חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף סו:
בשולחן ערוך אבן העזר סימן ק"כ ס"ט ואפילו חתמו השאר וכו', תמוה לי, כיון דאמר כולכם כתבו ותנו, [דבפשטא דמלתא ע"כ בהכי מיירי, דאלו בלא תנו, כיון דהבעל עצמו נתן לה הגט אף למ"ד כולם משום עדים, הא חזינן דנתרצה ליתן בחתימת ב' עדים, וכמ"ש תוס' בפשיטות בסוגיא שמא יחפה] וכיון דכולכם הוי תנאי, והוי כאומר אם יחתמו כולם יתנו, ודאי לאומר כתבו ותנו אם לא באתי תוך יב"ח ספ"ז דגיטין, דאם כתבו תוך י"ב חודש לא הוי גט, דעשאן שלוחים לכתיבה לאחר קיום התנאי ואפילו לר' יוסי דפליג שם דיכולים לכתוב מיד מ"מ מודה דהנתינה צריך להיות אחר יב"ח, וא"כ לכ"ע במוסר גט לשליח ואומר תן אם לא באתי וכו' א"י ליתן עד אחר קיום התנאי, וא"כ מה לי תנאי אם לא באתי ומה לי תנאי דאם יחתמו כולם, והרי אדרבא התם יש קצת הוכחה בהיפוך מדלא אמר אם לא באתי תנו, דע"כ תנו מיד קאמר, מכ"ש הכא דאמירת תנו הוא מאוחר לאמירת כולכם והוי קצת כאומר התנאי קודם שאמר תנו, ודוחק לומר דהתם קצת הוכחה מדלא אמר תנו בתנאי אם לא באתי, וע"כ דהתנאי הי' על גוף הנתינה, אבל הכא דלא הזכיר במפורש התנאי רק שרמז במילת כולכם לא שייך לומר כן, וצ"ע.
ובעיקר הדין במ"ש הח"מ לנכון דאינה מתגרשת עד אחר חתימת כולם, ואם חתמו אחר שנשאת תצא, כיון דנשאת קודם חלות הגירושין הוי כזינתה ואסורה לו, ומ"ש הר"ן אחר דנשאת היינו דהגט הוי גט מעליא אבל מ"מ תצא תמוה לי מדברי הר"ן סוף פרק הזורק בסוגיא דגט קרח דאמרינן התם כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה גזירה משום כולכם, והקשה הר"ן דהא ע"כ בתנאי קאמר, והא עדיין אפשר לקיים התנאי כדאמרינן ואילך מכאן ועד יוד ימים ונדחק בזה, כיון דהתנאי בגופו של הגט אין דעתו שתתגרש, אלא לאחר שיהי' הגט נשלם, וההיא דמכאן ועד יו"ד ימים היינו קודם נתינה עיי"ש, ומה הוצרך לזה, הא בכל תנאי דעלמא מתגרשת בשעת חלות התנאי, וממילא אם קיום התנאי אחר הנשואים הי' כזינתה קודם הגירושין ותצא מזה ומזה, מש"ה בגט קרח תצא מזה ומזה, וההיא דמכאן ועד י' ימים היינו קודם הנשואין או גם אחר הנשואין לענין גוף הגט, ולא מיירי מדין היתר לבעל הזה שנישאת לו, ואין מהצורך לחלק כלל בין כולכם לתנאי דעלמא, וצ"ע.
בר"מ פ"ב ה"ו מגירושין דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו (נעה"ג) ולכאורה קשה דאם נימא דלר"י אומר אמרו הוא רק פסול מגזירה אטו לא אמר אמרו, א"כ מנ"ל לומר דר"י תרתי אמר ושמואל ס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דילמא שמואל ס"ל לגמרי [כר"י] דא"א פסול והכי אמר תצא והדבר צריך תלמוד היינו דפסול הוא בודאי אבל אם תצא הוי ספק אם נימא דכתובו כתב ידן והוי לגבי כתב הגט כאומר אמרו והוא רק פסול מדרבנן ולא תצא או דכתב הגט הוא והוי מילי ותצא, וגם אף לפי אידך צד דמלשון הרי הגט בטל משמע בטל ממש שהחמירו חז"ל בפסול זה יותר משאר פסולין ואם נשאת תצא מ"מ דילמא באמת הכי אמר שמואל דתצא בודאי והדבר צריך תלמוד אם הוי כא"א דאין הולד ממזר מדאורייתא ואסור בממזרת או דלא הוי כא"א והגט בטל מדאורייתא והולד ממזר אפי' לקולא להתירו בממזרת.
ונלע"ד דס"ל לש"ס דאם איתא דאומר אמרו פסול מדרבנן וממילא חתם סופר ועד כשר מהכ"ת לן לפרש דבריו דכתובו כתב ידן ועל הגט יאמרו לסופר מהכ"ת ירצה הבעל שיעשו גט פסול ויותר טוב לפרש דכתובו בין כתיבה ובין חתימה קאמר דהא אפשר בכך כיון דחתם סופר ועד כשר מש"ה מוכרח לומר דפליג עלי' בחדא וס"ל לשמואל דאומר אמרו כשר, והוא נכון בעזה"י.
ובזה מיושב קו' הלח"מ הא דהשמיט הרמב"ם איבעי' דשמואל באומר לב' כתבו ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן, דכיון דהרמב"ם פסק כר"י דא"א פסול ממילא מפרשינן דבריו דכתב הגט וממילא אפילו מדאורייתא בטל.
ומ"מ בעיקר דברי הכ"מ לא ידעתי למאי צריכין לדחק דרבינו ס"ל דודאי הוי פסול דבריהם והספק אם החמירו בו חז"ל בפסול זה יותר או לא, ואמאי לא נימא בפשוטו יותר דהרמב"ם מספקא לי' בלישנא דבטל אם הוא בטל לגמרי דהוא דאורייתא דגם אומר אמרו הוי מילי או דהוא רק פסול דרבנן מטעם גזירה אטו לא אמר אמרו ולישנא דבטל לאו דוקא, מש"ה כתב רבינו דלכל הפחות הוא פסול ומתיישבין בדבר דאפשר דהוא בטל לגמרי דשמא הוא דאורייתא, ולכאורה הכי מוכח מדכתב רבינו (פ"ד מזכי' הל' י') דבמתנה אומר אמרו לא מהני ולדברי הכ"מ דא"א הוא רק פסול דרבנן א"כ במתנה דלא מצינו כן מנ"ל דרבנן פסלו [והא ל"ל דלשון מתנה הרי היא כגט משמע לגמרי כגט דהא מרא דשמעתא הוא שמואל דאמר מתנה ה"ה כגט ולדידי' א"א גם בגט כשר] אבל אם אמרינן דמספקא לי' לרבינו אם הוא דאורייתא או דרבנן י"ל דבמתנה אוקמא אחזקת מר"ק וכמו שכתב הלח"מ.
בטור אה"ע סי' קמ"ה וגם מ"ש דאפילו נתנה רשות לשליח קבלה וכו', הקושיא מבוארת, דהטור סותר עצמו לדבריו סי' ק"כ, דפסק באומר אמרו לסופר ויכתוב דאינו גט כלל, והנה בד"מ תירץ דכוונת הטור דמצד מילי כשר גם בכתיבת הגט ופסול רק מחמת גזירה חתם סופר ועד עיי"ש, ולכאורה קשה, מנ"ל להטור בסי' ק"כ דאינו גט כלל, דלמא לחומרא דהוי גט, כיון דרק גזירה דרבנן היא, ודלמא לא החמירו אלא דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא, וביותר כיון דמצינו בסוגיין דאף למ"ד כשר ול"ת ליכא חורבא כולי האי, דהבעל לא יצוה כלל לומר להסופר, א"כ אף אי נימא דלמסקנא חשו לחורבא אף כה"ג היינו לפסול הגט, אבל לומר דאינו גט כלל מנ"ל. ואפשר לומר כיון דקתני במתני' הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב, לישנא דבטל משמע דבטל לגמרי, אף דע"כ לישנא דבטל לאו דוקא, דהא בחתימת העדים לא הוי רק פסול דדבריהם משום מזוייף מתוכו, כדנראה הסכמת הטור סי' קל"א כהרמב"ם דמזוייף מתוכו לא הוי רק פסול דרבנן ולא בטל, עי' פ"י, מ"מ נקט בטל משום שאמרו לסופר לכתוב, עוד נ"ל דהוכיח הטור דהוא בטל מדהוצרך הש"ס לומר דשמואל סבר כוותיה בחדא ופליג בחדא, ואם איתא דבאומר אמרו גם לר"י לא תצא, הלא מצי סבר שמואל לגמרי כר"מ, והא דקאמרי והדבר צריך תלמוד היינו לענין תצא, דאם כ"ת הוא הוי על כתב הגט כאומר אמרו ולא תצא, ע"כ מוכח דלר"י באומר אמרו הדין דתצא, ובאמת מה"ט לכאורה תמוה הכ"מ שכתב בכוונת הרמב"ם דאומר אמרו פסול מחמת גזירה אטו מילי ממש בלא א"א, ומסתפקנא לי' להרמב"ם אם בטל דקתני לגמרי, או דהוא רק פסול דרבנן כיון דהוא מחמת גזירה עיי"ש, ובזה תקשי הא כייל הרמב"ם כללא דבכ"מ דנזכר בחבורו פסול אם נשאת ל"ת, ואיך אפשר לספק ולומר דבאומר אמרו דל"ת. א"כ מנ"ל להגמ' לומר דפליג עלה בחדא, הא מצי סבר לגמרי כר"י וכנ"ל, ונ"ל, למה דתמה הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם איבעי' דשמואל, הא נ"מ לענין ביטול הגט דאורי', ומה שתירץ הלח"מ דהוי ב' ספיקא להחמיר, אינו מספיק לשיטת הכ"מ, דהא אינו פסול בא"א רק דרבנן ולענין דאורי' לא הוי רק חד ספק להחמיר ונימא דלחומרא מגורשת, ומלבד קושיית הלח"מ על השמטת הרמב"ם, קשה יותר על פסקא דהרמב"ם הלכה ה' שכתב הגט בטל, ואמאי בטל לגמרי, הא הוי רק ספק דלמא כתבו כתב ידן והוי על הכתיבה כא"א, ופסול רק דרבנן, ואף שחתמו ג"כ אחרים הוי רק מזוייף מתוכו כיון שמסרו בעידי מסירה, [ומה"ט דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב שהרי כתבו מי שלא צוה לכתוב, דמשמע רק מטעם הכתיבה ולא משום החתימה, והיינו דהוי מזוייף מתוכו, ולחנם נדחק הלח"מ], וא"כ תקשי כנ"ל, איך סתם הרמב"ם דהגט בטל, הא איבעי' דשמואל לא איפשטא, ובהכרח צ"ל דס"ל להרמב"ם כשיטת תוס' דאיבעי' דשמואל רק מחמת הכרח דבהכרח צריך לצרף אחר, דס"ל חתם סופר ועד פסול, אבל בלא"ה מפרשינן דתרתי קאמר וכמ"ש מהרש"א א"כ למה דפסק הרמב"ם חתם סופר ועד כשר ליתא לאיבעי דשמואל, ומעתה א"א לומר דשמואל סבר ג"כ דא"א פסול דרבנן, ואיבעי' רק לענין תצא, דא"כ מה"ת נפרש דלאו תרתי קאמר הבעל, הא אפשר בכתב סופר ועד דכשר לשמואל, וליכא חורבא כמ"ש תוס' ואי דבאינו מובהק הוא דפסול דרבנן, הא גם אם כוונתו לכתב ידן והוי על הכתיבה כא"א הוי ג"כ פסול דרבנן וכיון דממנ"פ פסול דרבנן יש כאן, נימא דהבעל תרתי קאמר, וביותר אם איתא דא"א פסול מדרבנן ממילא ליכא חורבא, וראוי להכשיר חתימתה סופר והעד, דר"י מכשיר מה"ת חתם סופר ועד, וממילא נימא דתרתי קאמר הבעל, אע"כ דלשמואל א"א כשר לגמרי ומיושב קושיא הנ"ל על הכ"מ.
אמנם נראה דלהרמב"ם לא יתכן לומר כפי' התוס', דהא לשיטת תוס' קשה לס"ד דהש"ס דשמואל כשר ול"ת וחתם סופר ועד כשר איך מפרשי האיבעי' דשמואל, גם מה קאמר ותפשוט מדר"י, הא בג' ליכא למבעיא כלל, וכתבו תרתי משמע, ולזה נראה דכוונת תוס' דס"ל למסקנא דמכריע שמואל דבאומר לג' הלכה כר"מ ובא"א ס"ל כר"מ, קשה הא גם ר"מ סבר מילי לא מימסרן, והא דכשר בב"ד דהוי כא"א מנ"ל דר"י פליג בהא, דלמא סבר ג"כ דב"ד הוי כא"א, והא דפסול היינו דא"א ג"כ פסול, וכיון דשמואל פסק דא"א כשר ממילא גם בד' לתכשר, ולזה ס"ל לתוס' דבד' הוי מעלה לענין זה דלא קפיד עלייהו, והרשות להם למנות לאחר וס"ל לר"מ דרשות בעלמא ג"כ מהני דלא הוי מילי והוי כנותן רשות בפירוש, ור"י סבר דא"א בפירוש ג"כ לא מהני, ובזה ס"ל לשמואל להכרעה, דבנותן רשות כיון דמ"מ הם ג"כ שלוחים ויכולים לעשות בעצמם מה שנותן רשות העיקר דאינו מקפיד עליהם, ומ"מ הם עיקר הממנים לשליחות שהם העושים לשליח אחר והוי מילי ולא מהני, אלא היכי דהם אינם שלוחים למעשה זה ואומר בפירוש אמרו לסופר דזהו עיקר השליחות למנות אחר, ובשליחות הבעל הוא עושה שליח בכה"ג מילי דממסרן [וכמו שנבאר החילוק לפנינו] והוי שפיר דברי שמואל להכרעה דא"א להיות ממסרן, אא"כ ממנה אותו בפירוש לזה שיהא שלוחו לעשות שליח לכתיבה, א"כ י"ל דגם תוס', ס"ל דלס"ד דהש"ס איבעי' בפשוטו ואף בג' דדלמא כתב ידן, והוי על הגט כאומר אמרו, אך למסקנא דמוכח דרשות בעלמא לא מהני לשמואל א"כ בג' וכן ב' למ"ד חתם סופר ועד כשר דאפשר להם ג"כ לכתוב ולחתום, אלא דעל הכתיבה לא קפיד והוי רשות ובזה לשמואל לא ממסרן דדמי לב"ד, ולזה מפרשי תוס' דבהכרח צריכים לצרף אחר, והוי כממנה אותם לעשות שליח לכתוב או לחתום [ומ"ש וה"ה דהו"מ להקשות איפכא אי כתובו כתב הגט, היינו דס"ל כי היכי דלמסקנא האיבעי' אי רק כתב הגט או רק כתב ידן, ה"נ לס"ד איבעי' כן דדלמא לא קפיד רק על אחד מהן], וכ"ז לפי האמת דשמואל סבר כוותיה בחדא ופליג בחדא, ומעתה ממילא ליתא למ"ש דהיא גופא תקשי לשיטת הכ"מ דלמא שמואל סבר ג"כ כר"י דא"א פסול דרבנן ובעי' לענין תצא, ובאמת חתם סופר ועד כשר, אלא היכי דלא קפיד לחוד הוי בכלל א"א ופסול רק מדרבנן, ואיבעי' דשמואל בפשטא דלמא כתב ידן כמו דמוכרח לומר לס"ד דהש"ס כן נאמר למסקנא, [ואדרבא יותר נראה לומר לשיטת הרמב"ם דבד' לר"י ג"כ א"א ממש ופסול רק משום גזירה כמו בא"א, והא דמכריע שמואל, והיינו דס"ל דבפירוש א"א לא מחלפא במילי ממש דגלוי לכל דא"א לא הוי מילי, אבל בד' דלא נגלה לכל דהוי כא"א פסול דרבנן אטו מילי ממש, ומיושב בזה הא דהשמיט הרמב"ם דמתני' דבג' ואמר תנו דהגט בטל דבאמת הוי רק פסול, וזה ממילא ידעינן דהא אפילו בא"א פסול וק"ל] וקושייתינו על הכ"מ במקומו עומדת.
ונראה ליישב למ"ש הגט פשוט ליישב קושיית הלח"מ הנ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא מבעי' לשמואל אלא למה דס"ל דא"א כשר, אבל למה דפסקינן א"א פסול יש לנו לפרש דכתבו תרתי קאמר, דמה"ת ירצה הבעל דיאמרו לאחר ויהי' הגט פסול עיי"ש, ולא כתב הכרח לזה, לזה י"ל דקשיא ליה קושייתינו הנ"ל על הכ"מ, והוכיח הרמב"ם דפסיקא ליה להש"ס סברא זו דאם א"א פסול בודאי אמרינן דהבעל תרתי קאמר, מש"ה מוכרח לומר דשמואל פליג אר' יוסי דא"א כשר וא"כ יפה עשה הרמב"ם דהשמיט איבעי' דשמואל, דממנ"פ הגט בטל, ואם א"א הוא רק פסול לר"י ממילא מכח קושייתינו הנ"ל מוכח דאם א"א פסול אמרינן כתבו תרתי קאמר וממילא הגט בטל, וא"ש הכל, ומעתה י"ל דלהטור לא ניחא לי' בכל זה, והוכיח מחמת קושייתינו דא"א בטל לגמרי, ומיושב דברי הד"מ.
אמנם עכ"ז לא הונח לי, דא"א דא"א פסול מגזירה דרבנן דחתם סופר ועד, אף דמוכרח דהחמירו לומר תצא מ"מ נימא דלהחמיר מגורשת, ובקבלה קדושין מאחר תצטרך גט מהב', ומלשון הטור דלא הוי גט כלל משמע דאפילו להקל כן, גם היא גופא תקשי כנ"ל דלמא שמואל סבר כר"י ובאמת דתצא ודאי, והדבר צריך תלמוד, דקאמר היינו דתצא ודאי, אם מדאוריי' או דרבנן, דהוי כא"א, ונ"מ בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, והעיקר נ"ל בכוונת הטור כמ"ש הדרישה דס"ל כהרמב"ן והרשב"א, דהא דפסול לר"י בא"א ולא אמרינן דהוא ממנה לסופר שליח שלא בפניו דכתיב וכתב לה לשמה, ולא הוי לשמה עד ישמע הסופר מהבעל ממש, [ואף מדאוריי' בטל דלא הוי לשמה, דלא כהב"ש סי' ק"כ] אבל בשליח לקבלה מהני וכמ"ש הרשב"א בלשונו אא"כ אמרו לו שימנה שליח אחר, וכן מבואר בטור חוה"מ סי' רמ"ד, דלהרמב"ן במתנה באומר אמרו לסופר סתם מהני, [ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בשליח לקבלה דכשר במינתו לשליח, לאו דוקא שמינתו בפירוש דכל א"א הוי מינוי שליחות, וכן בהה"מ פ"ז הלכה כ"ב מהל' גירושין הביא תחילה לשון הרמב"ן הנ"ל וכתב עלה ואף הרשב"א וכו' והעתיקו לשון הנ"ל, הרי דס"ל דלא פליגי, ובכל ענין הוי מינוי שליחות והא דבאומר שימנה שליח לקבלה סתם הוי מינוי שליחות אף דלא הוברר עדיין מי יברר השליח וקיי"ל אין ברירה, וצ"ל דהשליחות חל באותו שעה שיברר וימנה אותו השליח ואז הוא מבורר ואומר עכשיו מי שימנה שליח אני ממנה אותו, דאז שיבורר יעשה שליח שלי, וכן מצאתי אח"כ בנודע ביהודא סי' צ"א שכ"כ מסברא דנפשי' ויש לו ראיה ממה שכתבנו], וא"כ י"ל דס"ל להטור כהרשב"א והרמב"ן, מש"ה פסול בסי' ק"כ, ומה דהביא ראיה בסי' קמ"א מאומר אמרו לסופר, היינו כיון דחזינן דבאמת מכשיר שמואל בא"א, ע"כ דלא הוי מילי, ממילא אף לדידן דקיי"ל כרב אשי דפסול היינו בכתיבה משום לשמה, אבל לענין קבלה קיי"ל סברת כשמואל דמהני א"א.
אולם קשיא לן טובא דממנ"פ אם נימא טעמא דשמואל דכשר בא"א דהוי מינוי שליחות, ע"כ שמואל סבר אף בעושה שליח שלא בפניו הוי לשמה, וע"כ הא דפליג שמואל על ר"י בהך סברא לענין מינוי שליחות שלא בפניו לכתיבה, היינו דסבר טעמא דר"מ דמכשיר בג' דס"ל דבד' הוי כמצוה שיעשו שליח, והוי מינוי שליחו' שלא בפניו, א"כ תקשי אמאי פסק שמואל כר"י בב"ד, דלמא גם ר"י סבר דהוי מינוי שליחו', אלא דס"ל דלא מהני, אבל למה דסבר שמואל דמינוי שליחו' שלא בפניו מהני, הו"ל לפסוק כר"מ, ואי דסבר שמואל דטעמא דר"מ דס"ל דהב"ד הם הממנים שליח, וס"ל דבא"א מילי ממסרן ובזה ע"כ ר"י חולק דאם מילי ממסרן, הוי השומע מב"ד כשומע מבעל והוי לשמה, א"כ מנ"ל דר"מ פליג על ר"י, דלמא סבר ג"כ מינוי שלא בפניו לא מהני לכתיבה והא דמכשיר בג' דהוי שומע מפיו, דהב"ד הם הממנים שליח ועשייתם כעשיית הבעל ומנ"ל לשמואל לחלוק על ר"י, א"כ ממנ"פ תיקשי בקצרה אי ס"ל טעמא דר"מ דהב"ד הוי מינוי שליחו' שלא בפניו, הו"ל לפסוק כר"מ, ואי טעמא דר"מ דמילי ממסרן לשליח, הו"ל לשמואל לפסוק כר"י דמינוי שליחות לכתיבה בעי' דוקא בפניו, בשלמא על הרמב"ן לק"מ, די"ל דלכ"ע בעינן מינוי שליחו' בפניו, והא דמכשר שמואל בא"א, דס"ל דלא הוי מילי רק היכי דהבעל מצוה להסופר שיכתוב ולא נעשה שליח אא"כ הוא כותב בעצמו, אבל כשהוא חוזר ומצוה ממילא לא עשה הוא שום מעשה שליחות, אין ידו כיד הבעל ולא נכנס במקומו, אבל כל שנעשה שליח להך גופא למנות שליח אחר יכול לעשות כן דזהו עיקר השליחות, ובכה"ג מילי ממסרן, וממילא הוי לשמה, דמה שהשליח ממנה אותו הוא בשליחות הבעל, ומה ששומע מהשליח כשומע מהבעל, ובאמת י"ל דא"א תרתי איתנוהו בה, דהוי בכלל מינוי שליחות שהוא עושה שליח, ובכללו ג"כ שהשליח יעשה לאחר שליח ובכתיבת הגט לא מהני משום מינוי שליחות דבעינן בפניו, וס"ל לשמואל דבאמת מהני מחמת דהשליח ממנה אותו, דבכה"ג מילי ממסרן ובזה קיי"ל כר"י דאף בכה"ג מילי לא מימסרן, ופסול הגט, אבל בשליח לקבלה מ"מ מהני אף דמצד דהשליח ממנה אותו לא מהני, מ"מ מהני מצד מינוי שליחות של האשה אף דמשמואל אין ראיה כלל דהוי מינוי שליחות בכללו, מ"מ י"ל דס"ל כן להרמב"ן מסברא, ומש"ה כשר במתנה ובקבלה אך להטור דמביא ראיה משמואל, ע"כ דלא ס"ל דטעמא דשמואל דבכה"ג מילי ממסרן, דהא בזה קיי"ל כר"י דמילי ממסרן כה"ג, ובזה אין חילוק בין כתיבה לקבלה, אע"כ דס"ל דטעמא דשמואל דהוי מינוי שליחות, ומביא הטור ראיה לזה הסברא דהוי מינוי שליחות, וא"כ תקשי כנ"ל, כן נראה לענ"ד.