חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קטו
סעיף א' במחבר אבל השבח שטרף ממנו בע"ח אינו גובה וכו' אלא מבני חורין. ובש"ך ש"ק ט"ו הביא הטעם בשם רמב"ם ורש"י לפי שאין קצובין, ולפ"ז היינו דוקא מנכסים משועבדים שקנו קודם שטרפו ממנו אבל אם קנו לקוחות מן המוכר אחר שטרף הבע"ח ח השבח מן הלוקח היה טורף הלוקח השבח אף מלקוחות ההם לפי שהיו קצובין בשעת טריפה ע"ש, והנה מה שכתב בשם רש"י צ"ע, דהמעיין בלשון רש"י (ב"מ דט"ו) בד"ה מפני תיקון העולם כתב וז"ל ואכילת פירות ושבח קרקעות נמי דבר שאינו ידוע הוא ואין הלקוחות יודעין להזהר בכך עכ"ל, הרי שהזכיר שני טעמים על התקון העולם, במזון האשה, מטעם שאינו קצוב, ובשבח ופירות, מטעם שאינו ידוע. והא דלא הספיק טעם שאינו קצוב גם על שבח ועל פירות, היינו משום דבשבח כזה שקנו הלקוחות אחר שטרף דהוה דבר קצוב, וכן בפירות אפי' אם היה הדבר קצוב וכגון אם גזל שדה מליאה פירות גמורים וכשבא הנגזל אח"כ לגבות הפירות אפילו הכי אינו גובה ממשעבדי וכמו שאמר רבא התם, אע"ג דהתם הוה דבר קצוב ואפ"ה אינו גובה, ובע"כ דבזה הוה הטעם משום דהוה אינו ידוע וכשיצא הקול על השדה שגזלה אין יוצא הקול על הפירות והשבח וכמ"ש בסמ"ע ובש"ך לקמן (סי' שע"ב), ומזה יקשה נמי על מ"ש המהרש"א בב"מ שם במהדו"ב דאם גזל פירות גמורים, באמת יכול הנגזל לגבות גם הפירות ממשעבדי כיון שהיה קצוב, ודברי רבא מוקי דמיירי שגזל פירות שאינם גמורים ונגמרו אצל הלוקח, דבעת הגזילה לא היה קצוב עדיין. ולבד דסתמא דש"ס גזל שדה מליאה פירות מיירי אפי' היכי דהפירות היו גמורים ואפ"ה אינו גובה, זולת זה לא דיוק בלשון רש"י שזכרנו שבאמת כתב על פירות ושבח טעם אחר, מפני שאין ידוע, וזה שייך אפי' בפירות גמורים, ומה שדחק למהרש"א לומר כן. היינו מחמת שהוקשה לו דלמה לו לרבא לאוקמי דמיירי כשהנגזל בא לגבות, ולא מתרי בקיצור דשפיר איירי בלוקח מגזלן ואיירי שהגזלן מכר לו עם הפירות גמורים ואח"כ בא הנגזל וטורפה ממנו וע"כ חוזר הלוקח שפיר אמוכר ואין כאן שום ריבית שהרי שילם הלוקח בעד פירות גמורים ע"ש, ובאמת גם מזה לא איריא, די"ל דאי כשהגזלן מכר לו עם פירות גמורים וא"כ כשכתב לו שטר המכירה היה ידוע לעדים כמה מעות קיבל מאתו גם בעד הפירות והוה דבר ידוע ושפיר היה לו לטרוף גם ממשועבדים אפי' הפירות, ומדקתני דפירות אין גובה כ"א מבני חורין מכלל דלא מיירי שמכר לו שדה עם פירות, ומוקי לה דוקא בנגזל שבא לגבות, ובנגזל שפיר יש לומר דאע"ג דגזל מאתו שדה מלאה פירות מ"מ לא יצא הקול כ"א על השדה ולא על הפירות, דמי היה יכול לידע איזה שדה היתה, מלאה או ריקנית, משא"כ כשמוכר לו שדה מליאה הרי העדים ידעו מזה שמכר לו וקיבל דמים גם בעד הפירות והם יפקיעו קלא ולא גרע זה מעמד בדין דקאמר לקמן שגובה ממשעבדי מטעם זה ודו"ק.
סעיף ב' בש"ך ס"ק כ"ו הוכיח דרש"י יחלוק על התוס' שכתבו דבעשאו אפותיקו נוטל הבעל חוב שבח היתר אפי' היכי דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, שזהו רק לגרסת התוס' דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, וע"ז קאי האוקימתא דעשאו אפותיקו, שפיר שמעת מינה דאפילו בלא מסיק אלא כשיעור ארעא ג"כ גובה הבע"ח בעשאו אפותיקו, אבל לגרסת רש"י דמסיק כשיעור ארעא ושבח היתר, וא"כ לא מוכח הדין דבמקום דלא מסיק אלא כשיעור ארעא שיכול הבע"ח לגבות ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק הרבה בדברי הש"ך וכמו שנבאר. דהנה בב"מ (דף ט"ו) ברש"י ד"ה הא דקתני נוטל יציאה מבע"ח דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא כו' ע"ש הרי דרש"י ז"ל לא יגרום בש"ס דלא מסיק אלא כשיעור ארעא וכגרסת התוס'. וכתבו המפרשים דכוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' בד"ה הא, דכיון דלא מסיק אלא כשיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה, ולהכי לא יגרום כגרסת התוס', דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, אלא גורס דלא מסיק "כשיעור ארעא ושבחא" וכוונתו למ"ש הרא"ש שם דמיירי דלא מסיק כשיעור כל השבח עם ההוצאה, אלא מסיק כשיעור ארעא ושבח היתר על ההוצאה, ולכן גובה שפיר כל היתר, כיון דבאמת מסיק בו כשיעור הזה. ומתורץ קושית התוס', אכן אכתי טעמא בעי מה הוצרך רש"י ליכנס בדוחק הזה ולא ניחא לו בגרסת התוס' ופירושם, ונ"ל לתת טעם נכון לזה. דהנה בלא"ה קשה לכאורה, למה לא הקשו התוס' קושיא יותר אלימתא, דכיון דלא מסיק בו אלא כשיעור ארעא למה יחויב המוכר לשלם ללוקח מה שנטל ממנו הבעל חוב, כיון דהמוכר לא היה מחויב כלל לשלם ונמצא דהלוקח לא פרע בזה חוב המוכר, ועל קושיא זאת אין מתורץ גם לתירוצם דמיירי בעשאו אפותיקו, דבזה לא יתורץ כ"א אמאי נוטל בעל חוב אחרי דלא מסיק כשיעור הזה ובזה אמרינן דכיון דעשאו אפותיקי נוטל מטעם דארעאו אשכח אבל זה אכתי יקשה למה מחויב המוכר לשלם כיון שלא פרע בזה חובו. וצ"ל בע"כ שדעת התוב' שאפי' בכה"ג נמי מחויב המוכר לשלם, כיון שעכ"פ ע"י סבת המוכר בא הלוקח לידי הפסד, והנה רש"י ודאי דלא ס"ל כסברת התוס' בזה, דהא לעיל שם בד"ה נוטל השבח כתב הטעם, משום דא"ל פרעתי חובך, הרי שדוקא במקום שפורע חובו של מוכר, אז מחויב המוכר לשלם, אבל לא באופן אחר, ולהכי לא מצי רש"י לגרוס כגרסת התוס' רלא מסיק אלא כשיעור ארעא, דנהי דמה שהקשו התוס' למה גובה הבע"ח, יתורץ לפי המסקנא, דכיון שעשאו אפותיקו אינו גובה השבח מחמת חובו, אלא הקצה דארעאו אשכח, אבל זה אכתי יקשה, דלמה מחויב המוכר לשלם, כיון דלא פרע בזה חובו, ולכן רש"י לשיטתו מוכרח לגרוס דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא, היינו כשיעור כל השבח, אבל שבח היתר מסיק. ומחויב המוכר לבעל חוב, ונמצא שהלוקח פרע בזה חובו ומשו"ה מחויב המוכר לשלם ללוקח, אכן התוס' לשיטתייהו שאפי' אם לא פרע בזה חובו נמי מחויב המוכר לשלם וכמו שכתבו שם (דף י"ד ע"ב) בתוד"ה ויש לו ולשיטתם לא יוקשה כאן כ"א למה גובה הבעל חוב, אבל על תשלומי המוכר לא קשה, להכי שפיר מצי לגרום, דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, וזה ברור מאוד בעזה"י:
ומה מאוד יובן לנו לפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' שם גבי גוזל ונגזל, דבדף י"ד ע"ב ברש"י ד"ה יש לו שבח כתב וז"ל וא"ת הנגזל יתן השבח שהרי השיבו קרקע משובחת כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל. והתוס' מיאנו לפרש כפרש"י משום דס"ל דבכה"ג שגזלה משובחת לא שייך מיחזי כריבית, כיון שאינו נוטל רק מה שהוציא על השבח, וגם שמואל לא יפלוג בכה"ג כיון דלא שייך מיחזי כריבית, ולכן פירשו דמיירו שגזלה ריקנית ולענין שבח היתר על הוצאה ע"ש, וגם שם מן התימה מי דחק לרש"י לפרש בכה"ג ולא פירש נמי בגזלה ריקנית, ועוד קשה דלקמן התם ברש"י ד"ה בגוזל ונגזל כתב שני הטעמים גם יחד, או שגזלה והכסיפה או שגזלה ריקנית, והכא לא הזכיר כלל מאופן השני, ולמה שכתבתי בזה לבאר דלגבי בעל חוב במקום שהדין הוא דבעל חוב טורף השבח היתר על היציאה מן הלוקח, אף אם לא מסיק אלא כשיעור ארעא בלבד וכגון שעשאו אפותיקו דאז הוי הדין דבעל חוב נוטל כל השבח מטעם דארעאו אשבח, אם יכול לגבות מן המוכר השבח היתר. ודעת רש"י הוא דהמוכר אין צרי לשלם כ"א במקום שמסיק בו גם כשיעור השבח וכיון שעי פורע חובו לכן מחויב לשלם לו. אבל היכא דלא מסיק אלא כשיעור ארעא, נהי דהשבח שייך לבעל חוב מטעם דהוה כאילו שדהו נשבח, מ"מ מה ענין זה להמוכר שישלם לו עבור זה, דהא המוכר לא קיבל אחריות כ"א מה שיגבה עבורו, ואמנם התוס' ס"ל שאפי' בכה"ג מחויב המוכר לשלם כיון דמ"מ ע"י שהוא חייב גוף הקרקע לבעל חוב, בסבתו בא גם השבח לידי גבייה, והרי הוא כאילו מחמתו גובה וחייב לשלם. ולפ"ז נוכל לומר דגם בנגזל יפלגו בזה, ולשיטת רש"י אע"ג דאחריות טעות סופר גם בשבח, מ"מ אינו מקבל עליו אחריות כ"א על דבר שהוא בעצמו היה מחויב לשלם וכגון שגזלה משובחת והכסיפה. שהגזלן היה מחויב להחזירה משובחת כמו שגזלה, והשתא שהנגזל טורף השדה מן הלוקח ולוקח משלם בזה את חוב הגזלן, באופן זה מחויב הגזלן לשלם ללוקח אפי' בלא פירש, כיון דאחריות טעות סופר, אבל בגזלה ריקנית ולוקח השביחה נהי דנגזל טורפה מן הלוקח עם השבח מטעם דארעאו אשבחי מ"מ הגזלן אין מחויב לשלם זה ללוקח. דאחריות כזה לא קיבל אנפשיה, אם לא כשפירש בהדיא דמקבל על עצמו לשלם השבח, ולהכי בתחלת הסוגיא דמיירי עדיין גם בלא פירש, לא מצי רש"י לפרש דמיירי בגזלה ריקנית, דלשיטתו באופן כזה אין מחויב כלל לשלם השבח. ובע"כ מוכרח היה לפרש דוקא באופן שגזלה משובחת, אבל לבסוף דמסקינן דמיירי בדפירש והיכי דפירש בהדיא דמקבל עליו לשלם השבח, אז אפי' במקום שגזלה ריקנית נמי חייב, ולהכי הביא אח"כ שני הטעמים יחד, וכל זה הוא לשיטת רש"י, אבל התוס' לשיטתייהו שאפי' במקום שאין משלם את חובו נמי מחויב לשלם, ולהכי מצי לאוקמי גם בס"ד דמיירי בגזלה ריקנית ודו"ק כי נכון הוא, והרי בררנו בזה מחלוקת חדשה בין רש"י ותוס', דרש"י סובר שאינו מחויב לשלם כ"א במקום שפרע את חובו ולא באופן אחר, ותוס' סוברים שאפי' אם לא פרע חובו כיון דסוף סוף ע"י סבתו בא לידי הפסד מחויב לשלם, ואע"ג שבתוס' ד"ה כגון כתבו דלמסקנא דמוקי בעשאו אפותיקו מצי איירי אפילו דמסיק כשיעור ארעא ושבחא. וא"כ אין ראיה לדין זה, מ"מ אי לאו דתוס' לא סבירא כן, למה אמרי' בלשון "מצי" הא בע"כ צ"ל כן, דאל"כ למה יחויב המוכר, אלא ודאי דתוס' סברי דבכל אופן מחויב המוכר לשלם, ולמה שביארתי נדחים דברי הש"ך דרש"י יחלוק על תוס' שכתבו דבעשאו אפותיקו נוטל הבעל חוב שבח היתר אפי' היכי דלא מסיק אלא שיעור ארעא, דהא שפיר נוכל לומר שגם רש"י מודה דבעשאו אפותיקו גובה אפי' כשלא מסיק בו מטעם דארעאו אשבח, ולא יקשה דא"כ למה הוצרך רש"י לגרוס דמיירי במסיק בו שבח היתר כקושית הש"ך, דשפיר הוצרך לזה, משום חיוב המוכר, דאל"כ אמאי מחויב המוכר לשלם וכנ"ל. אבל הבעל חוב שפיר גובה אפי' אם לא מסיק ודלא כהש"ך. ועיין בקצוה"ח ס"ק ח' שכתב דלשיטת רש"י דגם בעשאו אפותיקו לא מצי לומר ארעאי אשבח ולזה הרבה להקשות עליו ע"ש, ולמה שכתבתי הדברים מעיקרם אין להם יסוד, דבאמת גם רש"י סובר דמצי לומר אראעי אשבח, ואין מקום תו לכל דבריו ודו"ק: