אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית מלוה › סימן קה

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית מלוה · סימן קה

סימן קד

סעיף א' במחבר שכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, בתשובת מוהר"ם אלשי"ך (סי' ל"ז) כתב לחלק שדוקא בחב לאחרים הפסד ממש הוא דאמרינן הכי אבל לא במונע ריוח מאחרים, ונראה דזהו טעם הפלוגתא של רב נחמן ורב חסדא עם ר' יוחנן (ב"מ ד"י ע"א) דר"נ ור"ח קאמרי התם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה משום דהוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ור' יוחנן סובר דמגביה מציאה לחבירו קנה, ובתוס' שם הקשו דהא ר' יוחנן סובר נמי דתופס לבע"ח לא קנה ותי' דר' יוחנן מחלק בין מציאה לבעל חוב דשאני מציאה דמיגו דזכי לנפשיה וכו'. ואמנם בשמ"ק שם בשם הרמב"ן כתב נמי דר' יוחנן ודאי מחלק בין מציאה לבעל חוב אבל לא מטעמי' דתוס' משום מיגו, כ"א בחילוק זה, דהיכי דהחוב לאחרים הוא הפסד גמור בזה לא מהני תפיסה, אבל במציאה דליכא הפסד בקרן רק מניעת הריוח וזה לא מיקרי חב לאחרים ע"ש. והכי דייק באמת לישנא דר' יוחנן במקום שחב לאחרים, חב דוקא, ולא היכי שמנעו מן הריוח, ורב נחמן ורב חסדא לא ס"ל לחלק בהכי, אלא דבכה"ג נמי מיקרי חב לאחרים, ולכן למדו מתופס לבעל חוב למגביה מציאה דכמו דתופס לבע"ח לא זכה ה"נ מגביה מציאה לחבירו לא קנה, והנה בשער המשפט כאן סק"ג דחה לדברי מוהר"ם אלשי"ך דהא רב חסדא סובר דמגביה מציאה לחבירו לא קנה משום תופס לבע"ח שמונע האחרים למצוא מציאה, אלמא דאף מניעת הריוח תשוב חב לאחרים ע"ש. ולמה שכתבתי באמת לרב נחמן אפי' במניעת הריוח אמרינן הכי אבל לר' יוחנן דוקא בחב ממש אין מועיל לתפוס, ועיון בשד"ח כללים מערכת הא' סי' ס"ט שחקר לדעת איפה המקום בש"ס שמבואר שם דמניעת הריוח לא חשוב כהפסד, והנה זה מפורש בירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ג) וז"ל א"ר יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא בתמיה אין ידע דלא מזבין והוא פחת מן קרנא וזבן ע"כ הרי להדיא שדוקא כשנפחת מן הקרן חשוב פחת ולא כשנפחת מן הריוח, ולמה שביארתי פליגי בזה נמי רב נחמן ורב חסדא עם ר' יוחנן:

והנה בתשובת רעק"א כתב דמוהר"ם אלשי"ך לא כתב דבמניעת ריוח רשאי לתפוס כ"א כשתופס בשביל בעל חוב, דאם לא יתפוס בשבילו יהיה לו הפסד, משא"כ במציאה דאין רשאי להגביה לצורך חבירו אפי' במניעת ריוח, כיון דגם הלה שזוכה בשבילו אין לו הפסד בקרן. ועפ"י חילוק זה השוה דעת התוס' לדעת מוהר"ם אלשי"ך. דהא התוס' שחילקו בין תופס לבעל חוב דהגבהת מציאה משום דבמציאה איכא מיגו דזכי לנפשיה מכלל דלא סבירא להו לחלק בין מניעת הריוח להפסד ממש, ומשו"ה טרח להשוותם דמוהר"ם אלשי"ך נמי במציאה אוסר לתפוס אפי' במניעת הריוח, כיון דגם למי שהגביה עבורו אין הפסד ע"ש, ונ"ל להביא ראיה דהתוס' נמי סברי דלצורך בעל חוב רשאי לתפוס כשאין אלא מניעת הריוח לאחרים. והוא דבגיטין (די"ג ע"א) קאמר הש"ס דמשו"ה אסור לבעה"ב ללקוט פאה לצורך עתי אחד משום דכתיב לא תלקט לעני, ובתוס' שם הקשו שני קושיות, א) דנימא דנהי דאסור ללקוט אפ"ה אי עביד מהני. ב) דהך דנילף מהכא דמגביה מציאה לחבירו לא קנה, ובהגהות הרש"ש הקשה אמאי לא מקשו בפשיטות דנילף מכאן התופס לבעל חוב לא קני, אכן למה שכתבתי א"ש די"ל דזה ודאי שהיינו מחלקים דבפאה משו"ה אסרה התורה ללקוט לצורך אחר משום דאין הפסד לעני הנלקט בשבילו גם אם לא ילקוט עבורו, ואינו כ"א מניעת הריוח עבורו, אבל בתופס לבע"ח, דאם זה לא יתפוס בשבילו יפסיד מקרן, דהא עיקר תופס לבע"ח מיירי ביוכל לבוא לידי הפסד וכמ"ש הרי"ף בתשובה הובא בר"ן, אבל מציאה שפיר נילף, דהא התם נמי לא יפסיד מן הקרן אפי' אם לא יגביה עבורו, ונבאר דברינו יותר, דהא ודאי כוונת הש"ס בגיטין במה שדחה ע"כ לא קאמר אלא הכא דכתיב לא תלקט. היינו דמתחלה רצה התם רב חסדא לומר דהטעם דלא יוכל לזכות הפאה הוא משום תופס לבע"ח, פי' דכמו דתופס לבע"ח הוה עיקר הטעם דלא קנה, משום דמעצמו בלא התמנות לא יוכל להיות שליח, ואפי' כשאמרינן זכין לאדם, היינו דיש לו יד לזכות לצורך חבירו, אבל עכ"פ מינוי השליחות בעינן במקום שחב לאחרים, וכן התם נמי משו"ה לא זכה אותי העני משום דלא יוכל להיות מעצמו שליח, וע"ז דחה הש"ס דאין ראיה מהתם דנוכל שפיר לומר דאם היה רשאי ללקוט לצורך אחר היה יכול להיות גם שליח ואפי' מעצמו, ורק דהתם שאני דאסרה תורה ללקוט לצורך חבירו. והלקיטה הוא דאסור, לא הקנין, ואין מהתם ראיה לתופס לבע"ח. ולהכי שפיר הקשו התוס' כיון דעיקר הטעם הוא משום איסור הלקיטה, א"כ מה ענין זה לקנין, ונימא דנהי דאסור מ"מ אם עביד מהני, ובשלמא אם הטעם הוא כרב חסדא, הרי יש כאן חסרון ביכולת הקנין, אבל למה שדחה הש"ס דביכולת הקנין אין חסרון, ורק מצד האיסור ללקוט, א"כ נימא אם עביד מהני, ותי' דהתם גלי קרא דאי עביד לא מהני, ומעתה הקשו עוד, דכמו דלקיטת הפאה דהוה נמי מציאה אסרה התורה ואפי' בדיעבד לא קנה, נילף נמי לאסור להגביה שארי מציאות, ואפי' אי עביד לא מהני, וא"כ עיקר קושית התוס' בזה הוא דנילף מהתם דגם במציאה אי עביד לא מהני, ולפ"ז שפיר יש לחלק שדוקא על מציאה יש להקשות דנילף מהתם לעיקר האיסור, דאסור להגביה מציאה לצורך חבירו ושגם אי עביד לא מהני, אבל לאסור לתפוס לבע"ח לא נוכל למילף מהתם, דיש לחלק ולומר שדוקא מציאה אסרה התורה כיון שלא יבוא לידי הפסד, משא"כ להציל מן ההפסד ודאי דמותר לתפוס, וכיון דעיקר התפיסה הוא בהיתר, ועל חסרון הקנין אין ראיה מהתם, והא תינח אי הוה אמינא דבמציאה הוה הטעם דלא קנה מטעם חסרון יכולת הקנין בלי התמנות, אז היינו יכולים לדמות גם תופס לבע"ח למציאה, אבל השתא בקושית התוס' כוונתם דנילף דבמציאה לא קנה מטעם אי עביד לא מהני, א"כ במציאה דנוכל למילף האיסור משו"ה אי עביד לא מהני, אבל בתופס לבע"ח גם עיקר האיסור לא נוכל למילף ועיין מה שכתבנו עוד בדבור הסמוך מזה ודו"ק כי זה ברור:

שם במחבר ואפי' עשאו שליח וכו', והנה רש"י (ב"א ד"י ע"א) כתב וז"ל בד"ה המגביה מציאה לחבירו לא קנה דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאחרינא מאחר שלא עשאו שליח לתפוס עכ"ל. ומשמע להדיא דסובר דבעשאו שליח מהני אפי' במקום שחבו לאחרים, ובתוס' שם השיגו על רש"י מעובדא דיימר בר חש (כתובות פ' הכותב), והנראה לי ליישב שיטת רש"י בכמה אנפי, חדא דרש"י לא קאמר דשליח מהני כ"א התם בב"מ דמיירי שבא לתפוס בעד חבירו מציאה, דבר כזה שאינו אלא מניעת הריוח בעד האחרים, בזה הוא דסובר דשליח מיהא מהני משא"כ בכתובות דבא לתפוס חוב מלוה וע"י תפיסתו חב לבעלי חובות האחרים בהפסד ממש, ובזה גם שליח לא מהני, והתוס' לשיטתייהו שפיר השיגו, דהא התוס' בע"כ דלא ס"ל לחלק בין מניעת הריוח להפסד בקרן, מדהקשו בב"מ על ר' יוחנן דסובר מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מהא דסובר דתופס לבע"ח לא קני, ותי' דמציאה שאני משום דמיגו דזכי לנפשיה, ולמה לא חילקו דמציאה שאני משום דאינו אלא מניעת הריוח ולא מיקרי כלל חב לאחרינא וכמו שתירץ באמת כן הרמב"ן בשמ"ק, אע"כ דסברי דגם מציאה מיקרי חב לאחרים, ואין לחלק בין מניעת הריוח להפסד בקרן, ולכן שפיר השיגו על רש"י דאפי' במציאה נמי לא מהני שליח, ובאופן אחר נ"ל לחלק בדעת רש"י בין מציאה לבע"ח דרש"י לא קאמר כ"א דשליח מהני במציאה דוקא דיש לו מיגו דבעי זכי לנפשיה, אבל התם גבי יימר בר חשו שאין לו מיגו כזה, גם רש"י מודה דלא מהני שליח, ואם כי עיקר החילוק כוונתי למהרש"א שם בכתובות והתומים כאן, בכל זה נ"ל להסביר טעם החילוק עפמ"ש הפנ"י בכתובות בטעם דלא מהני שליח במקום שחב לאחרים, משום דחב לאחרים הוה עבירה ואין שליח לדבר עבירה ע"ש, והנה בטעם דאין שליח לדבר עבירה גופא כתב הסמ"ע לקמן (סי' קפ"ב) משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי, וא"כ אין שייך זה כ"א במקום שהשליח לא יוכל לעשות מעשה השליחות כ"א בדרך עבירה, דבזה יש לומר דהמשלח לא סמיך כלל שיגיע למבוקשו דמימר אמר ודאי שיחזור השליח מהבטחתו ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשליח יש שני דרכים, דרך היתר ודרך איסור, בזה שפיר סמיך המשלך דעתו שיגיע למבוקשו, דאם לא ירצה השליח לעשות בדרך עבירה הרי יש לו גם דרך היתר, ובכה"ג הוה שליח, ולכן בנידון דידן נמי, דמבוקש המשלח, היינו שיתן לו זה את המציאה, נוכל לומר דשפיר סמיך המשלח דעתו שבודאי יקיים השליח את הבטחתו שהבטיח לתת לו, דממ"נ אם ירצה לעשות בדרך איסור אז יגביה לצורך המשלח עצמו, ואם לא ירצה לעבור עבירה הרי יש לפניו גם דרך היתר, היינו שיגביהנה מתחלה לצורך עצמו ואח"כ יתננה למשלח, וא"כ בכה"ג סמיך דעת המשלח, שכיון שהשליח נתרצה להביא את החפץ ליד המשלח ודאי שיביאנו ולא יחזור מדברי הבטחתו, וכיון דסמוך דעתו בכה"ג יש שליח, וכמ"ש הרמ"א לקמן (סי' שפ"ח) דבמקום שהשליח הוחזק לעשות העבירה נמי יש שליח מהאי טעמא דסמיך דעתו, ובאופן אחר קצת יש להסביר דעת רש"י עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י) בד"ה דאמר לישראל צא וקדש לי גרושה, והקשו דאפילו אמר לכהן נמי, וכלל תירוצם דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מיקרי בר חיובא ודוקא בכה"ג ששלח לו לעשות עבירה שגם לשליח אם היה עושה לעצמו הוה נמי עבירה, זה מיקרי בר חיובא, אבל אילו נעשית לעצמו לא היה זה עבירה ורק להמשלח הוא עבירה לא מיקרי בר חיובא ואין אומרים בו אין שליח לד"ע ע"ש, שזהו כוונה תירוצים, ולפ"ז לפמ"ש הפנ"י דתופס לבע"ח לא מהנו מטעם דאין שליח לד"ע, ולכן במציאה היכא דאית ליה מיגו דזכי לנפשיה, ואם היה עושה זה לעצמו לא היה איסור, להכי אפי' בתופס לפני חבירו נמי לא הוה שליח לד"ע וכפירוש התוס' דכל היכא דלשליח גופא אין איסור אין בזה משום אין שליח לד"ע, אבל בעובדא דיימר בר חשו דאין לו מיגו דזכי שפיר שייך אשלד"ע ומשו"ה אפילו שליח לא מהני, והרי בררנו דמעובדא הזאת אין שום השגה על רש"י שפי' במציאה דמהני שלוח ודו"ק:

והנה בגיטין טענו התוס' טענה אחרת על שיטת רש"י, דכיון דשליחות לא מהני א"כ אפי' לא עשאו שליח נמי, כיון דזכייה הוא מטעם שליחות הרי יכול להיעשות שליח מעצמו, ולא אבין זה, דכפי הנראה שרש"י במתק לשונו הרגיש ליישב זה, דזה לשון רש"י בב"מ שם, דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאחרים מאחר שלא עשאו שליח לתפוס, הרי שתיקן זאת משום דמאליו לאו כל כמיניה לחוב לאחרים, וכוונתו בזה דאע"ג שהתורה נתנה רשות לאדם שיוכל מעצמו לזכות לחבירו, היינו היכי שהוא זכות גמור ואין בזה נדנוד רעה לאחרים, אבל היכי שיש בטובתו שמטיב לזה נדנוד רעה לאחרים, לאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו, אבל בעשאוהו שליח ודאי דמהני, ועיין מ"ש הקצוה"ח כאן ס"ק א', ולמה שכתבתי מתורץ נמי מה שהקשה בשמ"ק ק בב"מ שם על שיטת רש"י, דמאי מקשה הש"ס התם מפועל, הא פועל ששלוחו הוא ובשליח יכול לתפוס לפרש"י ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דזה ודאי שסברת רש"י נכונה שמעצמו לא יוכל לזכות לזה במקום שיש נדנוד רעה לאחרים, ודוקא בעשאו שליח מהני, אבל היינו דוקא במקום שעשאו בפירוש שליח על התפיסה, אבל אם עשאו שליח למלאכות אחרות, ולא לתפיסה, בזה ודאי דלא יוכל לתפוס, דעל התפיסה הוה כקופץ מאליו, וכן גבי פועל אם היה שוכרו ללקט מציאות איה"נ שהיה מועיל, אבל התם מיירי בשכרו לעשות מלאכות אחרות של היתר, א"כ הוה על התפיסה כקופץ מאליו, וכן מה שטען הרא"ש בב"מ ממתני' דאמר תנה לי דהרי עשאו שליח ואפ"ה לא מהני. וי"ל דמה דאמר תנה לי, לא נתכוון כלל לעשות שליח לזכות עבורו, אלא משום שהיה רוכב על החמור ונתעצל לירד מעל החמור, להגביה המציאה, ולזה ביקש ממנו שיושיטנה לידו, אבל לא נתכוון כלל לעשותו שליח על הזכייה והיה סבור לזכות אח"כ כשיגיע לידו ודו"ק:

שם בקצוה"ח ס"ק א' הביא שני טעמים על הא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו, אם בעינן זכות דוקא, אבל במידי דלא זכות ולא חובה לא, או להיפוך שדוקא בחוב אמרינן אין חבין אלא בפניו. אבל במידי דלא הוה חוב אע"ג שגם זכות נמי לא הוה, זכין, ונראה שזה תלוי בשני הטעמים שהביא הקצוה"ח, טעם א' משום דהוה גזה"כ דיכול להיעשות שליח בלא מינוי המשלח, טעם ב) משום דאנן סהדי שעשאו שליח כיון דזכות הוא לו, והנה לטעם דגזה"כ, הרי ממילא נדע דלא בעינן מינוי השליחות וגם מעצמו יוכל להיעשות שליח, ורק במידי דחוב לאו כל כמיני' לחוב, אבל בדבר שאין חוב אע"ג דגם זכות לא הוה, ואין לנו סברא לומר דניחא להזוכה בזה, ג"כ מהני, כיון שמדעתו ורצון עצמו יוכל להיות שליח, אם אך ליכא חוב, משא"כ לטעם השני דמטעם אנן סהדי, הרי דבעינן מינוי השליחות, ומעצמו לא יוכל להיות שליח, ורק במידי דזכות אמדינן דעתו דניחא לו, ואנן סהדי שיש כאן מינוי שליחות, אבל במידי דלאו זכות בטל האנן סהדי אע"ג דגם חוב ליכא לא יוכל להיות שליח, ושוב יותר נראה שדין זה תלוי בשני תירוצי התוס' בגיטין (די"ב ע"ב) ד"ה וכ"ת שהקשו מה בכך מ"מ חוב הוא זה לו בשחרור שפוסלו מתרומה ותי' דקסבר דלא חשיב לו חוב מה שמקבלו זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר, א"נ הכי פירושו אי בעי זריק ליה האדון גט ספק קרוב לו וכו' ויאסר בתרומה ובשפחה וטוב לו להיות משוחרר עכ"פ ע"ש, ולתירוץ הראשון לא הוי חוב, ונהי שגם זכות ודאי דלא הוה מ"מ כיון שאין חוב יכול להיעשות שליח שפיר, ולתירוץ השני הוה נמי זכות מעליא לעבד בזכיית השליח וא"כ ליכא להוכיח משם כ"א בזכות ודאי אבל במידי דלא הוה לא זכות ולא חוב ליכא לאוכוחי מינה ודו"ק:

סעיף ב' במחבר אם הלוה חייב לתופס זכה בתפיסתו במיגו דבעי זכי לנפשיה וכו', והנה אם תפס יותר מחובו בשביל חוב האחר, נחלקו בזה הסמ"ע והש"ך, הסמ"ע סובר דלא מהני תפיסתו, והש"ך סובר דמיגו דיש לו יד לתפוס בשביל חובו זכה גם להאחר, והיה נראה לומר דהסמ"ע והש"ך לשיטתייהו אזלו, דהנה עיקר הוכחת הש"ך מהא דשנים שהגביהו מציאה, כבר דחה הנתיבות בדברים של טעם, וגם אנכי הארכתי בזה לקמן בחדושנו להלכות אבידה ומציאה, ולא נשאר בזה קושיא על הסמ"ע כ"א מהא דמביא הקצוה"ח משנים שגנבו דחייבין מטעם מיגו דזכי לנפשיה אף דלא שייך בו שליחות דאין שליח לדבר עבירה דבזה אין דברי הנתיבות מספיקים ליישב וכמו שנבאר, ומכאן יהיה אמנם קושיא חזקה על הסמ"ע, אלא דהסמ"ע לשיטתו גם מכאן לא קשה, דהנה בטעם דאין שליח לדבר עבירה מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, פירש הסמ"ע לקמן בסי' קפ"ב טעם סברא זאת, משום דהמשלח לא סמיך דעתו, שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי ע"ש, ולפ"ז בישראל מומר יש שליח. דהא הכא סמיך דעתו כיון דמומר הוא ודאי ישמע לו גם לעשות עבירה. וכן מוכח נמי ממ"ש הרמ"א לקמן (סי' שפ"ח) דאם השליח הוחזק בכך יש שליח, והיינו נמי מטעם הזה כיון דמוחזק בכך לא שייך לומר דסבור היה שלא ישמע אליו, ולפ"ז בשנים שגנבו נמי כיון דלא שייך סברא דסבור היה שלא ישמע אליו, אחרי שרואה אותו חשוד בכך, ושפיר אמרינן יש שליח, ומה מאוד יתיישב בזה קושית הקצוה"ח לקמן (סי' שמ"ח) על דברי התוס' (ב"מ ד"ח ע"א) וז"ל רש"י פי' דמיירי בשותפין שגנב אחד וכו' כדאיתא בב"ק דע"ח ואין נראה דהתם בטביחה מיירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב אלא שותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם עכ"ל, ובהשקפה ראשונה נראה דתוס' חולקין בזה על רש"י וסוברים דאם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו אין שליח ודלא כרש"י, ואע"ג דאיכא מיגו דזכי לנפשיה, מ"מ לענין הדין דשליח לדבר עבירה לא מהני מיגו, ודוקא בשנים שהגביהו חייבין, ועיין בקצוה"ח ונה"מ כאן שהבינו כן דתוס' חולקים עם רש"י, ובע"כ שבזה הוה פלוגתתם אכן הקצוה"ח לקמן (סי' שמ"ח) הקשה ע"ז קושיא חזקה מאוד, דכיון דבאחד שגנב לדעת חבירו אע"ג דאית לו מיגו לא מהני, וא"כ מה הועילו בתירוצם דמיירי ששנים הגביהו, דהא בשנים בע"כ שצריך אתה נמי לבוא לעזרת המיגו, דבלא המיגו הוה חציה זה כמו שמונח ע"ג קרקע, ואלא דאמרינן שכל אחד הגביה לצורך חבירו ומהני מטעם מיגו, וממ"נ אם מיגו מהני, גם בגנב לדעת חבירו יועיל השליחות, ואם מיגו לא מהני, גם בשנים שהגביהו לא יועיל השליחות, דמאי איכא בין אחד לשנים ע"ש שזהו קושיתו בקצת הסבר, ואמנם לשיטת הסמ"ע א"ש החילוק של התוס', דבשנים שגנבו כיון דלא שייך סבור הייתי שלא ישמע אלי שפיר אמרינן דבכה"ג יש שליח, אבל באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו כיון דלא ראה אותו חשוד בכך אמרינן דאין שליח, ואע"ג דאית לו מיגו לא מהני זה לענין שלד"ע, ומיושב דעת הסמ"ע, ואפ"ה הש"ך ך לשיטתו שפיר השיג על הסמ"ע, דהא הוא השיג על הרמ"א דלקמן (סי' שפ"ח) שסובר דבהוחזק השליח לעשות דבר עבירה יש שליח וסובר שאפילו בהוחזק בכך כיון דסוף סוף ישראל בר חיובא הוא אין שליח לדבר עבירה, וסברתו נראה דיפרש הטעם דדברי הרב וכו' היינו שהיה לו לעשות דברי הרב, ואחרי שלא שמע דברי הרב הוי שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח, ופירוש דאין שליח לדבר עבירה, כלומר אינו יכול להיעשות שליח בדבר עבירה משום דיותר צריך לשמוע דברי הרב, וכן הבין רעק"א בחדושיו פי' הסברא דדברי הרב, וכיון שסובר דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח, א"כ אפי' בשנים שהגביהו נמי אין שליח ואפ"ה כתבו התוס' דבשנים שהגביהו חייבין מטעם מיגו, וא"כ שפיר מוכח מזה כהש"ך דאפילו היכא דלא שייך שליחות מהני נמי מיגו וכהב"י:

ואם כי לכאורה נראה זה נכון, אכן באמת זה ליתא, שאי אפשר כלל לומר דטעם דבשנים שגנבו יש שליח משום דלא שייך בזה סברא דדברי הרב וכמו שכתבתי בכוונת הסמ"ע, דהא בש"ס קאמר דהטעם הוי משום מיגו דזכי לנפשיה, והחילוק שבין אמר לשלוחו צא גנוב לשנים שגנבו הוה משום מיגו דזכי, ונסתייע מזה למגביה מציאה דאע"ג דלחבירו לחוד לא קנה, מ"מ בשנים שהגביהו קנו מטעם מיגו, ואי לפרש הטעם בשנים שגנבו משום דאין שייך בזה סברא דדברי הרב, א"כ יקשה בתרתי, חדא דלאו מטעם מיגו הוא, ובש"ס קאמר משום מיגו, ועוד דאין מזה ראיה למגביה מציאה לומר דבמקום שלחבירו לבד לא קנה, וכששניהם הגביהו קנאו, הא הכא הוה החילוק, דאם אמר לשלוחו לחוד משו"ה לא מהני מטעם דאין שליח לדבר עבירה, ובשנים שהגביהו אין שייך כלל אין שליח לדבר עבירה, הא אי בשנים הוה שייך נמי הטעם דאשלד"ע, לא היה חילוק בין אחד לשנים, ובע"כ מדקאמר הכא טעם דמיגו דזכי, סובר הש"ס דבשנים שגנבו נמי שייך הטעם דדברי הרב ושגם בזה היינו אומרים אין שליח לדבר עבירה אם לא הטעם דמיגו דזכי, ומה שקשה לפי"ז קושית הקצוה"ח דמה הועילו התוס' בתירוצם דמיירי בשנים שגנבו, הא גם בשנים בע"כ אתה צריך לבוא לעזרת המיגו וכמ"ש, האמת יורה דרכו שהתוס' לא השיגו על רש"י בעיקר הדין דגנב לדעתו ודעת חבירו, רק על זה שציין רש"י כדאמרינן בב"ק והיינו מדאמרינן התם שותף שטבח לדעת חבירו שניהם חייבין, ע"ז השיגו דהתם בטביחה מיירי דרבי רחמנא דיש שליח, ואפי' בטבח לחבירו לחוד נמי יש שליח, ואין ראיה מהתם למציאה, ולהכי הוכרחו לפרש דהיינו שהגביהו שניהם, דבזה הוה ההוכחה מכח הסברא, דאי תימא דשנים שהגביהו פטורים, א"כ כל אחד יפקיע עצמו מחיוב גניבה ע"י עצה הזאת שיגנבו בשנים, ואלא ודאי דמסברא הוא שחייבין בהגביהו שניהם, וממילא מוכח דאמרינן מיגו, דאל"כ גם בשנים הגביהו נימא כיון שאין אדם יוכל לזכות לחבירו בגניבה מטעם אין שליח לדבר עבירה, א"כ תיעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וכו' ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא ש"מ דאמרינן מיגו, ולזה הוכרחו שפיר לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, ולא נוכל לפרש כפרש"י דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, וג"כ מכח הסברא, דבזה אין שום סברא, ודלמא באמת פטור בכה"ג, ומשו"ה הוכרח באמת לציין מראה מקום לקושיא דש"ס, דמן הסברא אין להוכיח דחייבין, דשמא באמת אפי' בכה"ג נמי פטור השני, אבל לפי' התוס' שפיר מכח הסברא חייב דאל"ה יפקיע עצמו כל אחד וכנ"ל, אבל לאחר שנדע דבשנים שגנבו שהגביהו שניהם דחייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב בכה"ג מטעם מיגו דזכי, ובעיקר הדין מודים התוס' לרש"י, והשגתם הוא רק על מה שפירש דמיירי באחד שגנב, ולזה אין להקשות מכח הסברא כ"א מחמת הראיה דב"ק, ובאשר שהראיה אינה ראיה, לזה בחרו לפרש בשנים שהגביהו והקושיא הוה מכח הסברא וכנ"ל, ונמצא דבעיקר הדין לא נחלקו התוס' עם רש"י, דהשתא שנדע דבשנים שגנבו חייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב, ודא כהקצוה"ח ונתיבות המשפט וזה ברור:

ונראה עוד שתוס' ורש"י לשיטתייהו אזלי, דהנה למה שבארתי דהטעם דבשנים שגנבו הוה שליח, היינו דוקא מטעם מיגו, הא בלא המיגו הו"א דגם בשנים שהגביהו אין שליח לד"ע, א"כ יהיה מפי' התוס' ראיה לסברת הש"ך בטעם דאין שליח לד"ע, דאי כהסמ"ע משום דלא סמיך דעתו, אמאי באמת אין שליח בכה"ג כיון שראה אותו חשוד בכך, וזהו באמת ראיית רעק"א שנסתייע מן התוס' דלא כהסמ"ע והיינו משום דודאי יפרש הכי כוונת התוס' אלא דבכל זה נ"ל שגם מן התוס' אין ראיה עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י ע"ב) בד"ה כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שהיינו דוקא לישראל, אבל כהן שאמר לכהן הוה בר חיובא, ודבריהם תמוהים מאוד. דכיון דבדאמר לישראל שיקדש לו אשה גרושה לא מיקרי בר חיובא, כיון דהישראל עצמו אינו מוזהר על גרושה, ומשום לפני עור לא מיקרי בר חיובא, א"כ מה בכך דאמר נמי לכהן, ואילו מקדשה לעצמו היה אסור, הא השתא דלא קידשה לעצמו לא עבר על שום איסור זולת לפני עור, וכבר נאמרו בזה דברים הרבה, ובחבורי לב"מ שם כתבתי ישוב ע"ז ע"ש. אכן בנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ח) הוכיח מדברי התוס' הזה שיחלקו עם פרש"י דסובר הטעם דבעינן בר חיובא משום דברי הרב, רק ס"ל שדינא דאורייתא הוא דמי שבעצמו מוזהר לעשותו אין בזה שליחות, ואף היכי שאין השליח עושה איסור רק אם מוזהר בדבר, דאילו הטעם משום סברא דדברי הרב, אף כהן שקידש גרושה עבור כהן חבירו נמי יש שליח, דהא לא שייך דברי מי שומעין כיון דאין הוא עושה איסור ע"ש, וא"כ התוס' לשיטתייהו דלא סברי כלל הסברא דדברי הרב, להכי יוכלו לפרש דמיירי בשנים שהגביהו דאפי' בכה"ג נמי לא הוה שליח, כיון דלדידהו הוה דינא דאורייתא, דבדבר מסירה לא נתנה התורה רשות להיות שליח, ואנן קיימינן, לסברת רש"י דסובר הטעם משום הסברא ופי' הסברא יוכל להיות באמת כשיטת הסמ"ע משום דסבור הייתי וכו' להכי לא יוכל לפרש דמיירי כששניהם הגביהו, דא"כ אפי' בלא מיגו יש שליח, והוכרח לפרש דמיירי בשותף שגנב לדעתו ודעת חבירו, אכן התוס' לשיטתייהו דטעם דאין שלד"ע הוה דינא דאורייתא, להכי יוכלו לפרש דמיירי בשנים שהגביהו שניהם ודו"ק, הן אמנם דבנו"ב שם הרגיש בדברי התוס' דב"ק (דף ע"ט) ד"ה נתנו לבכורת בנו שכתבו שם טעם דדברי הרב, וא"כ גם הם סוברים כשיטת רש"י דהוה מכח הסברא, אכן הוא עצמו תיקן זאת דע"כ לא הזכירו התוס' לסברא דדברי הרב, דוקא למ"ד דשני כתובים אין מלמדין, ולא נוכל למילף משחוטי חוץ, לדידי' יליף מסברא, ואליביה כתבו התוס' בב"ק, אבל לע"ד דב' כתובים מלמדין לא הוה כלל מסברא אלא דינא דאורייתא הוא דאין שליח לד"ע, דיליף משחוטי חוץ, והנה הדין דשנים שגנבו רבא הוא דקאמר להך דינא, ורבא הא סובר דשני כתובים מלמדין וכדמשמע בקדושין (דף מ"ג) ולדידיה ודאי דהוה מדאורייתא לשיטת התוס', להכי יוכלו לפרש דמיירו בהגביהו, שניהם אבל איה"נ דלמאן דסובר משום הסברא דדברי הרב, יפרש כפי' הסמ"ע ורש"י סובר דלכו"ע הוה הטעם משום הסברא, ואחרי כל האמור הרי מוכח מהסוגיא דשנים שהגביהו דאף דאין שליח לד"ע מ"מ היכי דאית לו מיגו דזכי לנפשיה מהני דיכול להיות שליח, אלא דלרש"י היינו נמי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולתוס' להבנת הקצוה"ח ונה"מ היינו דוקא בשנים שהגביהו, ולפי מה שכתבתי אני גם התוס' מודים לדין דרש"י, ועכ"פ לכו"ע מהני המיגו דיש שליח, וזהו כהש"ך כאן דמיגו דיש לו יד לתפוס בשביל חובו זכה גם להאחר וצדקו דברי הב"י, ואפ"ה נ"ל ליישב שי' הסמ"ע, דהנה באמת ק' להבין ברירא דהאי מילתא, דלכל הסברות דאין שליח לד"ע, מה יוכל להועיל הטעם דזכי גם לנפשי' לומר דיש שליח, ולכן נראה דבאמת להיות שליח לחבירו לא מהני בדבר עבירה אפי' במיגו וכהסמ"ע, ורק בשניה שהגביהו, כיון דלא יוכל לזכות במחצה שלו אם לא שיגביה מחצה השני לצורך חבירו, א"כ גם במחצה השניה הוה מגביה לצורך עצמו, ולצורך עצמו מהני אפי' בדבר עבירה וכמ"ש הנתיבות, וא"כ מפי' התוס' ודאי דאין ראיה להש"ך, ואפילו לשיטת רש"י דפי' באחד שגנב לדעת חבירו נמי אין ראיה דמיגו מהני בזה, דהנה כבר זכרתי מה שהתוס' השיגו על פרש"י שציין כדאיתא בב"ק, וכוונתו למאי דמוקמינן בב"ק שם להך ברייתא בשותף שטבח לדעת חבירו, והא התם בטביחה מיירי דיש שליחות לדבר עבירה, ורק הטביחה לחוד מוקמינן דאחד טבח לדעת חבירו, אבל הגניבה ודאי ששניהם הגביהו, ואם אחד יגנוב לדעת חבירו איה"נ דלא מהני כיון דאין שליחות ע"ש שזה כוונתם, ובחבורי שם כתבתי ליישב דעת רש"י דמוכח נמי מברייתא זאת שגם על ההוצאה מבית בעלים, דהוא הגניבה, מהני נמי אם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו, דאלת"ה אלא כדברי התוס' שדוקא אם שניהם הגביהו קנאו, א"כ אמאי קאמר בלבו "שותפין" שגנבו, לימא שנים שגנבו חייבין, דלסברת התוס' דמיירי ששניהם הגביהו. אפי' אם הם שנים מן השוק ואינם שותפים נמי מהני וכמתני' דב"מ, אלא ודאי דמיירי הברייתא שבפעם הזאת לא הגביהו שניהם אלא אחד היה המגביה לדעתו ולדעת חבירו, ואפי' שליח לא עשאו בפירוש, רק מכבר עשו ביניהם שותפות שכל מה שירוויחו הן בהיתר והן בגניבה יהיה הכל לשותפות, וכיון שגילו דעתם שניחא להו לקנות גם האיסור, והשותף עביד לדעת חבירו, הרי הוא כשליח וכמבואר ברמ"א לקמן (סי' קע"ז), ולהכי גופא נקיט בלשון "שותפין" להורות דבפעם הזאת לא אמר לו שיגנוב, רק ששותפים הם מכבר על הרווחים, וממילא מוכח זה דאחר קונה בעד חבירו נמי, משא"כ לסברת התוס' שבאמת מיירי בברייתא ששניהם הגביהו, א"כ שותפין דנקיט למה, וא"ש דעת רש"י, ולפי"ז אין ראיה משיטת רש"י דמיגו מהני לזכות גם בעד חבירו, דלהכי פירש דוקא בשותפין, שמחויב לתת לו מחצה מגניבתו, ואם לא היה מגביה מחצה לחלק חבירו, היה מוכרח ליתן לו מ לקו, וא"כ בזה הוה נמי מגביה לצורך עצמו, אבל שנימא דע"י מיגו יוכל לזכות לחבירו בדבר עבירה אין סברא וכהסמ"ע כן נ"ל, אלא דבדברי המפרשים בפירוש הסוגיא דמטעם מיגו הוא א"כ משמע מהסוגיא יותר כהש"ך וכהב"י והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה