חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית מלוה · סימן צט
סעיף א' בהג"ה ואעפ"י שהיה יכול להחזירם או לומר לא היו דברים מעולם אינו נאמן דהוה מיגו במקום חזקה, ואין להקשות דהא מיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא ודוקא להוציא אי אפשר עי"ז אבל הכא דהוא להחזיק למה לא יוכל להחזיק מספיקא דהא קיי"ל בבעיא דלא איפשטא דהוה קולא לנתבע, דכבר כתב המ"מ (פ"א מהלכות מלוה דחזקה זו עדיפא הרבה שאין אומרים מיגו נגדה לכו"ע וכ"כ הש"ך לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו ע"ש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' מ"ז סעיף א') מזה באריכות, גם כתבנו שם ליישב קושית הלח"מ (פ"א מהלכות מלוה), דהא אמרינן הכא דאינו נאמן במיגו נגד חזקה הזאת, ואילו לעיל בסי' מ"ז כתב הטור דבלא הוחזק בב"ד מהימן המלוה במיגו אע"ג שהוא נגד חזקה, ועיין מה שכתבנו שם ליישב, וכעת נראה עוד דהכא מיקרי נמי להוציא ולא להחזיק, דהא כל נכסי הלוה משועבדים הם לבעל חוב וטוענים לבעל חוב כמו דטוענין ללוקח. ועיין בש"ך בסמוך ס"ק י"ג דמהאי טעמא הסרסור צריך שבועה אף דטוענין הבעל חוב שמא, משום דהוה כבא להוציא, ממשועבדים דצריך שבועה, והיינו דהחזקה של הלוה הוה כמו דהבע"ח בעצמם הם המוחזקים דכל הזכות שיש ללוה שייך הכל לבע"ח, ולכן אינו נאמן הלוה להוציא מחזקת הבע"ח אף ע"י מיגו משום דהוה כבא להוציא ואין מוצאין מחזקת הבע"ח מספיקא, כיון דדין זה בעיא דלא איפשטא אין מוציאין מבע"ח מספיקא:
ודע דבתשובת נו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ל"ז וסי' מ"ג) וסי' נ"א הקשה בהא דחיישינן לשאלה גבי איסור דאשת איש ביבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) דהא יש לנו חזקה מה שתחת ידו הרי שלו ע"ש:
ועוי"ל דחזקה דת"י הרי הוא שלו לא הוה חזקה כ"א כשהדבר הזה והחפץ שאנו דנין עליו הוא גם עתה תחת ידו, וכגון במה דמיירי הכא דהמעות שאנו דנין עליהם הם כעת ביד הלוה אלא שהוא אומר דלא שלו אלא של אחרים הם, בזה דיינינן לומר דחזקה דמה שתחת ידו הרי הוא שלו ואינו נאמן באומרו עליהם שהם של אחרים, אבל באבידה או גם בהרוג דעתה בשעה שאנו דנין על החפץ ודאי שאינו תחת בעליו דהא אבוד הוא וביד המוצא מונח, ירק אנו רוצים לדון דבשעה שנאבד נאבד ודאי מן הבעלים והבעלים הוא שאבדו אותו ולא השואל, בכה"ג שהחפץ בלא"ה אינו תחת יד הבעלים ולדון למפרע דהבעלים הם שאבדוהו, בזה לא מהני חזקה זאת, דהחזקה לא הוה כ"א להחזיק דבמה שהוא מוחזק שלו ולא של אחר הוא, אבל להחזיק למפרע דהבעלים דוקא הם שאבדו אותו לא שייך חזקה זאת, וכן בהרוג כיון דהשתא שכבר מת בלא"ה לא חשיב בעלים, ולדון למפרע לא שייך חזקה זאת כן יש לומר בזה ובזה מתורץ מה שהקשה בס' מראות הצובאות לאה"ע בסי' י"ז על הש"ך מדידיה אדידיה מהא דפסק לעיל (סי' ע"ה) ס"ק מ"ג וסי' צ' ס"ק ד' דגזלן נאמן לומר דידי חטפתי במיגו אע"ג דהוה נגד חזקה דתח"י אדם הרי הוא שלו ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא כיון דבשעה שאנו דנין אין החפץ ברשות הבעלים, דהרי הוא ביד הגזלן ולהחזיקו דמקודם כשהיה ביד הבעלים היה זה שלו, בזה אין בכח החזקה להחזיקו על למפרע:
שם בש"ך ס"ק ו' ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה וכו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל סי' ס"ב ליישב בזה השגות הב"ש על הש"ך:
שם בשך ס"ק ז' והיינו פלגא פקדון שלו אבל לענין פלגא מלוה אינו רק כשאר בעל חוב וכו'. וכל האחרונים השיגו על הש"ך במה שכתב דפלגא מלוה הוה כשאר ב"ח דזהו נגד הש"ס ופוסקים, ולי קשה נמי להיפוך אמאי בחלק הפקדון יטול חלק בראש נטעון לשאר ב"ח נאנסה, דהא הש"ך לקמן (סי' ק"ח ס"ק ח') הוכיח כדעה האחרונה שם דטוענין ליתמי נאנסה וכמו כן צריך נמי לטעון לב"ח:
שם בש"ך ס"ק י"ג דבעל חוב דין לוקח יש לו ואי'. עיין מה שכתבתי לעיל בסעיף א' מזה: