אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים › סימן קיז

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קיז

סימן קטז

סעיף ג' במחבר עשה שורו אפותיקו ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו כו' מפני שאין להם קול, והסמ"ע הביא בשם הרשב"א דהוה"ד ממקבל מתנה נמי אין גובין ועיין בקצוה"ח שהביא סתירת דברי התוס' בזה, דבב"ק (דף ק"ח) כתבו שדוקא מלקוחות משום דאית להו פסידא אין גובין אבל ממקבל מתנה דלית להו פסידא גובין, ואילו בב"ק (דף י"א) כתבו התוס' וז"ל והשתא גבי מיתמי כמו מלוקח. ואע"ג דמיתמי לא שייך טעמא משום קלא כמו בלוקח גבי דידהו אפותיקו ולא אפותיקו שווין ע"ש דמבואר מדבריהם שדוקא עבדים גובה מיתמי בעשאו אפותיקו הא שורו אפותיקו לא גבי מיתמי כמו בלוקח וכ"ש דאינו גובה ממקבל מתנה ע"ש, ולענ"ד איני רואה בזה שום סתירה, דהתם בדף י"א דיינינן לענין עבדים דמלקוחות גובה, ורצו התוס' לדון דכח יתמי תהא עדיף מלקוחות ולא ניגבי מיתמי, ומשום דטעם דגובה מלקוחות הוה משום דכיון דקלא אית לזה שעשאו אפותיקו וידעו הלקוחות שהעבד נשתעבד להבעל חוב ולא היה להם ליקח עבד המשועבד לבעל חוב, וכשלקחו אינהו דאפסידו אנפשייהו, וא"כ ביתמי דלא שייך לומר דאפסידו אנפשייהו ולא היה להם לירש, ולכן הוה אמינא דכח יתמי עדיף ולא ניגבי מהם, כיון דמן הדין אין גובה גם מלקוחות, ורק משום קנס דאינהו דאפסידו אנפשייהו, וביתמי דלא שייך האי קנם הו"א דאוקמינן אדינא ולא גבינן מהם, ע"ז כתבו התוס' דאפ"ה גבינן מיתמי ולא מעדפינן כחם, משום שאין סברא להעדיף כח יתמי שאין להם פסידא, על לקוחות שיש להם פסידא, וכיון דמלקוחות גובה כ"ש דמיתמי גבינן, וכל זה הוא כשאנו דנין בדבר דמלקוחות ודאי גובה, ונרצה להעדיף כח יתמי ע"ז כתבו התוס' דלא מעדפינן כחם ודינם שוה ללקוחות דגובין מהם כמו מלקוחות, משא"כ בההיא דדף ק"ח שם דין התוס' על שורו אפותיקו, דמלקוחות ודאי דלא גבי משום דלית להו קול ומוקמינן אדינא דלא ליגבי מהם כיון דאין קול וליכא משום מה לקנוס ללקוחות, ואנו דנין שם ביתמי אם להשוות דינם כמו לקוחות, או לגרוע כחם מלוקח, ע"ז כתבו התוס' שפיר דמגרעינן כחם מטעמא דלית להו פסידא, ואי אפשר להשוותם ללוקח דאית לו פסידא ולכן לא דמי ללקוחות וגובין מהם, ולפ"ז אין שום סתירה בדבורי התוס', ורק בשני מקומות הם אוחזים בסברא זאת דכח יתמי גרוע מלקוחות כיון דלית להו פסידא, ובדף י"א לגבי עבדים, דמלקוחות גובה, ורצו לדון להעדיף כח יתמי דלא ליגבי מהם כיון דלא שייך טעמא דקלא לגבייהו, כתבו דאפ"ה גובין גם מהם כיון דלות להו פסידא, ובדף ק"ח דמיירי לגבי שור דהלקוחות אינו גובה, כתבו שאפ"ה מיתמי גובה מהאי טעמא גופא כיון דלית להו פסידא וזה ברור מאוד בעזה"י

סעיף ה' במחבר עבד שעשאו רבו אפותיקו ומכרו בעל חוב גובה כו'. ועיין בש"ך שהביא בשם התו"ח דאפי' כשההלואה וגם האפותיקו היה בע"פ נמי גובה משום דעבד גופא מוציא את הקול ע"ש, ולענ"ד נראה דמחלוקת הראשונים יש בזה, ושיטת התוס' הוא כהתו"ח, דכן כתבו להדיא בב"ק (דף מ"ד) ומזה נ"ל עצה מחודדה בגיטין (דף מ') איתא פלוגתא בעבד שעשאו רבו אפותיקו ושחרו דת"ק סובר דעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג אומר דמשחרר כותב ומסיק דפליגי במזיק שעבודו של חבירו דרשב"ג סובר חייב ומשו"ה משחרר כותב ות"ק סובר פטור, ובתוד"ה במזיק כתבו דבע"כ מיירי מתני' שעשאו אפותיקו מפורש וא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאל"ה אמאי סובר דפטור הרי עדיין חייב לו חובו ע"ש, וקשה לי מה הוכיחו דוקא למ"ד פטור הא אפי' לרשב"ג דסובר חייב נמי מוכח כן, דאי באפותיקו סתם ויכול לגבות חובו משאר נכסיו א"כ למה הוצרך המשחרר לכתוב שטר חדש, ותיפוק לי' דכבר כתוב ועומד שטר חוב הראשון, דבשלמא כשנימא דמיירי התם באפותיקו מפורש שאין לו פרעון אלא מהעבד ולאחר ששיחרר העבד ואי אפשר עוד לגבות ממנו, הרי חוב הראשון כאילו נפרע וכותב לו שטר חדש מחמת החיוב דמזיק שעבודו ואינו גובה על ידו אלא מזמן דהשתא ולא מזמן חוב הראשון וכמ"ש כל הפוסקים, אבל אי נימא באפותיקו סתם דעדיין חייב לו חובו הראשון, למה יכתוב לו שטר חדש מזמן דהשתא, והלא יותר נוח למלוה לעמוד בשטרו הראשון ולגבות מזמן הראשון, ושוב מצאתי בר"ן ובריטב"א שכתבו באמת להוכיח דמיירי באפותיקו מפורש דאל"כ לא שייך כלל כתיבה דכבר כתוב, והוא, כדברינו אלא שקיצרו בלשונם, והנ"ל דהתוס' לשיטתייהו סברי דאפי' בהלואה בע"פ נמי גומה ממשעבדי בעשאו אפותיקו, ולפ"ז השתא דשיחרר לעבד נהי דיוכל לגבות משאר נכסיו מחמת חוב הראשון, אבל כיון שהחוב הראשון היה בע"פ לא יוכל לגבות מן משעבדי מה שמכר לאחרים, ונמצא שאכתי הפסיד שעבודו, דמתחלה כשהיה לו אפותיקו על העבד היה יכול לגבות את העבד גם מלקוחות, ועכשיו כשיגבה משאר נכסיו לא יגבה אלא מבני חורי ולא ממשעבדי, ולכן למ"ד מזיק שעבודו של חבירו חייב, בהכרח שיכתוב לו עתה שטר שיהיה עכ"פ חובו מלוה בשטר ויוכל לגבות על ידו גם ממשעבדי. ולפ"ז ממה שמשחרר צריך לכתוב אין ראיה דמיירי באפותיקי מפור' דאפי' באפותיקי סתם שיכול לגבות נמי משאר נכסיו אפ"ה צריך לכתוב כדי שיהיה מעתה חוב בשטר ויגבה על ידו ממשעבדי כמו שהיה מתחלה בעת שהיה העבד אפותיקו, ורק למ"די פטור דלדידיה פטור המשחרר לגמרי, שפיר הוכיחו דאי בסתם למה פטור לגמרי, יגבה עכ"פ משאר נכסיו בני חורין, והר"ן והריטב"א י"ל דסברי כשיטת הרא"ש בב"ק שדוקא באפותיקו בשטר הוא דאמרינן בעל חוב גובה הימנו, ולכן שפיר הוכיחו מכתיבה גופא, דלמה כותב אחרי שכבר כתוב, והרי הוכחנו מחלוקת הראשונים בדין זה:

והנה בעיקר הוכחת התוס' גם למ"ד פטור, נמי יש לדון דלכאורה היה אפשר לדחות ראייתם ולומר דמיירי התם באמת באפותיקו סתם ואפ"ה לא יקשה דא"כ עדיין חייב לו חובו ויגבה משאר נכסיו, ולא גרע מה ששיחררו מאם היה מת העבד, דהיה חייב לשלם חובו משאר נכסיו, דיש לומר דבאמת כיון שאי אפשר במציאות שיגבה מהעבד, שפיר גובה משאר נכסיו, משא"כ כאן כיון דתקנו רבנן שהעבד כותב שטר אדמיו, דהא למ"ד פטור, כותב העבד שטר, והרי לפי"ז יש לו לאדון מציאות שיפרע גם מהעבד גופא, דלא יתן לו גט שחרור עד שיכתוב לו שטר על דמיו, דהא מפני תיקון העולם אין רבו מחויב לשחררו עד שיכתוב לו שטר וא"כ אפי' שחררו ראשון אכתי יש לו מקום להפרע ממנו, כיון דאגיד גביה מפני תיקון העולם לקבל ממנו גט שחרור, אכן שוב חזרתי דאי אפשר לומר כן, דהא שורת הדין דאין העבד חייב כלום, כיון דאיהו לא עביד שום גרם היזק, רק אם אי אפשר להטיל שום חיוב על המשחרר, אז בהכרח דיתן ויכתוב העבד שטר מפני תקון העולם, דכל זמן שהבעל חוב לא יקבל מחיר העבד יאמר לו עבדי אתה, ואע"ג שיש בידו שטר השחרור שיוכל להוכיח על ידו שמשוחרר הוא, אכתי חיישינן שמא יוציא לעז על בניו, וכמו שכתבתי בחבורי לגיטין בכוונת רש"י עיי"ש, אבל אם יש מקום להטיל החיוב על המשחרר, ודאי שנטיל החיוב עליו, שאיהו מחויב מחמת חוב הראשון. וממילא יהיה העבד פטור ולא יהיה עליו עוד שום לעז, דכיון שהבעל חוב קיבל את תמורתו, יהיה ממה שיהיה, לא יאמר לו עוד עבדי אתה, וא"כ אכתי נשאר קיים הוכחת התוס', דבע"כ באפותיקי מפורש, דאי באפותיקי סתם, שיש חיוב על המשחרר מצד חוב הראשון, למה הטילו חיוב על העבד מפני תיקון העולם, יטילו החיוב על המשחרר, וממילא לא יהיה לעז גם על העבד, אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי ועל המשחרר אין מקום להטיל שום חיוב, לא מצד חוב הראשון, כיון דאמר לו אין לך פרעון אלא מזו, ולא מצד מזיק שעבודו דהא סובר דפטור, ובע"כ שנטיל החיוב על העבד מפני תיקון העולם, דאי גם על העבד לא יהיה שום חיוב לשלם, א"כ יאמר לו עבדי אתה, ונהי דהשתא שהטילו על העבד, ממילא יש לבעל חוב מקום לגבות מן העבד גופא, אבל אנן על עיקרא דמילתא אנו דנין, למה הטילו באמת החיוב על העבד שמדינא אינו חייב כלום, ולא הטילו על המשחרר שחייב מצד חוב הראשון אע"כ דבאפותיקו מפורש מיירי, ועל המשחרר ליכא שום חיוב, ולכן בחרו להטיל החיוב מיהא על העבד כיון שההנאה הוא אצלו, דאלת"ה אלא כיון שהשתא מחויב מיהא העבד משו"ה פטור המשחרר, משום שיש לו עדיין מקום גבייה בעבד, א"כ גם למ"ד מזיק שערודו חייב, למה יחויב המשחרר, הא לא הזיקו כלום כיון דאכתי אגיד גביה ויוכל לגבות חובו ממנו, אע"כ כמש"כ דמה שמחויב העבד הוא רק מצד שאין לו על המשחרר שום חיוב, משו"ה בהכרח להטיל מיהא על העבד מפני תיקון העולם, אבל אם היה מקום חיוב על המשחרר היינו מטילים החיוב עליו, וממילא ליכא לגבי עבד גם שום תיקון העולם וכמו שביארתי בזה:

ואכתי לכאורה מצד אחר יש לדחות הוכחת התוס' גם למ"ד פטור, דהא באמת קשה למ"ד חייב מטעם מזיק, מה שייך כתב כלל, יגבה ממנו מיד כיון דחייב מטעם מזיק, ואין צריכין לכתיבה אפי' אם מיירי באפותיקו מפורש, ובע"כ צ"ל דמיירי כשאין לו נכסים, ובהיות כן י"ל דמיירי באפותיקי סתם ואפ"ה אין להקשות דהא עדיין חייב לו חובו ממקום אחר כיון דאין לו שום נכסים, אכן באמת גם זה לא קשה, דהא העבד נמי אין לו השתא מה לשלם, דאכתי עבד הוא ואין לו, אלא דכותב לו השתא שטר דלכשיהיה לו ישלם, וא"כ אי באפותיקי סתם דחייב לו חובו, אכתי אמאי צריך העבד לכתוב השטר, יכתוב המשחרר, ונהי דעכשיו אין לו מ"מ אכתי יכתוב שטר לבשיהיה ישלם, ובע"כ דבמפורש מיירי וכהוכחת התוס' ודו"ק:

שם במחבר וכופין את רבו שני לשחררו וכו' שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, וזה מבואר בטענה דגיטין (ד"מ ע"ב), וברש"י כתב ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו, ובגליון הש"ס שם הקשה על טעם זה דהא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד אשר אלא שפגום לכהונה כמבאר באה"ע (סי' ד'), ולכאורה היה אפשר ליישב דסתם מתני' דהתם דס"ל דהעבד כותב ר' מאיר הוא ור"מ הא סובר באמת דהולד ממזר כמבואר בירושלמי (פ' בתרא דקדושין הי"ב) דת"ק דסובר ביבמות (דף מ"ה) דהולד ממזר ר"מ הוא, ולכן אליביה פי' רש"י שפיר דיוציא לעז על בניו, כיון דלשיטתו באמת הולד ממזר, אכן זה אינו דאי אפשר לומר דת"ק דמתני' דסובר דעבד כותב, ר' מאיר הוא, דהא ה"מ הוא דדאין דינא דגרמי, וא"כ כ"ש דמחייב במזיק שעבודו של חבירו וכמ"ש התוס' שם בד"ה במזיק דכ"ש הוא, ואפי' מאן דפוטר בדינא דגרמי אפשר דמחייב הכא, וכ"ש לר"מ דמחייב דינא דגרמי, דיתחייב במזיק שעבודו של חבירו, ולכן ר"מ בפ"כ דסובר כרשב"ג דמשחרר כותב, אכן במחילה מכבוד תורתו של בעל גליון הש"ס דלא התבונן במה שכתב רש"י גופא בקדושין (דס"ח ע"ב) בד"ה לימא קסבר רבינא, דכתב שם דהולד כשר, היינו שאינו ממזר, אבל גירות בעי וא"כ כל זמן שלא נתגייר הוי עבד גמור, דזהו הנ"מ בין מאן דסובר דהולד ממזר או כשר, דמאן דסובר הולד ממזר הוה ישראל ממזר, ולמאן דסובר הולד כשר, הוה הולד עבד, וכ"כ בפסקי תוס' (פ' עשרה יוחסין סי' קמ"ב), וא"כ לרש"י לשיטתו שפיר איכא לעז על בניו, אלא דצריך לומר דמ"ש רש"י שיוציא לעז, היינו לעז שהם עבדים ולא לעז שהם ממזרים, דזה באמת קיי"ל שהולד כשר ואינו ממזר, אבל לעז שהם עבדים ודאי איכא חשש לשיטת רש"י שהם עבדים ממש, ואם כי מרש"י דקדושין (דף ע"ו) משמע שאין צריכים גירות, כבר העיר המהרש"א שם, ועיין בספרי האחרונים מ"ש בזה ליישב. והנה לשון הטור (יו"ד סי' רס"ז) דיוציא לעז עליו שהוא עבד. והיינו משום דפוסק דהולד כשר לגמרי ואין צריך גם גירות, אי אפשר לו לפרש דהלעז הוא על בניו, ולכן מוכרח הוא לפרש דהלעז הוא עליו בעצמו, אבל רש"י לשיטתו דמצי לפרש בלעז של בניו, נוח לו טפי לפרש בלעז של בניו מפני שעליו בעצמו אין חשש כל כך ללעז, דיוכל להוכיח צדקתו ולהסיר הלעז, משא"כ בניו שלא ידעון להוכיח צדקתם, כי המשחרר הראשון נתן שטר שחרור לאביהם ודו"ק:

ובאופן אחר נ"ל ליישב דעת רש"י שנדחק לפרש דהוצאת הלעז הוא על בניו, ולא פירש דהלעז יהיה עליו גופא לומר שהוא עבד ויפסלנו מלישא אשה וכפי' הטור שהבאתי, דהנה בש"ס דגיטין מוקי לפלוגתא דמתני', דמ"ד האדון כותב סובר דמזיק שעבודו של חבירו חייב ומ"ד דעבד כותב סובר דמזיק שעבודו של חבירו פטור ואין לחייב את האדון ומשו"ה העבד כותב, וראיתי בס' תפארת יעקב בחדושיו לגיטין שהאריך להקשות דמה בכך דהמזיק שעבודו של חבירו פטור מן הדין, אכתי נרמי חיוב על האדון לשלם, דהא העבד ודאי פטור מן הדין וכדתני שורת הדין אין העבד חייב כלום, והאדון אפי' למ"ד פטור, מ"מ פשיטא שיש עליו חיוב בדיני שמים, א"כ יותר ראוי לחייב את האדון מפני תקון העולם מלחייב את העבד ע"ש שהאריך, ואין שחר לדברים הללו, חדא שהוא הבין דהתקון העולם הוא מה שמחזירין את המעות לרבו שני, ובאמת זה אינו, דהתקון העולם הוא רק מה שכופין לשחרר, דבשביל שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה תקנו לכוף לרבו שני שיתן גט שחרור, וכמפורש כאן במחבר וכופין את רבו שני לשחררו מפני תקון העולם וכו', ואחרי שגם זה יתן לו גט שחרור אין שוב שום תקון העולם לחייבו דמים, דהא לא יוכל עוד לומר לו עבדי אתה, אחרי שיש לו גט שחרור ממנו, ובאמת לא היה שום מקום לחייב את העבד עוד בתשלומין, רק כיון שהעבד מקבל הנאה מזה שכופין לשחרר, שלא ואמר לו עבדו אתה, משו"ה חייבוהו בתשלומין בעד הנאתו, ולכן פרש"י שם בד"ה היזק שאינו ניכר, דהעבד ישלם לפי הנאתו מן השחרור, ולפ"ז אין שייך לחיוב בתשלומין כ"א לעבד שמקבל הנאה, אבל מה הנאה יש לו לאדון לחייבו בתשלומין בדבר שמדינא אינו חייב. ועוד דאפי' אם נימא שגם התשלומין שמשלמים לרבו שני הוה נמי מפני תקון העולם, ולא מצד ההנאה. וכן מוכח אמנם להדיא בירושלמי (גיטין שם) וז"ל מעתה לא יכתוב לו שטר על דמיו [פי' כיון שכבר נשתחרר מרבו ראשון למה צריך העבד לכתוב שטר לרבו שני] אמר ר' אילא מוטב שיאמר לו תן לי מאתים זוז שיש לי בידך ולא שיאמר עבדי אתה ע"ש, הרי להדיא שגם מה שצריך לשלם לרבו שני, הוה נמי מתקון העולם, וצ"ל לפי"ז דאע"ג שיש בידו גט שחרור ממנו אפ"ה כל זמן שלא קיבל התשלומין יאמר לו אכתי עבדי אתה, אבל אפי' אי נימא הכי, ג"כ לא שייך לחייב לרבו ראשון, דאצלו לא שייך תיקון העולם, וא"כ מהיכי תיתי לחייבו בדבר כזה שאינו חייב מדינא, ולמה שכתבתי מיושב מאוד שיטת רש"י דפירש דהלעז הוא על בניו ולא עליו גופא, דהיה קשה לרש"י קושיתנו, מה תקון העולם שייך על התשלומין, הא תינח על הכפייה לשחררו, שפיר יש תקון העולם, אבל לאחר שרפו לשחררו, למה הוצרך לתקן שיכתוב לו עוד שטר על דמיו והלא בלא"ה אין יכול לומר לו עוד עבדי אתה, דאם יאמר לו עבדי אתה יראה לכל הגט שחרור שנתן לו וצ"ל דבאמת דלגבי העבד בעצמו שיש תחת ידו הגט שחרור, אין שום חשש, דאם יוציא עליו לעז לומר עבדי אתה וירצה לפסלו מלישא בת חורין, יראה לכל גט השחרור שיש תחת ידו, אבל לאחר שימות העבד יוציא לעז על בניו שהם עבדים והם לא יוכלו לברר, דשטר שחרור של אביהם אין אצלם, ולכן הוכרחו לתקן שיכתוב לו שחר אדמיו בכדי שלא יוציא לעז גם על בניו ודו"ק כי זה נכון מאוד:

סעיף י' במחבר איסור הנאה מפקיע מידי שעבוד כמו קדושת הגוף, והא מימרא דרבא בכמה מקומות בש"ס, והתוס' כתבו דהטעם הוא בזה משום דרבא לשיטתו בפסחים דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ועד הגבייה היה ברשותו של לוה, ולכן כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע, והנה הפנ"י (ב"ק דפ"ט) הקשה דלפי"ז היאך מצית האשה להפקיע שעבוד הבעל מנכסי מלוג שלה, והא בבעל בנכסי אשתו לא שייך האי טעמא שאפי' שעה אחת אינו חל דהא משועבד לו לפירות ע"ש, ונ"ל דסברת חילוק התוס' בין למ"ד למפרע בין למ"ד מכאן ולהבא כן הוא, דלמ"ד למפרע אע"ג דלא נגבה עדיין לא מיקרי זה שעבוד כ"א גוף הדבר דנחשב ככבר גבה וגוף הדבר שלו, משא"כ למ"ד מכאן ולהבא אינו כ"א שעבוד עד שגבה, ומשעבוד יכול להפקיע, וא"כ לק"מ קושיתו דהא הבעל בנכסי אשתו בכל אופן אינו כ"א שעבוד ואפי' למאן דס"ל תקנת אושא נמי אין זה אלא שעבוד וזה ברור, ובעיקר דברי התוס' מה שכתבו שדין זה אינו כ"א לרבא, א"כ מה מקשו התוס' בכתובות ובגיטין דכיון שקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ כל אדם יפקיע ממונו מבעל חוב ע"י קונם ע"ש, והא למ"ש התוס' גופייהו דהדין זה אינו כ"א לרבא, ורבא הא סובר בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ כיון דפריעת בעל חוב מצוה הוא, לא מהני מה שמפקיע ע"י קונם, והיכי משכחינן כלל שקונם יפקיע מבעל חוב, וי"ל עפמ"ש התוס' בתמורה שם דבאיסור שבדה מלבו כו"ע סברי דאי עביד מהני, וקונמות נמי איסור שבדה מלבו הוא ומהני אפי' לרבא ובחבורנו לגיטין הארכנו יותר בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה