אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

סוטה

נזיר

דף ב.

גמרא ועד אין בה בשנים כו'. (עי' בחידושי כתובות דף נ"א ע"ב).

רש"י ד"ה ואם מת קודם שהשקה כו' חולצת ולא מתיבמת, וצרתה או חולצת או מתייבמת ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות. (תוס' והרא"ש והרמב"ם), אבל לדעת הראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ"י פ"א דיבמות (ד"ב ב') אההיא דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל, ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה, ובב"ש (סי' קע"ג סק"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות דנ"ה וא"צ חליצה, ואני העני בעניי לא ידעתי הא בסוגיין אמרינן אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע"ג.

ולגבי בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת. לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד"נ ב') ד"ה לפי אמרינן לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאתה דבועל יותר מטומאה דבעל, ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרינן טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת.

תוד"ה אבל בטומאה וי"ל דעדיפ' לי', ק"ל דאם כן נידוק נמי דסתירה ע"י עצמו ה"נ בטומאה ע"י עצמו דליהמן בלאו שוי' אנפשי' חד"א דהיינו לכתובה וללקות אותה אם תאכל בתרומה, וצ"ע.

דף ב:

תוד"ה כל מקום כו' אבל קשיא וכו'. עיין רש"י ב"ק דף נו ע"א ד"ה אם לא יגיד וצ"ע.

בא"ד אבל קשיא דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבים אפי' א' וכו'. וקשה לי הא הך קושיא לא אלימא כ"כ די"ל דוהוא עד היינו שמשביע ב' עדים. אם לא יגיד היינו אף א' מהם לא יגיד. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר מהאי דפ"ד דשבועות (דל"ב) במשביע ע"א דתלי' בגורם לממון. וכן בע"א דסוטה לכ"ע חייב. והא מ"מ והוא עד כתיב דהיינו שנים דוקא. ובעיקר קושייתם נלע"ד דהא דאמרי' הא כ"מ שנאמר עד הוא שנים. לא דמיירי רק בשנים רק דסתם עד שייך על ע"א וכן על ב' אלא דהכא דגבי סוטה דע"כ רק חד מלתא משמע אם ע"א והיינו דליכא עדות כלל וקרא קאמר ועד אין בה. היינו דאינו נאמן בה וא"כ פירושו רק ע"א (או) אם דעד אין בה היינו שנים וקרא קאמר דאם אין ב' עדים אלא א' והיא לא נתפסה אסורה. וגלי קרא דע"א נאמן. בזה כיון דלמדנו מלא יקום ע"א הא עד סתם גם ב' במשמע נקטי' יותר הקרא בפשוטו דעד אין בה היינו דאין בה שנים ממה דנפרש דעד הוא א' ולדחוק דאין בה היינו דאינו נאמן בה אבל בקרא דוהוא עד מפרשי' בין ע"א ובין ב' עדים והוא נכון מאד לענ"ד בעזה"י. ויעויין ברש"י בב"ק דנ"ו א' ד"ה אם לא יגיד וכו' ועוד קי"ל כ"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עדים וכו' ותמוה לי איך נקט רש"י לקושטא דמלתא הטעם דהוא עד היינו ב' אמאי ע"א חייב היכי דמועיל הגדתו הא הקרא חייב רק בב' עדים וצ"ע. (ואולם בסנהדרין ד"ל ע"א ואב"א קרא דכתיב והוא עד וכו' משמע להדיא דבאמת הקרא מיירי בב' עדים ומוכרח לתירוצא דתוס' דילפינן מיני' דה"ה בע"א היכי דהיה מועיל בעדותו).

דף ג.

גמ' מפני מה האמינה וכו' עיין מרדכי פרק הגוזל קמא סי' קל"ח.

תוד"ה רי"א, עדיין קשה לי הא חזינן בסוגיא דיהיב טעמא לרבי עקיבא גבי לה יטמא וכן בלעולם בהם תעבודו דהא דס"ל לרבי עקיבא חובה משום יתורא דקרא, נשמע היכי דצריך קרא לרשות גם רבי עקיבא מודה דמפרשי' רשות א"כ למאי צ"ל במכות מי כתיב ירצח הא גם אילו כתיב ירצח נפרש רשות דהא צריך קרא לרשות דמותר לו להרגו וצע"ג.

דף ג:

גמ' לכדתני דבי ר"י. ב"ק סד ע"ב שבועות יט ע"א מנחות י ע"א.

תוד"ה כתיב נמי כו' וי"ל אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן, קשה לי היאך תקנו חז"ל לעבור על לאו דלא תרדה בקום ועשה.

תוד"ה נאמר כאן, תימא למ"ל ג"ש, לא ידעתי הא הברייתא נקט לה בק"ו ושפיר איצטריך הגז"ש והקושי' רק על הק"ו עצמו וזהו כבר הקשו לעיל ד"ה מה עדות, ומה הוסיפו עתה בקושייתם, ואדרבא הך קושי' דלמ"ל הגז"ש ליכא קושי' דבלא ק"ו ג"כ היינו למדי' דהא סתירה וקינוי אתקשו לסתירה דהא מה"ט לא ממעט ר"א רק אחר קינוי או סתירה מכח ההיקש וא"כ אי לא כתיבה בה [כלל] היינו לומדי' בהיקש לקינוי וסתירה, והקושי' רק על הק"ו דנקט הברייתא וצ"ע.

דף ד:

גמ' ואיבעית אימא מרבי' שמיע ליה. לקמן דף י ע"א.

דף ה.

תוס' ד"ה אדם שאין בו וכו' עד סופו. כי לוג הוא ב' ליטרין וליטרא הוא מאה זוז ביהודה כדאיתא בירושלמי הובא בר"ש פ"י דתרומות מ"ח נמצא לוג הוא שני מאות זוז שהם מאה סלעים בגליל ורביעית הלוג הוא כ"ה סלעים (ברית שלום על התורה פ' כי תשא).

דף ה:

אמר אביי ה"ק כו' מותרת וביתה כו' ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת"ש ואלו שב"ד מקנין וכו' עבדי ב"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ"מ עברה ע"ד בסתירה צ"ל דעוברת ע"ד דאסורה דחיישינן שזינתה אבל ע"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ"ש המ"ל פ"ב ה"א מהל' סוטה לענין כתובה. אבל מ"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע"ד. וכן הא דקי"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע"ד אם רשאי לקיימה וצ"ע. (ואפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי"ד בענין עע"ד).

תוד"ה הא כו' תימא לר' אמאי לא נקט כו' כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע"כ דדיבור הוי כמו סתירה א"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' (כ"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה, הרי בפשוטה הא הוי קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא שוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ"ל בכוונת רבינו).

דף ו.

גמ' אמר רב עמרם הא מילתא יבמות דף נו ע"ד.

תוד"ה אשת כהן וכו'. אבל יש לתמוה. עיין יבמות פד ע"ב תוס' ד"ה שייר.

דף ו:

גמ' קדש הקומץ וכו'. עי' לקמן דף כ"ב ע"ב תד"ה אלו.

תוד"ה כי קדוש כו' ועוד וכו'. עיין מל"מ פי"א ה"ד מהל' מעה"ק.

דף ז.

תוס' ד"ה נדה שהיא בכרת וכו'. ויש לומר דוקא יחוד דעריות וכו'. תמוה לי, דא"כ איך למד ר"י סוטה דבעלה נאמן עליה בק"ו מנדה (דף ז') הא נדה מנ"ל דשרי, ע"כ משום דלא הוי דומיא דבן לאמו כיון דיש היתר לאיסורו, אם כן איך נילף סוטה מנדה, הא עיקר טעם ההיתר בנדה משום דיש היתר לאיסורו. משא"כ בסוטה כמו שהשיבו חכמים באמת, אבל ר"י דלא היה סבירא ליה חילוק זה תקשי נדה גופא מנא ידעינן דשרי ביחוד, וצ"ע.

גם יש לעיין, דהא מה דהקשו תוס' דמ"ש נדה מעריות היינו אף דבנדה גם כן בלא בעל אותה אסור ביחוד, מ"מ הא בעריות גם בבעל אותה כגון שגירש לאשתו ונשאת לאחר, דאסור הראשון להתייחד עמה, כיון שהיא אשת איש, או שבא על הפנויה ונשאת לאחר וכדומה שהיא עתה ערוה עליו דאסור לייחד אף דכבר בא עליה, וא"כ מה תירצו תוס' דעריות דאסרינן היינו דומיא דבן לאמו, דאין לו היתר לאיסורו, נימא נמי דומיא דבן לאמו דלא בעל אותה דהא מעולם אסורה לו, אבל בבעל כמו גווני הנ"ל תשתרי, ומנ"ל דבאין היתר לאיסורו אף בבעל אסור נימא דדומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור. אבל בבעל מותר, וצ"ע.

דף ז:

גמ' ורמינהו כדרך שמאיימין עליה. עיין לקמן דף יד ע"ב תוד"ה אי משום.

תוד"ה ש"מ כותבין שובר וכו' דיכול לעכב הגט אצלו. ח"א הביא ראי' מדבריהם דאשה שזינתה יכולים לכופו לגרשה, דמדכתבו דיכול לעכב הגט אצלו הרי מבואר דבאין לו טענה היינו למ"ד דכותבין שוב אינו יכול לעכב הגט דחייב לגרשה, ואין בזה סרך ראיה דאנן הכי אמרינן ש"מ כותבין שובר דאל"כ הו"ל למיתני מקרעת כתובתה שכך הוא מעיקר הדין והיא מחויבת לעשות כן כפי הדין, והוא יכול לכופה לעשות כפי הדין ע"י עיכוב הגירושין, אבל למ"ד כ"ש ל"ש למיתני מקרעת, דהא מעיקר הדין סגי בשובר, ואם הוא מכריחה לקרוע הכתובה ע"י עיכוב הגירושין היינו דכופה לעשות מה שאינה מחויבת מעיקר הדין ל"ש למתני ומקרעת כתובתה, דהוי כאומר שמעכב הגירושין ע"מ שתתני לי מאתיים זוז דזהו ענין אחר ול"ש לענין שובר ופשוט ונכון.

גם נ"ל דאין כוונת התוס' דמעכב הגירושין דבזה ל"ש לשון דמעכב הגט אצלו, אלא כוונתם דמעכב גט אצלו שלא יהי' לה הגט לראי' ולא מיירי כלל מעיכוב הגירושין, ואפשר דאלזי אפי' לתירוצם א' ביבמות דף ל"ז דההיא דסוטה דיכול להפרישה היינו בגט דגם בדאוריתא לא סגי לן בהפרשה ול"ש עיכוב הגט בשביל חזרת הכתובה דאנן לא שבקינן לי' בלא גט. אלא דמעכב ראיית הגט דמגרשה ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמהני, כדאיתא גיטין דף ע"ה ע"א, ובעלמא כה"ג אחר שקיימה התנאי והחזירה לו הגט יכולה לכופו ליתן לה הגט או כתב אחר לראי' שנתגרשה או שהב"ד כותבין לה שנתגרשה, ובזה אם אין כותבין שובר יכול לעכב שלא ליתן לה כתב ראי' עד שתקרע הכתובה.

ועוד הי' לי לדחות ראיית החכם הנ"ל עפ"י דברי המג"א בתשובתו דבזינתה אם אין מחויב לגרשה הוא חייב ליתן שאר כסות, א"כ י"ל דלמ"ד אין כותבין שובר ומעכב הגירושין בשביל כך אינו חייב ליתן לה שאר כסות, דהא רצונו לגרשה אם תקרע הכתובה, אבל באמת אין מובנים לי דברי המג"א, דכיון דאסורה לו מחמת מעשיה ליכא חיוב מזונות, עיין יבמות פרק יש מותרות דף פ"ה ע"א, (ועיין עוד בדו"ח בכתבים דף צ"א, ובתוספות רעק"א למשניות אות ח').

דף ח.

גמ' אין משקין שתי סוטות. עיין נדרים דף עג ע"א. שם כאן בכהן אחד. עיין מג"א סימן קמז ס"ק יא.

שם דר"י אדר"י לא קשיא. פסחים יח ע"א כתובות כד ע"א.

רש"י ד"ה אותה והשביע אותה הכהן. בנדרים דף עג ע"א איתא בהך ברייתא משום שנאמר והקשה אותה לבדה (ובקרא לא כתיב אותה) ופי' הר"ן שם כיון דכתיב והקשה במפיק ה"א הוי כאילו כתיב אותה וא"כ הכא נמי במה דאמרינן אמר קרא אותה היינו על ידי מפיק ה"א דוהשקה. אבל ברא"ש שם וכן בפי' המכונה בשם רש"י איתא משום שנאמר והשקה לבדה והיינו מדכתיב במפיק ה"א וא"כ י"ל דדחיק לומר דקורא הש"ס זה בלשון אמר קרא אותה מש"ה פי' רש"י הכא דהיינו קרא והשביע אותה והוי הכא ברייתא אחריתא וברמב"ם איתא שנאמר והעמיד אותה הכהן והיינו ע"כ מדכתיב והעמידה במפיק ה"א הוי כאילו כתיב אותה וקשה אמאי נטה ממאי דמפורש בברייתא שנאמר והשקה. ובשיורי כנה"ג א"ח בסוף הספר בלשונותיו על הרמב"ם כתב דצ"ל ברמב"ם והקריב אותה. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דבברייתא דהכא דנקט אמר קרא אותה היינו קרא דוהקריב אותה.

דף ח:

מתני' במדה שאדם מודד. עיין סנהדרין דף צ ע"א.

דף י.

גמ' וא"ד מרביה. לעיל דף ד ע"ב.

רש"י ד"ה יתומה אני כו' שמשנת ששים ליעקב. ט"ס וצ"ל חמשים.

דף י:

גמ' בהכר בשרוהו. כעין זה לקמן דף יג ע"ב.

שם יוסף שקדש ש"ש. לקמן דף לו ע"ב.

רש"י ד"ה מקץ ימים כו' אחת לי"ב חדש. נזיר דף ד ע"א.

דף יא.

מי דמי התם חדא שעתא כו' אמר אביי כו' אמר רבא כו' ולעולם כו', אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו הי' תנן הכא סתם וכן לענין הטובה הי' במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי"ט ח"ב חאה"ע ס"ס מ"ד.

דף יב.

רש"י ד"ה ששיבב את עצמו כו' וה"נ קרי ליה מרד. דה"א ד יח.

דף יג:

גמ' ברב בישר. כעין זה לעיל דף י ע"ב.

שם אלמלא מקרא כתוב. ר"ה דף יז ע"ב מגילה דף כ ע"ב.

שם צדקת ה' עשה. עיין מנחות דף ל ע"א תוד"ה מכאן ואילך.

דף טו:

מתני' הי' מביא כו' ל"ג חדשה.

נלענ"ד דבמתני' ל"ג חדשה דהכי משמע מדמביא עלה דמתני' תנא פיילי ש"ח חדשה דברי ר' ישמעאל מ"ט דר"י וכו' משמע דבברייתא נזכר יותר ממתני' דבמתני' קתני רק פיילי ש"ח. ומביא עלה ברייתא דר"י דקתני ג"כ חדשה. וגם הא לס"ד דלטעמא דר"י מגז"ש דמצורע אמרינן עלה ה"נ דבעי מים חיים דאמר ר' יוחנן מי כיור ור"י וכו' והא מ"מ יקשה על מתני' טעמא מאי דבעי' חדשה דאם מגז"ש ליבעי ג"כ מים חיים אע"כ דל"ג חדשה במתני'.

שם א"ק בכלי חרס שאמרתי לך כבר. ק"ל דא"כ תיבת חרס מיותר דלכתוב רק בכלי דהיינו כלי שאמרתי לך כבר וללמוד [מזה] כל הדין שיהא חרס וחדשה. (עי' תורעק"א במשניות).

דף טז.

ברש"י ד"ה ואם איתא ומשמעות' לא משמע לן דהא לר"י וכו'. תמוה מה הוכחה הא כיסוי [חשיב] משום דשאר דברי' דמכסי' בזבל וחול הדק כיון דמגדל צמחים וזה אינו ממשמעותי' דקרא אבל אפר י"ל דהוא ממשמעותי' וצ"ע. אח"כ מצאתי בעז"ה במהרש"א.

דף טז:

גמ' ורבנן אל כלי וכו'. עיין רש"י פסחים דף לה ע"א ד"ה מעלה וצ"ע.

שם ואימא עליו דוקא. תמוה לי הא י"ל דרבנן סבירא להו ג"כ בהא כר"ש דעפר שריפת החטאת הוא לג"ש עפר עפר מסוטה וגם ממילא מוכח כן מדס"ל דאפר פרה צריך שיראה על המים והיינו מג"ש מסוטה כמ"ש רש"י ד"ה ואפר פרה וכיון דבסוטה כתיב ועשה לה הכהן את כל התורה דראוי לומר לעכב בהקדים עפר למים וממילא ראוי ללמוד ג"ש דגם באפר פרה מעכב, ואם כן כיון דקראי סתרי אהדדי מה"ת לומר דעליו דוקא ונסתר הג"ש מסוטה ראוי לומר בהיפוך דאל כלי דוקא לקיים הג"ש ועליו אתיא לערבן וצ"ע.

ק"ל הא בפשוטו קרא דסוטה דוקא דכתיב ועשה לה וכו' אלא דר"י דריש בגז"ש דעפר מעפר חטאת דדיעבד כשר, אבל לרבנן י"ל דס"ל דקיימי' קרא דסוטה דוקא וילפי' עפר חטאת דג"כ הקדים עפר פסול ועליו לערב, וגם למסקנא ק' דאל כלי למ"ל הא נדע כן מגז"ש דעפר עפר וצ"ע.

שם ברש"י בד"ה ה"ג ואימא וכו' שתהא חיותן וכו' שלא יטול קשה לי לפי פי' רש"י פסחים דל"ד סוף ע"ב הא א"א לומר מדכתיב [ונתן] משמע תלושי' ומוכח ע"כ דאל כלי דוקא ועליו לערבן וצע"ג. אח"כ מצאתי בעזה"י במהרש"א שהק' כן.

תוד"ה מביא [הראשון] אבל רבנן דהכא מודו כו' ק"ל מהיכן למדו זה כיון דלא דרשי בדם ובמים להכירא מנ"ל דבעי' היכר מים ולסגי בפחות מרביעית וצ"ע.

תוד"ה מביא וכו' דממשותו ניכר. תמוה לי הא לרבנן לא בעי היכר דם. ונהי דדרשא וטבל בדם צריך לגופה מ"מ הא הדם בטל ולא מתקיים בדם וכן לר"י נפיק רק מיתורא והא בלא"ה צריך ממשות ניכר שלא יתבטל. ובעיקר קושיתם י"ל דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם. ורק בדם הפר דהוי מין במינו דדין ביטולו ברוב כיון דטעמן שוה.

תוד"ה קטנה כו'. אהיכר מים. אהיכר דם כצ"ל.

דף יז:

גמ' כתבה קודם שתקבל. עיין לקמן דף כ' ע"א תד"ה א"ר ירמיה.

תוד"ה כתבה על שני דפין כו' ודומה כאילו גט שכתבו על ב' דפין ותפרן יחד דפסול, הדבר פשוט דמ"ש ותפרן היינו אף אם תפרן כבר מקודם הכתיבה כמו ההיא דגלדי גלדי (ועי' באורך בשו"ת ח"א סי' י"א).

הנה לפום רהיטא נלענ"ד פשוט דלא מהני שרטוט אחר הכתיבה, וראיה לזה מסוגיא דמנחות טעמא דאין מורידין וכו' והא קיימא לן דתפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה, מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו ואחרי העיון והחפוש לא מצאתי מזה דבר.

אך בסוס' במס' סוטה (דף י"ז ע"ב) ד"ה כתבה אגרת, נסתפקו במגילת סוטה דבעי שרטוט אם אחר הכתיבה מהני לשרטט, עיי"ש, ותמוה לי דהא מסוגיא הנ"ל מוכח להדיא דלא מהני, והתוס' הביאו שם לאותה סוגיא ולא פשטו ספיקתם מזה, ולומר דבמזוזה לא מהני שירטוט אח"כ כיון דבעי כתיבה כסדרן, וכיון דבשעת כתיבה לא הי' בהכשר לא מהני ההכשר שאח"כ הוא דוחק גדול דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר והוי כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה.

ובגוף הקושיא שהקשו תוספת והרא"ש והר"ן, כיון דקיימא לן דאין כותבים בלא שרטוט, למאי צריך הלכל"מ במזוזה דצריכה שרטוט, וכן הלימוד בסוטה ובמגילה, נלענ"ד דאפשר לומר למ"ש המרדכי בה"ק הובא בב"י הלכות ס"ת להסתפק אם מהני שרטוט בבדיל וכדומה שאינו מתקיים, ולאחר הכתיבה יתפשט השרטוט או דבעי שרטוט מתקיים, וסיים וקצת משמע דבעי גומא וחריץ, וא"כ יש לומר דשלשה אין כותבים בלא שרטוט, היינו משום שיהי' הכתב מיושר, ומהני לזה שרטוט בבדיל, דמה בכך שיתפשט אחר כך הא מ"מ ע"י שרטוט דבעידן הכתיבה נכתב מיושר, משא"כ במזוזה ואינך דמדינא צריכים שרטוט בעצמותו, בעי שיהי' השרטוט מתקיים, ואינו תלוי בשעת הכתיבה דוקא ובעי שרטוט בקנה דוקא, וק"ל.

והנה למה שהוכחנו דלא מהני שירטוט אחר הכתיבה מ"מ אני מסתפק אם שירטוט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל הי' קיים הי' משרטט בקנה כדין, דבזה י"ל כיון דלא הי' פעם בלא שרטוט והכתיבה הי' כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטים דבדיל י"ל דמהני לשרטט בקנה, כיון דהכתיבה הי' בהכשר, וגם עתה נשרטט בקנה, ומה דבנתיים לא הי' משורטט י"ל דאינו מגרע דלא הוי דיחוי, כיון דבידו לשרטט והוי כמו קבל הכשר ונתן לפסול בפ"ג דזבחים (דף ל"ד) וצ"ע לדינא.

עכ"פ בנ"ד לשרטט אחר הכתיבה נראה ברור דלא מהני מכח הראי' הנ"ל, גם מלשון הרמב"ם והש"ע בהל' ס"ת שכתבו ואם לא שרטט פסולה, משמע דאין תקנה לזה לשרטט עתה, להכשירו, כנלענ"ד.

דף יט:

רש"י ד"ה ר"ש אומר וכו' והכי אמר לקמן בשמעתין. דף כ' ע"ב.

דף כ.

מתני' מערערין אותה. עיין פרש"י איוב ל"ט כ"ט.

שם מכאן אומר בן עזאי וכו'. ע' חגיגה דף ג' ע"א תד"ה נשים לשמוע.

דף כ:

גמ' והתניא טמא מת. ע' זבחים דף ל"ב ע"א תד"ה ובטמאים.

תוד"ה הא מני רבי כו' ועוד איכא למ"ד בפ"ק דבמתנוונה פליגי, נ"ל שדעת תו' דלר"ש ת"ק ורבי לא פליגי כלל וכמש"כ בתוי"ט דעת הרמב"ם, דאי איתא דס"ל כפרש"י גם לאידך מ"ד דס"ל דלכ"ע מתנוונה א"א לאוקמי כרבי דהא לרבי סופה מתה באותה מיתה וחכמים דהכא לא ס"ל כן, אלא ע"כ דס"ל דלהך מ"ד רבנן ור' לא פליגי כלל, ודוק.

תוד"ה בעיתותא כו' כל הנשים צ"ל האנשים.

דף כא.

גמ' כיון שעלה עמוד השחר. עיין פסחים ב' ע"א ברש"י ד"ה בכי טוב.

דף כב.

גמ' דאמר ר' אבהו. צ"ל אבא.

דף כב:

גמ' ת"ר שבעה פרושים הן. עיין בירושלמי פ"ט דברכות עלה דמתני' חייב אדם לברך על הרעה.

דף כג.

מתני' ושבעלה אינו רוצה להשקותה. עי' יבמות דף צ"ה ע"א תד"ה אילימא.

על קושיית רומעכ"ת בסוטה דף כ"ג מנחת כהנת לרבנן עבדי לה כר"א בר"ש, הא קיימא לן דבעל שנתן לאשתו מתנה אין הבעל אוכל פירות, ומבואר בש"ע דאם התנה עמה שתוכל למכור התנאי קיים, וא"כ יש תקנה בפשוטו שיתן לה בתורת מתנה, וביותר לרש"י דמיירי במנחת נדבה.

נראה לענ"ד, דעל מנחת סוטה ליכא קושיא, דהבעל הוא בעל הקרבן, ומביא משלו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג הי"ב מהל' סוטה, אלא כיון דלכפרתה מביא מקרי ג"כ שלה, והכי דייקא לשון רש"י, והן הן דברי הירושלמי רפ"ב דסוטה, והובא בתוס' סוטה (דף כ"ג) דאיתא התם מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כך קדשה לשמו, ותני ר"ח לקרב א"י מפני שותפתה דאשה, לאכול א"י מפני שותפתו דאיש, עכ"ל. והיינו דהירושלמי דן דמנחה זו צריך להיות קדושה לשמו ולשמה, והוא והיא כשותפים, ומביא ראיה מדתני ר"ח דא"י לא לקרב ולא לאכול, וא"כ בין כך ובין כך בין במביא משלו, צריך לקדש לשמה, ובין במנחה משלה לגמרי בענין שאין לבעלה רשות בה, מ"מ צריך שיהיה קודש לשמה, מש"ה מקרי מנחה של שניהם, ומ"ש מעכ"ת נ"י ובפרט לרש"י דמיירי במנחת נדבה, בלא"ה לק"מ, דמיירי בהביאה שלא מדעתו והוא לא רצה ליתן לה במתנה, ואף אם בעידן ההקרבה רוצה הבעל בכך אפשר דלא מהני, כיון דכבר הוקדש בכלי.

דף כד.

גמ' ואמרת לרבות ארוסה. עיין לקמן דף כ"ו ע"א תד"ה ואמרת.

דף כד:

דכוותה גבי שומרת יבם וכו'. לכאורה קשה הא משכחת בבא עליה שלא בעדים, וראיתי דגם הב"מ הקשה כן, ולזה צ"ל דבממנ"פ בליכא עדים מנא ידעינן דקדמה שכיבתו, דלמא באמת לא בא עליה, ואף דמשכחת שבא עליה ב' פעמים בכל פעם בפני ע"א, דיבום לא חלה דכה"ג לא מקרי עדי קדושין, כמ"ש הר"ן פ"ז דגיטין, ולענין זה דקדמה שכיבת בעל מקרי עדים כמו הלואה אחר הלואה, וצ"ל דענין שתיית סוטה בכלל דיני נפשות ולא מהני עדות מיוחדת. (ועי' שו"ת סי' צ"ד).

דף כה.

איבעיא להו עע"ד צריכה התראה כו' ולמאי אי לאוסרה וכו', לבי מהסס מנ"ל להש"ס למפשט דעוברת ע"ד בעי התראה דלמא מיירי בנסתרה בהיתר כגון שבעלה בעיר או שהפתח פתוח לרה"ר דלגבי קינוי הוי סתירה (כדאית' בש"ע אה"ע סי' כ"ב וסי' קע"ח) משא"כ בלא הקינוי לא היתה עוברת ע"ד, כיון דבדרך היתר נסתרה, ויש ליישב. (ועי' בשו"ת סי' צ"ט בזה ולעיל דף ה' ע"ב).

שם איבעיא להו כו' ורצה בעל לקיימה כו' ולא איפשיטא, ופסקו הפוסקים להקל, אבל מ"מ כתבו רוב הפוסקים דמצוה לגרשה ומשמע ודאי דהאיבעי' אף בלא התראה, דלענין איסור לא תליא בהתראה דהרי רצו לפשוט בסוגיא מהא דב"ד מקנין וכו' ועבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל, הרי דההוכחה דאף בלא קינוי א"י לקיימה ולא מחייבין אותו בקנויי' מידי [מזה תמוה לי על תוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) בתירוצם הא' ורש"י ותוס' ר"פ ארוסה דאל"כ לפי"מ דבעי לאוכחי דאין יכול הבעל לקיימה למאי ב"ד מקנין לה, הא בלא קינוי גם כן תיאסר וממילא תפסיד כתובתה, כיון דגרמה בסתירתה לאסרה עליו, ולתירוצם ב' ביבמות שם ניחא, דבארוסה מדין עוברת ע"ד אתינן עלה, כיון דלא יהא בידה לברר, א"כ י"ל דב"ד מקנין לפסלה מכתובתה דעוברת ע"ד אין מפסדת כתובתה אלא בהתרו, ומה דדחינן לעיל על האיבעי' דהתראה דארוסה מקנא לה לאוסרה, היינו לפי הצד דיכול לקיימה וצריך עיון] א"כ ממילא בלא התראה הוי ג"כ מצוה.

והרמב"ם (פ"י מהל' גרושין) כתב שאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה, א"כ נראה דבעוברת ע"ד בלא התראה יכול לגרשה בע"כ, ועיין תשו' מהר"ם הובא במרדכי ובהגהת אשרי פ' המדיר וז"ל משמשתו נדה או בשביל דבר א' דמקרי עוברת ע"ד יכול לגרשה בע"כ גם כתובתה הפסידה אם התרה בה עכ"ל, מדלא כתב בקיצור יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה, מחמת דבתחילה אמר יכול לגרשה בע"כ וזהו בכל ענין ואח"כ אמר גם כתובתה מפסדת, דהיינו באם התרה בה. ובתה"ד (סי' רע"ב) כתב להדיא כיון דנחשבת עע"ד ומצוה לגרשה פשיטא דלא תיקן בזה רגמ"ה אלא דלענין הפסד כתובה בעי התראה עכ"ל, וכ"כ בשו"ת הר"ם פאדווע (סי' י"ג) וז"ל, ואל יטעה שום אדם לומר הלא בעע"ד צריכה התראה דזהו דוקא ברוצה להפסיד כתובתה וכו' אבל פשיטא דמצוה לגרשה, אף בלא התראה ויתן לה כתובה וסברא נכונה היא, עכ"ל.

אמנם צריכים לדון ממה דכתב הב"ש (סי' קי"ז) ומדברי רש"י בסוטה משמע דבעוברת על דת משה אין צריך התראה כיון דהכשילתו.

ועיין בספר כתובה שסתר לדברי הב"ש דהא רש"י סבירא ליה דיחוד הוי דאורייתא, א"כ הוי עעד"מ ואעפ"כ פשטי' מהסי' דב"ד מפקינן לה לפוסלה מכתובה הרי דביחוד ג"כ בעי התראה אע"כ דרש"י לאו בדוקא נקט דת יהודית, ולענ"ד הא הב"ש לא אתי עלה מצד דעעד"מ עברה עבירה חמורה יותר אלא מטעם הכשילתו וזהו בעעד"מ דמשמשתו נדה וכדומה, אבל ביחוד דלא הכשילתו באמת בעי התראה, והא דנקט רש"י דת יהודית, היינו דזהו מלתא דפסיקא אבל עוברת על דת משה לא הוי מלתא דפסיקא דהא נכלל בזה גם כן משמשתו נדה וכדומה דבזה אין צריך התראה.

בעיקר יסוד מעכ"ת הגאון נ"י אנכי בעניי לא מצאתי מבואר בהרמב"ם דבכיעור אסורה לבעלה, דממ"ש דבכיעור אבדה כתובה בלא התראה, אין ראיה לזה דאסורה, די"ל כיון שעשתה פריצות גדול כזה עד שמראין הדברים שהי' שם עבירה קנסוה רבנן דתצא בלא כתובה, דהרי בסוטה דחי אביי דלענין הפסד כתובתה לא בעי התראה, והא דמקנין לה היינו לאוסרה, הרי אף דלאוסרה בעי קינוי, מ"מ גם בלא קינוי מפסדת הכתובה, גם בטור וש"ע לא מצאתי דבר מזה זולת בעוברת ע"ד (סי' קט"ז סי"ד) דמצוה עליו לגרשה, והוא דעת הרא"ש והראב"ד, והיינו רק מצוה בעלמא להוציא הרשעה מביתו דשמא תזנה עליו, וכמאכילתו שאינו מעושר שמא תכשיל אותו, אבל בודאי ליכא דררא דאיסורא, וה"נ במכ"ש בכיעור דמצוה לגרשה, אבל לומר דכיעור חמיר דמתסרא לבעלה לא מצינו, והרמב"ם כללינהו ביחד עוברת ע"ד משה או ע"ד יהודית, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה מוציא, משמע דדמי להדדי לענין הגרושין, וליכא בינייהו אלא ענין הפסדת הכתובה בלא התראה, דבפריצות גדולה כזו קנסוה רבנן ביותר, ובח"מ (סי' קט"ו) רצה לדקדק מלישנא דהרמב"ם דאפילו מצוה ליכא, אבל פשיטא דאין להוציא מהרמב"ם דאיסורא איכא.

וראיה ברורה לזה מדברי הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' א"ב ובש"ע סימן ז' סט"ז) דאם הוציאה מבעלה בעידי דבר מכוער ומת קודם שגרשה מותרת לכהן, ואי נימא דבכיעור אסורה לבעלה בין מחששא שמא תזנה או שמא זינתה, אלא דאין כופין אותו מחששא דגט מעושה, היאך אפשר דלבעלה אסורא ולכהן מותרת ע"כ ברור דאינה אסורה כלל וכלל, ושפיר כ' דמותרת לכהן, והיינו מדינא, ומה דלא ביארו דמ"מ אינה ראויה לו לישאנה דזה נכלל כבר בדברי הרמב"ם (פ"י הל' כ"ב מהל' גרושין) ובש"ע (סי' קי"ט ס"ד וה') דאינה צנועה מצוה לגרשה ואינה ראוי' לאדם כשר שישאנה, ובדברי הש"ע הנ"ל דבעוברת ע"ד מצוה לגרשה וק"ו בכיעור, וממילא בכ"ש דאינה ראוי' שישאנה, גם הב"ש הנ"ל שרמז עליו ידידי מעכ"ת נ"י כיון לזה דאין משיאין לו עצה שיחזיקנה ול"כ דמורים לו דאסורה עליו.

וביותר נ"ל דאף לפי האיבעיא דהש"ס בעוברת ע"ד דאם רצה הבעל לקיימה דאינה מקיימה, לא דמחסרא עליו באיסור ביאה ואיסור ערוה, דהרי האיבעיא סתמא בכל עע"ד וכמ"ש כן המרדכי פ' המדיר, כ' הר"ם אשה שעברה על חרם או שבועה עוברת עד"מ היא ויכול לגרשה, אע"ג דאיבעי לן פ' ארוסה בעוברת עד"מ אם יכול לקיימה ובכה"ג בנודרת ואינה מקיימת מה דררא דאיסור אישות אית ביה, א"ו דהאיבעיא רק אם חז"ל רמו עליו חיוב להוציא הרשעה מביתו, ואקרקפתא דגברא מוטל לשמוע דברי חז"ל, אבל כ"ז דלא גרשה לא מתסרא ביאתה עליו, וכ"מ נמי מדברי הרא"ש ומרדכי הנ"ל דכתבו ואם רצה הבעל לקיימה מיבעי ליה התם אם רצה לקיימה או לא, ולא אפשיט ולא כייפינן ליה להוציא ומיהו מצוה איכא לגרשה, ולכאורה תמוה נהי דאין כופין אותו בספיקא בגט מעושה, מ"מ יאסרו הב"ד אותה עליו מספיקא, ולא נניח אותו לקיימה בדרך אישות, ודוחק לומר משום דהוי ס' דרבנן דהאיבעי' רק בדרבנן כמ"ש תוס' סוף גיטין, אע"כ דאין כאן חשש איסור לבעלה, והאיבעי' רק אם מוטל עליו תקנת חז"ל להוציאה וכיון דמספיקא אין כופין רק דמהראוי לו לעשות כן מצוואת תקנת חז"ל, שפיר כתב דמצוה לגרשה.

וכן משמע נמי מסוגיא דסוטה, דקשה לכאורה דהא תחילה אמר אביי לא לאוסרה עליו, א"כ משמע דפשיטא ליה דלא נאסרה בלא קינוי ובתר הכי מבעיא ליה אם רשאי לקיימה ולהרא"ש וסייעתו לא איפשטא, ודוחק לומר דאביי אמר רק בדרך דיחוי שלא למפשט מיניה דלהפסד כתובה בעי התראה, וזיל הכא קמדחי, אע"כ דהאיבעי' לא הוי כלל לענין איסורא אלא לענין חיובא דגברא לגרשה.

גם מוכח כן למ"ש התה"ד (סי' רמ"ב) דלענין לגרשה לא תליא כלל בהתראה אם כן תיקשי היאך מבעי' לן דאם רצה הבעל לקיימה דאינו מקיימה, אם כן גם בלא התראה כן, ותיקשי הא כבר פשטינן דלהפסיד כתובתה בעי התראה, ואמאי הא גם בלא התראה תפסיד כתובתה כיון דמעשיה גרמו לה, לאסור עצמה לבעלה כמ"ש תוס' כזה יבמות (דף ל"ח ע"ב ד"ה בש"א וכו') וזהו אפשר לדחות דהך גופא דגרמה לה לאסור על בעלה לא קנסוה לה חז"ל להפסיד כתובתה אלא בהתראה, דבלא"ה גם לפי דברינו לא יתיישב כל צרכו, דסוף סוף כיון דכופין אותו שלא לקיימה נימא דתפסיד כתובתה כיון דגרמה שלא תוכל להשאר תחתיו [אולם מדברי הב"ש סי' קט"ו סק"ח לא משמע כן].

מ"ש רומפכ"ת לחזק דבריו דלהרמב"ם בכיעור מתסרא לבעלה ואין כופין, ומה דלא ביאר כן הרמב"ם דבריו דכבר נכלל בדבריו במ"ש דהפסידה כתובתה בלא התראה דהטעם ע"כ דכבר נאסרה עליו כמ"ש הכ"מ לענ"ד דחיקא טובא לומר כן, דהרי לא מלתא דפסיקא הוא לומר בהחלט דא"א להפסידה כתובתה אא"כ דנאסרה עליו, דהא בעע"ד דמבעי' בש"ס אי בעי התראה אי לא, והא דמקנין אותה דחי אביי לא לאסרה עליו, ומדלא קאמר לא לאפוקי ממנו בב"ד, משמע בודאי דבלא קינוי לא מתסרא עליו כלל ואינו חייב להוציאה, הרי אף דהיכי דלא מתסרא עליו י"ל דהפסידה כתובתה בלא התראה, דקנסו אותה על גודל פריצותה.

גם י"ל בהיפוך במ"ש הכ"מ דפשוט הוא כיון דנאסרה עליו הפסידה כתובתה אף דאין כופין, א"כ היכי מבעי' הש"ס בעע"ד אם רשאי הבעל לקיימה הא כבר פשט לה דבעי התראה להפסידה כתובתה, א"כ מדלא הפסידה בלא התראה מוכח דלא נאסרה לבעלה ואף אם נדחוק דאיבעי' בש"ס אם מצוה לגרשה או לא אבל איסורא בודאי ליכא, א"כ דברי הכ"מ שלאח"ז תמוהים מ"ש על דברי הרמב"ם בעע"ד אין כופין להוציא אע"ג דהיא איבעיא דלא אפשיטא וכו'. הא לא אבעי' כלל בזה דודאי אין כופין להוציא ואפילו איסורא ליכא מדלא הפסידה כתובתה בלא התראה, ואף אם נדחוק דכוונת הכ"מ דס"ל להרמב"ם דבעע"ד אפילו מצוה ליכא (וכמ"ש הח"מ סי' קט"ו ס"ק י"ח) ולא דדייק הכ"מ הכא כדדייק לה הח"מ מלישנא דהרמב"ם דאם רצה לא יוציא, דהרי בכיעור עכ"פ להכ"מ אליבא דהרמב"ם מתסרא לבעלה, אלא דהכי דייק לה הכ"מ, דהא הרמב"ם ע"כ לא סמך דעתו, מדכייל בתד בבא עוברת ע"ד ועשתה דבר מכוער, משמע דחד דינא אית להו דהא בודאי מחולקין הן דבעשתה דבר מכוער מתסרא לבעלה, ובעע"ד עכ"פ לא מתסרא, וכיון שכן דלא דמי להדדי, הו"ל להרמב"ם לכתוב ובעע"ד מצוה להוציאה ע"כ אפילו מצוה ליכא, וע"ז כתב הכ"מ, אע"ג דהיא איבעיא דלא אפשיטא דמלבד דדחוק ורחוק לומר כן, גם איך יתיישב תירוצו דהכ"מ בשם הרשב"א דאיבעי' דאפשיטא מהא דיכול למחול על קינויי' ואי האיבעי' רק למצוה פשיטא דאין ראיה די"ל דמהני מחילתו דלא תתסר עליו.

וביותר ראיית הכ"מ דאפשיטא מסוגיא יבמות וב"ד בעדים הוא דמפקי, הא משם אינו מוכח רק דאין כופין כדמיירי התם בכיעור דמתסרא להכ"מ אליבא דהרמב"ם, ודברי הכ"מ צל"ע.

על קושיית רמעכ"ת בסוטה דף כ"ה דפליגי בבעל שמחל על הקינוי אחר הסתירה הא ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י ודאי טמא.

גם אנכי נתקשיתי תמיד בזה דאף לר"ש דס"ל דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, מ"מ במה דמחל על קינוי איך נסתלק הספק איסור, ובהכרח לומר כיון דבלא קינוי לא הי' איסור כיון שמחל על הקינוי עוקר הקינוי למפרע, והי' כלא קינא [מה שאין חולשת שכלי מגעת, דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת, וא"כ מה מהני לענין זה מחילתו, הא סוף סוף בעידן הסתירה הי' הריעותא שהוליד החשש שנטמאה] הכי נמי אף דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, לא דדנין דודאי נבעלה, דכל ספק נגע ברשות היחיד איך אפשר לומר כיון דהוא ברשות היחיד דודאי נגע, אלא דהתורה אמרה דספק זה יהי' דינו כודאי, והיינו כל זמן ששם ספק עליו, אבל כשמחל על הקינוי והוי כלא קינא אין כאן ספק לדונו כודאי.

דף כה:

תוד"ה בה"א (עי' חי' יבמות ל"ח).

דף כו.

תוד"ה לא ישא כו' ומודים חכמים כו' כבר נראית לשתות, במ"ל נסתפק אם גם באיסור דאורייתא כגון שנעשה פצוע דכה אחר הקינוי אם שותה.

מ"ש מעכ"ת נ"י עוד בספרו להוכיח ממה דלא הקשו תוס' דהוי א"י אם פרעתיך, יש לומר בפשוטו דהוי דכיון דהטעם א"י אם פרעתיך משום חזקת חיוב אסקו אדעתייהו דרגליים לדבר דקינוי וסתירה מגרע להחזקה כמו דמגרע לחזקת היתר, מש"ה הקשו דמ"מ נימא דברי עדיף.

דף כז.

רש"י ד"ה וזו באה כו' שמא מעכו"ם או ממזר, [קשה] הרי שמואל דהוא מרא דשמעתא ס"ל דעכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר, ולכאורה מוכרח לומר בדשמואל דמיירי רק לישא לכהן, (ועי' שו"ת ח"א סי' ק"ו ד"ה הנה).

תוס' ד"ה אליבא דמ"ד וכו' ונראה דמ"ד וכו'. עי' נדה דף י' ע"ב תד"ה דהויא.

תוד"ה רב אשי אמר וכו' ותירץ מדרבי רחמנא בן חדש. וי"ל כצ"ל. וכ"ה בתוי"ט פ"א דערכין מ"ג.

דף כז:

תוס' ד"ה כשם כו' אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. צ"ל עם אחרות נסתר.

בא"ד אפשר לומר מזיד בה. עי' יבמות דף ל"ה ע"א תד"ה אע"פ.

דף כח.

תוד"ה מה. רציתי לדון דרך יישוב קצת על קושיית תוס' דמאי נ"מ אם אסורים בספק או ודאי, כגון בנשבע שלא לשמש עמה, דאם הי' איסורה רק מספק, היינו יכולים להתרותו ולהלקותו ממנ"פ אי משום לאו דסוטה אי לאו דשבועה, אבל ממה שעשה הכתוב כודאי היינו אף אם טהורה היא אסורה בעשה, תו ליכא ממנ"פ ואין לוקין, וגם נ"מ אף בלא התרו אם אחר ששתתה ונמצאת טהורה אם אסורה לו מחמת השבועה בענין דחל, כגון קונם תשמישך עלי, דאם אסורה רק מחמת ספק, ממילא כיון דאגלאי שהיתה טהורה חל הנדר למפרע, אבל אם אסורה בודאי אף דנמצאת טהורה מ"מ היא באיסור עשה עד עתה ואין איסור חל ע"א, דבזה לא מתלי תלי וקאי, כיון דבעידן שיצא השבועה מפיו, לא חלה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ח סקכ"ה, ואין כאן מקום להאריך עוד.

בקושית תוס' דמאי נ"מ דעשאו כודאי הא ליכא מלקות דהוא רק עשה ולהנ"ל [בתשו' שבסוף דרו"ח ח"א דף צ"א ע"א] ניחא דעשו כודאי דכופים אותו.

(אאב"ה עוד שמעתי שאמר אבא מארי נ"י דרך פלפול על קושיית תוס', דנ"מ בנשבע שלא ישמש עמה, דבפשוטו אם התרו בו סתם לוקה בממנ"פ אם זינתה לוקה משום סוטה, אם לא זינתה חלה השבועה ולוקה משום השבועה, ולזה אמרינן דהעשה ונטמאה היינו דעשאו כודאי, וא"כ אף אם קמי שמיא גליא דלא זינתה, מ"מ לנו דא"י אסורה עליו מדין עשה ואין שבועה חלה עליו ולא לקי דדלמא לא זינתה ואסורה עליו מחמת העשה ולא חלה שבועה על עשה).

דף לא.

במתני' ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. תמוה לי הא לב"ה דמת בעלה עד שלא שתתה אינה נוטלת כדאיתא במתני' ב' פ"ד הרי אף דבקינוי וסתירה לא אפקה עצמה לעצמה דהא היתה בת שתיה, מ"מ ע"י קינוי וסתירה הוי ספק זינתה וכ"ז שלא נתברר ע"י שתיה אין לה כתובה מספק. א"כ ה"נ מה בכך דהנך ה' נשים א"נ בעדותן דל עדותן מהכא הא עכ"פ כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה, מספק אין לה כתובה. וכן בירושלמי בעי על כל ע"א בטומאה אמאי נאמן להפסיד כתובתה ומשני כיון דהאמינה תורה כבי תרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לע"א שמעיד שהוא חלב ואח"כ התרו בו דלוקה. ומאי צריך לזה הא כיון דבע"א דטומאה אינו משקה אותה ממילא בלאו הימנותא דעד לענין כתובה אין לה כתובה מספק דבקינוי וסתירה הפסידה כתובתה כ"ז שלא נתברר ע"י השקאה. והרמב"ם ספ"א מסוטה כ' כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו' ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתיה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל. משמע דבאמת מה"ט בע"א דטומאה מפסדת כתובתה. וא"כ קשה אף בה' נשים אלו כיון דע"י עדותן אינה שותה ממילא אין לה כתובה. ורציתי לדחוק דבקינוי וסתירה דהפסידה כתובה היינו מספק. ואם תפסה כיון דהוי תפיסת ברי מהני ורק בע"א בטומאה דנעשה העד כב' וכדאיתא בירושל' הנ"ל. ובאמת במתו בעליהם עד שלא שתו מהני תפיסתן, וא"כ י"ל דמה דקתני במתני' בה' נשים לא לפוסלה מכתובתה היינו שאין מאמינים אותן לדמן לודאי נטמאה כמו ע"א דטומאה ולא מהני תפיסתה אלא דהוי כלא העידו כלל ורק מטעם ספק אין לה כתובה ומהני תפיסתה (עי' תוס' לעיל כ"ה ע"ב ד"ה בה"א כו' ודו"ק). אולם ברמב"ם הט"ו כ' אף ה' נשים ששונאות וכו' אבל לא להפסידה כתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה עכ"ל וצ"ע.

אולם עיקר הוכחת מעכ"ת נ"י בספרו מכח קושייתו הגדולה אשר הייתי בר מזלו בזה בע"ה דאמאי אמרינן בה' נשים ששונאת אותה שמעידין שנטמאה דנאמנים לאסרה ולא להפסידה כתובתה, הא כיון דאינה שותה ולא נתברר טהרתה ממילא לית לה כתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו, ולזה הכריע מעכ"ת נ"י דמיני' דידי' נגבית מדין אינו יודע אם פרעו, רק במתו בעליהן לגבי יתומים הוי אינו יודע אם נתחייבת, והדבר קשה מאוד בעיני להוליד מזה דין חדש כזה, ובפרט דההיפוך מבואר בבעה"ת כמו שהביא מעכ"ת נ"י בעצמו. ולענ"ד אם נדוק כן מכח קושי' זו די לנו דנידוק כההיא דהתם דבחיי הבעל לא נגמר החיוב דלא הי' עליו עדיין שם ספק בפרעון דהי' עומד להתברר ע"י השקאה, משום הכי כשמתו בעליהן ובאותו שעה נסתלק הבירור הוי כהתחלת חיוב וס' בחיובא, אבל אם הי' החיוב מבורר בחייו כגון שטען אינו יודע אם פרעו או בב' נשים שהעידו ואח"כ מתו בעליהן וכמו כן במלוה על המשכון דבכל רגע ורגע הי' ביד המלוה לגבות חוב בשבועת נאנסה וחל הספק הראשון בחייו י"ל דגובינן מיתומין, וגם זה צ"ע גם בלאו הכי דינא דה' נשים דנוטלת כתובתה תמוה לי מאוד דנ"ל כיון דמדינא דאורייתא עד א' נאמן, וכן הנך נשים נאמנות שנטמאת ולעשותה כוודאי טומאה ללקות עליה משום סוטה, א"כ גם לענין ממון נאמנים מדאורייתא, אף דאין עד אחד קם לממון, מ"מ היכא דקם לדבר שבערוה ולמלקות, ה"נ נאמן לממון, (ועיין פ"י קדושין ס"ג באיבעי דמהו לסקול על ידו ובקונטרס אחרון שם) ובפרט להחזיק ממון, ואם כן אף דחז"ל חששו דמשום שנאה העידו, מ"מ היאך נוכל בחששא זו להפסיד ולהוציא ממון מהבעל היכי דמה"ת פטור.

וראיתי להרב המגיה להמ"ל פ"א מהלכות סוטה שכתב דבה' נשים שהעידו שנטמאה אין בעלה לוקה עליה, והביא ראיה מהא דה' נשים שמעידות מת בעלה אינם נאמנים אפילו להחמיר עיי"ש. ולענ"ד אינו במשמע, דפשטא דמלתא דלענין איסור הנך ה' נשים כמו כל עד אחד דעלמא, וההיא דמת בעלה אינו ראיה דשאני במת בעלה כיון דבלאו הכי מדין תורה אין עד אחד נאמן, ועיקר הנאמנות רק מדרבנן, ובסברת דעתם הרחבה למסמך דלא משקרי בצירף דייקא, וכיון דהם ראו דבה' נשים מהחששא דמשקרי אוקמי אדין תורה, וממילא א"נ אפילו להחמיר, משא"כ בסוטה דמדינא נאמנת ולגבי איסור קם אדאורייתא ובעלה לוקה עליה, וכיון דלכאורה ברור דמדינא דאורייתא עד אחד בסוטה נאמן להפסיד כתובתה וה"נ הנך ה' נשים, ואעפ"כ הפקיעו חז"ל שלא להאמינם לענין כתובה, ע"כ דחז"ל לא רצו להפסיד אותה ע"י הנך נשים ששונאים אותה וכעין גדר הוא שלא יהא יכולת להנך נשים לנקום נקמתם ממנה בדרך שנאה ורק לענין איסור לא רצו להפקיע דין דאורייתא ובממון מדין הפקר ב"ד הוא, וא"כ אזדא לה גם כן קושי' הנ"ל דאף דכל היכי דאינה שותה אינו מתחייב בכתובה מטעם ספק, מ"מ כיון דבלאו עדותן דהנך ה' נשים היתה יכולה לברר דבריה ולשתות ואם תפסיד כתובתה עתה אהני מעשייהו להפסיד הממון, לזה התקינו חז"ל שלא יחרוך רמיה צידו שלא לגרע לה כלום ע"י עדותן.

שוב ראיתי בירושלמי פ' מי שקינא הלכה ב' ר' בון בר' חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא עד אחד ואמר נטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראה שלא לשתות לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידים ממון עפ"י עד אחד, וביארו הק"ע והפ"מ דהא דעל ידי עד אחד מפסדת כתובתה היינו בדרך גררא מתוך דמהמנינן לי' לענין איסור מהימנינן ליה ג"כ לענין ממון, מה שאין כן אם כבר העידה חמותה שזינתה ואחר כך בא עד אחד והעיד ג"כ דנטמאת, דבזה לענין איסור אין צריך לעדותו ולא בא מתחלתו רק לענין ממון אינו נאמן, הרי דמדינא אין עד אחד בסוטה נאמן לענין ממון, ובזה בוודאי תקשי מ"ש דעד א' אומר נטמאת מההיא דמתו בעליהן דחזינן כיון דאינה שותה הפסידה כתובתה, ה"נ בעד אחד אומר נטמאת כיון דאינו שותה ממילא הפסידה ולמ"ל טעמא דנאמן העד בגררא גם לממון, וגם בנידון הירושלמי בחמותה שאמרה נטמאת ועד אחד ג"כ אומר דנטמאת תקשי הא אף בלא נאמנת העד תפסיד כיון דאינה שותה ובזה לא שייך לדחוק דמדין הפקר ב"ד הוא כדי שלא יהנו מעשיהם משום שנאה דהא בזה מבלעדם היתה מפסדת ע"י עדות העד.

רש"י ד"ה אני ראיתיה שנטמאת, באותה סתירה כו' מזה דקדק הב"ש דוקא שמעיד דנטמאת באותה סתירה שיש עדים עליה דרגלים לדבר שהאמת אתו, אבל אם מעיד דנטמאת אח"כ אינו נאמן, אבל הרמב"ם כ' ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקנא לה עמו וכו'.

דף לב.

רש"י ד"ה פרשת סוטה כו' ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא כו' קשה לי הא בפשוטו אי לא כתיב קרא להתיר הוי ילפינן סוטה וגם וידוי מעשר בג"ש דאמירה אמירה מלוים אלא דלבתר דכתיב קרא בסוטה להתיר בכל לשון שוב ילפי' מעשר דסוטה ולא מלוים דילפי' יותר אמירה סתם מאמירה סתם משא"כ לוים דכתיב עניה ואמירה והכי מצינו דגבי שבה"ע צריך לימוד דבכל לשון דלא נלמוד קול קול ממשה כמ"ש תו' והעתיקו התי"ט, ואילו במתני' ג' ד"ה מה עני' כ' בשם תוס' הא דלא ילפינן בלוים קול משבה"ע דעני' וקול גמר מעני' וקול ואין דנין עני' וקול מקול גרידא, ותקשי ג"כ אמאי צריך ריבוי בשבועת העדות הא ממילא לא הוי ילפינן קול קול ממשה דלא ילפינן קול גרידא מקול ועני', אלא ודאי דבלא ריבוי' הוי ילפי' ג"כ קול גרידא. אלא היכי דאיכא למילף קול מקול, או קול ועני'. מקול ועני' עדיף יותר למילף קול ועני' מקול גרידא, ה"נ י"ל לענין אמירה.

רש"י ד"ה פרשת משוח מלחמה, וכן ציין גם הרע"ב, אבל מדברי תוס' ר"פ דלקמן מבואר דהגירסא במתניתין כמו שלפנינו משוח מלחמה.

תוד"ה קרית שמע כו' ועוד דהתם משמע דקידוש דאורייתא, כונתם להא דאיתא בברכות דף כ"א נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה.

בא"ד והכי משמע נמי בריש מסכת נזיר, כפי מ"ש תוס' שם דפירכת הש"ס קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, היינו נהי דקידוש דאורייתא מ"מ עכ"פ יין לא דאורייתא ע"ש, א"כ מהתם לא נשמע כלל דקידוש דאורייתא, דדילמא באמת פירכת הש"ס דכל עיקרו דקידוש וכי מושבע ועומד מה"ס הוא.

דף לב:

גמ' ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. לעיל דף י"ז ע"ב תד"ה דכתיב.

דף לג.

גמ' ורבנן כה ככה לא משמע להו. עיין לקמן דף ל"ח ע"א תד"ה ורי"א.

רש"י ד"ה יחיד וכו' צבור לא צריכי להו. עיין בספר בתי כהונה ח"ב בית אבות דף ל' ע"א.

ד"ה שאני בת קול. ע' סנהדרין דף י"א ע"א תד"ה בת קול ובתוי"ט פט"ז מ"ו דיבמות.

דף לג:

גמ' רבי אלעזר אמר וכו'. עיין בבכור שור ריש ברכות.

רש"י ד"ה וכשהחזירוהו למקומו. ומצינו עוד שנשאוהו הכהנים כשהיה דוד בורח מפני אבשלום דכתיב בשמואל ב' ט"ו וישב צדוק ואביתר את ארון אלקים ירושלים וצ"ל כיון דנכלל בכלל החזרת מקומו מקרי חד, ועיין רד"ק ביהושע ג' בפסוק והכהנים הלוים נושאים אותו.

דף לד.

תוס' ד"ה טורטני וכו' לשונות כפולים כ"ד היו. עי' במתני' ריש סנהדרין ומנין לעדה כו'.

דף לה.

גמ' זמירות שנאמר וכו'. עי' עירובין י"ח ע"ב ובמהרש"א בח"א שם.

רש"י ד"ה אל תיקרי שאין הפרש בקריאה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו ובין ממנו של רבים האומרים על עצמן, מה דהקשה רומעכ"ת נ"י הא החילוק גלוי וידוע, כי רבים המדברים בעדם הוא רפוי בלא דגש, והנאמר על יחיד הוא דגוש, במח"כ אישתמיטתי' דברי רש"י במגילת רות בפסוק הלהן תעגנה שכתב שם הכלל הנ"ל שהזכיר מעכ"ת ועלה כתב ויש פותרין לשון עיגון ולא יתכן שא"כ היה לו לנקד הנון דגוש, או לכתוב שני נונין הרי דס"ל לרש"י דאף במדבר בעדם דהדין להיות רפוי היכי דהיה ראוי להיות נון שניה בא הדגש בתמורתה, א"כ ה"נ בתיבת ממנו דשורש התיבה מן והיה מהראוי להיות נון שניה משום הכי אף ברבים מדברים בעדם הוא דגוש, ושפיר כתב רש"י דאין נ"מ בקריאתה וזה כוונת תוס' עירובין דף ט"ו ע"א ד"ה אל תיקרי ועיין בתשובת הרמב"ן סי' רל"ב.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה