אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

נדרים

כתובות

דף ב:

גמ' כדתנן במה מדליקין. קשה לי אמאי לא הביא מהמוקדם ריש שבת כיצד העני עומד בחוץ.

שם כ' הר"ן מחלוקת הרמב"ן והרשב"א באומר נדר בלשון שבועה כגון קונם שאיני אוכל לך. וכן שבועה בלשון נדר כגון יאסר דבר עלי בשבועה. דעת הרשב"א דלא מהני. ודעת הרמב"ן דמהני מדין ידות.

ולי הפעוט לולי דמסתפינא היה נ"ל ראיה שלא הזכירו ראשונים לדברי הרמב"ן. והוא מסוגיא דלקמן (דף ט"ז) אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע וכו' דלא אכילנא קאמר ע"ש. והנה באמת קשה הסברא מאד. היכן נוכל לפרש בלשון שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר. ואף אם היה בלבו, הא הוי דברים שבלב כיון דאי אפשר לכוון כן בלשונו. אע"כ דמפרשינן שבועה שאוכל היינו מה שאוכל יהיה עלי באיסור שבועה. ולא מצאתי כן זולת רש"י שדקדק כן במתק לשונו רפ"ג דשבועות, א"כ משמע להדיא דיכול לאסור דבר על עצמו בשבועה. וזולת זה לא ידעתי לפרש שבועה שאוכל דשלא אכילנא קאמר, כנלענ"ד.

והנה מסתפקנא לשיטת הרמב"ן אם מהני דוקא קונם שלא אוכל הוי יד דכוונתו שאיני אוכל דהאכילה עלי קונם. אבל באומר קונם שאוכל י"ל דהרמב"ן מודה דלא הוי נדר דא"א לפרש כלל בלשון נדר לחייב עצמו לאכול. או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוי נדר. דמפרשינן קונם שאוכל היינו מה שאוכל דהוא המאכל יהא עלי בקונם. כמו בשבועה שאוכל במסרבין בו לאכול דמוכח דלא אכילנא קאמר וכנ"ל. ה"ה בקונם שאוכל כיון דאמר קונם מוכח דשלא אכילנא קאמר והוי נדר והוא כמו קונם שאני אוכל לך. ועיינתי בש"ע (ססי' ר"ו) משמע דלדעה הראשונה הוא דעת הרא"ש דלא מהני שבועה בלשון נדר וכן איפכא הנודר שלא אוכל או שאוכל לא הוי נדר. וכן הוא לשון הטור והוא מהרא"ש. ובאמת לאחר העיון אין ראיה, דלכאורה י"ל דגם להרא"ש נדר בלשון שבועה מהני. ודבריו הם רק באומר אני נודר שלא אוכל או שאוכל, בזה הוי שבועה. דמבואר דמקבל על נפשו דבר שלא יאכל או יאכל. אבל בקונם שאיני אוכל י"ל דגם הרא"ש סבר דהוי יד. ע' בלשון הרא"ש ומדוקדק כדברינו.

אולם באמת הרא"ש בפירושו בסוגיא דמודרני ממך כתב דגרסי' שאני אוכל במתני' דשאיני אוכל הוי שבועה. מבואר אף בקונם שאיני אוכל לא הוי נדר. עכ"פ י"ל בקונם שאוכל לכ"ע הוי נדר. ומ"ש הרא"ש בפסקיו שאוכל היינו שאני נודר שאוכל וכמו שדקדק הרא"ש שם דשאני נודר לשון שבועה ולא מהני. ובקונם שאוכל לכ"ע מהני ובקונם שאיני אוכל הוא אופן פלוגתת הרמב"ן והרשב"א כנלע"ד ברור. וכן נלע"ד ראיה ברורה למ"ש דשאוכל הוי כמו שאני אוכל ולכ"ע אסור ממתניתין (דף יג) קרבן שאוכל לך.

דף ג.

ודידות נדרים כו' א"נ מלנדור נדר. ק"ק לי דל"ל קרא או היקש נילף נדרים במה מצינו מנזיר דהא ע"כ לא איבעי' לן לקמן בדף ו' יש יד לקדושין אף דבקדושין ליכא רבוי לידות, אלא משום דנילף במה מצינו מנדרים. או דליכא למילף משום דנדרים חמירי דהן בדיבור משא"כ קדושין דבעי מעשה וכדאיתא בהר"ן שם, וא"כ נדרים שפיר מצינו למילף במה מצינו מנזירות דשניהם בדיבור. וכן קשה לי מה איבעי לקמן ד"ז אי יש יד לצדקה דדלמא אתקש לקרבנות רק לענין בל תאחר, והא איכא למילף במ"מ מאינך כיון דצדקה איתא בדבור לחוד.

דף ג:

גמרא בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה וכו'. דברי הש"ס צריכין עיון ליישבם היאך שייך נדר שיאכל ככר דהא הוי נפשי' אחפצא והא הוא להדיא בחי' הרשב"א לקמן (בדף ה') בסוגיא דידות ע"ש. וצלע"ג.

ובאמת בלא"ה לא ידעתי דגם בקונם שלא אוכל ואכל. נראה דליכא רק משום בל יחל, כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' נדרים ע"ש. וצ"ע.

שם כגון דאמר ככר זו אוכל. עיין לקמן דף ח' בתוס' ד"ה מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר חפץ עליו ובנדר שלא אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה. וה' יאיר עיני.

שם בהר"ן ד"ה בל תאחר. הרי הנזירות חל מיד. עיין לקמן דף סג בהר"ן שם.

בא"ד מיהו קם לי' בבל תאחר לאלתר וכו' אי מה התם לית' בב"ת עד אחר ג' רגלים וכו'. תמיהני הלא מסקנת הר"ן פ"ק דר"ה דכל מידי דלא תלי' במקדש כמו בצדקה מחויב לאלתר בב"ת, והרי אפי' בסוגי' זו אזיל הר"ן בהך שיטה דהא בסמוך גבי נזר והוא בביה"ק כתב שצריך לצאת מיד וכי לא מפיק קם בב"ת דמשמע דלאלתר עובר בב"ת וכן בההי' דר"א שטימא עצמו במזיד כ' הר"ן דלוקה וע"כ דעובר לאלתר דאי על השהיי' הוי לאו שאין בו מעשה וא"כ הכא בפשוטו [ניח'] דכיון דלא תלי במקדש עובר לאלתר וצ"ע.

דף ד.

בהר"ן ד"ה חטאת חלב. אלא במה הצד היקשא עדיפא. וקשה לי הא זהו אינו דרך לימוד דין חדש מכח מה הצד אלא דפשטא דקרא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כל חטאת בכלל אלא דהיה מקום לומר מסברא להוציאו מכללא חטאת נדר כיון דקילא. וכיון דמצינו בחלב ושלמים אף דקיל איתנהו בבל תאחר. ממילא מה"ת לצאת מפשטיה דקרא דחטאת נזיר מכלל וא"כ שרש הדין דחטאת נזיר מקרא דכי דרוש ידרשנו וצ"ע.

ק"ל דהתינח אלו הי' כתיב בקרא חטאת חלב והיינו צריכי' למילף חטאת נזיר וחטאת חלב ושלמים, אבל הא באמת בקרא כתיב סתם כי דרש ידרשנו אלו חטאות דבפשוטו גם חטאת נזיר בכלל, אלא דהי' מקום לומר דמוקי רק במסתבר על חטאת חלב משום דאתי' לכפרה, ולזה אמרי' הא לא תלי' בזה דהרי שלמי' לא אתי' לכפרה ואי דדלמא טעמא אחרינא דיכול לנדב כן, הא בזה לא תלי' דהא חטאת חלב אינו מתנדב, וכיון דחזי' דלא תלי' בזה ובזה ממילא חטאת נזיר נכלל בכלל הקרא דכי דרש ידרשנו וכתיב בגופי', וצ"ע.

שם בהרא"ש ד"ה נזיר טהור אם נשתהה. עיין טורי אבן ר"ה דף ד' ד"ה וצדקות.

דף ד:

גמ' והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה. תמוה לי מהיכן פשוט יותר חטאת יולדת מחטאת נזיר וכמו דהיינו אומרים דחטאת נזיר אינו בבל תאחר כיון דלא מתפיס בנדר וקרא דכי ידרשנו לא איירי בכל חטאות אלא בחטאת חלב ה"נ לא היינו מוקמי' לקרא בחטאת יולדת והיינו אומרים באמת דחטאת יולדת ליכא בל תאחר אלא לבתר דדרשה מהיקשא דבחטאת נזיר איכא ב"ת ה"נ בחטאת יולדת וצ"ע.

שם משום דלא אית ליה קיצותא. עיין לקמן דף כ' ע"א תד"ה מי שנדר.

שם ועוד אסור אסור למ"ל. עיין בבכורות ל"א ע"ב תד"ה א"כ.

בהר"ן ד"ה תיתי במה מצינו. משום דידות למלקות. ע' לקמן דף ז' בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע.

בא"ד ואין עונשין מן הדין. עיין מ"ל פ"ב הי"ז מהל' נזירות.

ד"ה א"ה היינו רישא וכו' כי היכי דלא נטעי וכו', לא ידעתי למאי הוצרך הר"ן לזה הא מסיום דבריו הו"ל לתנא למיתני כאידך תנא, מבואר דזהו ליכא קושי' דתרתי בריית' למ"ל, דכמה פעמים מצינו כך אלא דהפירכא רק דהו"ל למיתני כאידך תנא משום דבד"א שייך יותר למיתני מלמיתני וכבר אמר, וא"כ ממילא דבשלמא אם חדא חדא קתני ליכא קושיא כיון דתרוייהו נקט בדרך בד"א (ליכא קושי' כלל), והרא"ש כתב באמת כך בדרך ועוד, ובפרטות דהא לפי האמת דמסקי' דחדא חדא קתני ליכא למימר דאידך ברייתא אשמעי' דלא לטעי דחדא קתני דהא אמרינן ועוד אסור אסור למ"ל למיתני, א"כ ליכא למטעי, אע"כ דבלא"ה ליכא קושי' וכנ"ל. וצ"ע.

דף ה.

מודר אני לך שניהם אסורין כו'. יש לי לחקור במודר אני לך מהנאה דאמרינן שניהם אסורים משום דמפרשי' לך הוא עליך וגם ממך אם הם על הגופות שזה יאסור ליהנות מזה ואינו כלל על הנכסים ונ"מ לדינא דסי' רכ"ח ס"ה ע"ש או דהוא רק על הנכסים ונ"מ דמותר לחמם זה בבשרו של זה או דמפרשי' מודר אני ונכסי עליך וגם ממך ומנכסיך ולכאורה מתוך הסוגיא נראה דתרווייהו במשמע ע' בר"ן בפירוש בס"ד דמודרני ממך שניהם אסורים משום דאני ונכסי מודר ממך ומנכסיך קאמר וא"כ נהי למסקנא אידחי דאין שניהם אסורין היינו משום דממך משמע רק הוא ממנו אבל במודר אני לך מהנאה דמשמע שניהם י"ל דעל הגופים ועל הנכסים קאמר וכן במודרני ממך בהנאה י"ל דאסור ממנו ומנכסיו ובר"ן ראיתי כתב בדינא דמודר אני לך שניהם אסורים וז"ל דלך משמע לך כלומר נכסי אסורים עליך וכו' ממתק לשונו נראה דרק הנכסים אסורים ובאמת צ"ע אמאי לא נפרש דמודר אני לך היינו עכ"פ גם על הגופים וצ"ע. ואדרבה נ"ל ראיה דקאי על הגופים מדברי הר"ן ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו שכתב במדירה מזה הלשון אין נאסר רק הנכסים אבל לא מתשמיש דאינו חל דמשועבד לה ע"ש. מבואר להדיא במדירה בלשון מליהנות לו היינו מגופו כגון תשמיש רק תשמיש אינו חל מטעם שעבוד אבל מ"מ משמע דלי כולל ממני אף מגופי א"כ ה"ה במודר אני לך דכולל ממך מגופך כנלע"ד ראיה ברורה לדינא ועי' בחי' הרא"ה (ר"פ המדיר).

בר"ן ד"ה אלא הכי איתמר כו' כלומר נכסי אסורין לך ומשמע משלך. וכן בפסוק שופטים יז ב הכסף אשר לוקח לך.

דף ה:

גמ' אמאי דחיק שמואל. כעין זה פסחים דף ע"ח ע"ב.

תד"ה ע"כ ל"ק רבנן, תימא לר"י תיקשי לי' ברייתא דלעיל, לענ"ד הי' נראה למ"ש תוס' פ"ק דשבת ד"ד א' ד"ה אבל למטה דיעמיד מתני' כרבנן ורבי עקיבא ולא כההיא ברייתא עיי"ש, א"כ ה"נ רבא ס"ל כשמואל דמשנתינו דקתני שלא אוכל לך מוכח דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוי ידים ניחא לי' לאוקמי מתני' גם כרבנן ולא כהברייתא דמודרני ממך, אבל לאביי פרכי' שפיר בסוגי' מברייתא דהר"ז חטאת דמה"ת לומר דגם ר"י ס"ל דידי' שאין מוכיחות הוי ידים ולא כהברייתא, ונכון בעזה"י.

בר"ן ד"ה ר' יהודה כו' נימא דמשום דהכי סבירא ליה. עיין גיטין יג ע"א תד"ה והא לא משך.

דף ו.

אם היה מחויב דבריו קיימין. עי' חולין מ"א ע"ב תד"ה והא לא.

שם אנא דאמרי אפי' לרבנן. קשה לי דא"כ דלכ"ע לא הוי ידים יקשה הברייתא דלעיל מודרני ממך אסור הא מודרני הוי ידים שא"מ לתירוץ א' דהר"ן לעיל ה' ע"ב, ולומר דרבא פליג אשמואל וס"ל דמודרני ממך הוי מוכיחות א"כ איך כ' הר"ן לעיל וקיימא לן כשמואל דמודרני ממך וכו' דקיימא לן כרבא, הא לרבא מוכח דס"ל דהוי מוכיחות וצע"ג.

דף ו:

בר"ן ד"ה מיגו וכו'. דהיינו נתינת הגט לידה. ק"ל דלפי זה מאי פרכינן מכלל דס"ל לר"פ יש יד והיינו דמשמע דמוכיחות מהני כמ"ש הר"ן והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד כמו בגט דעיקרו מוכיח.

דף ז.

גמ' יש יד לצדקה. קשה לי הא הר"ן לעיל ד"ה בעי ר"פ כתב הא דמיבעי בקידושין ולא ילפי' במה מצינו מנדרים דדלמא נדרים חמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילא משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים.

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' דיש יד לצדקה. עי' בר"ן פ"ק דקידושין ד' רח ע"ב.

בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע. דידות נמי למלקות עי' לעיל דף ד' ע"ב בר"ן ד"ה תיתי במה מצינו.

דף ז:

גמ' ש"מ תלת. לקמן דף ח' ע"ב, ברכות כ"ז ע"א, פסחים ה' ע"א. ק"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי.

בהר"ן ד"ה ואם לא. לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כ"ח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה דף י"ג ע"ב תד"ה המקשה.

בהר"ן ד"ה שנאמר. וליכא למימר נמי שהיו מצורעים. עי' בספר שאילת שלום להגאון מהר"י ברלין אות צ"ב.

דף ח.

גמ' עליו להשכים שנאמר. עי' בפרש"י שמות י"ט ט"ז.

בהר"ן ד"ה והלא מושבע ועומד. שהיא חלה לגבי בל יחל. עי' בלשון הרמב"ן על התורה פ' חוקת שכתב ואפי' בקיום מ"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצות ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות.

תמצית דברי הר"ן דבנשבע לישב בסוכה לא חייל לענין קרבן דליתא בלאו והן אבל מכל מקום חייל לענין מלקות דלענין מלקות לא בעינן שיהיה בלאו והן אבל לענין אין שבועה חל על שבועה לא חל כלל מטעם דאין איסור חל על איסור. וכן נראה דעת תוספות בשבועות דכ"ו ד"ה לקיים דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים המצוה היינו בנשבע שאשב בסוכה אבל בנשבע שלא לאכול נבילות אין אחע"א עיי"ש. הרי דבנשבע לקיים מצוה בקום ועשה אין בכלל מושבע ועומד הוא אלא דרבנן דריב"ב פוטרים שם משום דליתא בלאו והן וזהו לענין קרבן אבל מלקות איכא ואולם בתוס' שבועות ד"כ ב' ד"ה דכי לא נדר משמע להדיא דס"ל דריב"ב אף בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה עיי"ש. וצ"ע. וברמב"ן על התורה פ' מטות כ' ואפילו בקיום מ"ע אין חלות שאם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב משום שבועה לא קרבן ולא מלקות עכ"ל. וזהו דלא כהר"ן הנ"ל דס"ל דלמלקות הוי שבועה (ולומר דהטעם דליכא מלקות משום דלא עשה מעשה אינו במשמע דזה בעלמא ג"כ בלא מקום מצוה אלא ודאי דמשום דלא חלה השבועה ואפילו לאו ליכא).

ואבאר יותר, דבאמת לשיטת הר"ן נדרים (דף ח' ע"א) להמעיין שם נראה דבנשבע לקיים המצוה לא שייך לומר אין איסור חל על איסור, ובאמת חייל השבועה לענין הלאו ופטור רק מקרבן משום דליתא בלאו והן, ואך בנשבע שלא לעבור בזה שייך אין איסור חל על איסור ולא חייל כלל כמו בכל התורה דאין איסור חל על איסור, ובזה נראה לי במ"ש הש"ך יו"ד (סי' רל"ח סכ"ו) דבהפרת בעל על שבועה הראשונה אינו חל השניה, והביא כן בשם הר"ם מינץ, וראיתי במקור הדין דדקדק כן מלשון רש"י שכתב משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו, משמע דבהפרת בעל לא חייל, אף דבכ"מ אמרינן דאיסורא מתלי תלי וקאי, ואי פקע הראשונה חל השניה, צ"ל דשבועה שאני, דאם לא חל בעידן דנשבע לא חייל כלל, עיי"ש, ולענ"ד ליכא ראיה, די"ל דבאמת דמי לכל התורה כולה וגם בהפרת בעל חייל השניה, אמנם זהו דוקא לענין הלאו דליכא מיעוטא רק מדין אין אחע"א אתינן עלה, בזה כיון דפקע הראשונה ע"י הפרת בעל חייל השניה, אבל לענין קרבן דאפי' בנשבע לקיים לא חייל, אף דל"ש בזה איסור חל על איסור, מ"מ לא חייל משום דליתא בלאו והן, א"כ לא מהני הפרת בעל על הראשונה, דמ"מ בשעה שנשבע שבועה השניה אלו היה נשבע אז שאוכל לא חל כלל אף אחר הפרת הבעל לראשונה, דמ"מ בעידן השבועה הוי נשבע לבטל את המצוה, וממילא ליתא בלאו והן, ולא חל השבועה שנייה שלא אוכל לענין קרבן, מש"ה נקט רש"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו, היינו דסתמא קאמר דעלתה לו שבועה שנייה דמשמע בכל תוקף אף לענין קרבן בזה בעינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואיתא בלאו והן, דאף אלו נשבע אז שבועה שאוכל היה חייל אחר התרת חכם להראשונה, כיון דעוקר הנדר מעיקרו א"כ י"ל לדינא דהפרת בעל לראשונה חייל הב' לענין לאו ולא לענין קרבן, עכ"פ לשיטת הר"ן הנ"ל ממילא מה דפרכינן שבועה שאתן מושבע מהר סיני, אף דבלקיים ל"ש אין איסור חל על איסור היינו ע"כ דמ"מ לא לחייב קרבן משום דליתא בלאו והן, וא"כ לכאורה ליתא לדברינו הנ"ל, דאף אי הוי נקט מכח הלאו דלא תקפוץ היה הקושיא רק מכח קרבן דליתא בלאו והן.

אמנם אף דהאמת דלהר"ן הכי הוא, אבל תוס' לשיטתייהו אזלי דחולקים על הר"ן, עי' תוס' נדרים שם דכתבו דפרכת הש"ס מושבע ועומד לאשמעינן דמותר לישבע לקיים המצוה ול"ח שיעבור על שבועתו, הא א"נ לא מקיים לא עבר על שבועתו, דמושבע ועומד, הרי דלא עבר כלל אפילו על הלאו, גם יש ללמוד כן מדברי תוס' שבועות (דף כ"ז ע"א ד"ה לקיים את המצוה וכו') וטעמא כדאמר בנדרים, מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו', מבואר דמסברא לא היה חייל אף לריב"ב דלא דרש דאיתא בלאו והן, מ"מ היה ראוי לומר בו דאין איסור חע"א כמו בנשבע שלא לעבור אלא דילפי' לה מקרא דנשבעתי ואקיימה, והיינו ע"כ דריב"ב ס"ל הכי, אבל לרבנן דריב"ב לא דרשינן הכי מקרא, דהרי בנדרים אמרינן דקרא אשמעינן רק דשרי לזרוזי נפשיה, מבואר דלא אתיא קרא דחייל עכ"פ לענין הלאו, (והא דבאמת פשיטא להו להש"ס כן, ומנ"ל למפרך, דלמא גם רבנן ס"ל זה הדרש, צ"ל דס"ל להש"ס דלישנא דנשבעתי משמע או דהוי שבועה גמורה או דלא מיירי כלל מדין שבועה אלא לזרוזי נפשיה, וכיון דלרבנן עכ"פ שבועה גמורה לא הוי לענין קרבן, ממילא דרשינן רק לזרוזי נפשיה, וא"כ קיימא הדין דלרבנן לא חייל כלל אף לענין הלאו, דהוא בכלל אין איסור חל על איסור, וא"כ פרכת הש"ס גבי שאתן לעני דגם לענין הלאו לא חייל ונתקיימו דברינו לנכון בעז"ה) (ועי' חי' שבועות שם).

דף ח:

ש"מ תלת. לעיל דף ז' ע"ב ברכות כז ע"א פסחים ה ע"א.

בהר"ן ד"ה בעל מהו שיעשה שליח. עי' גיטין דף מו ע"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ובחי' הר"ן שם.

בהר"ן ד"ה כשהיה נזיר וכו' אי לאו דאמר כנדרי רשעים. כ"כ תוס' ריש נזיר ד"ה האומר הריני.

ד"ה ש"מ כו' ומוכח בירושלמי. עי' לקמן פא ע"ב בהר"ן.

בר"ן דיבור המתחיל ודלמא הימנו דאכילנא קאמר ולא הוי שבועה כלל דהוי ידים שאינן מוכיחות. ומה דלא כ' כן הר"ן מקודם במאי דפרכינן ודלמא הריני בתענית קאמר דהוי ידים שאינן מוכיחות. היינו דבפשוטו ניחא דאף אם הוי ידים ממש פירכת הש"ס שפיר דדלמא הריני בתענית ולתני דנדר ג"כ בתענית אבל בהך פירכא דדלמא הימנו דאכילנא. והא במתינ' קתני סתם דנדר בשבועה ודלמא באמת בשבועה דאכילנא וגם עכ"פ מספק אסור לאכול דדלמא הימנו דלא אכילנא. לזה הוצרך הר"ן לפרש דפירכת הש"ס דהוי ידים שאין מוכיחות ולא ליהוי שבועה כלל.

דף יא.

בהר"נ ד"ה דתנן ר' מאיר כו' דבסוטה ועדות לית.

שם מתני' האומר לחבירו. לא ידעתי אמאי נקט לחבירו ולא סתם דאוסר על עצמו או על חבירו שלא בפניו. ורש"י ציין האומר קונם.

רש"י ד"ה חרק הריני נזיק אם אוכל ככר זה. לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה דתולה בתנאי אם אוכל ולא בפשוטו שאמר הרי נזיק הוא נזיר וכמו שפירש"י תחלה קונם שאמר ככר זה עלי קונם.

בהר"ן ד"ה דתנן ר' מאיר כו' דבסוטה ועדות לית ליה. נראה לענ"ד דצ"ל דבסוטה לית לה.

שם ד"ה אלא רבי יהודה. גבי מוציא את אשתו משום נדר, צ"ל משום איילונית.

שם הרא"ש ד"ה אלא ר"י היא דהוא בר פלוגתי' דרבי מאיר בכל מקום. ק"ל דזהו שייך היכי דלא נזכר במפורש מי הוא החולק על ר"מ ונישנית בלשון חכמים. משא"כ הכא דמפורש במתני' פ"ג דקדושין מ"ד דר"ח בן גמליאל מחולק. ובר"ן כ' דמצינו דר"י ס"ל דלא בעי כפול ממתני' דפ' השולח מ"ו ב' במוציא אשתו משום איילונית (ובר"ן איתא גבי מוציא אשתו משום נדר. ולענ"ד ט"ס וצ"ל איילונית) ומה דנקט באמת ר"י ולא נקט ר"ח בן גמליאל דבעי לאוקמי כר"י משום דאיירי בה.

דף יא:

תוד"ה טמא כו' וי"ל דסד"א כו' ולענ"ד י"ל למה דאמרי' בסוגיי' די"ב א' נותר ופיגול אצטריכא סד"א באיסור נותר ואיסור פיגול והו"ל כמתפיס בדבר אסור ולא מתסר קמ"ל, א"כ י"ל דגם טמא נקט מה"ט דלא נימא דמתפיס באיסור דטומא'. וא"כ לא הוי כ"ש מטהור דבאומר טהור ל"ש לומר כן ובודאי מתפיס בעיקר הקרבן.

דף יב.

בפירוש הרא"ש ד"ה כחלת אהרן ותרומתו כו' הוא אסור משום טבל כו'. ק' לי הא משכחת דקרא שם תרומה בשבלים דלא הי' אסור משום טבל ובפי' נאסר משום תרומה. ובר"ן כ' הטעם כיון דאינו אסור לכל דהא מותר לכהנים דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור דמדין נדור הי' ראוי לאסור לכל (שהרי כשהפרישן לא פירש כן סיום הר"ן בכאן. ועיין במשנה ד' מ"ש התוס' והרא"ש אצל חרמי כהן. ואפשר שגם הר"ן יסבור שם כן וד"ל).

דף יב:

בהרא"ש ד"ה כגון דאפרשן כו' דקודם שחיטת הזבח ל"ש. עיין נדה דף ו ע"ב תד"ה דאפרשינהו.

דף יג.

מתני' ר' יהודה מתיר. עיין נזיר דף ט' ע"א תד"ה הריני נזיר.

שם מתני' לקרבן לא אוכל לך. כתב התוי"ט וז"ל לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. כתב הר"ב דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הכי איתא בגמרא וכלומר אע"ג דר"מ לית ליה מכלל לאו כו' הכא נעשה כאומר לקרבן. פירש בשב"א. ולישנא דנעשה מוכח דלפי האמת אינו אומר בשב"א אלא נעשה וכן דעת ר"ת בתוספות דלעולם בפת"ח אומר אלא נעשה כו' וכן משמע לשון הרא"ש שם בגמרא אע"ג דבריש מתניתין ג' לחולין שאוכל לך פליג ר"מ לאחד מן הפירושים שכתבתי מחלק הרא"ש דהכא דמסיים לא אוכל לך מוכח דלאסור בא. תמהני הא מזה ליכא קושיא כלל דהכא לקרבן אם מפרשי' בשב"א א"כ אין כאן מכלל לאו דהא פירש דבריו שיהא קרבן. משא"כ בלחולין אם נפרש לאסור דהיינו בפתח לא חולין אלא קרבן זהו גופא הוי מכלל לאו דלא מהני לר"מ. אבל באמת עיקר חילוקו של הרא"ש דבא לתרץ לפי"מ דמשמע בסוגיין דגם בלחולין שלא אוכל בפתח אסור לר"מ דמפרשינן לא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל. בזה צריך לחלק אף דלחולין שאוכל לך לא מתסר לר"מ מ"מ הכא כיון דמסיים לא אוכל מוכח דלאסור בא. גם מ"ש התוי"ט אלא דקשי' לי דמתוך לשונו של הרא"ש וכו' מיהו לקמן פ"ב וכו' מזה מוכח דלקושטא דמלתא כו' דימה רבינו לחולין לא אוכל לההיא דלקרבן לא אוכל לך. במחילת כת"ה אינו. מדדייקא באומר לחולין ל"א לך דא"צ לדייק בדברים רק לא חולין אלא קרבן ולפיכך לא אוכל בזה המעט דייקא כיון דמסיים בדיבוריה לישנא דאיסור לא אוכל לך משא"כ בההיא לקרבן לא אוכל דנצטרך לפרש מה שלא אוכל לא יהיה קרבן ומכלל לאו נשמע ההן דמה שאוכל יהיה קרבן זה לא אמרי' לר"מ כמבואר בפשיטות בפירכת הש"ס לקרבן לא אוכל לך אסור הא שמעי' לר"מ דלית לי' מכלל וכו' וכן פסק הטור סי' ר"ד דלקרבן ל"א לך מותר ולחולין ל"א אסור. והוא ברור ופשוט אלא דבהא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ"ק משמע דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשי' כאילו אומר בשב"א לקרבן יהא לפיכך ל"א לך. ואילו בפרק ב' משמע בהרא"ש דדוקא בשב"א אסור אבל בפת"ח שרי דהוי כאומר לא קרבן. ודו"ק. אח"כ מצאתי בעזה"י כל זה במ"ל פ"א מהל' נדרים הל' י"ח בד"ה ודע שהחכם בעל תוי"ט וכו'.

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' הא לא"ה בהיתרא קמתפיס. עיין לקמן דף עה ע"א בר"ן ד"ה דאתפיס.

בהר"ן ד"ה הקרבן וטעמא דמילתא דכי אמר קרבן בלא ל' משמע דנשבע בחיי קרבן. ותמוה לי הא מדברי הר"ן שבסמוך ד"ה לקרבן לא אוכל וכו' משום דהנהו תלתא וכו' מבואר דכקרבן לא אוכל מותר הא כקרבן לא שייך נשבע בחיי קרבן, וא"נ נפרש דכקרבן יהא לפיכך לא אוכל כמו דאמרי' באומר לקרבן ומה הפרש בין לקרבן ובין כקרבן, וה' יאיר עיני העוורות והיו למאורות.

ד"ה לקרבן כו' אבל אמר לא אוכל שרי. דאמרי' דנשבע בחיי קרבן. ולא זכיתי להבין דהתינח באומר הקרבן או קרבן שלא אוכל אבל באומר כקרבן אינו שייך לומר דנשבע בחיי הקרבן וכיון דלקרבן לא אוכל לך אסור דמפרשים לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מכ"ש באומר כקרבן דמשמע יותר שיהא זה כקרבן לפיכך לא אוכל. וצע"ג.

דף יג:

בהר"ן ד"ה באומר יאסר פי וכו' ודכוותה בהש"ס ע' לקמן דף טז ע"ב בהר"ן ד"ה אמר רבא ובגיטין דף עג ע"ב תד"ה אמר רבה וביבמות דף כה ע"ב תד"ה באומר.

דף יד.

גמ' הא בעם הארץ. עי' לקמן דף כ ע"א.

דף יד:

קונם עיני בשינה היום, הא דנקט היום ולא נקט סתם קונם עיני בשינה אם אישן למחר דאף דא"י סתם שלא יישן כיון דא"א לקיימו כדאמרי' בסוגיין מ"מ ע"י תנאי יכול לאסור כמ"ש תוס' גיטין דל"ה ד"ה ונודרת ואוסרת, י"ל לפמ"ש הר"ן שבועות דרצ"ח דכל אם לאחר משמע כמו בגט אם תתן לי ר' זוז, ומחלק שם דהיינו [בנמשך] האיסור גם לאחר התנאי בזה אמרי' דלא כוון לאסור רק משעת שיתקיים התנאי ואילך, אבל בלא אוכל זה אם אוכל זה דאפשר שיתקיים התנאי ולא יאסור דיאכל ככר האסור קודם ולא יהי' אחר תנאי שום איסור בעולם בזה אמרי' דמעכשיו קאמר עיי"ש היטב, וא"כ הכא בשינה דנמשך גם אחר התנאי אלו לא אמר מהיום היינו דהאיסור יתחיל אחר קיום התנאי והיינו אחר שינה דלמחר והוא נכון בעזה"י.

ואולם עדיין אינו מספיק בלשון הברייתא בסמוך דט"ו ב' ככר זה עלי היום אם אלך הא בזה גם בלא היום כן כיון דאינו נמשך האיסור אח"כ דאפשר שיאכל הככר קודם ההליכה וצ"ע.

וביותר קשה להר"ן הנ"ל במה דפרכי' דט"ו ב' תנן שאת נהנית לי עד החג וכו' לא הלכה לא, הא בזה דאיסור נמשך אחר התנאי מפרשי' דאם לאחר קאמר דאחר הליכתה עד הפסח תאסר עד החג מש"ה לא הלכה מותר דקודם ההליכה לא נאסרה כלל וצע"ג.

בר"ן ד"ה הנודר בתורה וכו' וכדכתיבנא לעיל. דף ח' ע"א ד"ה והלא מושבע.

בהר"ן ד"ה ואלא דאמר קונם וכו' דנדר שוא לא אשכחן. וכ"כ הר"ן לקמן דף כה ע"א. ועיין תוס' גיטין דף לה ע"א ונודרת.

דף טו.

גמ' כי לא מזדהיר בתנאה. עיין לקמן דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה נדרי שגגות (ועי' חי' כתובות דף ע' במערכה).

תוד"ה תנן. כתבו דהבעל יכול לאסור תשמישו עלי' בתנאי אם תעשה כך וכך כיון דאפשר דלא תעשה, והיינו [דוקא] בתולה התנאי בה דיכולה להחזיק בשיעבודא דאם תרצה שלא לעשות כך וכך, אבל באמרה יאסר תשמישי עליך אם אעשה כך וכך דהוא מסור בידה לא חל הנדר להפקיע שיעבודו דאם יהי' חייל בידה לעשות כך וכך ולהפקיע שיעבודו.

בר"ן ד"ה הלכה כו' הקשה על הרמב"ם דס"ל במדיר חבירו שלא יהנה ממנו שהמהנה עובר מהא דמקשה שם דף ל"ה ככרי עליך ונתנו לו במתנה למעול מאן, למעול נותן הא לא אסירא עליה, משמע דנותן לא מעל עיי"ש.

ולכאורה דברי הר"ן תמוהים, דבדף ל"ד בד"ה בעי מיני' ר' חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה כתב וז"ל והקשה הרמב"ן. מאי קא מיבעי לי' מתני' היא דקתני המודר הנאה וכו' וי"ל דהתם מדירו מהנאתו וכיון שכן, אם נותן במתנה בשעת מתנה הוא נהנה, אבל הכא כשאומר ככרי עליך איכא למימר דשרי משום דבשעה שנהנה אינה של המדיר עיי"ש. וא"כ מאי מקשה הר"ן על הרמב"ם מנדרים דף ל"ה, הא שם באומר ככרי עליך דאינו עובר בשעת מתנה דהא בהדיא אמרינן בנדרים דף ל"ד באומר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה, נטלה ע"מ להורישו לבנו מעל לפי טובת הנאה שבו, אלמא דבשעת נטילה לאכילה מעל, ומה לנו אם נטל מהפקר לאכילה או נטלה מהנותן במתנה לאכילה, וע"כ צ"ל דס"ל להר"ן כיון דלפי צד האיבעי' דאחר שבא לידו היתר הוא, ואין עוברין באכילתה, בשעת נטילה לאכילה ג"כ אינו עובר, דדוקא בנטלה באסור עובר בשעת נטילה אבל הכא דבשעת אכילה אינו עובר על הנטילה לאכילה כיון דבשעת אכילה שוב לאו ככרו הוא ג"כ אינו עובר על הנאת מתנה אינו עובר שלא אסר הנאתו רק הנאת ככר והנאת ככר הוא אחר שנעשית שלו ונעשית היתר. אבל לפי המסקנא דבאומר ככרי עליך דאסורה באכילה ומעל באכילתו אף אחר שנעשית שלו, ממילא להר"ן דס"ל דהמקבל עובר, עובר תיכף כשמקבלה מיד הנותן לאכילה. ולהרמב"ם ס"ל דהמהנה עובר תיכף כשנתנה להמקבל כיון שנתנה לו לאכילה באיסור מעילה, וכללא הוא דכשמועל באכילתו מועל תיכף בשעת נטילה לאכילה, דמדאגבהי' קנאו למעול, ומקשה שפיר על הרמב"ם.

וליישב דברי הרמב"ם מקושיא שניה של הר"ן דמוכח מהש"ס דהנהנה לוקה, נראה דהרמב"ם מחלק בין אוסר דבר מטלטל בקונם כגון ככרי עליך שנעשה כהקדש מועלין בו, דיש מעילה בקונמות וכיון לעשות כהקדש על חבירו והמועל בהקדש לוקה, ושפיר מעל המודר הנהנה מהככר שנעשה כהקדש, ולוקה ג"כ כדין הזיד במעילה שלוקה כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מעילה עיי"ש. אבל באוסר הנאת גופו על חברו, דאף שנעשה גופו כהקדש אין מעילה בגופו דאדם כקרקע דמי דאין מועלין ואין נהנין, וליכא גבי' לאו דמעילה ולאו דבל יחל דברו, ס"ל להרמב"ם דלא נאסר רק על המדיר שהוא מוזהר שלא יבטל הנדר ולכך רק המהנה לוקה ולא הנהנה וכמו שפסק בפרק ג' מנדרים בהדיא, ולא קשה מה שהקשה הלח"מ בפ"י מהל' נדרים עיי"ש ודו"ק היטב ונכון.

בהר"ן ד"ה אלא לאו בדניים ומתני' הא קמ"ל וכו' וק' בעיני וכו'. תמוה לי הא ודאי זהו דוחק גדול דמתנ' היתירא קמ"ל, והר"ז בב"י היינו דמותר להביא עצמו לידי ספק ב"י דאינו משמעות כלל בלשון המשנה, ועל הקדמה זו כ' וק' בעיני, וגם במה דמשנינן כי קתני דאי ניים נדחק דמתני' קתני דאסור להביא עצמו לידי ספק ב"י הא אפשר לפרש כפשוטו, דהרי חזינן בסוגיין דאמרי' אימא סיפא הלכה אחר פסח בבל יחל ואי דלא איתהני מי איכא ב"י ומשנינן כי קתני דאי אתהני, וגם מבואר בר"ן בסוף הסוגיא וא"ת כיון דהלך ארישא קתני דאכל פשיטא דהוא בב"י וי"ל דס"ד כיון דבעידנא דאכל לא עבר וכו', וא"כ הסוגיא כפשטא, והכי אמרי' אלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום והיינו דאזי א"א לפרש דהר"ז בב"י היינו אי ניים היום דמותר לניים, עובר בשינה דלמחר בב"י דזהו פשיטא דהא בשעת שינה דלמחר הוא עושה העבירה, אלא דהי' אפשר לפרש דהר"ז בב"י היינו דאסור לישן היום דשמא ישן למחר ולזה פרכי' האמרת באיסור' לא מזדהר, אלא פשיטא דאמר קונם עיני היום אם אישן למחר והיינו דמפרשי' למתני' דבשינה דלמחר אף דבעידנא דישן היום דהוא עיקר הנדר לא עבר מ"מ בשינה דלמחר עבר למפרע, בזה יקשה אי בלא יישן היום הא לא ישן אלא ע"כ דבישן היום א"כ מוכח דמותר לישן (ומה דלא מפרשי במתני' דאסור לישן היום דשמא ישן למחר כמו דרצינו לפרש באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום, זהו קשה גם על פי' הר"ן, אלא דהר"ן נזהר בזה בלשונו הזהב ד"ה ואלא דאמר וכו' ולא קתני אסור וכו' היינו דזהו שייך [בקונם] עיני בשינה למחר דע"י שינה דהיום ל"ש למנקט לשון אסור דהא שינה דהיום אינו גוף האיסור, אבל בהיפוך בקונם עיני בשינה היום אם איתא דמתני' קתני על שינה [דיומו] דאסור הו"ל למנקט לשון אסור), ומשני דאי ניים היינו דמתני' קתני דבשינה דלמחר עובר בב"י באם עבר וניים ביומו לא שמעי' דעובר למפרע והיינו ממש כההיא דהלכה אחר פסח וצלע"ג. והנראה מלשון הרא"ש דכוון לזה.

דף טו:

מתני' שבועה שאיני ישן. בתוי"ט הקשה דלא תנן נמי שאיני משמשך עיי"ש. ולק"מ דהא בשבועה לא חייל כלל דמשועבד לה ודוקא בנדר חל באוסר התשמיש על עצמו. אבל שבועה דמתסר נפשיה אחפצא לא חייל והוי כנשבע שלא אשב בסוכה. ופשוט.

בהר"ן ד"ה אכל. שלא היה זכור וכו'. ע' לקמן דף כה בהר"ן ד"ה נדרי שגגות. בא"ד דבכורות. צ"ל דככרות.

תוד"ה ומותרת. כתב תוי"ט בסוף פ"ז וז"ל משמע מדבריהם דאה"נ דאם הלכה לפני הפסח שאסורה לילך אח"כ כדי שתזכור שעברה על תנאה ושאסורה ליהנות. ולענ"ד נראה בהיפוך דתוס' ס"ל דליכא הו"א כלל לאסור דלא ס"ל לסברת הר"ן אף להו"א בעלמא מש"ה מפרשי' דמה דנקט במתניתין ומותרת לילך אחר הפסח היינו דהליכה דקודם פסח גורם איסור על הפירות אבל אחה"פ אינו גורם איסור כלל. ולזה כתב דמיירי בלא הלכה ק"פ דאילו בהלכה כבר נאסרה ול"ש לומר ומותרת אח"כ ומה לנו בהליכה השנייה והוא פשוט וברור לענ"ד. ואדרבא לפי דברי התוי"ט מהיכן פסיקא להו לתוס' לודאי דאסור ומגזירה עד דדחקי בפירושם ולא ניחא להו כפירוש הר"ן דבאמת מותר ול"ג, אע"כ בהיפוך דלא ס"ל כלל לחידוש שיהא הו"א לגזור.

דף טז.

גמרא מכלל שאוכל לך דאכילנא משמע. קשה לי לפמ"ש המ"ל פ"א הלכה ח"י מהל' נדרים הסברא דיש חילוק בין קרבן שאוכל לך דאסור ולא אמרי' דבחיי קרבן משתבע. ובקרבן לא אוכל לך אמרי' בחיי קרבן משתבע. משמע דבקרבן שאוכל לך ל"ש לישבע שיאכל משל חבירו דשמא לא יניחו לאכול. וכתב שם דלפ"ז באמת יהיה הדין באומר על ככר שלו קרבן שאוכל דבחיי קרבן משתבע ע"ש. א"כ מאי פריך הש"ס הכא אימא דשאני בשבועות דלא קתני שאוכל לך. רק סתם שאוכל. מש"ה מפרשי' כפשוטו דאכילנא קאמר. אבל הכא דקאמר שאוכל לך נוכל לומר דלא אכילנא דשמא לא יניחו חבירו לאכול כסברת המ"ל.

ובעיקר יסודו של המ"ל נראה דאינו והחילוק בין קרבן שאוכל ללא אוכל נראה משום דבקרבן שאוכל שפיר מתפרש כפשטה דמה שאוכל יהא קרבן אבל קרבן לא אוכל דצריכים לדחוק ולפרש דבר דיהא קרבן לפיכך לא אוכל מתפרש כפשטא דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל. וכ"נ בכ"מ ע"ש. והחילוק הזה בעצמו כתבו במ"ל באותו הפרק לחלק בין לקרבן לא אוכל בפתח דמפרשי לא קרבן ובין לקרבן בפתח דמפרשי' כמו בשבא ע"ש. ומה שהוצרך הר"ן במתני' דשבועה שאוכל וכו' לחלק דלא אמרי' דבחיי שבועה משתבע משום דל"ש לישבע בחיי שבועה וכנ"ל. י"ל דהר"ן הוצרך לחלקו מבבא דהשבועה שאוכל לך בזה יקשה דהא שבועה נפרש דבחיי שבועה כמו הא קרבן שאוכל לך אף דבשאוכל שפיר משתמע קרבן ממש אפ"ה בהא קרבן מלישנא דהא משמע דבחיי קרבן נשבע וגם בשבועה נימא כן והוצרך הר"ן לומר דל"ש לישבע בחיי שבועה קרבן. וק"ל. והוא ברור לענ"ד.

שם מתני' בנדרים אסור. הרא"ה בספר החינוך מצוה ל' כ' ואם תשאל הרי אותו דבר שנדר עליו מצוה היא עליו בעשה וליתי עשה ולדחי ל"ת דלא יחל דברו. תשובתך נדר עשה ולאו יש בו לאו דלא יחל. ועשה ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עכ"ל. והמ"ל בהגהותיו לספר הנ"ל הקשה מסוגיא דריש יבמות דף ה' דאמרינן שם בנזיר מצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר משום דקיל דאיתיה בשאלה וה"נ נדר הא איתי' בשאלה עיי"ש. ועיין בשאגת ארי' סימן ס"א שהקשה ג"כ קושי' הרא"ה הנ"ל ועיי"ש. וע' פ"ב מ"י בב"מ בתוי"ט ד"ה ואם היתה בבה"ק. שוב ראיתי בשו"ת רשב"א ח"ג (סי' שנ"ג) שנשאל על זה דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה דנדר כיון דאיתי' בשאלה. והשיב דההיא דפ"ק דיבמות הנ"ל דחוייא בעלמא הוא ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום עכ"ל. ועיין פ"ו מ"ה בנזיר בתוי"ט ד"ה דתגלחת מצוה.

בבעה"ת שער ס"ב כתב וז"ל ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה וכו' עכ"ל, והב"י בחוה"מ סי' כ"ו בבדק הבית כתב דלא משמע לי' האי פירושא בפשטא דמתני' עכ"ל.

דף טז:

בסוגיא משמע דלשון מיום אל יום משמע מעל"ע, וברש"י פרשת מטות כתב בהיפוך דמיום אל יום אתיא דלא בעי מעל"ע וצ"ע.

דף יח.

גמ' אמר רבא אם נשאל. עיין לקמן סט ע"א.

דף יח:

גמ' לספיקא גופיה נמי מעייל. עיין לקמן דף סא ע"ב.

בהרא"ש ד"ה ואם כמעשר כו' ואין מעשר בהמה אוסר הגורן כמעשר דגן, זהו לפי טעם הרא"ש שכ' לעיל י"ב א' בד"ה כחלת כו' ועי' מ"ש שם, (והר"ן כתב ג"כ כאן ואסור לכל כפי שיטתו לעיל).

דף יט.

אלא הא ר"י. תמוה לי דא"כ ג"כ יקשה איך מצי אתי כר"י הא בסיפא קתני דספק משקין לטמא אחרים טהור והא בתוספתא וכן הוא פסחים ט"ו ב' פליג עלי' ר"י ואמר לכל טמא.

והנה לשיטת הר"ן דפרכת הש"ס דאם מקילין בספק נזירות דאורייתא ה"נ הוי ליה להקל בספק טומאת משקין דרבנן ועיקר פרכת הש"ס מדר"א אדר"א א"כ י"ל דשפיר משני הא ר"י, והיינו דמתני' אתיא בזה כר"י דלא מעייל נפשיה לספיקא, אבל לענין טומאת משקין לטמא אחרים לא ס"ל כר"י אלא דהוי דרבנן, ועיקר פרכת הש"ס רק דאם איתא דר"א דס"ל לא הקדיש הכוי הטעם דלא מעייל נפשיה לספיקא, ומיקל בספק דאורייתא, וה"נ הו"ל להקל בספק דרבנן ואמאי ס"ל לר"א דס' משקין ליטמא טמא הא ר"א סבר דטומאת משקין עיקרו דרבנן, (ואף לפי"ז לא הוי צריך להר"ן לדחוק במה דפריך מתוספתא דעדיפא ליה לאקשויי משום דמיפרשא להדיא דר"א ס"ל דספק משקין ליטמא טמא, ולפי הנ"ל בלאו הכי ניחא דממתני' ליכא קושיא די"ל דס"ל כר"א בהא דלא מעייל נפשיה לספיקא, אבל לא ס"ל כר"א דטומאת משקין דרבנן ולזה פריך בדוקא מר"א דברייתא דמוכח דטעמא דר"א לא הקדיש הכוי הוא מטעם אחר דכוי שמו עליו). ואולם למ"ש הרשב"א, לקיים עיקר לגירסא דל"ג דברי ר"י וכן היה ר"א וכו' ופרכת הש"ס רק ממתני', והיינו דעל ר"א עצמו ליכא קושיא די"ל דהא דקתני וכן ר"א אומר כדבריו קאי רק על לטמא אחרים טהור, ומשו"ה פריך ממתני' דאיך אפשר דמתני' ר"א אמאי לטמא עצמו טמא הא הוי ס' דרבנן עיי"ש, הרי דלא ניחא להש"ס לומר כר"א בחדא לענין דלא מעייל נפשיה בספיקא ופליג בחדא וס"ל דטומאת משקין דאורייתא, א"כ עדיין מאי משני הא ר"י ויקשה כנ"ל הא ר"י ס"ל דגם לטמא אחרים טמא. וצע"ג. אח"כ מצאתי שהקשה כן הר"ש פ"ד מ"ז דטהרות.

דף כ.

עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר. ובנדר שלא לאכול מן פרי פלוני ל' יום ועבר על נדרו עשרה ימים ובא ד' ימים קודם תשלום הל' יום לשאול על נדרו נלע"ד דא"צ לנהוג עשרה ימים באיסור כיון דאחר הל' יום אין עליו איסור נדר אין קונסין אותו רק הד' ימים שעליו הנדר שינהוג בהם איסור שלא להתיר לו וממילא אסורים לו באיסור נדר והקנס רק שלא להתיר וממילא עומד באיסורו מחמת הנדר וע' מ"ש ביו"ד (סי' רל"ח) בשם ת' שער אפרים ולשיטתו אם נמתין בהתרתו עד שינהוג איסור ד' ימים לא יהיה לו אח"כ היתר כלל על נדרו י"ל דלא קנסו כה"ג ואפשר דקונסים אותו שלא להתיר לו עד שעה א' קודם תשלום הנדר וצ"ע לדינא אח"ז ראיתי בת' יכין ובועז (סג"ת דט"ז ע"ד) ד"ה והטעם השביעי שכתב בשם זקנו התשב"ץ שמי שקיבל בשבועה או בחרם לחבירו לעשות איזה דבר לזמן ועבר הזמן ולא עשה אם התירוה אינו מותר עיי"ש ולענ"ד צ"ע.

דף כ:

ר"נ ד"ה דמצייני כו' מצויינים ונבדלים. עי' קדושין עב ע"א ברש"י ד"ה דומים.

בהרא"ש ד"ה ערכתי לו שולחן ששימש עמה שלא כדרכה. עיין יבמות דף לד ע"ב תד"ה ולא כמעשה.

דף כא.

בהר"ן ד"ה גרסי' וכו' אבל מעמידין וכו'. עיין לקמן כג ע"א בהר"ן ד"ה נמי שרי.

דף כב.

גמ' א"ל נפשך הצלת. עי' סוטה דף מא ע"ב תד"ה כל המחניף.

בהר"ן ד"ה ההוא שעתא. לא נתקדש וכו'. עי' סנהדרין דף יא ע"ב רש"י ד"ה על שתים ובמנחות דף פג ע"ב רש"י ד"ה כל הארצות.

דף כב:

גמ' משתבח ליה רבא לר"נ. כעין זה ברכות לח ע"א וש"נ.

דף כג:

גמ' איבעיא להו פליגי רבנן. כעין זה בב"מ דף כד ע"א.

דף כד.

גמרא ת"ש נדרי אונסים הדירו כו' הלא"ה נדר הוא כו' ק"ל מטעם זרוזי אסור במעמיד דבריו שנשבע בדוקא כמש"ל במתני' א' א"כ הא י"ל דמתני' דהכא מיירי במעמיד מש"ה מותר רק בחלה מחמת אונסים וצ"ע.

שם אי רבי אליעזר בן יעקב זירוזין הוי. קשה לי דלמא מיירי במעמיד דבריו עיין בר"ן לעיל דף כא ע"א וצ"ע.

בהר"ן ד"ה יתר על כן ולאידך פירושא וכו'. ק"ל הא י"ל דגם אידך פירושא ס"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא, ומשו"ה קתני יתר על כן לאפוקי מהך סברא ואשמועינן דבמתנה מועטת לא אמרינן לאו כלבא אנא, ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא, היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתיא אפילו כראב"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב"י דאמרינן לא כלבא אנא, וכן משמע להדיא מדברי הרא"ש בפירושו, וצ"ע.

גם במ"ש הר"ן ד"ה יתר על כן ולאידך פירושא כו' קשה לי הא י"ל דגם אידך פרושא ס"ל דיש סברא דגם על מתנה מועטת שייך לאו כלבא אנא. ומש"ה קתני יתר ע"כ לאפוקי מהך סברא ואשמעינן דבמתנה מועטת (ל"ס ראב"י הסברא) דלאו כלבא אנא ומה דפירשו לעיל דמשום מתנה מרובה הוא. היינו משום הך קושיא גופא דהא אמרינן דאתי' אפי' כראב"י והיינו דבמתנה מרובה מודה ראב"י לסברא דלאו כלבא אנא. וכן משמע להדיא מדברי הרא"ש בפרושו שם וצ"ע.

בהר"ן ד"ה משום. וכתב הר"ן שלפי זה הטעם וודאי קיימא הסברא דלאו כלבא אנא להלכה. אף דמסקי' דהלכה כראב"י, מ"מ גם הוא מודה בסברא זו. ומה דאמר יתר על כן קונם שאני נהנה לך אם א"א אוכל עמי פת חמה דהוי נדרי זרוזין לאו משום דל"ח לסברא דלאו כלבא אנא דהא פת חמה מתנה מועטת היא. אלא דיתר ע"כ הוא אף דמייחד האיסור סד"א דדוקא נדר. ואולם יש עוד טעם בהר"ן דהחילוק בין אוסר נכסי חבירו על עצמו דבזה שייך לאו כלבא אנא דאינו רוצה להנות לבין אוסר נכסים על חבירו. ולזה הטעם ע"כ לא קיימא ס' דלאו כלבא להלכה (דהא בשאני נהנה לך דאוסר הנאת המזומן ע"ע אפילו הכי קאמר ראב"י) דנדרי זרוזין הן (והוא הפירוש הא' בהר"ן שם). ומ"ש בהר"ן שם ריש ע"ב ד"ה ולענין הלכה בסוף הדיבור ואי הכי היכי פסקינן כראב"י אפילו מה דאמר בבתרייתא אני כעולל לא ראה אור. אין דבריו מאירים לי. ולדעת בל אוכל היכן מצינו דפסק כראב"י בבתרייתא דלמא מימרא דר"ה הלכה כראב"י קאי אמתני' (שם) כי המשנה שגורה בפי הכל וכמ"ש הר"ן בעצמו שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כוותיה ואדרבה בהכי מיישב הסוגיא יותר דמש"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא (דהר"ן נדחק בזו הקושי' דדלמא קאי ר"ה אבתרייתא) דע"כ קאי אמתני' אבל אבתרייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין (דכאן) ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא. באופן דמה דס"ל להר"ן ז"ל דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב"י דבקונם שאיני נהנה לך אא"א נוטל לבנך כור חיטים ל"צ התרה דהוי זרוזים וללישנא ב' קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברי הוא בהפוך דלל"ק הוי חומרא דפסקינן כרבנן (ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב"י) אפילו בההיא דברייתא דאם א"א אוכל פת חמה דבזה קיימא לן לסברא דלאו כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דכאן. ולישנא ב' הוי קולא דקי"ל כראב"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע"ג וה' יגיה חשכי.

ק"ל היכן מצינו דפסק כראב"י בבתרייתא דילמא מימרא דר"ה הלכה כראב"י קאי אמתני' כי המשנה שגורה בפי הכל ולא קאי אברייתא כמ"ש הר"ן שם מקודם ובאמת בבתרייתא אין הלכה כראב"י ואדרבא מתיישב הסוגיא יותר דמשו"ה פשיט דפליגי רבנן אף אקמייתא דהקשה הר"ן דילמא קאי אבתרייתא ונדחק בזה. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ קאי ר"ה אמתני', אבל אברייתא לא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם יין, ומוכח שפיר דפליגי רבנן אף בקמייתא, באופן דמה דס"ל להר"ן דללישנא קמא הוי קולא דפסקינן כראב"י דבקונם שאיני נהנה לך אלא אם אי אתה נוטל לבנך כור חיטים לא צריך התרה דהוי זרוזין וללישנא בתרא קיימינן בזה לחומרא דצריך התרה דגם ראב"י מודה משום דלאו כלבא אנא. ולדברינו בהיפוך, דלל"ק הוא לחומרא דפסקינן כרבנן ורק בההיא מתני' דמדיר חבירו שיאכל אצלו ומסרב פסקינן כראב"י, ואפילו בההיא דברייתא דאם אין אתה אוכל פת חמה לא קיימא לן כראב"י דבזה קיימא לן לסברא דלא כלבא אנא מכח סתמא דמתני' דפרק קונם, וללישנא בתרא הוי קולא, דקיימא לן כראב"י בהך ברייתא דפת חמה. וצע"ג.

דף כד:

בהר"ן ד"ה ת"ש וכו' דהוה ידיע להו. כעין זה בר"ן לקמן כ"ז ע"א ד"ה ולר"ה ובשבת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה הא לן וש"נ.

דף כה.

בהר"ן ד"ה אלא כו' דנדר שוא לא אשכחן. עי' בר"ן לעיל דף יד ע"ב ד"ה ואלא דאמר.

שם ד"ה רמו תליסר אורוותא. אודריתא. כך גי' הר"ש שביעית פ"ה מ"ז ועי' פירושו בערוך והר"ש הביאו בשמו.

דף כה:

מתני' ונודע שלא הכתו. עי' לעיל דף כב ע"ב בהר"ן ד"ה חוץ מקונם.

שם תנא כשם שנדרי שגגות. עי' קדושין דף יג ע"א תד"ה כשם.

שם נדר שהותר מקצתו. עי' ירושלמי פ"ה דברכות עלה דמתני' מזכירין גבורות גשמים.

בהר"ן ד"ה נדרי שגגות כו' דכיון דנדרא וכו'. עי' שבועות דף כח ע"א. ולעיל טו ע"ב בר"נ ד"ה אכל.

דף כו.

בהר"ן ד"ה איתיביה ר"פ וכו'. וקמ"ל דכה"ג נמי קפידא הוא ושינוי ואיקרי דאיכא אינשי דקפדי, משמע דבעינן טעם דראוי להקפיד, וקשה לי דבבצל וכופרי מאי קפידא במילתא לומר כך או כך וצ"ע.

דף כו:

בהר"ן ד"ה אלא סיפא וכו' וליכא למימר כי היכי דלרבה תרי בבא קמאי במשנה לרבא נמי תרי קמאי במעמיד וכו'. וכ"כ הרשב"א, ואני בער ולא אדע, ועפר אני תחת כפות רגליהם ואירא ואומר דבאומר לזה ולזה במעמיד ליכא למ"ד דהוא בכלל הותר מקצתה הותר כולה בשלמא בכולכם במעמיד הוי ג"כ כמו שינוי דכולכם סתמא כולהו משמע בני שיור, ועתה אומר אילו הייתי יודע, הייתי אומר כולכם חוץ מפלוני דהוי שינוי, משא"כ בלזה ולזה ומעמיד דבריו דאילו היה יודע לא היה אומר על איש פלוני דאשתכח שהוא אביו לזה, דלגבי אינך דלזה ולזה ליכא שום שינוי כלל, אלא דהיה מחסר ולא היה אומר גם על פלוני ולזה. וצ"ע.

בהר"ן ד"ה איתיביה וכו' וכ"ש דקשיא לרבא וכו'. וכך כתב הרא"ש. ולא ידעתי, די"ל בפשוטו דלרבה בודאי י"ל דמיירי במשנה דהא כולה הך מתני' מיירי במשנה, וא"כ מה"ת לומר דהך דקונם בצל מיירי במעמיד ולעשות מזה קושיא, אבל לרבא דכולה דמתני' מיירי רק במעמיד, שפיר ס"ד דהך בבא דקונם בצל מיירי ג"כ במעמיד.

בהר"ן ד"ה לרבא רישא וכו' דאיכא למימר וכו'. עיין בר"ן ריש סוכה דף רל"א וצ"ע.

דף כז.

בהר"ן ואי הכי מאי קא מקשי לרבא ממתני' דכלכלה וכו' קשה לי מאי צורך להאריכות ובדרך קושיא, הא להדיא אמרינן בסוגיא ור"מ אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן, הרי להדיא דלרבנן ג"כ שייך חילוק בין משנה למעמיד וצ"ע.

לא ידעתי אמאי נקט הקושי' דוקא מזה ולא ממוקדם דמאי מקשי לי' ר"פ לרבא אלא סיפא דאמר לזה ולזה רבי עקיבא היא אמאי פליגי רבנן, ק' ג"כ כזה הא באמת פליגי רבנן עלה דלרבנן ע"כ גם משנה אסור, וביותר דמאי צריכי' לכל האריכות והא להדי' אמרינן [ור"מ] אליבא דר"ע ורבנן הרי מפורש דלרבנן ג"כ משנה מותר וצלע"ג.

דף כח.

גמ' בית שמאי אומרים וכו' עי' לעיל כב ע"ב בר"ן ד"ה אמר רב אסי.

קשה לי למאי דקיימא לן לעיל כ"ב דנזקקי' להתיר שבועה מנ"ל דלב"ש אין שאלה הא קתני רק לא יפתח ודלמא רק אין פותחי' להתיר שבועה אבל בדיעבד י"ל דמהני וצע"ק.

דף כח:

בר"ן ד"ה אין, י"ל דמתני' ר"מ היא דקסבר דקונם כללי יש לו פדיו', הקשה לי חתני נ"י דלפ"ז איך אמרינן שם (דף ל' ע"א) תפשוט דבעי ר' הושעיא וכו', הא איבעי דר"ה רק לרבנן דר"מ דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל מתני' דממילא היא ר"מ ולדידיה [ליכא למיבעי] דהא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, עכ"ד.

לענ"ד י"ל, דמתני' אתיא כרבי מאיר בהא דקונמות יש להם פדיון כיון דכך הלכה כמ"ש הר"ן שם (דף ל"ה ע"א) ד"ה ולענין הלכה, מ"מ לא ניחא לי' לאוקמי גם בהא כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כיון דאין הלכה כן. וכיוצא בזה ממש כתב הרשב"א והריטב"א קידושין (דף נ"ד ע"ב) במה דאמרינן שם הכא במאי עסקינן דיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור וכו', והקשו ולוקמי כר' יוסי ובדיהיב לי' מקמי דהוי סמדר ותירצו דמקמי סמדר הפירות שלא בא לעולם חשיבי, ואע"ג דרבי מאיר היא דמעשר שני ממון גבוה, מ"מ לא בעי [לאוקמי] בזה כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דבזה לית הלכתא כרבי מאיר, עיי"ש.

ואגב אודיע לחתני נ"י שנתקשיתי בדברי הרשב"א והריטב"א אלו, הא מבואר בסוגיא דבבא בתרא (קכ"ז ע"ב) במה דמשנינן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו דהקנאה מצי לחול לכשיבא לעולם, וא"כ הכא קודם סמדר גם לר"מ לא מהני אם נימא כר"י דסמדר אסור מפני שהוא פירי, דהא מקמי דסמדר לא חל הקנין, ולכי יבוא בעולם שיהי' סמדר אז יהיה ממון גבוה ולא מצי לחול הקנין וצע"ג.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה