חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מן היתומים · סימן קט
סעיף א' במחבר שומעין ליורש, עיין בקצוה"ח שהוכיח דגם לרבא לא מצי לסלק לב"ח כ"א רק בשעה שמעלה וכו', ובנה יסוד על התוס' שכתבו דכל שעה יסלקנו ע"ש, ולא כיון יפה בכוונת התוס' דודאי הכי נתפרש כוונתם דכיון שיכול להעלות אם רוצה ה"ה דיכול לסלקו אפי' בלא עילוי, וכ"כ להדיא הדו"פ לקמן סי' קי"ד ועיין מה שכתבנו שם באורך:
סעיף ו' במחבר מכרו ע"י שליח ונתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל ואם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם, שני הדינים הללו שכתב המחבר בשליח צריכים ביאור, דין האחד דכשנתאנה השליח בכל שהוא מכרו בטל, ומשמע שאפי' במכירת קרקע ונתאנה בכל שהוא נמי מכרו בטל, וכן הוא להדיא בש"ם (כתובות ד"ק ע"א) דפריך עלה והאמר מר אין אונאה לקרקעות ומשני ה"מ היכי דטעה בעצמו אבל טעה ע"י שליח לא דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואמנם בשמ"ק לב"מ (דף ק"ח) הקשה דדין זה סותר לסוגיא דב"מ שם דקאמר התם לגבי מצרן שזבין במאתים ושוה מנה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומסיק רב נחמן אין אונאה לקרקעות, הרי דמוכח מהתם שאפי' בשליח שטעה נמי אמרינן שאין אונאה לקרקעות, וא"כ מ"ש הכא דאמרינן בשליח שטעה דלא אמרינן שאין אונאה אלא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. והנראה בביאור הדברים, דהנה בטעם דאין אונאה לקרקעות פליגי הראשונים בזה, התוס' בב"ב (דס"א ע"ב) פירשו דגזה"כ הוא, ואכן בס' החינוך (מצוה של"ז) פי' שאין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן, וכ"כ הרשב"ם והרשב"א בב"ב שם והרא"ש בב"מ. ויש להביא ראיה לשיטת החינוך ממ"ש בב"מ שם לגבי מצרן זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל רב נחמן אין אונאה לקרקעות, ואי נימא דהא דאין אונאה לקרקע לאו משום דשוה הוא אלא מגזה"כ, מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוי עיוות. ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה, אלא אם עיוות הוא או לא ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקע ליכא נמי שום עיוות משום דשוה כל מה שנתן בעדה, ואי"ל דא"כ קרא למה לי למעט קרקע מאונאה, וכעין זה הקשו התוס' בב"ב על פרשב"ם שם ע"ש, די"ל דקרא אתי לאונאת מוכר, דסברא דקרקע שוה כל כסף לא שייכא כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא ולעולם עומדת, ותרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא זאת, ובאונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, ולפ"ז מיושב הסוגיא דכתובות, וממילא דין זה שכתב המחבר, דבסוג' דב"מ דמיירי באונאת לוקח כדאמר זבין במאתן ושוה מאה, הרי דאונאת לוקח הוא קאמר רב נחמן שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דלוקח שליח המצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כיון דבכה"ג לא הוי עיוות כלל, אבל בסוגיא דכתובות וכן בדין דמיירי המחבר כאן באונאת מוכר, דהא השליח טעה ומכר בזול, דאילו באונאת לוקח כתב המחבר בחלוקה השניה ואם אינה השליח, אבל חלוקה ראשונה מיירי המחבר בשליח שנתאנה הוא ומכר בזול ואונאת מוכר הוא דיש בזה, ובאונאת מוכר שפיר הוה עיות, דנהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיוות מיהא הוה וכשטעה השליח מתבטל המקח, ומה מאוד מיושב בזה לשון רש"י בכתובות שם, דעל מה דאמר רב נחמן התם מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי פריך הש"ס והאמר מר אין אונאה לקרקעות ופרש"י ומשנה הוא בפ' הזהב. והקשו ע"ז בתוס' דכיון דמתניתין קא מקשה מאי והאמר מר דקאמר, הכי הול"ל והא תנן, ואף כי בס' מגיני שלמה תי' לקושית התוס', משום דבמשנה אין הדין מבורר דהא רב חסדא גופא מפרש מתני' דמאי אין להם אונאה, אינו בתורת אונאה שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, ואע"ג דרש"י ז"ל גופא מפרש בב"מ שם דרב חסדא אהקדש לחודי' קאי, היינו משום דמוכח בכמה מקומות דאין אונאה לקרקעות, אבל מתני' גופא איכא לדחויי, משו"ה קאמר' והאמר מר כלומר והא קיי"ל, לפי שהוא פשוט מכל האמוראים דאין אונאה לקרקעות ע"ש, אבל אכתי יש להקשות על רש"י דמלשונו שכתב ומשנה הוא בפ' הזהב משמע שרוצה בזה דהקושיא הוה דוקא מאמוראי דמפרשי המשנה, ולא מרב נחמן שלגבי מצרן כקושית התוס'. דאלת"ה ה מאי בעי בזה שכתב דמשנה היא, אמרי שבאמת מעצם המשנה לא מקשה ורק מאמוראי דקיי"ל הכי, א"כ אמאי הוסיף לציין דמשנה היא פ' הזהב, אע"כ שרצה להורות שלא תימא שמקשה כן מרב נחמן דמצרן, אלא מאמוראי דמפרשי המשנה, וא"כ יש להבין כיון דבלא"ה לא מקשה ממתני' אלא מאמוראי, א"כ יותר טוב להקשות מרב נחמן דמצרן, דמיניה ידעינן שאפי' בשליח אין אונאה, אכן למה שביארתי דבכתובות שם מיירי באונאת מוכר, והטעם דאין אונאה משום גזה"כ, לא שייך להקשות מרב נחמן דגבי מצרן דמיירי באונאת לוקח, ומטעמא אחרינא לגמרי, משום דלא נתאנה כלל, ורק ממתניתין דהזהב דהתם מיירי באונאת מוכר נמי, והיטיב אשר כתב רש"י דמשנה היא פ' הזהב ודו"ק:
ומה שכתב המחבר דאם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם, זהו שיטת הר"י והרא"ש דדינו כשאר כל אדם, וממילא דבמטלטלין שתות קנה ומחזיר אונאה, ובקרקעות אין אונאה כלל, והנה הרא"ש הביא בשם רבינו האי דשליח אם הותיר שתות מכרו בטל, ותמה עליו כיון דמדמה הותיר לפחות א"כ למה הזכיר דוקא שתות, אפי' דינר נמי וכו', ובהפלאה כתב דטעמא דרבינו האי דסובר מכרו בטל לאו מטעם דמדמה הותיר לפחות, אלא מטעמא אחרינא, עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י) דכל היכא דאין שליח לדבר עבירה הוה המעשה בטל, וה"נ במקח שנעשה באיסור הוה המקח בטל ולכן באונאת שתות דאיכא איסור דלא תונו, א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאין שליח לדבר עבירה וממילא המקח בטל, משא"כ בפחות משתות דלקמן (סי' רכ"ז) הביא המחבר דיש להסתפק בזה אם איכא איסור דלא תונו, וי"ל דרבינו האי סובר דאין איסור ומשו"ה הוה מקחו קיים ע"ש. ולענ"ד נראה דלא שייך לומר בזה שיהא בטל מעשה השליחות, כיון דהמשלח לא צווהו להונות, אלא עשאו שליח סתם למכור והשליח עצמו הוא שעשה האונאה, לא אמרינן בכה"ג דליבטיל מעשה השליחות, ואע"ג שבהפלאה הביא ראיה ממ"ש הפוסקים גבי טבחו בשבת, דאפי' לא צווהו לשחוט בשבת, מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, וא"כ ה"נ אע"ג שלא צוהו להונות נימא נמי דאין שליח לדבר עבירה, י"ל דלא דמי, דהתם מיירי לענין לחייב המשלם בקנס דד' וה', אבל לענין לבטל מעשה השליחות שפיר יש לחלק ולומר שדוקא כשהמשלח הקפיד לעשות בדרך עבירה, בטל השליחות, אבל כשהוא לא הקפיד בזה והשליח מעצמו הוא דעביד הכי, לא אמרינן דליתבטל מעשה השליחות, ועיקר, הממציא לדין זה שבדבר עבירה יהא בטל מעשה השליחות ג"כ הוא הנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ה), והוא עצמו במהדו"ת, (חאה"ע סי' קי"ב סק"ה) כתב שבכה"ג שהמשלח לא הקפיד שיהא דוקא בעבירה לא אמרינן שיבוטל השליחות ע"ש, וכ"כ החת"ס בתשובה שבס' יד יוסף, ויש לי להביא ראיה ממ"ש בב"מ (דף ק"ח) לגבי מצרן, זבין במאתן ושויא מאה סביר מינה דמלי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, פי' שיבוטל המקח מכח זה, והדר אמר אין אונאה לקרקעות, ואכתי מאי מועיל הש"ס בתירוץ זה, דהא מה דאמרינן אין אונאה לקרקעות, היינו רק לענין שאין צריך להחזיר את האונאה, אבל איסור דלא תונו איכא נמי בקרקעות, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה, דעיקר אונאה בקרקע כתיב לפי רוב השנים תרבה מקנתו, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע לקמן (סי' רכ"ז ס"ק נ"א), וא"כ אכתי ליבטל המכירה מצד דהוי שליחות בעבירה, ונהי דמצד עיוות לא בטל, דכיון דאין אונאה הוה הטעם משום דקרקע שוה כל כסף וליכא כאן עיוות וכמ"ש לעיל. אבל אכתי ליבטיל מטעם דהוה שליחות בעבירה, וכן בבבא השניה שם זבין במאה ושוה מאתן, ליבטיל המכירה מצד שהשליח הותיר ואונה את המוכר ועשה עבירה, אע"כ כיון שהמשלח לא צוהו שיעשה השליחות בעבירה דוקא לא אמרינן שיהא בטל מעשה השליחות ודו"ק היטב: