אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים › סימן קיד

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים · סימן קיד

סימן קיג

סעיף ג' במחבר אם רוצה הלוקח לסלק המלוה במעות הרשות בידו וכו' דין זה צריך ביאור, מקורו הערה הב"י מההיא דכתובות (דף צ"א) דגרסינן התם ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי הו"ל תרי אפדנא זבנינהו חדא בחמש מאות וחדא בחמש מאות אתא בעל חוב וטרפא לחד מינייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי וקאזיל לגבי' א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמר' יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם א"ל רבא מי דאי התם אית פסידא ליתמי הכא מי אית ליה פסידא אלפא יהיב ואלפא שקיל ע"כ, וכתבו התוס' מכאן רגילין לומר דהא דאמרינן בב"מ דט"ו הניחא למ"ד לוקח מצי לסלק לב"ח בזוזי וכו' דהוא פלוגתא דרמי בר חמא ורבא דהכא, דרמב"ח סובר דלא מלי לסלוקי בזוזי ורבא סובר דמלי, והמחבר פוסק כרבא דרשות בידו לסלק בזוזי, ויש לתמוה בזה חדא כיון דבש"ס ליכא הכרעה הלכה כמאן משניהם מנ"ל להכריע כרבא, ועוד דאפי' כרבא נמי לא אתי שפיר האי פסקא, דבתוס' שם הקשו מנ"ל דלרבא גופא מצי לסלק דלמא ההיא דהתם דמצי לסלוקי משום שהלוקח היה רוצה לתת בעד האפדנא אלף זוזי והבע"ח לא היה רוצה ליקח אותו אלא בחמש מאה משו"ה מצי לסלקו, אבל היכי דרוצה בעל חוב ליקח באותו דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצינו למימר דמודה רבא דלא מצי לסלקו, ותי' דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו קרקע כפלים על שוויו ע"ש, הרי שדוקא במקום שהלוקח מעלהו בדמים הוא דמצי מסלקו ולא באופן אחר, וכן הבין באמת הקצוה"ח לעיל סי' ק"ט דאם הלוקח אינו מעכב אותו יותר אין יכול לסלקו, וא"כ איך סתם המחבר דמצי לסלקן בכל גוונא, ומצאתי שוב שהפרישה כתב בכוונת התוס' דכיון דכשבא להעלות יכול לסלקו הה"נ דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי כיון שכל שעה יכול לבוא בטענת עילוי ע"ש, וכנראה דאשתמיטתי' להקצוה"ח הנ"ל דברי הפרישה, וכיון שעכ"פ בדברי רבא אינו מבורר הדין דמצי לסלוקי אפי' בלא עילוי, וברמי בר חמא מברר דלא מצי לסלוקי, מנ"ל להמחבר להכריע כרבא. מראה ליישב, דהנה במשנה דכתובות שם אם אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו וכו' אין שומעין להם, כתב בתורי"ד הטעם דאין זה משום דבמתכוין אמרו להעלות במחיר בדבר שאינו שוה אלא משום שמשעה שמת אביהם כבר זכו לחלוק בשוה, ודומה זה לדין דמועטין ונתרבו ע"ש, אבל יש לתמוה ע"ז דא"כ היאך אמר בעובדא דתרי אפדני דהלוקח בא להעלות וסבור רמב"ח ח למימר דהיינו מתניתין דאם אמרו יתומים וכו', ומה ראיה מייתי ממתני' דלא מהני העלאת השומא, הא במתני' לא מטעם העלאת השומא במתכוון היא אלא משום דכבר זכו בהם, ואמנם למ"ש בתוס' דלרמי בר חמא לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי דהאי ארעא כדידי' של בעל חוב הויא אתי שפיר, דבע"ח נמי מה דלא מצי לדחויי לא הוה הטעם משום דההעלאה לאי מידי הוא כיון דבמתכוון הוא, אלא הטעם נמי משום דכבר זכה בהם הבע"ח, וניחא בזה נמי מה שהקשה הפנ"י על מ"ש התוס' דטעם דרמב"ח הוא משום דלא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי, א"כ מה ראיה מייתי ממתני' דהוה הטעם משום דההעלאה אינה חשיבה העלאה, ולמה שכתבתי יתיישב, דהתוס' יפרשו כהתורי"ד דטעם דמתני' גופא הוה נמי מהאי טעמא משום דכבר זכו בהן ולא משום דההעלאה לא חשיבא, והנה הריטב"א ז"ל הובא בשמ"ק שם כתב בשם רש"י בב"מ דלא ידע היכי נמצא הפלוגתא בזה אי מצי לסלוקי לב"ח בזוזי או לא ע"ש, ולמה לא ניחא לי' דהיינו רמב"ח ורבא דכתובות וכמ"ש התוס', י"ל דלשיטתייהו אזלי, דהנה מלשון רש"י במשנה שם שכתב וז"ל אם אמרי' יתומים הרי אנו מעלין כו' כדי דינר יתר על שוויין כדי שיהיה שם מותר דינר, מלשון זה משמע להדיא דמפרש דטעם דאמרו יתומים הרי אנו מעלין דלא מהני משום דניכר כוונתו שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, ולפ"ז בע"כ דטעם דבע"ח נמי משום האי טעמא, דאי טעם דבע"ח הוה משום דלא מצלי לסלוקי א"כ מה ראיה מייתי ממתני' לזה, וא"כ לא מוכח כלל מסוגיא דהתם דלא מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי, ולכן כתב רש"י דלא ידע היכן הפלוגתא, והתוספת שמפרשי דהפלוגתא הוא רמב"ח ורבא, משום דמפרשי הטעם דרמב"ח משום דלא לסלוקי יפרשו טעם דמתני' דאמרו יתומים כהתורי"ד וכנ"ל, ולפ"ז לשיטת רש"י לא מוכח כלל מאן דסובר דלא מצי לסלוקי לבע"ח, ודברי רבא דסובר דמצי לסלוקי ודחי מוכח מהתם, ולכן הכריעו הפוסקים כרבא, דלשיטת רש"י דינו מוכרח יותר בש"ס, ואף כי לשיטת התוס' דרמב"ח סובר דלא מצי לסלוקי הוה דינו דרמב"ח מבור יותר וכמו שביארתי, אפ"ה בחרו הפוסקים בשיטת רש"י משום דעל שיטת התוס' קשה, דהא תינח לפי' ראשון שבתוס' שם דמועטין ונתרבו זכו בני המועטין, והיינו משום דאמרינן דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומשעה ההיא זכו בהם, ולזה י"ל דטעם דמתני' דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני וכן בב"ח הוה נמי מהאי טעמא דזכו בהו הבע"ח, אכן לפי' השני שבתוס' דהוא פי' הר"י כמ"ש בשמ"ק דבמועטין ונתרבו נמי זכו בהו בני הגדולה, הרי דלית להו דמשעת מיתה זכו בהם, וצ"ל לפי"ז דטעם דאמרו יתומים וכו' דלא מהני הוה משום דההעלאה שלהם שמתכוונים להעלות כדי שיהיה יותר דינר לא חשיבה העלאה, ולזה בע"כ דטעם דבע"ח הוי נמי מהאי טעמא דהעלאה בלא ב"ד לא חשיבה, ולא מוכח כלל מהתם דרמב"ח סובר דלא מצי לסלוקי בזוזי לבע"ח, וא"כ יקשה על מ"ש התוס' בב"ק ובב"מ, דמ"ד דסובר דלא מצי לסלוקי לב"ח הוא רמב"ח, והא לשיטת הר"י שהוא סתם בעל תוספת לא מוכח כלל הכי, והיינו דאהני להו להפוסקים לבחור בשיטת רש"י משום דגם שיטת הר"י הוא כן ולא מוכח כלל דלא מצי לסלוקי לבע"ח, ודברי האומר דמצי לסלוקי שפיר מוכח, משו"ה הכריעו כרבא דמצי לסלוקי לבע"ח. ומיהו דברי התוס' אכתי יש ליישב כמ"ש הפנ"י שם דכל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי הוה פשיטא לי' מסברא, דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים מותר שומעין לו, ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד. ואכתי יש לעיין בדעת רש"י דפי' הטעם דאמרו יתומים אנו מעלין דלא מהני משום דניכר שמעלין בכדי שיהיה יותר דינר, והא איהו סובר דהכל הולך אחר שעת מיתה, ומועטין ונתרבו זכו בני המועטין, א"כ למה לרש"י טעם זה תיפוק לו דההעלאה לא מהני משום דכבר זכו לחלוק בשוה וכתורי"ד, וצ"ל דרש"י סובר מדסתים במשנה משמע דמיירי נמי שהיתומים אמרו הכי מיד בשעה שפירוש זה למות דלא הספיקו עוד בני המועטין לזכות ואפ"ה לא מהני, ולזה הוכרח לפרש כפירושו מטעם דההעלאה לא חשיבה ודו"ק:

שם במחבר ואם רצה המלוה וקבלה בק"ק אין הלוקח חוזר וגובה ממוכר אלא מנה. בש"ס דכתובות דצ"ט בעי, טרפא בכמה כתבינן ומסיק דהלכתא בחמש מאה, מיהו בחדושי הרי"ם הקשה שם דלמה דפליגי בכתובות שם בשליח שנתנו לו מותר דחולקין כיון שהריוח היה ע"י שניהם, וא"כ הא כאן הריוח של מנה שפיחת הבע"ח מחובו היה ע"י מעות דלוקח וגם ע"י שאמר לדידי שוה, ועכ"פ ראוי להיות חולקין אותם, ונ"ל דהא בלא"ה תמוה מאוד האי דינא ואי אפשר לפרשו כפשוטו, דלפי"ז אם יש לראובן שטר על שמעון במאתים זוז ומכר ללוי במאה אינו גובה ללוי משמעון אלא מאה כפי מה שקנאוהו ואע"ג שראובן מסרו לו בחוב מאתים, ולמה יהיה כן שאילו רוצה ליתן שטר חוב זה מתנה ללוי אינו הולך ללוי וגובהו משמעון כל מה שכתוב בתוכו, ומחמת קושיא זאת הכריח בתורי"ד שם דאיה"נ שאם בע"ח רוצה למסור לו שטרו עם כל כח וזכות שיש לו בתוכו שהוא גובה מהמוכר כל המאתים אלא הבמ"ע כגון שאינו רוצה להקנותו ולהפסיד ללוה והוא שואל מב"ד שיכתבו לו טירפא שאין כותב לו אלא מאה ע"ש, ולפ"ז לא קשה תו קושית הרי"ם דהתם נמי אילו היה הנותן מגלה דעתו שאינו רוצה לתת המותר לשליח כ"א למשלח בודאי שלא היה מקבל השליח מן התוספת זה כלום ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה