אור ברסלב

חוט המשולש חלק א· רבי חיים מוולוז'ין

סימן א

גוף השאלה חסרה מן הכ"י רק מדברי תשובתו נראה כי השאלה היתה בדבר אחד שהי' משדך א"ע לבתולה שתנשא לו, ונתרצית לו רק מסוף מעשה ניכרת מחשבתה תחילה, כי כוונתה היתה להנשא לו בדרך כבוד בחתונה ולהתקדש תחת החופה כדרך כל הארץ והוא לא עשה כן רק קדשה ברמאות ובבזיון בבית בפני שני עדים. וקבלה הקידושין מידו וזרקה לארץ ואחד מהעדים אמר שתיכף זרקתו, והשני אומר כי לא נודע לו בבירור אם זרקתו מיד או אחר כך רק זה ראה שזרקתו מידה והבתולה אומרת שמה שנתן לה לא קבלה זאת לשם קידושין:

א

בסוגיא דציפתא (קידושין סוף דף י"ב) תניא א"ל כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו. בשעת מתן מעות מקודשת ומסקינן דאפי' שתקה ומלתא דפשיטא היא דמכ"ש אם בא לידה שלא בתורת פקדון אלא בתורת קידושין דמקודשת אם שתקה. ומחמת קושיא זו על דברי הרמ"ה שכ' שאם זרק לה קידושין לתוך חיקה ושתקה אינה מקודשת כמבואר בטור (סי' כ"ח) מגיה בעל הט"ז בש"ע (סי' ל' סעיף ו') שדתינהו במקום ואשתיקה וכן הב"ח מוקי (בסי' כ"ח) הא דהרמ"ה דמיירי דווקא בשנערה הקידושין מחיקה:

אבל דעת הרמ"ה ברור מלולו. דבאשתיקה לחוד לא סגי אלא בעי' נמי שקלתינהו ואם כמשמעות דברי הרמ"ה לכאורה דדייק מלישנא דתלמודא דנקטו שקלתינהו ואשתיקה. לא ידענא מהיכא דייק דיני' דאף דגבי עובדא דוורשכי באמת שקלתינהו דוקא הוא וכדמשמע התם דאמרינן אין שקלי ודידי שקלי. משמע דעיקר הקידושין הוא מדשקלה (וכעין דאמרי' בעלמא גבי נסכא דר' אבא אין חטפי ודידי חטפי דעיקר החיוב הוא מדחטף. וטענתו הפטור הוא דידי חטפי) ה"נ עיקר הקידושין הוא מדשקלה וטענת ביטול הקידושין הוא דידי שקלי. אבל מ"מ בעובדא דציפתא גופא הא נקט תלמודא לישנא דשקלתינהו והתם לאחר מתן מעות הוה. וע"כ הא דנקטה לה ולא שדתינהו מקרי שקלתינהו וכדפרש"י שם. ואף שיש ליישב בדוחק שנויי דחיקא לא משנינא:

ב

והנראה דהרמ"ה לא לדיוקא מינה נקיט האי לישנא. אלא לישנא דתלמודא בעלמא הוא דנקיט ועיקר כוונתו הוא לפרש הא דאמרי' בשעת מתן מעות מקודשת לאו בנתינה דידי' תליא מלתא אלא בקבלה דידה תליא מלתא דבעינן קבלתה לשם קידושין דוקא. וכ"כ רש"י להדיא בסוגיין וכן בכמה דוכתי מדקדק רש"י בלשונו דאדעתא דהכי קבלתה. וכן הרמב"ם שידוע דרכו בקודש אשר מה יקר בעיניו למנקט לישנא דתלמודא ובדין זה שינה מלשון הברייתא וכתב אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה וכ"ה בטוש"ע. והיינו משום דבקבלה דידה תליא מלתא. אם קבלתה אדעתא דקידושין:

וטעמא דמילתא הוא דכיון דאין האשה מקודשת אלא מדעתה כדאמרי' בריש מכילתין. מש"ה בעינן דוקא שיהא מוכחא מילתא שלשם קידושין הי' קבלתה. וכ"כ הטור להדיא בדינא דידן. (וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ע וכן הוא בשארי פוסקים) והכי משמע לישנא דתלמודא בקושיא דר"ה ברי' דר"י מדקאמר ואי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. משמע דבעי' דוקא הוכחה דניחא לה מדלא קאמר איכא למימר דהא דלא שדתינהו משום דניחא לה הוא. וכ"מ נמי מגוף הקושיא דר"ה בריה דר"י דמחלק בין קידושין לפקדון. משום דבפקדון סברה אי שדינא ומיתבד מחייבנא. והעיקר הוא כמסקנת הרשב"א בחי' וכ"כ הר"ן דאף דבאמת בפקדון נמי לא מחייבא מ"מ איתתא לא גמירא דינא וסברה דמחייבא. ולפי"ז אמאי גבי פקדון אינה מקודשת כלל אכתי אית לן לספוקי. דלמא אשה חבירה היא וגמירא האי דינא דלא מחייבה אי מתבד ואפ"ה לא שדתינהו וכן הא דפריך רב אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירי מדקאמר אטו כלהו נשי מכלל דאיכא נשי דגמירי החילוק שבין פקדון לקידושין ואכתי אמאי כיילינן כללא דכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. הא איכא לספוקי דלמא הך איתתא גמירא האי דינא דלא מחייבה אם לא בא בידה בתורת פקדון. ולפמ"ש ניחא דבעי' דוקא הוכחה שקבלה לשם קידושין. וגבי פקדון כיון דאיכא דסברה דמחייבא אי מתבד ליכא הוכחה דניתרצית בקידושין מהא דלא שדתינהו וגבי קידושין לסברת ר"ה בריה דר"י דכלהו נשי ידעי דלא מחייבא ואפ"ה לא שדתינהו. איכא הוכחה מהא דלא שדתינהו ולפרכת רב אחאי כיון דאיכא נשי דסברי דגם אם קבלה בתורת קידושין אפ"ה מחייבא אי מתבד אכתי ליכא הוכחה מהא דלא שדתינהו. ומש"ה לאו כלום הוא וכ"מ מהא דאמר ר"נ בעובדא דוורשכי יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולא מספקינן כלל דלמא לשם קידושין קבלה. ויתר על כן כתב הרשב"א בחי' דאף אם אומרת דלשם קידושין קבלה לאו כלום היא. והיינו טעמא דכיון דיכולה למימר דידי שקלי ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה ומש"ה לאו כלום הוא. והר"ן הביא דברי הרשב"א הללו והביא ראיות לדינו אבל מ"ש שם הטעם משום דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה אלא בדשדיך שלא בדקדוק כ' כן. ועם היות שדבריו ז"ל המה לנו לעינים בכמה דיני. וכן בסוגיא דוורשכי גופא הא דמקודשת בשדיך ודאי הוא מטעם דשמו חכמים דעתה. אבל הא דאינה מקודשת בדלא שדיך לאו משום דשמו חכמים דעתה הוא. דא"כ לא הוה אתי שפיר לישנא דיכולה למימר אלא כדכתיבנא משום דיכולה למימר דידי שקלי ליכא הוכחה ויש ליישב דברי הר"ן שיהיו מדוקדקים קצת ואין רצוני להאריך. וכן הרמ"א (בסי' כ"ח) לא דקדק בלשונו שכ' אינה נאמנת דלאו משום דלא מהימנא הוא אלא דלא מהני משום דלא מוכחא מילתא כללא דמילתא דלכ"ע בעינן שיהא מוכחא מילתא שנתרצית להקידושין. אלא פלוגתא דאמוראי הוא אי מוכחא מילתא מהא דלא שדתינהו. דלר"ה ברי' דר"י מוכחא מילתא מהא דלא שדתינהו ש"מ ניחא לה. ולרבא לא מוכחא כלום מהא דלא שדתינהו ולכאורה נראה דטעמא דרבא הוא משום דס"ל כפרכא דרב אחאי אבל יותר נראה דטעמא דרבא הוא דס"ל דלא איכפת לה למשדא. וכמו דלסברת ר"ה ברי' דר"י לא מוכחינן מילתא מהא דאשתיקה ולא אמרה לא ש"מ דניחא לה וטעמא הוא משום דלא איכפת לה למימר לא כמבואר ברש"י וכל הראשונים ז"ל כה"ג סבר רבא דגם למשדא לא איכפת לה וכן נראה עיקר בטעמי' דרבא ובהכי ניחא לישנא דפריך רב אחאי אע"ג דשינויא הוא אקושי' דר"ה ברי' דר"י. ולפמ"ש ניחא דלאו לתרוצי דעתי' דרבא הוא דאתא. אלא אקושי' דר"ה ברי' דר"י פריך לפי סברת ר"ה ברי' דר"י אבל רבא טעמא אחרינא אית לי' דלא איכפת לה כלל למשדא:

ג

ולפמ"ש נראה לכאורה דדינא דהרמ"ה תליא בפלוגתא דרבא ור"ה ברי' דר"י דלר"ה ברי' דר"י גם דינא דהרמ"ה לכאורה מוכח דניחא לה מהא דלא שדתינהו אמנם היינו אי נימא דר"ה ברי' דר"י כללא הוא דכייל דלעולם מוכחינן מילתא מהא דלא שדתינהו. אבל באמת מקושיא דר"ה ברי' דר"י אכתי ליכא למשמע מינה דכללא הוא דכייל דברווחא רוויחא איכא למימר דר"ה ברי' דר"י גופיה לא סבירא ליה לאוכוחי מלתא מהא דלא שדתינהו אלא בעובדא דציפתא דמעיקרא קבלה הציפתא לשם קידושין ואחר דא"ל דלית בציפתא ש"פ אמר תקדש בארבע זוזי דאית בה ודאי מסתמא אית לן לאחזוקי דעתא דידה שבדעתה הראשונה היא עומדת משא"כ בדינא דהרמ"ה דמיירי דוקא בדלא שדיך ברווחא איכא למימר דבכה"ג גם ר"ה בדר"י מודה דאמרינן לא איכפת לה למשדא ולכאורה איכא לאוכוחי דר"ה בדר"י כללא כייל דאי ס"ד דלאו כללא הוא דכייל אלא דוקא בההיא דציפתא חייש להא דלא שדתינהו לא ה"ל להזכיר פקדון כלל והכי ה"ל למימר מי דמי התם לא קבלתה בתורת קידושין מעיקרא הכא דקבלתה בתורת קידושין מעיקרא א"א דלא ניחא לה תשדינהו אמנם איפכא נמי דאי ס"ד דכללא כייל לא הוה ליה להזכיר תורת קידושין כלל והכי ה"ל למימר מי דמי התם בתורת פקדון אתא לידה סברה אי שדינא ומתבד מחייבנא הכא לאו בתורת פקדון אתא לידה. א"א דלא ניחא לה תשדינהו. הן אמת הא איכא למדחי דאיכא גווני דלא בתורת פקדון ואפ"ה סברא דמחייבא. כגון אשה שחטפה מעט וכו' דהביא הרמ"א (סוף סעיף ה') דסברה אי שדינא ומתבד אתחייב לשלם לו הגזילה והיזק האבדה יהא שלי אבל מקושיות ודקדוקים כאלו אין להכריע דין דאיכא למימר דר"ה ברי' דרב יהושע האמת נקט:

ד

ובתשו' ב"י (סי' ב') נשאל באשה שהעיד העד שאיש א' מנה לתוך ידה א' ב' עד ח' ואח"כ אמר תהא לי מקודשת והשיב הב"י דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום הוא וכו' ואע"פ שהרי"ף והרא"ש כתבו על ההיא דציפתא וכו' לאפוקה צריכה גט וכו' ה"מ בההיא דציפתא דמעיקרא קבלה לשם קידושין אבל היכא דלא קבלה מעיקרא לשם קידושין כמו בנ"ד גם להרי"ף והרא"ש אינה מקודשת דהא אההיא דציפתא דאמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מת"מ כו' כל הסוגיא עד הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. הא קמן דלא מקשי ר"ה בדר"י בההיא דציפתא כו' אלא משום דמעיקרא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אבל היכא דלא יהיב לה בת"ק מעיקרא מודה דשתיקותא דלאחר מת"מ לאו כלום הוא הא קמן דעת רבינו הב"י להדיא כדכתיבנא. דהיכא דלא קבלה מעיקרא לשם קידושין גם ר"ה בדר"י מודה דלא חיישינן להא דלא שדתינהו דר"ה בדר"י בדוקא קאמר הכא דבתורת קידושין:

אבל ראייתו מן הש"ס אכתי לא מכרעא אלא בנידון עובדא דאתא קמי' שבשעת מת"מ לא היה שום תורת קידושין כלל שהרי בעובדא דידיה גם המקדש לא הזכיר הקידושין אלא לאחר מת"מ לתוך ידה אבל בדינא דהרמ"ה הרי המקדש נתן בתורת קידושין בשעת מ"מ רק היא קבלתו סתמא ור"ה בדר"י לא אמר הכא דבת"ק קבלתי' אלא דבת"ק יהביני' ניהלה וא"כ אכתי איכא למימר דלר"ה בדר"י חיישינן להא דלא שדתינהו בדינא דהרמ"ה הואיל ואיהו יהיב בתורת קידושין:

ה

אבל רש"י כתב בד"ה התם וכו' אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קידושין קבלתי'. וכמ"ש לעיל (בריש אות ב' בשם רש"י והרמב"ם והטוש"ע) דבשעת מתן מעות דנקט בברייתא היינו בשעת קבלתה המעות הכא נמי הא דנקט ר"ה ברי' דר"י בתורת קידושין יהבינהו ניהלה היינו דבת"ק קבלתי' דלא תליא מילתא אלא בקבלה דידה אם קבלה בת"ק כעובדא דציפתא (וכן בר"פ האומר דף נ"ט גבי נתאכלו המעות אמרינן התם דבת"ק יהביני' ניהלה) וכ"כ מהר"ם פאדווי (סי' כ"ד) דהא דחיישי הרי"ף והרא"ש להא דלא שדתינהו היינו דוקא בדשדיך כעין עובדא דציפתא דקבלה לשם קידושין בתחלה והבו דלא לוסיף עלה וקרובים דבריו לדברי הב"י ואשר הסתייע שם מדקדוק דברי הטור שכ' בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין וכו' ומדלא כ' אבל שלא בתורת פקדון הוי ס"ק מזה מסתייע מהרמ"פ דדוקא בכה"ג הוי ס"ק משום דשדיך ולפי דרכו מה היה לו לבא לעניות דקדוקים טפי הוה ליה להסתייע מגוף דינו של הרמ"ה שהביא הטור להלכה אף דאזיל בשיטת אביו הרא"ש דחיישינן לקושיא דר"ה בדר"י ואפ"ה כתב בדינו של הרמ"ה דאפי' ס"ק ליכא מוכח לכאורה כדעת מהרמ"פ דבלא שדיך לא חיישינן להא דלא שדתינהו אף להרי"ף והרא"ש אבל כד דייקת מדברי הטור איפכא איכא למידק מדלא הביא דברי הרמ"ה אלא גבי פקדון אע"ג דלהרמ"ה גם שלא בתורת פקדון לעולם לא הוי אפי' ספק קדושין. נראה דעת הטור דבלא שדיך נמי חיישינן להא דלא שדתינהו למאן דחייש לקושיא דר"ה בדר"י והרמ"ה משום דאזיל בשי' הנך רבוואתא דלא חיישינן לקושיא דר"ה בדר"י לעולם לא חייש להא דלא שדתינהו אף שלא בתורת פקדון אבל הטור משום דאזיל בשי' דחיישי' לקושיא דר"ה בדר"י מש"ה לא תפס דינו של הרמ"ה אלא גבי פקדון דבפקדון גם ר"ה בדר"י מודה דלא מוכחינן מילתא מהא דלא שדתינהו. וכן הרמ"א ג"כ לא הביא דינו של הרמ"ה אלא גבי פקדון (בסי' כ"ח) משמע דעתו כדכתיבנא בדעת הטור. ובזה סרה מעליו תלונת הח"מ (בסי' מ"ב ס"ק ב') דבאמת ס"ל להרמ"א דחיישינן להא דלא שדתינהו אם לא בתורת פקדון ומ"מ אף אם כן דעת הרמ"א מ"מ לאו כללא כיילינן לומר דזולת פקדון לעולם חיישינן להא דלא שדתינהו דהא הרמ"א קבע דינו של מהרמ"פ בש"ע (סי' כ"ח סוף סעיף ה') ולא כתב הטעם משום דבגזל נמי מחייבא אי מתבד כמו גבי פקדון כטעם השני שכתב מהרמ"פ אלא כתב הטעם משום דהוי שתיקה דלאחר מ"מ ולאו כלום הוא. ואע"ג דלא שדתינהו אפ"ה לאו כלום הוא. והיינו כדכתיבנא לעיל (בריש אות ד') דהיכא דבשעת מ"מ לא היה תורת קידושין כלל שגם הוא לא נתן בתורת קידושין גם לר"ה בדר"י לא חיישינן להא דלא שדתינהו דר"ה בדר"י גופי' אמר הכא דבת"ק יהביני' ניהלה. ודוקא בעי' תורת קידושין שיהא עכ"פ נתינה דידיה בתורת קידושין ויש ליישב כן גם דברי הטור שכ' אבל אם בא לידה בת"ק. דהיכא דהוה נתינה דידיה בתורת קידושין. אף שקבלה דידה היה בסתם מ"מ הוי ס"ק דחיישינן לקושיא דר"ה בדר"י אף בכה"ג הואיל דבתורת קדושין יהבינהו איהו כן נראה דעת הטור והרמ"א אבל הב"י לטעמי' כמ"ש בתשו' שהבאתי לעיל דר"ה בדר"י מודה אם לא קבלתה מעיקרא לשם קדושין כההיא דציפתא מש"ה קבע דין הרמ"ה בכל קידושין דעלמא (בסי' ל' סעיף ו') אף שלא בתורת פקדון והב"ש אף שלא ראה תשו' הב"י הסכימה דעתו הנקי' קרוב לדעת הב"י דלא חיישינן להא דלא שדתינהו אלא אם נתרצית תחלה להתקדש לו:

ו

ולדינא נראה דיש לסמוך על המקילים שלא לחוש להא דלא שדתינהו אלא היכא דקבלה האשה מעיקרא בתורת קידושין. כי עפ"י שיטת הש"ס נראה עיקר כדברי הרמב"ם וסיעתו כמבואר בדברי הראשונים ז"ל טוב טעמם. דכיון דשלח רבינא אנן לא שמיע לן הא דר"ה בדר"י ודאי לית הלכתא כוותיה. וקצת יש להוסיף עוד דהא ר"ה בדר"י גופיה לאו תיובתא קא מותיב אלא קושיא הוא דמקשה. והלכה רווחת היא דמשום קושיא לא סתרינן דינא אלא משום תיובתא דוקא ובפרט שגם להרי"ף והרא"ש אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן כדמשמע לישנא דחושו לה. וקי"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל ודאי ע"פ שורת הדין העיקר כהרמב"ם דלא חייש כלל לקושיא דר"ה בדר"י. ורבים גדולי הראשונים ההולכים בשיטתו וכבר כתב הריב"ש הביאו גם הב"י שהסכימו כל האחרונים דהלכתא כרבא ובתראי דידיה אינון קמאי דידן אבל חלילה לנו להרים ראש נגד הרי"ף והרא"ש והטוש"ע שתפסו לחוש לקושיא דר"ה בדר"י. ובפרט שכן כתב גם הבה"ג ועוד גדולי הצרפתים הראשונים. אבל לשון בה"ג הוא וגבי ציפתא כו' גבי ציפתא דאסא חיישינן לקושיא דר"ה בדר"י. משמע דוקא בההיא דציפתא וכן הרי"ף והרא"ש לא כתבו דין זה אלא גבי ציפתא. ומתקבלין דברי מהרמ"פ לומר הבו דלא לוסיף עלה. ואף הטור והרמ"א שנראה דעתם כמו שכתבתי לעיל לחוש להא דלא שדתינהו ואף אם היא קבלה בסתם. אם הוא נתן בתורת קדושין מ"מ לאו בפירוש שמיע לן אלא מכללא מדלא כתבו הא דהרמ"ה אלא בפקדון. ומ"מ הרמ"א לא הגיה כלום על דברי הב"י בש"ע (סי' ל' סעיף ו') שקבע דברי הרמ"ה אקידושין דעלמא שלא בתורת פקדון. וגם לשון הטור משמע דלא קאי רק אעובדא דציפתא לחוד שהרי כתב אבל אם בא לידה בתורת קדושין שאמר וכו' ולא כ' כגון שאמר. ואולי היכא דאיהו יהב בת"ק ואיהי קבלתה בשתיקה מספקא להו להטור והרמ"א ויש ליישב עוד דעת הטור והרמ"א בדרך אחר להשוותם לדעת הב"י. ואכתי לא אתבריר לן דעתם על בוריא:

ז

וגדול אדונינו הב"י ורב כחו לסמוך על מה שקבע בש"ע דינו של הרמ"ה בכל קידושין דעלמא אף שכתב בשם יש מי שאומר ידוע דרכו שדין שלא נמצא בפירוש בפוסקים אחרים אף שלא נמצא חולק עליו קבעו בשם יש מי שאומר. ולא מצינו שום חולק על הרמ"ה ובתא"ו ריש נתיב כ"ב כ' להדיא שאם זרק לתוך חיקה אם שתקה לא הוי מקודשת אפי' אם זרקתו (ואין כאן מקום להאריך בביאור דבריו שקשים להולמם לכאורה) ולכאורה נראה דהרא"ש חולק אדינא דהרמ"ה שהרי בסוגיא דתנהו ע"ג סלע כ' (בסי' י"ב) דמיירי אפי' זרק לתוך חיקה וכתב שם וז"ל אפי' זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש לו ולדינא דהרמ"ה הא אף אם לא גילתה דעתה מסתמא נמי אינה מקודשת אבל אי דייקינן כולי האי נידוק מסיפא איפכא שכתב שם אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין משמע דאי לאו הוראת לשונה שהיא חפיצה בקידושין מסתמא לא היתה מקודשת אלא דהרא"ש אמת אמת תפיס בין ברישא ובין בסיפא דבאמת איכא גילוי דעתה ברישא שאינה רוצה ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה:

ואם היינו אומרים דדינא דהרמ"ה תלוי בפלוגתא דרבא ור"ה בדר"י (כמש"ל ריש אות ג') וכ"כ הח"מ (ריש סי' מ"ב) הוי לשון הרא"ש מדוקדק בדקדוק טפי דהא הרא"ש סבר דחיישי' לקושיא דר"ה בדר"י והוי ס"ק ומש"ה כ' גבי תנהו ע"ג סלע דברישא איכא גילוי דעתה שאינה רוצה משו"ה אינה מקודשת כלל ובסיפא איכא גילוי דעתה שהיא חפיצה בקידושין מש"ה היא מקודשת גמורה אבל אם זרק לתוך חיקה סתם כדינא דהרמ"ה הוי ס"ק משום דחיישי' להא דלא שדתינהו אבל לדינא אין דקדוקים כאלו מכריעים ומחוורתא דהרא"ש האמת נקט:

וממוצא דבר ישכיל המעיין לפשוט ספיקא של הב"י (בסי' ל') שנסתפק שם להרמ"ה דשם היכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה ע"ש. ולדידי פשיטא מילתא דהא לעיל כ' הב"י דדעת הרמ"ה נמי דכשאמרה תנהו על הסלע סתם הוי כאלו אמרה אינה חפיצה בקידושין וא"כ הוי לא אתרצאי להתקדש לו וזרק לתוך חיקה סתם ובכה"ג ביאר מפורש דעת הרמ"ה בטור (סי' כ"ח) דלא הוי אפי' ספק קידושין:] ולכאורה נראה דהרשב"א והריטב"א חולקי' אדינא דהרמ"ה מדכ' הרשב"א בחי' בסוגיין דציפתא בד"ה והיכי דשדיך וכו' תיפוק לי' משום ציפתא גופי' וכדשמואל דלמא שוה פרוטה במדי וכו' איכא למימר וכו' לאו עובדא דציפתא שלח לי' וכו' אלא משום שתיקה דלאחר מ"מ וכגון דשדי זוזא בחיקה וא"ל לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה הוי מקודשת וכ"כ הריטב"א בשם אחרים. ומדנקטו שהקידושין אמר לאחר הזריקה לכאורה להדיא דלא כהרמ"ה דלהרמ"ה הא אפי' אמר הקידושין בשעת הזריקה נמי לאו קידושין נינהו כלל אבל יש ליישב ולומר דאינהו נמי מצו קאי בשי' הרמ"ה דקידושין דבשעת זריקה לא מיקרי בשעת מת"מ אבל מ"מ לא מיקרי ודאי קידושין דלאחר מת"מ. וכיון דבעיין הוא בקידושין דלאחר מת"מ מש"ה נקטו גוונא דאחר הזריקה אמר לה התקדשי לי:

ודאתא עלה הא דכ' הרמ"ה דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לקידושי לי' טפי עדיף הוי מצי לשנויי דמשנתינו מיירי בדאמרה אין אלא דהרמ"ה דינא אתא לאשמועינן דבאתרצאי מעיקרא לא בעינן שקלתי' אלא בדאשתיקה לחוד כגון בזריקה נמי מקודשת:

ולא זכיתי למיקם אדעתי' דרבינו הרמ"ה אמאי מקודשת דהא הא דארצאי היינו לכאורה דשדיך כדכ' רש"י בד"ה בדשדיך. והסכמת הפוסקים הוא דלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך וכיון דאשתיקה בלא שקלתי' לא מיקרי שעת מת"מ כדכ' הרמ"ה גופי' וכ"כ רש"י והרמב"ם והטוש"ע כמש"ל (אות ב') דמתן מעות היינו קבלת המעות משום דבעי' מוכחא מילתא דלשם קידושין קבלתי' א"כ נראה היכא דלא עבדה מעשה דמוכחא כגון בזריקה הוי כמו שתיקה דלאחר מת"מ ואמאי מהני בכה"ג הא דשדיך (ולשיטה זו דהרמ"ה יודה בדשדיך. ברווחא טפי איכא למימר דהרשב"א והריטב"א לא פליגי אדינא דהרמ"ה אלא מילתא דפסיקא נקטו דאפי' בדשדיך לא הוי קידושין בשתיקה. מש"ה נקטו דלאחר הזריקה הוא דאמר התקדשי לי):

ח

והואיל וכל פטטיא דאורייתא טבין. אמינא בי' ד' שיטות:

א)

דבאמת קידושין דזריקה מקרי אחר מת"מ. אבל הרמ"ה ס"ל כקושיא דר"ה בדר"י וכשיטת מהרמ"פ דר"ה בדר"י נמי לא מוכח דניחא לה מהא דלא שדתינהו אלא בדשדיך. אבל א"כ יהא יחידאי נגד כל הפוסקים דהא הרמ"ה אתא לפרש בהכי משנתינו דתנן זרק קרוב לה מקודשת דהיינו קידושין גמורים דאורייתא ולא מצינו לו חבר דהרמב"ם ודעמי' פסקי כרבא ולא חיישי כלל לקושיא דר"ה בדר"י והרי"ף והרא"ש ודעמי' כ' דהוי ס"ק אבל למהוי קידושין ודאי ליכא למ"ד

ב)

דהרמ"ה ס"ל כהי"א שהביא הרשב"א והריב"ש דס"ל דהיכא דשדיך מהני גם שתיקה דלאחר מת"מ אבל א"כ ג"כ לית הלכתא כוותי' דראיית ה"ר ודעמי' ברור כאחותו דלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך מההיא דציפתא גופי' דלא גרע מדשדיך ועדיף מינה ואפ"ה לאו כלום הוא:

ג)

דאתרצאי מעיקרא דהרמ"ה לאו היינו דשדיך שנתרצית להתקדש לו סתם אלא דעדיף מינה היינו שנתרצית בקידושין הללו שאמרה לו קדשני בחפץ זה שבידך כעין עובדא דתשו' מיימוני המובא דינו ריש סי' מ"ה (ולשיטה זו צ"ל בישוב דברי הרשב"א והריטב"א כמו שכ' לעיל סוף אות ו' דליכא למימר דאינהו מילתא דפסיקא נקטו כמש"ל בהגה"ה דנראה ברור דברצוי כזה אף אם אמר הקידושין לאחר הזריקה נמי מקודשת כיון דאמרה לו מתחלה קדשני):

ד)

הרמ"ה ס"ל לחלק בין שתיקה דלאחר מת"מ ובין קידושין בזריקה דאף דבלאחר מת"מ לא מהני הא דשדיך מ"מ בקידושין דזריקה משום דבשעת נתינה דידיה הוא מהני הא דשדיך למהוי סגי באישתיקה לחוד אף דלא שקלתי':

ט

והעיקר נראה כמו שכתבתי באופן הג' דארצאי מעיקרא היינו שנתרצית לקדושין הללו. דלישנא דארצאי משמע הרצאת דברים ותו דבהכי ניחא טפי הא דנקט הרמ"ה גוונא דארצאי מעיקרא ולא נקט בדאמרה אין ואי נימא דארצאי היינו דאמרה לי' קדשני ניחא דנקט שם בסוגי' (גיטין ד' ע"ח ע"א) זרוק לי חובי (ומה שיש לעיין בסוגיא דהתם אין כאן מקומו):

והכי משמע נמי טפי סיום דברי הרמ"ה שסיים אבל סתמא אפי' ס"ק לא הוי ולישנא דסתמא משמע לאפוקי משדברה עמו כשעסוקי' בענין הקידושין. ושדיך דהש"ס לא בעי' שדברה עמו בשעת עסק הקידושין וסגי כשנתרצית מעולם להתקדש לו כמבואר ברמב"ם (פ"ג מה"א דין ח') ומ"מ אינני כדאי להעמיד על דעתי באיסור חמור כזה אם לא יסכימו אתי רבותי וחבירי להחליט כן דעת הרמ"ה דבאמת גם אופן הד' יש לו מקום. וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דמסקינן בעובדא דוורשכי דבשדיך מקודשת. והא התם אע"ג דשקלה כדלא שקלה דמי דכיון דיכולה למימר דידי שקלי לא מוכחא מילתא כלל מהא דשקלה. ואפ"ה אמרינן דבדשדיך מקודשת דשמו חכמים דעתה דבדשדיך הוי שתיקותה אדעתא דקידושין. ובציפתא דמעיקרא אדעתא דקידושין קבלתה הוי ודאי כדשדיך ועדיף מינה ואפ"ה שתיקתה לאו כלום היא והיינו משום דשאני לן בין אחר מתן כעובדא דציפתא ובין שעת מתן כעובדא דוורשכי. דלאחר מתן כללא הוא דכל שתיקותא לאו כלום הוא אפי' בדשדיך. ובשעת מתן דוקא בדלא שדיך שתיקה לאו כלום הוא בדלא שקלתה אבל בדשדיך שתיקתה אדעתא דקידושין היא אפי' בדלא שקלה אבל אינה ראי' מכרעת דכיון דהא דבעובדא דוורשכי מהני הא דשדיך היינו משום שומת דעת חכמים. אין לנו לדמות מילתא למילתא עפ"י דעתינו אחר חתימת התלמוד דרבינא ור"א סוף הוראה ואף דלא אתבריר לן דעת הרמ"ה על בוריו ולהחמיר בדשדיך הוא חי' גדול אם הוא בסתם שדיך לא שנתרצית לקידושין הללו לדינא אינני מכריע להקל ובדלא שדיך בהא סליקנא ונחתינא דקם דינא כהרמ"ה דבעינן דוקא שקלתינהו דלהוי מוכחא מילתא דנתרצית להקידושין:

י

ועדיין יש לנו מקום ספק הא דמפלגינן בין שעת מ"מ לאחר מ"מ אי בעי' דוקא מתן כל המעות או סגי במתן מקצת מעות אף שהמקצת הוא לאחר מתן ונראה דבעבדה מעשה דמוכח לא בעי' מתן כל המעות אלא במתן מקצת סגי כגון שאמר לה כנסי עשרה דנרין אלו בפקדון והי' מונה ונותן לתוך ידה ואחר שמנה מקצתן א"ל התקדשי לי בעשרה דנרין הללו וגמר מניינו לתוך ידה עד עשרה והיא שתקה ואף דלכאורה הי' מקום להסתפק ולומר דכיון שא"ל התקדשי בעשרה דנרין וקצת מהן היו לאחר מתן הוי שתיקה דלאחר מתן. אבל זיל בתר טעמא דהא טעמא דשקלתה הוא משום דמוכחא מילתא נראה ברור דבמקצת נמי מיקרי שקלתה דכיון שקבלה השאר אחר שא"ל התקדשי לי מוכחא מילתא שנתרצית להקידושין ובהא אפי' רבא מודה דע"כ לא ס"ל לרבא אלא דלא איכפת לה למשדא אבל לקבל השאר ודאי איכפת לה שלא לקבל אי איתא דלא ניחא לה. ומכ"ש אם נתן הראשונים בסתם שלא בתורת פקדון:

ובתשו' ב"י שהבאתי לעיל עובדא הוי שהעיד עד א' שגמר מנין כל השמנה חתיכות שנתן לידה ואח"כ אמר תהא לי מקודשת והשני העיד שאחר מנין ד' אמר תהא לי מקודשת בזה ואח"כ גמר מניינו ה' ו' עד ח' וכתב שם הב"י שיש לבטל הקידושין מטעם שעד א' העיד שאחר שגמר למנות כל השמנה א"ל תהא לי מקודשת ושתקה והוי שתיקה דלאחר מ"מ. משמע מדבריו שלדברי העד השני שקצת מהחתיכות נתן לה אחר שאמר לה התקדשי לי הוי בשעת מ"מ אע"ג שדעתו הי' שתתקדש בכל השמונה מדלא התחיל למנות מחדש אחר שאמר תהא מקודשת אלא גמר מנינו ה' ו' עד ח' ואפ"ה מקרי בשעת מ"מ הואיל וקבלה אחר שאמר הקידושין הרי מצינו תניא דמסייען אם נתן הראשונים בסתם ונראה ברור דה"ה אם נתן הראשונים בתורת פקדון דבחד טעמא שייכין אמנם היינו דוקא היכא דעבדה מעשה לקבל השאר אחר שא"ל הקידושין אבל היכא דלא עבדה כלום כגון שנתן לה ה' דנרין בתורת פקדון וזרק לתוך חיקה עוד ה' דנרין וא"ל התקדשי לי בעשרה דנרין הללו נראה ברור דבכה"ג לא מקרי שעת מ"מ הואיל ודעתו לקדשה בכל העשרה דנרין וה' הראשונים המה לאחר מ"מ ואפי' אם נתן ה' הראשונים בסתם הדעת נותנת דלא מקרי שעת מ"מ דבעי' דוקא מתן כל המעות דדוקא היכא דאיהי עבדה מעשה לקבל ה' האחרונים כעין עובדא דהב"י בכה"ג הוא דהוי כשעת מתן ולא משום דמקצת מתן הוא ככולו אלא מטעם דמוכחא מילתא דלשם קידושין קבלה ונתרצית שיהא כל העשרה לשם קידושין דמה לי אם קבלה כל הי' או מקצתם דהא גם בקבלתה מקצת האחרונים איכא הוכחה דנתרצית. אבל אם אחרונים היו בזריקה דלא עבדה מעשה שתיקתה לאו כלום היא. ואפי' אי נימא דבשדיך מחמיר הרמ"ה דלא בעי' שקלתה הואיל ושעת נתינה דידי' היא מ"מ היכא דלא עבדה מעשה נראה דבעי' דוקא מתן כל המעות:

יא

ואם נתן לה חפץ ארוך כגון סכין בתורת פקדון וקבלה ואחזה בקתא וידו אוחזת בעד הלהב וא"ל התקדשי לי בו ומשך ידו מהסכין והיא אוחזת בקתא כבראשונה לכאורה איכא לאיסתפוקי ולומר דכיון דלא נגמר ענין הפקדון ולא נתחייבה בשמירתו עד שמשך ידו איכא למימר לכאורה דהוי כשעת מתן וא"כ אי נימא דבשדיך מחמיר הרמ"ה בשעת מתן דלא בעי' מעשה הוכחה א"כ לכאורה מקודשת בכה"ג אבל זה אינו. דאי נימא כן בדעת הרמ"ה היינו משום שומת חכמים דעתה דבשדיך מתרצית בקידושין אם שתקה. ובכה"ג ודאי אדעתא דפקדון קבלתה ואיתתא לא גמירא דינא אם נתחייבה בשמירתו אם לא. וגם הוא גם היא לא עשו כלום אח"כ מהיכא תיתי נימא דנתרצית להקידושין בעניותי אפס מקום לומר כן שומת דעתה אף דכ' הפוסקי' שאין הולכים בקידושין אחר אומדנא וקבע כן הרמ"א (בריש סי' מ"ב) אין למדין מן הכללות דעובדא דתשו' מיימוני הוי שהאשה אמרה בפי' קדשני והוא אמר כן אעשה וקידש אותה ע"ז כ' שם דאף שנעשה דרך שחוק וחוכא ואטלולא דברים שבלב אינם דברים. ואע"ג דבאומדנא דמוכח אשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתר הכוונה בקידושין לא אמרי' הכי דאתתא בכל דהו ניחא לה והיינו נמי משום חומרא דקידושין אבל דוקא בכה"ג שייך לומר דברים שבלב אינם דברים. משום דדברים שבלב הוא נגד דברים שבפה משא"כ בנ"ד דכל חשש האיסור הוא דברים שבלב כמו שכתבתי לעיל אות ב' שעפ"י דינא דגמ' וגדולי הראשונים ז"ל בעי' בסתם קידושין דוקא דעבדה מעשה דמוכחא שנתרצית זולת במקומות המבוארים בש"ס דהוי קידושין אע"ג דלא עבדה מעשה דמוכחא ואמרי' שמו חכמים דעתה. וכבר כ' לעיל שאחר חתימת התלמוד אבדה דעת חכמים ואין לנו לדמות מילתא למילתא לשום דעתה אבל הואיל ונפק מפומי' דהרמ"ה ובאיסור חמור כזה אין לנו להקל נגדו ומ"מ ה"מ היכא דאיכא לדמויי. אבל היכא דחזינן דלא דמי למה לנו להחמיר. ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפי' אם נתן לה הסכין בסתם בעניותי לא בריר לי היכי נדייני'. דאם הי' נותן לה הסכין במתנה אזי קודם שמשך ידו הי' נקנה לה רק מה שבידה כמבואר ב"מ (דף ז') האי סודרא וכו' (ואם הי' נותן לה דרך קנין הי' כמה חלוקי דיני' בזה ואכמ"ל) מאחר שמשך ידו הי' נקנה לה כולה ונ"ד אי נדמי' להא הוי קצת מ"מ קודם שאמר התקדשי לי אבל הואיל ולא נתן לה בתורת קנין איכא למימר דבמשיכת ידו נתן לה כולו והוי כקידושין בזריקה. ואיפכא נמי איכא למימר דאכתי ל"ד לזריקה דבזריקה היא יודעת שנותן לה בתורת קידושין אבל בנ"ד דכיון שהיא מחזקת בו כבתחלה אדעתה הראשונה היא מחזקת בו שלא לשם קידושין ומשיכת ידו לאו כלום הוא לדעתה ולא יהיב לה מידי בשעת הקידושין לדעתה ואנן שומת דעתה בעי' שנתרצית להקידושין:.

יב

ועתה באתי לישא וליתן בדברי מכ"ת על סדר דבריו אשר כ' שהקידושין בטלים מחמת שגם לפי עדות העד השני בתחלה שגם הוא מסופק אם זרקה תיכף מידה או אח"כ מבואר בתשו' מיימו' (סי' א') דהיכא דשני העדים מסופקים הוי כאלו קידש בלא עדים זולת אשר ראיית התשו' מיימו' נפלאו ממני זה שנים רבות ע"ש שמביא מהא דמוקי הש"ס בהכחשת כת א' זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ולא מוקי כגון דשני העדים מסופקים ש"מ דבכה"ג אין חשש כלל. וכן סובבים הולכים כל דבריו בתשו' הנ"ל. והוא פלא דבש"ס לא הוזכר הכחשת העדים אלא גבי שני כיתי עדים אחת אומרת ק"ל ואחת אומרת ק"ל דבב' כיתי עדים א"א לפרש קידושין בספק ששנינו במשנתינו אלא בכה"ג. אבל גבי כת א' לא הוזכר כלל הכחשה אלא סתמא קאמר מתני' בכת א' דה"ל ספיקא דרבנן ומתוקם שפיר גם בששני העדים מסופקים. רק רש"י כ' שם דמיירי בהכחשה ואיכא למימר דה"ה נמי בששניהם מסופקים וחדא מיניי' נקט למהוי דומיא דב' כיתות ודומי' דאוקימתא דש"ס כתובות (ריש ד' כ"ג) ואכמ"ל אבל בש"ס ודאי נוכל לומר דקידושי ספק בכת א' היינו נמי אם שניהם מסופקי' (ואין רצוני להאריך בישוב דברי התשו' מיימו' כי אינו נוגע לדינא) כי ידעתי ידעתי שאינני כדאי לחלוק על רבן של ישראל מהר"ם ז"ל. רק על ראייתו לומר שאינה מכרעת לדינו דין אמת ומ"מ הבו דלא לוסיף עלי' דהיינו דוקא בדינא דידי' שהעדים מסופקים אם נעשה שום מעשה כלל לאפוקי מחזקתה שאם הי' קרוב לו הוי כאלו זרק קידושין בסוף העולם ולא אתעביד בה מעשה כלל אבל בנ"ד שנעשה בה מעשה קידושין אתרע חזקתה. לפי דעת הרבה מגדולי הראשונים עיין חי' הרשב"א ר"פ האשה בתרא וחי' הריטב"א קידושין (ד' ע"ט פ') וקרוב לזה הוא בתוס' כתובות (ד' כ"ג בד"ה תרוויי') וגם לפי הטעם שכ' הר"ן שם בכתובות דהאיסור לכתחלה הוא משום דעבידי דטעו מאן יימר דבעובדא דנ"ד לא עבידי דטעו. אמנם לפי חזרת העד השני אי הוי חזרה ולא נשאר אלא עד א' ודאי אין חשש בעדותו. אבל לא ידעתי אם יוכל לחזור ולהגיד נגד עדותו הראשונה ואף שבעדותו הראשונה לא הגיד עדותו בפירוש רק אמר אף אני כמוהו מ"מ תלמוד ערוך הוא (סנהדרין ד' ס') דמדאורייתא עדותו עדות ואף באומר תחילה איני יודע רבו הפוסקים דלא מצי למימר נזכרתי ואיך נקיל בזה באיסור ערוה רק אם יתן אמתלא נגד דבריו הראשונים בטעם הנראה לב"ד שיתקבלו דבריו ודאי חזרתו חזרה הואיל ובתחלה לא אמר שיודע ודאי שלא השליכה תיכף מידה כמבואר בח"מ (סי' כ"ט). והרצאת דברים הרבה שיש לי בזה אכמ"ל:

יג

ומ"ש מכ"ת דכיון דלענין קידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי. מה לי אם השליכה תיכף או אח"כ יפה הקשה ונראה שמחמת קושי' זו הביא ר' ירוחם (בריש נתיב כ"ב) בשם י"מ דדוקא שזרקו לה בחיקה וכו' ואין רצוני להאריך בישוב קושיא זו ובישוב דברי רבינו ירוחם בזה. כי לדינא אין להקל נגד הרשב"ם ב"ב (ריש ד' ק"ל) ותשוב' מיימו' הנ"ל שכ' להדיא שרק מחומרא דרבנן אמרינן דלאו כדבור דמי:

יד

ומ"ש מכ"ת דאפי' אם היו עדים אחרים מעידים שלא השליכה מידה תיכף אכתי הוי כל כת מעידים על חצי דבר. הנה בתשו' מוהר"ם רוטנבורג הקטן (סי' י"ט) כ' לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחילה להתקדש לו צריך לברר אם יש עדים ששדך ונתרצית להתקדש לו תחילה אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו לשון קידושין אז ודאי צריכה גט עכ"ל:

ובתשו' מהר"ם ב"ב סי' תקי"ט חסר שם שיטה זו דצריך לברר כו' כמו בתשו' מיי' (סי' ד') וכן במרדכי שלהי פ' האיש מקדש. אבל בהגהת מרדכי ס"ס תקמ"ח כתב שם הך דצריך מקדש וכו' ולא יותר היינו שהגהתו הוא להשלים החסרון שבפ' האיש מקדש]:

ואכמ"ל בסוגיא דב"ב (ד' נ"ו ב') בענינא דדבר ולא חצי דבר כי מחוורתא משום חומרא דא"א הוא דמחמיר לאצטרופי עדי דמעיקרא עם עדי נתינת הקידושין ונ"ד חמיר טפי אף אי נימא דמוכחי מלתא מהא דלא שדתינהו ש"מ דנתרצית ומכ"ש אי נימא דשמו חכמים דעתה דנתרצית אי לא שדתינהו הרי דבר שלם העידו כל זמן שאין עדים מעידים דשדתינהו:

טו

ולדינא יפה כיון מכ"ת שזהו דינא של הרמ"ה דלא עבדא מעשה דמוכחא שנתרצית לשם קידושין וכבר כתבנו לעיל באות ה' דקם דינא כהרמ"ה ואף דבנ"ד היתה משודכתו. ובדשדיך יש מקום לומר דמחמיר הרמ"ה כמבואר לעיל באות ז' כבר חוותי דעי באות ט' דכעין נ"ד גם הרמ"ה יודה ואין כאן אפי' ספק קידושין ועוד נראה דמשדיך דהש"ס ליכא לאתויי ראי' לשדיך דידן דבימי הש"ס הוו נהיגי לארס ולקדש רק לפני עדים. והחתונה הי' לאחר יב"ח שנותנין לבתולה בהא שפיר שייך למימר דאף דיכולה למימר דידי שקלי ולא לשם קידושין מ"מ היכא דשדיך שמו חכמים דעתה דלשם קידושין קבלה משום דבדעתה הראשונה עומדת שנתרצית לו לקידושין. אבל לפי מנהגינו לא נתרצית מעולם אלא להיות חתונה אתו לא להתקדש גרידא בלא נשואי חתונה כנהוג ולא שייך לומר שבדעתה הראשונה עומדת. ובפרט דלפי הנהוג לקדש תחת החופה דוקא ודאי כסיפא לה מילתא טובא להתקדש גרידא שהוא מעשה רקים ופוחזים. ברווחא איכא למימר דדרך בזיון לא נתרצית וכעין זה אשכחן בש"ס (קידושין ד' מ"ה) לענין רצוי האב על קידושי בתו הקטנה דכי קדיש בשוקא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא וכבר כתבתי לעיל דאף דאין הולכין בקידושין אחר אומדנא אבל היכא דכל עיקר חשש קידושין הוא משום שומת דעת שפיר איכא למימר דבכה"ג ליכא שומת דעת כלל לחומרא:

ותו דהא שקלא וטריא דידן. רק אי נימא דארצאי מעיקרא שכ' הרמ"ה הוא דשדיך סתם וכפי דרך הד' שכתבתי בדעת הרמ"ה וכבר כתבתי שהעיקר נראה בדעת הרמ"ה דבסתם שדיך לא מחמיר הרמ"ה ואף שלא מלאני לבי להחליט כן מחמת חומר האיסור אבל בנ"ד לדעתי אין להחמיר וכדכתיבנא וגם משום קלא אין כאן חשש דבודאי נפק הקלא שקידשה ברמאות שלא כדרך המקדשים ומימר אמרי עיינו רבנן בקידושין ולית בהו מששא. וכ"ה באמת לפענ"ד אם יסכים עמי מכ"ת אחר העיון היטב בדברי עכ"פ עוד א' מגדולי המורים. וה' אלקים אמת ינחנו בדרך אמת בתורה דכתיב בה אמת ושלום על דייני ישראל כנפשם ונפש החיים באמ"ו מוהררי"ץ זללה"ה מוולאזין א"ח הפסח תקע"ז:

תוכן העניינים

חוט המשולש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה