חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית מלוה · סימן צח
סעיף א' במחבר אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו אין אומרים מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, והנה בס' שערי המשפט הקשה דמסתימת הפוסקים משמע דנוטל בלא שבועה ולא חיישינן כלל שמא מחל לו דהוה טענת ספק דאין משביעין ע"ז אפי' היסת, ולזה הקשה דלפמ"ש הרמ"א לעיל (סי' ע"ה סי"ז) דכשיש רגלים לדבר משביעין שבועת היסת אפי' על טענת ספק, וא"כ ה"נ ראוי לחייבו היסת דרגלים לדבר שמחלו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו דהא מצינו לענין כתובה דאם לא תבעה כ"ה שנים מחלה, וא"כ עכ"פ גם לענין הלואה מיקרי רגלים לדבר, ולזה תירץ עפמ"ש המוהרי"ט חחו"מ סי מ"ה דמחילה בלב לא מהני דאף שיודע בעצמו שמחל לו יכול לחזור ולתבוע חובו דדברים שבלב אינם דברים אם לא היכי שיש אומ אומדנא דמוכח שמחל לו כמו בחזקת אורה ואונאה וכדומה, וא"כ ה"נ לענין הלואה אף אם האמת שמחל לו לא מהני דהוה דברים שבלב ואינם דברים וא"צ שבועה שלא מחל כיון דאף אם מחל לא הוה מחילה, אלא דשוב הקשה על תירוץ הזה מדברי הרשב"א בחדושיו לקדושין ד"נ גבי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דאסיקנא התם דדברים שבלב אינם דברים כתב וז"ל והא דתנן פ"ק דנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בהיה נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דברים שבלב הוה דברים התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות שרבתה תורה אותן וכו' אלא דכל כהאי לא דייקו כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל למה שאמר בפירוש כההוא דזבין וכו' ובאומר סבור הייתי שהוא כהנת אבל כל שהדברים שבלבו אינם מבטלים את מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהי' עובר שאין דברי לבו מבטלים שום דבר הוה דברים וכו' עכ"ל הרשב"א ולפ"ז מחילה בלב צריך להיות מועיל דהא אין בזה שום התירה לפיו ע"ש באורך, ולענ"ד נראה פשוט דמ"ש הרשב"א דהיכי שאין שום סתירה למה שבפיו הוה דברים, היינו כשרוצה לקיים מחשבתו ואנו דנין אם יש ממש במה שנתחייב בלבו, בכה"ג אנו אומרים דכיון שאין בזה שום סתירה למה שבפיו הוה דברים, אבל אם בא לחזור ממה שחשב בלבו פשיטא דמצי לחזור, דאפי' אי הוה דברים, מ"מ אכתי אין זה אלא דברים בעלמא, וכל מעשה שום קנין או פעולה אין נגמר בדברים בעלמא, ולמה לא מצי לחזור, וראיה ברורה לזה דאלת"ה אלא כל מחשבה שאינה סותרת למה שבפיו הוה כמעשה ממש דלא מצי תו לחזור, א"כ תקשה למה לי באומר אהא ה"ז נזיר ודוקא בשנזיר עובר לפניו כמבואר בש"ס (נזיר ד"ב), הא בלא"ה כיון דחישב בלבו על נזירות, אינו סותר למה שבפיו יהיה נזיר אפי' באין נזיר עובר לפניו, אע"כ דאפי' כשאינו סותר למה שבפיו אכתי אין זה אלא דברים בעלמא ומצי לחזור, ודוקא כשדיבר ואמר אהא ונזיר עובר לפניו, בזה הוא דמהני מטעם יד ולא מצי שוב לחזור, ואם בנזירות דלא בעינן בזה שום מעשה הקנין ובדברים חל הנזירות מטעם נדר, ואפ"ה מחשבה גרידתא לא מהני אם לא היה גם יד לזה, ויכול לבטל מה שחשב בלבו, כ"ש במחילה דמצי לחזור ולבטל המחילה שבלב אפי' כשאינו סותר למה שבפיו, ולפ"ז הכא דמיירי שרוצה לבטל המחילה, דהא בא לתבוע החוב ע"י השטר, ולכן אפי' נימא דמחשבה שבלב הוה דברים, אבל בכה"ג שבא לחזור ולבטלה פשיטא דמצי לבטלה אע"ג שאינו סותר למה שבפיו דאכתי יותר ועדיפא מדברים לא הוה, והרשב"א אינו מחלק כ"א היכי שעומד במחשבתו וכגון במאן דזבין אדעתא למיסק, דעומד הוא במחשבתו שבאם לא יעלה לא"י לא ימכור, בכה"ג הוא דמחלק בין אם סותר למה שבפיו, ואם סותר אינו חל מחשבתו מעיקרא אפי' כשרוצה בקיומה, אבל בבא לבטלה פשיטא דמצי לבטלה בכל אופן וזה ברור:
ועוד נ"ל יותר נכון דלא רק שמהרשב"א לא יקשה על המוהרי"ט, אלא אדרבה דבריו מכוונים ממש לדברי המוהרי"ט שכתב דמחילה בלב לא הוה דברים אם לא היכי שיש אומדנא לכך, ובודאי שגם הרשב"א סובר כן דבמקום שאין לנו אומדנא שמוכיחה על זה, ודאי שאפי' אם חשב בלבו דאין שום ממש במחשבתו, ובזה אפי' אין שום סתירה למה שמוציא מפיו דלא מהני ורק היכי דיש אומדנא המוכיחה על המחשבה שבלב, בזה הוא דחידש הרשב"א דאם אינו סותר למה שבפיו מהני מחשבתו, אבל במקום שאין אומדנא לא מהני אפי' כשאינו סותר בפיו, דמחשבה שבלב לא מהני כ"א במקום שיש אומדנא המוכיחה ע"ז, דאז מחשבתו מוכחת לכל, והראיה לזה דהא הרשב"א בקדושין שם כתב דההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דמיירי שקודם המכירה אמר שהוא רוצה לעלות לא"י ומפני כך הוא מחזר למכור נכסיו, ורק משום דלא פירש כן בשעת המכר קרינן זה דברים שבלב משום דדלמא חזר לאח"ז ע"ש, הרי דהתם יש אומדנא גדולה המוכיחה למחשבתו שבלב כיון דמקודם הזכיר זה בהדיא. ובכה"ג דוקא הוא דחידש דאפ"ה כיון דסותר זה למעשה המכירה אינו מועיל גם האומדנא לבטל את מעשה המכירה וחשבינן זה לדברים שבלב דלא הוה דברים, אבל במקום דליכא אומדנא המסייעו למחשבתו שבלב לא מהני כלל המחשבה שבלב ואפי' היכי שאינה סותרת שום דבר וגם מהש"ס מוכח כן בע"כ וכהראיה שהבאתי לעיל, דאלת"ה אלא דהרשב"א סובר דאפי' במקום דליכא שום אומדנא הוה דברים שבלב דברים במקום שאינה סותרת כלום, א"כ למה בעינן בנזיר שיאמר אהה ושיהיה נזיר עובר לפניו, הא בלא"ה אם חישב בלבו יועיל מחשבתו כיון שאינה סותרת שום דבר, אלא לאו דבמקום דליכא אומדנא דבריה שבלב לא הוה דברים, ולכן בעינן שיאמר אהה ונזיר עובר דבזה הוה אומדנא עמליא דלנזירות נתכוון, והיינו ממש כמוהרי"ט, ולפ"ז מעליא, במחילה דליכא שום אומדנא המוכיחה וכל זמן שלא שמענו ממנו שהיה בדעתו למחול, מהיכי תיתי נימא אנן שמחל לו, ע"כ שבכה"ג לא מהני כללן מחשבה שבלב אף אם אינו סותר לפיו וכהמוהרי"ט וזה ברור בעז"ה:
והנה בשער המשפט כתב להוכיח דהב"ח חולק על המוהרי"ט דלקמן (סי' קמ"ו) כתב ליישב דברי הטור שכתב דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והשיב לו המחזיק איני יודע של מי הוא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה לפיכך אם יש עדים למערער שהיתה שלו נשבע ונוטל את הקרקע מיד המחזיק, ותמה הב"י בבד"ה דשבועה זו מה טיבה כיון שאין המחזיק טוען שמכרה לו אמאי צריך המערער לישבע. ותירץ הב"ח שהמערער צריך לישבע שלא מחל לו את הקרקע דכיון דשתק כולי האי דלמא מחל לו ולכך צריך לישבע שלא מחל לו ואי אמרת דמחילה בלב לא מהני כל היכי דליכא אומדנא דמוכח שמחל א"כ למה צריך שבועה כלל, דהא אף אם האמת שמחל לו אינו מועיל ויכול לחזור, אלא ודאי שסובר דמחילה בלב מהני ע"ש, ולמה שבארתי גם זה יש לדחות דודאי בנידון דמיירי כאן דלמלוה יש לו שטר מקוים, בכה"ג אין משתיקתו שום אומדנא דמחיל, די"ל דמשו"ה שתק ולא תבע זה זמן רב משום דסמוך על השטר, ואפי' רגלים לדבר דמחל נמי לא חשיב זה, ומשו"ה אין מקום כלל לשבועה, חדא דבטענת ספק בלא רגלים לדבר אין משביעין לכו"ע, ועוד דאפי' ודאי מחל נמי יכול לחזור, דמחילה בלב בכה"ג דליכא שום אומדנא לא מהני כלל, אכן בהך דחזקה שאין עמה טענה דמיירי הב"ח, דאין שום שטר לבעלים, וא"כ על מה סמיך לשתוק ולא למחות, ובכה"ג דאין לו על מה לסמוך הוה השתיקה אומדנא דמוכח שמחל, ומהני מחילתו, וליכא למימר דסמיך התם ע"ז שיש עדים דידעי דשדה זו שלו ומשו"ה שתיק, דודאי שע"ז לא יסמוך דשמא לא ימצא העדים בשעה שיצטרך להם, ולמה שכתבתי קושית השעה"מ דלמה א"צ כאן שבועה, מעיקרו לא קשה, דאפ' בלא דין דמוהרי"ט. דבכה"ג דמיירי הכא דיש לו שטר מקיים אפי' רגלים לדבר דמחל נמי לא הוה כיון דיש לסמוך על השטר ומשו"ה שתק ובלא רגלים לדבר אין משביעין על טענת ספק, וכמו שכתבתי לחלק בין יש לו על מה לסמוך בשתיקתו אין שתיקתו ראיה, להיכי דאין לו על מה לסמוך, מוכח כן בש"ס (כתובות דק"ד,) ע"ש היטב ודו"ק: