אור ברסלב

חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין

סימן ה

סימן ד

וזה לשון הגאון מהר"ח הנ"ל בדין נושא גיורת שאחר מותה נשא בתה ואחוה דעי בעזר החונן אף לשאינו הגון כמוני. בא"י למדני חוקיך:

אשר העיר כת"ר לחלק בין אמה לבתה הוא חילוק נכון ומבואר לענין ישראל בפ"ב מה' א"ב אמנם אשר התפלא על נושאי כלי הרמב"ם שלא הזכירו זאת בפי"ד לענין גיורת לא נפלאת כ"כ דכיון דקיימא לן בפ"ק דע"ז (דף ו) לריב"ק דבשל סופרים הלך אחרי המיקל. מש"ה הרב המגיד גופיה דלענין ישראל הביא דעת החולקים ומחלקים בין אמה לבתה בפי"ד לא חש להחמיר בפרט לנ"ד דבדיעבד הוא ודאי כדאי המה המתירים לסמוך עליהם בשל סופרים ולפי מה שאכתוב בזה לקמן אשה ובתה בגיורת לאו בעמוד והוציא קאי ואשר הקשה על הרמב"ם דקבע בפי"ד דין אשה ובתה הגיורת לענין ישראל שנשאם. והתפלא כת"ר דאכתי ה"ל אם גרושתו ומחיים לא קלישא איסורא הדברים ראוים למי שאמרם ובר מזלי' דהר"ן הוא שכתב בחידושיו לסנהדרין בסוגיין דאשה ובתה הגיורת לא מצי איירי בישראל מטעמא דמחיים לא קליש איסורא ודעת רש"י ודאי כדעת הרמב"ם בזה כמבואר בדבריו בסנהדרין (דף נח ע"א בד"ה נשא אשה וכו'):

ולענין גוף הקושיא יש לי לדון בקרקע דהרמב"ם לפי דרכו הולך ואור עד נכון דדינא דכונס א' לק"מ. ואדרבא דינא דמוציא א' טעמא בעי כמ"ש לקמן דודאי ברור כשמש דלהרמב"ם טעמא דשמא יאמרו באנו כו' וטעמא דאתי לאחלופי כו' הנך תרי טעמי חלוקים בדינם דהיכא דשייך טעמא דשמא יאמרו בעמוד והוציא קאי. אבל בעריות דאין ב"נ מוזהר עליהן דלא שייך בהו טעמא דשמא יאמרו אלא טעמא דאחלופי לא מחמרינן להוציא:

וברוך טעמו מדלא אשכח בש"ס דיוציא אלא היכא דב"נ מוזהר עליה כדפריך בסוגיין בסנהדרין (סוף דף נז) וסבר ר"מ כו' ב"נ מוזהר עלי' והתניא כו'. [ובפרט לגי' הראשונים דהקושיא לא קאי אלא אסיפא דמלתא דאמר אין ב"נ מוזהר כו' וכאן תני אחותו לפ"ז הרי להדיא דאף באחותו מן האם דשייך בה טעמא דאחלופי. פשיטא ליה להש"ס דאי ליכא בה טעמא דשמא יאמרו לא אמרינן יוציא ומשום הכי הרמב"ם כאן בפי"ד דעסיק בה' גרים חשיב בדין י' עריות דב"נ מוזהר. משום דס"ל כמו שכתבתי דלא אמרינן יוציא אלא היכא דאיכא טעמא דשמא יאמרו ומש"ה הקדים דין י' לאורויי דבב"נ ליכא עריות דשאר אלא אמו ואחותו מאמו. ועל היסוד זה בנויי' דבריו שבדין י"ב וי"ג וא"כ באשה ובתה דאין ב"נ מוזהר עליה וליכא בה אלא טעמא דאחלופי ניחא טובא דינא דיושב עם אחת שכ' בדין ט"ו. דהיכא דליכא אלא טעמא דאחלופי בהא אמרינן יקיים. ולא בעינן טעמא דקליש איסורא אלא למשרייא לכתחילה כההיא דחמותו דשרינן לכתחילה (ובהכי ניחא הא דנטר הש"ס הך דלכתחילה לא יכנוס. ונקט ליה בתר דינא דאשה ובתה משום דעלה נמי קאי. דאם נשא אחת וגירש אותה לכתחילה לא יכנוס השניה דאם גרושתו ובת גרושתו אסור לכתחלה והתם קאי דנקט לאו דוקא אלא אהתם נמי קאי (כדאשכחן בכמה דוכתי כה"ג):

אמנם לפמ"ש דינא דמגרש את השניה טעמא בעי דבשלמא להנך דמפרשי דההיא דנושא אשה ובתה מיירי שנשאן בגיותן ניחא הא דמוציא אחת דלא דמי לשאר עריות דאיסורא דידהו לא תלי בנשואין בהנך אם נשא בגיותו אף דהנשואין דגיות לאו נשואין הוא מ"מ כיון שהיו אתו בגיותו דיעבד מקרי. מה שאין כן באשה ובתה דלא אסרי אהדדי אלא בנשואין דאם אנס אשה מותר לישא בתה וזה שנשאן בגיותן לאו נשואין הוה ועכשיו הוא דהוה נשואין כשכונס א' מהן ואם יכנוס גם השניה הרי נושא אשה ובתה לכתחילה אבל להרמב"ם דנקט האי דינא בישראל הנושא אשה ובתה לכתחילה. הרי כבר נשאן בנשואין גמורים. ודיעבד גמור הוא טעמא בעי הא דמוציא אחת כיון דליכא בהו אלא טעמא דאחלופי אמאי לא שרינן ליה בדיעבד:

והנה בש"ס ירושלמי מבואר דבאמת דינא הכי דאם נשאן ביהדותו אינו מוציא שום אחת מהן. וז"ל בסוגיין יבמות ובסנהדרין גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה או אשה ואחותה כונס א' ומוציא א'. בד"א שלא הכיר א' מהן משנתגייר אבל אם הכיר א' מהן משנתגייר זו שהכיר אשתו (ר"ל דביאתו ביהדותו לא עשה בעילת זנות ובעל דוקא לשם קדושין ומשום הכי נאסרה השניה עליו לכתחילה ומוציא את השניה דוקא) ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר (ר"ל כיון שבא על שתיהן ביהדותו הרי שתיהן דיעבד הוו ואינו מוציא שום א' מהן):

וש"ס דילן פליג על הירושלמי מדלא מפליג בין הכיר לל"ה. ונקט סתמא דמוציא א' ונראה טעמא דש"ס דילן דכיון דאם לא הכיר שום א' מהן. דינא הוא דאינו כונס אלא אחת והשניה מוציא. דלכתחילה ודאי אסרינן ליה. ס"ל לש"ס דילן דלא פלוג רבנן בגזרתייהו ולעולם מוציא אף אם הכיר את שתיהן וא"כ י"ל דטעמיה דהרמב"ם דכיון דהברייתא נקט גר שלידתו בקדושה. וכבר כתבו כל הראשונים דה"ה אם לידתו שלא בקדושה חד דינא אית להו. ס"ל להרמב"ם דלא פליג נמי בהך דנשא אשה ובתה. דלעולם מוציא אחת מהן. בין לידתו בקדושה או שלא בקדושה כדלא פליג בלידתו שלא בקדושה בין הכיר ללא הכיר [ובהכי מתרצא קושית רש"י ביבמות ד"ה נשא אשה ובתה כו'. ל"ל בגר בישראל נמי המ"ל הכי דלפמ"ש כל עיקר טעמא דמוציא א' הוא משום לתא דגר שלא הכיר משום הכי נקט גבי גר]:

(ועי"ל דטעמא דמוציא א' הוא דהואיל דאיסורא דאשה ובתה הוא משום דאסרן אהדדי אם ישב עם שתיהן בכל יומא ויומא מיחזו כלכתחילה) ואיך שהוא טעמא דמוציא א' אבל טעמא דכונס א' נתחוור לשיטת הרמב"ם כדכתיבנא ולק"מ קושית הר"ן וכת"ר. וראיתי בעט"ז והביאו גם הש"ך בס"ק ג דבנושא ביהדותו חמיר טפי. דאפילו בדיעבד יוציא ונראה דזה הביא לכת"ר להקשות קושיתו אבל לא ידענא מנ"ל לחדש גזירה שלא הוזכר בש"ס ומ"ש הטעם כיון שנשא איסור ביהדות. הרי בברייתא נקט גר שלידתו בקדושה ובכל הנך דלכתחילה לא יכנוס עבר ונשא באיסור דיהדות ואפילו הכי בדיעבד יקיים (ולפמ"ש בהג"ה דהך דלכתחילה לא יכנוס קאי נמי אהך דאשה ובתה. הרי להדיא דאף בבתה דטעמא דאיסורא הוא משום אחלופי ומפלגינן בין דיעבד לכתחילה):

ואף אם נאמר דהתם קאי דוקא הוא וכל הנך דלכתחילה לא יכנוס איסורא דידהו לאו משום אחלופי הוא אלא דגזרינן שאר האב אטו שאר האם. מ"מ כיון דבש"ס ירושלמי אמרינן כיון שהכיר הכיר. ולא מחמרינן משום שנשא באיסור דיהדות אין לנו לחלוק על הירושלמי. וכיון דלא אשכחן בש"ס דילן דפליג על הירושלמי בהא. אף דלש"ס דילן לעולם מוציא א'. טעמא אחרינא הוא כמש"ל. ובעט"ז כ' באמת דטעמא דמוציא א' הוא משום דנשא באיסור דיהדות. אבל עליו תלונת כת"ר כקושייתו אמאי כונס א' ומחוורתא כדכתיבנא דהיכא דליכא אלא טעמא דאחלופי לאו בעמוד והוציא קאי אף אם נשא ביהדות:

והכי משמע נמי מדלא פריך הש"ס לענין עדות הגרים ביבמות (דף כ"ב ע"א) ומ"ש מעריות כו' אלא כאמימר דאמר מעידין לכתחלה. אבל לר"נ דמפליג בין לכתחלה לדיעבד לא פריך מידי. והיינו משום דבעדות לא שייך אלא טעמא דאיחלופי ובכה"ג גם בעריות לא מקרי שאר אלא לענין לכתחילה. ואף דלענין דיעבד טפי יש לחלק בין עדות לעריות. מ"מ פשטא דסוגיא משמע כדכתיבנא:

זכינו לדינא דידן. דבאשה ובתה הגיורת אף בחייהן לאו בעמוד והוציא קאי לשיטת הרמב"ם ורש"י דמוקמי הך דכנס אשה ובתה דאיירי בישראל הנושאן. וכן לכל הנך רבוותא קמאי דגרסי בסוגיין בסנהדרין. וכל שאין ב"ד ממיתין עלי' אין ב"נ מוזהר עלי' והתניא כו' כמש"ל בהגה"ה ובפרט אחר מות אמה. דלהרמב"ם ודעמי' שרינן לי' לכתחלה לישא בתה. נראה ברור בלי פקפוק דבדיעבד לאו בעמוד והוציא קאי:

ואשר חששו להחמיר מחמת שכעת אין לפנינו ראייתה שנתגיירה אעתיק מה שהשבתי לתלמידי הרב דהאזענפוט אשתקד. וישים נא כת"ר עינו גם על זאת ויודיעני נא דעתו הנקי' בזה:

גרסי' בירושלמי קדושין (פ' רביעי הלכה י') תני איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא. אין הורגין עליהן משום א"א הוחזקו הורגין עליהן משום א"א. עד כמה היא חזקה ר"י ר"ב ר"ח בשם ר"י עד שלשים יום תמן כו' ושורפין על החזקה איתפלגין ר"י ורשב"ל (כפלוגתייהו בש"ס דילן קידושין דף פ' ע"א) ומנין שהורגין על החזקות ר"ש ברי' דר"י בי ר' בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר ברי הוא שזה הוא אביו. והלא חזקה הוא שהוא אביו ואת אמרת הורגין אף הכא הורגין כו' ולכאורה הירושלמי פליג אש"ס דילן חולין (דף י"א ע"ב) דמפרש טעמא דמכה אביו משום רובא דרוב בעילות הלך אחר הבעל. ואולם הרמב"ם לאשר הביא (פ' א' מה' א"ב ה' כ') הירושלמי כצורתו והביאו האחרונים הח"מ והב"ש ש"מ דהירושלמי וש"ס דילן בחדא שיטתא קיימי. וטעמא בעי למה לן תרי טעמא אחדא מלתא וקושיית הב"ש שם ודאי לק"מ דמה ענין חזקה קמייתא לחזקה דמחזקינן במילתא דודאי כך הוא) והי' נראה לכאורה לומר דתרווייהו טעמי צריכי טעמא דרובא מהני בשעת לידת הולד דאי לאו טעמא דרובא הוה אמרי' בשעת לידתו דלמא לאו אביו הוא. מש"ה בעי טעמא דרובא. אבל אכתי אחר י"ג שנה משעה שנולד הולד הזה. והגיע לכלל עונשין אטו מי איכא סהדי שמכירים ויודעים שזהו שנולד לפני י"ג שנה זהו שהכה. מש"ה בעי טעמא דחזקה. כך הי' נראה לכאורה אבל הא ליתא. דא"כ מאמו ה"ל נמי למילף ובירושלמי דייק לה מאביו דוקא. וכן הוא ברמב"ם שם ועוד הא איכא לאוקמי קרא שהולד הי' חבוש בבית האסורים מעת שנולד עד שהגדיל (כעין דדחי לה התם בחולין בש"ס דילן) ע"כ נראה דהני תרי טעמי בעי דאי לאו טעמא דרובא ה"ל למיחש למיעוטא דבעילת זנות. אבל אכתי הא גופא דרוב בעילות דבעל הוא לא ידעינן אי לאו טעמא דחזקה דאטו מי איכא סהדי על רוב בעילות דבעל ואף עידי יחוד לא שכיחי ודאי על רוב בעילות דבעל. מש"ה בעי נמי טעמא דחזקה לאחזוקי בבעל רוב בעילות והיינו משום דכל מידי דדרכא דמלתא בהכי מחזקינן בהכי ודרכא דמילתא דהבעל בועל רוב בעילות (מש"ה בארוס יבמות (דף ס"ט ע"ב) אמר רב דהולד ממזר עיין רש"י שם ד"ה דדיימי מעלמא וכו' אבל הכא לאו אורחי' וכו') ונראה דהא דאמרי' נמי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. היינו נמי משום הך חזקה דדרכא דמלתא בהכי והיינו נמי טעמא דכרוכי' אחרי'. וכן הגדילתו בחזקת בנה. והיינו נמי טעמא דסגי כשראו כדרך המנאפים ולא בעינן שיראו כמכחול בשפופרת משום דמחזקינן בכל מלתא דדרכא דמלתא בהכי כדכ' הרמב"ם להדיא (שם דין י"ט) שחזקת צורה זו שהערה. והיינו נמי טעמא דכל הך שכ' שם בדין כ' וכ"א:

והאמת הברור בפירוש הירושלמי דלא לאוסופי טעמא על ש"ס דילן אתא אלא דכולה חדא טעמא הוא דהך חזקה גופי' דמחזקי' לי' באביו הוא מחמת רובא דרוב בעילות אחר הבעל. וכל מידי דרובא הכי איתא הוי חזקה וחזקה קרינן כמו גבי קטן וקטנה יבמות (ד' קי"ט ע"א) דמשום דרובא דקטנים לאו סריסים נינהו ורוב קטנות לאו איילונית מחזקינן להך קטן וקטנה נמי לאו בסריס ואיילונית וכן כל הנך דחשיב להו בפ"ק דחולין (דף י"א) משום דרוב בהמות כשרות נינהו מחזקינן להו בהאי בהמה נמי בכשרה ודכוותי' נמי הך ילפותא דילפי' ממכה אביו נמי משום דרוב בעילות אחר הבעל מחזקינן לי' בהאי נמי דאביו הוא. והכי קרי לי' נמי בש"ס דילן נזיר (דף מ"ט ע"א) דקאמר התם דאי כ' אביו ה"א וכו' משום דחזקה בעלמא הוא. וכן כתבו התוס' שם משום דקורבא דאביו חזקה וכו' משום דרוב וכו'. וכן בסוגיא דידן קידושין (דף פ' ע"א) קרי לי' לרובא חזקה דקאמר התם דאריב"ל שורפין על החזקות וכו' רוב תינוקות מטפחין וכו' אלא אינו חזקה לר"י ששורפין כו' אם רוב שרצים טמאה. והשתא נהירין ומאירין לן דברי הירושלמי דקאמר לה התם בירושלמי ר' יוחנן אמר הורגין על החזקות ואין שורפין על החזקות וריב"ל אמר כשם שהורגין על החזקות כך שורפין על החזקות והחזקות ששורפין עליהן היינו החזקות שהוחזקו מחמת רובא כדאי' להדיא בגמ' קידושין הנ"ל. וקאמר ריב"ל כשם שהורגין על החזקות שמשום רובא הוחזקו. כך שורפין על החזקות שמשום רובא ועלה קאמר אליבא דריב"ל מנין שהורגין על החזקות דתילף מיני' נמי ששורפין ויליף לה ממכה אביו. דהתם נמי לא הוחזק לן בהאי דאביו אלא משום רובא דרוב בעילות אחר הבעל. ה"נ שורפין על החזקות שהוחזקו מחמת רובא דליתא קמן כמו רובא דתינוקות מטפחין ומדקאמר ר"י אין זו חזקה ששורפין עלי' התרומה ש"מ דהחזקות דקאמר ר"י שמלקין ושורפין וסוקלין עליהם היינו אפי' חזקות שלא הוחזקו אלא מחמת רובא דליתא קמן כדקאמר התם להדיא איש ואשה ותינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית וכו' עפירש"י שם ולפ"ז ע"כ האי דכרוכי' אחרי' וכן הא דאשה נשאתי במדה"י דאמר ר"י אפי' ביוחסין וקאמר עלה ואזדא ר"י לטעמי' ש"מ דחד טעמא הוא. ומטעמא דחזקה קאתינן עלה דמשום רובא דנשים מגדלות את בניהן ובניהם כרוכים אחרי' מחזקינן נמי להאי שהוחזק ליכרך אחריה שהיא אמו. ואע"ג דאיכא נמי ודאי נשים שמגדלות בני אשה אחרת והבנים כרוכים אחריה דדבר הנראה לעינים הוא שהאשה שניה לבעלה מגדלת את בני אשתו הראשונה וכרוכים אחריה. ומש"ה נמי אמרינן התם בשתי נשים שמביא ראי' על הגדולים ועל הקטנים וכפירש"י שם ע"ש. מ"מ הוו נשים שמגדלות בני אשה אחרת מיעוטא לגבי נשים המגדלות את בניהן. וכל עוד שלא איתרע לן הך רובא אמרי' כיון דרובא דכרוכים הם אחרי אמם. מחזקינן להאי הכרוך בחזקת שהוא בנה (אבל בשתי נשים איתרע לן הך רובא כיון שאמר בפירוש שהי' לו אשה אחרת ומתה חיישינן שמא בנה של אחרת הי' וגידלתן. כי דבר ההוה הוא במי שמתה לו אשתו הראשונה והניחה בנים קטנים ונושא תיכף אשה אחרת שהאשה ההיא מגדלתן וכרוכים אחריה) כן הוא הפירוש הברור בהירושלמי. ואף שפשיטות הרמב"ם הנ"ל נוטין לדברי פירוש השני שכתבתי. מ"מ ע"כ הרמב"ם דחיק ומוקים אנפשי' לפרש ולישב עפ"י הפירוש הברור הזה בירושלמי. ועפ"י הדברים שאכתוב לקמן אי"ה ועכ"פ איך שיהי' הפירוש בהרמב"ם אנו אין לנו אלא דברי הירושלמי המתפרשין ומוכרחים:

והנה מפשטא דלשנא דהרמב"ם משמע דלא בעינן התנהגות לאחזוקי בהכי. אמנם הש"ג שלהי קידושין כ' הא דמלקין ושורפין על החזקות דוקא אם הוחזקו עפ"י התנהגות. והובאו דבריו בח"מ וב"ש שם:

וכן משמע לי בקידושין (ד' ס"ג ע"ב) דאמר ר"א ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין ומסקינן שם דלדידה לא הימנא רחמנא וכיון דרחמנא לא הימנא מה לי אם אומרת כן פ"א או מחזקת בדיבורה ל' יום. והיינו משום דהתם לא חזינן בה שום התנהגות דהא לא ידעינן. ותו דהא ודאי דברי הרמב"ם דבהוחזקו ל' יום סוקלין לקוחים הם מהירושלמי הנ"ל. (ובדפוסים חדשים התחכמו והוסיפו שהוא מימרא דרבא דב"ב (דף קס"ז) וכ"ה בב"י) ודברי הירושלמי משמען נמי דבעינן התנהגות דהא ודאי משמע דעיקר רבותא דהך ברייתא דהירושלמי היינו משום סיפא הוחזקו שלשים יום סוקלין כדנקט התם בכולה סוגיא ואי לא בעי' התנהגות ל"ל למתני איש ואשה שבאו כו' לתני אשה שבאה כו' ואם הוחזקה סוקלין אלא ודאי דבאשה לחודא אין סוקלין אף אם הוחזקה שלשים יום כיון דליכא התנהגות. והוה דמי לאומרת נתקדשתי כדכתיבנא. וליכא למימר דהא דנקט איש ואשה היינו משום דנקט לעיל מינה בירושלמי איש ואשה עשו אותם כב' עדים. אמנם המעיין שופט בצדק יראה דהתם מלתא אחריתא היא. ואכמ"ל בסוגיא דעשו אותם כב' עדים. ובדוכתא מוכח דליכא למילף מינה לסוגיא דידן. דאי הוה בסוגיא דידן כב' עדים לא הוה בעינן ל' יום. (ולפ"ז איכא למדחי דהא דנקט הירושלמי איש ואשה לרבותא דרישא נקטי' דאי לא הוחזקו אין סוקלין ולא הוו כב' עדים) אבל הריטב"א כתב בסוגיא דאומרת נתקדשתי דאם הוחזקה לארוס' סוקלין. וכ"כ הרמב"ם סוף פ"א דא"ב:

והיום נבא אל העיון בנ"ד באמה ובתה שבאו לפנינו ולא יוכלו לדבר בלשון יהודית אית לן לאחזוקינהו בנכרים או בגרים. דאף דאיכא נמי ישראלים שנטמעו בין הנכרים ודאי מיעוטא נינהו. וכל מידי דדרכא דמלתא ברובא היא מחזקינן בהכי כדאסיקנא לעיל בפי' דברי הירושלמי וכעי' שכ' התוס' יבמות (דף מ"ז ד"ה במוחזק לך) דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראלים הם וכ"ה בכל הפוסקים. וא"כ בענין הבת שנתגיירה לפנינו קודם הנשואין ליכא לאסתפוקי בה כלל דודאי גיורת גמורה היא. ולכאורה איכא לאסתפוקי בהילדים שנולדו מאשתו הראשונה היא אמה. דכיון דקי"ל בין בארץ בין בח"ל צריך להביא ראי' וזו אין ראיותה לפנינו ומגו דכ' התוס' בד"ה הנ"ל נמי לא שייכה בה. וא"כ לכאורה היו דין הילדים כדין הנולדים מן הנכרית וצריך לגיורינהו. אמנם כיון שראינוה נוהגת בדרכי ישראל. וזאת אומרת נתגיירתי בב"ד של פלוני הרי דינה מבואר בש"ע (סי' רס"ח סעיף י) דהי' בחזקת גיורת. ואף דלכאורה איכא למימר דבמחלוקת שנוי' דהיינו דוקא לשי' הרי"ף והרמב"ם דמפרשי הך דמי לא טבלה (יבמות דף מ"ה ע"ב) היינו שנוהגת בדרכי ישראל. אבל לשי' התוס' והנמשכים אחריהם דמוקמי הך דמי לא טבלה דוקא בשקבלה עלי' המצות בפני ב"ד. וא"כ זו שאין לפנינו ראייתה על קבלת המצות. נראה דלשי' הנך רבוותא לא מהני הא דמחזקת במצות:

אמנם הרי הרמ"ה אזיל בשי' התוס' הנ"ל כמבואר ברי"ו בנתיב כ"ג. ואפ"ה כ' שם דהא דאמרי' שצריך ראי' שנתגייר בפני ב"ד דוקא דלא אתחזק. אבל אתחזק לא בעינן. ודבריו האחרונים הובאו גם ביתה יוסף הרי דהרמ"ה מיקל טפי מש"ע דבאתחזק לא בעינן אפילו שיאמר נתגיירתי בב"ד של פלוני:

ונראה שהוציא כן מעובדא דאחד שבא לפני ר"י (מ"ז ע"א שם) דהאי ודאי לא הוה לי' ראי' על קבלת המצות כשיטת התוס'. וגם לית לן לאחזוקינהו בישראל מטעם מגו וכמ"ש התוס' בד"ה במוחזק במגו דאי בעי אמר ישראל אנא ודאי לא מהני אלא באומר נתגיירתי בב"ד. אבל זה שבא לפנינו ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ודאי לא מהני הך מיגו כיון דאיהו גופי' לא טעין כן ואפ"ה הוה מחזקינן לי' בחזקת גר כשר. אי לאו משום דשויא אנפשי' חד"א:

ומזה הוציא הרמ"ה דין המובא גם בב"י דבאתחזק בגיורת לא בעינן כלום והב"י לפי שיטתו בסעי' י'. דלא מהני מוחזק במצות אלא באומר נתגיירתי בב"ד ש"פ הוה קשיא לי' הך עובדא דר"י דהאי שבא לפנינו אמר איפכא מש"ה פי' בסעי' י"א דהך עובדא מיירי במוחזק בישראל. ולכאורה כן מטין דברי התוס' והרא"ש אבל פשטא דסוגיא לא משמע הכי דא"כ ה"ל למימר גר אני ונתגיירתי כו' אלא מחוורתא כשיטת הרמ"ה דבמוחזק בגירות לחוד סגי וזה שבא לפני ר"י מוחזק בגר הוה. (ויש לכוין גם דברי התוס' והרא"ש כן):

וכן בדין דמ"ש מכל החזקות דסוקלין ושורפין עליהן. ומש"ה מדייק נמי בש"ס סוף ד' מ"ו מי שבא ואמר כו' דדוקא בכה"ג אמרי' צריך להביא ראי' דאכתי לא אתחזק בגירות דעכשיו הוא דבא לפנינו. אבל בהוחזק בגירות לא בעינן ראי' כלל:

ואפי' להנך רבוותא דבעי' התנהגות וכדבריהם נראה עיקר ודאי בנ"ד הי' ג"כ אצלם התנהגות כדרך גרים לשאול כל דבר קטון וגדול:

ואכתי פש גבן לבאר אם לחייבו להוציאה מחמת שקודם שנשאה אסר לו חכם. מפני שנטען עלי' קודם שנתגיירה. והנה הרא"ש בתשו' כלל ל"ב והביאו הטור (סי' קמ"א) דאם התרו בו ועבר לא מקרי דיעבד. וכ"כ הש"ע סס"י י"א וכ"ה בהרא"ש (פ' כיצד סי' ד') דאם נמלך בב"ד ואסרו לו לא מקרי דיעבד. וא"כ לכאורה בנ"ד דנמלך ואסרו לו לא מקרי דיעבד:

אמנם הב"ח (בסי' א') כ' לחלק בין הא דהביא הרא"ש ובין נטען דהתם איכא חשש דאורייתא משא"כ הכא דאינו אלא משום לזות שפתים. ופסק דאף אם עבר על ההתראה. אפ"ה מקרי דיעבד ולא יוציא. והביא ראי' מדלא קתני קדם וכנס גבי הנטען. ועם היות כי יפה כוונו האחרונים לדחות ראייתו. אמנם ראשית דבריו שכ' לחלק כנ"ל מתקבלים. ובשגם כי הרמ"ה ודאי לאו כללא כייל דהא בהמוציא אשתו משום ש"ר (גיטין ד' מ"ו) פסק כלישנא קמא. ואם כנס פסק דלא יוציא. אף שב"ד אמרו לו הוי יודע. הא קמן דלאו כללא הוא דכייל הרא"ש דאף בדאיכא חששא דאורייתא מקרי דיעבד ולא יוציא אף אם נמלך בב"ד ומכ"ש גבי נטען דליכא חששא דאורייתא אלא לזות שפתים:

ואי משום גרסאות חלוקות בירושלמי. כ' הריב"ש כיון דהגרסאות חלוקות אין בידינו לכופו להוציא. ומכ"ש היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא. ובדרבנן אזלינן אחר המיקל ואחלה פני כת"ר יודיעני נא דעתו הנקי' בזה:

נאום חיים במהורי"ץ המלמד בעזהי"ת בוולאזין.

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה