שההודאה היתה גמורה משו"ה חשובה שפיר הודאה לענין מודה מקצת, והגע עצמך אם זה יודה במקצת לפני ב"ד גמור, ושוב ימחול לו התובע מה שהודה לו, האם גם בזה יש מקום לספוקי אי חשיב הודאה, דודאי שאין בזה מקום ספק ופשיטא הוא כיון שבעצם ההודאה אין שום חסרון, דחשובה הודאה, משא"כ הכא הספק הוא כיון שהודאה שלא בב"ד לא חשובה הודאה, א"כ יש חסרון בגוף ההודאה, ובכה"ג שפיר י"ל דאין בכח הודאה כזאת לחייב שבועה על השאר, ואין שום ראיה מהתוס', והא תינח אי נימא כשיטת הרמ"ה דפטור בשעורין משום דמצי אמר משטה הייתי בך, דלפ"ז יש התם נמי חסרון בעצם ההודאה, היה מקום לדמותה להודאה שלא בב"ד, אבל לשיטת התוס' דהפטור הוא מטעם מחילה אין זה ענין כלל להודאה שלא בב"ד, ולא לבד שכ"ש לא הוי כאשר רציתי לומר מתחלה, אלא אפילו ראיה כל שהוא נמי ליכא מהתם, ותמיהני על הקצוה"ח שנסתייע מהתם בשעה שאין להם שום דמיון זה לזה:
ואמנם בעיקר ספיקו של קצוה"ח נ"ל בפשיטות דחייב שבועה מטעם שאבאר, דהא רש"י (ב"ק דק"ז) פי' דהטעם דכופר הכל פטור אין זה מקרא ומכח גזה"כ, אלא מטעם חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל, ומדכפר הכל מכלל שהאמת כדבריו, ובסברת החזקה הזאת ביארו התוס' בכתובות, דאם כופר הכל הרי משים בזה לאל טענות חבירו דאם מודה מקצת יש רגלים לדבר לטענת התובע וכמ"ש התוס' (ב"מ ד"ד ע"ב) הא כשכופר הכל מבטל טענת חבירו, וזה לא יכול להעיז לבטל כל דבריו, ונוח לו להודות במקצת בכדי לקיים טענת חבירו ועיין בחדושנו לקמן (סי' ע"ה) שבארנו זה בארוכה, וכיון שכן מה מקום יש להסתפק בזה אי הודאה דחוץ לב"ד חשובה הודאה, הא אף אי נימא דאין זה חשוב הודאה ולית כאן מודה במקצת, הא גם כופר הכל חייב בכה"ג, כיון דעיקר הפטור דכופר הכל הוא רק משום חזקה דאין אדם מעיז, ומכלל דקושטא כדבריו ולא שייך זה כ"א היכי שכופר הכל ממש, שזה לא יוכל להעיז ולבטל טענת חבירו, אבל הכא הא לא ביטל טענת חבירו, דבאמת הודה במקצת, וא"כ לא שייך בזה אין אדם מעיז, כיון שלא העיז נגדו, דהא מקיים במקצת טענת חבירו, וממילא דבכה"ג גם אי נימא דלא חשוב כמודה ולית כאן הודאה, הא בכה"ג אפי' כופר הכל ממש חייב, ולהיפך אני תמה על התוס' דשבועות מה הוצרכו להביא דהודאה דשעורים חשובה הודאה לענין שבועה, הא אפי' אי לא חשובה הודאה כלל וחשוב כופר הכל גמור נמי ראוי להתחייב בכה"ג שהודה לו בשעורין, דכיון שבאמת הודה ולא ביטל לגמרי טענת התובע, אין בזה חזקה דאין מעיז, וא"כ חייב שפיר אפי' בכופר הכל, ואולי שזהו באמת כוונת התוס' במ"ש התם דחשובה הודאה לענין מודה מקצת, כלומר לא מפני שחשובה הודאה בעצם, ורק כיון שהודה הרי ממילא לא ביטל טענת חבירו, ולכן אפי' כופר הכל חייב בכה"ג, או יותר נכון י"ל דהתוס' לשיטתייהו בריש ב"מ דפטור דכופ"ה אין זה מטעם החזקה אלא מקרא יליף שדוקא מודה במקצת חייב ולא כופר הכל, וכיון שכן הרי דלחיוב שבועה בעי' הודאה ממש, ולכן הוכרחו לבאר דגם הודאת שעורין חשובה הודאה, אכן לשיטת רש"י דלא בעינן הודאה בעצם, ורק ההודאה בעינן בכדי שלא יהיה בזה כפירה לגמרי, א"כ כל מה שהודה, אע"ג דהודאה לא חשובה, מ"מ גם כופר אינו ולא שייך בזה החזקה, וממילא שחייב גם מטעם כופר הכל וזה ברור.:
ואין להקשות ע"ז ממ"ש רש"י בקדושין (דס"ה ע"ב) דהודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עכ"ל, ולמ"ש מה הוכחה יש כאן ממודה במקצת, דהא י"ל דבאמת הודאת בע"ד לאו כלום הוא, והא דחייב במודה מקצת, לאו משום דסמך על ההודאה, אלא משום כיון דהודה, הרי לית כאן כפירה לגמרי, וחייב על הכפירה שבועה, די"ל כיון דבאמת אמרינן במודה מקצת דמה שהודה צריך לשלם, ואין חייב שבועה כ"א על השאר, בע"כ דסמכינן על מקצת הודאתו לחייבו ממון, ושפיר יליף מהתם דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, דאל"ה לא היה חייב לשלם גם מה שהודה, אבל אין ההוכחה מדמועלת הודאתו לענין חיוב שבועה, דמזה באמת לאו הוכחה היא כלל, דאפי' אם לא היה מועלת ההודאה לחייבו ממון, נמי היה ראוי להתחייב שבועה מטעם כופר הכל, דבכה"ג שלא שייך החזקה דאין מעיז, גם כופר הכל חייב, ובזה נסתר עיקר היסוד של הקצוה"ח שהוכיח מרש"י זאת דלענין חיוב דשבועה במודה במקצת בעינן הודאה המחייבת ממון דוקא, והודאה שלא בב"ד מדאינה מחייבת ממון, אין מחייבת גם שבועה, והא מדיליף רש"י הודאת בע"ד כק' עדים מכי הוא זה, מכלל דהיכי דאין בו משום הודאת בע"ד כמאה עדים לית בו גם תורת מודה במקצת ע"ש שזהו היסוד שלו, אבל לפמ"ש זה אינו, דהתם לא הוי הילפותא דהודאת בע"ד כק' עדים, מדמועלת ההודאה לענין חיוב שבועה על השאר, ורק משום דיש בהודאה הזאת לחייבו ממון על מה שהודה וכמ"ש ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י:
ולא עוד אלא אפי' לשיטת התוס' דפטור דכופ"ה הוא מקרא, ולענין חיוב שבועה דמודה מקצת בעינן הודאה בעצם, לא רק שלא יהיה כפירה לגמרי, ולפ"ז היה מקום להסתפק כהקצוה"ח, דהודאה שלא בב"ד כיון דלא חשובה הודאה לחייבו ממון, שלא יהיה בזה תורת מודה מקצת, אפ"ה נ"ל שגם לדידהו הוי הודאה, מלבד שבעיקר הדין דהודאה שלא בב"ד אי"ח לפרש כוונת הרמב"ם כפשוטו, שבהודאה כזאת יוכל להחליף הטענות ולחזור מהודאתו, כמו שצווח ע"ז הנתיבות, דא"כ איך יכולין לדון לפני היחיד מומחה הזה אם אינו יכול לקבל עדות, ואיך אפשר לו לחייב המתחייב הלא יוכל להחליף טענתו עשרת מונים, ויהיה איך שיהיה הכוונה ברמב"ם או שנימא כהנתיבות, שרק בזה לא הוי כב"ד להיות כהודאה שבשטר, שגם ב"ד אחר יהיה ביכולתו לדון עפי"ז, או שנימא באופנים אחרים כמו שביארו המפרשים, מ"מ בזה כמה מן האחרונים הסכימו, דגם בהודאה שלא בב"ד לא יוכל לחזור, ואי נימא כזה, ממילא דאין מקום להסתפק אי מועלת ההודאה לענין מודה מקצת, כיון דהוי הודאה גמורה להתחייב ושאין יכול שוב לחזור, אלא אפי' אי נימא כוונת הרמב"ם כפשוטו דלא חשובה הודאה ויכול לחזור ולהחליף הטענות, מ"מ כיון שכל זמן שלא חזר ודאי דמחויב לשלם כהודאתו, פשוט דכי הוא זה קרינן בזה, וחשיב כמודה לחייבו שבועה על השאר, דכי היכן מצינו במודה מקצת שיהא נצרך שההודאה תהא אלימה כ"כ שלא יהיה ביכולתו גם לחזור כי הוא זה כתבה התורה, שיודה במקצת ויכפור במקצת, וכיון שהודה וכל זמן שלא חזר מחויב עפ"י הודאתו שפיר קרינן בו כי הוא זה, כן נ"ל:
סעיף ג' במחבר אעפ"י שיחיד מומחה לרבים מותר לדון יחידי מצוות חכמים שיושיב עמו אחרים, והש"ך העלה דביחיד מומחה מהני קבלה אפי' לכתחלה והאידנא דליכא מומחה לאו שפיר עבדי אותן שנהגו לדון לכתחלה אם לא שמפרש להדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומורגל בכך דבכה"ג גם האידנא איכא מומחה עכ"ל, אלא שהקצוה"ח השיג ע"ז וכתב וז"ל שאין להקל בזה כלל דהא אין לך דין פשוט יותר מדין דמודה במקצת דזיל קרי בי רב א וכבר כתבנו לעיל שאין היחיד מומחה דן אותו כו' ואפי' כל זמן דלא הדר לא הוי דינו דין וכמ"ש בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה וע"ש פי' רשב"ם דאי מהני חזרה לא הוי דינו דין כלל כיון דאיתא בחזרה לא חל הדין כלל וכו' עכ"ל, ולי נראה דבחנם טרח בזה, דמה שהביא ממודה במקצת, ע"ז אני אומר ערבך ערבא צריך, ומאן לימא דהתם אין מומחה, והא בדבור דלעיל סתרתי מעיקרו כל הראיות שהביא הקצוה"ח דאין דנין דין דמודה מקצת והעליתי להיפך ע"ש, ומה שהביא מיש נוחלין דכיון שיכול לחזור אין דינו דין, דבריו אינם מובנים, דא"כ היכי משכחת לה דין כלל ביחיד מומחה, הא לעולם יכולים לחזור ולטעון וכיון דאיתא בחזרה לא חל הדין, א"ו דכל שהיחיד גמר הפסק דין לא איתא בחזרה כלל דדינו גמור, רק אם לא דן הדין אז איתא בחזרה וראיה ברורה לזה מדברי המרדכי, (ר"פ זה בורר) בשם רבינו מאיר והביאו, הסמ"ע והש"ך (סי' כ"ב סעיף א') אמתני' דנאמנין עלי שלשה רועי בקר כתב הא דנאמנים עלי ג' רועי בקר דס"ל לחכמים דאין יכול לחזור מיירי בלא טעו, והקשה דבלא טעו למאי נ"מ יכול לחזור בו קודם גמר דין ותירץ דיכול לחזור ולטעון בענין אחר ע"ש, אלמא דאף ג' רועי בקר דפסולי ודאי לדינא מ"מ אם קבלום עליהם א"י תו לחזור ולטעון לאחר גמר דין, דהא מתני' איירי בהכי לפי פירושו, הרי להדיא שגם בקבלת פסולין נהי דיכול לחזור ולטעון, אבל היינו דוקא קודם גמר דין אבל לאחר גמר דין תו ליתא בחזרה לרבנן דקיי"ל כוותייהו, וגם מה שהביא בשם כנה"ג, עיין בשער המשפט כאן שהביא דברי הכנה"ג בשם הרא"ם וכתב דגם הוא לא מיירי כ"א קודם גמר דין, וכ"ש בקבלת מומחה לרבים, וגם בעיקר מ"ש הש"ך דהאידנא ליכא דין מומחה לרבים, כבר כתבתי לעיל דהיינו דוקא לענין היתר בכורות אבל להיות דיין גם האידנא נוהג זה, דשליחותייהו דקמאי קעבדי ע"ש: