חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות גביית חוב מן היתומים · סימן קז
סעיף א' בש"ך ס"ק א' כתב דחפש בכל המקומות ולא מצא שהתוס' יפלגו על הרמב"ן ויסברו דאין רשאי לכוף ע"ש, ואולי הם דברי התוס' בריש סנהדרין שכתבו דלכפייה בעינן מומחין, ובזמן הזה הא ליכא מומחין ואי אפשר לכפות, אבל אכתי יקשה הא במילתא דשכיחי ויש בו צורך טובא עבדינן שליחותייהו גם בזמן הזה וכמ"ש הסמ"ע לעיל (סי' א') וא"כ גם בהלואה שהוא דבר דשכיח טובא למה לא ניעביד שליחותייהו, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' א') וסי' כ"ו וסי' צ"ז בארוכה מזה, ועיין בתומים כאן שהקשה לשיטת הסוברים דהרשות ביד ב"ד לכפות אם ירצו מההיא דכתובות (דף פ"ד) בקריביה דר' יוחנן דתפסו, נכסי דיתמי אתו לקמי דר' יוחנן אמר שפיר תפסתוה וכו' אלא שכנגדי חלוק עלי ומה לו הא הו"ל לטובת קרובו להזדקק דלכך ולכוף ליתומים לפרוע ע"ש, ולק"מ דהא התם לא לעמוד, לדין לפני ר' יוחנן באו דהא קרובים הם ופסול לדון להם, אע"כ דלא לדון לפניו באו כ"א לשאול עצה מאתו וכ"כ בהגהות יעב"ץ שם שלא באו כ"א לשאול עצה, ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ז) שהוכחתי בארוכה מלשון הש"ס ולשון רש"י דרק לשאול עצה באו, וא"כ אין ראיה מזה שלא נזדקק לכפות, דאיה"נ אילו היו באים לפניו לדון שהיה נזדקק לכפות וק"ל:
שם במחבר אבל לא הניח אלא מטלטלין אין כופין אותם לפרוע וכו', וכתב הטור דאפי' הם מופקדים ביד אחרים או ביד המלוה אין ב"ח גובה מהן מדינא דגמרא. וזהו ממשנה דכתובות (פ' הכותב) היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים קיי"ל כר' עקיבא דאמר דינתן ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין יורשים צריכים שבועה, ויש להסתפק כשפטר אותו משבועה היאך הדין, ובירושלמי שם איתא להדיא שאפי' אם פטר אותו משבועה נמי הרי הם של יורשים, דזה לשון הירושלמי הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה ע"כ, והרא"ש ביאר דבריו דלאו בשבועה תליא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרים גוביינא דהא ראוים לשבועה כל זמן שלא פטרן והיורשים אינם מחוסרים גוביינא, ומשו"ה מיקרו היורשים מוחזקין ביותר, וגם הריטב"א הובא בשמ"ק פי' כן לדברי הירושלמי, אכן מלשון רש"י לא משמע כהירושלמי דזה לשון רש"י בד"ה שכולם צריכים שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בם ואין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו בהם היורשים וברשותם הם עכ"ל, ומלשון זה מוכח שדוקא משום דצריכים לשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעין אם יש לו עליו כלום אבל היכי שפטר אותו משבועה בחייו הרי אנו יודעין שיש לו עליו ויתנו לכושל שבהם, ונ"ל לתת טעם מה שהוצרך רש"י לזוז מדברי הירושלמי, דהנה בלא"ה נחלקו הראשונים בפירוש דהאי מלתא דר' טרפון שם דאמר ינתנו לכושל, אי מוציאין מהנפקד בע"כ, או שהב"ד אין נזקקין לו ורק כשהבא לפרוע מעצמו נותנין לו. ויש מן הראשונים שסוברים דב"ד לא יוכלו לזקוק להוציא בע"כ דמצי אמר לאו בע"ד דידי את, ואי משום דר' נתן הא אמרינן בכתובות (דף פ"ב) דלא מחמרינן תרי חומרי בכתובה, אכן הרי"ף סובר דמוציאין בע"כ משום דר' נתן, וביאר דבריו דכיון דלאו ברשות יורשין קאי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מן הלוה או הנפקד ועיין מ"ש התוס' שם בד"ה לא אשכחן, והנה אי נימא כשיטת הראשונים דהכא לא שייך דר' נתן, א"כ לא מיקרו הבעל חוב או האשה שום מוחזק בזה יותר מן היורשים, דהא שניהם לא תפסי במטלטלין לא הבע"ח ולא היורש, ושפיר יש מקום לומר כדברי הירושלמי דהיורשים הוו בחזקת גובייא יותר, מטעם דהבע"ח או האשה צריכים עכ"פ לפטור אותם משבועה, והיורשים אינם צריכים לזה, דכיון דהבע"ח והאשה נמי אינם מוחזקים כלל בזה, שפיר מכריע זכות היורשים מטעם הירושלמי אבל אי נימא כשיטת הרי"ף דיש בזה שעבוד דר' נתן, א"כ מיקרו הבע"ח והאשה כמוחזקים ממש, דהא מה שהלוה תופס הרי הוא תופס בשבילה ויש להם שעבוד גמור על המעות הללו, א"כ איך יוכל זכות היורשים להכריע מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, דלענין שעבוד גמור דהוי כתופס ממש, ודאי דלא יוכל זה להכריע, ורק כשלא פטרו משבועה בחייו, דאז כל זמן שלא נשבעו ול ידעינן אם יש להם עליו כלום, אין כאן שעבוד דר' נתן, כיון דלא ידעינן אכתי אם חייב לו, אבל אם פטרן משבועה דאז ידעינן שחייב להם בודאי, וא"כ יש בזה שעבוד דר' נתן, איך נוכל לומר דינתנו ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא יותר, אדרבה הבע"ח והאשה יש להם שעבוד יותר, וזה נכון, ונתבאר לנו דאי נימא כשיטת הרי"ף דמוציאין בע"כ מדר' נתן אי אפשר לפרש כהירושלמי דאפי' בפטרן משבועה, ינתנו ליורשים, והנה מלשון רש"י דמתני' ד"ה ינתנו לכושל וז"ל סוה"ד היכי דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד המלוה ונותנין לאשה ובע"ח שכבר נתחייב בהם המת מחיים ע"כ, ולאיזה צורך הוסיף מטעם שכבר נתחייב בהם המת מחיים, אלא להדיא דכוונתו לפי' הרי"ף דלהכי מוציאין מיד הלוה משום דמחיים כבר נתחייב בהם ויש בזה שעבוד דר' נתן, וגם הפנ"י הבין מלשון רש"י דקאמר לשון מוציאין בע"כ, דס"ל כהרי"ף, וא"כ זהו שגרם לו לפרש דדוקא כל זמן שלא נשבעו ס"ל לר' עקיבא דינתנו ליורשים וכמו שביאר בטעמו, דאז לא ידעינן אם חייב לו כלום ואין כאן כלל שעבוד דר' נתן, אבל אם פטר אותו משבועה ודאי דגם ר"ע מודה נמי דינתנו לו לבע"ח וכתובת אשה מטעם דר' נתן, ואתי שפיר נמי בזה מ"ש רש"י בדברי ר"ע ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה, והמפרשים נתקשו בזה דהא אכתי לא מיירי התם מדין תפיסה, עיין במהרש"א ופנ"י, והיינו דאי נימא כשיטת הירושלמי דמיירי בפטרן משבועה ואפ"ה ינתן ליורשים מטעם דהם בחזקת גוביינא ביותר, אז לא שייך דין זה כ"א דהלוה או הנפקד צריך ליתן ליורשים, דכיון שאין שניהם מוחזקים הוה זכות היורשים מכרעת מטעם זה, אבל אם האשה או בע"ח תפסי ודאי דאין מוציאין מהם, דלגבי תופס ממש לא מהני זכות היורשים, אבל לשיטת רש"י דמיירי שלא פטרן משבועה וכל זמן שלא נשבעו לא ידעינן כלל אם יש לו עליו, אפילו בתפסו הבע"ח והאשה נמי לא מהני, ועיין ברא"ש בכורות וב"ב דסובר להדיא דבפטר מן השבועה גביא לר"ע:
שם בסמ"ע ס"ק א' משא"כ במטלטלין שאינו דבר של קיימא דהא יכול להבריחם ולהעלימם וכו' ומשו"ה אינם משועבדים למלוה מדין תורה לכפות ליורשים שיפרעו מהם וכו', והנה המוהרי"ם בחדושיו לכתובות (דף פ"ד) הקשה דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משום דלא סמיך דעתא עילוייהו שיכול להבריחם, א"כ מיניה דידיה אמאי גביא, הא כיון דלא סמיך דעתא לא חל השעבוד, דאע"ג דשעבודא דאורייתא מ"מ אינו חל כ"א דוקא על אותן הדברים שסמך עליהם כמו ערב בשעת מתן מעות ע"ש. ונ"ל דמיניה דידיה היינו טעמא דגבי משום דסמיך דעתו שלא יבריחם, דכיון שהוא עצמו לוה ויש עליו חיוב מן התורה ושעבוד הגוף לשלם, מסתמא לא ובריחם ולעבור על החיוב, משא"כ לגבי יתמי שאינם מחויבים וגם לאו בני מיעבד מצוה נינהו, משו"ה ודאי שיבריחו הנכסים, וממילא לא סמיך דעתו לגבות מהם כשיביאו המטלטלין ליד היתומים, דהם ודאי שיבריחום, ומזה עמדנו להבין עיקר טעם דר' טרפון דסובר דינתנו לכושל, ופרש"י אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכו' הכא דלאו ברשותייהו קיימי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הנפקד וכו' ויש להבין וכי איזה נ"מ יש ביורש בין מונח ברשותו או ברשות אחרים, הא יורש אין צריך קנין וזכות, וממילא נעשו שלו מיד כשמת מורישו, וא"כ אחרי שגם ר' טרפון סובר דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מאי מהני בזה שאינם ברשות יתמי, סוף סוף זכו בהם יתמי, ואכן למה שביארתי דטעם דמטלטל דיתמי לא משתעבדי משום דהם ודאי שיבריחום ולא סמיך דעתו, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהנכסים הם ביד היורשים גופייהו שיש יכולת בידם להבריחם, אבל כשהם ביד אחרים, הרי היורשים אין יכולת בידם להבריח, והלוה או הנפקד ודאי לא יבריחום, דהא הם מחויבים להחזירם לזה או זה, ולכן בכה"ג שהם תח"י אחרים שפיר סמיך דעתו עליהם וממילא חל עליהם השעבוד, ושפיר נתבאר טעם דר' טרפון:
וארווחנא ליישב בזה שיטת התוס', דהנה למאן דקאמר בכתובות דהאי ינתנו לכושל דקאמר ר' טרפון, הוא לכתובת אשה משום חינא, הקשה בשמ"ק היאך ינתנו לכתובה, בשלמא לבע"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי, אלא לכתובה דאפי' מחיים לא נשתעבדו לכתובה היאך ינתנו לה, זכי מי עדיפי מטלטלין אלו שלא באו לרשות יורשין משאם הוו ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה מטלטלין, ותי' דס"ל לר' טרפון כר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה, ואמנם בתוס' (בכורות דנ"א ע"ב) בד"ה ולא בראוי הוכיחו שאי אפשר לומר דהתם קאי כר' מאיר, והעלו דאפי' לרבנן דס"ל מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מחיים, נמי הוה הדין כן דינתנו לכתובת אשה ע"ש, וא"כ יוחזר קושית השמ"ק דכי עדיפי מטלטלין אלו מאילו היו תח"י הבעל, אכן למה שכתבתי יתיישב בטוב שיטת התוס', דהנה מאן דסובר דאפי' מיניה דידיה נמי לא גביא מטלטלין בע"כ דסובר שאכתי לא סמיך דעתו עלייהו, דאע"ג שמחויב לשלם מ"מ לא סמיך דעתו דיחוש שמא ירצה לעבור על החיוב ויבריח המטלטלין, ואמנם כל זה לא שייך כ"א כשהם בידו גופא, משא"כ כשהם תח"י אחרים אין חוששין לשמא יבריחם ויאמר אין לי ממה לשלם, דאותן האחרים שהמטלטלים תחת ידם יגלו האמת כי תחת ידם הם, דמהיכי תיתי יסייעוהו לגזול ולעבור על החיוב, ואין אדם חוטא ולא לו, ומיושב שיטת התוס' שכתבו דאפי' למ"ד דמיניה דידיה לא גביא ממטלטלי אפ"ה כשהם ביד אחרים גביא, דודאי כשהם בתח"י אחרים עדיפי מאילו הם תח"י הבעל, דהכא סמיך דעתו טפי:
ומתוך מה שכתבנו יבואר לנו מ"ש התוס' בכתובות שם בד"ה לכתובת אשה דאכתי היכי גביא האשה ממלוה דהא מלוה חשבינן ראוי לגבי בכור ואין האשה גובה כתובתה מראוי כדאיתא בבכורות, ותי' לחלק שדוקא גבי בכור הוה מלוה ראוי אבל לגבי אשה הו"ל מוחזק ע"ש שלא כתבו שום טעם לחילוק הזה, ובהגהות אשר"י פי' משום דמקולי כתובה שנו שם, וגם זה דוחק, ולמה שכתבנו יתבאר דהתוס' לשיטתם דכשהמלוה הוא ביד אחר עדיפא יותר מאילו היה ביד הבעל גופא, ואפ"ה לגבי בכור מיקרי ראוי, דהתם הוי החסרון מראוי משום דבעינן אשר ימצא ברשותו, וכיון שהמלוה אינה ברשותו לא קרינן בה אשר ימצא, ורק דטעם דראוי אינו גובה היינו משום דלא סמכא דעתא, ולא שייכא זה כ"א בשאר מיני ראוי כגון ירושה או שבח, דבזה אמרינן דלא סמכא דעתא עלייהו, דמי יימר שיירש, דשמא ימכור המוריש בחייו, וכמו דאמרינן דלא מהני המכירה במה שאירש מאבא, דהוה הטעם נמי משום דלא סמכא דעתא וכמ"ש רש"י בב"מ (דף ט"ז) אבל במלוה שביד אחרים דסמכא דעתא טפי מאילו היו תח"י הבעל ודאי דלא הוה ראוי ודו"ק:
שם במחבר אבל אם לא יירשו כלום מאביהן אין מחויבים לשלם וכו', בשער המשפט הביא בזה לחדושי הריטב"א (כתובות דל"ד) גבי הא דאמרינן התם הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ואין חייבין באונסיה וסיים הריטב"א דהרי זה דומה כאילו שכר אביהם בית ומת שמשתמשין בו כל ימי שכירותו ואין חייבין בשכירות אם לא הניח להם אביהם אחריות נכסים עכ"ל, וכתב ע"ז השעה"מ דדין זה אינו אלא לדינא דש"ס דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ולכך אם לא הניח אחריות נכסים דאין החוב מוטל על היתומים לכך משתמשין בה כל ימי שכירותו וא"צ לשלם, אבל לדידן דאף מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח לא משכחת להאי דינא אף בגוונא דלא ירשו כלום מאביהם מ"מ אין היורשים יכולים לדור בהבית כל ימי שכירותו דנהי דחוב השכירות נשאר על אביהם מ"מ המשכיר יכול לגבות מן שכירת הבית שנשאר מן השוכר עד סוף הזמן שנשכר לו ויכול לדחות היתומים מלדור בבית ויטול הבית עבור דמי שכירותו שנתחייב לו אביהם עד כלות זמן השכירות, והרחיק עוד ללכת דאפי' לדינא דש"ס נמי מצי המשכיר לעכב על היורשים מלדור בבית, דאע"ג דבעינן שיירשו קרקע דוקא מ"מ דירת הבית שנשאר מן השוכר חשיב קרקע, דדמי להא דאמרינן (ב"מ דס"ז) האי משכנתא באתרא דמסלקא אין בע"ח גובה ממנו, ופרש"י דאם מת המלוה אין בע"ח גובה מקרקע זו כלום לפי שאין למלוה בגופה של קרקע כלום אלא שמשועבד לו לפירות ומטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדא, ובאתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו דהוה כמכורה לו עד אותו הזמן וגוף הקרקע שלו, וא"כ הכא שהשוכר הבית מושכר לו הבית עד כלות זמנו והוה כאתרא דלא מוסלקא דשכירות ליומא ממכר הוא וא"כ למה לא יהא נחשב כאילו הניח השוכר קרקע ויגבה המשכיר דמי חוב השכירות מגוף הבית שנשכר להשוכר שמת עד כלות זמן השכירות ע"ש. ולא נהירא בעיני האי פסקא דיהא מצי המשכיר לגבות משכירת הבית אפי' לדידן דמטלטלי דיתמי משתעבדי, דהנה על פרש"י שפי' דמשכנתא באתרא דלא מסלקי הוה כמכר לענין בע"ח הקשו עליו הראשונים בשמ"ק שם וכתבו דלא ירדו לסוף דעתו בזה, דסוף סוף כיון שהוא חוזר אותה לו לסוף השנים שנסקו הרי אין כאן מכר כלל, ומשו"ה פירשו דאתרא דלא מסלקי דקאמר בש"ס דבע"ח גובה הימנה ה"פ שאינם מסלקים אותו לעולם במעות אלא בשומת קרקע והוה כעין אפותיקו מפורש ועדיפא מיניה שהיא ברשותו ע"ש, ולפירוש זה פשיטא דשכירות אינו חשוב כמכר לענין בעל חוב, כיון דבכלות הזמן הדרא למשכיר, ואי אפשר לחשבו כמו הניח קרקע, אלא אפי' לפרש"י באתרא דלא מסלקא משום דחשוב כמכורה לו עד אותו זמן, ומטעם זה היה אמנם מקום לדון שגם שכירות הבית חשוב כמכורה וכמו הניח קרקע, ואם היה בא בעל חוב אחר, לא משכיר הבית, לגבות בעד חובו מזכות דירתו שהניח, איה"נ שהיה יכול לגבות מן היורשים לשיטת רש"י, דכיון דהבית מכורה לשוכר עד כלות זמן השכירות. חשיב כהניח קרקע, והיורשים מחויבים לשלם החוב או להניח הדירה לפני בעל חוב כדין יורש שיירש קצת נכסים שא"צ לפרוע כ"א מה שיירש וכמ"ש הרמ"א כן בסמוך, אבל שנימא שיהא חשוב כהניח קרקע גם לפני המשכיר גופא, שהמשכיר יהיה יכול לגבות בעד שכר הדירה, זה לא מסתבר כלל, חדא דהא עיקר הטעם דהניח קרקע מחויבים היורשים לשלם, היינו משום דכיון דעלייהו סמיך בשעת הלואה ממילא הוו הנכסים הללו ערבים למלוה וכפרש"י בב"מ שם ועוד בכ"ד, וא"כ איך שייך לומר דהמשכיר בשעה שהשכיר לו סמיך על נכסים הללו, דהא הנכסים אלו שלו גופא הם, ואיך שייך שהנכסים של עצמו יהיו ערבים לו על חובו, אי נימא דעל גוף הבית סמיך, רא בלא"ה תיהדר לו ככלות הזמן, ואם על זמן דירת הבית, הא זה השכיר לו ונתן לו רשות לשוכר לדור בתוכה, וא"כ איך שייך דסמיך היה מתחלה שיגבה מדירת הבית, ולכן פשוט בעיני דאי אפשר לחשוב דירת הבית כהניח קרקע שהמשכיר יטול הבית מן היורשים עבור חוב השכירות, ולא עוד אפי' לדידן דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדא לבעל חוב, אין נראה שהמשכיר יטול הבית וידחה להיורשים מלדור בתוכה, דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ועד שיכלה זמן השכירות אין מגיע לו כלום, וא"כ איך אפשר לומר שיגבה המשכיר מן שכירות הבית, הא עד שיכלה זמן השכירות אין לו על השוכר שום חוב, והן אמנם שבזה הרגיש גם השעה"מ גופא אלא שכתב דכיון שאם ידורו בו היורשים ודאי יפסיד מעותיו, יכול לתבוע חובו אפי' קודם זמן הפרעון, דלא גרע ממבזבז נכסיו דלעיל (סי' ע"ג ס"י) ומבעל חוב מאוחר שבא לגבות קודם המוקדם ממטלטלין דלעיל (סי' ק"ד), אבל מה דמיון הוא זה להנהו דחשיב התם, הא ההלואה היתה בשלימות מתחלה, כגון שהלוה לו מנה על זמן שנה, המנה הלא הלוה לו בשלימות מתחלה, רה זמן הפרעון לא הגיע, ולכן ברואה שמבזבז ושיוכל לבוא לידי הפסד יכול לתבוע אפי' קודם, משא"כ בששכר מאתו בית לשנה בעד שנים עשר דינר ודר בו למשל חדש, בעד זה החדש שכבר דר, אפשר לומר שחוב יש בזה דינר, רק שזמן הפרעון לא הגיע עוד עד כלות השנה, אבל החדשים שלא דר עוד אין בזה חוב מעיקרו, וא"כ מה תביעה שייך בזה אחרי שאין עוד חוב מעיקרו, ואם היה רוצה השעה"מ לומר דבעד אותן החדשים שכבר דר השוכר בחייו, שיוכל המשכיר לתבוע מזכות דירת הבית, היה אפשר להצדיק דבריו, דכיון שחוב יש כאן ודאי ואע"ג שלא הגיע עוד זמן הפרעון, בכה"ג שיוכל לבוא לידי הפסד יכול לתבוע קודם, אבל השעה"מ סתם דבריו, ואפי' אם השוכר מת מיד ולא הספיק עוד לדור בתוכה איזה זמן דיוכל השוכר לתבוע חוב השכירות שמגיע לו בעד כל השנה מזכות דירת הבית, בזה אין מסתבר דבריו כלל דהא הכא לא רק זמן הפרעון לא הגיע, כ"א שטוב מעיקרו אין כאן, זהו הנראה לענ"ד בזה ודו"ק:
סעיף ד' במחבר יורש שמכר כל נכסי אביו ואין בעל חוב יכול לטרוף מהלקוחות יש מי שאומר שגובה וכו' ויש מי שאומר שאינו גובה, וטעם פלוגתתם מבואר בטור דמ"ד דגובה משום דהוי מזיק שעבודו של חבירו, ומ"ד שאינו גובה סובר שלא אמרו מזיק שעבודו של חבירו חייב אלא היכי דהזיק את גוף הקרקע אבל כאן לא הזיק את גוף הקרקע והוא סברת הרא"ש. ואכן הגידולי תרומה הקשה על דברי הרא"ש מהא דאמרינן (גיטין דמ"א) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעבד שעשאו אפותיקו ושחררו דפליגי במזיק שעבודו של חבירו דמר סבר חייב ומ"ס פטור אלמא דפליגי אי מזיק שעבודו חייב או פטור, ואטו התם עושה איזה קלקול בגוף העבד ע"ש, ואי לאו דמסתפינא היותי אומר שבמחילת כבוד תורת הבעל ג"ת אשתמיטתי' מיני' סוגיא ערוכה בקדושין, וגם דברי התוס' בגיטין. דבקדושין (דס"ב) גבי הא דתני התם האומר לאשה הרי את מקודשת לאחד שאשתחרר וכו' דאינה מקודשת משום דלאו בידה ומתקיף עלה ר"א בר ממל אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוה קדושין ומשני הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וכפרש"י הלכך אין מחוסר מעשה גדול מזה, ובתורי"ד שם כתב וז"ל הכא דעת אחרת כלומר לא שייך הכא מחוסר מעשה שכשנשתחררה היא בריה אחרת שאין לה שום דמיון עכשיו עם מה שהיתה תחלה וכו' והאשה היא אותה בריה שהיא קודם הגט היא לאחר שגרשה עכ"ל, והן להתורי"ד עכ"פ סוגיא מפורשת דע"י השחרור נעשה שינוי גדול בגוף העבד דנשתנה מבהמה לדעת אחרת ונעשה בריה חדשה, ומה מקשה הגידולי תרומה, כלום נצרך עוד שינוי יותר גדול בגוף העבד, וכגוף קושית הגידולי תרומה נראה שגם התוס' הרגישו בזה וכתב לחלק כמו שכתבתי, דהנה עיקר כוונת הרא"ש במ"ש דהיכי דלא קלקל גוף הקרקע לא חשיב מזיק נ"ל דסובר דאפי' מ"ד מזיק שעבודו חייב, היינו כשההיזק מיהא הוה היזק הניכר כגון ששעבד לו קרקע ואח"כ חפר בה בורות או שורף שטרו של חבירו, אבל אם ההיזק לא היה ניכר בגוף הקרקע ובהצטרפות שני הריעותות דההיזק היה לא בגוף הדבר של חבירו כ"א בשעבוד, ועצם ההיזק היה נמי היזק שאינו ניכר כמו במכר שעבודו, דבגוף השעבוד לא ניכר ההיזק בזה כו"ע סברי דפטור, וכסברת הרא"ש נראה נמי דעת התוס' בגיטין שם בד"ה היזק שאינו ניכר שכתבו וז"ל לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב היזק ניכר וכו'. והמפרשים הבינו בכוונתם שהוצרכו לזה, דאל"ה למה הוצרך רב לאוקמי פלוגתתם במזיק שעבודו, לוקי דכו"ע מזיק שעבודו חייב ופליגי בהיזק שאינו ניכר, ולזה הוצרכו לתרץ דלרב חשיב השחרור היזק ניכר, אבל כבר הקשו ע"ז דאכתי למה הוצרכו לזה, הא בלא"ה נמי לא מצי רב לאוקמי פלוגתתם דכו"ע מזיק שעבודו חייב, דא"כ הך ברייתא דב"ק דשחטו השור פטור דמוכח מינים התם דמזיק שעבוד פטור הוא דלא נמאן ומשו"ה הוכרח רב לאוקמי דבמזיק שעבוד פליגי, ולכן נ"נ ברור דכוונת התוס' הוא משום דסברי כהרא"ש, דאפי' מ"ד מזיק שמכירו חייב היינו כשההיזק מיהא הוה היזק ניכר, אבל כשההיזק בשעבוד היה גם אינו ניכר ובהצטרפות שני הריעותות כו"ע סברי דפטור, וכיון שאמרינן התם דשחרור חשיב היזק שאינו ניכר א"כ קשה להו לתוס' דבשלמא לעולא דמוקי התם בשחררו רבו שני דהתם לא הוי היזק בשעבוד כ"א בגוף העבד של הראשון, ולכן אע"ג דעצם היזק דשחרור חשיב היזק שאינו ניכר אפ"ה סובר דחייב, דבריעותא חדא דהיזק שאינו ניכר סובר דחייב, אבל לרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון דההיזק היה עתה בשעבוד של הרב השני וגם היזק שאינו ניכר הוא, א"כ מ"ט דמ"ד דחייב, הא בהצטרפות שני הריעותות היזק שאינו ניכר וגם בשעבוד לא בגוף כו"ע מודו דפטור, וע"ז תירץ דלרב חשיב שחרור היזק ניכר וזה ברור בכוונת התוס', והרי גם התוס' סוברים כהרא"ש, וברור שטעמם דמשו"ה חשיב שחרור היזק ניכר, משום דנשתנה לבריה חדשה וכההיא דקדושין, וא"כ בעיקר קושית הגידולי תרומה הרגישו גם התוס' ושמשו"ה כתבו לחלק דשחרור חשיב היזק ניכר, והכי נמי משמע סברת התוס' שם בד"ה במזיק שכתבו דאפי' מאן דפטר בדינא דגרמי מחייב במזיק והוכיחו זה מדאמרינן בפ' המניח הא נמי רבה אמרה השורף שטרו של חבירו פטור ומשני התם י"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל בחפר בורות חייב, א"כ משמע דהתוס' מדמו שחרור לחפר בורות, והיינו נמי מטעם זה דנשתנה לבריה חדשה. עכ"פ מפורש שהתוס' סברי דשחרור חשוב היזק ניכר ודמי לחפר בורות ואין מקום לקושית הג"ת, הוא הדבר אשר אמרתי שבמחכ"ת אשתמיטתי' לשעה הש"ס דקדושין והתוס' דגיטין, ומכל הדברים הללו עמדתי להבין מה דקשה לכאורה למה משחרר עבדו חשוב מזיק שעבוד, ומוכר שטר חוב וחזר ומחלו לא מיקרי רק דינא דגרמי, ולמה לא חשיב מזיק שעבודו שהיה ללוקח על הלוה, ונהי דבפשוטו י"ל דהשטר אינו גוף השעבוד, דהנכסים הם שנשתעבדו והשטר אינו כ"א לראיה, מ"מ לפמ"ש בשם הרא"ש והתוס' ניחא טפי, דמזיק שעבודו לא הוה כ"א היכי שקלקל בגוף השעבוד, ומוחל שטר חוב לא קלקל כלום בגוף השטר משו"ה לא חשיב מזיק שעבוד, משא"כ שחרור דדמי לחפר בורות וכמו שביארתי חשיב מזיק שעבוד, וזה ברור ודו"ק היטב:
סעיף י' במחבר שמעון שאמר ליורשים מנה לי בידכם והודו לו וכו' וכשחזר לתובעם אמרו לו לא הודינו שאנו חייבים אלא מחמת אביהם ולא הניח ממה לפרוע וכו' מאחר שהודו סתם חייבין. גם כאן הקשה הגידולי תרומה למה לא יהיו יכולים לתרץ דבריהם דמה שהודו שחייבים מחמת אביהם הוא כיון דאינם סותרים דבריהם הראשונים דאפי' מה שטוען אדם בבית דין יכול לתקן דבריו הראשונים כל שאינו סותר דבריו כדלקמן (סימן קמ"ו סכ"ד) ותירץ דכיון שהיורשים טוענים שלא הניח להם אביהם כלום א"כ הם סתרו דברי עצמם דאם לא הניח כלום א"כ אינם חייבים כלום מחמת אביהם ובע"כ שמחמת עצמם הודו תחלה ע"ש. ולפ"ז נראה דאם הם טוענים שמחמת אביהם הודו אלא שעדיין לא באו לחשבון והיו סוברים שהירושה תגיע כדי החוב ועכשיו אחר החשבון אינה מגעת כדי החוב ופטורים מלשלם המותר טענתם טענה ופטורים מלשלם עכ"פ בשבועה וכ"כ בשעה"מ ונכון הוא: