אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית מלוה › סימן קב

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית מלוה · סימן קב

סימן קא

סעיף א' במחבר בא המלוה לגבות קרקע מגבין לו מן הבינונית, ועיין בסמ"ע שהביא לשון הש"ס דבינונית אינו אלא תקנתא דרבנן, ואמנם בש"ס (גיטין דמ"ח) נחלקו עולא ור' שמעון בטעמא דהך תקנתא, דעולא סובר דמה"ת דינו בזבורית ומשום נעילת דלת עיילוהו חז"ל חד דרגא ותקנו לו בבינונית, ור' שמעון סובר דאדרבה מה"ת דינו בעידית כנזיקין, ורק מטעמא דשמא יראה אדם שדה נאה ויקפוץ וילוונו הורידוהו חז"ל חד דרגא ותקנו לו שלא יגבה אלא בבינונית ע"ש. עכ"פ מוכח דלכו"ע הוה בינונית רק תקנתא דרבנן ולא דינא דאורייתא, ולענ"ד נראה דכמה תנאי סברי דמן התורה דין דבעל חוב בבינונית וכמו שאבאר, הנה בירושלמי בגיטין שם ובב"מ פ"ט קאמר ר' סימאי דין תורה שיהא נכנס וגובה מבינונית שאם יכנס המלוה הרי מוציא היפה ואם יכנס הלוה מוציא הרע אלא שליח ב"ד נכנס וגובה מבינונית ע"כ, ונראה שגם בש"ס דידן כמה תנאי סברי הכי, דהנה בב"ק (דף מ') מוקי רבינא דהברייתות פליגי בדעולא, ולפי המתבאר משיטת רש"י ותוס' דזה סברי תרווייהו דמה"ת דינו דבע"ח בזבורית כדעולא אלא דבתקנתא פליגי מר אית ליה תקנתא דתקינו בבינונית מטעם נעילת דלת ומר לית ליה תקנתא זאת, או דבכ"מ לית ליה הך תקנתא כפרש"י או דדוקא בכה"ג היכי דלית ליה עידות כפי' התוס' ע"ש היטב. אבל לפי"ז קשה לשון הש"ס דקאמר בדעולא פליגי, הא עולא לא קאמר כ"א דבעל חוב מה"ת בזבורית וזה אית להו לתרווייהו ולא פליגי בזה כלל, ולא נעלם ממני מה שהביא בשמ"ק שם בשם הראב"ד דמחמת קושיא זאת נאיד מפרש"י ותוס' ופי' שדוקא בדעולא פליגי ותרווייהו והך תקנתא דב"ח דינו בבינונית ורק שהני תנאי פליגי בפלוגתת עולא ור' שמעון בטעם דהך תקנתא, מר אית ליה דעולא דמה"ת בזבורית ותקנתא עיילוהו לחד דרגא לגבות בבינונית, ומר אית ליה דר' שמעון דמה"ת דינו בעידית והתקנתא הורידוהו חד דרגא ע"ש. אבל גם לפי"ז אכתי לא אתי שפיר לשון בדעולא פליגי דקאמר רבינא, כיון דזה סברי שניהם דבינונית אינו אלא תקנתא דרבנן, ורק לזה הוה התקנתא לעייל חד דרגא מזבורית לבינונית ולזה הוה הורדה חד דרגא מעידית לבינונית, א"כ מ"ש דוקא דעולא דנקיט, והכי הול"ל בפלוגתא דעולא ור' שמעון פליגי מר אית לו דעולא ומר אית לו דר"ש, כיון דדברי ר' שמעון הוזכרו להדיא בש"ס כמו דברי עולא, מאי שנא דתפס לשון עולא דוקא, ועוד דלשון מר אית לו תקנתא ומר לית לו תקנתא משמע דלא ס"ל כלל תקנתא אלא כדין דאורייתא, ואילו לפירושם תרווייהו אית להו לתקנתא בבעל חוב, אלא דמר סבר תקנתא דעולא לעיולי חד דרגא ומר סבר תקנתא דר' שמעין להוריד חד דרגא, וא"כ עיקר חסר והכי הול"ל מר אית לו תקנתא דעולא ומר אית לו תקנתא דר' שמעון, ולכן אילולי רש"י ותוס' היה נראה לפרש עפ"י דברי הירושלמי שהבאתי דיליף מקרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא וגו' דדבר תורה בבינונית, ומעתה י"ל דבזה פליגי הברייתות דהתם בב"ק, דמר אית לו דעולא דבינונית אינו אלא תקנתא ולא דינא, ולכך כשאין לו אלא שתי שדות בינונית וזבורית גובה מן הזבורית, משום דהכא לא שייך חששא דנעילת דלת כיון שאינו משייר לעצמו רק המעולה ממנו במדריגה אחת, ובכה"ג ודאי שגם המלוה לא ימנע מלהלוות לו בשביל שלא יקח ממנו המעולה שבשדותיו, ומר לית ליה תקנתא דעולא, כלומר דלא ס"ל שבינונית תקנתא דרבנן הוא אלא דסובר דמדאורייתא דינו בבינונית ומשו"ה אפי' בכה"ג דאין לו אלא שתי שדות נמי גבי מבינונית ומדוקדק מאוד הלשון דמר לית ליה תקנתא, דלית ליה דבינונית הוה מתקנתא אלא מדאורייתא הוא, וגם מיושב מה שאמר בדעולא פליגי, דודאי שבזה הוה עיקר הפלוגתא, וברייתא דס"ל גובה מבינונית לא ס"ל כלל דעולא דמה"ת הוה בזבורית, וגם זה אין להקשות כיון דאין לו עידית א"כ תיעשה בינונית שלו כעידית ואפי' אי נימא דס"ל דמה"ת הוה מבינונית אכתי אמאי גבי מן הבינונית כיון דהוה כעידית לדידיה, די"ל דהך ברייתא סובר דבשל עולם הן שמין, או אפי' בשלו הן שמין י"ל נמי דמיירי שהיה עידית ומכרה וכמ"ש הרמ"ה הובא בנמוק"י לפירושו שם וכמ"ש המחבר בסמוך סעיף ד' וכן י"ל נמי לפירושינו ודו"ק:

ועוד יש לי להוכיח דתנאי דש"ס דילן סוברים דמן התורה דינו הוה בבינונית, דבב"ק (ד"ו ע"ב) בברייתא קאמר ר' עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות נזקין מן העידית וק"ו להקדש, רצה הש"ס לאוקמי דק"ו להקדש דקאמר היינו באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דאתי גזבר ושקיל מן העידית, ופריך עלה לא יהא אלא בעל חוב ובע"ח דינו בבינונית, והתם הא אקרא קאי, וא"כ קשה טובא היאך אמר דבשל חוב דינו בבינונית, הא מן התורה דינו בזבורית, ובחדושי הרשב"א נדחק בזה, ועוד דאפי' גם תקנתא לא שייך התם, דתקנתא דבינונית הוה רק משום שלא תנעול דלת בפני לווין, ולא שייך זה כ"א כשהיתה הלואה ממש, משא"כ בגוונא דמיירי התם באומר הרי עלי מנה דלא היתה בזה שום הלואה אלא מעצמו נתחייב שייך בזה כלל תקנתא דבינונית אפי' מצד התקנה, אע"כ דהאי תנא סובר דבאמת מה"ת הוה בבינונית ואתי שפיר הכל:

ודע דהשעה"מ נסתפק במחייב את עצמו בשטר ובדבר שאינו חייב אי בכה"ג אין מגבין לו אלא מן הזבורית כיון דלא שייך בזה נעילת דלת, או דלא פלוג רבנן בתקנתא ע"ש, ולמה שבארנו בזה מברייתא דאין לו אלא שתי שדות דמשו"ה גובה מן הזבורית משום דלא חיישינן התם לנעילת דלת, והרי מוכח דהיכא דלא שייך נעילת דלת גובה באמת מזבורית למאי דקיי"ל כעולא, אלא די"ל דהתם הוה הטעם משום דלא תקנו חו"ל שיתן לו המעולה שבנכסיו ובכה"ג אוקמא אדאורייתא, אבל היכא דהיה התקנה כגון במקום שיש לו עידית אפשר נמי דלא פלוג בתקנתא ואפי' במחייב עצמו נמי הוי בבינונית ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי בזה:

סעיף ב' במחבר אם חפץ המלוה בזבורית ואומר וכו' שומעין לו וכו' ובהג"ה וי"א דאין כופין אותו ליתן לו זבורית וכו'. הנה בש"ס דב"ק (ד"ז ע"ב) סובר רב אחא בר יעקב דאם רוצה המלוה בזבורית אין שומעין לו, ורב אחא בר איקא הקשה עליו א"כ נעילת דלת בפני לווין והראשונים הקשו דמאי ס"ד דרב אחא בר יעקב שאין המלוה יכול לכופו ליתן לו זבורית כזולא דהשתא כיון דבעל חוב דינו בזבורית מדאורייתא כדעולא אלא תקנת חכמים היתה בבינונית לטובת המלוה וא"כ ודאי שיכול המלוה לומר אי אפשי בתקנה זאת שתקנו לטובתי, ויותר יש להקשות כן על רב אחא בר איקא שהקשה מנעילת דלת, ולמה לו טעם דנעילת דלת, תיפוק, משום דמצי אמר לא ניחא לי בהאי תקנתא, ועיין בפנ"י שם שנדחק הרבה בישוב קושיא זאת ולא זכר שכבר הקדימוהו בזה כמה מן הראשונים, ועיין בחדושינו לעיל (סי' פ"ז סעיף י"ב) שכתבתי שם בשם הראשונים דאין אומרים דמצי אמר אי אפשי בתקנת חכמים אלא כשבא להחזיק מה שבידו אבל להוציא מיד אחר כמו הכא שבא להוציא מן הלוה לא אמרינן הכי, ועיין שם שהארכתי בזה בביאור פלוגתת המחבר והרמ"א דלשיטתייהו אזלי ע"ש:

והנה אם יכול הלוה לכוף למלוה שיקח עידית בציר פורתא, דעת התומים כאן דמצי לכופו על זה, משום דעיקר תלוי בדעת ורצון הלוה ע"ש, ולדידי בהא מספקא לי, דמסתבר יותר דכיון שמן התורה דינו בזבורית אינו יכול הלוה לסלקו משעבודו וליתן לו עידית בציר פורתא, ועיין במהר"ם שי"ף (ב"ק ד"ח) שכתב כן להדיא שאינו יכול לסלקו מעיקר שעבודו, וגם מכל הנהו ראשונים שהבאתי בזה דלמה לרב אחא בר איקא טעם דנעילת דלת, תיפוק מדלא ניחא ליה, מוכח כן דאל"ה מאי מקשו, דהא אף לדין תורה למה לא יוכל הלוה לסלק מבינונית או מעידית דעדיפא טפי, דאטו מדאורייתא דינו בזבורית דוקא, הא ילפינן לה מקרא דהאיש אשר אתה נושה, וא"כ עיקר הילפותא מקרא הוא דתלוי ברצון הלוה רק דאנן אמדינן דעת הלוה דסתמא כיון דבדידיה תליא לא יתן אלא מזבורית, אבל לא שיהיה עיקר דינו בזבורית וכמ"ש התומים באמת ליישב כן לקושיתם, אבל מדכל הראשונים הקשו כן ולא ניחא להו בתירוץ זה מכלל שבאמת לא מצי לסלקו משעבודו בע"כ, ושוב ראיתי בשעה"מ שהוכיח כן מכמה ראיות דלא חצי לסלקו משעבודו בע"כ ע"ש. ואין להקשות על זה ממה שכתב רש"י שם בב"ק בד"ה ואי אמר לו ניזק דאיבעי ניזק למישקל סובין נוטל בע"כ של מזיק, ומסתמא דהוה"ד בבעל חוב אי בעי למישקל פחות מדינו דשקיל בע"כ של לוה, וא"כ כמו דבעל חוב יוכל ליטול פחות משעבודו בע"כ, הוה"ד דצריך להיות הדין גם להיפוך שהלוה יוכל לתת טפי משעבודו גמי בע"כ של מלוה, דאין סברא לחלק ביניהם דלוה למלוה לא יוכל לסלק משעבודו בע"כ, והמלוה, יקח מה שאין תחת שעבודו בע"כ של לוה, ולפ"ז יהיה מוכח מרש"י היפוך ממה שכתבתי, דזה אינו דרש"י לא קאמר הכי כ"א בנזקין ומפני שהתורה יפה כחו כל כך ליקח ממיטב, כ"ש שיפה כחו לקבל בבינונית אם ירצה גם בע"כ של מזיק אבל בבעל חוב דדינו בבינונית אם ירצה לשקול זבורית בע"כ של לוה לא יוכל לכופו ע"ז ולא שייך לומר א"כ הורעת כחו של בעל חוב בזבורית, שהרי באמת בעל חוב לא זיכתהו תורה אלא בזבורית ומדרבנן תקינו ליה בבינונית, והלוה יוכל לדחותו אצל שעבודו, ואפי' למסקנא דמתקיף רב אחא בר איקא א"כ נעלת דלת בפני לווין, דסובר שהבעל חוב יוכל ליקח פחות מדינו גם כזולא דהשתא, היינו דוקא כשהלוה גילה דעתו שרוצה למוכרה ומטעם דמסיק התם אילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא, אבל כשלא ירצה למוכרה כלל אין יכול לכופו ע"ז כלל אפי' למסקנא כמבואר בשמ"ק בשם המאירו ע"ש, ופירוש זה מוכרח הוא ברש"י דאל"ה יקשה במה שכתב רש"י בסוף דבור זה דלהכי אתא קרא דישיב למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה, הרי להדיא שדוקא משום דאיכא קרא מפורש ע"ז, הא בלא קרא מסברא לא אמרינן הכי, והא למאי דאמרינן בש"ס שם אלא אי איכא לדמויי לבעל חוב מדמינן ליה, ושם גבי בעל חוב ליכא קרא להכי ואפ"ה אמרינן כן מסברא, ולמה שכתבתי א"ש מאוד, דבניזקין כיון דהניזק יכול ליקח מה שיבחר ואם ירצה בינונית וזבורית נוטלם בע"כ של מזיק, לכן בלא קרא הוה אמינא דנוטלם כזולא דהשתא ואשמעינן קרא דנוטלה כיוקרא דלקמיה, משא"כ בבעל חוב דבלא"ה אינו יכול ליקח בע"כ של לוה מה שאין תחת שעבודו, וכיון שאין יכול לכופו וברצון הלוה תליא, לזה גם מסברא נמי פשיטא שהלוה מצי אמר שקול כי יוקרא דלקמיה וזה ברור:

ודע דהרא"ש שם בסוגיא הוסיף עוד לכתוב דאפי' בנזקין נמי אין הניזק יכול לכופו וליקח בינונית או זבורית כ"א בגילה דעתו דוקא שרוצה למוכרו כיוקרא דלקמיה בכה"ג נוטל בע"כ כשעת הזול דהשתא, אבל אם לא גילה דעתו שחפץ למוכרו כלל אין יכול לכופו וכמו בבעל חוב דאמרינן הכי ע"ש, ומתוך הסוגיא ופרש"י לא משמע הכי מתרי טעמי, חדא דבבעל חוב שפיר י"ל הכי משום דלא שייך לפרוך א"כ הורעת כחו של בעל חוב בזבורית, שהרי באמת לא זיכתהו תורה אלא בזבורית ורבנן תקינו לי' בבינונית, אבל בנזקין איכא למיפרך א"כ הורעת כחן דרחמנא אמרה ממיטב וכו' ועוד דמקור החילוק שמחלקינן בין גילה דעתו למוכרה או לא הוא נובע ממה שאמרו בש"ס אילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כהשתא, וטעם זה אינו אלא בשרוצה למוכרה, דאילו לא ירצה למוכרם כלל לא שייך כלל לומר דאילו הוה לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא, דהא אינו רוצה למוכרה, וכיון שכל עיקר החילוק הוא מוכח זה, וזה לא שייך כ"א בבעל חוב דלא מייפינן כחו כ"א מכח הך סברא דאילו הוה לי זוזי וכו', וטעם זה לא שייך כ"א ברוצה למוכרה, אבל בנזקין דהיפוי כח הוא מחמת דרחמנא אמרה ממיטב, ולטעם זה אפילו בלא גילה דעתו נמי ודאי שיכול לכופו למזיק על בינונית מיבורית, וזה נראה ברור לפי טעמי הש"ס וגם מפרש"י, וכן הוא להדיא בשמ"ק שדוקא בבעל חוב הוא דמחלקינן בין גילה דעתו או לא אבל בנזקין לא מחלק ואפילו כשלא גילה דעתו יכול לכופו ע"ש וזה ברור:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה