חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן ו
שאלה בא' שנטבע בנהר במים שאין להם סוף. תשובה בעזר החונן דעת אף לשאינו הגון בא"י למדני חוקיך והדריכני באמיתך כי בו חפצתי:
א
אם אמנם דרך רוב המורים להקל בעגונא דאיתתא בכחא דהיתרא אבל מצינו הרבה החמירו רז"ל במשאל"ס וחשו אף למלתא דלא שכיחא כלל כגון לגל הטורד לחבירו וכו' ובפרט לדף שנזדמן לו דשכיח יותר ואם המה חששו לזה בלב ימים בדרך האניות אשר הוא רחוק מאוד מן הנמל ואיך לא ניחוש אנן כעין זה בנהרות אשר הוא תמיד סמוך לנמל וקרוב ובפרט לפי המבואר בגב"ע היתה טביעתו בעת פתיחת הנהרות אשר אז נמצאים חתיכות קרח הנקראים קריעש ובין הקריעש רועשים גלים יש לחוש שמא טרדוהו המים הקריעש והקריעש הוליכוהו ברחוק מקום חוץ למקום ישוב בני אדם ושם אולי ניצול:
והיטב אשר דבר הראבי' כמבואר במרדכי (דבריו הובאו ביתה יוסף) בהשגתו על ר"א מורדין ואף שכמה פוסקים כתבו להקל במשאל"ס בצירוף אומדנות הרי לא הקילו בזה אלא במקום דאמרינן אם נשאת ל"ת והיינו אם שהו עד שתצא נפשו אבל אם לא שהו עד שת"נ כתבו הרבה פוסקים וכ"ה בהגהות רמ"א (סעיף ל"ד) דבכה"ג אפי' אם נשאת תצא:
וא"כ בנ"ד ממ"נ אם לפי העדאת עדים יש לשער שכבר ראו יציאת הנפש הרי כבר ראוהו מת וא"צ יותר ואם לפי עדותם עדיין לא הי' יציאת הנפש הרי א"כ אינו בכלל משאל"ס דנקיל בו בצירוף אומדנות והנה בגב"ע אשר הובא לפני אין מבואר בו שהיה הנטבע משך רב כאחת תחת המים ובשעה שהעלה ראשו מן המים הרי יכול להכניס ולשאוף רוח חיים בקרבו וא"כ לכאורה עדיין אינו מבואר בעדות העד ברור שהי' בכדי יציאת הנפש ומה שהעיד שראהו דומה לנטבע מת לא ידעתי אם יש בזה ברור שכבר יצא נפשו כידוע שלפעמים מוציאים מן המים נטבעים ואין ידוע אם מתים אם חיים. ואעפ"כ לאחר איזה תחבולות וסיבות מתהפכות נמצא בקרבם רוח חיים:
ב
ולא מצינו מבורר טעם הפוסקים דמצרכי לשהות עד שתצא נפשו במים שאל"ס לענין להתירה בדיעבד אם נשאת דלכאורה קשיא דבמשאל"ס מה יועיל מה ששהה בכדי יציאת הנפש הרי עינינו הרואות שהמים מגלגלים אותו למרחוק ומאי מהני מה שעומד כאן ושוהה בכדי יציאת הנפש הלא החשש הוא שמא צף מתחת המים ויצא כמבואר בדברי רש"י יבמות (דף קט"ו ע"א בסופו):
ואם נאמר דהתם מיירי דוקא בים וכה"ג שהשוהה עליו יכול לראות מרחק רב מכל ארבע רוחותיו ואין החשש אלא שמא צף מתחת המים ויצא ברחוק מקום יותר מכדי שליטת העין וכ"ה ברש"י (ד' ק"כ ע"ב בד"ה מן הארכובה) דהחשש הוא שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר וזה מיעוטא דלא שכיח כלל שיהא צף מרחק רב כזה במים ויחיה ולהכי הוא דלא תצא אם נשאת רק לענין לכתחילה חששו חז"ל אף למיעוטא דהמיעוט יכולים להמלט אף ביותר מפרסה לפ"ז היה יוצא לנו חומרא גדולה לענין להתירה בדיעבד בטביעות הנהרות שאין העין שולט בהם הרבה מחמת שהלכו ארחות עקלקלות שלא נוכל להתירה רק אם היה כעין מחיצה של בני אדם ברחוק עד פרסה שיוכלו לראותו אם יצא אבל חומרא זו לא נמצא בשום פוסק:
[הגה"ה וגם קצת יש לפקפק ולומר דבכה"ג ל"ש טעמא דלא משקרי במלתא דעבידא לאגלויי דהא בכה"ג לא מסתפי מלשקר דאף אם יבא הנטבע חי ברגליו לפנינו הרי לא יתברר שקרו דהא כל חד מנייהו מצי למדחי אחבריה למימר אנא קושטא קא מסהדנא וחבראי הוא דקא משקר ואף דנראה שאם יצא ממש מן המים נגד מקום שליטת עינו מסתברא דשפיר מסתפי מלשקר ולומר שאם יצא דאכתי מסתפי דלמא יבא הנטבע ויגיד שיצא נגד המקום ההוא אבל אם נאמר דלא מקרי שהו עליו עד שת"נ אא"כ מעיד גם שראה שלא הוציא ראשו חוץ למים שאם מוציא ראשו משתהא נפשו בקרבו יותר א"כ אכתי איכא למיחש שמא יצא ברחוק יותר מפרסה מחמת שנשתהא נפשו בקרבו ע"י הוצאת ראשו חוץ למים ובעת הוצאת ראשו ודאי אינו יכול לכוון המקום אשר הוציא ראשו שיכול להכחיש את העד אח"כ וא"כ אם נאמר דחששא דהוצאת ראשו הוא חששא קרובה א"כ נגד הך חששא אף אי תתגלי מילתא שיבא חי ברגליו הרי לא יתברר שקרו משום דכל חד מצי למדחי אחבריה:]:
ג
ואם נאמר דהטעם הוא משום שאם לא שהה כדי יציאת הנפש איכא למיחש חששא קרובה שמא יעלה מן המים במקום הטביעה גופא ואז יכול לשהות במים זמן רב ולחיות משום דיכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבואו המים לתוך גרונו משא"כ אם הוא מתגלגל בתוך המים הדעת נותנת דכיון דאינו יכול להתחזק ולעמוד על עמדו פשיטא שאינו יכול לכלוא רוחו בקרבו שלא יבאו המים לתוך גרונו ומש"ה אם במקום הטביעה שהו כדי שת"נ ואז אין חשש אלא שמא גלגלוהו המים וטרדוהו למקום רחוק ובכה"ג מיעוטא דמיעוטא הוא דחיי ורובא דרובא לא חיי אחר הגלגול במים דהמים חונקים אותו ומת מיד רק לענין לכתחלה חששו רז"ל אף למיעוט הנמלטים גם אחר הגלגול ומשו"ה הוא דלא תצא אם נשאת. ואם נאמר כן יצא לנו כמה קולות בנ"ד ובפרט לענין שנוכל לצרף אומדנות ועמ"ש לקמן באות ט'. ונראה להביא ראיה לסברתינו האחרונה דהטעם הוא משום דרובא לא חיי אחר הגלגול במים דאי למ"ש באות ב' דהתם מיירי בים ובכה"ג שיכול לראות מרחק רב סביביו אכתי תקשה להנך רבוותא דמשערי יציאת הנפש ביותר משתי שעות כמבואר לקמן באות ט' דהא עינינו הרואות דבים וכה"ג דאיכא גלי ומרוצת המים ודאי משפלי לי' להנטבע יותר במהירות מכדי הילוך אדם בינוני ביבשה ובב' שעות הרי הילוך בינוני הוא פרסה ושני שלישי פרסה וכבר הבאתי דברי רש"י (ד' ק"כ ע"ב) דברחוק פרסה לא שליט עינא לראותו לעיל באות ב' הבאתי דברי רש"י:
ד
ולכאורה קצת קשה דהא משמע דשליטת העין לראות אם יצא ושליטת העין לראות גבולי המערה חד שיעורא הוא דהא בסוגיין (ד' קכ"א) אמרינן ה"ד משיל"ס כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. והיינו שרואה גבולי המים כדפירש"י שם והרי הטעם הוא משום דאי איתא דסליק הוי חזי ליה אלמא דתרווייהו חד שיעורא הוא והרי לראות דבר כללי הוא יותר מפרסה כדמצינו במדרשי רז"ל גבי הארץ אשר אתה רואה לך אתננה דראית העין הוא כמה פרסי. ואפשר דלהבחין גבולי המערה דהיינו בין מים ליבשה הוי דבר פרטי ולא שליט עינא כ"כ כדכתב רש"י דהוא פחות מפרסה וטפי מהא:
עוד נראה דהא דכתב רש"י דהחשש הוא שמא יצא ברחוק פרסה וכו' לאו למידק מינה דמעט פחות מפרסה שפיר שליט העין לראותו אלא נראה דדרך גוזמא תפס רש"י אבל באמת אפילו מיל לא שליט עינא לראות דבר פרטי כזה ובפרט למש"ל דצריך לראות ג"כ שלא הוציא ראשו חוץ למים ודבר פרטי כזה יש לדון שאף ברחוק מיל לא שליט עינא לראות דהא גבי הגר אשכחן דבהרחק כמטחוי קשת סגי שלא לראות במות הילד והתם רחוק מיל הוא דהוי כדילפינן במרז"ל דנגד נגד והרחק רחוק ואף דאיכא למדחי דשאני התם דהוי שיחין מ"מ מלישנא דקרא איכא למילף מדכתיב הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה כו' משמע דראיית העין תלוי בהרחק כמטחוי:
אלמא דשליטת העין בדבר פרטי הוא פחות ממיל אשר לפי מהלך אדם בינוני הוא פחות משליש שעה ואיך תיסק אדעתין דבמקום גלים ומרוצת המים ישתהא הנטבע שם להתגלגל ב' שעות ברחוק פחות ממיל אלא ודאי מסתייע סברתינו דאחר הגלגול במים לא חיי רובא דרובא ומשו"ה הוא דלא ספקינן לה ודוחק גדול לומר דהא דלא ספקינן מיירי ששהו עליו כמה בני אדם העומדים ברחוק זה מזה ובצירוף שליטת עיני כולם הוא דהוי יציאת הנפש דבכמה דוכתי לא משמע הכי וכן בדוכתא גופא גבי טבע חסא (ד' קכ"א ע"ב):
הגה"ה והנה הא דאקילו רבנן למסמך על עדות כל דהו בעגונה היינו משום דלא משקרי במלתא דעל"ג וכמבואר ברמב"ם סוף ה' גירושין ולפמש"ל בהגה"ה סוף אות ב' דהיכי דמסהדי ע"י צירוף לא שייך טעמא דמלתא דעל"ג א"כ בכה"ג בעינן סהדותא דחזי מדאורייתא וא"כ נצטרך לדחוק עוד ולומר דבכ"מ ששהו עליו הוו קיימי תרי ותרי וכשרי דאי הוו קיימא חד חד הרי מדאורייתא ודאי לא מצרפינן עדותם דהא הוי חצי דבר דומיא דלענין חזקת ג' שנים ודאי לא מהני עד אחד בראשונה וא' בשני' וא' בשלישית כדמוכח בסוגיא דפרק ח"ה (ד' נ"ו ע"ב) ע"ש וכ"ה שם ברמב"ם וש"פ ולשיטת התוס' שם בד"ה למעוטי וכ"ה ברי"ף שם הרי הא דמהני התם ב' בראשונה וב' בשני' וב' בשלישית היינו מיגו דמהני לענין פירי הא לכל מילי אפי' ב' בזו וב' בזו וב' בזו נמי לא מצרפינן עדותם משום דבכה"ג נמי חצי דבר הוא וא"כ מדאורייתא לא חזי כלל עדות שע"י צירוף למהוי יציאת הנפש ולפמ"ש דיש לפקפק ולומר דגם טעמא דמלתא דעל"ג נמי לא שייך בעדות שע"י צירוף משום דכל חד מצי למדחי אחברי' א"כ לא משכחת כלל האי דינא דלא תצא אם נשאת אם לא נאמר דלא בעינן כלל שום צירוף אלא דבשליטת עינא דחד הוא דסגי למהוי יציאת הנפש או דנימא דחששא דשמא הוציא ראשו חוץ למים נמי הוא מחששות הרחוקות ולא מעכב בדיעבד דרובא לא חיי מחמת הוצאות הראש לחוד:] ד ונראה ברור דאומדנות המוכיחות למהר יציאות נפשו במים יש לסמוך עליהם אף במים שיש להם סוף דהא בשיהוי כדי שת"נ אין מבואר בש"ס שום שיעור קבוע והנה אם היה איזה שיעור קבוע לדבר ודאי דבר ברור ופשוט שאין שהיות מצטרפות בזה ואם ירד לעומק המים ויעל כמה פעמים אף אם בין כל הירידות היה השיעור ההוא אם לא היה השיעור כאחת אין זה כלום דהרי בנתיים היה יכול להכניס את הרוח בשעת עלייתו וגם א"כ לא הוי שייך לחלק בין אדם חלוש ומוכה לבריא וחזק דכל מדות חכמים כך הוא אם נתנו שיעור מפורש והכי קיי"ל נמי בהך דאין מעידין אלא עד ג"י דלא כריב"ם דאמר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין אלא דלעולם משערינן בג' ימים והיינו משום דקבעו רז"ל שיעור קבוע לדבר:
ה
אמנם מפשטות לשון התלמוד וכן הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע שכתבו סתם ששהו עליו כדי שתצא נפשו ולא זכרו שום שיעור לדבר משמע מדבריהם דאין שיעור קבוע לדבר אלא הדבר מסור לב"ד לשער לפי הענין. והא דאמרינן בעובדא דנחוניא חופר שיחין יבמות (ד' קכ"א ע"ב) וב"ק (ד' נ' ע"ב) דשעה ראשונה ושניה אמר להם שלום אף אי נימא דשעות ממש קאמר כדמשמע דברי רש"י שם הרי לא הזכירם התלמוד לקבוע עליו שיעור בזה ואף שכל שיחת רז"ל תורה היא לנו אכתי ליכא למילף מינה אלא הך דאם שהה במים יותר מזה השיעור ודאי אינו יכול לחיות בשום אופן וע"כ שעלתה בשעה שלישית. ועוד איכא למילף מינה שבתוך שיעור הזה עדיין יכול להיות שיחי' האדם בתוך המים אבל אכתי ליכא למילף מינה דבבציר מהכי ודאי ליכא יציאת הנפש אלא דבהכי אית לן לאסתפוקי ביציאת הנפש וטפי מהכי לא:
וגם דעת הריב"ש יש לכוון לזה וגם אפשר לומר דהא דבשעה ראשונה ושני' מספקינן אפשר דה"ד באדם בריא שיכול לכלוא הרוח זמן רב דמנ"ל למימר דבחדא שיעורא משערינן לכל אדם כיון שלא נתנו רז"ל שיעור קבוע ואם יפול גוסס לתוך המים הרי בו אמרו רז"ל משל לנר שכבה והולך אדם מניח אצבעו עליו מיד כבה וכן כל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים האם נאמר דיציאת נפשו משתהא כמו נפש הבריא אולם א"ו נראה דהדבר מסור לחכמים לשער בכל אדם לפי חיותו וחלישותו וכן לענין נפילתו וכן אף אם הוציא ראשו מן המים זמן מועט ושוב הורידוהו המים הרי עכ"פ כבר נחנק קצת קודם הוצאות ראשו ושוב בירידתו שנית ודאי משערינן בשיעור דזוטר מחמת דבצר לי' חיותא ואם לפי הענין אין להמורים שום ספק שלא תצא נפשו מסתבר דיוכלו לשער כמו בכל האיסורי' כגון במוצ"ש אם ביום המעונן יצא הספק מלבו מותר לו לעשות מלאכה וכן להאכיל ביוה"כ מסוכן עפ"י אומדן הדעת ומה יפה כחו של איסור כרת זה משאר איסורי כרת ומב"ד:
אבל מאוד צריך להתיישב בזה דהא אשכחן במתניתין בהך דשלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו דמן הארכובה ולמטה לא תנשא אשתו אף דודאי נכאב ונחלש מאד באבודת רגלו ע"י דג הנושך או לאיזה סיבה ואפ"ה לא תנשא ופירש"י שם (ד' ק"כ ע"ב) בד"ה מן הארכובה הואיל ומשאל"ס חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ואף מן הארכובה ולמעלה דודאי כאבו אנוש מאד דהא ודאי טריפה הוא אפ"ה כ' הפוסקים וכ"ה בש"ע סעי' ל"ב דלא תנשא עד אחר יב"ח הרי להדיא דאף טריפה גמורה יכול לשהות הרבה במים ולעלות:
ו
והנה לפי משמעות הנב"ע שאמר העד שהפילוהו המים בכח גדול לערך ב' קומות איש ומשמעות הגב"ע שהנפילה היתה בכח גדול על איזה פואליע או חתיכת קרח ולפ"ז יש כאן ספק גדול דהנה בפ' נגמר הדין (ד' מ"ה) אמרינן דבית הסקילה היה גבוה שתי קומות ואף גם זאת לא צרכינן התם אלא משום דבררינן לי' מיתה יפה הא לא"ה הוי סגי בעשרה טפחים. והנה ודאי לא מוכח מהתם דהוי ודאי מיתה כזו דהא בהדיא אמרינן התם לא מת נותן אבן על לבו ומהא דמהני בדיקה לענין טריפות אף אם נפלה ממקום גבוה מאד אין ראיה דאיכא למימר דשאני התם כיון שאנו רואין הבהמה חיה לפנינו משו"ה הוא דמהני לה בדיקה אבל מסתמא איכא למימר דרובן למיתה אבל עכ"פ הרי מוכח מהתם דמידי ספק מיתה לא יצא דנפילה כזו מדיכלו לעשות כן בית הסקילה:
ז
ולכאורה לפ"ז יש מקום לצדד לקולא בנ"ד דהא רשב"א אית לי' בר"פ א"ט (ד' מ"ב ריש ע"ב) דנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפ"ה מוקמינן אליבי' בסוגיין (ד' ק"כ ע"ב) לחד שינויא דמן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו. אלמא אפי' היכא דהוי כשירה אפ"ה במים אמרינן דמרזו מכה ושרינן לה ה"נ איכא למימר אף דהנפילה אינו ודאי מיתה מ"מ איכא למימר דמיא מרזו מכה. והנה מלתא דרשב"א טעמא בעי מ"ש מן הארכובה ולמעלה ומ"ש מן הארכובה ולמטה והיה נראה לומר דטעמא דמלתא הוא דמן הארכובה ולמעלה מ"מ סי' טריפות הוא רק משום דיכול לכוות ולחיות סובר משו"ה הוא דמכשיר רשב"א. אבל כיון דמיא מרזו מכה לא יועיל לו הכויה וישאר בטרפיותו אבל מן הארכובה ולמטה אינו סי' טריפות כלל וא"כ אין המים מטריפין אותו אף דמרזו מכה ולפ"ז בנ"ד ממ"נ אם נתרסקו איבריו הרי כבר מת ואם לאו אינו אפי' טריפה ול"ש לומר מרזו מכה אבל הרשב"א לשיטתיה ביבמות כתב דלרשב"א אף בלא טעמא דיכול לכוות ולחיות סובר דכשירה היא ואינו סי' טריפות כלל ואפ"ה אית לי' דמיא מרזו מכה ומותרת ולפ"ז גם בנ"ד נוכל לומר דאף דאינו סימן טריפה כלל אפ"ה מיא מרזו המכה כיון דחזינן דהוי ספק מיתה עכ"פ ואף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דמיא לא מרזו אלא להיכא דאיכא מכה טרי' אבל בנ"ד אם לא נתרסקו איברי' גם מכה לא היתה אעפ"כ למ"ש לעיל באות ה' דשהיות יציאת הנפש אינו דבר השוה בכל נפש אלא דמשערינן בכל אדם לפי חיותו. א"כ מסתבר דבנ"ד עכ"פ נחלש מאד לשעתו בנפילתו הזאת יותר מאם נחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה כיון דהוי אפי' ספק מיתה ובפרט לפי העדות העד שכבר ראה אותו פניו למעלה ודומה לנטבעים מתים אף שאין זה ברור גמור שכבר היה יציאת הנפש וכמ"ש לעיל אות א' בסופו. עכ"פ נראה ברור שנחלש מאד בעת ההיא והי' עכ"פ קרוב מאד למיתה וא"כ לפי הגב"ע שהמים הפכוהו וגלגלוהו עוד כמאתים אמות אולי ראוי לומר דדי בזה ליציאת הנפש ואחר כך ראוהו נכרים עוד כמה מאות אמות אף שאין מבואר בגב"ע שהי' כל משך ההוא בתוך המים דוקא. לפי דמיונו יתברר לכבוד מעלתו שהמים הפכוהו וגלגלוהו ג"כ. ואם לב רוב החכמים נ"י שלם בדבר שלפי נפילתו וחלישותו אין להסתפק אם יצא נפשו יפה כחם להתיר:
ח
ומה גם דנראה דאף קודם שנתברר שיצאה נפשו. מ"מ בנ"ד ע"י טביעתו בצירוף נפילתו ממקום גבוה ב' קומות. ובפרט בצירוף שכבר ראוהו כמו נטבע מת כבר נפקא לה הך איתתא מאיסורא דאורייתא ובכה"ג נראה דאם נשאת ל"ת וכמ"ש באות י"ד (ולכן הראיתי פנים מסבירות לעיל באות ג' דע"י גלגול בתוך המים רובא דרובא לא חיי) ואף דלכתחילה בעינן ששהו עליו עד שת"נ היינו מחומרא דרבנן דאחמור בא"א לענין לכתחילה וכיון דמדרבנן הוא אית לן למיזל לקולא בשיעור יציאת הנפש:
ט
והנה הרב מהרי"ט בתשו' כ' בפשיטות דהנך שתי שעות דנחוני' חופר שיחין לאו שעות ממש נינהו אלא דבפעם ראשונה ושני' אמר להם שלום ובשלישי אמר להם עלתה ובשיעור שתצא נפשו כ' שם בפשיטות דמתחילה משערינן כמה יכול לכלוא את רוחו שלא יבואו המים לתוך גרונו ואח"כ כשבאו המים לתוך גרונו אז המים חונקים אותו ומשערי' מאז בכדי חניקה בסודרין שנפשו יוצאה מיד דהא מיתת חנק קיל טפי מסייף ואי הוי משתהא נפשו לצאת יותר מבמיתת סייף הוי חנק חמור מסייף עכ"ד מהרי"ט:
והנה עפ"י הסברא דבריו נכונים ומתובלים ונראה דאף הנך דסברי דשתי שעות ממש בעינן אינהו נמי מודו לסברת מהרי"ט דכשבאים המים לתוך גרונו ודאי המים חונקין אותו בכדי חניקה אלא דאינהו סברי דאית לן למיחש שמא יכול הוא לכלוא רוחו בקרבו זמן מרובה וכהנך בר אמוראי דנחתי לעומקא דימא ומסקי כסית' ומרגניתא ומהרי"ט כתב שם להדיא דלא חיישינן להא משום דבר אמוראי צריך אמון והרגל לזה משא"כ שאר בני אדם והנך דמחמירי נראה דחיישי למיעוטא דמיעוטא דבר אמוראי אבל מ"מ נראה דהך חששא אכתי לא חמיר מכל הנך חששי דחיישינן במשאל"ס כגון שמא דף נזדמן לו או גלים טרדוהו אבל מדאורייתא נראה דכ"ע מודו דסגי בשיעורא דמהרי"ט ואם נשאת בשיעורא דמהרי"ט נראה דלכ"ע לא תצא:
ובהכי נמי ניחא הא דסגי בדיעבד אם נשאת ע"י ששהו עליו בכדי שליטת העין דהוי פחות ממיל כמש"ל באות ג' מקראי דהגר ושם העליתי דהיינו משום דאחרי הגלגול במים רובא דרובא לא חיי והשתא דאתינא להכי איכא למימר דלא צרכינן להא אלא דאף בלא גלגול במים לעולם סגי בדיעבד בשיעורא דמהרי"ט אף להנך דמשערי בשתי שעות לענין לכתחילה ולפי משכ"ל אות ה' דמשערינן בחלש ומוכה לפי מיעוט חיותו בהכי נמי ניחא הא דסגי בדיעבד בכדי שליטת העין דאיכא לאוקמי בחלש וחולה דבצר ליה חיותא דלכ"ע בשיעורא זוטא משערינן. עכ"פ זכינו לדין דהנך שתי שעות לאו כללא נינהו אי דלא מעכבי בדיעבד אי דלא מעכבי אחר הגלגול במים אי דלא משערינן בהו לאדם חלש ומוכה:
ולדינא נראה דהיכא דבצר לי' חיותא ודאי גם לכתחילה משערינן בשיעורא זוטא כפי אומד דעת המורים וכפשטא דלישנא דעד שתצא נפשו ובדיעבד נראה לסמוך אשיעורא דמהרי"ט דמסתבר טעמי' ואפשר דכ"ע מודו לענין דיעבד ובפרט אם המים הופכים ומגלגלים אותו דכבר כתבתי לעיל באות ג' דהדעת נותנת שכיון שאינו יכול להתחזק ולעמוד במקומו פשיטא שאינו יכול להתחזק ולכלוא רוחו בקרבו וא"כ יש מקום לומר דלכתחילה נמי סגי בשיעורא זוטא דהא אזדא לה חששא דבר אמוראה דודאי בר אמוראה שט הוא בתוך המים ואין המים הופכים ומגלגלים אותו וכבר כתבתי דהנראה דטעמא דהנך דמחמרי הוא משום דחיישי למיעוטא דבר אמוראה. ועכ"פ בדיעבד אחר הגלגול במים נראה ברור דסמכינן אשיעורא דמהרי"ט בלי פקפוק:
י
ובנ"ד נראה להקל לסמוך אף לכתחילה אשיעורא דמהרי"ט דנראה דאף קודם ששהו עליו כדי שת"נ כבר נפקא לה מאיסורא דאורייתא. דהנה שנינו במשנה פ"ג דגיטין ג' דברים אר"א בן פרטא כו' וספינה שאבדה כו' נותנין עליו חומרי חיים וכו' וראיתי לאמ"ז בתי"ט שכ' דהא דנותנין עליו חומרי חיים הוא מטעם דסתם ים משאל"ס הוא ולדבריו מיירי מתניתין בששהו עד שת"נ דאי בלא שהו הא אפילו במים שיל"ס נמי אסיר' ומיהב טעמא דסתם ים משאל"ס הוא דעתו להדיא דמיירי בדשהו עד שת"נ וא"כ הא דנותנין עליו חומרי חיים הוא מדרבנן בעלמא. ואנכי בדרך אחרת נחני ד' דודאי משנתינו בדלא שהו עד שת"נ ובדין גמור הוא דנותנין עליו חומרי חיים דהא במס' ב"ב (דף קנ"ג ע"ב) מייתי התם תלמודא הך דספינה שאבדה למילף מינה לענין ממונא דאמרינן דספק חי הוא ואי בדשהו עד שת"נ הרי בחזקת מת מחזקינן ליה ואם נשאת ל"ת וחומרא דרבנן הוא דאיכא עלה דאחמרו לענין לכתחילה ואיך נילוף לענין ממונא ממלתא דהוי רק חומרא בעלמא לענין לכתחילה:
יא
ונראה דזה טעמו של הרמב"ם ודעמי' דמפרשי' דספינה שאבדה היינו שנשארה בלי עוגין ומשיטין שיתנהגו בה. ונראה משום דס"ל להנך רבוותא דהא דבעי' דוקא דשהה עד שת"נ היא גופא חומרא דרבנן הוא ומדאורייתא כל שטבע במים שריא אף בדלא שהו (וכפשטא דלישנא דטבע חסא יבמות (דף קכ"א ע"ב) וכעין זה כתבתי לקמן באות ט"ו דהא דאף על הגוסס אין מעידין נמי הוא מחומרא דרבנן) ומדמייתי מינה לענין ממונא אלמא דהא דנותנין עליו חומרי חיים לאו משום חומרא בעלמא הוא אלא דמדין גמור הוא ספק חי ומש"ה מפרשי הנך רבוותא דמתניתין מיירי שלא טבעה כלל אלא שאבדו העוגין ומשיטין שיתנהגו בה:
שוב מצאתי בק"ע (סי' רמ"ז) בשם ר"ב אשכנזי שכתב קצת מדברי אלה ואף לשי' רש"י ודעמי' דמפרשי הך דספינה שאבדה דמיירי שטבעה ממש מ"מ לא מיירי אלא בגוונא דמדינא הוא ספק חי ולא משום חומרא דרבנן דמחמרי רק לענין לכתחילה וכ"ה בריב"ש (סי' שע"ט) הובא קצת דבריו גם בב"י וכן בב"ש (ס"ק ק"ח) דספינה שאבדה מיירי בדלא שהו עד שת"נ דאף אם נשאת תצא וכ"ה בש"ג במתני' דר"א בן פרטא ובש"פ וכן עיקר:
יב
ולפמ"ש דבדין גמור הוא דנותנין עליו חומרי חיים משנתינו טעמא בעי דכיון דספינה שאבדה הוי רובן לאבד וכדאמרינן הכי להדיא בסוגיא דב"ב (ד' קנ"ג) אמאי לא אזלינן בה בתר רובא. והנה כבר הקשה זאת הריב"ש שם ותי' משום דמוקמינן לה בחזקת א"א. ואע"ג דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף שאני הכא דנגד הך רובא איכא תרי חזקה לאיסורא חזקת א"א וחזקת חיים דגברא עכ"ד הריב"ש שם (והרבה יש לרצות בזה מכמה סוגיי' דמשמען לי דרובא עדיף אף מתרי חזקה ותו דהא הנך תרי חזקה תרווייהו חדא נינהו דמחמת דמוקמינן לגברא בחזקת חי משום הכי הוא דקמה לה בחזקת א"א. ואכמ"ל):
ויותר נראה לתרץ דהא דלא אזלינן בתר רובא גבי ספינה שאבדה היינו משום דרובא דספינה הוי רוב שא"ג וכעין זה תי' התוס' וכל הראשונים הא דאין שורפין את התרומה עפ"י רובא דרוב תינוקות מטפחין קידושין (דף פ' ע"א) חולין (דף פ"ו) נדה (ד' י"ח ע"ב) וכן קרי לה הש"ס בנדה (דף י"ח) רובא דאיכא חזקה בהדה והיינו דאיכא חזקה כנגדה דלא עדיף הך רובא מינה וכן כתבו שם התוס' (בד"ה מיעוטא כמאן דליתא דמי) כ' שם ואומר ר"ת דרוב תינוקת מטפחין אינו רוב גמור ולא הוי כנגד חזקה אלא כפלגא ופלגא ומן התורה וכו' הרי דרוב שאינו גמור נגד חזקה הוי מה"ת פלגא ופלגא וכ"כ התוס' נדה (דף ג' ע"א בד"ה גמר סוף טומאה) דהך רובא הוי מה"ת נגד החזקה כפלגא ופלגא (ודלא כתוס' כתובות (ד' ט' ע"א בד"ה ואב"א) דסברתם שם הוא דהך רובא כל עיקרו אינו אלא מדרבנן ואולם גם לשיטת התוס' פ"ק דכתובות הנ"ל ניחא הך סוגיא דב"ב ואכמ"ל והעיקר כשיטת תוס' פ"ק דנדה דמדאורייתא הוי הך רובא נגד החזקה כפלגא ופלגא כדמשמע פשטא דסוגיא דשלהי קדושין הנ"ל ודפ"ק דנדה ואכמ"ל):
יג
נראה דהך רובא דספינה נמי דכוותה דאיכא חזקה כנגדה והך רובא לא עדיף מינה ומש"ה הוא דהוי מה"ת פלגא ופלגא ומש"ה הוא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים מדין גמור (והא דלא פריך אר"ל מהך מתניתין נמי ניחא בפשיטות ואכמ"ל וא"כ בנ"ד דנפל ממקום גבוה שתי קומות דהוי עכ"פ ספק מיתה כדכתיבנא לעיל באות ו') א"כ לשיטתי שכתבתי דהא דלא אזלינן בתר רובא גבי ספינה היינו משום דהוי נגד החזקה כפלגא ופלגא א"כ כד מצרפינן ספיקא דנפילה להך רובא דטביעה ודאי הו"ל רוב גמור דאזלינן בתריה מדאורייתא:
ולשיטת הריב"ש דהא דלא אזלינן בתר רובא דטביעה היינו משום דאיכא תרי חזקה נגד הך רובא א"כ אי נימא דהנפילה ממקום גבוה הוי רובא למיתה כדמשמע לכאורה ומאי דנפקא לה מאיסורא דאורייתא בנ"ד כיון דאיכא תרי רובא נגד תרי חזקה הרי הדרינן לכללין דרובא וחזקה רובא עדיף ואף אי נימא דהנפילה ממקום גבוה לא הוי רובא למיתה אלא ספיקא בעלמא הוא מ"מ כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא עדיין יש מקום מרווח לומר דנפקא לה מאיסורא דאורייתא דהרמב"ם ודעימי' דסברי דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא כל ספיקא רחמנא שרי' היכא דליכא חזקה לאיסורא וא"כ בנ"ד דנפילתו ממקום גבוה הוא עכ"פ ספק מיתה הרי אי לאו דאיכא בה חזקת א"א הוי שרי' מדאורייתא מחמת ספיקא דהך נפילה אלא דמחמת חזקת א"א היא דאסירא מדאוריית' וא"כ כיון דכל עיקר איסורא דאסרי לה מדאורייתא היינו רק משום הך חזקה א"כ כבר אזדא לה חזקת א"א נגד הך ספיקא דנפילה למשווי' איסורא דאורייתא וא"כ נגד רובא דטביעה דרובן לאבד לא פש נגד הך רובא אלא חזקת חיים דגברא והדרינן לכללין דרובא וחזקה רובא עדיף:
ואף דלכתחילה ודאי אסרינן עלה אף היכא דאיכא רובא דרובא להתירא וכדאמרינן בסוגיין (דף קכ"א) ולא היא ל"ש צורבא מרבנן כו' דלכתחילה לא ואע"ג דרובא דצורבא מרבנן קלא אית לי' אם איתא דסליק כמ"ש שם התוס' (בד"ה ולא הי') ומשאל"ס נמי רובא למיתה הרי דאפילו ברובא דרובא נמי לא שרינן לכתחלה. אמנם היינו מחומרא דרבנן הוא דחיישינן אף למיעוטא לכתחלה אבל בנ"ד מ"מ אי נימא דנפקא לה מאיסורא דאורייתא אית לן למיזל לקולא למסמך על שיעורא דמהרי"ט דמיקל בשיעור יציאת הנפש לשער בכדי חניקה וכן לפמ"ש לעיל באות ה' דהדבר מסור לב"ד לשער לפי כח הנטבע וחיותו ודאי במלתא דרבנן נוכל להקל טפי במלתא לסמוך על אומד דעתינו בזה לשער שאחר שהוחלש מחמת הנפילה בצר לי' חיותא והוי יציאת נפשו בזמן מועט:
יד
ובפרט דבנ"ד הרי העיד העד שראהו כנטבע מת ואף שכתבתי לעיל באות א' דאין זה ברור גמור על יציאת הנפש אבל מ"מ ברור ופשוט דכל כי הנך הוי רובא דרובא למיתה בפרט לפי המבואר בגב"ע שכבר נקרשו ידיו ואף דלכתחלה אית לן למיחש למיעוטא דמיעוטא שנמצא בו רוח חיים גם אחר שהי' מונח כמו מת מ"מ ודאי מיעוטא דמיעוטא הוא דחיי בכה"ג ורובא דרובא ודאי לא חיי בכה"ג ובפרט לפי המבואר בגב"ע שהי' מוכה ודם על פניו הרי אית לן עוד רובא שראוהו כמו מת לאצטרופי בהדי רובא דטביעה והדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף ובכה"ג ודאי נפקא לה מאיסורא דאורייתא אף לשיטת הריב"ש בסוגיא דב"ב ואף דהני תרי רובא אתיא מחדא רובא מ"מ היכא דהוי רובא דרובא ודאי גם הריב"ש מודה דאטו פליג אדינא דגמרא דבמשאל"ס לא מפקינן לה וכ"כ שם עוד הריב"ש דמשאל"ס לאו דוקא אלא כל היכא דרובן למיתה ל"ת אם נשאת הובא גם בב"ש (ס"ק כ"ב):
טו
ולא נעלם ממני דברי הריב"ש בסי' ש"כ שם דכל הנך דתנינן בהו דאין מעידין עליהם בכל הנך תצא אם נשאת וא"כ בנ"ד כיון שלא נתברר לנו שיצא נפשו הרי במשנתינו שנינו דעד שת"נ אין מעידין עליו וא"כ אפי' אם נשאת תצא ולא מהני הא דרובן למיתה כמבואר להדיא מדברי הריב"ש שם. אמנם כבר דקדק הב"ש שם (בס"ק כ"ב שם) מדברי ר"י דהך כללא לאו דוקא ודלא כהריב"ש בזה ודברי ר"י נראין עיקר שהרי התוס' שם (דף ק"כ ע"ב בד"ה למימרא דמגוייד חיי) כתבו דתנן אין מעידין על הגוסס ולא אשכחן בשום דוכתא דלתני הכי וכוונתם בכלל דאין מעידין עד שת"נ דהא קי"ל דהגוסס הוא כחי לכל דבריו וכן בפ"א דאהלות ומייתי לה בסוגיין ותני נמי הא לישנא דעד שת"נ אין מטמא וקתני התם בהדיא דהגוסס אינו מטמא אלמא דלישנא דעד שת"נ ממעט לי' לגוסס ועמ"ש לקמן באות י"ז. והנה (בדף קכ"א) כ' התוס' בד"ה ולא היא כו' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו רוב גוססין וכו' הרי להדיא משמע דברי התוס' דהא דאין מעידין על הגוסס הוא מחומרא דאחמרו רבנן לכתחלה והכי משמע נמי מדברי התוס' פ' החולץ (דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה) וכן במרדכי שם פ' החולץ (סי' כ') וכן מדברי הרא"ש פ' האיש מקדש (סי' כ') וכן במרדכי דפ"ק דחולין (סי' תקצ"ב) ע"ש דבכל הנך דוכתין מחתו הנך רבוותא לגוסס ומים שאל"ס בחדא מחתא ועיין תוס' בכורות (דף כ' ע"ב) בד"ה וכן לענין אבילות מחזקינן לגוסס בודאי מת כמבואר בש"ע י"ד (סי' של"ט סעי' ב') והוא מדברי הר"מ רוטנבורג המובא ברא"ש ומרדכי שפסק כן מטעם דרוב גוססין למיתה ולא חיי ג' ימים הך רובא:
טז
וראיתי ביש"ש גיטין פ"ג (סי' ח') שכ' דה"ה לענין להשיא את אשתו דמשיאין אחר ג"י שראהו גוסס וראייתו הוא מהך דפסק מהר"ם להתאבל עליו אעפ"י שספק אבילות להקל אלמא דלא מספקינן במלתא כלל וחשבינן לי' ודאי מת עכ"ד היש"ש שם וכ"ה בב"ש (ס"ק צ"ד) בסופו ולא ידעתי על מה סמכו להקל לענין לכתחלה דכיון דאמרינן דגוסס הוא בכלל הא דאין מעידין עד שת"נ א"כ עכ"פ לענין לכתחלה לאו עדות הוא כלל ואי הוי שריא לאחר ג"י הו"ל למינקט בכלל הנך דמעידין דהא בסוגיא (דף ק"כ ע"ב) נקט דמן הארכובה ולמעלה תנשא אף דלא שריא אלא אחר י"ב חודש כמבואר בפוסקים וכ"ה בש"ע (סעיף ל"ב) הרי דכל שיש לה היתר לאחר זמן אפי' לזמן מרובה נקיט ליה בכלל הנך דמעידין ותנשא אשתו ואי נימא דגוסס משיאין אשתו לאחר ג"י איך נקיט ליה בכלל הנך דאין מעידין. וגם ראייתם מהך דלא חשבינן ליה בכלל ספיקא לענין אבילות לאו ראיה הוא דודאי כיון דקיי"ל רוב גוססין למיתה אף דמיעוטן חיי מ"מ הא קיי"ל לענין כל מילי דמיעוטא כמאן דליתא ולא הוי בכלל ספק כלל אבל לענין להשיאה לכתחלה הרי חיישינן אף למיעוטא דמיעוטא כמו בצורבא מרבנן דטבע במשאל"ס וכמבואר לעיל באות י"ג:
יז
ולפמש"ל באות ט"ו דלא אשכחן בשום דוכתא דלתני דאין מעידין על הגוסס והא דנקטו התוס' בד"ה למימרא דתנן אין מעידין על הגוסס היינו משום דמשמע להו דהוי בכלל דאין מעידין עד שת"נ א"כ איכא למימר דדעת מהר"מ רוטנבורג שהבאתי אות ט"ו בסופו הוא דפליג על התוס' בהך משמעות דעד שת"נ וס"ל הך דאין מעידין עד שת"נ לא ממעט לגוסס ואף דבפ"א דאהלות ממעט האי לישנא נמי לגוסס כדקתני התם בהדיא אבל הא חזינן דבסוגיין דייק הש"ס מהך דפ"ק דאהלות דטמויי הוא דלא מטמי הא מחיי לא חיי ואף דקי"ל דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו הא חזינן דשחט בו רוב שנים נמי הוי כחי לכל דבריו ואינו מטמא ואם רמז ליתן גט לאשתו כותבין ונותנין ואפ"ה אמרינן בסוגיין (דף קכ"א ע"ב) דמעידין עליו מפני שחי הוא וסופו למות וס"ל למהר"ם דגוסס נמי דכוותי' הוא חי וסופו למות ומעידין עליו אחר ג"י ובאמת אם היינו אומרים כן דעל הגוסס באמת מעידין עליו. וא"כ לא היינו צריכין לכל דחוקי התוס' בד"ה למימרא:
אמינא לדינא עיקר דלכתחילה אין מעידין על הגוסס דכיון דאמרינן בש"ס דגוססין הוי רובא למיתה מה"ת נימא דהאי רובא עדיף מהנך רובא דלמיתה דאסרינן להו וכן מגויד וצלוב דמתני' ודאי נמי רובא למיתה והכי משמען דברי הרא"ש פ' י' יוחסין (סי' ט"ז) דמגויד וצלוב דומה לגוסס והר"ן ר"פ מי שאחזו כ' להדיא דמגויד וצלוב נמי גוססין הם ופשט דברי הרמב"ם (פי"ב דגירושין דין ט"ו) משמע דכל הנך דקתני במתניתין וברייתא דאין מעידין עליהם כולהו הוי רובא למיתה וא"כ מאי אולמא דרובא דגוסס מכל הנך רובא דנימא דעל הגוסס מעידין והך דשחטו בו רוב שנים מעידין עליו שאני התם דאפילו מיעוטא לא חיי משא"כ בגוסס דמיעוטא חיי ודאי אית לן למיחש למיעוטא לכתחלה ודלא כהיש"ש והב"ש בזה "):
הגה"ה ואם נשאת תוך ג"י אין בידינו לחלוק על דעת מהר"מ שכתב דרובן לא חיי אחר ג"י הא תוך ג' לא הוי בכלל רובא דמיתה ואף שהתוס' בד"ה למימרא כ' דגוסס שסופו למות מיית לאלתר מ"מ אכתי איכא למימר דהך לאלתר הוא תוך ג"י ושפיר קרו לי' לאלתר נגד יב"ח דאיירי שם התוס' לעיל מינה והא דכ' הפוסקים וכ"ה בטוש"ע (סי' קמ"א סעיף ס"ח) דאם הניחו גוסס ונתנו לה הוי ספק מגורשת מספקא לי אי קאי דוקא אתוך ג"י וכ"ה ביש"ש שם או אפשר דאפילו אחר ג"י חיישינן למיעוטא דחיי זמן רב ומש"ה הוא דאסרינן לה להנשא לכהן ולהתייבם ומה שיש לעיין בזה אכמ"ל]:
אלא מחוורתא כדעת התוס' והרא"ש ומרדכי שהבאתי לעיל אות ט"ז שכ' בפשיטות דאין מעידין על הגוסס היינו לכתחילה אין מעידין אפילו אחר ג"י וכמו שדקדקתי באות ט"ז ובדיעבד שריא ודאי אם נשאת לאחר ג"י וכדכתיבנא לעיל באות ט"ו דמשמעות התוס' והרא"ש ומר"ד וש"פ להדיא דהא דחיישינן למיעוטא דגוסס הוא רק מחומרא דרבנן ולענין לכתחילה ובדיעבד אם נשאת ל"ח למיעוטא לאפוקי אם נשאת אחר ג"י מ"מ בהא סליקנא ונחתינא דדברי הרי"ו נראין עיקר בזה דאף הנך דקתני אין מעידין עליהם לאו למימרא דאין כאן עדות דנימא דאף אם נשאת תצא וא"כ גבי גוסס נמי נימא הכי דהא התוס' כתבו דתנן אין מעידין על הגוסס א"ו דלישנא דאין מעידין לא מוכח למיסר אם נשאת וכן הא דתני אין מעידין אלא עד ג"י גם ע"ז כ' כמה גדולי הראשונים ז"ל דחששא דרבנן בעלמא הוא שמא נתפח וע"ש בנ"י וש"פ מכל הלין נראה להדיא דלא כהריב"ש אלא דאף הנך דקתני בהו אין מעידין הוי רק משום חומרא דרבנן ומדאורייתא מחזקינן להו דודאי מת:
יט
וכן הרמב"ם (פ"ז דנחלות דין ג') כ' שם על כל הנך דקתני במתניתין וברייתא דאין מעידין עליהם כתב שם (דאסרתן) שחזקתן למיתה ויורדין לנחלה עפ"י אלא דלענין להשיא את אשתו הוא דמחמרינן משום איסור כרת וכ"ה בש"ע ח"מ (סי' רפ"ה) ולכאורה איכא לאסתפוקי בדעת הרמב"ם אי טעמא דהרמב"ם משום דכל הנך הוי רובא למיתה וכמ"ש (פי"ב דגירושין דין ט"ו) שהבאתי לעיל באות ט"ז ומהאי טעמא לחוד הוא דכתב דמשום חומרא בעלמא הוא דאין משיאין את אשתו וא"כ נימא דס"ל להרמב"ם דהיכא דאיכא חד רובא נמי שריא מדאורייתא (והא דאמרינן בסוגיא דב"ב שהבאתי לעיל אות י' דספינה שאבדה הוי רובן לאבד ואפ"ה משמע שם בסוגיא דמדינא הוי ספק חי וכמש"ל באות י"א מש"ה לא תברא דאיכא לשנויי בתרי גווני ואכמ"ל) או אפשר לומר משום דאבד זכרו הוי ג"כ רובא למיתה כדכתב הר"א מוורדין להתירה בכה"ג אפילו לכתחלה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי היה בא לביתו ואף שכבר השיגו הראבי' ודעמי' כמבואר במרדכי ודבריהן נראין עיקר בש"ס דהא לא קיי"ל כרב אשי דאזיל בתר אומדנא דצורבא מרבנן קלא אית לי' אבל מ"מ נראה ברור דאף החולקים על הראבי' מודו נמי דאומדנא דר"א מוורדין לא גרע מאומדנא דצורבא מרבנן קלא אית ליה דהוי רובא וכמ"ש התוס' שם וא"כ יש מקום לומר דטעמי' דרמב"ם משום דהוי תרי רובא הוא דשרי' מדאורייתא וכמש"ל באות י"ב ודקדוק לשון הרמב"ם משמע ליה דבחד רובא נמי שריא מדאורייתא והא בנ"ד נמי אבד זכרו:
הגה"ה והך דר"פ האשה שלום (דף קט"ו) דחייש רחב"א דדלמא ערק לעלמא אינו ענין לכאן חדא דהעיקר דמחמת דחזינן כיסופא דמומא דפיסתא דידא מש"ה הוא דחיישי' לעירוקא ותו דהתם נמי חששא דרבנן בעלמא הוא וככל חששי דהך סוגיא והעיקר דחששא דבדדמי גבי מלחמה נמי הוא רק חששא דרבנן כפשטא דירושלמי דאמרינן התם דמאן דנשאת נשאת ומאן דלא נשאת לא תנשא ואף שלפי' הרמב"ן במלחמות טעמא אחרינא איכא התם אבל משמעות רוב הפוסקים דהירושלמי כפשטי' וכן מבואר במרדכי בשם הראבי' דיליף לקולא מהך דירושלמי ואין כאן מקום להאריך]:
אחר הדברים והאמת שבררנו בס"ד דהיכא דאיכא לאצטרופי עוד רובא לקולא אחר הטביעה ודאי נפקא לה מאיסורא דאורייתא לכל השיטות א"כ בנ"ד דאית לן כמה צרופי לקולא דהיינו ספיקא דנפילתו ממקום גבוה ורובא דטביעה ורובא דאבד זכרו ורובא דרובא דהעדאת העד שראהו כמו נטבע מת בכל תנועותיו ובפרט שכבר נקרשו ידיו בלי ספק דכל כה"ג הוי ודאי רובא דרובא למיתה מכל הלין טעמי ודאי בלי פקפוק נפקא לה מאיסורא דאורייתא ומחומרא דרבנן בעלמא הוא דאיכא למיחש מחמת שאין ברור כ"כ שכבר יצא נפשו. וכיון שגם אחרי כן גלגלוהו המים שני מאות אמות ומשמעות הגדתו בשם הנכרים ששוב גלגלוהו עוד כמה מאות אמות מסתברא דודאי הוי יציאת הנפש דכיון שלא יכול לכלוא רוחו בקרבו והמים חונקים אותו ומיד יוצאת נפשו בציר משיעורא דסייף והיינו אם הי' בריא אולם וכמש"ל באות ט' דמסתבר דבהא כ"ע ל"פ ומכ"ש לפי חלישותו ותשותו שראהו העד פשוט לומר שנפשו יצאה בגלגול מעט שאחרי כן:
כ
וגם חששי דחיישינן דלמא אמר בדדמי אפילו להנך דסברי דגם בעד חיישינן להכי מ"מ חששי דבדדמי כולהו נראה דל"ש הכא דהך חששא דשמא אחר הוא ומחמת שראה הטביעה אומר שהוא הנטבע שראה טביעתו הא ודאי ל"ש בנ"ד והך חששא דשמא מחמת בדדמי לי' דבכה"ג לא חיי משו"ה אומר שמת נמי ל"ש בנ"ד כיון שאינו אומר שמת רק מעיד באיזה ענין ראהו ואנן הוא דמשערינן ואמדינן עפ"י דברי עדותו וכמבואר בפוסקים:
ואף שלכאורה יש לפקפק ולומר דהיכא דאנן הוא דאמדינן ומשערינן לא מהני עד אחד בכה"ג דהא עיקר טעמא דמתני' לעד אחד הוא משום דלא משקר במלתא דעל"ג כמבואר ברמב"ם סוף ה' גירושין וא"כ איכא למימר דדוקא היכא דמעיד שמת הוא דמסתפי מלשקר דלמא תתגלה מלתא שהוא חי ואז יתברר שקרו לעין כל אבל היכא דאינו אומר בפירוש שמת אלא שמעיד באיזה ענין ראהו ואנן הוא דאמדינן ומשערינן איכא למיחש דלמא באמת לא ראה כלום והוא דובר שקר משום דלא מסתפי דמסבר סבר דאף אם תתגלה מלתא שהוא חי לא יוחזק בשקרן דנימא אנא קושטא קאמרי ואינהו הוא דטעו בשיעור אומד דעתייהו ולא יתברר שקרו לעין כל אבל לשיטות רוב הפוסקים מוכח דל"ח להא:
ואין רצוני להאריך בזה דאינו נוגע לנ"ד דבנ"ד נראה דודאי מסתפי ומסתפי דהא עכ"פ אומר שראהו כמו נטבע מת ומשמעות דבריו הוא דאומד ומשער דודאי לא חיי וא"כ לדעתו הרי יוכל להתברר שקרו לעין כל אי תתגלי מלתא שהוא חי ואף דאנן אמרינן שבדברי עדות זאת אין עדיין ברור גמור על יציאת הנפש בעת שראהו אבל איהו לדעתי' ודאי סבור הוא שדבריו אלו מורין על יציאת הנפש וא"כ שפיר מסתפי מלשקר דיוכל להתברר שקרו לעין כל:
ואף דלכאורה אכתי איכא למיחש דדלמא מחמת דבדדמי לי' דלא תתגלי מלתא דהא סובר הוא דודאי לא חיי בכה"ג משו"ה הוא דמשקר שקר גמור א"נ משום דלא מסתפי מלשקר משום דסבור הוא דאף אי תתגלי מלתא ידינוהו לזכות שאמר כן מחמת בדדמי כדאשכחן בסוגיא דפועלים שכתב שם הר"ן בפ' כל הנשבעין דבעה"ב יוכל להעד ולשקר שקר גמור מהאי טעמא דסבור הוא שהפועל ידינהו לזכות שאומר כן מחמת שהוא טרוד בפועליו והיינו בדדמי כמבואר בסוגיין בתוס' (ריש דף קט"ו) וקצת יש לעיין בזה עפ"י כמה שי' הפוסקים ואין רצוני להאריך בזה דנראה פשטא דסוגיא דלא חיישינן להא והכי חזינן לרבנן קשישאי קמאי דבסהדותא כה"ג נמי סמכי אסהדותא דחד סהדא ולא חשו למלתא כמבואר בתשובותיהם ומהנך טעמי נמניתי עם המתירים הלכה למעשה. יום ה' ד' שבט תקס"ב לפ"ק:
וראיתי בתשו' נו"ב סי' מ"ג שהביא ג"כ דברי הריב"ש שהבאתי לעיל באות י"ב ונחלק עליו קצת. והנה מה שהקשה עליו במ"ש דהא דלא אזלינן בתר רובא היינו משום דאיכא נגדה תרי חזקה לאיסורא והקשה עליו דהא הנך תרי חזקה אתיין מחד חזקה דמחמת דמוקמינן לגברא בחזקת חי קמה לה בחזקת א"א יפה הקשה ואכמ"ל מה שיש ליישב קושיא זו:
ומה שהביא איזה ראיות דרובא עדיף אף מתרי חזקה ודחה בסוף דבריו להנך ראיות כבר כתבתי באות י"ב בהגה"ה דמשמע לי הכי כמה סוגיות ובהך דתינוק שנמצא בצד עיסה שהבאתי לעיל באות י"ב נמי איכא תרי חזקי לשי' רש"י שם חזקת טהרה דתינוק ודעיסה וכן י"ל גבי שליא בבית בפ"ק דנדה (דף י"ח) והרבה יש לי בזה ואכמ"ל. ומה שהשיג על הריב"ש במ"ש דהנך דר"א בן פרטא הוי' רובן לאבד והשיג עליו מחמת קושייתו דלעיל וכ' דבאמת הנך דר"א בן פרטא לא הוי רובא אלא ספיקא בעלמא. גרם לו זה מחמת שלא נודע לו מאין יצא להריב"ש לומר דהוי רובא לאבד כאשר כ' שם בתשו' הנ"ל שלא ידע מנ"ל להריב"ש דהוי רובן לאבד וכבר הראיתי באצבע דברי הש"ס בב"ב (דף קנ"ג ע"ב) דאמרי' התם להדיא השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים וכו' וכל רואה יראה בעין שלזה כיון הריב"ש ונקט לישנא דרובן לאבד כלישנא דתלמודא דב"ב:
ומ"ש בתשובה הנ"ל דהיכא דאיכא ספיקא נגד חזקה אזדא לה החזקה מחמת הך ספיקא והביא ראי' מדברי הש"ך בדיני ס"ס (אות כ"ח) שכ' שם דהיכא דאיכא תלתא ספיקא שפיר הוי ס"ס אף במקום דאיכא חזקה דאיסורא משום דהחזקה אזדא לה מחמת ספיקא קמא ואיני רואה ראי' מסברת הש"ך דאטו הש"ך לאורועי החזקה מחמת הך ספיקא אתי התם לאורועי הך ספיקא מחמת החזקה קאתינן דכיון דמוקמינן אחזקה במקום ספיקא הרי הך ספיקא כמאן דליתא כלל וכמ"ש הש"ך להדיא שם י"ב ואות כ"ז דהחזקה משוויא להספק הראשון כודאי וא"כ התם ספיקא הוא דאיתרע מחמת החזקה אבל החזקה במלתי' קאי ולא איתרע כלל מחמת הך ספיקא ואי הוי סבירא לי' להרב ש"ך ז"ל דבמקום חזקה ל"מ ס"ס כלל וכדעת הט"ז שם (בס"ק ט"ו) באמת לא הוי שני לי' בין תרי לתלתא ספיקי אבל דעת הש"ך הוא דלא אלימא מלתא דחזקה דלא תהני נגדה ס"ס כלל ודעת הש"ך הוא דבמקום חזקה נמי מהני ס"ס אלא דמחמת החזקה משווינן לספיקא קמא כודאי ומש"ה לא סגי בתרי ספיקי משום דהואיל דספיקא קמא אזדא לי' מחמת החזקה הרי לא פש גבן אלא חד ספיקא תנינא אבל היכא דאיכא עוד ספיקא תליתאי שפיר מצטרף לספיקא תנינא למהוי ס"ס ומהני הך ס"ס אף דהחזקה במלתא קאי כמ"ש דלהש"ך מהני ס"ס במקום חזקה והחזקה לא מהני אלא למשוויא לספיקא קמא כודאי והא דלא משווינן לכולהו ספיקי כודאי מחמת החזקה לאו משום דאיתרע החזקה מחמת ספיקא קמא אלא משום דאף דהחזקה לא איתרע אבל מ"מ הא דמוקמינן מלתא אחזקה לא ילפינן אלא בחדא ספיקא ומשו"ה הוא דלא משווי' כודאי אלא לספיקא קמא לחודא וא"כ שפיר סברת הרב ש"ך ז"ל אף להנך דסברי דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא דאף דבלא החזקה נמי הוי איסורא דאורייתא מ"מ אי הוי הך איסורא משום דספיקא דאורייתא לחומרא הרי עכ"פ ספיקא הוא וספיקא קרינן לה ומחמת ספיקא הוא דאסרינן לה ואי משכחינן עוד ספיקא תנינא לאצטרופי בהדי ספיקא קמא הרי הוי ס"ס וא"כ הוי סגי בתרי ספיקי אי לאו הך חזקה דמרע לספיקא קמא משווי לי' כודאי. אבל לנ"ד דלאו לאורועי הך ספיקא מחמת החזקה קאתינן אלא אדרבא לאורועי החזקה מחמת הך ספיקא קאתינן אכתי לא אהני לן סברת הש"ך לאפוקי מאיסור דאורייתא להנך רבוותא דסברי דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא דהא אי נימא דכל ספיקא אסור מדאורייתא א"כ הך ספיקא לא מהני מידי לאפוקי מאיסורא דאורייתא וא"כ קמו הנך תרי חזקי דאיסורא במלתי' ודוכתי'. אמנם להנך דסברי דמדאורייתא כל ספיקא רחמנא שרי' וא"כ בהך ספיקא הוי נפקא לה מאיסורא דאורייתא אי לאו הך חזקה. א"כ כבר אהני לן חזקת א"א למשוויא איסורא דאורייתא ולבתר דהוי איסורא דאורייתא מחמת הך חזקה לא פש גבן אלא חזקת חיים דגברא נגד רובא דטביעה וכמש"ל באות י"ב והך סוגיא דריש פ"ד דכריתות דשקיל וטרי בה בתשו' הנ"ל להביא ראי' לסתור ולבנות סברת הש"ך ז"ל אין רצוני להאריך מה שיש להשיב על דבריו לפי שיטתי' בדעת הש"ך הואיל וכבר כתבנו דדעת הש"ך הוא באופן אחר וכל מעיין השופט בצדק ישפוט במשרים דהסוגיא הנ"ל אינה ענין כלל לסברת הש"ך ז"ל:
ונקיטנא בשיפולי ושאילנא בשלמא רבא לאוהב התורה ומחזיק בדקי' ציצי' ופרחי' ממנו הי' קרנו תרום בכבוד חכמים כבוד הו"ד הדרת ש"ב ידיד התורה נזרה ועטרה הרב המאה"ג בתורה ומדות שמנו חכמים כבוד קש"ת מוה' אהרן נ"י בעהמ"ח מנחת אהרן:
מידי עברי דרך ווילנא מסר לידי הרב מוהר"ח טשעכנאווצער תשובות כת"ר נדון העגונה דווילנא וכה הראני במכתב כת"ר אליו כתוב שחפצו לראות דברי תשובתי בזה הנני שולחה לידידי וישים נא עין עיונו על דברי ויודיעני אשר עם לבב חכם בזה ואני הנני לעיין באמרי נועמו ואשיב לכבודו אשר תעלה במצודתי וכעת מאין פנות פנאי לזה כי עתה באתי מדרכי ולא הי' לי פנאי אף לתקן סידור קונטרסי הלז אשר סדרתי בקאוונא בחוסר כל הספרים הנצרכים לעיין בהם רק עפ"י שהי' רשום בזכרוני ובבואי רשמתי אשר נתווכחתי עם בעל נו"ב מידי עברי על דבריו והוא ית"ש למען חותמו אמת יורני דרך האמת בתורה דכתיב בה אמת ושלום רב יקבל כנפשו ונפש החיים באאמ"ה מוהרי"ץ זללה"ה מוולאזין. יום א' י"ב אדר א' תקס"ב לפ"ק: