חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין
סימן א · ז
וגדול אדונינו הב"י ורב כחו לסמוך על מה שקבע בש"ע דינו של הרמ"ה בכל קידושין דעלמא אף שכתב בשם יש מי שאומר ידוע דרכו שדין שלא נמצא בפירוש בפוסקים אחרים אף שלא נמצא חולק עליו קבעו בשם יש מי שאומר. ולא מצינו שום חולק על הרמ"ה ובתא"ו ריש נתיב כ"ב כ' להדיא שאם זרק לתוך חיקה אם שתקה לא הוי מקודשת אפי' אם זרקתו (ואין כאן מקום להאריך בביאור דבריו שקשים להולמם לכאורה) ולכאורה נראה דהרא"ש חולק אדינא דהרמ"ה שהרי בסוגיא דתנהו ע"ג סלע כ' (בסי' י"ב) דמיירי אפי' זרק לתוך חיקה וכתב שם וז"ל אפי' זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש לו ולדינא דהרמ"ה הא אף אם לא גילתה דעתה מסתמא נמי אינה מקודשת אבל אי דייקינן כולי האי נידוק מסיפא איפכא שכתב שם אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין משמע דאי לאו הוראת לשונה שהיא חפיצה בקידושין מסתמא לא היתה מקודשת אלא דהרא"ש אמת אמת תפיס בין ברישא ובין בסיפא דבאמת איכא גילוי דעתה ברישא שאינה רוצה ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה:
ואם היינו אומרים דדינא דהרמ"ה תלוי בפלוגתא דרבא ור"ה בדר"י (כמש"ל ריש אות ג') וכ"כ הח"מ (ריש סי' מ"ב) הוי לשון הרא"ש מדוקדק בדקדוק טפי דהא הרא"ש סבר דחיישי' לקושיא דר"ה בדר"י והוי ס"ק ומש"ה כ' גבי תנהו ע"ג סלע דברישא איכא גילוי דעתה שאינה רוצה משו"ה אינה מקודשת כלל ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה בקידושין מש"ה היא מקודשת גמורה אבל אם זרק לתוך חיקה סתם כדינא דהרמ"ה הוי ס"ק משום דחיישי' להא דלא שדתינהו אבל לדינא אין דקדוקים כאלו מכריעים ומחוורתא דהרא"ש האמת נקט:
וממוצא דבר ישכיל המעיין לפשוט ספיקא של הב"י (בסי' ל') שנסתפק שם להרמ"ה דשם היכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה ע"ש. ולדידי פשיטא מילתא דהא לעיל כ' הב"י דדעת הרמ"ה נמי דכשאמרה תנהו על הסלע סתם הוי כאלו אמרה אינה חפיצה בקידושין וא"כ הוי לא אתרצאי להתקדש לו וזרק לתוך חיקה סתם ובכה"ג ביאר מפורש דעת הרמ"ה בטור (סי' כ"ח) דלא הוי אפי' ספק קידושין:] ולכאורה נראה דהרשב"א והריטב"א חולקי' אדינא דהרמ"ה מדכ' הרשב"א בחי' בסוגיין דציפתא בד"ה והיכי דשדיך וכו' תיפוק לי' משום ציפתא גופי' וכדשמואל דלמא שוה פרוטה במדי וכו' איכא למימר וכו' לאו עובדא דציפתא שלח לי' וכו' אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזא בחיקה וא"ל לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה הוי מקודשת וכ"כ הריטב"א בשם אחרים. ומדנקטו שהקידושין אמר לאחר הזריקה לכאורה להדיא דלא כהרמ"ה דלהרמ"ה הא אפי' אמר הקידושין בשעת הזריקה נמי לאו קידושין נינהו כלל אבל יש ליישב ולומר דאינהו נמי מצו קאי בשי' הרמ"ה דקידושין דבשעת זריקה לא מיקרי בשעת מת"מ אבל מ"מ לא מיקרי ודאי קידושין דלאחר מת"מ. וכיון דבעיין הוא בקידושין דלאחר מת"מ מש"ה נקטו גוונא דאחר הזריקה אמר לה התקדשי לי:
ודאתא עלה הא דכ' הרמ"ה דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לקידושי לי' טפי עדיף הוי מצי לשנויי דמשנתינו מיירי בדאמרה אין אלא דהרמ"ה דינא אתא לאשמועינן דבאתרצאי מעיקרא לא בעינן שקלתי' אלא בדאשתיקה לחוד כגון בזריקה נמי מקודשת:
ולא זכיתי למיקם אדעתי' דרבינו הרמ"ה אמאי מקודשת דהא הא דארצאי היינו לכאורה דשדיך כדכ' רש"י בד"ה בדשדיך. והסכמת הפוסקים הוא דלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך וכיון דאשתיקה בלא שקלתי' לא מיקרי שעת מת"מ כדכ' הרמ"ה גופי' וכ"כ רש"י והרמב"ם והטוש"ע כמש"ל (אות ב') דמתן מעות היינו קבלת המעות משום דבעי' מוכחא מילתא דלשם קידושין קבלתי' א"כ נראה היכא דלא עבדה מעשה דמוכחא כגון בזריקה הוי כמו שתיקה דלאחר מת"מ ואמאי מהני בכה"ג הא דשדיך (ולשיטה זו דהרמ"ה יודה בדשדיך. ברווחא טפי איכא למימר דהרשב"א והריטב"א לא פליגי אדינא דהרמ"ה אלא מילתא דפסיקא נקטו דאפי' בדשדיך לא הוי קידושין בשתיקה. מש"ה נקטו דלאחר הזריקה הוא דאמר התקדשי לי):