חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קיח
סעיף א' במחבר וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו וכו' והוה"ד לאשה בכתובתה וכו'. והנה גם אשה בכתובתה לא מהני כתבה דו"ד בלא קנו מידו וכמבואר בש"ס (כתובות דצ"ה) דפריך וכי כתבה לי' מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עליך וכו' ומשני בקנו מידו. והנה בתוס' שם בד"ה וכי כתבה מאי הוה הקשו דמאי פריך הש"ס והלא לא בא לידה הנכסים והוה ככותב ועודה ארוסה דמהני הסילוק גם בלא קנין כמבואר בש"ס שם (דף פ"ג), אכן לפרש"י שם דמה דמייתי הראיה מדרב כהנא דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ומהני הסילוק, היינו משום דבזכות שיש לו מדאורייתא אין יכול לסלק עצמו אפי' מדבר שלא בא לידו עדיין, ואי הוה ירושת הבעל דאורייתא לא מהני הסילוק אפי' בעודה ארוסה, כמו שאינו יכול לסלק עצמו מירושת אביו ואפי' קודם שהגיע לידו, ורק כל הסוגיא דהתם אזלא אליבא דמ"ד ירושת הבעל דרבנן ובדרבנן מהני הסילוק מטעם דיכול לומר אי אפשי בתקנה שתקנו לטובתי, וע"ז מייתי שם הראיה מדרב כהנא נחלה הבאה ממקום אחר, פי' שאינו ירושת אבותיו רק ע"י מעשיו באה מכח תקנת חכמים יכול להתנות וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, וכ"כ הר"ח שדוקא בדרבנן יכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לידו עדיין, וא"כ לק"מ קושית התוס' דהא התם השעבוד שיש לה על כתובתה משועבד לה מן התורה, ובדאורייתא לא מהני הסילוק בלא קנו מידו, ורק הקושיא של התוס' הוא לשיטתם, שזה פשיטא דבדבר שלא בא לידו מהני הסילוק, והראיה דרב כהנא מביא דמהני גם בדבר שלא בא לעולם ע"ש, וא"כ באשה כיון שכבר זכתה בשעבוד מצית לסלוקי, אבל לשיטת רש"י לק"מ, כיון שמכר שדה המיוחד לכתובתה וכיון שייחד שדה זו לכתובתה ממילא הוה דאו' שלה, ועוד יותר מזה היה נ"ל דאפי' היכי שלא שעבד לה בכתובתה שום שדה והכתובה נכתבה שלא באחריות, דאז אין לה שום שעבוד מה"ת, רק מתקנת שמעון בן שטח, מ"מ אינה יכולה לסלק עצמה, דהא עיקר התקנה לא לטובתה נתקנה רק לטובת הבעל בכדי שימצא אשה, דבתחלה לא היתה רוצית שום אשה להנשא וחשש שמעון בן שטח לתקנת הבעל ותיקן אחריות כדאיתא להדיא בכתובות (פ' האשה שנפלו) בתחלה היו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקין שמעון בן שטח וכו' ע"ש, וכיון שעיקר התקנה לטובת הבעל איתקן לא מצית האשה לומר אי אפשי בתקנה:
אלא דאכתי צריך ביאור דהא עיקר ההוכחה דבעינן דוקא קנו מידו הוא מכח קושית הש"ס וכי כתבה לי' מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עליך לא אמר כלום, והא לפמ"ש המוהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מ"ה) דבסילוק יכול לחזור משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ מאי מקשה הש"ס מאומר אכותב הא יש לומר משו"ה באומר לחבירו דין ודברים כו' לא מהני, אין זה משום דלשון זה גרוע הוא ולא מהני בלא קנין, אלא משום דיכול לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל בכותב דהוה מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ואפי' בלא קנין נמי מהני, ויש לומר דהא המוהרי"ט גופא כתב דכשמסלק הבעל מפירות ומכירה לא מצי שוב לחזור משום דכיון דבאמת הקרקע הוה של האשה ורק שלבעל יש שעבוד. ותיכף כשמסלק עצמו זכתה היא בזכות שיש לה ולא מצי שוב הבעל לחזור, וא"כ התם נמי באומר לחבירו, דהיינו שותף כפרש"י, והר"ן בנדרים שבחצר שאין בו דין חלוקה אין לאחד על חבירו כ"א שעבוד, וא"כ אי אפשר לפרש דמה שאמרינן התם דלא אמר כלום הוה משום חזרה שחוזר מן הסילוק, דהא התם נמי מיד שמסלק זכה השותף השני בזכות שיש לו בכל הקרקע, דדמיא ממש לאשה, אע"כ דהטעם הוא משום דהוה לשון גרוע, וא"כ אין נ"מ בין אומר לכותב תו, ויתיישב מאוד בזה במה שדייק רש"י לכתוב שם. דהאומר לחבירו האי לחבירו הוה שותף, והמפרשים תמהו עליו מה הוצרך לזה, ולמה שביארתי מדוקדק, דאי באדם דעלמא לא הוה מקשי מידי, שהוה אמינא דטעם דברייתא לא הוה משום דדין ודברים הוה לשון גרוע, אלא משום דיכול לחזור אבל באשה דלא מצי הבעל לחזור, דכבר זכתה בהם האשה משנסתלק משו"ה מהני ולא היה קשיא כלל מברייתא אמתני', ורק משום דברייתא מיירי בשותף דדמיא נמי לאשה, ושפיר מוכח משום דלשון גרוע הוא, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לכתובות דפ"ד בתוד"ה ורב ולקמן סי' ר"ט: