חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית מלוה · סימן צז
סעיף א' במחבר מצוות עשה להלוות לעניי ישראל וכו' בש"ס דב"מ (דף ע"א) תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ועכו"ם עמי קודם וכו' ופריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכה אלא דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם, וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלוה), ויש לתמוה אפוא על הטור ומחבר שהשמיטו לכרוב רבותא הזאת, ונ"ל ליישב, דבאמת יש לתמוה מה איצטריך זה לאשמועינן דאפי' לעכו"ם בריבית, קודם לישראל בחנם, הא פשיטא הוא, דאפי' אם המצוה הזאת לא היתה עדיפא ממצוות צדקה, ובצדקה הא פשיטא דמחויב לתת אע"ג שמפסיד מהקרן מעותיו שנותן שלא על מנת להחזירם, וכ"ש כשיכול לעשות צדקה באופן כזה שאינו מפסיד כ"א מניעת הריוח, דאינו רשאי להפטר, דהא זהו עיקר החיוב של צדקה שמחויב לחסר משלו ולתת לצדקה, וא"כ כיון דמצוה דגמ"ח גדולה ביותר מצדקה וכמ"ש בש"ס דסוכה וכ"כ המחבר כאן פשיטא שמחויב לעשותה במקום שיש לו מניעת הריוח דריבית עכו"ם, וא"כ יקשה מה רבותא הוא זאת דאיצטריך זה לאשמועינן, וצ"ל דעיקר הרבותא הוא עפמ"ש הרמב"ם שם דלא רק שהיתר הוא להלוות לעכו"ם בריבית, אלא דמ"ע מן התורה הוא להלוותם בריבית מדכתיב לנכרי תשיך וסובר דמצות עשה הוא ומנה מצוה זאת במנין המצוות ע"ש, ולזה הוה שפיר רבותא דהוה אמינא כיון דהא נמי מ"ע הוא להלוות לעכו"ם בריבית אינו מחויב להקדים לישראל קמ"ל דאפ"ה מחויב להקדים, ואפשר לומר דלבד הספרי שהביא הרמב"ם דלנכרי תשוך מצוה היא גם מהש"ס גופא יהיה מוכח כדבריו דאל"ה לא שייך שום רבותא במה דמחויב להקדים לישראל ולא איצטריך קרא להכי, אע"כ דהרבותא הוא דאע"ג דמ"ע פ להלוות לעכו"ם בריבית אפ"ה ישראל קודם, ומכאן יהיה מקור הרמב"ם, ועיין במפרשי הרמב"ם שתמהו עליו בזה לפי שאין מקור בתלמוד לזה, ולענ"ד מכאן יהיה מקור הרמב"ם, ולפ"ז א"ש, דהנה הרמב"ם לשיטתו דמ"ע הוא להלוות לעכו"ם בריבית שפיר הוה רבותא אליביה דישראל קודם ולכן זכר רבותא הזאת, אכן הטור ומחבר דסברי ביו"ד (סי' קנ"ט) שרק מותר הוא להלוות לעכו"ם בריבית ולא מצוה וכשיטת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א ז"ל, ממילא לדידהו ליכא שום רבותא ולכן השמיטו הרבותא הזאת וזה נכון בעזה"י, ולפ"ז צ"ל דהרי"ף והרא"ש שהביאו לרבותא הזאת בע"כ דסברי נמי בזה כהרמב"ם דמצוות עשה יש להלוות בריבית לעכו"ם, ואין הרמב"ם יחיד בדין זה ודו"ק:
והנה בקצוה"ח הביא בכם הרשב"א הטעם דאין מברכין על מצוות הלואה וצדקה ומתנות עניים וכדומה מפני שאין המצוה תלויה כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו, ומנ"ל דכל מצוה שאפשר למיעקרא אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי מדאמרינן (כתובות ד"מ) וכו' אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אע"ג דאכתי לא עקרה כמאן דליתא דהא לא קביעא וכו' וגמרינן מיני' למורא וכיבוד אב ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקר שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול וזה הטעם בהלואה וצדקה עכ"ל, ולכאורה שדין זה דא"צ לברך על מצוות כאלו שאינה תלויה כולה ביד העושה אינו כ"א לפי ביאור הרשב"א והראב"ד בהך דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, דכל עשה שאפשר למיעקרה לא חשיבה עשה אפי' כל כמה דלא עקרה עדיין, משא"כ לשיטת רש"י בכתובות שם דמלמדין אותה לומר איני רוצה, ופי' דכופין אותה לומר לא בעינא וכמו שכתבנו בחבורנו שם בשם השמ"ק, ודוקא כשאמרה איני רוצה הוא דבטלה לעשה, אבל כל זמן שלא אמרה הכי לא נתבטלה העשה ע"ש ולפ"ז לא שייך זה כ"א במקום שאם לא תאמר הכי ימא מוכרח זה לעבור על ל"ת, וכמו התם שאם לא תאמר האשה לא בעינא יהא מוכרח הבעל לישא אשה שאינה ראויה ויעבור בל"ת, ובכדי להציל הבעל שלא יעבור בל"ת מלמדין או כופין את האשה שתאמר לא בעינא ותבטל העשה, משא"כ במצוות צדקה וכדומה, מהיכי תיתי נלמוד את זה שיאמר לא בעינא ולבטל את חבירו מקיום מ"ע ממילא שבכה"ג כל זמן דלא עקר זה המ"ע הוה העשה בתוקפה, ורשאי לברך ג"כ, ואמנם על מצוות צדקה והלואה פשוט דא"צ לברך אפי' לשיטת רש"י, דאע"ג דכל זמן דלא נעקרה חשיבה העשה בתוקפה, אפ"ה כיון דבידו לבטלה אי אפשר לברך, דהא כל הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן, ואיך יוכל לברך מקודם על מצוות צדקה והלואה דשמא לא יתרצה העני לקבל ותתבטל המצוה, והברכה יהיה לבטלה, וזה הוה טעם גמור על מצוות צדקה והלואה, דבזה גמר הדבר הוה קיום המצוה, וכל כמה דלא נגמר הדבר והעני לא קיבל לא קיים זה שום מצוה, ולכן חיישינן דשמא לאחר הברכה לא יתרצה הלה לקבלה, אכן על מצוות כיבוד אב לא שייך חשש זה, דהתם מיד שאמר לו אביו לעשות לפניו דבר וה מוטל המצוה על הבן לעשותה, ואף אם לאח"כ יחזור האב מדבריו ויאמר לא בעינא בפעולה זאת, מ"מ כל זמן שלא חזר, מקיים הבן המצוה, דהמצוה אינו תלוי' בקבלת הפעולה מצד האב, ואף אם לא יוגמר הפעולה מקיים הבן המצוה, ושפיר יכול לברך, וצ"ל דבודאי ככיבוד אב כזה שאינו בא בצוי האב ורק שהבן מעצמו הוא דעושה זה, וזה אפשר לומר דאין יכול לברך, דשמא אם יתודע האב יאמר לא בעינא. ונמצא דלא עשה שום מצוה, אלא דמסתבר שאפי' בשעה שעושה הבן שלא עפ"י צווי האב נמי מצוה הוא דעביד כל זמן שלא אמר האב לא בעינא, וא"כ למה לא יברך קצרו של דבר לשיטת רש"י אינו מבואר אכתי הטעם למה אין מברכין על מצוות כבוד אב ומורא וקימה בפני רבו ועיין מה שכתבנו עוד באריכות בביאור שיטת רש"י הזאת בחדושנו לעיל בסי' ט"ו:
סעיף ו' במחבר שאם משכנו הוא עצמו עובר בלאו. והנתיבות כתב דבעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס משכון וכו' אף שאפשר לתפוס חפץ קטן בעד פלגא דפקדון ותופס בכיון חפץ גדול כדי שיהיה בידו גם בעד פלגא דמלוה, והביא ראיה לזה מב"מ (דף ל' ע"א) בהא דבעי התם שוטחה לצורכה ולצורכו מהו ופשיט מהא דהכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותידוש פסולה ודחי שאני התם דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ, הרי מוכח דבמקום דליכא גזה"כ מותר כשמכוון בשביל דבר המותר ובשביל דבר האסור ע"ש. ולענ"ד ראיה זאת אינה מכמה טעמים, חדא דהא בדרך דחייה אמרו התם להך דשאני התם דכתיב אשר לא עובד מ"מ, ולא מצינן למיפשט מהתם לאיסור, ולדינא הא קיי"ל שם דאסור לשוטחה לצורכה ולצורכו וכמבואר לקמן (סי' רס"ז), וכמ"ש הרא"ש שם דלא איפשטא בעיא הזאת ואזלינן לחומרא, וכ"כ הרמב"ם (פי"ג מהלכות גזילה דהך בעיא לא איפשטא ולחומרא, ועוד דאפי' אי התם הוה איפשטא לקולא נמי אין ראי' מהתם, דהתם הא אין משתמש יותר עי"ז שיהנה ממנה גם לצורכו, ורק שבאותו השימוש שנצרך לצורכה יקבל תנאה גם לצורך עצמו, אבל להשתמש יותר בשביל לצורכו לא קא מיבעי לן כלל ופשיטא דאסור, והתוס' שם כתבו דמשו"ה מיבעי בשיטוח כסות דוקא משום דיש לחוש שמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה ע"ש, הרי דמספק דשמא יניחנה שטוחה יותר חששו לאסור, כ"ש היכי דודאי שוטחה יותר דפשיטא דאסור, ולפ"ז הכא שתופס יותר מכדי צורך הפקדון הו"ל לאסור אי מהתם אנת בעית למילף, ועוד בה שלישיה היכי אפשר למיפשט מהא דהכניסה לרבקה ודשה, דהא ודאי בממון היכי שרוצה להוציא מחזקת ממון, דממון כזה חמירא מאיסורא. דהא באיסור אזלינן בתר רובא ולהוציא ממון לא מהני רובא ועמ"ש הצל"ח (ברכות די"ט) גבי הא דאמר התם איסורא מממונא לא ילפי' וגם התם בב"מ גופא דפשיט על בעיא דלצורכו ולצורכה מהך דהכניסה לרבקה הקשה בשמ"ק היכי בעינן למיפשט ממונא מאיסורא, ותירץ דהתם אינו בא להוציא וכיון דלא הוה מישקל ממר ומיהב למר שפיר ילפינן מאיסורא ע"ש, ולפ"ז הכא דהוה להוציא ממון פשיטא שלא נוכל למיפשט מאיסורא דהכניסה לרבקה, וגם לא מהבעיא דצורכו ולצורכה אע"ג דהוה נמי ממונא, אינו להוציא, אבל להוציא ממון אין לנו שום ראיה להתיר. ובזה נדחה נמי מה שהביא בספר נח"י ראיה להנתיבות דבכה"ג שרי ממ"ש הר"ן (ביצה די"ז) במה שאמרו שם ממלאה קדירת בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת וממלא חביות של מים וכו' וכתב הר"ן דמשמע מזה דלהרבות בשיעורא ביו"ט מותר כיון דסגי בחד טרחא וכו'. א"כ ה"נ בנ"ד מותר לתפוס גם בעד פלגא דמלוה כיון דהוה בטורח אחד ע"ש, ולמה שביארתי אין שום ראיה מהתם דממונא להוציא לא ילפינן מאיסורא:
שם במחבר לא ימשכנו הוא בעצמו. עיין בחדושנו לעיל סי' ד' שבארתי דין זה באריכות והעליתי שם דשלש מדריגות יש בזה, חוב הבא בהלואה אסור לתפוס בעצמו אפי' ברשות ב"ד, וחוב הבא מכח גזילה ושכירות רשאי ברשות ב"ד למשכן גם בעצמו, אבל אינו רשאי למיעבד דינא לנפשי ולתפוס שלא ברשות ב"ד, ובחפץ מבורר שגזל או שרוצה לגזול רשאי למיעבד גם דינא לנפשיה, והיינו דרב נחמן דבמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי' ע"ש היטב:
ועיין בקצוה"ח כאן ס"ק ב' דבמקום דמתיירא שלא יכפור הלוה רשאי למשכנו, ולעיל בסי' ד' כתב השער המשפט דהיכי שכופר לו חובו רשות בידו למשכנו שלא בעדים כדי שיהא נאמן במיגו דלא תפסתי דאף דאסור למשכנו בעצמו היינו במקום שיכול למשכנו עפ"י ב"ד, אבל בכה"ג דלא יוכל לגבות עפ"י ב"ד יכול לתופסו בעצמו, וראייתו מסוגיא דספק מלוה ישינה דאמאי כשר לשבועה הא גם לדבריו כשחוטף בשביל מלוה ישינה גזלו הוא כשחוטף בעצמו וא"כ אמאי כשר לשבועה. אע"כ דהיכי דלא מצי לגבות כ"א ע"י תפיסה מותר לתפוס בעצמו ע"ש, ודחיתי ראייתו באריכות ע"ש, ועיין מה שכתבנו עודן בחדושנו לקמן (סי' שנ"ט) לדחות ראייתו ולהוכיח מש"ס ערוך דלא כוותי':
והנה הרמ"א לעיל (סי' ד') כתב דהכי שאין צריך למשכנו כעת, כי החפץ כבר אצל המלוה בפקדון מותר לתופסו ע"ש, ובקצוה"ח הביא מדברי הזוהר שאפי' בפקדון יש איסור גמור לעכבו ומשום דצריך ומחויב למיעבד בו השבה, ובחדושנו שם העליתי דלתפוס הפקדון עד שילך עמו לדין רשאי, ורק לתפוס הפקדון בתורת גוביינא ואינו יורד עמו לדין הוא דאוסר הזוהר ע"ש היטב:
סעיף י"ד במחבר אלמנה בין שהיא עניה וכו', ובש"ך השיג על הסמ"ע שכתב וה"ה גרושה, דהא טעמו של אלמנה הוה בכדי שלא לצער את האלמנה, וזה לא שייך בגרושה ע"ש, ועיין בחינוך שכתב להדיא טעם דאלמנה דהיינו משום דלבה שבור ואסור לצערה ע"ש, ולפ"ז מסתבר כהש"ך והתומים דאפילו גרושה מותר וכ"ש פנויה:
שם בסמ"ע ס"ק כ"ה העלה שגם בדין דאוכל נפש אם עבר אינו לוקה משום דהו"ל ניתק לעשה ע"ש, ומפני שכל דבריו בזה לא נהירין לי הוצרך אנכי להאריך דהנה בב"מ (דף קט"ז) קאמר שם ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתי' מחברי' אתא לקמי דאביי א"ל זיל אהדורי דהו"ל כלים שעושין בהן חיי נפש, ובתוס' שם בד"ה וחייב הקשו מזה על מ"ש במשנה דהחובל רחיים חייב שתים, והיכי לקי על לאו זה והא הו"ל ניתק לעשה מדאמר אביי זיל אהדרי' ע"ש, ולכאורה קושיתם תמוה דהא שיטת התוס' בב"מ ר"פ איזהו נשך דלאו דאונאה אע"ג דחייב להחזיר האונאה אפ"ה לא הוה זה לאו הניתק לענין לפטור ממלקות משום דלא ניתקה התורה בהדיא שהחזירה הוא תיקון הלאו כמו שניתקה בגזילה השב תשיב ועיין מש"ש בארוכה, וא"כ מאי מקשו אמתני' דאמאי לקי, וכן מה דמקשו התם אח"כ אאביי דהיכי חשיב ליה ניתק לעשה כיון דלא ניתקה בהדיא, הא תרווייהו ניחא דבמתניתין דמיירי לענין מלקות לא מיקרי זה לאו הניתק כיון דלא ניתקה התורה בהדיא, ושפיר מלקינן, ואביי דחייב לאהדורי, היינו משום דבחזרה מיהא חייב כמו באונאה דאע"ג דלא ניתק הכתוב בהדיא להחזיר האונאה כמו שניתקה בגזילה להשיב הגזילה אפ"ה חייב להחזיר האונאה, וה"נ חייב להחזיר אע"ג דלא ניתקה התורה בהדיא, אבל לא משום דחשיב ליה לאו הניתק לעשה לפטור גם ממלקות, וצ"ל דהכי הוא כוונת התוס', דבע"כ אביי דקאמר לאהדורה, היינו ולנתק ממלקות, דבשלמא באונאה י"ל דאע"ג דהמלקות אינם מנותקים אפ"ה חייב להחזיר כיון דסוף סוף ממון חבירו איכא גבי' שנטלם ממנו באונאה, אבל הכא אי לאו לנתק המלקות למה יהיה חייב לאהדורי דהא בעד החוב שמגיע לו הוא נוטל את המשכון, אלא צאו דלנתק את המלקות קאמר לאהדורי ויסבור שאפי' בכה"ג דלא ניתקה בהדיא נמי פטור ממלקות כיון ואפשר לתשלומין, ולזה שפיר הקשו בתרתי, אמתניתין דאמאי לקי, כיון דלאביי מתוקן המלקות בחזרה, ואאביי גופא אמאי באמת מתוקן המלקות, כיון דאליבא דאמת כל היכי דלא ניתקה בהדיא שהחזרה הוא תיקון הלאו לא הוה לאו הניתק לענין מלקות:
והנה זה לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלוה) ואם עבר וחבל כלים של אוכל נפש מחזירו בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שהחזירו לוקה עכ"ל, ולא כתב שום טעם לזה שהביא דהיכי שהמשכון קיים דמחזירו ואינו לוקה רק אח"כ גבי נכנס לביתו וכו' כתב דאינו לוקה משום שניתק לעשה שנאמר השב תשיבם, ואם לא קיים העשה כגון שנאבד או נשרף לוקה ע"ש, והכא ביאר להדיא דכל היכא דאיתא למשכון בעין דאינו לוקה מטעם דניתק לעשה, אבל בהך דינא דחבלו אוכל נפש לא כתב טעם דניתק לעשה, הן אמנם דבסמ"ע האריך וכתב שגם בדין דאוכל נפש יהיה טעם הרמב"ם משום דניתק לעשה וסמך כאן על מה שכתב אח"ז וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם ע"ש, ולענ"ד לא מסתבר לומר הכי' דלשון ניתק לעשה אין שייך כ"א היכי דניתקה בהדיא, אבל לאו שלא ניתק בהדיא אע"ג דאיתא בחזרה לא שייך לקרוא אותו כ"א בלשון לאו הניתן לתשלומין, ולא בלשון ניתק לעשה, וכמו דמחלק הרמב"ם גופא (פי"ח מהלכות סנהדרין), לאו הניתק, ולאו שניתן לתשלומין, לשני סוגים, אלא טעמו דהרמב"ם דפטור באוכל נפש היכי דהמשכון בעין, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דכל לאו הניתן לתשלומין נמי אין לוקין וכדס"ל הכי (פי"ח מהלכות סנהדרין) ע"ש, אבל לא משום ניתק לעשה, והיינו דדייק הרמב"ם גבי לאו דנכנס לביתו לכתוב מפורש משום ניתק לעשה דהשב תשיב את העבוט, אבל באוכל נפש דלא ניתקו הכתוב להדיא לא הזה לאו הניתק, ומשו"ה לא זכרו הרמב"ם, אלא טעמו משום דאיתא בחזרה ודלא כהסמ"ע, ואין להקשות דא"כ אפי' נשרף ונאבד המשכון נמי יפטור ממלקות, דהא אכתי איתא בחזרה ע"י תשלומי הממון וכמו באונאה דפטור ממלקות מהאי טעמא דניתן לתשלומין, דיש לומר דלאונאה פשיטא דלא דמי, דהתם הוה עיקר הקפידה באזהרת ממון חבירו, והיכי דמחזיר הממון שפיר מתוקן האיסור, אבל הכא בחבל כלים דאוכל נפש דעיקר קפידת ואזהרת התורה שלא ליקח מאתו דברים שעושים בהם חיי נפש, משו"ה אין מתוקן האיסור בתשלום הממון עד שיחזיר לו דוקא את החפץ בעין, אלא דאכתי יקשה מההיא דהשבת העבוט דהתם נמי לא הוה הקפידה מחמת הפקעת ממון חבירו, שהרי בחובו הוא דנוטלו, אלא הקפידה הוא שלא יעשה אדם דין לעצמו ואפ"ה מנותק ע"י תשלומין. אכן באמת גם חזה לא יקשה על הרמב"ם דאיהו לשיטתו שסובר והאמת בהשבת העבוט גופא לוקה במקום דאין המשכון בעין וכמ"ש שם בפ"ג מהלכות מלוה. ולא חשבו ללאו הניתן לתשלומין מהאי טעמא גופא כיון דהקפדה לא הוה מחמת ממון חבירו וס"ל דלא מפקחי לאו הניתן לתשלומין כ"א במקום דהחזרה הוא תקון הלאו מעין עבירה שעבר, וההיא טוביא דמעות בהשבת העבוט כבר כתב המ"מ שם דלרמב"ם היה. גרסא אחרת בש"ס שם, ולפ"ז מיושב קושית התוס' דב"מ, דשפיר אמרינן דהא דלקי היינו כשנרדף או נאבד דאינו מתוקן בתשלומין, דבכה"ג דהקפידה הוא לא מחמת אזהרת שמא אין מנותק ע"י תשלומין ודלא כהסוגיא, דמכות וכסברת הרמב"ם:
וגדולה מזה ס"ל דאפי' אם נקיים הסוגיא דמכות כפשוטו דהשבת העבוט מחזקן בתשלומי הממון, אפ"ה אין ראיה מהתם להך דאיסור אוכל נפש, דהנה הראב"ד (פ"ג מהלכות מלוה) נמי ש"ל כשיטת התו' בזה, דהשבת העבוט מנותק בתשלומי הממון ואין לוקה אפי' כשנאבד המשכון, והשיג על הרמב"ם דפסק דכשנשרף המשכון לוקה, ואפ"ה בדין דאוכל נפש לא השיג על הרמב"ם ומודה לו דאם נשרף המשכון לוקה, וכבר עמדו המפרשים בזה, ובטעם הדבר נ"ל דלא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דבהשבת העבוט כיון דבעצם המשכון אין נ"מ זה או זה, להכי הוה חזרת הממון דומה כחזרת המשכון, וכמו דבחזרת המשכון גופא מתוקן האיסור כדגלי קרא בהדיא השב תשיב, ה"נ בחזרת הממון, דאיזה נ"מ שייך לחלק בין ממון למשכון, אבל הלאו דרחיים ורכב שהקפידה הוא על עצם המשכון משום שהוא דבר שעושין בו חיי נפש, אפי' כי מחזיר לו שווין בממון נמי אין מתוקן האיסור דאכתי אין מחזיר לו דבר שעושין בו חיי נפש, ואנן בעינן שיחזיר לו דוקא דבר שעושין בו חיי נפש כמו שלקח ממנו, והן אמנם דהמ"מ טען על הראב"ד דהא השבת העבוט נמי אין הקפידה כ"א משום שנכנס לביתו בע"כ, וא"כ איך יתוקן בתשלומין, אכן לי נראה סברת הראב"ד נכונה, דאי כסברת המ"מ א"כ אפי' בחזרת העבוט גופא נמי לא יהא מתוקן, דהא התקון אינו מעין העבירה, וסוף סוף איסורא דעביד ליכנס לביתו בע"כ עביד, וכיון שגילתה תורה דאפ"ה מתוקן בחזרת המשכון, א"כ ה"נ בחזרת הממון נמי מתוקן:
דבין ממון למשכון גופא פשיטא דאין לחלק, ואם באנו לחלק ולומר כיון דאין החזרה והתקון מעין הלאו אין מתוקן אפי' בחזרת המשכון עצמו לא הוה תיקון מעין האיסור. ומיושב שפיר סברת הראב"ד, ועוי"ל דמטעם אחר לא דמי איסור דאוכל נפש לאיסור דהשבת העבוט, דהתם בהשבת העבוט דניתקה התורה להשבה בהדיא, אמרינן דכל מה דמשיב מהני ואפי' ממון, אבל באוכל נפש דלא ניתקה בהדיא להשבה די שנימא דבחזרת המשכון גופא מהני, אבל לא בתשלומי הממון, ויש להסביר זה, דהנה בעצם טעם הדבר דכל לאו שניתן לתשלומין ולחזרה דאינו לוקה אע"ג דהתורה לא ניתקה בהדיא, ויש להבין, דכיון שהתורה לא גלי לן שהחזרה הוא תיקון הלאו, מנ"ל מעצמנו לומר דהאיסור שעשה מכבר יתוקן ע"י החזרה, וזהו באמת טענת החולקים דסברי דכל היכא דלא ניתקה התורה בהדיא אין מתוקן בחזרה וכמו דמסקו התוס', וצ"ל דסברתם הוא שכיון דהקפידה התורה משום אזהרת ממון כמו באונאה וכדומה, וכי מחזיר לו מה שלקח ממנו נמצא דלאו מידי עבד דלא חסרי' מידי ודומה כמו שלא עבר כלל על הלאו, ואין הטעם משום דהלאו ניתקן אלא דדומה כמו שלא עבר כלל, ולפ"ז י"ל דבהשבת העבוט דניתק בהדיא להשבה, דההשבה הוא תיקון הלאו, וכיון דמטעם השבה ותיקון הוא. כל מה דמשיב הוה השבה ואפי' ממון נמי, אבל לאו דאוכל נפש דלא ניתק בהדיא להשבה, וא"כ מטעם תיקון הלאו ליפא הכא, דמנ"ל לומר מעצמנו שהלאו יתוקן בזה, ובע"כ דמטעם דדומה שלא עבר כלל, וזה אין שייך כ"א כשמחזיר את המשכון גופא, דבזה שפיר אמרינן כיון דאהדריה לאותו חפץ שנטל ממנו דומה כמו שלא חסריה מידי, אבל בחזרת ממון אי אפשר, דליכא למימר דלאו מידי עבד כיון דאפסדוה למשכן שלו, ומטעם השבה נמי לא שייך וכמו שביארתי, ומיושב דבריו של הראב"ד דהשבת העבוט ס"ל דהוה מתוקן בתשלומין אע"ג דהקפידה אינה אזהרת ממון, ובלאו דרחיים מודה דאין מנותק לתשלומין. ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' מההיא דמכות. דלא דמי כלל להשבת העבומ וכמו שכתבתי ודו"ק:
שם בהג"ה ופרות החורשות מופר למשכנם, ובסמ"ע כתב שהרמ"א כתב כן לאפוקי מדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ע"כ, אכן בשמ"ק לב"מ הביא בשם הר"ן גבי חבל זוג של ספרים דמזה מוכח שגם חבל כלי אומנות של אומנין דינם ככלי שעושין בהם אוכל נפש ע"ש, ולפ"ז לא הרמ"ה יחיד הוא בזה וגם הר"ן סובר כוותיה, וגם לשון הברייתא חבל זוג של ספרים משמע כפשטיה, דהיינו כלי אומנותו, ואילו לשיטת הטור בהכרח לפרש דהיינו מספרים שגוזזין בהן ירק וכמו שהגיה הרמ"א בסמוך וזה דחוק, ולשון הש"ס פשוט יותר כהר"ן ורמ"ה:
שם בש"ך ס"ק ו' וכן אם גזל וגזילתו בעין, וכו' עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ד') באריכות מזה:
סעיף ט"ו במחבר שפריעת בעל חוב מצוה וכו', עיין בפ"ת מה שהביא בשם ארעא דרבנן להסתפק אם פריעת בע"ח הוי מצוה מן התורה כדכתב רש"י בכתובות דנפקא לו זה מקרא דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק, או שמא אינו אלא אסמכתא. דפשטיה דקרא במדות הוא דכתיב, ונסתייע זה מדברי רש"י (כתובות פ' מי שהיה נשוי) בעובדא דקטיני דארעא דיתמי ע"ש. ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ל"ט) להוכיח דרק בס"ד הביא רש"י מקרא דהין צדק, אבל למסקנת הש"ס גם רש"י סובר דהוה מה"ת מקרא דאשר יוציא אליך את העבוט ע"ש מילתא בטעמא, ומה שכתב שוב דמה שסובר רש"י דאינו אלא מדרבנן גבי קטינא דיתמי, דהיינו דוקא ביתמי שאינו אלא מפני כבוד אביהם, אבל הלוה גופי' מצוה דאורייתא ע"ש, אשתמיטתי' שכן כתב רש"י גופי' בכתובות (דף פ"ז) בד"ה מצוה וז"ל משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופו על כך דלאו מ"ע מפורש הוא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן מעלמא עכ"ל, הרי להדיא דביתומים שאינה מ"ע מפורש אלא מצוה דרבנן משו"ה אין כופין, משא"כ בדידיה גופי' דמ"ע מפורש מה"ת הוא מקרא דיוציא אליך ודו"ק:
סעיף ט"ו בהג"ה מצוות השבת העבוט הוא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולכן אין ב"ד של מטה מחויבין לכוף אבל אם רוצים לכוף דרשות בידם, וקשה לי הא התוס' (סנהדרין ד"ב) כתבו דלכפייה צריכים ב"ד מומחים דוקא, וא"כ האידנא דליכא סמוכין איך אפשר לכפות, ומיהו הכא אפשר ליישב עפ"י מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' א' סעיף ג') וכן בחדושנו לסי' כ"ו דהא דלכפייה על מ"ע צריכין מומחין, היינו במ"ע שלא באה לתקן הלאו וכמו עשיית סוכה לולב וכדומה, אבל עשה דהשבת העבוט שהיא באה לתקן הלאו דלא תשכב בעבוטו, ואי לא נכוף אותו להשיב העבוט יעבור בלאו, ולכן בכדי שלא יעמוד באיסורו לעבור על הל"ת, פשוט הוא שאין צריך לזה מומחין וגם ב"ד הדיוטות מחויבים לאפרושי מאיסורא, והיינו נמי טעמא דכופין לפרוע חוב כמבואר לקמן (סי' ק"ז) דהיינו נמי משום דכיון דאם לא ישלם עובר בלאו דלא תעשוק וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה) וא"כ הוה נמי לאפרושי מאיסורא, אלא דלפ"ז תמוה מה שכתב הרמ"א דדוקא אם רוצים לכוף הרשות בידם אבל מדינא אינם מחויבים לכוף, והא בכה"ג דהוה לאפרושי מאיסורא, לא רק רשות אלא חיוב יש ע"ז לכופו לאפרושי מאיסורא, ואפי' ב"ד אין צריך לזה וכמו שהוכיח הנתיבות לעיל (סי' ג') דבמקום אפרושי מאיסורא א"צ ב"ד, וכו"ע מחויבים בזה ע"ש. ובחדושנו לעיל שם הוכחנו דדעת התוס' הוא שאפי' במקום אפרושי מאיסורא נמי בעינן מומחין דוקא ע"ש. ושמא דהיינו מ"ש הסמ"ע דהתוס' חולקים על דין זה דהרשות בידם לכפות, והיינו משום דלשיטתם דבעינן מומחין אפי' במקום דלאפרושי מאיסורא כמו שהוכחתי בחדושנו לעיל בסי' א' ועיימ"ש החת"ס חחו"מ סי' קע"ז מזה:
סעיף כ"א בהג"ה ובלבד שלא יהיה תוך זמנו, והש"ך השיג דהא קיי"ל לעיל (סי' ע"ח) דאמרינן מיגו במקום חזקה, ועיין בקצוה"ח שחילק דדוקא מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינין במקום חזקה, וגם בשער המשפט בחידושיו לעיל סי ע"ח חילק כזה ע"ש:
סעיף כג במחבר מסדרין לב"ח וכו'. עיין בס' נח"י כאן שהעלה דבשעה שמת הלוה וגובין את החוב מן היורשים אין מסדרין להם ע"ש:
סעיף כ"ד במחבר ואפי' תפסה משל בעלה וכו' מוציאין מידה וכו' אין הלוואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה, וטעם הדבר מפני ששעבודא של מלוה הוא מן התורה. ומזונות האשה מדרבנן, ולפי שיסוד דין זה נבנה רק על הא דמזונות אינה אלא דרבנן וכפשטיה דברייתא (כתובות דמ"ז) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, דלשון זה משמע דאינו אלא תקנתא דרבנן, ואלולי דמסתפינא. מרבותינו הראשונים ז"ל היה נ"ל מסוגיית הש"ס דליכא שום תנא דיסבור הכי, דכן איתא התם בש"ס אמר רבא האי תנא סובר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו' ראב"י אומר לפום שארה וכו', ולפי מובן הפשוט דכוונת רבא הוא על הך ברייתא שמביא דשארה אלו מזונות, ואכן אי נפרש כן קשה לי ט טבא, כיון דת"ק ור"א ודאי סברי דמזונות דאורייתא, לת"ק נפיק מקרא דשאירה, ולראב"י מקרא דעונתה, א"כ מאי קאמר רבא האי תנא בלשון יחיד, הכי הול"ל הנך תנאי בלשון רבים. וכ"ש דיקשה כזה לפמ"ש התוס' שם בד"ה ראב"י שגם ראב"י סובר נמי דהוה דאורייתא ע"ש שכ' כן בשם רשב"ם, ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר לגמרי דרבא קאי על תנאי דברייתא הקודמת דתקנו מזונות, דלפום מאי דמפכינן להך ברייתא לקמן ותני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, א"כ י"ל דתנא זה סובר באמת דמזונות הוה דאורייתא, וכ"כ בשמ"ק שם דלהאי תנא לא מכרע מילתא, ולמאן דמפיק לברייתא זאת שפיר סבר דמדאורייתא, ולזה לרבא לשיטתו (כתובות דפ"ג) דסובר כרב הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית, ומכלל דמפיק, לברייתא זאת ותני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, א"כ לדידי' באמת תנא דברייתא סובר דמזונות דאורייתא, והיינו דאשמועינן רבא, דאע"ג דכפי הכתוב אצלנו תקנו מזונות מוכח דס"ל לתנא זה דמזונות הוה מדרבנן, מ"מ אליבא דאמת סובר האי תנא דאורייתא ומפכינן לה. וזה היה נ"ל ברור, ומיושב בזה גם קושית התוס' שם בד"ה וראב"י דברייתא דתקנו כמאן אתיא, ולדברנו גם תנא דהך ברייתא סובר דאורייתא, ולפ"ז היה נראה כאן לפסוק כהב"ח דאין מוציאין מיד האשה כיון דלמה שכתבתי לית מאן דסובר בש"ס דמזונות דרבנן, זולת דהראשונים לא הבינו כן, ואני רק כמעורר שמא יהיו דבריי סניף לפסק הב"ח בזה ודו"ק, ועין עוד בש"ך שצירף נמי לדעת הפוסקים דסברי שעבודא דרבנן וא"כ גם חוב של מלוה אינו כ"א דרבנן, ואף כי בקצוה"ח דחה לדברי הש"ך דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו לגבי לקוחות ויתומים אבל מיניה הוה דאורייתא ומחויב מן התורה וכתובה אינה אלא דרבנן אפי' מיניה דידיה ע"ש, ומדויל ידיה משתלם בזה, דהא הקצוה"ח גופא לעיל (סי' ל"ט סק"א) הוכיחו דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' מיני' דידי' נמי אין חיוב נכסים ע"ש:
סעיף כ"ה בקצוה"ח ס"ק י"ג מבאר החילוק שבין שנויי דר' אבא בב"ק דנעשה כמו שהקנה להם כסות אשתו ובניו לבין שנויי דר' אבהו דשליחותייהו עבדי, דלר' אבא דאמר נעשה כמו שהקנה א"כ קנין ממש ליכא אצל האשה כיון דבלקיחתן לשמן לא זכה לאשתו ובניו וא"כ ע"כ הבעל זכה תחלה לעצמו ומדידיה לדידה קא אתי במה זכתה האשה כיון שלא משכה בהן ואינו אלא נעשה והיינו שעשו שאינו זוכה כזוכה ונעשה כמו שהקנה להו בקנין גמור ולכן הוליד מזה דלא אמרינן נעשה אלא במקדיש ומעריך אבל גבי בע"ח לא כיון דלא זכתה בהן ושפיר טריף הבע"ח וכ"ש במוכר כסותו שהלוקח יש לו בכסות אשתו, והקשה לפי"ז מההיא דכתובות (דף נ"א) דמייתי ראיה דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו, הא י"ל שדוקא במקדיש אמרו נעשה ולא בשאר מילי ע"ש, ובמכ"ת אשתמיטתי' דברי השמ"ק בב"ק שם בשם הרשב"א דמתחלה רצה גם הוא לפרש הכוונה במה שאמר ר' אבא נעשה דאינו אלא תקנה במקדיש ואין זה מטעם קנין, דודאי דאשה לא זכתה בלא משיכה אלא לב ב"ד מתנה במקדיש וכהקצוה"ח אבל אח"כ דחה זה מכח ההיא דכתובות גופא כקושית הקצוה"ח, ומכח זה מסיק דודאי דינא קאמר רי אבא והאשה קונה מדינא, ואע"ג דלר' אבא ודאי דלא הקנה להם בשעת קנייה דנימא דשליחותו עביד לזכות להם מיד המוכר אלא לאחר שקנאם הקנה אותם להם ואפ"ה לא קשה היאך קנה ומי זכה להם, די"ל דכל שדעתו קרובה להם הרבה כמו אשתו ובניו גמר דעתו בהקנאה ואפי' להפקיע מיד המקדיש דאורייתא וכההיא דריש פ' השוכר את הפועל במס' ע"ז גבי החנווני המקיפו כיון דאורחיה לאקופי' מקני ליה דינר בכיסיה ולא בעי משיכה ע"ש, ונדחים כל דברי הקצוה"ח: