אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית מלוה › סימן קא

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית מלוה · סימן קא

סימן ק

סעיף א' במחבר בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו ואינו יכול לדחותו אצל קרקע ומטלטלין וכו', והנה זה לשון הרמב"ם (פי"א מהלכות מלוה הלכה ז') לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לב"ד שתולה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו וכו' עכ"ל. ומשמע להדיא הא אם יש לו מטלטלין ורוצה לתת לו מטלטלין סגי בכך ואין דין קדימה במעות על מטלטלין ודלא כשיטת הרי"ף שהביא המחבר כאן דאם יש לו מעות צריך ליתנם לו מעות דוקא, וטעם פלוגתתם תלוי בפי' הסוגיא (ב"ק ד"ט) דלענין תשלומי נזיקין קאמר רב הונא התם דמקרא דישיב ילפינן לרבות מטלטלין, ולדידיה בעל כרחך דכסף עדיף ממטלטלין, כיון דכתיב בהדיא בקרא, והכי מוכח התם אליבא דרב הונא וכמו שהאריך הגאון בעל נחלת דוד בפי' הסוגיא שם, ולכן כיון דחזינן בדרב הונא דהך דמרבינן מישיב הוא במדריגה למטה מהדבר המפורש בקרא, כמו כן נימא גם לרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע שם (ד"ז ע"ב) דסברי דכל מילי מיטב הוא ואפי' סובין, דאפ"ה הוה סובין במדריגה למטה מכסף עצמו המפורש בקרא, דבזה לא פליגי רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע עם רב הונא והכי הוא דעת הרי"ף, ונמצא לפי"ז דאיכא שלש מדרגות. בזה, כסף ואחריו סובין ואחריהם מיטב. והרמב"ם סובר דלרב פפא ור"ה ברי' דר"י לא מחלקינן כלל בין הך דאתי מריבויא להך דמפורש בקרא, ורב הונא דחידש זה בכדי לשנויי רומיא דקראי, אבל לרב פפא ור"ה ברי' דר"י דקראי מיתרצי בלא"ה וממילא אית לן לומר דהך דאתי מרבויא חשיב כ"כ כמו דבר המפורש בקרא, כמו שהוא כן בלל דוכתא, והכריחו להרמב"ם עוד שלא לחלק לרב פפא בין כסף למטלטלין מהא דא"ל רב כהנא לרבא שם (ד"י ע"ב) טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו' ואם איתא דכסף קונה לדברי הכל א"כ יהיה דברי רב כהנא ורבא דלא כמאן, וכיון דבנזקין אין עדיפות לכסף על מטלטלין, ולכן סובר הרמב"ם דאין סברא ליפות כח בעל חוב מנזיקין, ופלא שלא זכרו הפוסקים לדעת הרמב"ם דאין דין קדימה במעות על מטלטלין ודו"ק:

שם במחבר אם יש מעות ללוה צריך ליתנם לו, והנה הטור מסיים דהיכי דאיכא פסידא ללוה אם יפרע מעות יכול לדחותו ליתן לו קרקע וכו' ע"ש, והוא מדברי התוס' (כתובות דצ"ב), ולענ"ד לא דין פסוק וברור הוא בתוס' גופא, אלא שיטות חלוקות יש וכמו שנבאר, דהנה בב"ק (ד"ט ע"א) בתוד"ה משהחזיק בה יכול לחזור גבי מכר שדה ויצאו עליה עסיקים הקשו התוס' דלימא לי' שקול ארעך בזוזי, ועיין בביאורי הגר"א שם שהקשה ע"ז דהא התם גופא בתוד"ה רב הונא כתבו התוס' דהיכי דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקי כ"א בזוזי, וא"כ מאי מקשו התוס' דלימא ליה שקול ארעך, הא לא מצי לסלוקי כ"א בזוזי ע"ש. ולכאורה היה בעיני פליאה גדולה על הגר"א איך נתעלם ממנו דברי התוס' המפורש בכתובות שם דכל היכי דאיתא פסידא ללוה מצי לכתחלה לסלקו בכל מילי ודוקא במקום דלית ליה פסידא הוא דאמרינן דבזוזי מסלקינן וא"כ אין מקום לקושיתו, דמ"ש התוס' דלבע"ח בזוזי מסלקינן היינו היכי דלית לו פסידא, אבל בשדה שיצאו עסיקין עליה הא איכא פסידא ללוקח זה שאם יטרפו השדה ממנו יפסיד מעותיו לגמרי, ולכן בכה"ג ודאי שיכול לסלקו בכל מילי אפי' למ"ד דלבעל חוב בזוזי, ושפיר הקשו התוס' אליבא דכו"ע דלימא לי' שקול ארעך בזוזי, ושוב ראיתי שבפנ"י שם הרגיש גם הוא להקשות כקושית הגר"א ומיישב כמו שכתבתי, אכן כאשר דקדקתי היטב באותיותיו של הגר"א ראיתי כי הצדק אתו, דבהגהות שלו מסיים בזה הגשון ועיין בב"מ די"ד בתוד"ה עד, וכאשר עיינתי שם ראיתי שהתוס' הקשו לקושיא זאת רק בהוספה קטנה וז"ל שם וא"ת כשהחזיק בה אמאי אין יכול לחזור כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפי' אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלק לבעל חוב בשאר דברים, עכ"ל, הרי שדייקו דקושיתם אינו אלא לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי לא מצי לסלק לב"ח בשאר דברים, אבל להמפרשים דהיכי דאית ליה זוזי לא מצי לסלק בשאר דברים, גם התוס' מודים שאין מקום לקושיתם, דודאי דלא מצי לומר שקול ארעך בזוזי, והיינו ממש כדברי הגר"א שכתב דלפמ"ש התוס' בסמוך, דלא מצי לסלוקי כ"א בזוזי אין מקום לקושיתם, ואין לחלק בין אית ליה פסידא או לא, כמו שהודו התוס' עצמם דקושיתם אינה למ"ד זה, ואלא דלפי"ז יקשה על התוס' בב"מ גופא, דלמה להו לתלות קושיתם דיקא למ"ד דמצי לסלוקי בכל מילי, הא אפילו למאן דסובר בזוזי דוקא נמי יקשה, דבכה"ג דמיירי בב"ק בשדה שיצאו עליה עסיקים דאית לו פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים וכמו שכתבו בכתובות, ואכן גם זה אפשר ליישב כשנדקדק בדבריהם, דמאי שנא בב"מ הוסיפו לכתוב בקושיתם שאינה כ"א למ"ד דמצי לסלוקיה בשאר מילי, ומאי שנא בב"ק שלא זכרו את ההוספה הזאת, ומשמע דקושיתם הוא אליבא דכו"ע, ואפי למאן דסובר בזוזי דוקא, אפ"ה התם שאני, ובודאי שהוא מטעם שיש לו פסידא, ולכן נ"ל דהנה עיקר דין זה שחידשו בכתובות דהיכי דאיכא פסידא מצי לסלוקי בשאר דברים לכו"ע, אינו כ"א כשנאמר דהא דצריך לסלוקי לבעל חוב בזוזי אינו אלא מתקנתא דרבנן, ולזה אמרינן שפיר דהם אמרו דצריך לסלוקי בזוזי והם אמרו דבמקום פסידא מוקמינן אדיניה ומצי לסלוקי בכל מילי, משא"כ אי נימא דמן התורה הוא דצריך לסלוקי דזוזי דוקא, אין שייך תו לחלק בין איכא פסידא או לא, ואפי' במקום דאיכא פסידא נמי צריך לסלוקי בזוזי דוקא, וכ"כ כאן בקצוה"ח ס"ק ה' דבדאורייתא אין שייך לחלק בין פסידא או לא, והנה בדעת התוס' הביאו האחרונים דשיטות חלוקות יש בזה, דלמה שכתבו (ב"ב דצ"ב) בד"ה אי ליכא לאשתלומי מיניה דלכן דינו דבעל חוב בזוזי משום דאדעתא דפרע ליה זוזי אוזפיה, א"כ מהאי טעמא נותן הדין דזהו מן התורה, וכן כתב הנתיבות לקמן (סי' ק"ז), אכן מדברי התוס' בכתובות שסוברים דבמקום פסידא יכול להגבותו גם בקרקע, מזה משמע דהא דבעל חוב דינו בזוזי אין זה כ"א מדרבנן, דאם היה מה"ת א"כ לא מהני בזה אף היכי דאיתא פסידא, וכיון שכן דשיטות חלוקות בזה בתוס', שפיר דייקו התוס' בקושיתם על דין זה לכל אחת מן השיטות, דבב"מ דסמכו קושיתם על הסוגיא דבב"ב דצ"ב, ולדבריהם שם הוה בע"כ דמאן דסובר בעל חוב בזוזי הוה מה"ת וכמו שכתבתי, וממילא דאפי' במקום פסידא נמי הוה הכי שדוקא בזוזי, דלמ"ד מה"ת לא מהני אפי' מקום פסידא, ולכן דייקו דקושיתם אינה כ"א לפי המפרשים דבאמת מצי לסלק לו בשאר דברים, אבל למאן דסובר דוקא בזוזי אי אפשר כלל להקשות כן דלימא ליה שקול ארעך כיון דבעל חיב דוקא בזוזי, ואין לחלק ולומר דכיון דאית ליה פסידא שאני, דלמ"ד מן התורה אין לחלק בזה וכמו שביארתי, משא"כ בב"ק אזלי התם בשיטת התוס' דכתובות דבמקום פסידא שרי לכו"ע לסלוקי בשאר דברים, ולכן סתמו התם בקושיתם דנימא שקול ארעך משום דזהו אליבא דכו"ע, דבמקום פסידא כי התם כו"ע מודי למצי לסלוקי בזוזי ודו"ק כי זה נכון מאוד:

שם בש"ך ה"ק א' וכן הדין לענין כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין וכו', ועיין בבאר היטב שכתב שכל דברי הש"ך טעות הם ע"ש. וגם בעיני הי' קשה דהא דטעמא דבעל חוב דמחויב ליתן לו מעות היינו משום דגם היא נתן להלוה מעות וכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל וכמ"ש התוס' בב"ק שם, וטעם זה הא לא שייך בכתובה, ושמא יש לומר דכוונת הש"ך מיירי בכתובה כזאת שכתוב בה שהכניסה לו מעות משלה, דהנדוניא נמי בכלל כתובה, ועל חלק הנדוניא הוא שכתב דמחויב לתת לה במעות דוקא, ושוב מצאתי באה"ע (סי' ק') בפ"ח שם שתירץ כן לכוונת הש"ך ע"ש:

סעיף ה' במחבר אם יש ללוה שטר חוב על אחרים יכול להגבות לו וכו', ועיין בש"ך ס"ק ג' שהעלה שאפי' אי נימא דב"ד מגבי שטרות לא עדיפא ממכירה, וכמו שבמכירה יכול למחול כן בשעבוד שטרות ע"ש, ובחדושנו לעיל (סי' מ"ז) כתבתי לדחות דבריו, דהא הטעם דבמכירה יכול למחול, שמצד עצם המכירה אינו יכול למחול על שטרות לפי שהחוב אינו ברשות והמכירה אינו אלא מדרבנן, ומכח שעבוד נמי לא שייך התם דהא לא על דעת שעבוד קיבל המעות ומשו"ה יכול למחול, אבל היכי שמתחלה בהלואה בא למה לא יחול השעבוד, ובודאי שאין יכול למחול, ואלא דבקצוה"ח לעיל (סי' פ"ו) כתב דדברי הש"ך אינם כ"א לדידן דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב, אבל לדינא שבזה דאורייתא דאין חילוק בין קרקע למטלטלין, פשיטא שגם בשטרות לא היה יכול למחול אם אך בני שעבוד הם ועיין מה שכתבתי לעיל בסי' פ"ו מזה:

ובעיקר דין זה, הרשב"א חולק וסובר דשטרות לאו בני גוביינא הם, והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך הש"ס ותזבון כתובתה להא דחבלה בו משני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואי שטרות בני גוביינא הם ליגבו לו ב"ד האי שטרא ותו ליתי' במחילה דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחילה, והובא דבריו בר"ן (כתובות פ' שני דייני גזירות) ע"ש, ולענ"ד יש לדחות ראיה זאת, דהתם בכתובה כיון שהחוב אינו ברור אכתי דשמא תמות היא ויירשנה בעלה ולא יבוא לידי חיוב, וא"כ מה שעבוד שייך כיון דהחוב אינו ברור כל כך ואין בכח ב"ד להגבות עוד לאחרים הכתובה הזאת, אבל בחוב דעלמא שהחיוב ברור הוא שפיר בני גוביינא הם ודו"ק:

סעיף ו' במחבר יש אומרים דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל וכו', דין זה למד הריטב"א ממה שאמרו (ב"מ דמ"ה ע"ב) מכר דינר זהב בכ"ה דינרי כסף וכו' נקנה הכסף בכל מקום שהוא, ומוקי הש"ס דהאי בכ"מ שהוא כמות שהוא קאמר, ואם התנה לתת מכיס זה של חדשות אינו יכול לתת לו מישינות אע"ג דישינות טובות משום דא"ל ליישנן קא בעינא. ומזה למד הריטב"א דבמוכרו סחורה אינו מורידו לשומא אלא מחויב לשלם במעות כמ שהתנה, הובא דבריו בשמ"ק שם ע"ש, ולפ"ז תמה אני על הסמ"ע כאן שכתב דלאו דוקא התנה אלא אפי' בסתם מחויב הלוקח לשלם במעות דוקא והא הריטב"א כתב להדיא דבהתנה מיירי, ועוד דהריטב"א גופי' הא למד דין זה ממ"ש בש"ס כמות שהתנה, והש"ס הא ודאי בהתנה מיירי כדקאמר להדיא שם, ואיך אפשר ללמוד שאפי' בסתם נמי הדין כן, ושוב ראיתי בתומים שהשיג נמי על הסמ"ע מכח קושיא זאת, הן אמנם דמה שהביא התומים ראיה דסתם יכול לסלקו במה שירצה, מדברי התוספת (ב"ק ריש פ' המניח) דהקשו להך גרסא ואי דליתנהו להנהו זוזי דמשמע דאין מחויב ליתן זוזי אחרינא, א"כ בזה ואמר לוקח מה בכך דלקחתי כדים שקול כדך בזוזך, ואי נימא דלוקח מחויב לטרוח ולסלק במעות אין מקום לקושית התוס', ומינה הוכיח דבע"כ התוס' סברי דאין מחויב לטרוח ולסלק במעות, וראיה זאת אמנם יש לדחות דהתם שאני כיון דהכדים הוה של המוכר גופא יכול לסלקו מזה וכמ"ש הקצוה"ח כאן לחלק בזה אבל סחורה אחרת איה"נ דלא מצי לתת לו, מיהו ממקומו הוא מוכרע דהריטב"א דוקא בהתנה הוא דסובר הכי, אבל בסתם איה"נ דמצי לסלקו נמי בשארי דברים ודו"ק:

סעיף ח' במחבר אם יש מעות ללוה ותולה אותם בעכו"ם וכו' מחרימין אותו וכו', מקור דין זה הוא בש"ס (כתובות דפ"ו) ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עושים עמו שלא כהוגן, ובשמ"ק שם הביא בשם הריטב"א וז"ל וקשיא לן ומשום דאמר של גוי הם כל כמיניה להימיניה הא ודאי כל מה שהוא ברשותו של אדם הרי בחזקה שהוא שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני, הם וגם אין אותו פלוני נאמן בכך עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מיגו, וי"ל שהגוי היה גברא אלמא והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם עכ"ל, ובתוס' בכתובות שם פירשו דהתם מיירי שרק מתחלה כשתבעו היה לו מעות והיה תולה אותם בגוי ועתה כשאמרו לו זיל טרח וזבין כבר הוציאם וזה שעשו לו שלא כהוגן מפני שעתה לא היה לו מעות בעין, וכנראה שפירשו כן משום הא קושיא, דאי גם עתה יש לו מעות בעין אין זה שלא כהוגן שאין הוא נאמן לתלותם בגוי, וכ"כ הריב"ש בכוונת התוס', ולפ"ז האי דינא שכתב המחבר כאן דהלוה נאמן לתלותם בגוי אפי' כשיש לו מעות בעין כמה שכתבו שם להדיא אם יש מעות ללוה, הוא דלא כמאן, דלשיטת התוס' אינו נאמן בכה"ג כשיש לו בעין לתלותם בגוי, ואפי' לשיטת הריטב"א דוקא בגוי אלם הוא דאין כופין לתת מעות, אבל באינו אלם כופין אותו ליתן מעות כיון דחזקה דמה שתחת יד אדם הרי הוא שלו, וכ"כ הש"ך לעיל (סי' צ"ט) בשם הגידולי תרומה דבאינו אלם כופין לתת המעות מכח הך חזקה ע"ש, ולכן מאוד יפלא על המחבר שסתם דין זה ומשמע דאפי' באינו אלם נמי אין כופין, והא איהו פוסק לעיל בסי' צ"ט דאינו נאמן לומר על דבר שבידו דשל אחרים הוא, וי"ל דהמחבר סובר דלא שייך החזקה הזאת כ"א היכי שרוצה להבריח לגמרי המעות אלו מחבירו ואינו רוצה לשלם כלל וכמו בהך דלעיל סי' צ"ט, משא"כ הכא דמכל מקום פורע לו במטלטלין או קרקע לא אזלינן בתר חזקה לכופו לפרוע במעות דוקא וכ"כ התומים והשע"מ כאן, אלא דאפ"ה קשה על מפרשי השו"ע שעברו בשתיקה לגמרי על דין זה, דאיך שהוא מדברי הראשונים שהבאתי משמע להדיא לחלק בין אלם לאינו אלם ואם המחבר סובר דאפילו באינו אלם נמי אין כופין הו"ל להראות מקורו וטעמו:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה