חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
כתובות
דף ב.
ואלמנה כו' דוקא בעולה אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אף דאין לה טענת בתולים כדאיתא לקמן במתני' דף י"א היינו להפסיד כתובתה. אבל מ"מ שייך לטעון לאסרה עליו משום הכי נשאת בד'. ירושלמי.
שם מתני' שפעמים בשבת כו' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. קשה לי איך קתני סתמא והא בקטנה אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא, והא רש"י לא ניחא ליה לומר לא פלוג, ויש לומר דלא פלוג משום מיעוט נשים דהיינו אשת כהן או אשת ישראל שנתגרשה פחותה מבת ג' זהו ל"א אבל בזה גם רש"י ס"ל דלא פלוג בין קטנה לגדולה. [אב"ה יש לדון קצת בזה, דודאי כל שהדברים משתוים ומתחלפים זה בזה יותר מהראוי לומר בהו לא פלוג, והרי גדול בגדול מחלפי אהדדי גם נכרי בישראל כדאיתא במסכת שבת פ' תולין (דף קלט ע"א) ומשמע שם דקטן בגדול לא מחליף אף בששניהם ישראלים, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים (דף לה ע"א) איתא כן להדיא, וא"כ כהנת וישראלית אף דב' מינים הן מחלפי כיון דשניהם גדולות, וקטנות וגדולות לא מחלפי אף דשניהן ישראלית]. (אאב"ה מכבוד אחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י שמעתי בטעם רש"י ז"ל שמיאן לומר משום לא פלוג משום דלמאי דס"ד דהמקשן לקמן (דף ט ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי לא תהא אסורה עליו משום דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והיינו דס"ד דאפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא נאסרה עליו וכמ"ש בתוס' שם ולפי סברא זו דבעי עדים רואים הזנות יקשה איך יפורש המתני' דאף אם מוקי לה בטענת דמים ומברר בעדים שלא מצא דם, מ"מ הא לא תהא אסורה עליו, דנהי דידעינן בבירור שזינתה מ"מ הא גם באומר פ"פ מצאתי לגבי דידיה מחזיקים בבירור שזינתה דהא נאמן לגבי עצמו לשויה חד"א ומ"מ זנות כזה אינו אוסר כיון דזינתה בלא עדים וע"כ צ"ל דמתוך שיבא לב"ד יבאו עדים שהיו בשעת מעשה וראו מעשה הזנות. הן בתוס' שם (לקמן דף ט ד"ה ומי) סיימו בזה"ל אבל אהא דאר"א דנאמן בלא עדים לומר דמצא פ"פ פריך שפיר, משמעות דבריהם דאלו היה (אפשרות שיהא) מביא עדים שהיה פ"פ היה ניחא, וזהו קשה דהא מ"מ לא היו עדים שראו הזנות, ויראה דמזה ראיה קצת למ"ש הב"ש (סימן מב) בלא ראו עדים נתינת הטבעת לידה ואח"כ מיד ראו אותו בידה מקרי מקדש בעדים ולמד זה מהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ולכאורה אינו דומה דהתם בשעת ביאה כבר ידעו ע"פ אומדנא שעתא הוא בא עליה ומתקיים העדות בידיעה שלא בראיה, דהא הידיעה הי' בשעת מעשה, משא"כ בראו הטבעת אח"כ בידה, דבשעת הנתינה גם ידיעה לא היתה להם, ומנ"ל דידיעה למפרע מקרי מקדש בעדים, אבל מדברי התוס' אלו מסתייע סברא זו, דמש"ה אתי שפיר מה דדייקינן מדבריהם שאם היו עדים שפ"פ לא היה קשה, משום דכיון דעתה יודעים העדים שזינתה, מקרי למפרע זנות בעדים בידיעה שלא בראיה, וי"ל דהתוס' הוציאו סברא זו כי היכי דלא תקשי לס"ד דהמקשה איך יפורש המתני' דהכא כיון דהם לא ניחא להו בפירש"י דיבאו עדים שזינתה, אבל בדעת רש"י י"ל דלא ס"ל דידיעה למפרע מקרי בעדים, וע"כ מוכרח שזה המקשן מפרש שיביאו עדים שזינתה, וכיון דלא מצא הכרח גם במסקנא לנטות מזה הפירוש לא ראה רש"י לחדש משום לא פלוג עכ"ד אחי שי').
ובמה דנקטו תוספות בפשיטות דמשום א"י צ"ל לתקן דתהיה מותרת מס"ס קשה לי הא י"ל דע"י שיבא לב"ד תהיה אסורה כשתתאלמן להנשא לכהן דהוי רק ספק דאינה תחתיו וי"ל דאמת אינו נאמן לאסרה על אחר דרק לעצמו נאמן מדין שוויה אנפשיה חד"א.
ועדיין קשה במ"ש תוס' לקמן בסוגיא דפ"פ (ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ) משום דבטענת דמים לא יקרר דעתו והיינו בדרך ממ"נ דבא"כ או א"י ונתקדשה פחותה מג' דאסורה לו לא יתקרר דעתו ובא"י דעלמא דהוי ס"ס יתקרר ויתקרר דהא באמת מותרת לו (וכ"כ בתוס' ישנים שם) ובזה קשה הא התקנה משום א"י דעלמא דמותרת לו מטעם ס"ס ויתקרר דעתו, ואם יבא לב"ד ויברר טענותו שלא נמצא לה דמים, לכשתתאלמן תהיה אסורה לכהן.
שם לפיכך חלה הוא כו' אינו מעלה לה מזונות. וא"ת האיך שייך ללמוד מדברי עצמו דהרי שמואל עצמו הניח ויסד הדין דהגיע זמנו בא' בשבת א"מ לה מזונות והוא עצמו למד מההנחה זו דבחלה הוא או היא א"מ מזונות וי"ל דהא מה שאמר שקדו חכמים כו' אינו דברי עצמו דזהו ברייתא לקמן (דף ה ע"א) וממילא דין הראשון דהגיע זמנו באב"ש לאו דידיה הוא אלא דמוכרח מדתיקנו ג' ימים והלא גם אלו תיקנו רק יום א' כיון דכבר לא היה אפשר שתנשא ביום א' ממילא לא היתה יכולה להנשא עד יום ד' מחמת טענת בתולים וא"כ מאי נ"מ מג' ימים, וע"כ נ"מ מענין מזונות דאם יגיע זמנה בב' או בג' בשבת כיון דמסיבתה ותקנתה דידה הוא מעוכב א"צ להעלות מזונות (וכן ראיתי להרב מור"ש איידלס על תוס' ד"ה ותנשא), וכיון שדין זה לא הניח הוא ויסוד מונח הוא מהברייתא עצמה שפיר למד ממנו לחלה.
ורש"י ז"ל פירש דהאי לפיכך ר"י מסיים ליה משמיה דנפשיה, ויראה דמפרש דנ"מ מתקנתא דג' ימים היכא דבתי דינין יושבים בכל יום, וא"כ דין דהגיע זמנו באחד בשבת אינו מוכרח מהברייתא ושמואל מדנפשיה אמרה וא"א שיאמר על דברי עצמו לפיכך אע"כ רב יוסף הוא דמסיים ליה.
תוד"ה שאם כו' ואומר ר"ת כו' [הקשו הגאון רעק"א] על ר"ת דאף באשת כהן ופחותה מבת ג' ויום אחד נמי איכא ס"ס, דהנה התוס' מקשו בדף ט' ד"ה ואב"א דאכתי איכא ס"ס ספק מכ"ע וספק אונס, ותי' תוס' דאם איתא דהויא מכ"ע הויא טוענת, זה לא שייך רק אמימרא דר' אלעזר אבל במתני' שעדיין לא בא לב"ד ותקנו שתהא נשאת ביום ד' כדי שיבא מה בכך אם לא יבא דלמא אם הי' בא לב"ד היתה טוענת, (הועתק מספר חיי עולם כלל ס"ס הל' מ"א).
לכאורה יש [להקשות] על האיבעי' דחלתה היא דנסתחפה שדהו, אמאי קתני עמד בדין וברח דהיינו האונס מצידו, ליתני מחייבי לאוין דמותרת ביבום מה"ת ול"א דהיא עוברת הלאו בלא טענת הא קאימנא [דזהו] פוטר אפילו חלתה אחר שעמד בדין וכנ"ל. ואולי י"ל דהתם ל"ש כ"כ נסתחפה שדהו דעדיין אינה שדהו כיון דרק זקוקה לו.
גם י"ל לפי פי' תוס' דנסתחפה שדהו דא"י לקיים פ"ו, והיינו דהיא אינה מצווה, אבל לענין יבום דגם היא מצווה כדמוכחי' מחייבי לאוין דמותרת ביבום מה"ת ול"א דהיא עוברת הלאו בלא עשה, וא"כ לא שייך נסתחפ' שדהו וק"ל.
הקשה מעכ"ת במ"ש הר"ן להוכיח מההיא דפרסה נדה דאינו מעלה לה מזונות, דחופה היינו יחוד מש"ה א"א לכונסה, הא י"ל דהטעם דאסור לכונסה, דשמא יבא עליה שלא בליל חמישי ויתקרר דעתו, דהא אחרי שנשאת מותר לבא עליה בכל עת כמ"ש הר"ן גבי אתפסוה מטלטלין.
הנה למ"ש מהרש"א בסוגיין דהא דאמרינן שקדו ג"י ולא סגי מעלה לה מזונות, דחופה היינו יחוד מש"ה א"א לכונסה, בתולים, היינו משום דט"ב צריך להעלות לה מזונות, דהיא אומרת יודע אני שבתולה אני עיי"ש, ממילא ניחא דאם יכול לכנסה נדה והעיכוב רק מחמת ט"ב היה מחוייב להעלות לה מזונות.
אמנם דברי מהרש"א סתורים ממ"ש רש"י בסוגיא לפיכך רק יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה, והיינו דאם איתא דשמואל מסיים לה, איך שייך דלמד כן מתוך דברי עצמו שהמציא דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, אע"כ דרב יוסף למד כן מדברי שמואל, ואם איתא לדברי המהרש"א, י"ל כפשוטו דשמואל הביא ברייתא דלקמן דקתני ותנשא בא' בשבת ומשני שקדו ג"י, מזה מוכח מדנקט שקדו ג"י ולא סגי ביום א', ע"כ דהנ"מ דמשום ט"ב מעלה מזונות, ומוכח שפיר דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, וע"ז אמר שמואל ולמד לפיכך חלה וכו' אע"כ דלא כהמהרש"א, ובעיקר קושיות מהרש"א י"ל בפשוטו דנקט האמת דשקדו ג"י, ונ"מ היכא דבתי דינים קבועים בכל יום דנשאת בכל יום, דמ"מ בעינן ג"י א"כ יש מקום לקושיית מעכ"ת, דדלמא ההיא דפרסה נדה מיירי באמת היכי דאין ב"ד קבועים בכל יום ואסורה להנשא משום ט"ב.
אמנם מעיקרא לק"מ, דהמשמעות דפרסה נדה אינו מעלה מזונות עד שתטהר, הא היכי דחזינן דכבר פסקה איזה ימים מלראות ועומדת בספירתה ז"נ ועת טבילתה יהיה בליל ב' או בליל ה' יהיה מותרת להנשא בימי נדתה, דמה"ת נחוש שמא תחזור ותראה ותתקלקל ויגיע ליל טבילתה בלילה אחרת, ובפרט למ"ש הב"י יו"ד סי' קצ"ו דאין דרך נשים לראות יותר מן ד' ימים עיי"ש.
דף ב:
אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא. וא"ת הא מ"מ ס"ד דבסיפא דאם לא באתי דאסורה ליבם דהעולם לא ידעו שמת תוך יב"ח ויאמרו דהיא גרושת אחיו, והרי תוס' בגיטין סוף פ' מי שאחזו (דף עו ע"ב ד"ה דהא) כתבו במה דמספקינן במעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש דאסורה להנשא עד כלות יב"ח דהעולם א"י שמת ויתמהו על זה שמתירים להנשא, א"כ ה"נ י"ל דאסורה ליבם דלא ידעו שמת תוך י"ב חודש ויאמרו דהיא גרושת אחיו, וי"ל דמ"מ ליתני חלה ונדע ג"כ דלא גזרינן לזה מדמותרת ליבם ול"א דלא ידעו דחלה בתוך י"ב חודש.
וא"ת למה באמת בחלה ובמת לא חיישינן לזה כמו דחיישינן במעכשיו ומת תוך יב"ח, י"ל דהתם אין הפסד כ"כ בהמתנת זמן מלהנשא עד אחר יב"ח אבל הכא דאסרה לחלוטין ליבם לא החמירו בזה, ועוד י"ל דהתם במעכשיו דדנין דהגט יהיה גט להתירה בלא חליצה, דהמיתה אין מתיר אותה אלא הגט, וע"י המיתה ידוע שיתקיים התנאי והדין דהגט יהיה מתירה, בזה חיישינן שיאמרו דהגט לא התירה עדיין דאולי יבא למחר אבל הכא באם לא באתי דדנין דאין גט להתירה ליבם דההיתר הוא מכח המיתה בזה לא חיישינן דהעולם לא ידעו שמת ונכון בעזה"י.
שם דלמא לאפוקי מדרבותינו דתני' ורבותינו התירוה להנשא.
פירש"י דרבותינו ס"ל דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכח שיהא גט למפרע מהיום דאי לא משום גיטא אלא עד יב"ח למה כתב זמן לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני. ותמוה לי הא התנאי הוא שלא יבא תוך יב"ח דהיינו מיום כתיבה ואילך, ואם היה כותב סתם אם לא באתי לר"ח פלוני אין ידוע אימת היה התנאי זה אם חודש אחד מקודם ר"ח פלוני אם שנים הרבה.
ולא הבנתי דהא באמת התנאי דאם יבא מכאן עד יום פלוני הגט בטל וממילא הוצרך לכתוב הזמן כדי שנדע מאיזה זמן יהי' ביאתו לביתו מבטל הגט ואם יכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני אם יבא מקודם לא נדע דבטל הגט דאולי אחר ביאתו מסר לה הגט בתנאי זה וצל"ע.
ואלולי פירש"י היה נראה דלישנא הר"ז גיטך אם לא באתי משמע דאומר כן בע"פ בשעת נתינת הגט לידה, והכי משמע להדיא בגיטין (דע"ב ע"ב) ומי מספקא ליה עיי"ש, וכיון דלא נכתב התנאי בשטר וסמך על התנאי שבע"פ שפיר היה יכול להתנות לומר ר"ח פלוני, ואפשר דמה"ט גופא פסיקא ליה בגיטין דמיירי בע"פ דאם הכל בכתב לא אמרינן בזה זמנו של שטר מוכיח וכנ"ל, ולשון רש"י קשה לי.
שם דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. ר"ל דמסתמא לא ניחא ליה דתפול קמיה ורש"י ז"ל כתב דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב שאם ימות שלא תזקק ליבם וכו' משמע כיון דזהו עיקר כונתו בגט דלא תצטרך ליבם מש"ה לא ניחוש ליה בההיא אונסא דמיתה למבטל גיטא, ובער אנכי לא אדע מהיכן פסיקא דכתב לה הגט משום זה דלמא בלאו חששא דנפילת יבם כתב לה גט שלא תהא יושבת גלמודה יותר מיב"ח, וכי נימא ביש לו בנים דודאי כתיבתו היה שלא מכח יבום דיהיה הדין דאם מת תוך י"ב חודש דלא יהיה גט וכשרה לכהונה אלא ודאי בפשוטו דאמרי' דמסתמא ניחא ליה דלא תפול קמי יבם ולשון רש"י קשה לי.
תד"ה לפיכך חלה, ע' מהרש"א במה [דהקשה] דלוקי רישא בחלה אחר שהגיע זמנו עיי"ש, ועדיין לא הועיל על הפשיטות דרב אחאי דלמא מיירי בחלתה היא אח"ז, ולזה נראה דלפי הצד דטעון אנא קאימנא אפי' בחלתה אחר שהגיע זמנו, מהני, דדוקא טענת אונס מדידי' לא מהני כיון שכבר התחיל החיוב, אבל טענת אנא קאימנא והמניעה ממך הוא פטור דסוף סוף אני רוצה להשיא עתה, וא"כ י"ל דפשיט רב אחאי דעכ"פ נפשט האיבעי האמצעי דהא קאימנא ליכא טענה, ולפ"ז מיושב מה דקאמר בלישנא קמא לפיכך חלה הוא או שחלתה, הא חלתה הוי זו ואצ"ל זו אלא י"ל דאשמעי' דהכ' רק מדין אונס אבל אחר שהגיע,,, כמו שחלה הוא חייב גם בחלתה היא חייב דנסתחפ' שדהו והוי הכל כחלה הוא ופטור רק מדין אונס משא"כ בחלתה אחר שהגיע הזמן ודוק.
תוס' ד"ה לא נשאו וכו' מקובלין היו כך. וכן בנדרים דף לה ע"א בר"נ ד"ה דיקא נמי.
תד"ה דלמא לאפוקי אבל מההיא דרישא (אאב"ה עמ"ש אאמ"ו בחידושי גיטין (דף עב ע"א) ביאור דברי תוס' דהכא).
הקשה בדברי מהרש"א דלא מסתבר לומר דהו"ל לכתוב שבת או שבוע כיון דסוף סוף צריך לכתוב זמן, אין בזה יתיר במה שכתב היום ממש, גם אם יכתוב שבת נימא דהו"ל לכתוב שבוע.
בודאי דברי המהרש"א בזה קשים לשמוע, ובעיקר קושיית מהרש"א אמרתי בפשוטו דלכאורה קשה מאי הקשו תוס' דהוי גט שאין בו זמן, הא אם מתי גופא כמו זמן, דהא לא שייך חשש דחיפוי, כיון דאם תברר דמת בעלה מקודם הזנות היא באמת פנויה, ומה תרויח בגט אם היא פנויה מחמת הגט, ממילא היא פנויה מחמת אלמנות, דהא הגט לא חל עד מיתת הבעל, וגם לר"ל דמשום פירי, הא כתבו תוס' בגיטין בסוגיא דחיפוי בגט מאוחר כשר גם לר"ל דבמאוחר א"א לגרש בו לחול מיד ובכה"ג לא הפסידה פירות משעת חתימה, א"כ ה"נ אם נכתב אם מתי א"א לגרש בגט זה לחול מיד ואין לה הפירות, ואף אם לר"ל יהי' בכלל אין בו זמן, מ"מ הא בסוגיא קאי אליבא דרבא דאמר אין אונס בגיטין, ורבא לא סבר כר"ל דהא כייל ביבמות (דף ל"ז) בכ"מ הלכה כר"ל, בהני תלת, ועוד ראיה מההיא דגיטין (דף ע"ו) א"ל רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסף רבא, וא"א דרבא סבר כר"ל משעת חתימה ממילא מיד נסתלקה מהפירות מעידן חתימה והוי חצירה, [וזהו אפשר לדחות דעובדא היה בגט בלא חתימה רק דבא לגרשה בעידי מסירה דבזה לא הפסידה הפירות, לר"ל עד הנתינה, ולזה נראה דקושיית תוס' דהא מבואר בגיטין (דף ע"ב ע"ב) דהרי זה גיטך וכו' מיירי שאומר כן בע"פ, ולזה הקשו תוס' שפיר דאם אין בו זמן הא פסול, ולפ"ז ליתא לקושיות מהרש"א, דקושייתם לנכון דרישא ע"כ מיירי ביש בו זמן מוכח דזמנו של שטר מוכיח, דאל"כ למאי כתב הזמן יום פלוני ואומר בע"פ אם מתי הי' לו לכתוב רק הך דאם מתי והיה כשר מדינא דזהו עצמו הוי זמן וכנ"ל ונכון.
ועדיין צריך ביאור דמה תירצו דמיירי במאוחר, הא מ"מ מוכרח דכוונתו במעכשיו דהיינו מיום המאוחר, מדלא כתב סתם התנאי אם מתי, א"כ איך מיירי, אי מת קודם זמן המאוחר מאי אירי' דאמר אם מתי, הא בלא"ה אינו גט למה דמסקו תו' בגיטין דמאוחר אינה מגורשת עד זמן המאוחר, וכיון דמת מקודם ממילא לא חל אחר מיתה, ואם דמת אחר יום המאוחר עדיין קשה, נימא זמנו מוכיח דמגרשה מיום המאוחר בתנאי דאם מתי ומגורשת למפרע מיום המאוחר, אבל ג"ז לק"מ דבמאוחר אין הוכחה מכח הזמן די"ל דרצו ששניהם יהיה שלא יחול הגט עד אחר שיהיה שיגיע הזמן וגם ימות אז יחול הגט והוצרך לכתוב זמן שלפי דעתו שיש גט אחר מיתה, מש"ה אם ימות תוך הזמן לא תתגרש עד יום המאוחר וק"ל.
וקשה לי הא לפי מסקנתם בגיטין די"ח דמאוחר לא חל הגירושין עד אותו זמן א"כ בממנ"פ אם מיירי דמת קודם אותו הזמן של גט מאי אריא דהתנה אם מתי אף בנתן לה הגט סתם הא מת קודם חלות הגט, ואם מת אחר אותו זמן עדיין קשה דמוכח מיני' דלא אמרינן זמנו ש"ש מוכיח עליו, מדלא אמרינן דהוי כאומר הר"א מגורשת ליום פלוני אם מתי מחולי זה דלענין זה דזמנו ש"ש מוכיח בין כתב זמנו ביום [היום] דהוי כמעכשו בין שכ' זמן מאוחר הוי ג"כ כאומר מאותו יום, ולתי' שכתבו שבוע שנה ניחא די"ל דבאמת גם בזה זמנו ש"ש מוכיח עליו אלא דאינו מוכיח יותר רק מסוף שבוע, ומיירי במתי תוך שבוע ובלא התנה אם מתי היתה מגורשת מיד ע"י המסירה דהוי כאומר מעכשו. משא"כ במאוחר דא"א לו לגרשה מעכשו וצל"ע.
דף ג.
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. הקשה לי בני ב' המשכיל טובא כמר בונם שי' דא"כ כל קידושין הוי בדרך ע"מ שירצו רבנן, וא"כ למ"ד אין ברירה איך חלו הקידושין הא בע"מ שירצה אבא למ"ד אין ברירה אף אם רצה האב אינה מקודשת כדאיתא פרק ג' דגיטין (דף כה ע"ב), והשבתי לו דלק"מ כיון דתקנת חכמים לא ישתנה ואחר שתקנו לא ירצו בשום פעם לבטלו גם הסוגיא דגיטין אליבא דמ"ד דעד שירצה היינו שיאמר הן וכיון דבעינן מעשה לחלות הקידושין זה תליא בברירה אבל למ"ד שלא ימחה אבא כיון דל"צ למעשה רק בהיפוך שלא יעשה מעשה מחאה זו לא תליא בברירה כמ"ש הראשונים ז"ל וא"כ י"ל דכל הקידושין המה ע"מ שלא ימחו רבנן (אאב"ה כבוד אחי הרב רבי שלמה נ"י העיר כעין זה בהאי דפ"ק דסנהדרין (דף יא ע"א) תנו רבנן אין מעברין כו' אא"כ ירצה הנשיא ומעשה ועיברו כו' ע"מ שירצה ר"ג וכשבא ר"ג ואמר רוצה אני כו' וכ"ה במשנה במסכת עדיות פ"ז מ"ז).
שם ואפקעינהו רבנן. עיין תשובת רשב"א סימן אלף קסב.
תד"ה איכא, וקשה לר"י דמסיק בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך כו' ונפל עליו הבית כו' דלא הוה גט אלמא דיש אונס בגיטין. קשה קישור דבריהם תחלה כתבו דפסק ר"ח כל"ק כו' ואח"כ הקשו כן הא בלא"ה קשה דהרי בההיא דמי שאחזו מרא דשמעתא הוא רבא דאמר אכלו ארי אין לנו ויקשה לל"ק דשמעתין הא ס"ל לרבא דאין אונס בגיטין. ונלע"ד דלכאורה דברי תוס' צריכין ביאור בקושייתם הנ"ל הא כבר כתבו מקודם (בד"ה דלמא מת דוקא) לחלק דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, (אאב"ה וכן הקשה הפ"י) אבל לק"מ דבההיא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם דתלי' בניחותא דידיה שרצונו לגרש אף במקום אונס כדי דלא תפול קמי יבם בזה חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתי', אבל עתה דקיימינן דאין אונס בגיטין ומטעם תקנת צנועות ופרוצות בזה היה ס"ל בקושייתם דבזה לא שייך לחלק כן דגם באונס דל"ש כלל שייך תקנה זו.
והנה בתוס' (ד"ה וסברה) הקשו מת בתוך יב"ח נמי יהא גט מה"ט דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנת ויתבה ותירצו דמיתה קלא אית ליה וקשה על דבריהם כיון דבמיתה ל"ש תקנות צנועות ופרוצות גם במעכשיו אם לא באתי תוך י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש לא יהיה הגט מדין אונס, והתינח לפי שינוייא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אבל לס"ד דהש"ס דמשום אין אונס בגיטין הוא יקשה (אאב"ה גם זה הקשה הפ"י) ואפשר לדחוק דלהך ס"ד לא ידענו דטעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות והיה סבור דמדינא הוא אין אונס בגיטין, וביותר י"ל דלק"מ דדוקא לענין דלתקן דיש גט לאחר מיתה דכל התקנה יהיה רק לענין מיתה בזה אמרינן דל"צ לתיקוני דמיתה אית ליה קלא ול"ש צנועות ופרוצות, אבל לענין דין אונס דהתקנה הוא משום אונסים אחרים ממילא אף באונס מיתה דיש קול לא חילקו בין אונס לאונס.
ולפ"ז ניחא דבפשוטו ליכא קושיא לל"ק דרבא מההיא דרבא דאכלו ארי די"ל דבמיתה דיש קול ל"ש צנועות ופרוצות והא דבמעכשיו אם לא באתי ומת תוך י"ב חודש דהוי גט באמת לא מתקנת צנועות ופרוצות אלא מטעם דניחא ליה דלא תפול קמי יבם וא"כ ממילא ליכא קושיא מההיא דאכלו ארי דבזה כבר חילקו דבאונס דל"ש כלל לא אסיק אדעתיה, אבל לבתר דפסקו בשם ר"ח כל"ק מכל הני דמייתי סייעתא לל"ק ולא סמכי אשנויי דחיקי, דמשמע מכל הני דמייתי סייעתא והיינו דלא דחינן מטעם ניחא ליה דלא תפול ק"י אלא דהטעם דאין אונס בגיטין ומוכח דאף באונס מיתה אמרינן כיון דשייך התקנה בשאר אונסים וכנ"ל לזה הקשו מההיא דאכלו ארי, ותירצו דגם לענין התקנה דצנועות ופרוצות שייך החילוק דעל אונס דל"ש כלל לא יחושו הצנועות, ואף דכתבנו דלא חילקו בין אונס לאונס היינו דתקנו בכל אונסין דשכיח אבל לא באונסין דלא שכיח, ונכון בעזה"י. (אאב"ה אזכיר אשר כבוד אחי חביבי הרב מוהר"ש נ"י כתב בזה וז"ל ואשר הביא רו"מ דברי הבית מאיר (סי' קמד) שנסתפק באומר לשליח אי לא אתינא עד תלתין יומא הב לה גיטא, ואיתניס ולא בא אי נימא גם בזה אין אונס בגיטין או כיון דל"ש ביה משום פרוצות דאם יצא קול דאניס בל ימסור השליח הגט לידה ליתא לתקנות אין אונס, לפום רהיטא היה נ"ל לפשוט מהתוס' (ד"ה וסברה) במ"ש לתרץ דמיתה קלא אית ליה, וקשה לי הא מ"מ משום פרוצות איכא דהא התוס' בעצמן כתבו בדבור זה עצמו דפרוצות לא יחושו לקול וצ"ל בכונתם דמשום אחת לחוד לא תקנו וכיון דליכא גם משום צנועות לא תקנו וא"כ ה"ה להיפך בנידון הב"מ לא תקנו כיון דליכא גם משום פרוצות, ויש לדחות דהא אם כן יקשה דלא היו צריכים התוס' כלל לחדש דמיתה אית ליה קול אלא י"ל דחשש פרוצות בל"ז לא שייך במת דהא בגמרא מפורש דחשש דפרוצות הוא דאזלי ומנסבי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, א"כ במת דאין איסור כ"א יבמה לשוק דאין בניה ממזרים י"ל דלאסור לאו גרידא שיעברו הפרוצות לא חששו, ונשאר רק משום צנועות ובזה י"ל דמשום חדא לא תקנו. וע"כ נ"ל דהתוס' באו לתרץ רק דל"ש חששא דצנועות ועל חששא דפרוצות לא היה קשיא להו דפשיטא להו לתרץ כמו שכתבתי כיון דליכא משום בניה ממזרים לא חשו, וא"כ דוק מיניה לפשוט ספיקותו של הגאון ז"ל להיפוך דסברת התוס' ע"כ דגם מחשש חדא תקנו תקנתם, דאל"כ לא תירצו התוס' כיון דבמיתה ליכא משום פרוצות משום חדא דהיינו צנועות לא חששו. ומ"מ היה נלע"ד ליישב דגם מצנועות ל"ק, דהא לר' יהודא טעמא דרודף אחר נערה מאורסה ניתן להצילו בנפשו הוא משום דמסרה נפשה לקטלה ואמרה תורה הצל דמה בדמו, והיינו שיש צנועות שמוסרים נפשן למות שיהרגנה ולא תבעל לו (פרק בן סורר דף עג ע"ב) ומ"מ פשיטא ליה להש"ס דעד כאן לא מסרי הצנועות נפשייהו אלא באיסור חמור, כגון עריות דכריתות דחמור ובניה ממזרים, דהרי על מ"ד דטעמא משום פגמה מקשה רב פפא (פ' בן סורר שם) אלמנה לכה"ג נמי קא פגים לה ומשני אפגימא זוטא לא קפיד רחמנא, ואלו על טעמא דר"י לא הקשה כלל מאלמנה לכה"ג, וא"כ י"ל דה"ה גבי עיגון עד כאן לא מעגנות הצנועות א"ע אלא בחשש איסורא רבא אבל משום איסורא זוטא דיבמה לשוק לא. עוד נראה לומר דאין צריך לחדש דמיתה קלא אית ליה דמ"ש התוס' בטעם מה דמדינא אין להצנועות לחוש דרובן לא אניס, ולא כתבו משום חזקה דלא אניס ככל חזקת הגוף, יראה משום דאיכא חזקת א"א כנגדו וע"כ תפסו רובא דעדיף מחזקה וא"כ י"ל דע"כ לא יחושו הצנועות אלא היכא דיש צד לאסור דאיכא חזקת א"א אבל במת דע"כ אזדא חזקת א"א כדאיתא בפרק יש נוחלין, ויותר מזה דעוד חזקת א"א מסייע דאם נימא דמת קודם זמן שהגביל בהגט הנה נעשית פנויה קודם ע"י מיתה ויש להעמידה על החזקה דמעיקרא ולומר דנשארה א"א עד יום המוגבל שיגרש הגט א"כ רובא וחזקה וחזקת חי כולם מסייעים דלא מת בזה גם צנועות לא יחושו וליכא משום צנועות. ויש להטעים עוד די"ל דודאי גם הצנועות לא ינהגו איסור בדבר המותר לגמרי, אלא בדבר שהדין נותן דצריך לברר אם אפשר לברורי, אז יחושו דעדיין לא יצאו כל הצורך ואולי יהיו יכולות לברר עוד אחר הזמן ומתעגנות, וכבר כתבנו במק"א דברוב גרידא שאין חזקה מנגדתו גם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר ושזהו טעם הר"ן דברוב מצויין אצל ניקור א"צ לבדוק אחריו, ואולם היכא דאיכא חזקה מנגדת אל הרוב אז צריך לברר היכא דאפשר ושזהו מ"ש הר"ן דברוב מצויין אצל שחיטה מומחין צריך לשאלו והיינו כיון דחזקת אינו זבוח מנגד להרוב, ועל כן באמת הדין אף דרובא לא אניס מ"מ כיון דאיכא חזקת אשת איש המנגדת להרוב, צריך לברר היכא דאפשר ושייך חשש צנועות דיאמרו עדיין נטרח לברר, משא"כ בחשש מיתה דהחזקות מסייעות לרובא דלא אניס דגם היכא דאיכא לברורי א"צ לברר בזה לא יחושו הצנועות כלל. ואשר הקשה לי רו"מ (בתוס' דף ג ע"ב ד"ה ולדרוש) על ראיית ר"ת דהוכיח מהמקשה פ' בן סורר ומורה, ולמה לא הביא ראיה מהמסקנא, כיון דע"כ דעת ר"ת דבעריות אינו מועיל קרקע עולם (דהא זה באמת תירוץ הריב"א להלן בתוס') וא"כ אלו היה בנכרי משום ג"ע גם למסקנא דמשני דאסתר קרקע עולם היה קשיא, בפשוטו לק"מ די"ל דהא גופיה דס"ל לר"ת דק"ע לא מהני בג"ע, הוא משום דלא מצאנו סברא זו כ"א לגבי פרהסיא ומנ"ל דיועיל גם לגבי ג"ע, אך הא היה א"ל דבסברא דאסתר קרקע עולם היתה, בא ליישב גם דלא תקשה אסתר ג"ע הוה וע"ז כתב דז"א דאם כן הו"ל להמקשן להקשות קושיא זו ולשנות, אע"כ דמג"ע לא היה קושיא וממילא מנ"ל דק"ע מועיל לגביה. אך אדברה עוד דבר בזה למען שעשועי עמו, דלכאורה הסברות הפוכות לשיטת ר"ת בג"ע לא מועיל ק"ע ובחילול השם מהני ולריב"ם סברא יותר דלהני בג"ע מבחילול השם, גם על ר"ת יקשה ראיית הרמב"ם דהא ג"ע ילפינן מרוצח (הן הרז"ה בסנהדרין כתב דלאו בכל מילי דמי להדדי והנאת עצמו דמועיל בג"ע לדעתו ברוצח אינו מועיל) וי"ל בזה דהנה רש"י נתן טעם בקרקע עולם משום דאינה עושה מעשה, אבל בנ"י (ס"פ בן סורר) נתן טעם משום דבל"ז יכולים לבעול אותה באונס אף אם תמסור נפשה, ונ"מ בין הטעמים בהעלתה טינא בלבה להבעל לו, דלהנ"י כיון דודאי תנצל מהבעל ע"י שתמות, תמות ואל תבעל, וכן מבואר בנ"י ובמלחמות שם, והנה לפירוש התוס' לקמן מבואר דקושיא ולדרוש להו כו' היינו שנדרוש אז תנשא בד' וצ"ל אף דבכ"מ אסור להביא עצמו לידי אונס מ"מ כדי שלא תתעגן שרי, כיון דסוף סוף תעבור רק באונס, ואולם הסברא מכרעת היכא דהעבירה מן החמורות שתהרג וא"ת לא עדיף העגון מהריגה למות, אך כיון דק"ע היא והיינו דעבירה שאין בה מעשה אינה חמורה כ"כ להרוג ולא לעבור מש"ה ניחא שלא תתעגן, אבל הר"ת י"ל סבר כהנ"י דלאו משום קלות האיסור בק"ע הוא, אלא משום דבלא"ה יכולים לבעלה ולא תועיל בהריגתה א"כ הכא דאם תתעגן ודאי תנצל הדין דתתעגן ולא תביא עצמה לידי אונס. ולפ"ז י"ל דגם ר"ת מודה דק"ע מועיל גבי ג"ע, מיהו סברתיה דדוקא בגוונא דהוא ברוצח דמיניה ילפינן לה והיינו דלא ינצל בודאי גם ע"י ההריגה, משא"כ כאן דתנצל ודאי ע"י העיגון והריב"ם לשיטתיה דמפרש כרש"י וזה מוכח ממ"ש דא"א לגרוס תוא"ת אלא יהרג ול"י, ואלו היה מפרש כהנ"י שפיר אפשר לגרוס תהרג והיינו בהעלתה טינא, ולפ"ז אין כאן קושיא מרוצח ולא סברות הפוכות איכא הכא דגם לר"ת מועיל ק"ע גבי ג"ע, ולפי הדברים מיושב קושייתו דרו"מ ג"כ דממסקנא אין הוכחה דבאמת גבי אסתר מועיל קרקע עולם גם אלו היה גילוי עריות כיון דאפשר דלא תנצל על ידי ההריגה, ולזה מוכיח רק דהמקשן היה ליה לאקשויי מגילוי עריות, עכ"ד אחי שי').
תד"ה אי איכא כו' ועתה נוהגין לישא אף בששי. והא דאמר רב שמואל בר"י אי איכא וכו' נשאת בכל יום והא בע"ש אין נשאת יש לומר דרב ושמואל ס"ל דההלכה כברייתא דלא יבעול בתחלה בשבת ונשאת בע"ש בממ"נ אם יבעול ביום יבא לב"ד ואם לא יבעול ביום אסור לבעול עד אחר שבת וישכים לב"ד.
בא"ד ועוד לפירוש הקונטרס כו' שע"י כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים ואין שייך לומר עכשיו כן. קשה דמ"מ אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' לא תנשא בא' בשבת בכדי שיבא לב"ד ובלא בירור תאסר דהוה רק חד ספק ואפשר דאזלא לפי תירוצם הראשון בריש מסכת בכונת רש"י דמשום שמא יתברר לחוד לא תקנו, וא"כ י"ל דבא"כ כיון דהוי רק חד ספק ואסורה לו לא חיישינן דיתקרר דעתו והתקנה היה רק משום א"י דיתקרר דעתו דהא מותרת מטעם ס"ס ותקנו שישכים לבא לב"ד ויבורר בעדים ומשום לא פלוג תקנו גם באשת כהן, מש"ה לדידן דליכא משום יתברר ליתא לתקנה כלל ואף א"כ מותרת להנשא דממילא לא יתקרר דעתו וק"ל.
מה שהקשית על דברי הריטב"א ריש כתובות דמ"ש הריטב"א דתקנתא דמתני' לא היתה באשת כהן דיפלא מסוגיא ערוכה ואיכא נמי אשת כהן, יפה תמהת והקשית לשאול ואינני מוצא דרך נכון ליישב עפ"י פשוטו ובדרך פלפול נלע"ד למ"ש הב"ש לדינא דללישנא דסוגיין דף י"ג דטעמא דר"ג דמשארסתני נאמנת במגו דמכ"ע וההיא דמכ"ע אמר דנאמנת היינו במגו דמכ"ע אני תחתיך, לפ"ז באמת הדין בטוענת מכ"ע אני תחתיך דאינה נאמנת עיי"ש, ולפ"ז ישאר קושי' תוס' בסוגייא דפ"פ [תוס' כתובות ט' ע"א ד"ה ואי בעית אימא] דגם בא"כ הוי ס"ס ס' מכ"ע ומה שתירץ י"ל דמכ"ע אני מקודם לא רצתה לטעון ולהפסיד הכתובה ומכ"ע אני תחתיך ג"כ לא היתה נאמנת, אולם ר"א אזיל לשיטתו דממה דמשנה ר"א בסוגיא דהי' בה מומין תברא מי ששנה זו וכו' מבואר דס"ל לר"א כלישנא דטעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונאמנת לטעון מכ"ע אני תחתיך ולפ"ז י"ל דהי"א כתבו כך לדינא דקי"ל שינוי' דחזקה וליכא בא"כ ס"ס, והש"ס דנקט ואיכא נמי כהנת היינו לרווחא דמלתא, דלחד לישנא איכא נמי כהנת והיינו ללישנא דמגו דא"נ לטעון מכ"ע אני תחתיך באמת בכהנת איכא ג"כ ס"ס וללישנא דחזקה באמת ליכא רק משום פרוצות.
דף ד.
ודוקא אביו של חתן וכו' דליכא אינש דטרח להו אבל אפכא לא. אף דבאין לו בנים מיירי מכל מקום בשאר מתים אסור לכנוס מיהו במתה אשתו והניחה לו בנים קטנים י"ל דגם תוך ז' מותר לכנוס וכדמשמע בפשטות מעשה דיוסף הכהן בפ"ג דמ"ק דמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותך, וטעם החילוק משום דבאין לו בנים טעם ההיתר משום פו"ר וכיון דבין כך אסור לבעול כלום תועלת יש בכניסה, אבל בהניחה לו בנים קטנים ימצא התועלת המכוון שיפורנסו הבנים וכמו שהתירו בשביל זה תוך ל' י"ל דהתירו נמי תוך ז'. ובתוס' כתבו "ותוך ז' ודאי אסור כדמוכח הכא", ובעניי איני מכיר ההוכחה.
רש"י ד"ה כל ל' יום. עיין מג"א סי' תרי"ג ס"ק י"ב.
תוס' ד"ה אבל איפכא לא. ואע"ג דתנן פרק החולץ וכו' דבלא"ה אסורה דצריכה להמתין ג"ח, תמוה לי הא אמרינן שם אלא אימא כל הנשים ינשאו ולית לר' יוסי הבחנה ואבע"א לעולם אית ליה ואימא כל ארוסות יינשאו, ולהנך תירוצים דלית ליה הבחנה או דבארוסות ליכא משום הבחנה יישאר קושיתם דהא יכולה להנשא למי שיש לו בנים קטנים. וצ"ע. (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו זצ"ל בחדושיו במסכת מ"ק (דף כג ע"א) לתמוה על תוס').
דף ד:
אבילותא דעלמא חמיר. עיין סוטה ז ע"א תוס' ד"ה אמר.
דף ה:
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקד פקיד כו'. וא"ת וכי לא ידע הברייתא שמא ישחוט בן עוף וי"ל דידע להברייתא אלא דס"ל דאינו ההלכה כן מכח אידך ברייתא דקתני ולא יבעול בתחלה בשבת משום חבורה דמשמע במ"ש מותר ולא ס"ל לחששא דישחוט ב"ע ובזה סמכינן על ברייתא זו דלא חיישינן לשחוט ב"ע, ומה דאוסר בברייתא משום חבורה י"ל דפליגי בזה ר"י ור"ש וכמ"ש בתוס', והתוס' כתבו דע"כ לא ידע הברייתא זו ולענ"ד אין צורך לומר כן.
שם או הלכה כר"י דאמר דשא"מ אסור. עיין פסחים כה ע"ב תד"ה לא אפשר.
דף ו.
תד"ה האי מסוכרייתא כו' והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי. קשה לי הא פ"ר דלא ניחא ליה הוי משא"צ לגופה דלר"י חייב וא"כ י"ל דרב סבר בהאי כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מצינו דשמואל סבר כן דבדבר שאינו מתכוין ס"ל כר"ש ובמשאצ"ל ס"ל כר"י כדאיתא בשבת, והא דמתרצינן דמודה ר"ש בפ"ר היינו דאלו לא הודה ר"ש בפ"ר דמ"מ מקרי אינו מתכוין א"כ אא"ל דסבר בהא כר"י דמשאצ"ל חייב דהא מ"מ הוי אינו מכוין דבזה ס"ל כר"ש ולזה אמרינן דמודה ר"ש דלא מקרי אינו מכוין ובשארי איסורים אסור לר"ש אלא דבשבת הוי משאצ"ל, וי"ל דרב ס"ל בהא כר"י דמשאצ"ל חייב, וצריך התיישבות.
בא"ד ועל פי' הערוך קשה דתנן המפיס מורסא ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר ודוקא משום צערא אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל. תימא הא מפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דאין צריך לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזהו אסור כמו כל מלאכה שאצ"ל כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה ומה זה שהקשו (אב"ה עיין בכורות דף כה ע"א תד"ה גוזז במספרים). (ועי' חי' יומא דף ל"ד אות ט').
בא"ד ואומר ר"י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור אבל אסור כו', ותמיה דמה הועילו בכך, דמ"מ תקשי לר"י דאמר דבשבת למימיהן חייב חטאת ואעפ"י כן סובר דלגופה מותר לכתחלה וצע"ג. ואולי י"ל דכונת תוס' רק בדרך הוכחה כדאמרינן דאפילו למימיהם פטור, היינו דהרי חזינן דלרב למימיהם פטור וע"כ הטעם דהנסחט אוכלא דאיפרת, וא"כ י"ל דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסוחט למימיהם דבזה שם משקים עליו, אבל לגופה גם ר"י ס"ל דהנסחט הוא אוכלא דאיפרת ואין כאן סחיטה כלל.
דף ו:
רש"י ד"ה חייב וכו' דאשכחן בנין בבע"ח. שבת צה ע"ב.
דף ז.
א"ל רב פפי לרב פפא מה דעתך (דאמרת משמיה דרבא דרק ביום טוב שרי למבעול בתחילה אבל בשבת לא). תימא הא בריש פרק הנחנקין בסנהדרין (דף פד ע"א) מבואר דשגגת סקילה אסור ושגגת לאו מותר (ובתוס' שם ד"ה ור"ש הקשו דא"כ שמואל דס"ל במלאכה שא"צ לגופיה כר"י איך סבר בשבת דבשא"מ מותר גבי מיחם הא הוי שגגת סקילה, ועיי"ש מה שתירצו, ותוכן דבריהם דדוקא בסלוא דהחשש קרוב דשמא יהפוך ידו בענין שיהא פסיק רישא בזה החמירו באיסור סקילה) א"כ דלמא רבא ס"ל כשמואל דהלכה כר' שמעון בדבר שא"מ והלכה כר"י במלאכה שאצ"ל, וס"ל דלא הוי מקלקל אצל הפתח, ומש"ה בשבת אף דלא הוי פ"ר אסור דשמא לא יטה כראוי, ויבעול בענין דיהיה פ"ר (והרי אביי הקשה דהוי פ"ר אלא דמשנינן יש בקיאין בהטיה עכ"פ חשש איכא שמא יבעול בענין דהוי פ"ר) ובשבת דאיסור סקילה אסור וביו"ט דאיסור לאו שרי, וצריך תלמוד.
דף ז:
ברכת חתנים בבית חתנים. עיין סוכה כה ע"ב תד"ה אין שמחה.
דף ח:
כל המנבל פיו. עיין ט"ז יו"ד רסי' קכד.
דף ט.
התם אונס הוה. עיין יבמות לה ע"א תד"ה אע"פ.
תד"ה ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקה דהיתה כשרה לכהונה ולא זנתה תחתיו וכו'. וי"ל דהוי ס"ס לחומרא ספק תחתיו ואת"ל אינה תחתיו שמא לנכרי (אאב"ה גם הפ"י הקשה כן) ואף דקימא לן כר"ג לקמן בראוה מעוברת דאפילו ברוב פסולים נאמנת (וכ' תוס' הטעם דס"ל) דאשה מזנה בודקת ומזנה מ"מ דלמא אנסה נכרי, דהא רוב אונסים יש להם קול הוי רק רוב מדרבנן ומדינא הוי ספיקא, ובההיא דר"ג ליכא קושיא דדלמא באונס דמ"מ לא הוי נגד רוב פסולים די"ל דדלמא ברצון היה וקיימא חזקה דבודקת ומזנה, גם כתבתי בתשו' דבודקת ומזנה לאו ענין חזקה הוא אלא דלא הוי נגד רוב פסולים די"ל דבאמת באו פסולין לה והיא לא נתרצית להם עד שבא כשר ונתרצית לו, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי שמא נתרצית לפסול והוי ס"ס להחמיר ומהתימא על התוס' דלא נחתי להכי. ואולי התוס' ס"ל דמיירי בכל גווני אף בעיר דכולה ישראלים וכשרים לה וזה לא חיישינן שנבעלה בשדה לפסול דאמרינן כאן נמצא כאן היה דנבעלה במקום מציאתה, וביותר דלשיטת ר"ת (שהביאו תוס' ריש מכילתין) דביאת נכרי ל"ש ביאה, ובהכרח הא דמוכח מכמה סוגיות דנבעלה לנכרי אסורה לבעלה כמ"ש תוס' שם היינו מדרבנן, וא"כ יקשה באוקימתא באשת ישראל ונתקדשה פחות מבת ג' דמ"מ לשתרו דבדאורייתא הוי ס"ס ספק נכרי ספק אונס, ובדרבנן הוי ספק דרבנן דשמא באונס דכמו דספק אונס מקרי ספק לענין לצרף לס"ס בדאורייתא ה"נ הוי פסק מעליא לענין ספיקא דרבנן כדמשמע בכ"מ דספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא דמיין להדדי, (ועיין בד"מ יו"ד סימן פ"ג גבי דגים מלוחים) ויהיה בהכרח לומר דמיירי היכא דכולו ישראלים וליכא ספק נכרי, אף דמ"מ י"ל דלהך אוקימתא באשת ישראל מיירי בליכא לספוקי בנכרי אבל לאוקימתא בא"כ מיירי באיכא לספוקי בנכרי, או דמיירי כהדדי בכולה ישראלים אבל מ"מ בתוכה פסולים לה, מ"מ ס"ל לתוס' דמשמע דמיירי בכל גווני אף בליכא לספוקי בנכרים, ודוחק.
תו קשה אף אלו ידעי' ודאי דהיא אינה תחתיו מ"מ ספק לכשר או לפסול אסורה (אאב"ה וכן הקשה בש"מ) כדמשמע להדיא בסוגיא דראוה מעוברת דטעמא דר"ג דאלים ליה ברי אבל בלא ברי לא דמשום מעלת יוחסין החמירו חז"ל, ומשמע אף בנשאת תצא דבלא ברי אינו מיקל ר"ג יותר מר"י ולר"י משמע דיעבד תצא דהא מדמי ליה לשבויה וכן בההיא דארוס וארוסתו משמע דלר"י אפילו דיעבד תצא וה"נ לר"ג בלא ברי. ולזה נראה דבאמת הו"מ לתוס' לתרץ כן אלא דר"ל לקושטא דמלתא דאף היכא דליכא לספוקי בנכרי ופסול מ"מ אסורה דלגבי חזקת היתר הוי חזקת הגוף. וביותר דהרי מוכרח כן דהרי כתבו הא דבאשת ישראל לא מתירים מכח חזקת היתר דהיתה באונס הינו דרוב אונס יש לה קול, והא מ"מ נימא דהיה פיתוי קטנה דליכא קול ע"כ משום דהוי לגבה חזקת הגוף א"כ ממילא ה"נ בא"כ אף בליכא לספוקי בפסול אסורה כיון דנגד חזקת היתרא יש חזקת הגוף.
אך תירוצם ז"ל דאוקמי אחזקת הגוף תמוה לי דאמאי לא נימא הרי בעולה לפניך ואוקמי אחזקת היתר דנבעלה מכבר כשאינה תחתיו כמו במקוה שנמדד בריש נדה ולחד תירוצא דתוס' דלא אמרינן כן רק במקוה דחסר ואתאי ניחא, (אאב"ה גם זה כתב בש"מ) אבל לאידך תירוצם קשה. וי"ל דהא באמת קושית תוס' אינה חזקה דהא אסורה מחמת ספק דנבעלה לפסול וכדכתיבנא, אלא דנקטו לקושטא דמילתא דאף בליכא לספוקי בפסול אסורה משום דאוקמי בחזקת הגוף, ואזלי הכא כפי תירוצם דרק במקוה אמרינן כן משום חסר ואתאי ולאינך שיטות יתרצו באמת דמיירי דוקא ביש לספוקי בפסול.
ועדיין קשה דהא ממה דלא מקילין באשת ישראל מחזקה דהיה פיתוי קטנה מוכח דהטעם משום דאוקמי בחזקת הגוף ויקשה לאינך סברא דתוס' דבכל ענין אמרינן תרתי לריעותא נימא דהרי בעולה לפניך ונוקמה אחזקת היתר דהיה בקטנותה (ולומר דלהך תירוצא ס"ל לתוס' דלא פסקי' לפיתוי קטנה אונס וכשיטת הרמב"ם, זה בודאי דחוק כיון דתוס' בשום מקום לא העלו זה לספק דלא פסקי' כסוגיא דיבמות דפיתוי קטנה אונס. ולמ"ש הש"ך (בנקה"כ סי' א') דהיכא דאיכא חזקה ורובא לא אמרינן דתרתי לריעותא משוי לודאי, י"ל הכי נמי הכא דאיכא חזקה דנולדה בתולה ורוב שאינן מזנים) וי"ל דבכל מקום דמצינו ב' לריעותא כמו במקוה, וכן קושית תוס' בנגעים ובסכין שנמצא פגום, וכן קושייתם בסוגיא דהיו בה מומין דנימא הרי מום לפניך ואוקמי אחזקת פנויה, היינו דכל היכא דהריעותא שלפנינו מורה על החזקה, דבמקוה כשהיא עתה בפנינו חסירה מורה דאינה מטהרת לטמא, אלא דבאת לדון דכשטבל עדיין לא היה חסר, בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו לחזקת טומאה כיון דענין הריעותא שלפנינו אינו מטהר לטמא, וכן בנגעים דכשהיא עתה הנגע חסר מורה לטהרת הבית דנגע חסרה א"י לטמא הבית וכן בסכין שהריעותא כשהוא לפנינו סכין פגום מורה על איסור הזביחה דסכין פגום אינו מכשיר לזביחה וכן במומין דהמום שלפנינו מורה שאינה מקודשת דהא התנה שלא יהיה בה מומין, משא"כ הכא דהריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר דאדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר, בזה לא מצרף הריעותא דבעילה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר ונכון בעזרת הש"י אם כי סברא זו חדשה היא.
ועדיין ק' במה שכתבנו, דתוס' שתירצו בא"כ משום חזקת הגוף משום דקושטא הכי הוא אפילו בליכא לספוקי בפסולין, הא בלא"ה אף בליכא למיחש לפסולין מ"מ הך גופיה בספק תחתיו דנתיר מכח חזקת היתר הא ביחוס כהונה לא מהני חזקת היתר בלא ברי דמ"ש ספק לכשר או לפסול דאסרינן לה אף דיש חזקת היתר ומ"ש ס' דתחתיו. ולומר דתוס' ס"ל כהרא"ה דאם מדאורייתא מותרת ל"א שוויה נפשה חד"א בדרבנן, הא תוס' ע"כ לא ס"ל כהרא"ה דהא בספק באונס דאסורה כתבו משום רוב דרבנן דאונס יש לה קול, הרי דמדאורייתא דלא הוי רוב מותרת משום חזקה ואעפ"כ אמרי' שויה אנפשיה חד"א. וי"ל דהוקשה להם לתוס' דמאי פרכינן מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, דלמא אשמעינן דאף באשת ישראל דמה"ת מותרת מכח חזקת היתר אלא דמדרבנן אסורה משום דרוב אונס יש לה קול ואשמעינן דגם בדרבנן אמרינן שווי' אנפשי' חד"א דמההיא דקדשתיך אינו ראיה לזה דדלמא באמת אסור רק בקרובותי' דאורייתא ולא בשניות, או כיון דלענין קרובות דאורייתא דנין דקדשה ממילא אסור גם בשניות, וצ"ל דזה עדיין לא שמעינן מדר"א דכיון דממילא לא מיירי בכל גווני, ממילא י"ל דלמא מיירי בא"כ והוי בדאורייתא, ולזה קושייתם הא גם בא"כ נשמע כן דבדאוריי' מותרת משום חזקה דאינה תחתיו אלא דמדרבנן החמירו ביוחסין ואשמועינן שפיר דגם בדרבנן אמרינן שוויא אנפשי' חד"א, דזהו ודאי לא שייך למטעי דר"א מיירי בגוונא דחיקא בא"כ ונתקדשה פחות מג"ש, והוכרחו לתירוצם דמדאורייתא אסורה דאיכא כנגדה חזקת הגוף וק"ל.
תו י"ל דס"ל לתוס' דאף דמדרבנן אמרי' ג"כ שווי' אנפשי' חד"א מ"מ מה דאסור רק משום מעלת יוחסין קיל יותר והוא רק במבואר לפנינו דהיא בעולה אבל לא היכא דהוי רק משום שאחד"א. אאב"ה עיין בח"א מפסקים לאבא מארי זצוק"ל (סימן קז) שם כתבתי מה ששמעתי מאחי הג"ר שלמה נ"י שרצה לייחס דין זה דהרא"ה לרש"י במ"ש במסכתי' (ריש דף ט') על דברי ר"א דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה. אבל לא להפסידה כתובתה, א"נ דנהי דאפשר דלשון נאמן לאוסרה משמע ליה לרש"י הכי מ"מ מה צורך בו לפירוש הסוגיא וע"כ י"ל דמפרש כהרא"ה דקושית אמאי ס"ס הוא ר"ל נהי דמ"מ אסורה מדרבנן הא מדרבנן ל"א שאחד"א ואקשיתיה ליה לרש"י דמנ"ל להמקשה דטעמיה דר"א משום שאחד"א, דלמא משום חזקה דאא"ט בסעודה כו', ולזה הקדים דמשמעות דבריו דלהפסיד כתובה א"נ וע"כ ל"ל חזקה זו, ואחר הימים הקשה לו חכם אחד, דהא כ' הר"ן דטעמיה דשמואל דנאמן להפסיד כתובתה הוא משום דכתובה דרבנן אבל אלו היה דאורייתא לא אלימא חזקה זו להפסידה וא"כ עדיין י"ל דטעמיה דר"א משום חזקה דאא"ט כו' ומאי דא"נ להפסיד כתובה היינו דס' כתובה דאורייתא והשיב לו ע"ז בזה"ל, יפה הקשה לי רו"מ שי' אלא שיש לי ליישב דברי כך. דלכאורה בל"ז יש לטעון על דברי דהא גם אם יסבור ר"א דנאמן להפסיד כתובתה, מ"מ כיון דנאמן רק מחמת שכתובה דרבנן ואלו היה כתובה מה"ת לא היה נאמן ע"כ חזקה זו דאא"ט הוא רק חזקה דרבנן, וא"כ עדיין שפיר מקשה בגמרא אמאי ס"ס דהא טעמיה דהרא"ה דס"ס זו אסור מדרבנן הוא דהוי כספק א' בגופו וס"א בתערובת, וא"כ קשה ממנ"פ אי לית ליה חזקה דאא"ט וע"כ טעמא משום שאחד"א הא ס"ס הוא ואינו כ"א אסור דרבנן ובדרבנן ל"א שאחד"א ואי ס' לחזקה זו וטעמיה לאו משום שאחד"א כ"א מטעם חזקה, א"כ עצם הנאמנות רק מדרבנן דהא מדאוריי' ליכא חזקה ובדרבנן סגיא בספק א' בגופו וס"א בתערובת נמי להתירה (וכדאיתא בב"ש סימן ב' ס"ק יד) וא"כ שוב א"צ לרש"י להקדים זה, אבל י"ל כך דנהי דשמואל ס"ל דחזקה זו רק מדרבנן מדאמר חכמים תקנו כו' ולבתולה מאתים והם האמינוהו, מ"ש מנ"ל להקשות, ודלמא ר"א ס"ל נמי לחזקה זו ומוסיף אדשמואל דאלו לדידיה החזקה רק מדרבנן ור"א ס"ל דהוא חזקה דאורייתא וכיון דאסורה מדאורייתא מטעם חזקה זו מש"ה לא מועיל ס"ס ולזה הקדים רש"י להפסיד כתובתה א"נ וע"כ או דלא ס"ל ר"א כלל לחזקה זו ויוכל לסבור כתובה דרבנן או דס"ל כתובה דאורייתא וע"כ החזקה רק מדרבנן. ויכולני עוד לפרש דברי רש"י דרך פלפול קצת, דכוונתו ליישב קושיא הנופלת על דברי ר"א דהנה המהרש"א הקשה בסוגיא דנאמינה שלא לאוסרה עליו במגו דמ"ע, והפ"י תמה עליו דמאי מועיל מגו נגד שוויא אנפשיה, ולענ"ד הא לרש"י שפירש הסוגיא בנאבדה המפה דאם לא נאבדה המפה, הדם מורה ששקר בפיו בטענתו פ"פ מצאתי ע"כ צריכים אנו לדברי הב"ש (סימן סח סק"ג) דלא דאין אפשרות למצוא דם אחר שנבעלה דהא באמת נותנים לה ד' לילות ותולין בדם בתולים אלא דלא שכיח שימצא דם (ודם נדות שלא בשעת וסתה ל"ש עוד טפי מזה ע"כ תולין בדם בתולים ע"ש) והשתא כיון דדחינן שויא אנפשיה מקמי דבר דלא שכיח (ובאמת לענ"ד דברי הב"ש צריכים התבוננות וכי אפשר זה דהא עדים לא מהני נגד שאחד"א ולא שכיח יהיה מהני, ונ"ל כוונתו דאף דאמרינן דבקי בפ"פ מ"מ יש מיעוט דאינם בקיאים אלא דהוא מיעוט דל"ש, מיהו דם ל"ש עוד טפי וע"כ יותר תלינן דאינו בקי ובאמת כש"כ דבשויה אנפשיה דפ"פ אלו היה אפשר שיכחישוהו עדים היו נאמנים) י"ל כש"כ דדחינן אותו נגד מגו דהא מגו עדיף מלא שכיח דהרי נאנסו ל"ש ומ"מ מקשה בגמרא שבועת שומרים היכי משכחת לה מגו דיכול לומר להד"ם כו' והנה מה דנאמן להפסיד כתובתה הקשו בתוס' (סוף דף ט') דנאמינה לדידה במגו דמ"ע ותירץ הרא"ש דמ"ע לא שכיח, וביאור דבריו אף דבמשארסתני נאנסתי נאמנת לר"ג במגו דמ"ע, היינו מטענה גרועה לגרועה, דמ"נ פסלה נפשה מן הכהונה משא"כ מטענת בתולה אני, ואולם בזה יש לטעון דכיון דטענת בתולה אני הוה נגד חזקה אא"ט בסעודה ראוי לחשבה נמי לטענה גרועה והנה הרא"ש תירץ עוד דמגו להוציא ל"א ואולם לענין לאוסרה עליו (אם נימא דרש"י ס"ל כרבינו יונה שבהרא"ש דהסוגיא מיירי במכחשת דוקא) תשאר הקושיא וע"כ כתב רש"י דהאי דשמואל אינו מוכרח וי"ל דר"א ל"ל דשמואל ולא ס"ל לחזקה דאא"ט בסעודה ומש"ה אין מאמינים לה במגו דהוי מטענה טובה לגרועה. ודע חביבי שבהיותי בענין זה נזכרתי בדברי הש"ך חו"מ (סימן קח סק"ז) בדעת הטור דע"כ לא איבעי לן אי אמרינן מגו במקום חזקה אלא היכא דאיכא הפה שאסר, והיינו בטוען פרעתיך, אבל היכא דצריך לטעון כמו מגו דנאנסה ודאי ל"א במקום חזקה וטרח למצוא מקום בתוס' דחולקים על הטור בזה ולענ"ד הא התוס' הכא (סוף דף ט') על מה שכתבו דמגו נגד חזקה אא"ט בסעודה לא אמרינן הקשו על עצמם דהא מגו במקום חזקה איבעיא הוא והשתא אלו סברי כהטור לא היה קושיא כלל, דהא הכא צריכה לטעון מ"ע אני. ועצם קושיית התוס' הלזו אינה מבוארת לי כראוי דמה בכך דהוא איבעי' דלא אפשיטא הא מ"מ הדין דאין מוציאין ממון מחמת ספק, ואולי כוונתם כיון דשמואל אמר (ריש דף י') חכמים תקנו כו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, הרי דתיקנו להאמינו, וכיון דהוא ספק אי מהימנת במגו לא היה להם לתקוני לכתחילה להאמינו, ואין פנאי לחפש אולי יש בגדולי מפרשים ביאור יותר רחב. גם י"ל בכוונת רש"י הנ"ל למ"ש הר"ן סוף נדרים דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך כיון דמשועבדת ליה להבעל ע"ש ולפ"ז יקשה והא גם הוא משועבד לה לדידה ולמה נאמן לטעון פ"פ ולאוסרה, וכמדומה ראיתי למי מאחרונים שהקשה כן וי"ל בזה כיון דבידו לגרשה אינו חב לדידה, וע"ז יקשה הא מ"מ חוב הוא לה דאם יגרשה תטול כתובתה והשתא תפסיד, לזה כתב רש"י דבאמת להפסיד כתובתה א"נ. והנה הא דאמריתא אז לסייע עוד סברתי, דרש"י אזיל בשיטת הרא"ה, דבהכי א"צ למה שהוסיפו התוס' כעין הגה"ה בדברי רש"י במתני' דריש פרקין דרש"י כתב ויבואו עדים שזינתה ובתוס' (ד"ה שאם) כתבו בשמו ויבאו עדים שזינתה ברצון, ורצונם דאל"כ אכתי תהיה מותרת מטעם ס"ס די"ל דסברת רש"י כיון דאם יהיו עדים שזינתה ולא נצטרך לבא מצד שאחד"א ממילא אף דיהי' ס"ס מ"מ תהיה אסורה מדרבנן. כעת נ"ל להוסיף עוד, דיש לדון לפמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה בשם הראב"ד דברוב מצויין אצל ניקור גם כי איכא לברורי א"צ לברר, א"כ זה שמצא פ"פ אלו אתי קמן למלוכי אם חייב לשאול לעדים שראו שזינתה [גם אם היו ידועים העדים] באיזה אופן הי' הזנות, היינו מורין לו דא"צ לברורי דהא ס"ס מטעם רוב ועדיף מרוב למ"ש התוספות דבס"ס מוציאין ממון וא"כ לא הועילו בתקנתם שתנשא בד' דהא אינו צריך לבא לב"ד [וכש"כ הכא דעדיין אינו יודע כלל אם יבאו עדים, ולומר דמתוך כעסו אף שאינו חייב לילך לב"ד מ"מ ילך, זהו דוחק] ואולם אם יסבור רש"י כהרא"ה דבס"ס דהכא מ"מ מדרבנן אסורה אלא דל"א ביה שאחד"א, הנה זהו דבשאר שאחד"א לא מצי למיהדר ביה והכא מצי לאהדורי, אבל כ"ז שאינו חוזר ודאי לא ספינן ליה איסורא דרבנן שתהיה מותרת לו וא"כ הוא דידע בנפשיה דלא מצא פ"פ שפיר ילך לב"ד דהא יודע דאסורה לו מדרבנן, מיהו לא הו"מ למימר דהתקנה היתה משום כך, כדי שילך לברר התירו אם יבאו עדים שזינתה באונס [ויקשה איך בעי אביי להוכיח ממתני' דנאמן לאוסרה בטענת פ"פ] דזהו א"א דא"כ מה נחוש אם לא ישא ברביעי תתקרר דעתו ולא יחוש להאיסור הא גם כשילך ולא יבורר התירו מ"מ אחר הזמן שתתקרר דעתו בל נהי יכולים לאסרה עליו דהא אי בעי להדורי מדבריו מצי למיהדר בי' כיון דבדרבנן ל"א שאחד"א וע"כ התקנה היתה למען יבורר האיסור [אחרי שהוא ודאי ילך על דעת לברר ההיתר]. והנה טעמיה דהרא"ה דס"ס דהכא מ"מ אסור מדרבנן משום דהוי כס' אחד בגופו וס' אחד בתערובת, ואולם אם נימא דיש אינו בקי בפ"פ עכ"פ יהיה גם לדידי' זה עצמו ספק אם יש כלל פ"פ דשמא נדמה לו כן ואינו בקי ואם נצרף אליו עוד ספק משני ספיקות שבגמרא בס"ס זו תהי' מותרת גם מדרבנן וא"כ שוב לא יחויב לילך לב"ד כיון דלברר א"צ בס"ס שהוא כרוב וממילא תהיה התקנה על מגן, וא"כ א"צ למאי דדחקו בתוס' (ד"ה שאם) בישוב קושייתם על פירוש רש"י מדברי אביי מאי לאו דקטעין פ"פ דר"ל דאם אינו בקי אין הקול יוצא, אלא די"ל דאם אינו בקי נהי דאם יבא לב"ד יצא קול מ"מ לא הועילו בתקנתא דהא לא ילך כלל להב"ד כיון דאינו חייב לילך ולברר, ע"כ דברי אחי שי'].
תוד"ה ואבע"א הקשו הא באשת ישראל הוי ס"ס לכאורה תמוה הא מ"מ יהי' תועלת מזה שכשתתאלמן תאסר לינשא לכהן, ואי דס"ל דא"נ רק לגבי עצמו מטעם שווי' אנפשי' אבל לא לאסרה לכהן אחר, הא מ"מ י"ל [דהתקנה] משום מאי לאו דקטעין פ"פ, בזה יקשה למה תיקנו בא"י לינשא בד' הא טענת דמים [ויתקרר], וצ"ל דקושי' תוס' דעכ"פ לפי הס"ד דאמרי' לו היא מותרת, ולאחר אינו נאמן.
אמנם בזה י"ל למ"ש תוס' לקמן דהא דס"ד דטעי' פ"פ, היינו משום דבדמי' דברור לו לא יתקרר דעתו, ולזה י"ל דדוקא באשת כהן דיודע דאסור' לו לא יתקרר אבל באשת ישראל דמותרת לו יתקרר דעתו, ולפ"ז י"ל דהכי אמרי' מאי לאו דקטעין פ"פ, היינו דאי בדמים דוקא אמאי באשת כהן תנשא בד' הא בדמים לא יתקרר דעתו, אע"כ משום טענת פ"פ ומוכח דנאמן, ובאשת ישראל באמת הטעם דיטעון ט"ד וחיישי' דיתקרר דעתו לזה תקנו דתנשא בד' ויבא לבית דין משום הכתובה ויהיה תועלת לאסרה לכהן כשתתאלמן, ודוק.
בא"ד וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון כו' וספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס וי"ל דשם אונס חד הוא. בכוונת דברי תוס' דשם אונס חד הוא נחלקו המפרשים אם כוונתם כיון דהכל מצד היתר אונס הוא, מה לי אונס זה ומה לי אונס דקטנות וגם אין א' מתיר יותר מחבירו, או דכוונתם דהוי ס"ס שאינו מתהפך ואם נתחיל בס' אונס שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה דאם הוא ברצון א"א דהיא בקטנותה. ולענ"ד להכריע כדרך הא' הנ"ל, דלכאורה קשה על תירוצם דלמאי צריכים לאוקמי שקיבל בה אבי' קדושי' בפחות מבת שלש, הא כל שקבלה קדושי' בעודה קטנה מספיק דלא הוי ס"ס דאם אינה תחתיו ממילא הי' הזנות בעודה קטנה ושם אונס חד הוא, אך ז"א דדוקא אם האונס מכח פיתוי קטנה אונס אז אמרי' דהכל חד הוא, אבל אם יש עוד היתר מצד אינה תחתיו, אלא דממילא היה ג"כ אונס דקטנות זה לא שייך שם אונס חד הוא, וגם א' מתיר יותר מחבירו דאינה תחתיו מותרת לכהן כשתתאלמן וזה ניחא לדרך הא' אבל לדרך הב' ישאר הקושיא דגם בקבלה קידושין בעודה קטנה אינו מתהפך, דא"א לומר את"ל ברצון שמא אינה תחתיו דהא אם היה ברצון בודאי היא תחתיו דהא מקודם לזה היתה קטנה ולא היה רצון, ולהפוסקים דבעי' ס"ס מתהפך, באמת יהא מוכח דלא קימא לן פתוי קטנה אונס כמ"ש הרמב"ם, ולהתוס' יהי' מוכח דלא בעי ס"ס מתהפך והוא נכון וברור לכאורה.
ולפ"ז ניחא דבזה פליגי התוס' והרי"ף דתוס' נקטו קושייתם על ב' האוקימתות והרי"ף נקט הקו' רק על אוקימת' דאשת כהן, די"ל דהרי"ף ס"ל דבעי' מתהפך א"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס מתהפך דא"א לומר את"ל ברצון שמא מכ"ע דגבי מכ"ע ל"ש רצון לזה הקשה רק דבא"כ הוי שפיר ס"ס דאת"ל תחתיו שמא נעשה ע"י מכ"ע ותו' לשיטתי' דלא בעי' מתהפך נקטו קושייתם על ב' האוקימתות וק"ל. [אאב"ה ע' מ"ש ע"ז הג"ר זאבל אב"ד דק"ק ברוינשווייג נ"י בן דודי הג"ר ליב איגר זצ"ל אב"ד דק"ק האלבערשטאט בספרו עטרת פז].
בא"ד דהא רובא דברצון אינו רוב גמור. וע' בפ"י שמפקפק דאפשר אפי' אי הוי רוב מעליא מהני לצרף לספק אחר להיות ס"ס ע"ש. ולענ"ד ראיה לדברי תוס' מסוגיא מפ"ב דב"מ אתמר ישל"מ אביי אמר כו' ת"ש פירות מפוזרים כו', והא לא ידע דנפל כו' ע"כ. והיינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה. וכ"כ להדיא הה"מ פי"ד ה"ה מהל' גו"א, ומעתה יקשה מה פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס, ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה, וזה בודאי לא מסתבר לומר דסתמא קתני אף במקום שאין נכרי כלל וכלל, דהא פשיטא דליכא דוחק לומר מתני' בסתמא דגם נכרים מצויים שם, אע"כ דפירכת הש"ס דסתמא קתני אף ברוב ישראלים, דהא בר"נ אף ביש בו סי' הוא שלו, ולאוקמי מתניתין דוקא במע"מ זהו ודאי דחיקא טובא, ולזה ס"ל להש"ס דמיירי אף בר"י והוי כמו ודאי ישראל וליכא למחשביה כלל לספק ספיקא כשי' תוס' הנ"ל.
ובאמת נ"ל לדינא במצא אבידה שא"ב סי' מדברים שאינם חשובים דהוי ס' ישל"מ, ובעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמותר מס"ס, ס' דנכרי וס' ידע דנפל מיניה, ובזה נ"ל דמיושב סוגיא דב"מ (דף כד) ת"ש מצא בה אבידה אם ר"י וכו' שמעת מיניה כי קאמר רשב"א בר"נ אבל בר"י לא כו', וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינו מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל, ומש"ה בר"י אסור דהוי ישל"מ, ובר"נ מותר דתלינן בר"נ, אבל בידע דנפל י"ל דאפי' בר"י הוי יאוש, וביותר קשה דהא גם למה דמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי ישל"מ וכמ"ש תוס', א"כ למה ליה לדחוקי בטמון לוקמי בקיצור בישל"מ, ולפי הנ"ל ניחא דא"א לאוקמי מתני' בכך דעדיין קשה הא דקתני במתני' דמכשירין מע"מ חייב להכריז ואמאי הא הוי ס"ס. ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה והוי יאוש, ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי הנחה והוי ישל"מ, ואף דלא מביא הש"ס הך בבא דמע"מ, י"ל דמתחלה דרצה לפשוט ס"ל דסתמא קתני בכל ענין אף מדברים החשובים, והתרצן דדחיק ומוקי בטמון ולא מוקי בישל"מ מכח בבא דמע"מ וכנ"ל, ובזה מיושב ג"כ קושיא תוס' דאמאי שני רי"צ אדם עשוי למשמש בכיסו אברייתא ולא משני כן אמתני', והיינו דממתני' אין הקושיא חזקה כ"כ דאפשר דמיירי במע"מ עכו"ם וישראלים והוי ס"ס, אבל בברייתא דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות דמוקמי' לקמן בשל ישראל ויתבי בה עכו"ם, ופירשו הראשונים דהוי יאוש כיון דעכו"ם שומרים ומחפשים תמיד מסתמא ימצא עכו"ם והיינו לענין יאוש, אבל לענין לתלות ממי נפל הוי רוב ישראלים וליכא ס"ס, אך למ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת שם בסוגיא דמצא אחר הגפה דטמון באשפה הוי רק ס' הנוח ולא יגע בו. דבמקום המשתמר לגמרי אף ס' הנוח ויש בו סי' אסור דשמא הניח שם ומפסיד לבעליו במה שנוטלה שמוציאה ממקום המשתמר לגמרי למקום משתמר ואינו משתמר דאצלו הוי רק משתמר קצת דשמא לא ישמעו הבעלים ההכרזה ע"ש, וא"כ תקשי לפי האמת בהא דמשני הש"ס דמתניתין דמצא בה אבידה מיירי בטמון היכי קתני מע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס, ס' נכרי ואת"ל ישראל דלמא דרך נפילה. ודוק.
בא"ד איכא ס"ס ספק מכ"ע. קשה בלאו ס"ס לשתרי בספיקא דמוכת עץ משום חזקת היתר וכמו שהקשו תחלה דלשתרי בספק אונס לחודי' משום חזקת היתר, ולפמ"ש לעיל י"ד דתוס' דרצו להקשות גם על א"כ דבזה בחד ספיקא משום חזקת היתר לחוד לא מהני בלא ברי משום מעלת יוחסין, וקושי' תוס' דבא"כ דלשתרי משום ס' אינה תחתיו משום חזקת היתר היינו דהי' נשמע מזה דאף בדרבנן אמרינן שווי' אחד"א ומה פרכי' תנינא האומר קדשתיך, וכאן רצו תוס' להקשות לדינא דבא"כ לשתרי דבזה משום חד ספק אין מתירין משום חזקת היתר בלא ברי, לזה הקשו ביותר דהו"ל ס"ס דבזה בלאו ברי מותר כדאמרינן גבי אלמנה עיסה לר"ג אלים ליה ס"ס. תו י"ל לפמ"ש השיטה מקוצבת (דף לו) בהא דאמרינן כולהו חבוטי מחבטין אף דאיתא בירושלמי והובא בר"ן דמכ"ע לא שכיח היינו דהיכא דכולהו חבוטי' ומראות לאמן ומפיק עלי' קלא דהיא מכ"ע ובליכא קלא ניכר דאינה מוכת עץ, וא"כ י"ל דס"ל כיון דבאמת שכיח מכ"ע אלא דיש לה קול לא עדיף מאנוסה דיש לה קול ואעפ"כ מצרפי' לס"ס דהוי רק רוב דרבנן ה"נ לענין מכ"ע מצרפי' לס"ס אבל בספיקא משום חזקת היתר לא מהני דהוי כמו רוב דרבנן דמכ"ע ראוי להיות לה קול ואי דיקשה דמנ"ל לתוס' להקשות דלשתרי באשת ישראל משום ס"ס הא י"ל דהא דמצרפי' ספק אונס לס"ס היינו דהיכא דאידך ספק הוי ספק מעליא דהיינו ספק אינה תחתיו דמכח חזקת הגוף נגד חזקת היתר הוי ספק מעליא, משא"כ לענין מכ"ע באשת ישראל דספק אונס וספק מכ"ע שניהם גרועים דעל כל ספק יש ריעותא דלית ליה קלא ולא הוי ספק מעליא, בזה י"ל דקושית תוס' הכי דהוי ס"ס ספק פיתוי קטנה דלית ליה קלא אלא דהוי חזקת הגוף נגדה דזה הוי כמו בספיקא דאינה תחתיו דמצרפינן לספק גרוע ה"נ לצרף ספק פיתוי קטנה דהוי ספק מעליא לספק מכ"ע.
ולפ"ז י"ל בכוונת הרי"ף דהקשה ג"כ קושי' תוס' אבל מדהפסיק בקושי' זו בין הפרקים לבתר שינוי' דא"כ משמע דהקושיא רק בא"כ ולא באוקימתא בא"י, והיינו דהרי"ף ס"ל דל"א פיתוי קטנה אונס וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס דספק אונס וס' מכ"ע שניהם גרועים. ובהכי מיושב קושית הר"ן על מ"ש לתרץ דמכ"ע פתחה סתום דהא מ"מ יקשה למה דמשנינן לא בטוען ט"ד דבזה יקשה הא הוי ס"ס, ומה שכתבנו דהתקנה הי' משום א"כ שנתקדשה פחותה מג', הא פשיטא דלא נעלם זה מעינו הבדולח ובודאי ס"ל לדוחק גדול שיתקנו משום מלתא דחיקתא כזה, ולפי הנ"ל ניחא דהתקנה משום אשת ישראל שנתקדשה פחות מג' דלא הוי ס"ס כיון דשני צדדי הספיקות גרועים. מיהו בלא"ה קושי' הר"ן אינה חזקה די"ל דהרי"ף ס"ל כרש"י דהתקנה הי' שמא יבורר בעדים דבטענת דמים דבקי יוצא הקול ויבואו עדים, ואולם בכוונת תוס' דחוק לומר כן דפשוטו משמע דס"ל דמכ"ע הוי שכיח וכן משמע מדבריהם לעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב במה דהקשו דבמתני' היא אומרת מכ"ע אמאי ס"ל לר"י דא"נ הא הוי ס"ס ספק מכ"ע וס' תחתיו באונס ואם תרוייהו הוי ספיקו' גרועים דלמא בכה"ג אין מוציאין ממון, אבל מ"מ בדברי הרי"ף יש לומר כן.
עמדתי מכבר ליישב קצת קושי' הריב"ש בסתירת דברי תוס' לדבריהם נדה (דף י"ח) ולדברי סוגיא ערוכה סמוך מיעוט דמפילות, והיינו דמההיא דשליח בודאי ליכא קושיא ויש לחלק בפשיטות דהתם הפלגא והמיעוט מחזקין להדדי בגוף המעשה, דמיעוט שליא בלא ולד, מורה איך היה המעשה שלא יצא רוב ולד, וגם הפלגא מורה כן, ומקרי רוב שלא יצא רוב הולד, משא"כ בפ"פ דאין מיעוט אונס ופלגא דאינה תחתיו מורים על מעשה אחת, רק לענין היתירא דאשה הם שוים, אבל הם ב' ענינים ומעשים נפרדים דהמיעוט אינו מורה לענין אינו תחתיו והפלגא אינו מורה לענין אונס, שפיר אמרינן דקיימא הרוב דהיה המעשה ברצון, גם מההי' דמיעוט מפילות אף דזה יש לדמותו לכאורה ולומר דענין נפל ובן קיימא וענין זכר ונקיבה הוו ג"כ ב' ענינים, ואין זה מורה על זה, מ"מ י"ל דהם ענין א' דאנו דנין דמעשה לא היה זכר ובן קיימא דנפלים לא מקרי בתואר זכר, והוא כעין חתיכת עץ והפלת רוח, אלא דלענין טומאת לידה יש בו חילוק דין דזכר ונקיבה, אבל מ"מ י"ל כשאנו דנין אם נתעברה זכר בן קיימא המיעוט ופלגא מורים כהדדי דלא נתעברה זכר בן קיימא.
וכעת נ"ל לחלק ביותר אף אם גם גבי פ"פ אמרינן סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דאינה תחתיו מ"מ י"ל דעכ"פ מחזיקין זה לזה בשליטת המעשה דשניהם מורים דלא נעשה מעשה ביאת רצון תחתיו. (ועי' עוד בתשו' ח"א סי' פ"ה ד"ה אמנם ובהשמטות שם ובסי' ק"ו באורך).
[תוס' ד"ה לא צריכא באשת כהן. וא"ת ונוקמה אחזקתה וכו': לכאורה תמוה דהוי ס"ס לחומרא ספק תחתיו ואת"ל אינו תחתיו דלמא מנכרי, ואף דרבן גמליאל ס"ל לקמן דחזקה אשה מזנית בודקת ומזנה, מ"מ הא יש לחוש דלמא באונס, דהא רוב אונס יש לו קול הוי רק רוב דרבנן, וא"כ ממילא מדינא דלא הוי רוב הוי ס"ס לחומרא. ובשלמא לקמן גבי מעוברת דמיקל ר"ג מטעם בודקת אף דיש חשש אונס י"ל דעיקר הסברא דבודקת היינו דאינו נגד רוב פסולין די"ל דזהו רק אם לא איכפת לה מי המזנה ממילא י"ל דהיה מהרוב אבל היכי די"ל דלא נתרצה להרוב ולא רצתה עד שבא לה אחד מהכשר[ים] לא הוי נגד הרוב כיון דבמכוון בחרה רק להתרצות להמיעוט, משום הכי כיון די"ל דהיה ברצון ובדקה לזנות לא הוי נגד רוב, אבל הכא שפיר הוי ס"ס לחומרא דשמא היה מנכרי ובאונס. והא ליכא למימר דתוס' ס"ל דס"ס במקום חזקה לא מהני, דהא תוס' ס"ל לקמן דבס"ס מוציאין ממון הרי דאלים ס"ס אפילו להוציא מחזקת ממון מכ"ש להוציא מחזקת היתר דהרי קימא לן בכל דוכתא דחזקת ממון אלים יותר וכדקימא לן דרוב עדיף מחזקה ואפילו הכי אינו מועיל להוציא מחזקת ממון, וצ"ע.
ובדרך פלפול דקושית תוס' לשיטת ר"ת דס"ל בריש מסכתין דביאת עכו"ם לא שמה ביאה ואינה נאסרת לבעלה, וע"כ הא דמצינו בכמה מקומות דאסורה וכדהוכיחו תוס' לעיל היינו מדרבנן, וא"כ יקשה לכאורה איך משנינן באשת ישראל וקבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' שנים ויום א', הא מ"מ לגבי דאורייתא הוי ס"ס ספק אונס וספק נכרי (ואף דאיכא חזקה דבודקת ומזנה ותצטרך לומר דהוי ע"י נכרי באונס וכנ"ל וא"כ הוי שם אונס חד הוא, מ"מ י"ל דלמא מישראל באונס ואת"ל ברצון דלמא מנכרי בעודה קטנה דלא שייך בודקת ואף דפיתוי קטנה אונס, מ"מ כיון דלא באנו עלה מדין היתר דפיתוי קטנה אונס אלא מכח היתירא דנכרי אלא דממילא הוי אונס מכח פיתוי קטנה, לא מקרי שם אונס חד הוא וכמו דנכתוב לקמן בעזה"י. גם י"ל דכיון דתחתיו זינתה לא שייך ביה דין בודקת ומזנה דהא כולהו פסולין אצלה) ולגבי איסור דרבנן מנכרי מותר בחד ספק שמא באונס וכמ"ש הד"מ ביו"ד סי' פ"ג גבי דגים מלוחים, אע"כ דמיירי בליכא נכרי בעיר או דברוב ישראלים כיון דאי אזיל איהו לגבה מרובא פריש ואף (באזל איהו) [באזלה איהי] לגביה הוי ספק, מקרי רוב וכמו שנכתוב לקמן בעזה"י, וס"ל לתוס' דמסתמא גם באוקימתא דאשת כהן מיירי בליכא נכרי והקשו שפיר.
ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על קושייתם הא אף בודאי אינו תחתיו אסורה לכהונה מספק נכרי דהא רבן גמליאל דמיקל בראוה מעוברת הוא רק מכח ברי וחזקה אבל היכי דאומרת בתולה וזה יודע דמשקרת ממילא ליכא ברי ואסורה מספק שמא מנכרי, ולפי הנ"ל ניחא דקושייתם היכי דליכא נכרי.
אמנם עדיין אינו מספיק כי היכי דבספק נכרי וספק ישראל לא מהני חזקת היתר בלא ברי, ה"נ גם בליכא נכרי מ"מ בספק שמא תחתיו ושמא אינו תחתיו לא מהני החזקת היתר בלא ברי.
ולכאורה היה נ"ל לומר דתוס' ס"ל כהרא"ה דבאיסור דרבנן לא אמרינן שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא משום הכי הקשו שפיר דעכ"פ מותרת מטעם חזקת היתר בלא ברי והוי רק איסור דרבנן ולא אמרינן שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אבל באמת זה אינו דתוס' ע"כ לא ס"ל כהרא"ה ממה דכתבו בסמוך דהא דאשת ישראל שקיבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' שנים ויום א' דאסורה ולא מוקמינן בחזקת היתר משום דרוב אונס יש לו קול והוכיחו דהוי רק רוב מדרבנן, וא"כ ממילא מדאורייתא דליכא רוב מותרת מטעם חזקת היתר ואעפ"כ אמרינן שויי' אנפשיה חתיכה דאיסורא (והא דפרכינן מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' ולא משנינן דאשמעינן דאפילו בדרבנן אמרינן שוייה אנפשיה, י"ל דס"ל להש"ס דזהו פשיטא דאין לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן, גם י"ל דמדקתני אסור בקרובותיה משמע אף בשניות דרבנן, גם י"ל כיון דר' אלעזר לא אמר במפורש דמיירי באשת ישראל, א"כ אם איתא דעיקר חידושיה דאפילו בדרבנן אמרינן שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא עדיין לא נשמע כן כיון דממילא לא מיירי בכל גווני א"כ דלמא מיירי באשת כהן דהוי דאורייתא) וא"כ יקשה כנ"ל על קושית תוס'.
ואולי י"ל דתוס' ס"ל דמההיא דאסור בקרובותיה לא נשמע רק דאסור בקרובות דאורייתא דאינו מוכרח דגם שניות בכלל, גם אף אם שניות בכלל מ"מ אינו מוכרח דגם בדרבנן אמרינן שוייה אנפשיה די"ל כיון דמאמינין ליה לענין קרובות שניי' [נראה דצ"ל: קרובות דאורייתא] מכח שוייה אנפשיה ממילא אסור גם בשניות אבל היכי דכל עיקר איסורו רק בדרבנן י"ל דלא אמרינן שוייה אנפשיה והיה קשה לתוס' קושייתנו הנ"ל דמאי פריך הש"ס מאי קמ"ל דלמא אשמעינן דאף בדרבנן אמרינן שוי' אנפשיה, וע"כ כתירוצנו ג' הנ"ל דעדיין לא שמעינן זה דהא י"ל דמיירי באשת כהן, ולזה הקשו דגם באשת כהן נוקמה אחזקה ונצטרך לומר דבלא ברי לא מהני חזקת היתר משום מעלת יוחסין, וא"כ גם להך אוקימתא מוכח דאפילו בדרבנן שוייה אנפשיה ויקשה כנ"ל דמאי פריך הש"ס מאי קמ"ל, דהא ודאי דחוק לומר דעדיין לא שמעינן דדלמא מיירי בגוונא רחיקא כ"כ באשת כהן שקיבל בה [אביה] קדושין פחות מבת ג' שנים ויום א', אע"כ דבאשת כהן מדאורייתא אסור והקשו שפיר.
גם יש לדחות דאף דס"ל דבאיסור דרבנן ג"כ אמרינן שוייה אנפשיה חד"א, מ"מ בחזקה בלא ברי דאסורה לכהונה רק מכח חומרא דמעלת יוחסין י"ל דלא שייך מעלת יוחסין [רק] היכי דידעינן כן בעדות אבל לא היכי דרק מדין שוייה אנפשיה ושמעתי שבסברא זו כוונתי לבעל ס' הפלאה.]
[בא"ד דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה: ולכאורה תמוה דמ"מ נימא דהוי תרתי לריעותא כדאמרינן בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר הוי ודאי טמא כיון דיש לגברא חזקת טומאה וחזקה דמקוה דהרי חסר לפניך, וה"נ הכא דהוי חזקת היתר וחזקת בתולה הא בעולה לפניך. ולמ"ש תוס' נדה בחד תירוצא דדוקא היכי דאינו רגיל לבא בבת אחת כגון במקוה דאינו רגיל להתחסר בבת אחת הוא דאמרינן הכי אבל לא בעלמא, ניחא. וכן למ"ש בנקה"כ בסי' א' גבי שוחט דהיכי דאיכא חזקה ורובא לא אמרינן תרתי לריעותא, ה"נ הוי חזקת בתולה ורוב שאין מזנים. גם נ"ל דבר חדש דבכל מקום דמצינו ב' לריעותא כמו במקוה וכן קושית תוס' בנגעים וקושית תוס' בשחט בסכין ונמצא פגום וכן בסוגיא דהיו בה מומין, היינו הכל דהריעותא שלפניך מאלם החזקה, דבמקוה החסרון שבמקוה מורה דהוא טמא אלא דבאת לומר דמשום חזקת מקוה השתא הוא דחסר, בזה אמרינן דהריעותא עם חזקת טומאה מחזקים זה את זה, וכן באינך דהנגע חסרה מורה שהבית טהור, וסכין פגום מורה דאינו זבוח, והמום מורה דהיא פנויה, אבל הכא מה שהיא בעולה לפנינו אינו מורה להיתר דאטו הבעולה מורה להיתר הא אדרבא בלא בעולה לפנינו היתה מותרת בודאי, והבעולה לפנינו מורה לאיסור ולא להיתר ואינו מחזק לחזקת היתר כנלע"ד בעזה"י.]
[תוס' ד"ה ואי בעית אימא באשת ישראל וכו' וי"ל דשם אונס חד הוא: לכאורה קשה דא"כ אמאי צריכים לאוקמי באשת ישראל שקבל בה קדושין פחות מבת ג' שנים ויום א', הא גם בקדשה כשהיא קטנה יותר מג' שנים ניחא, דאיך שייך לומר ואת"ל ברצון שמא אינו תחתיו הא אם אינו תחתיו ממילא היתה קטנה והוי אונס ושם אונס חד הוא. וצריך לומר דבאנו לדון מדין פיתוי קטנה אונס הוא דאמרינן שם אונס חד הוא והיינו מטעם דבעי בכל ס"ס שיהא ספק אחד מתיר יותר מחברו, ובפירכת הש"ס ואמאי ס"ס הוא היינו דאחד מתיר יותר מחברו דאם אינו תחתיו אם תתאלמן תהיה מותרת לכהן ואם תחתיו באונס אסורה לכהן, או מטעם דכיון דבין כך ובין כך אתה מתירה מדין אונס מה לי אונס בגדלות ע"י חוזק או אונס ע"י פיתוי קטנה, וב' מיני אונסים לא שייך לקרותו ס"ס, וא"כ כל זה בתירוץ התוס' דאנו צריכים לבא מדין פיתוי קטנה אונס, אבל בקדשה כשהיא קטנה שפיר הוי ס"ס שמא תחתיו באונס ושמא אינו תחתיו ויש היתר אחר מדין אינו תחתיו, אף דממילא הוי פיתוי קטנה אמנם מ"מ כיון דיש היתר בלא"ה שפיר הוי ס"ס דאטו משום דהוי ג"כ היתר דפיתוי קטנה יהא גרע. וגם ספק א' מתיר יותר דאם אינו תחתיו מותרת לכהן ואם תחתיו באונס אסורה לכהן.
ואולם אם נפרש דכוונת תוס' דהוי ס"ס שאינו מתהפך והיינו אף די"ל בדרך זה ס' קטנה ואת"ל גדולה שמא באונס מ"מ אינו מתהפך דאם נתחיל ספק באונס ספק ברצון שוב אי אפשר לומר ואת"ל ברצון שמא קטנה דכיון שאמרת ברצון ע"כ דלא היתה קטנה דקטנות לא הוי רצון, ומה דכתבו שם אונס חד הוא היינו דלא נימא דמ"מ נוכל לומר ואת"ל ברצון היינו בדרך פיתוי שמא קטנה והפיתוי הא [נראה דצ"ל הוא] אונס כיון דהוי מין אחר, לזה כתבו דהוי הכל ענין אונס אחד ואם אתה אומר שמא ברצון ממילא הוי לאפוקי גם פיתוי דקטנה, א"כ יקשה כנ"ל דגם בקדשה כשהיא קטנה נימא דאי אפשר להתהפך דכל שאתה אומר ברצון שוב אי אפשר לומר דאינו תחתיו דא"כ היתה קטנה והוא אונס.
ואולי י"ל דלפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס גבי ספק לא על דלא בעינן ראוי' להתהפך דתחילה ראוי לדון שמא לא על כלל ה"נ י"ל דתחילה ראוי [לדון] שמא אין כאן איסור בעולם והיינו שמא אינו תחתיו וליכא שום איסור דמותרת אף לכהן ואת"ל דיש כאן איסור דהוא תחתיו שמא אסורה רק לכהן ולא לישראל דשמא באונס, ובפרט לפמ"ש הרא"ה דאינו תחתיו הוי שלא כזנות כלל כיון דלא עשתה איסור, א"כ י"ל דהוי כמו לא על דראוי לנקוט בתחילה שמא אינו תחתיו ואין כאן זנות כלל ואת"ל דהיה זנות שמא באונס.]
[בא"ד אלא הוי מדרבנן וכו' ובמקום חד ספיקא וכו': נלע"ד להמתיק דבריהם דחכמים אמרו דהוי קצת רוב לגרע החזקה ולדון בו סמוך מיעוט לחזקה והוי פלגא דכיון דלא הוי רוב דאורייתא אלא דרבנן עשאו כרוב מ"מ המיעוט חשוב לצרף לחזקה והוי חד ספק ומשום הכי מצרפינן לס"ס.]
[בא"ד ואין לומר דמוכח עץ לא שכיח וכו'. לכאורה קשה אמאי לא הקשו בפשיטות דגם בחד ספק לשתרי מספק מוכת עץ והוי חזקת היתר, וביותר קשה למ"ש דלר"ח ניחא ולכאורה קשה דא"כ היכי משנינן לקמן לא דטען טענת דמים הא בזה יקשה דהוי ס"ס וכן הקשה הר"ן. ובהכרח לומר דמ"מ הי' התקנה משום אשת כהן שקיבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' שנים ויום א', וא"כ בזה יקשה דמ"מ לשתרי בחד ספק משום חזקת היתר.
וצ"ל דמ"מ הוא קצת לא שכיח לענין דהוי כמו רוב דרבנן שלא להתיר' מכח חזקה כמו בספק אונס, אלא דקושייתם דעכ"פ לא הוי רוב גמור כיון דאמרינן כולהו חבוטי מיחבטן וא"כ הוי ס"ס. ולכאורה עדיין קשה דא"כ מנ"ל להקשות דבאשת ישראל הוי ס"ס הא י"ל כיון דבכל ספק הוי רוב דרבנן, דבספק אונס הוי רוב רצון, ובספק מוכת עץ הוי רוב דלא שכיח מוכת עץ בזה לא הוי ס"ס. אמנם י"ל דקושית תוס' הכי דמ"מ הוי ס"ס, ספק מוכת עץ וספק פיתוי קטנה דלא שייך רוב אונס יש לו קול ואי דהוי חזקת הגוף, מ"מ הא זהו ממש כמו פירכת הש"ס דעל חד ספק הוי חזקת גוף נגדו ובחד ספק הוי רוב רצון דמקרי ס"ס וק"ל.
ובזה יש ליישב דברי הרי"ף דהפסיק בין הפרקים דבשינויא דאשת כהן הקשה דהוי ס"ס [ספק אין תחתיו ס'] מוכת עץ ולא המתין מלהקשות עד אחר אידך אוקימתא באשת ישראל ויהיה הקושיא בתרווייהו וכמו דהקשו תוס'. והיינו לפי"מ דבארנו דקושית תוס' רק מכח פיתוי קטנה א"כ י"ל דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם דלא קימא לן פיתוי קטנה אונס הוא משום הכי באשת ישראל ליכא ס"ס כיון דבכל ספק איכא רוב דרבנן נגדו משום הכי נקט הקושיא באשת כהן. ולפי"ז מיושב קושית הר"ן על תירוצו דהרי"ף דמוכת עץ פתחה סתום דא"כ היאך משנינן לקמן דקטעין טענת דמים, בזה יקשה דהוי ס"ס, וכבר כתבנו די"ל דהתקנה משום אשת כהן שקיבל אביה קדושין פחות מבת ג' שנים ויום א', אלא דהוא קצת דוחק לעשות תקנה משום מלתא רחוקה כזה כאשר בודאי לא נעלם זה מהר"ן ובודאי דחקתו הסברא דהוי מלתא דלא שכיח לתקן בשביל זה, ולפי הנ"ל ניחא דתקנו משום אשת ישראל שקיבל קדושין פחות מבת ג' שנים דג"כ לא הוי ס"ס וכנ"ל.
ובלא"ה בפשוטו אין קושית הר"ן חזקה כ"כ די"ל דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דתקנו משום שמא יבורר בעדים אלא דבפתח פתוח אם לא קים ליה בגוויה לא יצא הקול אבל בטענת דמים שייך שיבורר.
ומ"ש להפליא על הר"ן [ד"ה והני מילי וכו'] בקושיתו על הרי"ף משנוי' דהש"ס לא דקטעין טענת דמים, הא לפי פירש"י דהטעם שמא יבאו עדים ניחא, יפה הקשה וגם אנחנו עמדנו בזה, ובפרט שהר"ן בעצמו ריש כתובות הביא דברי רש"י וביאר דבריו.
ובהאי ענינא זכורני קצת מה שרצינו לומר בכוונת הרי"ף מה שהכניס הרי"ף קושי' דס"ס מחמת מכ"ע בשינוי' דהב"ע באשת כהן, ולא המתין בקושי' זו עד בתר שנוי' באשת ישראל פחות מב"ג, שיהי' הקושי' על ב' התירוצים, והתוס' [ט' ע"א ד"ה ואי בעית אימא] באמת נקטו הקושי' על ב' התירוצים.
ואמרנו כי בכוונת תוס' דשם אונס חד הוא, נחלקו האחרונים אם כוונתם בפשוטו כיון דהכל מותר מטעם אונס הוי הכל חד מה לי אונס [זה] או אונס זה, או שכוונתם דס"ס בעי' שיהי' ראוי להתהפך והכא אם נתחיל ספק אונס איך תאמר את"ל ברצון שמא קטנה הא כיון שאתה אומר ברצון ע"כ לא היתה קטנה.
ולענ"ד מוכח כדרך הא'. דלכאורה קשה על תירוץ התוס' דשם אונס חד הוא, א"כ למאי צריכים לאוקמי' בקבל קדושי' פחות מב"ג, לוקמי בקבל קדושי' בעודה קטנה דלא הוי ס"ס, דהא אם אינו תחתיו היתה קטנה דהיא אונס ושם אונס חד הוא. אבל באמת לק"מ דהא ההיתר דאינה תחתיו נהי דהוי אונס, מ"מ ההיתר אינו מחמת אונס לחוד רק מאינו תחתיו ג"כ, והוי ב' מיני היתרים וא' מתיר יותר מחבירו, דאם תחתיו באונס אסורה לכהן לכשתתאלמן ואם מאינו תחתיו מותרת לכהן וזהו ניחא לפי דרך הא', אבל לדרך הב' הנ"ל אכתי יקשה כזה דמ"מ אינו מתהפך דאיך תאמר את"ל ברצון שמא אינו תחתיו הא זה אי אפשר דאם אינו תחתיו היתה קטנה ושוב לא הי' ברצון, והפוסקים דס' דבעי מתהפך באמת מהא מוכח דלא פסקי' פתוי קטנה אונס הוא כפסק הרמב"ם, ולתוס' מוכח דלא בעי' מתהפך מכח קושי' הנ"ל.
ולפי"ז ניחא די"ל דהרי"ף אזיל בשיטת הרמב"ם דלא קי"ל פתוי קטנה אונס הוא, ושפיר י"ל דבעי' מתהפך, וא"כ באשת ישראל ופחות מב"ג ליכא לאקשויי דהוי ס"ס, די"ל דמקרי אינו מתהפך, דאם נתחיל שמא באונס ל"ש למימר את"ל ברצון שמא מכ"ע דבמכ"ע ל"ש רצון, [ואפשר דהוי כמו ספק על דלא בעי' מתהפך, דתחילה אמרינן שמא אין כאן זנות כלל, ואינו מוכרח, אבל בא"כ שפיר הוי ס"ס מתהפך דנוכל לומר ג"כ את"ל תחתיו שמא מכ"ע. ולפ"ז ממילא מיושב קושי' הר"ן בשנויא דקטעין טענת דמים די"ל דהתקנה משום אשת ישראל דלא הוי ס"ס, וכנ"ל וק"ל.]
דף ט:
תד"ה אי למיתב לה וכו' דאי אמרת אפילו בס"ס מפסדה. [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו זללה"ה לקמן דף יב ע"ב].
וא"כ יש ג' ספיקות בקיום המתנה די"ל דמהני בממון כעין מ"ש הש"ך בכללי ס"ס, דאף דס"ס באתחזק איסורא לא מהני, מ"מ ג' ספיקות מהני ובזה יש לי מקום ליישב קושיית תוס' כתובות (דף ט') דהקשו למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה, נימא דשמא זינתה תחתיו ברצון ואין לה כלום, והוכיחו מזה דבס"ס מוציאין ממון ולפי הנ"ל י"ל כך דאלו טענה מכ"ע לגבי מנה הוויין ג' ספיקות, ספק מכ"ע דודאי עכ"פ יש לה מנה, את"ל דרוסת איש דלמא אינה תחתיו ויש לה מנה, את"ל דרוסת איש תחתיו דלמא באונס ויש לה מאתים, מש"ה בטוענת משארסתני נאנסתי לגבי מנה יש לה מגו דמכ"ע, דאף דר"י לית ליה מגו, היינו היכי דלא הוי מגו גמור אלא דהיה טענה מעולה, אבל מגו מעליא מהני כמ"ש תוס' כתובות (דף י"ג ע"א) ד"ה רב אסי ואף לזעירי דוקא התנו דס"ל דלא הוי מגו דאינה טוענת ברצון לא נבעלתי דלא יאמינו לה כיון דאין אפוטרופס לעריות כמ"ש תוס' שם ד"ה השבתני מ"מ לא מצינו דבר חדש כזה דבג' ספיקות מוציאין, וגם אפשר דהוא בכלל שם אונס חד הוא, דהכל רק משם אחד דלמתנה גמורה איכוון, וכבר כתבתי מזה במק"א אם גם בספיקא דדינא אמרינן שם אונס חד הוא.