חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
נזיר
דף ב.
בספר שם הגדולים להגאון מוה' חיים יוסף דוד אזולאי באות ש' כתב בשם הרב יד מלאכי דפי' נזיר אינו מרש"י.
תוד"ה או אהא נאה ובגמרא מפרש. צ"ל אפשר.
תוד"ה האומר הריני כזה כו' לא מהני. עיין ר"נ נדרים דף ט' ע"א ד"ה כשהיה. (ועי' תורעק"א במשניות).
דף ג:
גמ' לאסור יין מצוה כיין הרשות, עי' שבועות דף כ"ה ע"א תד"ה חומר.
תוד"ה מאי בינייהו וא"ת ולישני דא"ב, ק"ל הא ודאי אין קושייתם דלימא הא"ב באמר צפורי' סתמא, אבל מה דאמרי' השתא א"ב אם בעי' נזיר עובר מנ"ל זה דלמא ר"י אמר דאפי' בסתמא מהני אם נזיר עובר לפניו אבל היכי דאמר צפורי' סמוכי' לשער מהני, דהא ר"י אמר במפורש דכ"ע לא מתפיס אלא דקושי' תוס' דלימא גם כן הך א"ב, ובזה ק"ל דהיא לאו קושי' אלימתא דכיון דחזינן דלר"י צפרי' דסמיכי לא מהני, ועובר לפניו מהני אף בסתמא מה"ת נימא דפליגי מהיפוך להיפוך דלר"ל צפרי' דסמיכי מהני ונזיר עובר לפניו לא מהני, והו"ל למנקט קושייתם ביותר דלימא הא"ב דלר"ל דמתני' בצפרי' דסמיכי י"ל דרבנן מודו בנזיר עובר לפניו אבל לר"י דמתני' מיירי בנזיר עובר לפניו אבל לר"י דמתני' מיירי בנזיר עובר לפניו א"כ רבנן ס"ל דאפי' זה לא מהני והוי הא"ב אפי' אליבא דהלכתא, ולפי"מ דקאמר השתא הוי הא"ב רק לר"מ, וצ"ע.
דף ד.
תוד"ה מאי היא וכו' לכ"נ לר"ת. עי' סוטה דף ל"ב ע"א תוד"ה ק"ש.
דף ד:
גמ' ויך ויקח כתיב. עיין בפירוש רש"י בחומש שמות ז' כ' ולקמן דף י"ט ע"א.
שם ומגלח אחד ליב"ח, ע"ד קושיתו הא רבי סבר ערכין ל"א דבבע"ח תליא בשס"ה ימים, יפה הקשה, וביותר למה דמבואר פ"ק דר"ה דרבי ס"ל דבכל מקום חשבינן שס"ה ימים לשנה, וא"כ למה נשתנה דין זה דגלוח דנזיר עולם, ולי קשה ג"כ בלא"ה אף לפי ההלכתא למ"ש הגה"מ פ"א מהל' גרושין לדייק לענין מינקת חבירו, מדנקט הש"ס לישנא דיב"ח דמשמע דתליא רק בחדשי' ואין העיבור בכלל, וכמ"ש המהר"ם בהלכות שמחות לענין אבילות יב"ח, והכי קיימ"ל, כמ"ש יו"ד סימן שצ"א סק"ב, ועיין בב"ש אה"ע סי' י"ג סקכ"ב, וא"כ ה"נ לענין גלוח יש לדייק מלשון לשנים עשר חדש דאין העיבור בכלל ואמאי הא ילפינן מבע"ח והתם נתעברה למוכר, ואין סברא לומר כיון דתלי' בכבידות השערות אין מקום לחלק בין שנה מעוברת לשנה סתם דהא ביותר מזה מחלקי' לענין ביאת קטנה פחות מבת ג' כמ"ש הה"מ פ"ב מהל' אישות ע"ש, וגם קשה דנימא דבעי' דווקא מעל"ע כמו בבע"ח וכ"ז צ"ע.
ובסוגי' דנזיר הנ"ל נתקשתי בפירכת הש"ס ואימ' שנתיי' דכתיב ויהי מקץ שנתיים ימים, דהא קיימ"ל בכל דוכתא דתפסת מרובה לא תפסת, הן אמת למ"ש תוס' יומא ע"ב ע"א דדווקא היכא דאין לו קצבה אמרינן הכי, א"כ הכא ניחא דיש ליתן גבול וקצבה שנתים, אולם באמת כבר דחו זה תוס' בעצמם בסוגי' דסוכה ג' ע"ב, גם הביאו שם ראי' מסוגי' דר"ה גבי תשלומין כל שבעה דאמרי' ג"כ תפסת מרובה אף דיש לו קצבה, ומה שתירצו בזה ביומא שם היינו דהוי ספק שמא אין לו תשלומי' רק ז' יש לעיין בו דמכל מקום נימא דבספיקא אם לא חג בז' ימי החג של שבועות יצטרך להביא בח' מספיקא ולהתנות בנדבה, ויש ליישב זה עפ"י דברי תוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה ואימא טומטום ע"ש, עכ"פ הראי' מסוגי' דסוכה הנ"ל שריר' וקיימא דאף ביש לו קצבה אמרינן תפסת מרובה לא תפסת, וצ"ל דפירכת הש"ס רק לר' לשיטתי' כיון דס"ל ימים תהי' גאולתו היינו ב' ימים א"כ לא הוי הג"ש כ"כ בדיוק מש"ה יותר יש ללמוד מקרא דמקץ שנתיי' ימים ומשני הש"ס דמ"מ עדיף ללמוד ימים סתם מימי' סתם, ובזה מיושב הא דלא פריך הש"ס גם בכתובות נ"ז ע"ב ואימא שנתיים ימים, ולהנ"ל ניחא דהכא לא פריך רק לר' לשיטתיה.
תוד"ה גבי נזיר וכי היכי דמרבי ר' יעקב, ק"ל אמאי נקטי דהקושי' דוקא לר' יעקב הא גם לר' יוסי ק' דהא ג"כ דריש לד' אלא דדריש למתפיס בחטאת ואשם וזהו ל"ש גבי נזיר, ונראה דזהו כוונת רש"י שכ' גבי נזיר נמי בין לרי"ע בין לר"י, וכן מוכח מהרמב"ם דפסק כר"י בנזיר שמשון וע' בלח"מ אף דקיימא לן דבעי דבר הנדור מ"מ טעמא דר' יהוד' כפירכת הש"ס דכתיב לד', ולכאורה עדיין ק' הא פסק כר' יוסי גבי בכור, א"ו כנ"ל דר' יוסי [מודה] דגבי נזיר ליכא למדרשי' רק לג"ש.
דף ה.
והא רבי הוא דאמר אין ימי' פחות' מב', ק"ל דלענין ב' ימים למאי נתקבל' הגז"ש הא בלא"ה פשטא דימים היינו ב' ימים כמו דידעי' בבתי ע"ח דימים הוא שני ימים דפשטא כן הוא וצ"ע.
תוד"ה מ"ט גבי כהנים, וא"כ נילף וכו'. ק"ל הא פשיטא דאין ללמוד נ"ע מנזיר סתם דסתם פסק נזירתו ונ"ע עדיין נזירתו עולם אלא דילפינן תחלה כהן מנזיר פרע פרע דגבי כהן שיעור ל' יום ואמרי' הטעם גבי כהן משום כובדו וידעי' דשיעור כובד ל' יום וזהו העיקר מה דרצונו למילף שיעורא דכובד כמה הוי ומה שייכות למילף ענין זה מנזיר סתם.
דף ה:
תוד"ה מלמד. דאמר הריני נזיר היום ונזיר צ"ל ונזיר היום.
דף ו.
תוד"ה נטמא יום שלשים. ונראה דיום ל"א וכו'. עי' לקמן י"ד ע"ב תד"ה לוקה ודף ט"ז ע"ב תד"ה נטמא.
דף ו:
ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל, לא זכיתי להבין דמשמע דבא ליתן טעם מה דלא אמ' [רי"א] הלימוד מן עד מלאת והיינו דמזה לא הי' נשמע רק כ"ט דעד ולא עד בכלל, והא באמת [רי"א] עצמו אמר עד מלאת שמעינן מיעוט ימים שנים הרי שאפילו כ"ט לא הוי שמעי' דלא דריש כלל ימי' שצריכי' למלאות והו"ל לשנויי דא"ל רב מתנה דכ"ע שלשי' בעי' ור"י ס"ל דעד ולא עד בכלל וצ"ע.
דף ח.
מתני' כמנין ימות החמה כו' אר"י כו' בתוי"ט כתב דבלא אמר כמנין סברי נמי כרבי דנזירות חדא אריכא קביל עליו עד שיאמר הרי עלי נזירות כו' ולענ"ד אף לת"ק דרבי מ"מ י"ל דהכא בעינן שיאמר כמנין דבלא"ה כיון דאית לי' קיצותא והו"מ לומר שס"ה נזירות ומדלא אמר הכי מפרשים דברי' דקיבל רק נזירות א' ל' יום וכוונתו מרובה עלי כאילו קבלתי כמנין ימות החמה כההיא דמתני' דלעיל מ"ג במכאן ועד סוף עולם כמ"ש התוי"ט אע"כ דהכא דאומר כמנין שאני דא"א לפרש דבריו בענין אחר, אח"כ מצאתי בעזה"י שכ"כ במ"ל. וכן מצאתי בעזה"י בשיטה מקובצת למוהר"ר ב"א שהביא בשם הרא"ש דלת"ק דר' דגם בלא מנין אמרינן נזירות הרבה קיבל עלי' היינו בלית בי' קיצותא אבל באית בי' קיצותא אמרינן דנזירות אחד ארוך קיבל עליה עיי"ש. והיינו דאזיל בשיטת רש"י לעיל דפירש דפירכת הש"ס וליהוי כל אוונא ואוונא קאי אברייתא דמכאן ועד מקום פלוני ועלה משנינן לחלק בין איתי לי' קיצותא לליל ביה קיצותא. א"כ מבואר דבאית לי' קיצותא מפרשים נזירות חדא אריכתא, וממילא הו"ה לשיטת תו' דלעיל וכפי מה שהעתיק התי"ט לעיל למה דס"ל דפרכת הש"ס הנ"ל קאי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם א"כ מבואר דבאית לי' קיצותא מפרשים נזירות א' ל' יום וא"כ בין כך ובין כך הכא גבי ימות החמה גם לת"ק דר' בעינן דוקא כמנין דבלאו הכי לתוס' הוי נזיר ל' יום ולהרא"ש הוי נזיר שנה א'.
תוד"ה שיהא בכרי ולקמן מפרש. דף י"ג ע"א ול"ב ע"ב. (ועיין מ"ש רבינו בחידושי קדושין דף נ"ח ע"א בהג"ה).
דף ט:
גמ' וב"ש היא. קשה לי הא טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש וזהו שייך בהריני נזיר דהוא נתפס בקדושה אבל הכא באומר הרי עלי מנחה דלא הקדיש עדיין ולא חייל הקדש על שום דבר רק שקיבל עליו להביא מנחה והוי רק נדר בעלמא ובפשוטו נראה דבאומר הרי עלי להביא עולה דמודה ב"ש דיש לו התרה.
שם באומר אילו הייתי יודע וכו', לא ידעתי מה בכך וכי בשביל דאם הי' יודע הי' נודר מחטים הא מ"מ לא נדר להביא מן החטין וגרע אפי' מדברי' שבלב דהא אף בלב לא הי' לו להביא מחטי', וההי' דלקמן ד"י ע"א דמחלפן בענבים ובתוס' שם דדעתו הי' לומר ענבי ועלה בפיו גרוגרות התם ניחא וליכא קושי' מ"ש מההי' דנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דל"א כלום היינו דהרי' נזיר לחוד הוי ג"כ דיבור שלם אלא דמן הגרוגרת מגרע בזה שפיר אמרי' דדעתו הי' לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרת ולא הוי דיבור זה דמן הגרוגרת דיבור כלל וכאילו לא אמרו כלל וממילא נתקיים דיבורו [הריני נזיר], והו"ה הכא אם בלבו הי' לומר מן החטים ועלה בפיו מן השעורי' י"ל דדיבור הרי עלי מנחה לחוד נתקיים דממילא מביא מן החטים, ומה דאמר מן השעורי' לא חיישי' לה כיון דלא הי' דעתו לומר כן, אבל הכא דבלבו ודעתו היה לומר מן השעורים אלא דאילו הי' יודע שאין מביא מן השעורי' הי' אומר מן החטים, [מה מהני] ובמה נתחייב להביא מן החטים וצ"ע.
דף י.
והלכו ב"ש לשיטתן, ק"ל הא הכא ל"ש טעמא דב"ש דכיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר וכי קאמר מן הגרוגרת [לאתשולי], דבאמת ה"נ באומר הריני נזיר מבשרה י"ל [דמבשרה] לאתשולי קאמר, אבל הכא דאמר הריני נזירה בה' דהיינו ממנה כמ"ש תוס' ומעיקרא לא אמר כלל הריני נזיר ותחלת נזירות הי' רק מבשרה וצע"ג.
דף י:
תוס' ד"ה אימא סיפא וכו' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן, ק"ל הא לפי קושית התוספות ליכא פלוגתא ביסוד זה דאם לא העמידה ועמדה מאליה דמיקרי נתקיים התנאי גם לב"ה ואם היה אומר הריני נזיר מיין הוי נזיר א"כ הך חידוש הוא להלכתא ולא שייך בזה טעמא דב"ש לחוד אתי לאשמעינן וצ"ע.
ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאילי' לפ"מ דקיימין עתה בקושית התוס' גם לב"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר, וא"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמבית שמאי נשמע לב"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתי לאשמעינן. וצ"ע.
ובעיקר קושית התוס' הי' נראה עפ"י הצעת דבריהם מקודם (ד"ה מי קתני), דל"ש להגי' אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא, וא"כ אם הי' עיקר רק לענין מבשרה לא הי' שייך להגי' לא. (ובזה מוכרח להגי' דא"כ ליתני סתם אלא ע"כ מוכח מעיקר הפלוגתא, ועי' בתוס' בא"ד לעיל וא"ת והשתא).
דף יא.
תוס' ד"ה דהוי מתנה וכו', וא"ת ותיפוק ליה. לא ידעתי מאי אולמא האי מהאי ואדרבה טעמא דא"א לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות מש"ה נקט יותר משום מתנה על מה שכתוב בתורה דזה לכ"ע וצ"ע.
בא"ד וי"ל אחרי שאחרים יכולים. ק"ל דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח וצ"ע.
והנה דברי התוס' מוקשים במש"כ וא"ת ותיפוק ליה דאי אפשר לקיים ע"י שליח הנזירות וקשה לי דמה אולמא האי טעמא מהאי טעמא ואדרבא מדין דצריך אפשר לקיים ע"י שליח אינו ברור, דיש בה פלוגתא פרק חמישי דיבמות (דף נ"ז) לזה נקט טעם פשוט דהוי מתנה ע"מ שכ"ב (וחתני הרב ר' שמואל מבראד אמר דיש עוד טעם בנזיר דהוי תנאי סותר למעשה והשבתי לו דזהו לא מיקרי סותר למעשה דאף אם יקיים התנאי, וישתה יין, מ"מ המעשה קיים דנתפס בנזירות אלא דעובר ושותה יין באיסור, ורק בהר"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר, דאם ע"מ לאו כמעכשיו הוי סותר המעשה דאחר חזרת הגט, אין במציאות להמעשה לחול הגט, משא"כ בנזיר בע"מ שאשתה אין הנזירות מתבטל, והוי רק מתנה על מה שכתוב בתורה) עכ"פ טעם דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא טעם יותר פשוט וצ"ע.
וביותר תמוה לי על תירוצם, אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנותיהם מקרי אפשר לקיים ע"י שליח, מ"מ איך יתורץ ההוא דר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ, הא אי אפשר לקיימו על ידי שליח ותנאו בטל ומעשה קיים וצ"ע.
דף יא:
תד"ה נדרי הבאי, א"נ מייתי היכא דאין פיו ולבו שוין, תמוה לי דמה בכך דאינן שוים הא אף לפי הלב שאינו רוצה להיות נזיר מיין, הא מ"מ לענין חרצנים ותגלחת הוא פיו ולבו שוים וממילא נזיר בכולה וצע"ג.
דף יב.
תוס' ד"ה בשוקא אשכח וכו' כלומר. עי' כתובות דף ט"ו ע"א תוס' ד"ה דלמא אזלא.
תוד"ה מ"ט וכו' מדאמר פרק ר"ג. קשה לי כיון דנקטו דבידו לייבם אם כן עדיין קשה הא הוא בעצמו יכול לגרשה עתה לכשתתייבם דלא הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מצי משוי שליח כמו בחלה וצ"ע.
בא"ד ומאי קמבעי' ליה הא בידו לייבמה ולגרשה, א"ו כיון דהשתא וכו'. תמוה לי, דעדיין יקשה דמ"מ אם נדון יבום לדבר שהוא בידו, א"כ בנותן לה גט קודם יבום שיחול אחר היבום מהני, דלא מקרי דבר שלב"ל, כיון דבידו לייבמה א"כ ממילא מקרי מצי עביד השתא כמו החלה כיון דיכול לקרות שם על עיסה שיחול על זה לכשילוש, ה"נ הא יכול לגרשה עכשיו שיחול לאחר היבום. והרי בפירוש מבואר בקידושין (דף ס"ג ע"א) דבכותב בשטר שחרור לכשאקחנה ממך אין לי עסק בך מהני לר"מ, א"כ ה"נ לדידן בגירושין דשומרת יבם לכשאייבמיך ומצי למיעבד שליח. ובתוס' יבמות (דף נ"ב) כתב להדיא דלר"מ יכולים לומר כתוב גט לפלונית פנוי' לכשאכניס אגרשנה א"כ ה"נ לדידן ביבמתו וצע"ג.
עוד תמוה לי, דמה יענו תוס' בההיא דכתבו ותנו גט לאשתי, איך יכול לומר תנו לעשות שליח הולכה, הא עדיין לא נכתב ולא מצי עבד הגירושין אף דבידו ליכתוב וליתן, הא ס"ל לתוס' דמ"מ לא מקרי מצי עבד כיון דמחוסר מעשה. ובחלה הטעם דיכול להביא עיסה אחרת ולקרות שם וזהו לא שייך בגט. וצע"ג.
ותמוה לי א"כ לפ"ז עדיין תקשי הא ביבמה הוי בידו ליבמה בע"כ ולגרשה, שתתגרש לכשתתיבם מהראוי לומר דהוי גט וא"כ מקרי איהו מצי למיעבד כמו בחלה, ועיין בסוגי' דכתובות פ"ב א' מי דמי התם בידו הכא לאו בידו, ואמאי הא בידו ליבמה ולזכות בנכסים וצ"ע.
ובדברי תוספות אלו דמבואר בדבריהם דבאומר לושי והפריש חלה דהיה מהראוי דלא מהני השליחות להפרשה כיון דעתה לא מצי עביד אלא מכח דיכול להביא עיסה מגולגלת ולהפריש עליה, א"כ איך מצינו ידינו ורגלינו באמר כתבו ותנו גט לאשתי איך מהני השליחות לנתינה בעוד שלא נכתב הגט דלא מצי עביד השתא וצלע"ג.
דף יג.
מתני' הפילה אשתו כו' הכי פליגי נמי לק' דף ל"ב ע"ב.
תוספות דיבור המתחיל חזרה וילדה פי' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ"כ בשיטה מקובצת וא"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג"כ ב"ק. וצ"ע.
ובלא"ה איני מבין דברי תוספת הנ"ל דהא י"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג"ז ב"ק מ"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר"ש) ולמלקות (ולענ"ד בלא"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר"י דוקא הא גם לר"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה) וא"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין.
ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר"י הא לר"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר. וצ"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן).
שם ר"י דכרי הוא. עי' לקמן דף ל"ד ע"א תד"ה אלא ר"י וצ"ע.
דף יג:
מתני' ומונה את של בנו. ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב"ם אינו סותר ג"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב"ד דסותר לכל הנזירות שלו.
דף יד.
תוס' ד"ה אמר כמשה וכו' ולא היה היתר וכו'. ע' מה שתמה בזה בס' בתי כהונה ח"ב בסוף הספר בדרשותיו דף כ"ב ע"ג.
דף יד:
תוס' ד"ה לוקה כו' או ביום ל'. עי' לעיל דף ו' ע"א תוד"ה נטמא ולקמן דף ט"ז ע"ב ד"ה נטמא.
דף טו.
מתני' סותר שבעים. כתבו תוס' דל"ג שבעים. והם מפרשים למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולים לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד כשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע"א). (סברת תוס' דט"ו ד"ה אמר) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו עיי"ש.
והרמב"ם מפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע. אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה. ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירותו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן לענ"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס').
שם גמ' מאי אחר. כזה נדה דף י"ד ע"ב.
דף טז.
תוד"ה הריני נזיר כו' ולבר פדא סותר הכל מדרבנן כו' ואינו מביא קרבנות נזיר טמא, מבואר דס"ל דלאחר שכלה כל נזירותו כיון דאינו סותר מן התורה אינו מביא קרבן טומאה, ולפ"ז ממילא ה"ה לרב מתנא בנטמא ביום ל"א דסותר ל' כיון דהוא רק מדרבנן אינו מביא קרבן טומאה, אולם ברמב"ם פ"ו ה"ד כתב אם נטמא אחר יום מלאת וכו' סותר ל' בלבד, כיצד יעשה מביא קרבנות טומאה כשיטהר וכו' עיי"ש.
דף טז:
גמ' מי שנזר וכו' עי' נדרים דף ד' ע"א.
תוד"ה נטמא כו' הריני נזיר נטמא יום ל"א. ע' לעיל ו' ע"א תד"ה נטמא ודף י"ד ע"ב ד"ה לוקה.
דף יז.
גמ' אמר מר בר רב אשי. עיין נדרים דף ד' ע"א.
שם בעי רבא נזיר והוא בבה"ק כו' איני מבין דנקט האיבעיא בנזיר בבה"ק ואמאי דוקא בנזר כשהוא בבה"ק ולא סתם בנזיר טהור שהלך לביה"ק בשידה ופרע עליו מעזיבה וגם הא בנזר בשידה חל עליו נזירות טהרה שהי' אז טהור.
דף יז:
גמ' אין לי אלא ימי טומאתו. עי' לקמן דף נ"ו ע"א.
שם אמרת ומה נזיר בקבר, לא זכיתי להבין מ"מ גם ע"ז נימא אם אמרת נזיר [בבה"ק] דימי טומאה כיון דסותרי' ה"נ אף בכה"ג דנזר בבה"ק אין עולים. וביותר דהא גופ' מנ"ל דנזר בבה"ק דאין עולי' אלא דמסברא כיון דבטהור שנטמא אפי' סותרי' ממילא בנזיר טמא עכ"פ אין עולים וכמ"ש תוס' במתני', וכיון דהוא מזה הטעם ממילא אין ללמוד לימי חלוטו, וצע"ג.
תד"ה קרבן טומאה דמיעטא קרא לק' די"ח, ק"ל הא הך מיעוט פשיטא דקאי יותר גם אתגלחת דהא אחר וטמא ראש נזרו כתיב ביום הז' יגלחנו, ביום השמיני יביא וא"כ מה"ת נמעט [מהאי] קרא רק קרבן טומאה ולא תגלחת דסמיך לי', וצ"ע.
דף יח:
גופא נטמא בז' וכו' נטמא בח' וחזר ונטמא בח' וכו'. ק"ל דלמאי נקט וחזר ונטמא בח' הלא הך חידוש דין הוא ג"כ בלא חזר ונטמא דא"צ להביא ב' קרבנות דהא קתני נטמא בשמיני והיינו בשמיני לטומאתו וא"כ חייב הוא ב' קרבנות מצד טומאה הראשונה ומצד טומאה שנטמא בח' וליתני דמביא קרבן על כל אחד, והיינו ב' קרבנות וממילא נדע דאם חזר עוד ונטמא בשמיני דמביא שלשה קרבנות.
והנלע"ד כעת ליישב לנכון, למ"ש תוס' שם ד"ה מתחיל ומונה מיד וכו' ולא הוי מתחייב קרבן טומאה לר"א, ותמוה לי לכאורה דמ"מ איך נתרץ הרישא דנטמא בז' וחזר ונטמא בז' דאינו מביא אלא קרבן א', הא לר"א אין כאן חיוב יותר מקרבן א' על הטומאה הראשונה דעל מה דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי הלא לר"א כיון דנטמא ביום א' דנזירות טהרה ליכא קרבן טומאה ופשטא דלישנא דאינו מביא אלא קרבן היינו שזהו קרבן על כל הטומאות כיון דלא יצא שעה הראוי' לקרבן וכמ"ש תוס' והא באמת אין כאן חיוב קרבן על טומאות השניות.
ואחרי העיון נלענ"ד דבאמת על נטמא בשביעי ליכא חיוב קרבן טומאה אבל כיון דס"ל לר"א דבנטמא ביום א' לטהרתו אינו סותר כמ"ש תוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב סוף ד"ה מי שנדר) שאחר שיטהר מטומאתו ימנה כ"ט להשלים ליום א' א"כ כשחזר ונטמא בז' מקרי נטמא ביום ב' לנזירותו דהא באמת יום שני דהיינו יום השביעי דתחלה דלא נסתר ויום השביעי השני א"כ מתחייב קרבן והי' מחוייב ב' קרבנות הא' על טומאתו הראשונה דמיירי בפשוטו שנטמא ביום ב' לנזירתו ועל טומאה דחזר ונטמא בשביעי וקמ"ל דאינו מביא אלא קרבן א'.
ולפ"ז ממילא נסתלקה קושייתי דהוצרך למנקט וחזר ונטמא משום הרישא דבלאו דחזר ונטמא לא הי' מחוייב רק קרבן א' ולא הי' חידוש לומר דאינו מביא אלא קרבן א'.
ואין סתירה לדברינו מדברי תוס' ד"ה מונה וכו' א"כ נטמא בח' לא סותר אלא יום א' [והוא ט"ס דהא לא סתר כלל וצ"ל לא סתר יום א'] וכו' ולדברינו הא שפיר י"ל דס"ל כר' דמונה מיום השמיני ובאמת על נטמא בח' ליכא חיוב קרבן אבל על וחזר ונטמא בח' דהוי יום ב' לנזירותו דהיינו יום הח' הראשון דעלה ליום א' ולא נסתר ויום השמיני השניי' ומחוייב ב' קרבנות א' על הטומאה הא' והא' על חזר ונטמא בח' אמנם יש לומר דלישנא דמביא קרבן על כל א' ואחד משמע על כל הטומאות וחייב ג' קרבנות גם אמאי נקט חזר ונטמא בח' גם בחזר ונטמא בז' הכי הוא וכדלקמן, ודוק.
ובההיא ענינא קשה לי בתוס' (דף י"ט ע"ב דהא לא אמר ד"א וכו') צ"ע מנ"ל למדרש הכי וכו' ולי העני תמיה על תמיהתם הא הם בעצמם כתבו [בד"ה מתחיל ומונה מיד] דהמשמעות דמונה המנין מיום השמיני אלא דא"א לומר כן דא"כ לא היה מחויב קרבן טומאה לר"א וא"כ מוכרחים לדחוק דמתחיל ומונה משמע מיום השביעי מזה הוכיח עולא דבנזיר טהור דנטמא אפילו יום א' סותר ומביא קרבן.
גם י"ל בסגנון כזה עפ"י דברי תוס' בסוגיין (ד"ה א"ל ר"פ לאביי וכו' עיי"ש) מבואר דתירוצם בתרא סתרו דהא שביעי אינו שלם שצריך להזות ולטבול מקודם ונשארו ב' התירוצים הראשונים או דלא ידע מהברייתא או דשמיע ליה וקבעי על ר"א דמ"ט ס"ל דסגי בב' ימים ולזה י"ל דעולא לא ס"ל לשינוייא דרבא דיפלו כתיב אלא דס"ל כקושיית ר"פ דמנ"ל כן דלמא דמפקא תרין ומתחיל תלתא והוא ידע לברייתא ויקשה על ר"א מנ"ל דב' ימים מהני מזה הוכיח דבנזיר טהור שנטמא ליתא להך כללא דבעי' והימים הראשונים דאל"כ הוצרך לג' ימים.
ואי דדלמא באמת על הנטמא בשמיני ליכא קרבן כיון דנטמא ביום ב' לנזירותו דהיינו ז' וח' דנטמא בח' הראשון ולא נסתרו כיון דנטמא בב' לנזירותו ובחזר ונטמא בח' הוי יום ד' לנזירותו דז"א, דכבר כתבנו דלישנא דמביא על כל טומאה וטומאה משמע דעל כל הטומאות מביא דהיינו ג' קרבנות גם למאי נקט וחזר ונטמא בשמיני הא אף בז' הכי הוא דהא על נטמא בשמיני ליכא קרבן טומאה כנ"ל וא"כ ביום ז' הוי ג"כ טומאה חדשה כיון דאין מעוכב בקרבן מצד טומאה זו ובחזר ונטמא בז' הוי יום ג' לנזירותו דהיינו יום ז' וח' דנטמא בח' הם במנין שני ימים ובחזר ונטמא בז' הוי יום ג' וסותר ומביא קרבן.
באופן דעולא הוכיח לו דר"א סבר כן לדינא ומוכח דר"א דריש מקרא כי טמא ראש נזרו ומדוקדק בלשון הש"ס אמר רבא מ"ט דר"א דלכאורה הא בדר"א לא נזכר כן והו"ל לומר מ"ט דעולא.
ולפי הנ"ל ניחא דעל עולא ליכא קושיא מ"ט דהוא הוכיח לעצמו דר"א ס"ל כן וצריכים רק ליתן טעם על ר"א דמנ"ל זה, ודוק.
שם הביא חטאתו. עיין לקמן דף נ"ז ע"א תד"ה סופרין.
תוד"ה מתחיל ומונה מיד כו' אלא א"א לומר כן. ע' לקמן דף נ"ד ע"א.
דף יט.
גמ' אימתי הזיר בזמן שהביא. כעין זה הוריות דף י"ב ע"א ויצק משום דוימשח.
דף יט:
מתני' ב"ש אומרים נזיר שלשים יום. ואף דאינו מביא קרבנותיו עד מלאת ימי נזרו בא"י ועובר בב"י יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. שיטה מקובצת בשם תוספי הרא"ש.
שם ובסוף שבע שנים נטמאת. נלענ"ד בכה"ג אינה מביאה קרבן טומאה דהא מדינא הוי נטמאת אחר שכלה נזירותה ואין חכמים עוקרים בקום ועשה. לעי' ט"ז א' תוד"ה הריני.
דף כב:
אביי אמר כו' הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה. פי' הרע"ב דאינו יכול להפר שהרי קיים לה, וקשה לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתניתין מפורשת פ"י מ"ז דנדרים דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום, וצ"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס"ל דהבעל מיעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי כמיפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשיה בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי"ש, וא"כ לפי"מ דקיימא לן דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים. ועי' במל"מ פ"ב מה' נזירות ה"ד.
דף כג.
מתני' הפר לה בעלה. משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ"ש בתי"ט בפרקין מ"ה ד"ה א"י להפר דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא"ה מסקי' בסוגי' דנדרים דמקרי ע"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש"ח לקמן על התוי"ט. ומ"מ נ"מ בסברא הנ"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם.
שם תספוג מכת מרדות (עי' חי' קדושין כ"ח ע"א).
שם גמ' אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה. עיין טורי אבן ר"ה דף כ"ט ע"א ד"ה איכוון.
דף כג:
רש"י בד"ה שרה רחל ולאה כו' אלא כדי וכו'. עי' יבמות דף ק"ג ע"א תד"ה והא וסנהדרין דף ע"ד ע"ב תד"ה והא.
דף כד.
מתני' החטאת תמות. עי' נדרים דף פ"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה ואי אמרת.
שם ועולה תקרב עולה. עי' יומא דף מ"א ע"ב תד"ה והאי עולה.
תוד"ה החטאת כו' כיון דבעיא כפרה כו'. כוונתם כמ"ש לעיל בפרקין דף כ"א ע"ב דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר"א הקפר עיי"ש (וכן ג"כ כוונת רש"י). ודע דמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה"ט כיון דצריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקיימא לן בעל מיגז גייז בלא"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי"ש.
דף כד:
גמ' ילכו לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בהם.
תוד"ה שמקצתה (עי' חי' כתובות דף ס"ה ע"ב).
דף כו.
תוס' ד"ה הא דאמרת וכו' שהרי יכול להביא בכולן עולה. צריך למחוק התיבות שהרי יכול להביא בכולן עולה דהמה ט"ס.
תוד"ה אמר רבא וכו'. ממותר חטאת ילקח בהם בהמה והבשר לשם כצ"ל.
דף כז.
תד"ה ואמאי וכו' וא"ת ומי דמי וכו' תמוה לי דמה בכך דליכא ראיה להביא פרים הא מ"מ שפיר אמר ולטעמיך היינו דכפי ראייתך מדר"ח דאין הקני' מתפרשי' מזה ראי' דאפי' עופות דחזי' לי' הוי סתומות, ובזה תיקשי מדרשב"ג דמ"ש עופות דחזיין, או בהמות דחזיי' וא"כ עכ"פ מוכח דראייתך מדר"ח ליתא וכמ"ש תוס' בסמוך מה דמתרץ על הראי' מדר"א (ובאמת לא ידעתי למאי הוצרכו לידחק בזה הא הראי' מדר"ח הוא רק מדקדוק לשון מדקאמר אין [מתפרשות] ולא קאמר אין נקבעי' משמע דהו"ל דין סתומות ולזה דחה ר"פ דא"א לומר כן ומוכח דאין לבנות על דקדוק זה) יהי' איך שיהי' בא ר"פ לסתור הראי' מדר"ח וממילא י"ל דנתקיימו דברי האמוראים ומהיכן ראו דר"פ בא לאתויי ראי' על בהמה דהיינו פרים דהוי מפורש, וצע"ג.
דף כח.
תד"ה רע"ק וכו' בשב וא"ת, תמוה לי דמה עקירה יש בזה דאמרו חז"ל דאינו מופר והיינו ע"כ לענין [דזורקי'] הדם חטאת דמה"ת הוא קדשי' פסולים וא"כ מקרי קום ועשה ואף דאפשר למצוא עקירה לדבר א' דאם יזדמן לה ליטמא לא' משבעה מתי מצוה (להסוברים דגם נשים מצווים בזה, אבל לענין יין קידוש הא כתבו תוס' בריש מסכתין דעל היין לאו דאורייתא) הא מ"מ הוי ג"כ בקום ועשה לזרוק דם החטאת וצ"ע.
ובדברי רבי עקיבא יש לעי' דאמאי נקט נשחט הא אף קודם שחיטה הוי הפסד דהא החטאת דינו דתמות, ואולי יש לדחוק דנקט מילתא דפסיקא דלא נשחט משכחת בנוטלת מקרבנות בעלה דהדין דתצא ותרעה בעדר כדאיתא במתני' דלעיל ועדיין צ"ע.
דף כח:
מתני' ואין האשה מדרת. עיין ברד"ק ריש שמואל א' בפסוק ותדור נדר.
דף כט.
גמ' קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא. עי' תוס' זבחים דף ע"ז ע"ב ד"ה בדם.
דף כט:
גמ' לימא הני תנאי כהני תנאי. עי' לעיל דף ב' ע"ב תד"ה לימא.
מ"ש ידידי מעכ"ת נ"י להקשות בהרמב"ם פ"ב מהל' נזירות הי"ג דקטן שהגיע לעונת נדרים ונזר נזירות דהוא נזיר ומביא קרבן קרבנותיו, הא מבואר בנדה (דף מ"ה) דמופלא סמוך לאיש אף דנדרו והקדישו קיים, מ"מ אם נהנה הוא מהקדישו קודם שהביא ב' שערות אינו לוקה, וא"כ איך יביא קרבן חטאת, הא הוי חולין בעזרה, בפשוטו לק"מ, דקרבן הבא על העבר דעבר על שבועתו אינו במופלא סמוך לאיש דהוא אינו בר עונשים, דמה לי שעבר לאכול חלב וחילול שבת ומה לי דעבר ונהנה מהקדישו, וכמו דאם נהנה מהקדש דאחרים אינו חייב, ה"נ אינו חייב בנהנה מהקדישו אבל קרבן נזירות, דבעבר ושתה יין אינו חייב רק במשלים נזירותיה מביא קרבנותיו וזה אינו על עבירה רק שזהו אחד מחלקי נזירות שינהוג כך ימי נזירות ואחר כך יביא הקרבנות בזה כיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא נזירתו נזיר, ממילא כל פרטי הנזירות עליו והבאת קרבנותיו בכלל, כנלענ"ד.
דף ל.
תוס' ד"ה הניחא וכו' דמיירי תחלת י"ג. י"ל דבדיבור הקודם כתבו דמכח מתני' ליכא למיפרך דאיכא לאוקמי בעודו בשנת שתים עשרה והיינו דיכלו ימי נזירות קודם התחלת שנת י"ג דליכא חשש שיגיע באמצע למופלא סמוך לאיש ולזה כת' דלר"ת יש לאוקמי תחלת י"ג דהיינו יום א' קודם תחלת שנת י"ג דלמופלא סמוך לאיש כיון דאינו מפסיק ול"ל השערות הא יהיה שומא.
דף לא:
תוד"ה אמרו להם כו' וי"ל דבעל מיגז גייז ואי נמי דמעקר קא עקר כו', והכל תירוץ אחד וכוונתם דלעיל לא אמרינן דחטאת תמות אלא אי משום דמיגז גייז אי משום דצריכה כפרה כר"א הקפר, אבל לרבנן היכי דמיעקר עקר נפק לחולין.
עוד כתבו ואפי' לר"א הקפר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע אחד וכו' אבל הכא לא חל הנדר אפי' שעה אחת כדפרישית עכ"ל. והיינו דהכא לא מיירי כלל בהתרת חכם אלא דהחכם מודיע לו דמעיקרא לא הי' לשון נזירות דמה"ט מודו ב"ש הכא דתצא ותרעה בעדר אף דס"ל לב"ש דאין שאלה בנזירות לעיל ברפ"ב דמסכתין (ובזה נדחו דברי התוס' חדשים כאן בפי' המשנה).
דף לב.
מדב"ש נשמע לב"ה. ק"ל איך נשמע זה הא אדרבא מדב"ה הקשו לב"ש מזה נשמע דלא ס"ל לנפשי' החילוק הזה דאם הוא לנפשי' ס"ל לחלק כזה לענין תמורה מה הקשו לב"ש וצע"ג.
דף לד.
תד"ה אלא ר"י דכרי וכו' הלכך מתני' דהכא אתי' כוותי', לא הבנתי איך שייך דאתי' כוותי' הא לעיל ג"כ לא נזכר שם תנא רק סתם מתני' דהפילה [אינו וכו'] ור"ש פליג עלה ומאי עדיפות לומר על סתם מתני' דהכא דאתי' כסתם מתני' דהתם והתם ג"כ אמרי' ר"י דכרי, וצע"ג.
דף לח:
תוס' ד"ה ולילקי שש וכו' וי"ל דהא לאו שיורא הוא, כעין זה מכות דף כ"ב ע"א תוד"ה מתקיף.
תוד"ה והא שייר וכו'. קושיא הוא למ"ד. לא זכיתי להבין דהיכן מצינו מ"ד בל יחל לאו שיורא הוא דמאי דאמרינן אי משום בל יחל לאו שיורא היינו לתרץ לרבא דלא יקשה דלחשוב בל יחל וכמ"ש תוס' וא"כ אדרבה אם בין הביניים הוי שיור נימא באמת דגם לרבא בל יחל הוי שיורא ושייריה משום דשייר ג"כ בין הביניים וצ"ע.
ואודיעך מה שאמרתי בדרך פלפול בישוב קושית העולם בענין זה בסוגיא דנזיר א"ר אבוה אר"א כל משקים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור וכו' משקין אין מידי אחרינא לא, דלדידיה ישאר קושית הש"ס דנילף בק"ו לכל התורה כולה מנזיר, ובזה לא שייך לומר דנזיר וחטאת הוי ב"כ דהאי יקדש דמיירי באוכל ליכא למילף מנזיר כיון דבנזיר עצמו אין מצטרף לאיסור רק במשקים וצריך קרא בחטאת דבקדשים אפי' באוכלים המל"א ולעולם נילף בכל התורה מנזיר דבמשקים המל"א וזהו תמי' רבה. ואמרתי על פי קושיית הר"ש במס' טבול יום דמאי פרכינן דנילף מנזיר הא לענין איסור ממילא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה ולמלקות הא אין מזהירין מן הדין. והנה למ"ש הה"מ בהל' מא"ס דהיכי דהאיסור ידעינן בלאו הק"ו בזה מכח הק"ו מזהירין כיון דהק"ו איצטריך רק למלקות, שפיר פרכינן כיון דחצי שיעור אסור מה"ת ול"צ לזה הק"ו בזה נילף מק"ו למלקות.
והנה י"ל דבר חדש דאף אם באוכלים אפילו בתערובת חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ במשקים אינו כן, היינו דהא הטעם דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי שיאכל עוד חצי שיעור ויהי' צירוף למה שיאכל עתה, וזהו שייך רק באוכלים דמשערים כזית בכדי אכילת פרס אם כן אם יאכל תוך שיעור פרס יצורף להשלים השיעור למה שאוכל עתה אבל במשקים בתערובת לשיטת הרמב"ם דבמשקים משערים רביעית בכדי רביעית, עיין ש"ע או"ח סי' תרי"ב ס"י א"כ לא שייך חזי לאיצטרופי דמה ששותה עתה חצי רביעית בתערובת, אם ישתה מיד עוד חצי רביעית הא עם השתייה ראשונה היה רביעית בכדי יותר מרביעית דהא בשתיה ראשונה דשתה ג"כ ההיתר הוי יחד יותר מרביעית, אם כן מהאי טעמא רק בשותה בעין חצי שיעור אסור מן התורה דחזי לאיצטרופי לשתות מיד עוד חצי שיעור להשלים אבל כל שהוא בתערובת א"א לעולם שע"י הצירוף יהי' שיעור דהיינו רביעית בכדי רביעית. לפ"ז י"ל דר' אבוהו אר"א דמיירי במשקין הכי קאמר דבכל איסורים אין היתר מצטרף לאיסור, היינו למלקות. דלאיסור באמת ילפינן בק"ו מנזיר אבל למלקות לא כיון דצריך הק"ו לאיסור ממילא אין מזהירין מן הדין ודוק.
דף לט:
גמ' אין לי אלא תער. עיין סוטה דף טז ע"א.
דף מ.
תוד"ה ובתער דלא שיירו כדי לכוף (ראשן לעיקרן) תמוה הא בשייר שיעור זה סותר כיון דמלתחת רבי' כדאמרי' לעיל דל"ט וצע"ג.
דף מ:
גמ' ממאי דלמא כו' במלקט ורהיטני. תמוה לי הא עתה דקיימינן לרבנן דמלקט ורהיטני אינו דרך גילוח דמהאי טעמא אינו חייב אלא ההקפה. ממילא במצורע דכתיב וגלח אינו במלקט ורהיטני וכמ"ש תוס' להדיא ריש שבועות דף ב' ע"ב והוה ליה למיפרך דלמא מגלח במספרים נמי מצוה קעביד וצ"ע.
דף מא.
גמ' כר"ל דאמר. עיין תשובת שאגת אריה סי' צו.
דף מא:
תד"ה ור"א וכו' ואומר הר"ף וכו' לאשמעי' דהקפת כ"ה שמי' הקפה, תמוה לי דזהו לא יתרץ בשינוי' דהש"ס דיליף מגדילי' דעדיין יקשה דלמא ראשו קאי באינש דעלמא לארויי דהקפת כ"ה שמי' הקפה וצ"ע.
בא"ד ובתוס' אחרינא מפרש דבשלמא לרבנן וכו' תמוה לי הא גם לרבנן לא אייתר זקנו דהא אתא לארויי דמצורע דוקא בתער כדאיתא בסוגיי' אע"כ משום דסתמא כתיב אף בכהן א"כ גם לר"א י"ל כן וצע"ג.
דף מב.
גמ' הא בעלמא רובו ככולו. עי' חולין דף יט ע"א ונדה דף כט ע"א.
שם מכדי נזיר טמא דבתער מנלן. כדלקמן דף סא ע"א.
דף מב:
גמ' כאן שלא בחיבורין. ע' נדה דף נז ע"א תד"ה ודלמא.
דף מג:
תוס' ד"ה מיתיבי כו'. מלאביו נפקא עי' סוטה דף ג ע"ב תד"ה ורע"ק.
דף מד.
מתני' וחומר בטומאה מבתגלחת. ק' לי אמאי לא חשיב חומר בתגלחת מבטומאה דבגלוח גם המגלח חייב ובטומאה אין המטמא חייב. ואפשר דלא חשיב רק לענין הנזיר עצמו אבל לא מה שעל אחר. ומ"מ ק' לי לר"ל דס"ל במסכתין די"ז א' דבנזיר בבה"ק דאינו לוקה משום טומאה וע' בתוספת שם דמ"מ לוקה על גפן ותגלחת (דלא כהר"ן נדרים ד"ד א' דלר"ל גם באלו אינו חייב) א"כ אמאי לא תני חומר בתגלחת מבטומאה בנזיר בבה"ק.