חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין
דף ב.
כתב רש"י ד"ה צריך השליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח הולכה. ופי' הר"ן דאי שליח קבלה כיון דהאשה נתגרשה בקבלתו א"א שיאמר בפ"נ ובפנ"ח וטעמא דמלתא כיון דמדינא ל"צ אלא מפני חשש ערעור דיבוא הבעל ויערער מש"ה אין לחוש לזה כשנתנו לשליח הולכה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל אינו גומר ומגרש עדיין לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהבעל בעצמו נותנו לידה או ליד ש"ק שלה דבשעה שהגט יוצא מתחת יד הבעל גומר ומגר' מסתמא לא יערער אח"כ. מיהו אם בא הבעל וערער צריכים לקיים כמו במביא בא"י דאנן ל"ח ואם ערער צריך קיום.
תוד"ה ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב, דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דוקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי. אבל לפי ההלכה דקיימא לן צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א' יכתוב שטר מכר או מתנה, הוא ראיה חזקה ואין להסתפק בו, אלא שהוסיפו בראיה שנייה היינו מלבד שיש ראיה דלא שבקת דאולי לא חשו חז"ל לזה והביאו ראיה מסוגיא דב"ב. וממילא ליתא לקושייתנו הנ"ל דשפיר הוכיחו מסוגיא דב"ב דאם באת לומר דדוקא לרב לשיטתי' ומטעמא דלא שבקת ממילא אמרי' לראיה ראשונה דגם לדידן שייך לא שבקת דכל א' יכתוב שטר מכר. אם נימא דלא חשו ללא שבקת ממילא אין חילוק בין לרב ובין לדידן. ולפ"ז ממילא מיושב קושית המהרש"א דלא הו"מ לאכוחי בקיצור ממה דסבר רב דא"צ לקיימו א"כ שייך לא שבקת דהא קיימי' השתא דלא חשו ללא שבקת. ואדרבא אם ננקוט ההוכחה דלרב דסבר א"צ לקיימו שייך לא שבקת לא היה בהוכחה מספיק לדידן דדלמא דוקא לרב. אבל לדידן דקיימא לן צריך לקיימו דל"ש לא שבקת לא טענינן מזוייף. ולזה הביא ראיה מסוגיא דב"ב דהיינו בדרך ממנ"פ דאם טעמא דרב משום לא שבקת גם לדידן שייך כן לענין שטר מכר או מתנה. וק"ל.
בא"ד וא"ת בפ"ק דב"מ כו'. בסוגיא דשטר הקנאה דמוקי שמואל באין חייב מודה, ופרכינן אין בו אחריות מבני חרי מיהא גבי, ולכאורה קשה, דלוקי באינו חייב מודה דטוען פרעתיך, ומבנ"ח מצי גבי דהא ל"ח לפרעון, אבל יש בו אחריות לא יחזיר, כיון דעכ"פ אח"מ ואינו רוצה שיחזירו למלוה, אנו טוענים שמא לא לוה ולא מטא לידיה.
ועיין בהר"ן גיטין פ"ק שכתב דתוס' הוכיחו דלא טענינן מזוייף מהא דפרכינן מבנ"ח מגבי גבי, אף דטוען מזוייף לא סמכו שלא יכול לגבות בלי קיום, והר"ן דחה דאנן טענינן דלא לוה, והא דטען מזוייף היינו משום דמלתא דלא רמיה עיי"ש, ולכאורה יפלא אמאי נקט הוכחה מהמקשן ולא מגוף הדין דאמאי באחריות לא יחזיר, הא בלא קיום לא יגבה, וכדנקטו באמת התוס' שלפנינו, וגם אדרבא מהמקשן ליכא ראיה דפריך בממנ"פ, דאי אמרת באין בו אחריות נכסים יחזיר דסמכו שלא יגבו בלא קיום, גם באחריות יחזיר מה"ט, וא"כ הראיה רק מגוף הדין, וצ"ל דכוונת הר"ן דבמתני' ליכא לאקשויי כיון דאומר מזוייף ואין רוצה להחזיר, אנן חיישינן דלא לוה ולא מטא לידיה, ולזה הקושיא על פרכת הש"ס דהא באין בו אחריות נכסים שפיר הדין דיחזיר וע"ז תירץ הר"ן דגם לגבי בני חרי אנן אמרינן דמשום דלא רמיא אמר מזוייף.
ובאמת קשה לי על דברי תוס' שלפנינו, דמה ראיה מגוף הדין הא אנן חיישינן לגבי לקוחות דלא לוה ולא מטא לידיה, ולפ"ז ישאר קושייתי דמ"מ נוקי למתני' באומר פרעתי דל"ש לגבי בנ"ח דלא רמיא, ולגבי לקוחות אנן חיישינן דלא לוה, ונ"ל דפרכת הש"ס דבאומר פרעתי נאמן במגו דלא לויתי, ודוקא בהקנאה דל"ש לא לוה, בזה א"נ לומר פרעתי, אבל בלא הקנאה נאמן במגו, דהא שמואל ס"ל דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף.
ולפ"ז קשה באמת, דלוקי בחייב מודה, והא דלא יחזיר, היינו כיון דהוא אלו טען פרעתי נאמן במגו דלא לוה, מש"ה אנן טענינן פרעתי, ואינו נאמן בהודאתו לחוב ללקוחות, כנראה מהש"כ (סי' צ"ט ס"ק י"ב) דאף היכי דנאמן רק במגו לא מהני הודאתו לחוב לאחרים.
והי' נ"ל דהא בלא"ה קשה לשיטת התוס' דאף קיום לא מהני דבריעותא דנפילה אמרינן דימה וזייף, והא דשמואל דמצא הקנאה יחזיר, כ"ז שלא אמר מזוייף אנן לא טענינן דימה וזייף, מכל מקום הא עדיין קשה אמאי יחזיר נטעון עבורו שפרע דנאמן במגו דדימה וזייף.
ולזה אפשר דמוכח לשמואל, דשטרי בידך מאי בעי אלים כ"כ דאפילו בריעותא דנפלה לא חיישינן לפשיטי דספרי זייר ליה, א"כ מוכרחים לומר דאינו מצוי כלל וכלל להניח שטר פרע, והוי ג"כ בכלל לא שכיחי ולא טענינן, ומש"ה שפיר פרכינן בחייב מודה אמאי לא יחזיר, דאנן לא טענינן פרוע, דלשמואל הוי בכלל לא שכיחי.
אבל מה אעשה, דהא התוס' לא ס"ל כן, דהא כתבו דע"כ אין זה ראיה דלא טענינן מזוייף דמ"מ יחזיר, דהא נטען פרוע במגו דמזוייף, הרי דס"ל דאף לשמואל טענינן פרוע, ולא מקרי מלתא דל"ש, א"כ יקשה כנ"ל הן על מימרא דשמואל דנטעון פרוע במגו דמזוייף, הן על פרכת הש"ס על חייב מודה, וצ"ע (ועי' ח"א סי' קצ"ז).
בא"ד אלא ה"ט דלא יחזיר כיון דאתרע בנפילה, ולענ"ד אפשר לומר בדרך אחר והוא מבואר בטור חוה"מ (סי' מ"ו) שכ' בשם רב שרירא גאון ועיין בש"ך שם הא דמהני קיום ע"י דמיון חתימות כיון דמן התורה לא בעי קיום אלא דרבנן הוא דאצטריך קיום משום הכי מהני קיום גרוע. אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא מהני קיום דדמיון חתימות. ובעי' שיעידו החתומים שזה כתב ידן. ולפי זה יש לומר דבנפל כיון דאתרע בנפילה גם מדאורייתא חיישי' למזוייף ובעי' קיום מן התורה. וא"כ מש"ה לא יחזיר דכיון דנפל בעי' קיום גמור ע"י עדות העדים וחיישי' דאם יוחזר למלוה כשיבא לב"ד ולא ידעו מהנפילה ויקיימו ע"י דמיון חתימות. ובאמת לא מהני כיון דנפל. וק"ל.
כתב הר"ן (קמד ע"א) דהא דפרכינן כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מגבי גבי. אף דכשיבא לגבות נטעון מזוייף. מ"מ אף ע"י קיום אינו ראוי לגבות דאנן נטעון שמא כ' ללוות ולא לוה והוא טען מזוייף משום מלתא דלא רמי' עליה. ולכאורה תמוה לי דהר"ן סותר עצמו לדבריו סוף גיטין (קפט ע"ב) במ"ש להשיג על הרמב"ן די"ל דשמואל ס' דל"א עבחז"ל והא דקאמר אומר היה ר"מ היינו דבעי לאוקמי מתני' בכל שטרות אף בהקנאה ע"ש והא לשיטת הר"ן הנ"ל אף אם מיירי בהקנאה אינו מוכרח דאומר הי' ר"מ דהא בהקנאה ממילא ליכא קושי' דמבנ"ח מגבי גבי דהא כשיבוא לגבות נטעון אנן מזוייף. ולשמא כ' ללות ל"ש בהקנאה והוא לכאורה קושי' אלימתא. ונראה דלק"מ דהכי אמרי' דשמואל ס"ל דמתני' מיירי בכל שטרות בין בהקנאה בין בלא הקנאה. מש"ה א"א לומר דמיירי בחייב מודה דא"כ בהקנאה ביש בו אחריות אמאי ל"י, אע"כ דמיירי באין חייב מודה וא"כ יקשה בהיפוך בשטרי דלאו הקנאה באין חייב מודה אמאי יחזיר הא מבנ"ח גבי ונטעון אנן כ' ללות ולא לוה. אע"כ דאומר היה ר"מ וכו'. והוא נכון ואמת בעזה"י.
כתב הפנ"י דהנ"מ בין אם טעני' מזוייף ללקוחות או לא דנ"מ בשליח שמביא גט בא"י ולא אמר בפ"נ דאם טענינן מזוייף א"י לגבות כתובה עיי"ש, ולכאורה הדברים תמוהים דהא גם אם לא טענינן מזוייף נטעון פרוע, דהבעל נאמן במגו דמזוייף, אבל באמת ניחא, דהא התוס' ס"פ הכותב הקשו על מגו דלא גרשתיך הא יתחייב שאר כסות ועונה, ותירצו דהוי טענו חיטים והודה בשעורים, וזה שייך בהיא טוענת ברי גירשתני דמודית או דמוחלת שאין לה מזונות, אבל בזה דהשליח מביא לה הגט דהיא טוענת עפ"י עד שהיא עושה ותובת כתובה אם הבעל יטעון מזוייף, יצטרך ליתן מזונות, דהיא לא הודית כלל, ולא מחלה רק שתבעה עפ"י העד, ואם הבעל אומר דהעד משקר בזה לא פקע זכותה מחיוב מזונות, א"כ אין הבעל נאמן פרוע במגו דמזוייף.
דף ב:
אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א, אף דהשליח מעיד קודם הגירושין שגט זה כשר לגרש בו דנכתב לשמה, ובזה עתה אינו מוציאה מחזקתה דהא גם כפי עדותו עתה היא אשת איש אלא שמעיד דאפשר לגרשה בגט זה וזה אינו נגד החזקה דהא פשיטא דיכול לגרשה בגט כשר, אעפ"כ מיקרי חזקת איסור במה דנדון אחר הנתינה דמגורשת ע"י גט זה עפ"י עדות העד.
שם ואפילו לר"מ דחייש למעוטא. לכאורה קשה להפוסקים דאף לרבנן דר"מ מ"מ לחומרא אמרי' סמוך מעוטא לחזקה א"כ גם לרבנן קשה דנימא סמוך מעוטא לחזקה חזקת אשת איש. ואפשר דהנך פוסקים ס"ל כמ"ש הר"ן קדושין פ"ג בסוגיא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא באתחזק איסורא. א"כ לא מצי למיפרך מכח סמוך מיעוט לחזקה כיון דמכח החזקה נעשה פלגא ופלגא הוי ספק בלי חזקת איסור. וע"א נאמן. לזה פריך רק לר"מ דחייש למעוטא ואף בלי חזקה חיישי' ממילא נתקיימה החזקה לדונו בחזקת איסור ולא מהני ע"א. וצ"ע. (עי' מש"כ לק' בתוד"ה הוי).
רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין. וממילא שיילי' לי'. לכאורה קשה דהכא נקט רש"י בפשיטות דשיילינן ליה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י כמסתפק או דשיילינן ליה או דאמרי' דסתמא לשמה קמסהיד. ונראה דלשיטת תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך היינו דדלמא משכח כתוב ועומד מאיש ששמו כשמו ממילא ניחא קושי' תוס' ד"ה לפי דאמאי לא נקט משום מחובר דהא לענין מחובר ל"ש דאשכח שמו כשמו דמה בכך הא בין כך וב"כ לא כתבו במחובר, כיון דקיימא לן סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואף דלהס"ד דהש"ס דסופרים אין בקיאין יקשה מ"ש דנקט לשמה ולא מחובר. די"ל דבאמת לאו דוקא נקט לשמה דה"ה מחובר דמה דהקשו תוס' ע"ז מדפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר אינו קושיא לרש"י די"ל דפרכת הש"ס לקמן למסקנא דספרי מגמר גמירי והחשש רק דמשכח שמו כשמו וזהו ל"ש לענין מחובר כנ"ל באופן דלהס"ד דסופרים אין בקיאין לשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. אבל למסקנא דמגמר גמירי לשמה הוא דוקא. ויעויין בר"ן דאסבר לן סברא דסתמא לשמה קמסהיד היינו כיון דאמירתו הוא רק מטעם לשמה ממילא ע"ז מסהיד דהוי לשמה. הנה כ"ז הוא אם אמרי' דרק משום לשמה מסהדי אבל אי נימא דגם משום שאר פסולים כגון מחובר וכדומה מסהדי ל"ש סתמא לשמה דדלמא על מחובר וכיוצא מסהיד. ולפ"ז ניחא דלהס"ד דלשמה לאו דוקא ס"ל לרש"י בהחלט דשיילי' ליה על לשמה ועל מחובר וכדומה כיון דל"ש סתמא לשמה. אבל למסקנא דלשמה דוקא מסופק רש"י אי שיילי' או נימא סתמא לשמה. וק"ל (ע' מ"ש רבינו בזה בהמשניות מס' גיטין אות ב' הג"ה ונעתק לפנינו).
לענ"ד י"ל בכוונת רש"י עפ"י דברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאים וכו' ומפרש ר"ת דבכל הלכות גיטין בקיאים וכו' והא דפי' הקונטרס דממילא שיילי' וכו' ואומר ר"י דמסתמא לשמה מסהיד. נראה מהמשך דבריהם דאי הוי אמרי' דלשמה לאו בדוקא אלא גם משום מחובר וכדומה פסול באמת היו צריכים למישיילי' דלא היה שייך לומר דסתמא לשמה מסהיד כיון דאין ידוע לשליח על מה דהצריכו להעיד בשביל זה. וכ"כ המפרשים, והנה בעיקר קושיא דאמאי נקט רבה לשמה ולא נקט אינך פסולי'. זהו שייך רק לס"ד. אבל למה דמסיק דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך ופירש"י דלמא דאשכח דכתוב ועומד לשם א' מבני עירו ונמלך הוא לגרש. ממילא זהו שייך רק לענין לשמה אבל לאינך דברים ליכא חשש דהא הסופר מגמר גמר ובודאי כתב כדינו בלי פיסול. ומה"ט ליתא לקושית תוס' דאם נימא דלשמה לאו דוקא הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. הא ג"ז נכלל בכלל מוליך ומביא. די"ל דהתם קאי למסקנא דהחשש רק משום לשמה. לפ"ז י"ל דבתחלת הסוגיא דאין בקיאים היינו דלא בקיאי' בדינים וממילא לשמה הוא לאו דוקא דהצריכוהו לומר בפ"ג גם משום אינך פסולים בזה כ' רש"י דשיילי' ליה אם נכתב לשמה וה"ה דשיילי' לי' על שארי פסולים. אבל לבתר דמסקי' סתם ספרי ממילא החשש רק משום לשמה מש"ה כ' רש"י די"ל דסתמא לשמה מסהיד. גם לפי אידך טעמא דכ' הר"ן דל"צ לשיילי' כיון שהוא שלוחו של בעל זה ואומר בפ"נ תולין להקל ואמרי' שבעלה של זו כתב וכו' זהו לא שייך רק למסקנא דהחשש רק לשמא נכתב לשם אחר ונמלך הוא לגרש. אבל לס"ד דאין בקיאים מה בכך דתולין דהבעל זה כתבו מ"מ החשש דהבעל זה כתבו בפסולים אחרים מש"ה כ' רש"י דשיילינן לי'.
והנה בעיקר קושית תוס' הנ"ל מהא דפרכינן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר. לכאורה תמוה דהא מ"מ בלאו פסול מחובר צריך ג"כ לומר בפ"נ בשביל פסול דלשמה א"כ מהא דשוו למוליך ומביא לא נשמע פסול מחובר מש"ה פרכינן דליחשוב מחובר. והא דפריך ממחוב' ולא בהיפוך דמדין מוליך ומביא לא נשמע פסול דשלא לשמה דדלמא צ"ל בפ"נ משום מחובר. זה אינו דאם מחובר פסול משום ג"ש דלה לה ממילא גם שלא לשמה פסול. ורק בהיפוך י"ל דדלמא שלא לשמה פסול. משום דלה דכתיב בשפחה הוא לה לשמה ול"צ בזה לג"ש דלה לה אבל מחובר דאיתא מוכתב ונתן דאינו מחוסר קציצה דזהו נכתב רק בגט אשה לא ידענו דפסול בשיחרור והכי דייק לישנא דרש"י לקמן דף ט' ע"ב דעל מה דפרכי' והאיכא מחובר כ' דכתיב וכתב ונתן ושחרור ילפי' לה לה מאשה. ולא נקט רש"י כן מקודם לזה במאי דפרכי והאיכא לשמה. והיינו כנ"ל דלענין לשמה דאתי' מן לה בעצמו ל"צ לגז"ש דמלה דכתיב בשחרור דרשינן לה לשמה ורק לענין מחובר צריכין מדין גז"ש. וא"כ לכאורה אין התחלה לקושית התוס'. אח"כ אמרו לי שהקשה כן בפ"י.
ולענ"ד בהקדם דברי תוס' ג' ב' ד"ה דתנן אין כותבים וכו' ותימא לר"י דהכא משמע דלא מתוקמא כר"מ וכו' ביאור דבריהם דאף די"ל דעיקר הטעם דהולד ממזר כיון דלא אמר בפנ"ח. ובפנ"כ דנקט היינו דרך גררא בעלמא מ"מ הא לר"מ לא נתקן מעולם לומר בפנ"כ וליכ' זה נוסחא כלל ל"ש לומר דנקטה אגב גררא. ואף לתירוצם ב' שתירצו בתחלה דפירכת הש"ס חתימה בעי כתיבה לא בעי היינו ואמאי קתני בסיפא דאי לא אמר בפנ"כ פסול. אבל על גוף התקנה י"ל דתקנו כן משום דלכתחילה וא"כ שפיר י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום לכתחילה ומש"ה נקט ר"מ ול"א בפנ"כ ובפנ"ח והולד ממזר משום דלא אמר בפנ"ח. וביותר י"ל דהא לכאורה קשה על תירוצם הנ"ל דהא י"ל כיון דהוצרכו לתקן בפנ"כ משום לכתחלה תקנו זה ג"כ משום אחלופי כמ"ש תוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה רבה אית ליה דרבא עיי"ש. וא"כ י"ל דגם אם התקנה בפנ"כ רק משום לכתחילה. מ"מ כיון דתקנו שיאמר כן תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ זהו רק למסקנא דלרבה ג"כ משום קיום וא"כ בפנ"ח הוא באמת גם משום קיום בזה שייך אחלופי משום קיום דעלמא. אבל להס"ד דהש"ס הכא דרבה לית ליה דרבא ואין בעדות דבפני נחתם ענין קיום ל"ש כלל אחלופי. וא"כ למסקנא שפיר י"ל דלר"מ ג"כ בפני נכתב מעכב בדיעבד דקתני משום לכתחילה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ שפיר הקשו דכל בנין דתוס' רק למה דנקט הש"ס תחלה הקושי' כתיבה לא בעי דתנן אין כותבים במחובר. וא"כ י"ל דלכתחלה בעינן כתיבה לשמה גזירה אטו חתימה כמו מחובר. מש"ה הקשו דדלמא התקנה משום לכתחלה. אבל באמת למה דאמרי' אח"כ והא אר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וכו' וכ' תוס' שם דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה וחילקו שם בין לשמה ובין מחובר. א"כ שפיר קשה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דהא אפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ואמאי נקט ר"מ בלישני' ול"א בפנ"כ דמשמע דהתקנה היה לומר כך. ואי דנימא דתקנו משום מחובר דלכתחילה פסול ותקנו ג"כ משום אחלופי. מ"מ קושייתם למה דהוכיחו בשמעתין דוק' משום לשמה תקנו ולא משום מחובר. וביותר דלהך תירוצם הנ"ל דפירכת הש"ס כתיבה לא בעי קאי על סיפא דמתני' דאם ל"א בפנ"כ פסול. ובררנו דהיינו לס"ד דרבה לית ליה דרבא וליכא משום אחלופי. והא מ"מ קשה למסקנא למה צריך לשנויי (כר"א) דמשום מזוייף מתוכו הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא י"ל דכיון דתקנו משום לכתחי' תקנו ג"כ משום אחלופי ונצטרך לומר דכל הסוגיא קאי רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא וזה דוחק כמ"ש תוס' (ע"א שם) בד"ה מאן האי תנא. ואך באמת לק"מ דהא אחר דפריך מדר"נ דאומר היה ר"מ וכו' דאפילו לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה מוכרחים לתירוצא דהש"ס דמזוייף מתוכו. או לשינויי דרב אשי ה"מ ר"י היא. וא"כ אי נימא דתקנו ג"כ משום מחובר עדיין קשה הא למסקנא ל"צ כלל להנך שינויי דהא י"ל דתקנו משום מחובר ולענין לכתחילה ותקנו ג"כ משום אחלופי. ואי דצריכא לתרוצא על לישנא דרבה דנקט מטעם לשמה היא גופה קשה דלפי תירוצא דהש"ס אתי מתני רק כר"א או כר"י אמאי נקט באמת רבה משום לשמה לנקוט משום מחובר ואתי' כב"ע /כר"ע/. אע"כ מוכח להך תירוצא דלא תקנו רק משום לשמה [ומה דלא נקט תוס' בשמעתין זה להוכח' דתקנו רק משום לשמה. היינו דהא י"ל כתירוצם קמא דמשום לכתחילה בעלמא לא היו מתקנים כלל] וא"כ שפיר הניחו תוס' קושייתם בתמי' מתקיימת דלר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ דבממנ"פ לתירוצם קמא הא לא תקנו כלל משום לכתחילה. ולאידך תירוצא הנ"ל הא מוכח דמשום מחובר לא תקנו וכיון דאפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה לר"מ למה תקנו כלל בפנ"כ. ואחרי כל אלה מובנים היטב דברי תוס' שהתחלנו דשפיר הוכיחו מפרכת הש"ס והאיכא מחובר דהא נכלל בכלל מוליך ומביא ואי דאף אם מחובר היה כשר צריך לומר משום לשמה. הא שם מוקמי' להך ברייתא כר"מ דע"ח כרתי ולפי הך סברא דמשום מחובר ג"כ תקנו א"כ לר"מ צריך לומר בפנ"כ משום מחובר לענין לכתחלה. וא"כ שפיר נכלל בכלל מוליך ומביא דהא מטעם לשמה לא היה צ"ל בפנ"כ דהא אפי' לכתחילה ל"צ כתיבה לשמה ומוכח שפיר מדין מוליך ומביא דמחובר פסול בשחרור וממילא גם שלא לשמו פסול כנ"ל. אע"כ דמשום מחובר לא תקנו כלל ודברי תוס' ברורים ומאירים.
רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריך. כגון שנכתב לשם א' מבני עירו וכו'. לכאורה קשה דליסגי באמירת בפנ"כ לחוד כיון דנכתב לבעל האשה הזאת ומה חשש עוד. ואי דחיישי' שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו הבעל לאחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש בו את אשתו. וחזר ונתן הגט לבעל הזה. מ"מ קשה דאם ניחוש לזה בלא"ה פסול דשלא לשמו הוא כיון דהעדים חתמו לאיש אחר ממילא לא העידו על הגירושין של בעל זה וחתימתן לאו כלום היא. ובלא"ה קשה איך שייך גבי חתימה שלא לשמה דכל שלא חתמו לשם בעל זה להעיד שמגרש אשתו ממילא ליכא עדות כלל. רק גבי סופר שייך שכ' להתלמד אבל גבי עדים אם חותמים להתלמד ליכא עדות כלל. ואף בשאר שטרות הוא פסול רק להפוסקים דסוברים דעדים בעי שיאמרו בפירוש שחותמים לשמה ניחא דעדים יחתמו לבעל זה ואפ"ה הוי שלא לשמה אינם אומרים בפירוש שחתימתן לשמה. אבל לאינך שיטות דלא בעי אמירה בפירוש קשה. ואולי י"ל דהכי חיישי' דחתמו לגרש בו א' משתי נשיו לאיזה שתצא מפתח ביתו תחילה דמכח דאין ברירה הוי שלא לשמה. כמבואר לקמן. וא"כ עכ"פ בין כך וב"כ לפירש"י דכולם בקיאים דיני דלשמה והחשש רק משום שמו כשמו. האיך שייך כן בעדים דאם חתמו לאיש אחר לא מקרי עדות כלל. ואם נדחוק דגבי עדים באמת איכא מעוטא דמעוטא דלא בקיאים בלשמה. והא דהוצרך לומר בסופר טעם דשמו כשמו ולא ניחא ליה ג"כ משום מעוטא דמעוטא דלישנא דהש"ס סתם ספרי דדייני משמע דכלהו בקיאין. מ"מ היא גופא קשיא על הגמרא כיון דמעיקרא היה ס"ל דהוי רק רוב ועלה קאמר ואפי' לר"מ כו' למה הוצרך לחדש דסתם ספרי מגמר גמירי וכלהו בקיאין לימא דהוי עכ"פ מעוטא דמעוטא כיון דעכ"פ צ"ל כן גבי חשש דהעדים. וצע"ג.
תד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. דבריהם תמוהים דהא בפשוטו י"ל הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר היינו דממוליך ומביא לא נשמע הדין דמחובר פסול בשחרור דהרי אף אם היה מחובר כשר מ"מ היה צ"ל בפני נכתב משום לשמה. בשלמא בהיפוך ל"ק דלא נשמע הדין דשלא לשמה פסול דדלמא מוליך ומביא משום מחובר די"ל דאם מחובר פסול בשחרור ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה ממילא גם לענין לשמה כן. ולזה פרכי' רק והא איכא מחובר דהא י"ל דמוליך ומביא משום לשמה והיינו דגם בשחרור דכ' כי חופשה לא ניתן לה דרשי' נמי לה לשמה. אבל מחובר דליכא לימוד גבי עבד רק מגז"ש לא ידענו. אח"כ הראו לי דגם הפ"י כתב כן. וזהו לכאורה תמי' גדולה על התוס'.
והנלע"ד דלכאורה קשה איך עלה על דעתם דה"ה מחובר ולא בדוקא נקט משום לשמה. הא בסוגיא פרכי' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ועלה אמרי' וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכו' והאר"נ אומר הי' ר' מאיר. ע' בתוס' שם דאפי' לכתחילה מותר לכתוב שלא לשמה ומחלקים בין לשמה דל"ש למגזר כתיבה אטו חתימה ובין מחובר דגזרי' אטו חתימה. ע' היטב. א"כ קשה מה פריך הש"ס נהי דלשמה לא בעי בכתיבה לר"מ. הא י"ל דתקנו משום מחובר. ובהכרח צ"ל דאף דנקטינן השתא דה"ה מחובר מ"מ מדנקט רבה לשמה ולא נקט מחובר משמע דמשום לשמה לחוד מספיק הטעם לזה פרכי' כתיבה לא בעי וכו' וליכא בכתיבה רק משום מחובר והיה לו לרבה למנקט מחובר. וע"ז משנינן ר"א היא ומשום מזוייף מתוכו ומספיק בטעם לשמה לחוד ויעויין עוד בתוס' לקמן בסוגיא דהניחו בקושיא דלר"מ אמאי תקנו בפנ"כ הא כתיבה לא בעי לשמה. ואמאי נקט ר"מ בלישנא ול"א בפנ"כ ובפנ"ח יוציא. ובתוס' ב"מ (דף נא) נדחקו דבפנ"כ לאו דוקא ושיגרא דלישנא היא, הנה כ"ז לפי האמת דמסקו התוס' דמשום מחובר לא חיישי' דבקיאין בדינא דמחובר. אבל אם נימא דלשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. וצ"ל פירכת הש"ס כתיבה לא בעי. סובב הכל על לישנא דרבה דנקט משום לשמה א"כ ממילא גם לר' מאיר צ"ל בפנ"כ משום מחובר. והנה לא מבעיא לפי תירוץ ב' דתוס' דלקמן דגם משום לכתחלה תקנו לומר בפנ"כ אלא דפירכת הש"ס על מה דקתני ברפ"ב אמר בפנ"ח ולא אמר בפנ"כ פסול. בודאי י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר דהא עכ"פ לכתחלה פסול במחובר. ובאמת בדיעבד אם אמר בפנ"ח לחוד ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ. והא דקתני בדר"מ ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר. היינו משום בפנ"ח ואגב גררא נקט בפנ"כ כיון דעכ"פ ענין בפנ"כ הוא בעולם. גם לר"מ אינו דוחק כ"כ לומר דשגירת לישנא הוא ובפרט לפ"מ דנכתב לקמן דכוונת תוס' על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח אבל בא' אף בדיעבד פסול אם לא אמר בפנ"כ דכיון דתקנו משום לכתחלה תקנו ג"כ משום איחלופי. וכמו שיתבאר בדברינו בארוכה בעזה"י. ממילא ניחא ביותר דגם לר"מ תקנו בפנ"כ משום לכתחלה דמחובר וממילא תקנו ג"כ משום איחלופי אף דבדיעבד פסול משום אחלופי, אלא אפי' לתירוץ א' דתוס' לקמן דמשום לכתחילה לא תקנו בפנ"כ. מ"מ י"ל דרבה ס"ל דחתמו היינו תורף ור"א היא ממילא י"ל דלר"מ אפי' דיעבד פסול מחובר מדרבנן אטו חתימה כיון דבלא"ה צריכים לחלק בין לשמה ובין מחובר לענין לכתחילה ה"נ י"ל דבמחובר אפי' דיעבד פסול.
ולפ"ז דברי תוספות נכונים וברורים. ושיעור דבריהם כך הם דאם איתא דלשמה לאו דוקא אלא דה"ה מחובר וא"כ ממילא גם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר. ואם כן מה פרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר. הא י"ל דברייתא אתי' כר"מ ובפרט דהא חזינן דלבתר דמשנינן לקמן דפסולי דאורייתא לא חשיב וערכאות דרבנן דעדי מסירה כרתי פרכי' עלה מהא מדסיפא ר"ש כו' מבואר דדעת המקשן דהיינו ת"ק דהברייתא דערכאות ס"ל דעדי חתימה כרתי. וא"כ ממילא שמעי' מחובר מדין מוליך ומביא כיון דקתני דשוין ג"כ לשחרור עבדים לענין מוליך ומביא. והיינו כמו דצ"ל בגט אשה גם בפנ"כ ה"נ בשחרור וא"כ ע"כ משום מחובר דהא לר"מ ליכא טעמא אחרינא על בפנ"כ רק משום מחובר. וכיון דידענו דמחובר פסול בשחרור ממילא גם שלא לשמה פסול כיון דמחובר פסול משום גז"ש דלה לה ה"נ לשמה. ולזה הוכיחו תוס' דמשום מחובר ליכא תקנה כלל דבקיאין בדינא. וע"כ באמת צ"ל לר"מ אין צ"ל בפנ"כ. או דיש טעם אחר ושפיר פרכי' והא איכא מחובר והוא נכון בעזה"י. ואולי חנני ד' לכוין דרך האמת (ועי' מש"כ לק' דף ג' ב' תוד"ה דתנן).
בא"ד אלמא לרבה דוקא נקט לשמה. ק"ל הא לפי המסקנא דסתם ספרי מגמר גמירי אלא (דאשכח) משום דאיכא דמשכח שמו כשמו, וזהו ל"ש לענין מחובר דהא גם אם כ' הסופר לשם יב"ש אחר לא כ' אמחובר, וגם אף לתוס' דפירשו משום דחיישי' דלהתלמד כתב, מ"מ ל"ש חשש מחובר אלא היכי דכ' להתלמד וא"כ בכל חשש מחובר הוי ממילא שלא לשמו ומש"ה נקט לשמו וצ"ע.
תוד"ה דאתיוה דאינו חשוד להכשילה, ומה דהצריכו לומר השליח בפ"נ ובפ"נ והאמינוהו בכך ולא האמינוהו לומר שליח אני מהבעל, וממילא ליכא חשש, צ"ל כמ"ש המהר"ם שי"ף דבאומר בפני מידק דייק יותר.
בשו"ע סי' קמ"ב ס"א בהגה י"א דאם יש לשליח הרשאה וכו' וי"ח דהרשאה לא מהני קיום, ובד"מ שבטור אות ב' סיים דאיכא למיחש שמא אותו גט נאבד וזה מזוייף, וז"ל הריב"ש דאפילו בחד שליח ואחר לצרף עם השליח להעיד על השליחות דכתבו הפוסקים דמהני וא"צ לומר בפ"נ דהוי כאתיוהו בי תרי, דכיון דיש עדים שהוא שליח בגט זה כדי לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער, מ"מ אפשר דדוקא כשהעד המצטרף להשליח הוא עתה בכאן עם השליח ומכיר הגט בטב"ע או בסימן מובהק ומעיד שעל גט זה נעשה שליח ואז הוי כנתקיים הגט זה בחותמיו, כיון דמיד בעל בא לו, אבל בנ"ד אעפ"י שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו לשליח ומסר גט כשר בידו ופ' ופ' עדיו, מ"מ אפשר שאותו הגט נאבד וזה מזוייף, ואעפ"י שאין חוששין לזה מ"מ אין גט זה מקויים אלא בקיום הגט ולא בתקנת חז"ל עכ"ל וכן נראה להדיא דעת הרא"ש ממ"ש ריש גיטין וכן נראה מסברא וכו' כי היכי דיקיים השליח כתב השליחות יקיים חתימת הגט עכ"ל, מבואר דאף בקיום שטר שליחות צריך ג"כ קיום חתימת הגט, והרי הרא"ש כתב מקודם בההיא דאתיוה בי תרי כדברי תוס' הנ"ל, א"ו דס"ל לחלק, דוקא בההיא דאתיוה שהם אומרים ששלחם בגט זה והוי עדים שנתגרשה, אבל עדים שמסר לו גט לגרש, זהו לא הוי כעידי גירושין, וה"נ דעת הרמ"ה בטור וש"ע שם סעיף ה' אם יש עדים שהבעל מסר לסומא גט זה וכו' מדנקט גט זה דוקא משמע דמסר לו גט בעלמא לא מהני, וכדעת הריב"ש הנ"ל.
תוד"ה ע"א וכשעברו שבעה טהורה ממילא, עיקר סברת תוס' דמה שאומרת עכשיו שספרה ז' נקיים לא הוי נגד החזקה דמה שידענו מקודם דראתה דם קודם הז' ימים, אותה ראיה אינה מזקת ואינה גורמת לאסרה עתה אחר עבור ז' ימים, דמשום אותה ראיה לחוד ממילא מותרת עכשיו כיון שעברו ז' ימים, אלא דבאת לאסרה שמא ראתה ג"כ אח"כ וע"ז לא נתחזקה שתראה עוד, משו"ה לגבי ראיה האחרת לא מיקרי חזקת איסור.
תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה. משמע דלא אתחזק נאמן דהוי דבר שבערוה דלמאי הוצרכו לומר דהש"ס ר"ל בדרך את"ל דבאתחזק איסורא נאמן דהוי דבר שבערוה, ולא נקטו בפשוטו דפרכינן בדרך ב' קושיות, הא', באתחזק, הב', אף אם לא אתחזק הוי דבר שבערוה, מזה נשמע לכאורה דס"ל דבלא אתחזק קל בדבר שבערוה נאמן.
ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה להפוסקים דגם לדרבנן דר' מאיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, אם כן איך אמרינן שם רוב בקיאין הן ואפילו לר"מ וכו', הא גם לרבנן לא מהני רוב בקיאין דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולזה י"ל דלרבנן דמכח סמוך מיעוטא לחזקה ונעשה פלגא ופלגא, א"כ הוי ספק בלא חזקה דנאמן גם בדבר שבערוה אבל לר"מ דבלא החזקה חיישינן למיעוטא נשאר החזקה בתקפו ואין הע"א נאמן.
אולם מסוף דברי תוס' נשמע בהיפוך מדכתבו דאצטרך וספרה לה דס"ד דהוי דבר שבערוה מבואר דאלו הי' דבר שבערוה לא היתה נאמנת, אף דליכא חזקת איסור.
ובדברי תוס' קשה לי, למאי הוצרכו לדחוק דהוי ס"ד דהוי דבר שבערוה, הא מקודם הקשו, דאמאי נאמנת על הספירה, הא אתחזק איסורא, ותירצו דלא מקרי אתחזק איסורא דאינה בחזקת שתראה עוד. הרי דהסברא פשוטה הי' להם דמקרי אתחזק איסורא, אלא דתירצו דמ"מ י"ל דלא מקרי אתחזק איסורא, א"כ דלמא זהו גופא הוא האיבעיא אם ע"א נאמן אפילו באתחזק, דגם זה יכולין ללמוד מן וספרה לה דמקרי אתחזק איסורא, או דיש ללמוד רק בלא אתחזק דספירה לא מקרי אתחזק, וצ"ע.
וכן משמע מהר"ן שם (דף קע"ב) שכ' הו"ל דבר שבערוה ואין פחות מב' אף דלא אתחזק איסורא עכ"ל, [ואולם מדברי הר"ן קדושין (דף רל"ד) משמע בהיפוך דדוקא להוציא מחזקתו א"נ]. (ועי' שו"ת סי' ק"ז).
כתב מעכ"ת בישוב קושייתי על סתירת הר"ן מגיטין לקדושין, ותוכן דברי רומ"פ דדברי הר"ן רק בע"א דמתיר במעשה דידי' וכו'.
לשון הר"ן לא משמע כן, דהא כתב לחלק, דהא דבמת בעלה בעי טעמא לעיגונא דהתם אתחזק איסורא משמע בלאו הכי היה נאמן בדבר שבערוה.
בא"ד וא"ת אי ע"א וכו' אמאי איצטריך וספר' לה. ק"ל הא תוס' כ' לעיל א"כ אפי' אתחזק איסורא הרי דבפשיטות מקרי זה אתחזק איסורא אלא דתירצו דאינה בחזקת שתראה כל שעה וכו' וא"כ י"ל בפשיטות דזהו גופ' האיבעי דהש"ס אם נוכל למילף מוספרה גם באתחזק איסור וכקושי' תוס' או דליכא למילף כולי האי דהתם אינה בחזקת שתראה כל שעה וצ"ע.
בסה"ד דחשיב כמו דבר שבערוה. עיין מהרי"ק שורש עב.
תד"ה ורבנן הוא דאצריך. פסול לגרש בו לר"מ וכו'. נראה ביאור דבריהם דהא דאף במקום דחיישינן לב' יב"ש כמו בנפל הגט ושיירות מצויות לר"ז דס"ל בחד לישנא דחיישי' מ"מ מקרי מוכח מתוכו כיון דאנן לא ידעי' מן יב"ש אחר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כ"ד ע"א) ד"ה בעידי מסירה. מ"מ קושייתם בדרך ממנ"פ והיינו לרבה לשיטתי' דס"ל בסוגיא דשיירות מצויות דאף בנפל ל"ח רק בשיירות מצויות והוחזקו. לזה בממנ"פ למאי תקנו לומר בפנ"כ דהא בלא הוחזקו ל"ח כלל לב' יב"ש. ואם יהיה לפעמים הוחזקו בלא"ה פסול מטעם מוכח מתוכו. אולם למה שכ' תוס' אח"כ ואפי' לר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח. לא זכיתי להבין דאמאי לא הקשו בפשוטו יותר דבהוחזקו אמאי לא ניחוש אולי אינו שליח מבעל האשה הזאת. ודלמא יב"ש אחר שלחו. וכיון דהוי ספק גמור א"א להאמין להשליח דהוי דבר שבערוה. ואם נדחוק דמיירי שבידו כתב הרשאה ומשולש יב"ש בן יעקב ששלח גט לאשתו. ורק בגט לא נשלש ונכתב רק יב"ש ואתחזק עוד יב"ש אחר. וא"כ מוכח דבעל של האשה הזאת שלח גט על ידו ומסתמא זה הגט שבידו א"כ גם ע"מ יודעים שהבעל עשאו שליח ע"י כתב הרשאה כיון דהב"ד דנין לודאי מכח ההרשאה זהו הגט שנשלח מבעל זה ממילא מקרי בירור ויודעים עידי המסירה שכן הוא.
גם ביסוד דבריהם שצריכים ע"מ שידעו שהבעל עשאו שליח. לא ידעתי מאין פסיקא להו זה הא לקמן (דף פו) מסיק אביי נהי דכתיבה לשמה בעיא נתינה לשמה מי בעי. וא"כ י"ל דכמו שא"צ לידע שם באיזה גט מתגרשת זאת. ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל. והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח הזה ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד. הגע עצמך אשה שעשתה שליח לקבלה והבעל מוסר הגט להשליח הזה בע"מ. והע"מ א"י שהאשה עשתה שליח לקבלה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד ע"י אמירתה שעשתה שליח, הזה נימא ג"כ כיון דהע"מ לא ידעו בשעת מסירה שהשליח היה במקום האשה שהוא שליח לקבלה לא היה מסירה כדין. והרי היא משנה ערוכה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים ב' שיאמרו בפנינו אמר וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ ע"צ שידעו מהאמירה. ואעפ"כ מקרי ע"מ שהם מעידים רק שבא הגט מיד בעל לזה שאומר שהוא שליח קבלה ויבורר אח"כ אם האמת אתו. ה"נ מקרי ע"מ שמעידים שבא הגט לאשה מיד זה שאומר שבא בתורת שליחות מהבעל ויבורר אח"כ אם נאמן השליח ומהני אף לר' ירמיה לקמן (דף פו ע"ב) דס"ל דלר"א בעי נתינה מבוררת היינו דהתם נתערבו הגטין וא"י באיזה גט בא לגרש אותה. משא"כ הכא הם ע"מ שנמסר להאשה גט זה מהאיש אשר אומר שהוא שליח מהבעל הזה לכ"ע מקרי ע"מ, וד' יאיר עיני להבין דברי רבותינו הקדושים על בוריין לאמתה של תורה.
בא"ד ואומר ר"י דהא דאצרוך רבנן וכו'. קשה לי לפ"ז למאי הוצרכו תוספות לומר דלשמה ל"ד דה"ה מחובר וכיוצא בו הא בפשוטו נימא כיון דהסופר בקי בכל הדינים א"כ איך שייך החשש דמחובר, ודאי רק שכ' להתלמד במחובר. א"כ ממילא פסול משום שלא לשמה. וממילא נקט בקיצור משום שלא לשמה. גם קשה לי הא התוס' כ' ד"ה סתם ספרי דהוי כמו מעוטא דמעוטא א"כ בפשוטו ניחא דחיישינן למעוטא דמעוטא שכתבו שלא לשמה ולמאי הוצרכו לומר שכ' להתלמד. ולולי שאיני כדאי וידעתי חולשת שכלי וקוצר בינתי. היה נ"ל דדברי תוס' אלו הם משני בעלי תוס' ומאן דאמר הא לא אמר הא. דדברי תוס' אלו שכ' לשמה ל"ד היינו לפי שיטתם דסתם ספרי היינו מעוטא דמעוטא, וממילא שייך כן בכל הפסולים. ודברי תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין וד"ה סתם ספרי המה בחדא שיטה ודברי תוס' ד"ה ורבנן בשם ר"י הוא כן, כדעת ר"י דסתם ספרי היינו כולם בקיאין אלא דחיישי' דכ' להתלמד, ובאמת לשמה דוקא. ואולם מה דקשה לי איך שייך זה החשש בעדים. וא"כ בפנ"ח ל"ל, ונצטרך לומר דגבי עדים מעוטא אין בקיאין, ממילא גבי סופר נמי נימא כן. ואי מל' סתם ספרא, היא גופא תקשי על הש"ס דאמאי ל"א על סופר ועדים חד טעמא דהוי מעוטא דמעוטא, וכמו שהקשיתי לעיל על פירש"י ז"ל.
[תוס' ד"ה דאתויה בי תרי וכו' וקשה דאטו בכיפא וכו'. עי' מהרש"א ותירוצו דחוק, דתוס' כתבו כן לקמן בדרך תירץ על רש"י די"ל דלא בעי למנקט אלא הנהו דלמר צריך ולמר ל"צ, אבל לעשות קושי' מזה בודאי אינו.
וקושי' המהרש"א בפשוטו לק"מ, די"ל דקושיתם באמת על פירש"י לשיטתו דפי' דידעתי מהני וא"כ ע"כ אתיוהו בי תרי היינו בלא ידענו, ומה דלא מפרשי' הם לשיטתייהו דאתיוה בי תרי ואומרים ידענו, היינו באמת משום אידך קושייתם דלמ"ל דאתיוה בבי תרי. דגם בב' מן השוק ואומרי' ידענו מהני.]
[שם. תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה וכו'. ממה דלא פירשו כפשוטו דפרכת הש"ס ועוד דאף אם לא הי' איתחזק איסורא מ"מ הוי דבר שבערוה, נראה דס"ל, דבלא אתחזק גם בדבר שבערוה נאמן וכמ"ש הר"ן פ"ג דקידושין במתני' דהאומר קדשתי את בתי. [ודברי הר"ן שם סותרין לדבריו פ"ו דגיטין בההי' דצא וקדש לי אשה וכתבתי מזה בתשובה. ולפי"ז יקשה מ"ש אח"כ דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוי דבר שבערוה, הא בערוה ג"כ, בלא איתחזק מותר, ויתר הי' להו לומר דהוי באמת דבר שבערוה, ואשמעי' דמ"מ נאמן בלא אתחזק, ואם נימא דכוונתם דהי' ס"ד דמקרי אתחזק היכי דראתה, א"כ בפשוטו לא הקשו מידי די"ל דבזה גופא מספקא להש"ס, אם נימא דהיכי דראתה מקרי אתחזק ומוכח מפסוק דגם באתחזק ע"א נאמן או דלא מקרי אתחזק כיון דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, אע"כ דפסיקא להו בהחלט דודאי מקרי לא אתחזק, וא"כ גם אם הוי דבר שבערוה ל"צ קרא, וצ"ע.]
דף ג.
תוס' ד"ה האי כו' לא שייך למפרך. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדיקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא בעל ויערער בשקר. וה' יאיר עיני.
ואני בעניי נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דהתם יש לו סברת דייקא ונאמנות דע"א שלא לחוש לאיסור א"א ואנו דנין לודאי דמת בעלה. ממילא ליכא חשש לעז וערעור דודאי לא יבא בעלה ולא יהי' לעולם חומר בסופה, משא"כ הכא אמרי' אף דאנן ב"ד מחזקי' להאמין להשליח דנכתב לשמה ומתירין אותה בגט זה ולא דנין לספק, מ"מ שמא יבא הבעל ויערער בשקר ויהיה לעז, והיינו או שהעולם יאמינו ללעז, או אם יהיה ערעור בפנינו יהיה הגט פסול משום לעז ויהיה חומר בסופה, והוא נכון מאד בעזה"י.
בפשוטו יש חילוק דבמת בעלי דאנן סמכינן על סברת דייקא דודאי מת ואין אנו חוששים לאיסור א"א, ממילא ל"ש דהקולא חומרא דאם יבא בעלה, דהא אנן דנין דמת ולא יסתעף לעולם החומרא, וכיון דעל הדין דאיסור א"א סמכינן ע"ז דמת מכ"ש לסמוך שלא לחוש שיבא ויהי' לה חומרא, אבל לענין בפני נכתב שפיר פרכינן דאף דאנו דנין דהשליח אומר אמת, והיא גרושה בודאי מ"מ דלמא אתי בעל ומערער בשקר, ויהי' לה חומר דפסיל לגיטא, ותמיה על רבותינו בעלי תוס' דלא נחתו לזה.
תוד"ה חד ולמאי דס"ד כו'. (עי' חי' יבמות דף קי"ז).
[בפירש"י האי קולא חומרא הוא וכו' ואוקי חד לבהדי חד. ק' לי, כיון דהעד אתא תחילה והיתירוה לינשא הוי כב'. ובלא פירש"י הי' נראה דערעור הבעל עדיף, דהיכי דיש ערעור מהבע"ד עצמו לא מהני ע"א כיון דהבע"ד מכחישו, וצ"ע.]
דף ג:
גמרא אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. קשה לי דלמא רבה סבר כדשמואל לקמן (דף פו) דכתב סופר ועד בדיעבד כשר, ואפי' לכתחלה כשר בסופר מובהק, וע"כ משום דמסתמא הסופר כותב ג"כ בתורת עד, וא"כ ממילא בכל גיטין שבעולם ישנו ג' עדים הסופר וב' עדים, וא"כ אף דהכתיבה לא בעי לשמה, מ"מ חיישי' דהסופר כיון עצמו ג"כ לעד והוי חתימה שלא לשמה. והא ל"ל כיון דהסופר יודע דלכתחלה כתב סופר ועד פסול ויצטרך הבעל לחתום ב' עדים ממילא אינו מתכוין להעיד בתורת עד, דזהו טעות דא"כ אמאי הדין דכ' סופר ועד בדיעבד הולד כשר הא מכח דהדין דלכתחלה לא תנשא הסופר לא יכוין לעד. וממילא ליכא כאן רק ע"א. אע"כ דמ"מ אמרי' דהסופר כיון להעיד. או דממילא הוי עד דכתיבתו הוי עדות מעליא, א"כ ממילא בעי שיהא כתיבתו לשמה. לא מהדין כתיבה אלא מדין חתימה לשמה, וגם דוחק לומר דהא דכתב סופר ועד הולד כשר מיירי דוקא דידענו דהסופר ידע שהבעל לא יחתום רק ע"א דאז כיון להעיד, אבל היכא דב' עדים חתומים לא כיוון להעיד דמסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן דמשמע דגם בסתם כתב סופר ועד כשר בדיעבד. וע"כ דהסופר מכוין תמיד להעיד. א"כ יקשה כנ"ל. ומהכרח קושיא זו נלענ"ד באם יש הרבה עדים חתומים וקצתם חתמו שלא לשמה דהגט כשר ע"י אינך חתימות דחתמו לשמה דבפסול זה שלא לשמה אין הפסול מתפשט על כל העדים ואינו דומה לנמצא א' מהן קרוב או פסול, דהתם הפסול בגופו דעד דלא חזי להעיד וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דב' עדים חתומים והוא אומר בפנ"ח אף אם כתיבת הסופר נדון כחתימה ולא הוי לשמה. מ"מ כשר מכח אינך חתימות העדים שלשמה חתמו. ואין להקשות ממתני' דרפ"ב בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו פסול. ואמאי פסול ליתכשר כמו כתב סופר וע"א דכשר בדיעבד לשמואל. די"ל דהא זה קשה בלא דברינו הנ"ל. עכ"פ לרבא דס"ל דרק משום קיום הוא וא"כ בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו ליתכשר דלו יהיה חתימות עד השני מזוייף הא כתב סופר ועד הוא. אע"כ צ"ל דאם נכשיר מכח כתב סופר לדונו כחתימה ממילא בעי קיום וליכא הכירא דאינו משום קיום ושייך אחלופי. א"כ גם לרבה ניחא דהא באמת גם לרבה לבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי וזהו מהני רק היכא דמעיד בפנ"ח כולו ואע"פ כן אמר בפנ"כ יאמרו העולם דהאמינו משום קיום דל"ש זה על כתיבת סופר. אבל באומר בפנ"ח חציו ולמחשב כתב הסופר לעד ממילא יאמרו העולם דהוא משום קיום ואתי לאחלופי.
רש"י ד"ה ולא בעי ר"א חתימה ופליג עלה ר"א וכו'. ק"ל הא י"ל כפשוטו על הת"ק במה דתולה דווקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר"א דאע"פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה בפני עדים, ואילולי דברי רש"י היה אפשר לפרש דכיון דת"ק קורא שם פסול במה דפסול לכתחילה והול"ל דהולד כשר. אח"כ כתב לי נכדי הרב מהו' שמואל בנימין נ"י שכבר עמד בזה הגאון בה"ז בספרו תפארת שמואל למהרש"ק.
רש"י ד"ה ואם נשאת. אלמא ת"ק גופא לא פסל אלא מדרבנן ומדפליג עלי' ר"א כו'. מבואר דרש"י מפרש הא דפרכי' והא ג' גיטין פסולים מדרבנן ולא בעי ר"א חתימה היינו כיון שת"ק פוסל רק מדרבנן, א"כ במאי פליג עלי' ר"א. אע"כ דר"א מכשיר אפי' לכתחלה, ולא זכיתי להבין דהא בפשוטו י"ל דבהא פליגי דת"ק חשיב ג' דברים והיינו או כ"י דכמאה עדים דמי. או דיש באמת עדים. או דיש ע"א עם כת"י. או בצירוף הסופר. באלו כיון דיש עדים הולד כשר. אבל בליכא עדים הולד ממזר. ובא ר"א להוסיף דאפילו אין עליו עדים כלל הולד כשר והיינו ע"י ע"מ. ועדיין י"ל דר"א מכשיר רק בדיעבד ופליגי רק לענין דיעבד דלת"ק לא מתכשר רק ע"י עדים ולר"א אף בליכא עדים רק בכתב סופר. ולולי פי' רש"י היה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס כיון דת"ק קורא פסול מה דלכתחלה פסול. א"כ מלישנא דר"א דאמר כשר משמע כשר לגמרי דמה דכשר בדיעבד קורא ת"ק פסול, אבל על פירש"י קשה. וצלע"ג.
תד"ה דתנן. ועוד דתנן רפ"ב דאי לא אמר בפנ"כ פסול. לכאורה תמוה דהא מבואר בסוגיין דרפ"ב דלבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי ולא סמכו על ההיכר דהתם בפני והכא ידענו דמש"ה בעי דוקא שהשליח האומר בפנ"ח צריך שיאמר בפנ"כ ולא מהני אם ב' אחרים מעידים על הכתיבה לשמה. וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלמא קסבר, וא"כ עדיין קשה דדלמא תקנו בפנ"כ משום דלכתחילה בעי לשמה. וכיון דתקנו כן משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי. ומש"ה בלא אמר בפנ"כ דיעבד פסול משום אחלופי. ואפשר דכוונתם דפירכת הש"ס מסיפא דמתני' ב' אומרי' בפנינו נחתם וא' אמר בפנ"כ כשר דמשמע דאם לא אמר בפנ"כ פסול ובזה דב' אומרי' בפנ"ח ליכא אחלופי בזה יקשה דאמאי פסול בלא אמר בפנ"כ הא דיעבד לא בעי כתיבה לשמה. ואף דלרבא ע"כ בפנ"כ ל"ד דהא במקוים ל"צ כלל לומר בפנ"כ. וכמ"ש תוס' לקמן להדי' (רפ"ב דף יז ע"א) א"כ דלמא גם לרבה הוא ל"ד. די"ל דבשלמא לרבא דאין מציאות לאמירת בפנ"כ היכא דמקוים הגט שייך שפיר לומר ל"ד נקט דדבר פשוט הוא דא"צ כלל לאמירת בפנ"כ. אבל לרבה כיון דבאמת גם בזה צריך שיאמר בפנ"כ משום לשמה לכתחלה. וא"כ אם איתא דבדיעבד כשר בלא אמר בפנ"כ, היה להתנא דמתניתין לאשמעי' רבותא יותר דאפילו לא אמר בפנ"כ כשר. ומה שהקשו תוס' אח"כ מברייתא דלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דלר"מ הולד ממזר דלר"מ בפנ"כ ל"ל. ולא ניחא להו דגם לר"מ צריכי' בפנ"כ משום לכתחלה לשמה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי, ומש"ה בלא אמר בפנ"כ הולד ממזר, ובאמת היכא דב' מעידים על החתימה ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ ומתני' דלקמן רפ"ב דמוכח מסיפא דאף כה"ג פסול. וצ"ל בזה באמת דלא כר"מ כדמסקי' הכא דמתני' ר"א או ר"מ. י"ל דקושית תוס' דהא באמת למסקנא אף לכתחילה לא בעי כתיבה לשמה לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו לה. וא"כ א"צ כלל לתקן לומר בפנ"כ לר"מ. כנלענ"ד.
תמהני הא מסוגי' דרפ"ב מדמוקי מתניתן באתיוה ב' תרי והיינו ע"כ לרבה וקתני מתניתן דאחד אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול על כרחך הטעם משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא הרי דגם לרבה אמרינן אתי לאחלופי כמ"ש תוס' שם דכיון דקתני משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי בשלמא מההיא דתוספת דף ד' ע"ב בד"ה רבה אית לי' דרבא וכו' ליכא קושי' די"ל דזהו רק לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא ותקנו בפ"נ גם משום קיום בזה אמרינן אתי לאחלופי אבל לס"ד דרבה לית לי' דרבא והאמירה אינו משום קיום ל"ש לאחלופי ואף דתוס' בדף ג' ע"א ד"ה מאן כתבו דדוחק לומר דסוגי' דכולהו גמרא איירי רק למה דס"ד מעיקרא דהא באמת לפי המסקנא דמדר"נ דאומר הי' ר"מ אפי' מצאו באשפה ואפילו לכתחלה ל"צ לשמה ממילא נשאר קושי' כתיבה לא בעי ומוכרח לתירוצי דגמרא אבל הך קושי' אמתניתן דאין כותבין דקושית תוס' דדלמא גם לכתחלה בעי לשמה בזה תרצו דתיקשי סיפא דמתניתן והיינו לס"ד דרבא לית לי' וא"כ אין ראי' מהתם די"ל דהא בלא אמר בפ"נ פסול היינו משום אחלופי וצע"ג.
מה שהקשה דהא תוס' כתבו בסוגיין (דף ד') ד"ה רבה אית ליה דרבא וכו' דכיון דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום איחלופי, א"כ עדיין קשה דלמא תקנו בפ"נ משום דלכתחילה בעי' לשמה וכיון דתיקנו כן תקנו ג"כ משום אחלופי ומשום הכי פסול משום אחלופי כמו לרבא.
אפשר לומר דזהו רק למסקנא דרבה אית ליה דרבא, והאמירה דבפנ"ח הוא משום קיום, אבל לס"ד דלא תקנו כלל לרבה משום קיום ל"א דאתי לאחלופי, ואף דמבואר ברפ"ה דלרבה באתיוה בי תרי, וא' אמר בפ"נ וא' אמר בפנ"ח דפסול משום אחלופי, כמ"ש תוס', אף דהתם אין אמירתו כלל משום קיום דהוי בפנינו גירשה דמהני עיי"ש, מ"מ כיון דבעלמא בפנ"ח ג"כ משום קיום למה דמסקינן דרבה אית ליה דרבא, מש"ה יאמרו העולם דגם באתיוה בי תרי אומר בפנ"ח, משום קיום דחשו חז"ל דשמא זייף הבעל, ואף דתוס' כתבו בד"ה מאן האי תנא דדוחק לומר דכולה סוגיא וגם שינויא דר"א איירי רק לס"ד, מ"מ הא לפי מה דפרכינן בתר הכי מדר"נ דאומר הי' ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, והיינו אפילו לכתחילה לא בעי לשמה, ממילא פרכת הש"ס שפיר כתיבה לא בעי, וא"כ שפיר איצטרך לשקלא וטריא דסוגיא ושינויא דר"א למסקנא, אלא דקושיית תוס' היה רק למה דפריך בתחילה מן אין כותבין במחובר דדלמא גם לשמה בעי לכתחילה, והיינו הכל קודם דפרכינן מדר"נ, בזה שפיר תירצו דפריך ממתני' דלקמן דקתני פסול, וזהו באמת רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא ול"ש לאיחלופי, ובזה מיושב מה דהניחו כאן בתימא, דבסוגיין משמע דלר"מ לא תקנו בפ"נ מהברייתא דלקמן דאמר ר"מ ולא אמר בפ"נ ובפנ"ח הולד ממזר, ומאי קושיא, הא י"ל דגם לר"מ תיקנו בפ"נ משום לכתחילה, וסוגי' רק ממתני' דלקמן דפסול, זהו ליתא לדר"מ, ומה דקתני בדר"מ הולד ממזר, היינו משום דלא אמר בפני נחתם, ולישנא דבפ"נ דקתני בברייתא דבאמת גם לר"מ תקנו בפ"נ משום לכתחילה ודוחק לומר דקושייתם רק לתירוצם הא' דמשום לכתחילה לא תקנו, ולפי הנ"ל דמ"מ קושייתם שפיר, דהא באמת אמר ר"נ דלר"מ לא בעי' לכתחילה לשמה.
ובזה מיושב היטב דברי תוס' לעיל ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכו', דהא אמר לקמן בג' דרכים, ולכאורה תמוה דמ"מ פריך הש"ס שפיר והא איכא מחובר, דהא ממוליך ומביא ליכא ראיה דמחובר פסול בשחרור, דאף אם כשר מ"מ צ"ל בפ"נ משום לשמה, והא דנקטינן הקושיא דליתני מחובר ולא בהיפוך דליתני לשמה מה"ט דאף אם לשמה כשר מ"מ צריך בפ"נ משום מחובר, י"ל דזהו ודאי ליכא למטעי, דאם פסול מחובר ע"כ משום דילפינן מגז"ש לה לה מגט, א"כ ממילא גם שלא לשמה פסול, אבל בהיפוך שפיר איכא למטעי דשלא לשמה פסול, לא מגז"ש רק בפשוטו, דלה דבשחרור משמע ג"כ לה לשמה, וכדנראה להדיא מלשון רש"י (דף ט' ע"ב) ד"ה הא איכא מחובר, דבגט פסול דכתיב וכתב ונתן וילפינן שחרור מלה לה, ולא כתב רש"י כן מקודם בפרכת הש"ס והא איכא לשמה, א"ו דלענין לשמה ל"צ לגז"ש, אלא מלה דשחרור עצמו ילפינן לה לשמה, וזהו לכאורה תמיה גדולה על תוס', אח"כ הוגד לי שכך תמה הפ"י, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דתוס' אזלא לפי תירוצם השני דמשום לכתחילה ג"כ תיקנו בפ"נ, ומה דאמרינן אי ר"מ כתיבה לא בעי, היינו דקשה ממתני' דרפ"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ולפ"ז קושייתם כך דאי נימא דתקנת בפ"נ משום מחובר, ממילא גם לר"מ תקנו בפ"נ, דנהי דמשום לשמה לא תיקנו, דהא לפי המסקנא דמייתי מדר"נ דאומר הי' ר"מ וכו' אף לכתחילה לא בעי לשמה, מ"מ צ"ל בפ"נ משום לכתחילה דמחובר, ומה דמסקינן דמתני' דלא כר"מ, דאי משום לישנא דרבה דנקט משום לשמה ולא נקט מחובר היא גופא קשה, אמאי נקט רבה לשמה לנקוט מחובר דאתיא ג"כ כר"מ, היינו ע"כ הכל משום מתני' דרפ"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ואף דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא, י"ל כיון שתקנו בפ"נ משום לכתחילה דמחובר תקנו משום אחלופי ג"כ נצטרך לומר, דכיון דמשום אחלופי לחוד לא הי' מתקנים רק משום גררא דתקנו משום לכתחילה דמחובר, ממילא גם משום איחלופי אין ראיה לפסול דיעבד, דלא יהא טפל חמור מן העיקר, ולזה שפיר קשה מאי פרכינן והא איכא מחובר, הא מבואר בסוגיא דבפשוטו ראוי לומר דהך ברייתא דהתם הוא ר"מ, דמדחשיב בהו הך דערכאות, ומדסיפא ר"א ת"ק כר"מ, אלא לבתר דמשני על הפרכא דמחובר בפסולא דאורייתא לא קתני, וע"כ ערכאות הוי דרבנן דאתי כר"א פרכינן באמת והא מדסיפא ר"א רישא ר"מ, מבואר דמקודם היו סוברים דת"ק כר"מ, וא"כ מאי פריך והאיכא מחובר, הא הוא בכלל מוליך ומביא, דלר"מ צ"ל בפ"נ בגט אשה משום מחובר, ומוכח דבשחרור ג"כ במחובר פסול, דאלו מחובר כשר לא הי' צ"ל בפ"נ לר"מ, דהא אפילו לא בעי' כתיבה לשמה ודו"ק היטב.
תד"ה ר"א. וא"ת דלמא דוקא כת"י כו'. לכאורה נ"ל ליישב דסבירא ליה להש"ס דר"א ע"כ על יש עליו עדים וא"ב זמן קאי. דאי על כת"י גם לר"א פסול כמו דפסול לר"א מטעם חיפוי או פירי, ומה בכך דלר"א ע"מ כרתי הא בפשוטו גם לר"א בגט החתומים עליו עדים פסול בא"ב זמן אף שמסרה בע"מ מ"מ קאי החשש שיתן לה בצנעה ויחפה עלי', דהא עליה (דהא) ל"צ להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ ה"נ בכ"י פסול לר"א מדין מחוסר זמן דהא גם בכת"י אמרי' נמסר כהלכתו דמ"ש כ"י מחתימת עדים. וכ"כ להדי' המהר"ם שיף בסוגיין, ועיין ב"ב (דף קעב ע"ב) בהא דאמרי' דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וע' ברשב"ם שם דלר"א גט שאין בו זמן. מ"מ י"ל דדוקא בלא חתימת עדים דתצטרך להביא ע"מ שיש על יום המסירה, וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מהל' גירושין, שכ' וז"ל גט שיש עליו עדים וא"ב זמן פסול דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן. וא"כ כמו בעדים פסול בלא זמן ה"נ בכ"י פסול לר"א וע"כ לא קאמר ר"א רק על יש עליו עדים וא"ב זמן ועלה קאי דאפי' שאין עליו עדים. (ה"נ הל') וא"ב זמן אע"פ שאין עליו עדים כשר לכתחלה. ולשון אע"פ דנקט אף דדוקא באין עליו עדים כשר לכתחלה היינו דמ"מ הוי רבותא דלת"ק אין עליו עדים הוי פסול דאורייתא ולזה קאמר דאף בזה כשר, ומ"מ מה דכשר לכתחלה אף דא"ב זמן היינו מכח דאין עליו עדים. וא"כ מיושב קושי' תוס', וק"ל.
דף ד.
תד"ה חתמו ונתנו לה כשר. דבפ' כל הגט והכותב מוכיח כו'. לכאורה תמוה דהיא גופה קשיא מנ"ל להש"ס בהכותב להוכיח דלמחזי כשקרא לכתחלה ל"ח. דלמא ר"נ בדוקא נקט חתמו ונתנו לה כשר בדיעבד. ואם נימא דס"ל להש"ס מסברא דאין לחלק א"כ אזדא לה הוכחת תוס' דשפיר י"ל דר"נ דוקא קאמר משום דלכתחלה בעי לשמה כמו מחובר, ומ"מ דייק הש"ס שפיר דלמחזי כשקרא ל"ח. היינו כיון דמוכח מדר"נ דעכ"פ בדיעבד לא פסלינן משום מחזי כשקרא ממילא גם לכתחלה ל"ח. וע"כ ל"ק ר"נ דוקא דיעבד אלא משום לה לשמה. אבל בעלמא דליכא משום שלא לשמה אף לכתחלה כשר. אע"כ דהוכחת תוספות דדלמא גם לענין מחזי כשקרא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. וא"כ קשה כנ"ל דדלמא באמת ר"נ דוקא דיעבד קאמר. ובהכרח צ"ל דקים ליה להש"ס דר"נ אף לכתחלה קאמר. (וכיוצא בזה מצינו בשבת (דף קנו ע"ב) תוס' ד"ה ותרגמא זעירי. וברשב"ם פסחים (דף קא ע"ב) ד"ה לקבע קמא הדר עיי"ש).
אמנם לפ"ז יקשה דמה הקשו תוספות לעיל ד"ה ורבנן. דמאי פריך הש"ס דדלמא תקנו משום לכתחלה. וגם למאי הוצרכו לפ' דהא אמרי' וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדרבנן בעי היינו דחתמו קאי אתורף, הא בפשוטו י"ל דכוונת הגמרא באמת לקושי' התוס' דדלמא מדרבנן בעי היינו דלכתחילה בעי לשמה כמו מחובר. ופריך מהא דאמר ר"נ אומר היה ר"מ כתבו וחתמו, והיינו מכח דידעי חז"ל דר"נ אף לכתחלה קאמר. א"כ מוכח דלכתחלה לא בעי לשמה כמו דפרכי' בהכותב מכח הקבלה שהיה בידם דר"נ אף לכתחלה קאמר. ה"נ י"ל דפרכי' הכא מכח זה, ואפשר דדחיקא להו לפרש בלישנא דהש"ס כי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה דהו"ל לומר כי לא בעי ר"מ דיעבד אבל לכתחלה בעי. עכ"פ מרווחנא בזה ליישב מה דקשה לכאורה על הרשב"א בחי' להוכיח דלר"א אפי' לכתחלה לא בעי ע"ח מדפרכי' אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, ודלמא תקנו כן משום לכתחלה ע"ש. ולכאורה יפלא דא"כ יקשה קושי' התוס' ד"ה דתנן דדלמא משום לכתחלה תקנו. ולפי הנ"ל י"ל דהרשב"א מפרש כן לקושטא דמלתא בכוונת הש"ס במה דאמרי' מדרבנן בעי היינו לכתחלה גם אף אם לא נפרש כן בכוונת הש"ס אין קושי' כ"כ די"ל דהו"מ לדחות כן אלא דעדיפא מיניה פריך דדלמא אפי' דיעבד מדרבנן בעי לשמה וחתמו אתורף קאי. ודחי מהא דר"נ מצאו באשפה וממילא מוכח דאף לכתחלה לא בעי לשמה דקבלה הוי בידם דאף לכתחלה קאמר ר"נ כנ"ל.
בא"ד משום תקנת עגונות משמע דבמצאו באשפה דל"ש הני טעמי כו'. תמוה לי על ראייתן דלמא להך מ"ד באמת מוכח ממתני' דבמצאו באשפה אפי' לכתחלה כשר ומוכח באמת דגם במחובר כשר לכתחלה ול"ג כתיבה אטו חתימה. דכי היכי דל"ג בלשמה ה"נ במחובר. ומתני' דאין כותבין במחובר באמת כר"א לענין טופס דגזרינן טופס אטו תורף כיון דהכל כתב סופר, אף דמתני' דאין כותבין כר"א מ"מ מוקי מתני' דהכותב טופסי גיטין כר"מ דאין בזה קפידא כמ"ש תוס' לקמן (דף כז) ד"ה אבל סיפא, אבל מאן דמוקי מתני' דאין כותבים כר"מ דחתמו חתימה ממש י"ל כי היכי דמבואר דמתני' במחובר פסול לכתחלה דגזרינן כתיבה אטו חתימה ה"נ לענין לשמה, וא"כ י"ל דה"נ דוקא דיעבד וס"ל דחתמו ממש וכר"מ. וא"כ מנין לנו להמציא חילוק בין לשמה ובין מחובר, הא י"ל דכהדדי נינהו ובהא תליא דאם מפרשי' מתני' דאין כותבין כר"מ ה"נ בעינן לכתחלה לשמה ואם מוקמי כר"א לא מצינו לר"מ פסול לכתחלה בכתיבה לא במחובר ולא בלשמה וצע"ג.
ולכאורה היה נראה דהוכחת תוספות דע"כ קים ליה להש"ס דהך מימרא דר"נ אומר היה ר"מ היא הלכה פסוקה ולא תליא כלל בפלוגתא בפירושא דתלשו וחתמו, דאל"כ מה פריך הש"ס והאמר ר"נ אומר היה ר"מ דלמא ר"נ סבר כמ"ד תלשו וחתמו דהיינו חתמו ממש ור"מ היא, מש"ה כמו דמחובר כשר דיעבד ה"נ שלא לשמה, אבל רבה י"ל דס"ל דחתמו היינו תורף, ור"א היא ולא מצינו דלר"מ מחובר כשר דיעבד, י"ל דבאמת מחובר ושלא לשמה פסולי' מדרבנן גם בדיעבד, אבל באמת ז"א דשפיר י"ל דזהו באמת פסיקא דעל הך קבלה שקיבל ר"נ אומר היה ר"מ מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה כשר ליכא מאן דפליג, אבל בפירושא דקבלת מימרא זו דיש ב' פירושים אם חתמו דוקא דיעבד או אף לכתחלה, בזה י"ל דתליא בפלוגתא דאם נפרש במתניתין תלשו וחתמו אתורף ור"א לא מצינו דלר"מ אוסר במחובר לכתחלה י"ל דמחובר ושלא לשמה אף לכתחלה כשר. ומש"ה י"ל דקבלת המימרא דאומר היה ר"מ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה ל"ד דיעבד, ומאן דס"ל תלשו וחתמו ונתנו לה חתמו ממש ור"מ כי היכי דמחובר לכתחלה פסול ה"נ שלא לשמה, וס"ל דחתמו ונתנו דוקא דיעבד וא"כ שפיר י"ל כדברינו דהש"ס פריך שפיר דעכ"פ דיעבד ודאי כשר דאין חולק על הקבלה זו דאומר היה ר"מ, אבל מ"מ י"ל דלשמה ומחובר שוים ותליא בפלוגתא הנ"ל וליתא להוכחת תוס'.
תוס' ד"ה דקי"ל וכו' מיהו יש לחלק. עיין לקמן דף י' ע"ב תד"ה חספא בעלמא ועיין בהרא"ש ב"ב פרק גט פשוט סימן ז'.
דף ד:
תוס' ד"ה אי וכו' אי מדיוקא דרישא. עיין חולין דף ג' ע"א תד"ה אין.
דף ה.
שנתנו לה כשהוא פקח. עיין מהרש"א. ביאור דבריו דאף דעדיין י"ל דרבה מפרש דנתנו לה כשהיה יכול לדבר ואח"כ נתאלם וא"י לומר, ומהני כתיבתו לענין לשמה. אבל לא לענין קיום, ובעי קיום בחותמו, דאם איתא דמיירי בנתאלם היא גופה קשה אמאי נקט המציאות בנתאלם אחר הנתינה ולא נקט באלם מעיקרא ולמנקט ולא אמר, אע"כ דמיירי בחרש דח"א בענין אחר אלא שנתחרש אח"כ. אמנם לפ"ז קשה לפי האמת לרבא אמאי נקט מתני' בחרש דמוכרח למנקט בנתחרש אחר הנתינה. ולא נקט באמת באלם דמעיקרא ומאי רבותא יותר פקח ונתחרש מאלם מעיקרא. ולזה נ"ל דאף דמהרש"א נקט הסברא דלענין קיום לא מהני עדות בכתב, לא דס"ל למהרש"א כן לדינא אלא דבל"ז הי' אפשר לומר כן, אבל לקושטא דמלתא גם לענין קיום מהני עדות בכתב, וכמ"ש הר"ן להדי', מש"ה לא נקט הברייתא באלם דהיה אפשר שיכתוב בפ"נ, והוצרך למנקט בחרש דוקא, ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה על המהרש"א דמאי פרכי' בסוגיין ת"ש המביא גט ולא אמר לה הא בברייתא י"ל דמיירי באלם ומעיד בכתב. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת מוכרח אליבא דרבא ממתני' דא"י לומר מדלא נקט ולא אמר, ובאלם משום דגם לענין קיום מהני כתיבתו. ומסתמא בזה הסברא לא פליגי רבה ורבא וא"כ שפיר פריך דא"ל דהברייתא מיירי במעיד מפי כתב דא"כ גם לענין קיום מהני.
שם גזירה שמא. עירובין דף פא ע"א.
שם הוא עצמו וכו'. (עי' שו"ת ח"ב סי' מ').
תוס' ד"ה אי הכי יכול נמי וכו' ולעיל אמרינן דאתיוה בי תרי ובאותה מדינה וכו', הקשה מעכ"ת דאמאי לא פירשו כפשוטו דפרכת הש"ס על טעמא דקאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה, הא מתני' דמיירי לאחר שלמדו לא שייך טעם זה.
לא קשה מידי דהא רבה נייד מטעמא דרבא משום דבפני נכתב למ"ל, וס"ל דהיכרא דהכא בפני התם ידעינן, מספיק שלא לחוש לאחלופי, ולזה קאמר דעיקר תקנת בפ"נ היה קודם שלמדו משום דאין בקיאין לשמה, ומש"ה אף אחר שלמדו נשאר התקנה משום חשש אחלופי ולא סמכינן על היכר דהכא בפני, וכמ"ש תוס' להדיא בסוף דיבור זה, מש"ה הוצרכו לפרש הפרכא דהש"ס על הא דאמרינן לעיל א"ב דאתיוה בי תרי א"נ באותה מדינה ופשוט.
ואולם מתפלא אנכי על רומ"פ איך לא הרגיש במ"ש ובתחילה כתב רש"י בכתב ידו דהך פרכא איירי למה דס"ד מעיקרא דרבה לית ליה דרבא וכו', ויקשה איך אפשר לומר כן, דא"כ זהו עדיין לא יתיישב לשינויא דהש"ס, דהא בפקח ונתחרש דלא גזרו שמא יארע לקלקלה לא לבעי כלום, ואמאי קתני יתקיים בחותמיו, הא לרבה א"צ לקיום כלל, ויש ליישב קצת.
תוס' ד"ה בי תרי כו' מ"מ נקט בפנינו משום קודם שלמדו. לא זכיתי להבין דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים ובאמת הא מבואר בסוגיא דשם דל"ק סבר דמתני' מיירי דוקא בלא אתיוה בי תרי דבאתיוה בי תרי ל"צ לאמירה כלל דאי כרבא אי כרבה דבי תרי ל"ש ואידך לישנא מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל דלרבה גם בכה"ג צ"ל בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין דאתיוה בי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתני' דהתם מיירי בלא אתיוה בי תרי וכל"ק דשם וממילא בפנינו דוקא וצלע"ג.
לא זכיתי להבין דהא בי תרי ל"צ לומר כלום לא בפני ולא ידענו כיון דאמרי דהבעל שלחם אין לך קיום גדול מזה כמו לרבא, ובאמת להך לישנא ע"כ מתני' דהתם מיירי באין הגט יוצא מתחת יד שניהם, אלא דא' שליח והאחרים אין שלוחים, וכמבואר להדיא בסוגיא דשם, וא"כ ממילא בפנינו דוקא משום לשמה וצע"ג.
תוס' ד"ה כשניסת וכו' ואין לומר דלא חשיב וכו' דהא אמרינן בפ"ט. יסוד זה דמה דאינו ראוי לחשבו לא שייך לומר דממעט אותו כתבו ג"כ בתוס' נדה דף יט ע"ב ד"ה הא אר"י ועיין יבמות דף ג ע"ב וצ"ע.
ועל יסוד זה דתוס' קשה לי מסוגיא דיבמות ג' ב' ואי לא ס"ל דהדדי חדא כו' והא מדלא חשיב דדידי' ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה, א"כ איך אמרינן למעוטי דחברי' הא ממילא לא הי' ראוי למיחשביה כיון שאינו בצרת צרתה וצלע"ג, (ועי' חי' קידושין דף ג' ע"ב).
בא"ד א"נ יאמר דהך כר"מ דטעמא משום קיום. או דהך ברייתא דהכא דיתקיים בחותמיו אתי' כר"י וא"צ כלל לשנויא דכשניסת. ותמיה לי דלמה הוצרכו לזה הא גם למסקנא דלקמן דלאידך לישנא פלוגתא דת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו ג"כ ניחא, די"ל דהך דג' גיטין פסולים אתי' כר"י ואף בלא ניסת כשר או דהברייתא דהכא אתי' כר"י, ומש"ה מהני קיום דל"ח שיחזור דבר לקלקולו, אבל לרבנן אפילו ניסת לא מהני, והש"ס דפריך הכא והאמרת חיישי' שמא יחזור, היינו ע"כ לפי סוגיא דהכא דאתי' בי תרי לא חיישי', וא"כ ע"כ גם לרבה מתני' דרפ"ב בלא אתי' בי תרי. וא"כ גם לר"י גזרי' שמא יחזור דבר לקלקולו. אבל לר"י בלישנא בתרא דלקמן דפליגי ת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו. ממילא י"ל דהך ברייתא כר"י. עכ"פ אין חילוק בין דאמרי' דרבה ורבא תנאי היא. או דאמרי' כמסקנא דפליגי ביחזור דבר לקלקולו. וצע"ג.
תמוה לי הא גם למסקנא דשם דפליגי ביחזור הדבר לקלקולו ניחא די"ל דר"י לא ס"ל לאוקימתא דכשניסת ומוקי לברייתא דהכא כר"י דלא חייש ליחזור לקלקולו וצע"ג.
דף ה:
דאמר בפני שני'. בחי' הרשב"א דדקדק דמשמע במביא בא"י דא"צ לומר בפנ"כ נותנו לה בינו לבינה. וכ"כ בעל העיטור. והקשה דהא קיימא לן כר"א ע"מ כרתי. ולזה כ' דגם בא"י צריך ליתן בפני ב', אלא דבח"ל פעמים שצריך ג' בשהביאו קרוב או אשה ע"ש, ולפ"ז הא דקאמר ר"י אמר בפני ב' לא דמשום אמירתו בעי שיתנו לה בפני ב' דהא בלא"ה צריך ב' משום ע"מ, אלא דבא לומר דמהני במה דנותנו בפני ב'. ור"ח אמר דצריכים ליתן בפני שלשה משום דזימנין דמייתי אשה וכו' ובאמת זהו דוחק לפ' דבפני שנים, היינו דסגי בפני ב'. ולענ"ד היה נראה בפשוטו דבא"י סגי ליתן בפני א' דהשליח גופא מצטרף להיות ע"מ, וכדאמרי' בפ"ב דקידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו, אבל בח"ל צריך ב' להעיד בפניהם בפנ"כ.
נבוך אני בשליח הולכה דצריך שיאמר בפ"נ בפני ב"ד וקיימ"ל דשליח העד נעשה דיין, וסגי שיתן בפני ב' אם השליח הוא שליח בשכר מהבעל, למה דקיימא לן דאף בהרשאה צריך שיאמר בפ"נ, ומטעם דשמא הגט שמסר לו נאבד מידו והשליח זייף וכתב גט אחר וכמ"ש בד"מ [ובאמת לדידן דקורעים הגט ונשאר ביד ב"ד לכאורה ל"ש כן, דהא אנן ל"ח לזיופא וכמו דבארץ ישראל א"צ לומר בפ"נ מה"ט אלא דחיישינן דיערער הבעל בשקר, א"כ בהרשאה דבעל באמת מסר לו הגט ואם יערער יצטרך לומר דלא זהו הגט שמסרתי לו וזהו שייך אם הגט בידה שבאה להנשא בזה יהיה ביד הבעל לומר אני מכיר שהגט זה לא זהו הגט שמסרתי להשליח, אבל עתה דמעולם לא יבא הגט ליד ראיית הבעל, אלא דהב"ד כותבים לה דנתגרשה ותנשא בזה באיזה טענה יהי' ביד הבעל לומר שיודע שהגט מזוייף, ומהיכן ידע שלא מסר השליח לה אותו הגט שמסר הוא לשליח] א"כ הוי השליח נוגע דשמא אבד הגט ויפסיד שכרו מש"ה זייף, וא"כ אף דמ"מ נאמן לומר בפ"נ, ואף דמהריב"ל והמ"ב החמיר דעד שמעיד דמת בעלה והוא נוגע דא"נ וגרע מהיא עצמה, היינו דהתם י"ל דהיא עצמה עדיפא משום דייקא, אבל בגט דבהיא עצמה ג"כ ליכא דייקא דאם יבא הבעל תכחיש אותו דנתגרשה ויכולה להעיז דהגט בידה מסייע לה אלא דנאמנת משום דד"ת א"צ קיום, וכדאיתא בריש גיטין ולא נזכר שם טעמא דדייקא, וא"כ גם נוגע כשר, אבל לצרף השליח לדיין לא הכשירו חז"ל קרוב ובע"ד י"ל דגם נוגע אינו כשר לזה, ובעינן שיתן בפני ג' ושורש דנותנו בפני ב' י"ל דוקא היכי דהוא שליח בחנם דאינו נוגע, ואולם גם בשליח בחנם לכאורה הוי נוגע דשמא איבד הגט ויצטרך לשלם להבעל מדין שומר, לא מבעי' אם הנייר היה שוה הרבה אלא דגם בלא"ה י"ל דהגט שוה להבעל יותר מצד שכר כתיבת סופר וכדומה, [ואני מסופק בזה די"ל כיון דאין גופו ממון לא עדיף משטרות דאין חייבים עליהם מדין שומר], ואם יטעון דהגט נאנס מידו או להד"ם יצטרך לישבע, וכל כמה דלא נשבע דאין זה הגט מזוייף הוי נוגע.
שם והא קיימא לן דבדרבנן עד נעשה דיין. לכאורה קשה, הא זהו ק' גם לס"ד דפליג בטעמא דלשמה או קיום, וא"כ לכ"ע לטעמא דקיום בעי ליתן בפני ג', ויקשה ג"כ הא קיימא לן בדרבנן נעשה דיין, ונראה דלס"ד י"ל דפלוגתא בשליח אשה או קרוב דר"י ס"ל בפני ב' משום לשמה. ור"ח ס"ל בפני ג' משום קיום, ובאמת היכא דהשליח ראוי מצטרף לג'. וזהו בכלל אמרו בפני ג' היינו ג' בהדי שליח. ואם הוא אשה בעי שיתן בפני ג' והא דאמרי' בפני ב' אף דבשליח אשה בלא"ה צריכים ליתנו בפני ב' משום ע"מ, היינו במביא ממדה"י בכל ענין צריך שיתנו בפני ב' בשליח איש או אשה, ור"ח אמר פעמים ג' בשליח אשה. אבל עתה דפליגי בעד נעשה דיין ופלוגתייהו ע"כ בשליח איש שפיר פריך, וק"ל.
שם כיצד יעשה. עיין לקמן פד ע"ב תד"ה אמר חזקיה.
דף ו.
לבר מבבל. עיין יבמות דף טז ע"ב תד"ה קפסיק.
דף ו:
תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' אל תשמח אל גיל בעמים. בעמים אל גיל כצ"ל וכן הוא בירושלמי.
בא"ד דאין לשרטט. עיין סוטה יז ע"ב תד"ה כתבה. (ועי' שו"ת ח"א סי' נ').
דף ז.
אי מההוא הוה אמינא זמרא דמנא. עיין חגיגה דף טו ע"ב ברש"י ד"ה זמרא.
שם מתוותא דא"י. עיין עירובין דף כא ע"א תד"ה אחוי ליה.
תוס' ד"ה השתא בהמתן וכו' דגנאי הוא לצדיק. עיין מהריק"ש בהגהותיו ריש טויו"ד.
דף ח.
ת"ר בשלשה. עיין ע"ז דף כא ע"א תוס' ד"ה קסבר.
דף ח:
עצמו קנה נכסים לא קנה. לכאורה מדלא נקט הדין בפשוטו בלא כל נכסי אלא בשחרור גרידא דעצמו קנה לענין בת חורין דלענין איסור משום עגון מקלינן דמהני עדותו בפנ"כ. אבל לענין מעשה ידיו של עבד חיישי' למזויף דלגבי ממון לא מהני עדותו. נלענ"ד דמוכח דבזה א"א לחלק דהכל אחד הוא דמע"י לרבו כשהוא עבד. אבל בבן חורין מע"י לעצמו. וכיון דפסקי' דאינו עבד ומותר בבת חורין ממילא אין מע"י לרבו דזה תלוי בזה. ול"ש לדון שאינו עבד ומע"י לרבו.
שם כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבוריה, בפירש"י דהראיה מדאר"ש לעולם הוא בנ"ח שמעינן ל"ש היכי דקנה שאר נכסים עמו, כגון שפירש חוץ ממקרקע פלוני, ל"ש היכא דל"ק שאר נכסים כגון דלא הזכיר שם הקרקע ששייר אלא כתב חוץ מקרקע בית כור דהשתא לא קנה שום קרקע דעל כל אחד י"ל זהו ששייר, אלמא פלגינן דיבוריה דהא כל נכסי קא"ל, ולא קנה אלא העבד, וכתב הרא"ש עלה וצ"ל דמיירי דאין לו שום מטלטלין, נראה ביאור כוונת הרא"ש דאין הפירוש דבשייר לו קרקע פלוני כיון דכל מה דנכלל בלשון כל נכסיי, דהיינו כל נכסיו מלבד השיור קרקע פלוני קנה הכל בזה ל"צ לפלגינן דיבוריה, אבל באומר חוץ מקרקע בית כור, כיון דאף הקרקעות של יתר מבית כור ל"ק ונתבטל מקצת מן כל נכסי, דהא הוא רוצה להקנות לו הכל מלבד בית כור, ואעפ"כ לא קנה שום קרקע, בזה היה ראוי שיתבטל כל הקנין דכל נכסיי וצריכי לפלגי' דיבורי', זהו לא ס"ל להרא"ש אלא דגם בכה"ג אף דל"ק שום קרקע, מ"מ היכי דקונה מקצת נכסים עם העבד דכיון דמתקיים שפיר לשון כל נכסי על העבד ושאר נכסים עמו ל"צ לפלוגי דיבוריה אלא דוקא היכי דלא קנה רק העבד דע"ז אינו שייך לשון כל נכסי בזה צריכים לפלוגי דיבוריה וכדדייק לשון רש"י, דהא כל נכסי קא"ל, ול"ק אלא העבד, ומש"ה הוצרך הרא"ש לבאר דהוכחת הש"ס דסתמא קאמר, אף דאין לו מטלטלין, דאלו ביש לו מטלטלין כיון דקנה עם העבד גם המטלטלים מתקיים שפיר לשון כל נכסי ול"צ לפלוגי דיבוריה ומה דכתב הרא"ש הכי על פירש"י ולא על פי' תוס', היינו דלפי' תוס' דראיית הש"ס מדקאמר לעולם משמע באין לו אלא אותו העיר ששייר, בזה ממילא נכלל שאין לו כלום אלא אותו העיר, דהיינו לא קרקע ולא מטלטלין, אבל לפירש"י דלא מיירי מזה באין לו, בזה הוצרך הרא"ש לדחוק, דמ"מ משמע גם באין לו מטלטלים, כן נראה לענ"ד.
אולם תמוה לי למאי הוצרך הרא"ש לזה הא בלא"ה אף ביש לו מטלטלין לא קנה רק העבד, דהא מטלטלים אין נקנים בשטר, וצע"ג.
ומזה קשה לי גם על דעת הי"א שבמרדכי והוא בהגהת ש"ע חוה"מ סי' ר"ג דבהחליף מעות ומטלטלים יחד כיון דמעות אין נקנה בחליפים לא קנה כלום, א"כ מתני' דכותב כל נכסיו, דבכלל נכסיו גם מטלטלים ושטרות כדאיתא ב"ב ונימא כיון דהקנה לו המטלטלים והקרקעות והעבד הכל בקנין שטר זה ובטל הקנין על המטלטלין דבטל בכולו, ודוחק לומר דמיירי דוקא באין לו מטלטלין ושטרות דהא בסוגיא דב"ב אמרינן דשייר קרקע כ"ש לאו דוקא אלא ה"ה בשייר מטלטלים כ"ש, הרי דמיירי גם ביש לו מטלטלים אלא דשייר כ"ש.
ולכאורה י"ל דמיירי דכל המטלטלים שלו היו צבורים על איזה קרקע וס"ל להך שיטה דבצבורים לא בעי' אגב כשיטת הרמב"ם וסייעתו, א"כ נקנה המטלטלים אג"ק ומיירי בלית ליה שטרות או כהסוברים דגם שטרות ניקנים באגב ולהסוברים דצבורים בלא אגב לא מהני, יסברו באמת כדעת החולקים במרדכי דבהחליף מעות ומטלטלים ביחד דקנה המטלטלים, ואף דעדיין יקשה דמ"מ לשיטה הנ"ל איך יתורץ למ"ד בב"ב קני את וחמור דלא קנה כלום, א"כ הכא בכותב כל נכסיו דל"ק מטלטלים לא לקני כלום, די"ל דוקא בחמור דלאו בר קנין כלל הוא, וכן בההיא דקדושין (דף נ' ע"ב) אחיות לאו בנות קדושין נינהו, אבל הכא דמטלטלין בר קנין הם, אלא דלא נקנו בקנין זה בכה"ג לא אמרינן דל"ק כלל.
אמנם עדיין אף אם נדחוק דמיירי דוקא בהכי, עדיין יקשה על מה דאר"ש לעולם הוא בנ"ח עד שיאמר וכו' דמשמע דלעולם בכל ענין הוא בן חורין והא באין צבורין דל"ק המטלטלין אינו בנ"ח דבטל כל הקנין, ואף די"ל דלעולם דקאמר ר"ש לאו פסיקא הוא אלא דלעולם קאי על מה דקאמר ת"ק שייר קרקע כ"ש, ע"ז קאי לעולם, היינו בכל ענייני שיור ל"ש פירש הקרקע ל"ש לא פירש הקרקע ששייר, אבל מיירי ג"כ בגווני דת"ק דהמטלטלים צבורים, הא מ"מ בשייר קרקע סתם ולא פירש איזה קרקע, לא מבעי' לפירש"י דלא קנה כלל קרקע ממילא לא מהני צבורים, אלא אפילו לדעת תוס' והרא"ש דקנה קרקע אלא דנותן לו הגרוע, הא מ"מ כיון דיכול לדחותו מאותו קרקע שצבורים בו המטלטלים, ממילא ל"ק המטלטלים דהאי לגבי קרקע אחרת דאין צבורים בו לא קנה עמה המטלטלים, וביותר דהא לשיטת תוס' ע"כ הפירוש בסוגי' דדייק דר"ש דקאמר לעולם היינו אפילו אין לו אלא אותה העיר, וא"כ בזה בודאי קשה דבכה"ג באין לו אלא קרקע ששייר ויש לו מטלטלין, נימא כיון דבטל קנין שטר על המטלטלין בטל בכולה כמו החליף מעות ומטלטלין ביחד וצע"ג.
רש"י ד"ה עבד, וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה. לכאורה תמוה דהא אשה המביאה גיטה א"צ לומר בפנ"כ. אלא בגונא דחיקא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' כדאיתא לקמן סוף פרק ב'. א"כ נצטרך לומר דמיירי הכא ג"כ בכה"ג ואמאי צריך רש"י לזה ולא בפשוטו דעבד המביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ כיון דכי מטי שחרור לידו אשתחרר. והיינו הכל מטעם דאנן ל"ח למזוייף בגט ושחרור מטעם עגון. אלא דהחשש שמא יערער בשקר לומר מזוייף. והיכא דנותן בעצמו הגט ושחרור מיד ליד גומר ומגרש. ובודאי לא יערער. וזהו לענין איסור אבל לענין ממון אנן חיישי' למזוייף וא"כ מש"ה עצמו קנה דכ"ז דלא ערער האדון לומר מזוייף אנן ל"ח. אבל נכסים לא קנה דאנן חיישי' למזוייף. ואפשר לומר דס"ל לרש"י דלענין זה לא שייך פלוגתא דפלגי' דבוריה דמה דפסקי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה לא משום דהשטר קיים לדבר א' ולא קיים לדבר א'. דבאמת אם נתקיים השטר מקויים לכל מילי. ואם הוא מזוייף בטל הוא לכל דבר. אלא דלגבי איסור משים עגון הקילו שלא לחוש למזוייף ולגבי ממון חיישי' למזוייף. אבל בגוף המתנה דכל הנכסים לא נתקיים למקצתה ולזה פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום. ואף אם יערער האדון לא מהני. ועל עדות זה דבפנ"כ דהוי עדות קיום מהני העדות לגבי עצמו ולא לגבי נכסים וזה מקרי שפיר בכלל פלגי' דבוריה דמהני העדות במקצתה, גם י"ל דרש"י ס"ל כהסוברי' דבעלמא הבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות או שלא בפניו לא טענינן מזוייף. וא"כ ע"כ הכא מיירי דהאדון מערער וטוען מזוייף וע"כ הא דעצמו קנה משום דאמר בפנ"כ.
דף ט.
גמ' משום דלאו כרות גיטא הוא. לפירש"י ותוס' בכותב עצמו וכל נכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני מהני כיון דלא שייר מידי בתיבת שחרור דהיינו לעצמך. אבל הר"ש כ' דלאו כרות גיטא כיון דיש זכות האדון בשטר זה במה דנכתב חוץ מקרקע פלוני הוי כאלו השטר אגיד בי' ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפרש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני.
וקשה לי מסוגי' דלקמן (דף מ ע"א) דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור. נימא ג"כ אף דהוא לשון שחרור מ"מ כיון דנכתב בו ג"כ זכותו דהתקדשי בו לא מקרי כריתות. ונלענ"ד דוקא הכא דאלו כ' לו כל נכסי בלא שטר ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב שטר ללוקח. א"כ במה דכ' כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני הך חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו מש"ה הוי אגיד בי' ולא מקרי כרות גיטא. אבל בהתקדשי בו. דכל שטרי אירוסין המקדש כותב השטר ונותן לה. א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין הכל שייך לה ולא מקרי אגידא ביה דאף דיש זכות להרב בענין הקידושין. מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקידושין ג"כ מקרי שטר שלה. ודוק. (ועי' לק' דף מ' ודף מ"ב).
מתני' שוו למוליך ולמביא כתב הר"ן דשייך עיגון דפעמים שלח לו השחרור בע"כ דעבד, וראי' מדברי הר"ן דיכול לשחרר בע"כ ע"י שליח.
תד"ה ואינו חוזר בעבד. וי"ל בדכתב לו מהיום כו'. מדבריהם אלו מבואר דבשכ"מ שמקנה כל נכסיו במעכשיו לא מקרי לגמרי מתנת בריא, אלא לאותן דלקני במעכשיו אם ימות. אבל מ"מ אם עמד יכול לחזור, וכן מבואר להדי' בנ"י ב"ב (דף ריח ע"א) עי"ש בסופו (ודף רכט ע"א) בתחלתו, ותמהני על שכ' בש"ע (סי' רנ ס"ט) בפשיטות להלכה דבמוכר כל נכסיו במעכשיו א"י לחזור בו, ולא הובא גם באחרונה דעת הנ"י ותוספות הנ"ל דחולקים [ועי' ת' הראנ"ח ח"ב סי' צ'].
ובדברי תוס' אמרתי בפירוש דבריהם דבפשוטו ק' למאי דתירצו אח"כ דהכל תק"ח, וכו' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים, למאי הוצרכו לדבריהם הקודמי' דמיירי במהיום או דסתמ' דעתו כך וכך ולא בפשוטו דהוא מתק"ח ודעתו כמו שיאמרו לו חכמי' ואמרתי דעל קושייתם הראשונה, אין זה מספיק, כיון דאין גט לאחר מיתה וידעי' מיד דלעולם לא יחול השחרור, לא נפיק כלל קלא דבן חורין דמיד ידעי' שהשטר חספא בעלמא, לזה ע"כ דמיירי במהיום ויחול עכ"פ כשימות ומכח זה נפק עלי' שם ב"ח ותקנו חז"ל דאף בעמד א"י לחזור, ובעיקר סברת תוס' דדעתו כמו שיאמרו חכמי', קשה לי לכאורה מסוגי' דלקמן ע"ג א' גזרי' שמא יאמרו יש גט לאח"מ ומי איכא מידי דמדאורית' וכו', ומאי פריך, הא י"ל נמי כיון דחכמי' רוצים לומר דלא יחזור מהגט דעתו כמו שיאמרו חכמים וגמר ומגרש מיד, ואפשר דיש לחלק, דבעבד חכמים הפקיעו שעבודו מכח הקול, וכיון דאף אם יחזור לא יהא זכות בו, ממילא מה"ת יהא דעתו דיכול לחזור דל"ש בזה לא שביק אינש נפשי' דהא אין לו עוד זכות ממון בעבד, אבל לשון התוס' לא משמע כן.
מ"ש תוס' דמה דאינו חוזר בעבד משום דדעתיה מסתמא כמו שיאמרו לו חכמים, תמוה א"כ מה פריך הש"ס לקמן ע"ג ומי איכא דבדאורייתא לא הוי גיטא, הא י"ל כיון דחכמים אמרו שאין לגרש בכזה שיחזור כשעמד, ותתגרש כשימות מחמת גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ, דעתו ג"כ כמו שיאמרו, וגמר ומגרש מעכשיו ודמי ממש לשחרור דהכא, וצ"ע. ואולי י"ל דכוונת תוס' דזהו בודאי יש כח ביד חכמים להפקיע שעבודו שלא ישתעבד בו כיון שיצא עליו שם ב"ח, והדין נותן דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, וכההיא דלקמן מ"א א', וכיון דעכ"פ הפקיעו חכמים זכותו דאם עמד א"י לשעבד בו, ממילא אין לו תועלת עוד בעבדו, א"כ בטלה האומדנא לומר דדעתו לחזור כשיעמוד, דמה לו בכך כיון דא"י לשעבד, וממילא גמר ומגרש, והסברא בעצמותה נכונה, אבל קשה לכוון כן בלשון התוס'.
ע' בהר"ן שנדחק לחלק הא דקיימי' הכא דפלגי' דבורא ומהני עדות בפנ"כ לענין עצמו ולא לענין נכסים ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בכותב נכסים לב' ב"א והעדים קרובים לא' דמבואר בירושלמי דבטל כל העדות ע"ש. מזה נלענ"ד להוכיח דאם באו הרבה עדים דמת בעלה ונמצא א' מהן גזלן דכל העדות בטל כדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואף דלכאורה י"ל הא דבעלמא כל העדות בטל לא משום דחיישי' דמשקרי כלהו דמה"ת נימא כן הא אם זה הוחזק לרשע הם לא הוחזקו. אלא דגזה"כ הוא שתבטל העדות. וא"כ יש לומר דבעדות אשה כיון דכל הפסולים חוץ מגזלן כשרים א"כ אינך דאינן גזלנים אלא דנפסלו מכח דנמצא א' מהן גזלן כשרים הם לעדות אשה דמה בכך דפסולים הם כיון דלא חשידי לשקר נאמנים הם לעדות אשה כך היה נראה מסברא. אבל מדברי הר"ן הנ"ל לכאורה נסתר דא"כ הו"ל להר"ן לתרץ בפשוטו דהא יסוד הדין דכותב מתנה לב' ב"א והעדים קרובים לא מדמי הירושלמי לנמצא אחד מהן קאו"פ דכמו דאם קצתן מן העדים בטלים בטל כל העדות. ה"נ אם עדותן בטל לגבי מקצת בטל לגבי כולו. א"כ הכא בקיום שטר שחרור דאשה וקרוב נאמנים מש"ה אמרי' עצמו קנה דאף דבטל לגבי נכסים מ"מ הך מלתא שנתבטל כולו הוי רק עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורק בכלל עדות פסול אבל לא לחוש לשקרא. וממילא מהני לגבי קיום. אע"כ דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כולה ועדיין צ"ע.