חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מן היתומים · סימן קח
סעיף א' במחבר מלוה על פה אינה נגבת מהיורשים אלא באחד מג' דרכים וכו'. היש"ש בדיני ברירה הקשה לפי מה דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הם, א"כ מלוה ע"פ דקיי"ל דאינו גובה מלקוחות הוה"ד דאינו גובה מהיורשים לאחר שחלקו למ"ד דלקוחות הם, א"כ קשה לדידן דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הם ומלוה על פה אינו גובה מהלקוחות א"כ אמאי גובה מהיורשים לאחר החלוקה ע"ש, ובתחלת ההשקפה עמדתי כמשתומם על קושיא זאת, דאם אמרו כלקוחות הם היינו בינם לבין עצמם לא חשבינן להו ליורשים אלא כלקוחות, דמשום דאין ברירה אמרינן דהחליפו חלקיהם, ותמורת חלקו המגיע לו לקח חלק השני, וכאילו לקחו זה מזה, אבל לענין אביהם לא נחשבו כלקוחות, דאטו מאביהם קנו, וא"כ מה ענין זה לענין לגבות מהם חוב אביהם, דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות היינו מלקוחות שלקחו מן הלוה, אבל האחים האם לקחו זה מאביהם, אתמהה, ולאחר החפוש מצאתי תנא דמסייע לסברתי והוא הט"ז לעיל (סי' ק"ג) שהוכיח נמי לפי דרכו שם דהא דאחין שחלקו לקוחות הם הוא דוקא לענין החלוקה שביניהם עצמם כגון לענין מחזירין זה לזה ביובל, או לענין בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם, אבל לא לגבי אינש אחרינא ע"ש, ולכן מלוה ע"פ גובה מן היורשים אף לאחר שחלקו משום דלגבי אביהן אין דנין אותם כלקוחות, ועיין בתומים לעיל בסי' ק"ג שהשיג על הט"ז מסוגיא דבכורות (דף מ"ח) דאמרו התם אם נתחייב האב חמשה סלעים לכהן ומת והבנים חלקו הנכסים פטורים מלשלם דאחין שחלקו לקוחות הם ומלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות, הרי דאפי' לגבי אינש אחרינא הוו כלקוחות ע"ש. והנה כמה תרוצים ראיתי בדברי האחרונים על ישוב קושית מוהרש"ל וכולם לא נהירים לענ"ד, הרב בעל מעדני מלך בבכורות ובתוי"ט שם תירצו דבאמת קיי"ל דשעבודא דאורייתא ומהראוי לגבות אף מלקוחות ורק משום פסידא דלקוחות מקנו חז"ל דאינו גובה מהם, וא"כ ביורשים דלא שייך פסידא אוקמוה אדינא אף לאחר שחלקו, והתם בבכורות אליבא דרב פפא אמר דסובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גבי מלקוחות, אכן אפי' בלקוחות כאלו דלית להו פסידא כיורשים שחלקו נמי לא גביא. והנה אם כי הרבה המפרשים וגם הש"ך מכללם לעיל (סי' ל"ט) כתבו דרב פפא סובר באמת שיעבדא לאו דאורייתא והוכיחו זה מהא דאומר פריעת בע"ח מצוה עיין בדבריהם, אכן בחדושנו לעיל בסי' ל"ט כתבתי להוכיח דאדרבה משם גופא מוכח להיפוך דסובר שיעבדא דאורייתא ע"ש היטב, וגם הרי"ף והרא"ש (סוף ב"ב) מסקו נמי דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא. וא"כ נדחה תי' המעדני מלך ותויו"ט, דהא גם ר"פ סובר שעבודא דאורייתא ואפ"ה קאמרי התם אליביה דלא גבי מיתומים לאחר שחלקו:
והנה הגאונים בעלי מפרשי הים בב"ק (ר"פ הגוזל) כתבו ליישב קושית מוהרש"ל, דזה ודאי אם האחים נתחייבו קודם חלוקה במצוה לשלם חוב אביהם, תו לא פקע גם לאחר שחלקו, דנהי דחלוקתם הוה כמו מכירה שמכרו זה לזה, מ"מ כיון דאקרקפתא דגופייהו רמי לקיים המצוה וא"כ במה יפטרו במה שמכרו זה לזה ובמה נפקע החיוב מעליהם. רק התם בבכורות דאליבא דרב פפא אזיל דאיהו סובר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וא"כ אין כאן רק שעבוד נכסי, ולגבי שעבוד כיון דמצד המצוה פטורים שפיר מהני מה שחלקו ביניהם, משא"כ לדידן דקיי"ל לעיל (סי' ק"ז) דכופין על מצוה זו לפרוע חוב אביהם, א"כ אף לאחר שחלקו לא נפקע מעליהם חיוב מצוה זאת, כיון דעדיין תחת ידם ושניהם מחויבים לקיים מצוה זו, ומה מועיל מה שמכרו זה לזה, ולכך לדידן שפיר גובין מהיורשים לאחר חלוקה כיון דלדידן איכא מצוה לפרוע חובות אביהם דלא קיי"ל כרב פפא דאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ע"ש, ואכן תירוץ הזה דחוק למאוד, חדא דלפ"ז ב"ל דר' מאיר ור' יהודה בבכורות שם פליגי באוקימתא דלא הוזכרה בש"ס, דעיקר פלוגתתם אי סבירא לו כרב פפא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ובש"ס שם לא הוזכר זה כלל, אלא דבדרב פפא דסובר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות פליגי, ועוד דבעיקר הדבר מ"ש דהתם אליבא דרב פפא קאי וזה אינו. דהא התוס' שם כתבו דלאו בדרב פפא ממש פליגי אלא הם חולקים במלוה הכתובה. בתורה דומיא דמיירי רב פפא, ולענ"ד זה מוכרח דהתם לא קאי אליבא דר"פ ממש, דהא כבר הוכחנו דר"פ סובר שעבודא דאורייתא ומדינא גביא גם מלוה ע"פ, ומאי טעמא לא גביא מלוה ע"פ משום פסידא דלקוחות, ולטעם זה היה צריך לומר דהיורשים לאחר שחלקו נהי דכלקוחות הם, מ"מ מלקוחות כאלו צריך היה לגבות כיון דלית להו פסידא וכמ"ש המעד"מ דלעיל, וא"כ מ"ט אמרו התם דר' מאיר דסובר כרב פפא ס"ל דלא גבי, אע"כ דהתם לאו אליבא דר"פ ממש הוא, ולא זכרו רב פפא כ"א לאשמועינן דבדינו דסובר מע"פ, אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי, ור' מאיר סובר שעבודא לאו דאורייתא ומדינא לא גביא ואפי' באחים שחלקו נמי, אבל רב פפא לנפשיה דסובר שעבודא דאורייתא איה"נ דשפיר גבי מלקוחות כאלו, וכיון שכן דלא הוזכר שם דברי רב פפא כ"א לסימנא בעלמא, דבדינו שאומר מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות הוא דפליגי, אבל עיקר החולקים ר' מאור ור' יהודה הם, וא"כ מה שייך לפי"ז לומר דהתם אליבא דר"פ דסובר יתמי לאו בני מיעבד מנוה נינהו, וכי בשביל שר"פ סובר כן לימא שגם ר"מ יסבור כן:
והנראה לי בישוב קושית מוהרש"ל עפמ"ש הרשב"ם בב"ב דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלין לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה, וא"כ לפי"ז שפיר אמרינן ודאי דמיתומים לאחר החלוקה שפיר גבי, דכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא ומה דלא גבי מלקוחות הוא רק מצד התקנה משום פסידא דלקוחות, ולכן באחין שחלקו אע"ג דקיי"ל דכלקוחות דמו, מ"מ מלקוחות כאלו דלית להו פסידא שפיר גבי, ומה דאמרינן בבכורות דלא גבי, היינו משום דהתם לענין פדיון בכור והכהן הוא הגובה, וא"כ בע"כ דבמטלטלין מיירי התם דהא אין פודין הקרקעות כמבואר במשנה שם (דף נ"א), ובמטלטלין דלא סמיך עלייהו לא משתעבדי מה"ת, ומדינא לא גבי התם מלקוחות, ולכן אפי' מלקוחות כאלו דלית להו פסידא נמי לא גבי, ולא קשה כלל קושית מוהרש"ל, כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הם, היכי משכחינן דמלוה ע"פ תגבה מן היורשין. דשפיר משכחינן בגבייה מן הקרקע, ולעיל בסי' ל"ט יישבנו בזה נמי מה דקשה על הרי"ף והרא"ש דמסקי דרב פפא סובר שעבודא דאורייתא, הא בכתובות קאמר רב פפא הטעם דגבי מלקוחות משום דופריעת בע"ח מצוה, ובקדושין די"ג קאמר משום נעילת דלת, והא כיון דשעבודא הוה דאורייתא איכא חיוב ומאי אהני טעם דמצוה ונעילת דלת, ולמה שכתבתי דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא דוקא אותן דסמיך עלייהו, אכן היינו דוקא בתורת חיוב, אבל בתורת כפייה לקיים מ"ע גביא מיניה דידיה מיהא, לפי"ז שפיר איצטריך לטעם דמצוה דמיניה דידי' גביא מיהא בתורת כפייה לקיים מ"ע אפי' במטלטלין כאלו דליכא שעבוד עלייהו, וטעם דנעילת דלת הוצרך נמי לענין לגבות מיתמי דלית בהו טעם דמצוה, אפ"ה גביא מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעול דלת ע"ש היטב, ובזה היה נראה עוד ליישב קושית מוהרש"ל באופן אחר, דודאי מלוה ע"פ דעלמא שבא מכח הלואה ממש, שפיר גובה מן היתומים אפי' לאחר שחלקו, משום טעם דנעילת דלת, ורק התם בבכורות דנתחייב לכהן לא שייך נעילת דלת ומשו"ה אמרינן התם דלא גבי:
ועוד בה שלישיה בישוב קושיא הזאת עפמ"ש השער המלך (פי"ט מהלכות מלוה) דדוקא בהלואה ממש שייך שעבודא דאורייתא משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבאה מכח מכר כו"ע סברי דשעבודא לאו דאורייתא ע"ש, ולפי"ז התם בבכורות דהלואה דכהן דמי למלוה מכח מכר דלא שייך לומר עבד לוה וכו' וא"כ התם שעבודא לאו דאורייתא וממונא הוא הלא גבי מלקוחות, ומשו"ה אפי' בלקוחות דלית להו פסידא נמי לא גבי, משא"כ בהלואה ממש דאמרינן בהו שעבודא דאורייתא ומדינא גביא מלקוחות ורק מפני התקנה דפסידא דלקוחות לא גביא, ולכן באחין שחלקו נמי דכלקוחות הה מ"מ כיון דלית להו פסידא שפיר גביא ודו"ק היטב בזה:
שם במחבר או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, והנה לאו דוקא כשעדיין לא הגיע הזמן, אלא אפי' ביומא דמישלם זמנו נמי גובה מיתומים וכמ"ש בשמ"ק בשם הראב"ד (ב"מ דק"ב) ולעיל ברמ"א (סי' ע"ח), ובטעם הדבר דרק עביד אינש דפרע ביומא דמישלם זמנו אמרינן אבל חזקה דודאי פרע לא אמרינן ומלתא דלא שכיחא הוא שיפרע מקמי' דמישלם זמנו, ולכן אע"ג דכי טעין ואמר דפרע ביום דמישלם זמנו נאמן אבל ליתמי לא טענינן הכי דמילתא דלא שכיחא הוא וכדאמר ר"ל התם ולואי שיפרע בזמנו, ולא דמי לסתם הלואה אע"ג דיש לו רשות לעכב הפרעון עד שלשים יום, אפ"ה טענינן ליתמי דפרעי קודם ואינו גובה מהם וכמש"כ הטור כאן, דדוקא היכי שקבע זמן לפרעון אמרינן דלא שכיחא שיפרע קודם זמנו ואפי' בו ביום דמישלם זמנו נמי, אע"ג דהתם לא שייך כל כך הטעם לומר משום דגילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן דוקא, דהרי קבע זמנו לאותו יום וכולה יומא זמנו הוא, אפ"ה הא גופא נמי לא שכיח שיקדים לפרעו מבעוד יום, משא"כ היכי דלא קבע זמן כלל אמרינן דעביד דפרע קודם ואע"ג שיש לו הרשות לעכב הפרעון עוד יותר וק"ל:
שם בהג"ה ואם הוציאו על רפואות בחלי' וכו' שאם ידעו כמה הוציאו וכו' נפרעין מן היתומים וכו', ומשמע דוקא שידוע בעדים כמה הוציאו שלא נפרע בחייו, וצ"ע דאיך מקבלין העדים הא אין מקבלין שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי, וראיתי בשעה"מ שכתב דבכה"ג שהוציא לרפואה מקבלין אפי' נגד יתומים קטנים דלא גרע מפודה את חבירו מן השביה דמקבלין עדות על זה אפי' נגד יתומים קטנים כמ"ש הש"ך (יו"ד ס"ס רנ"ב) בשם תשובת מוהרי"ו ע"ש: