חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן ו · יט
וכן הרמב"ם (פ"ז דנחלות דין ג') כ' שם על כל הנך דקתני במתניתין וברייתא דאין מעידין עליהם כתב שם (דאסרתן) שחזקתן למיתה ויורדין לנחלה עפ"י אלא דלענין להשיא את אשתו הוא דמחמרינן משום איסור כרת וכ"ה בש"ע ח"מ (סי' רפ"ה) ולכאורה איכא לאסתפוקי בדעת הרמב"ם אי טעמא דהרמב"ם משום דכל הנך הוי רובא למיתה וכמ"ש (פי"ב דגירושין דין ט"ו) שהבאתי לעיל באות ט"ז ומהאי טעמא לחוד הוא דכתב דמשום חומרא בעלמא הוא דאין משיאין את אשתו וא"כ נימא דס"ל להרמב"ם דהיכא דאיכא חד רובא נמי שריא מדאורייתא (והא דאמרינן בסוגיא דב"ב שהבאתי לעיל אות י' דספינה שאבדה הוי רובן לאבד ואפ"ה משמע שם בסוגיא דמדינא הוי ספק חי וכמש"ל באות י"א מש"ה לא תברא דאיכא לשנויי בתרי גווני ואכמ"ל) או אפשר לומר משום דאבד זכרו הוי ג"כ רובא למיתה כדכתב הר"א מוורדין להתירה בכה"ג אפילו לכתחלה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי היה בא לביתו ואף שכבר השיגו הראבי' ודעמי' כמבואר במרדכי ודבריהן נראין עיקר בש"ס דהא לא קיי"ל כרב אשי דאזיל בתר אומדנא דצורבא מרבנן קלא אית לי' אבל מ"מ נראה ברור דאף החולקים על הראבי' מודו נמי דאומדנא דר"א מוורדין לא גרע מאומדנא דצורבא מרבנן קלא אית ליה דהוי רובא וכמ"ש התוס' שם וא"כ יש מקום לומר דטעמי' דרמב"ם משום דהוי תרי רובא הוא דשרי' מדאורייתא וכמש"ל באות י"ב ודקדוק לשון הרמב"ם משמע ליה דבחד רובא נמי שריא מדאורייתא והא בנ"ד נמי אבד זכרו:
הגה"ה והך דר"פ האשה שלום (דף קט"ו) דחייש רחב"א דדלמא ערק לעלמא אינו ענין לכאן חדא דהעיקר דמחמת דחזינן כיסופא דמומא דפיסתא דידא מש"ה הוא דחיישי' לעירוקא ותו דהתם נמי חששא דרבנן בעלמא הוא וככל חששי דהך סוגיא והעיקר דחששא דבדדמי גבי מלחמה נמי הוא רק חששא דרבנן כפשטא דירושלמי דאמרינן התם דמאן דנשאת נשאת ומאן דלא נשאת לא תנשא ואף שלפי' הרמב"ן במלחמות טעמא אחרינא איכא התם אבל משמעות רוב הפוסקים דהירושלמי כפשטי' וכן מבואר במרדכי בשם הראבי' דיליף לקולא מהך דירושלמי ואין כאן מקום להאריך]:
אחר הדברים והאמת שבררנו בס"ד דהיכא דאיכא לאצטרופי עוד רובא לקולא אחר הטביעה ודאי נפקא לה מאיסורא דאורייתא לכל השיטות א"כ בנ"ד דאית לן כמה צרופי לקולא דהיינו ספיקא דנפילתו ממקום גבוה ורובא דטביעה ורובא דאבד זכרו ורובא דרובא דהעדאת העד שראהו כמו נטבע מת בכל תנועותיו ובפרט שכבר נקרשו ידיו בלי ספק דכל כה"ג הוי ודאי רובא דרובא למיתה מכל הלין טעמי ודאי בלי פקפוק נפקא לה מאיסורא דאורייתא ומחומרא דרבנן בעלמא הוא דאיכא למיחש מחמת שאין ברור כ"כ שכבר יצא נפשו. וכיון שגם אחרי כן גלגלוהו המים שני מאות אמות ומשמעות הגדתו בשם הנכרים ששוב גלגלוהו עוד כמה מאות אמות מסתברא דודאי הוי יציאת הנפש דכיון שלא יכול לכלוא רוחו בקרבו והמים חונקים אותו ומיד יוצאת נפשו בציר משיעורא דסייף והיינו אם הי' בריא אולם וכמש"ל באות ט' דמסתבר דבהא כ"ע ל"פ ומכ"ש לפי חלישותו ותשותו שראהו העד פשוט לומר שנפשו יצאה בגלגול מעט שאחרי כן: