חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
יבמות
דף ב.
ואשת אחיו מאמו. הא דלא חשיב ג"כ אשת אחיו מאביו והיינו בגוונא דמתניתין לקמן ל"ב ע"א דכשמת אחיו נפלה לפניו אחות אשתו ואח"כ מתה אשתו דתו לא אסירא משום אחות אשתו ואעפ"כ אסור לו כיון דנאסרה עליו שעה א' וא"כ אסורה לו רק משום אשת אח מאביו ואח"כ נשאה אחיו ומת דפוטרת צרתה. צריך לומר כיון דמכח אחות אשתו אסירא בכלל אחות אשה היא. תוס' דף ל"ב ע"א ד"ה לא פקע, וקשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ"ע ורש"י כתב כך ממש בדף ח' ע"ב ד"ה א"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעיא נסיב האי ואי בעי נסיב האי. א"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו נדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ"ל.
שם רש"י ד"ה חמותו. שמת בעלה כו' הא דלא נקט רש"י בפשוטו שנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו היינו כיון דיש פלוגתא בזה ביבמות דף צ"ד ב' דרבי עקיבא ס' דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה וברש"י סנהדרין דף ע"ו דחמותו כזאת ליתא רק בארור שוכב עם חותנתו. משמע דאפילו כרת ליכא לרבי עקיבא רק איסורא בעלמא (ודלא כתוספות ביבמות דף צ"ד) א"כ אינה בכלל ערוה מש"ה נקט רש"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכ"ע.
שם ד"ה אחותו מאמו וכו' וילפינן. לקמן דף י"ז ע"ב.
תוס' ד"ה אשת אחיו מאמו וכו' יש בה כרת. עיין כריתות דף י"ד ע"ב תד"ה אשת אחיו.
תוס' ד"ה ואחות אשתו וכו', ופריך עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה. אף דשם אמרינן עלה אשתו נמי קעביד מצות עונה והא פשיטא דבאשתו נדה ליכא מצות עונה, וע"כ דקעביד מצוה היינו לפי טעותו דטעה בדבר מצוה, א"כ הכא נמי יש לומר ביבמה כן, מ"מ יש ראיה מהך לישנא דשם דר"י אית ליה דר"ל דנתחלף לו נותר בצלי דחייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב, א"כ מדס"ל דביבמתו נדה פטור מוכח דבאמת עשה מצוה וקני לה, ופירכת הש"ס הנ"ל אשתו נדה נמי, היינו לאידך לישנא דר"י פליג על ר"ל וס"ל דאפילו לא עשה מצוה פטור, כנלע"ד בכוונתם אף דלשונם אין מדוקדק כ"כ.
[דברי הב"ש [סי' קס"א דחליצת קטן הפנוי עדיף] מרפסין איגרי דמה"ת נידון דמשום חרם דרגמ"ה יהי' נקרא אינו עלה ליבום, הא בודאי אם עבר ונשאה קיים מצות יבום ולא פגע באיסור ערוה אלא דעבר חרם, א"כ דמי ממש לנודרת הונאה בחיי הבעל מיבמה, ובאמת הב"ש סי' קס"ה מחלק קצת בין נדר לחרם דרגמ"ה דנדר אפשר בהתרת חכם, אבל לא ידעתי מי מכריחנו לזה, דבפשוטו הטעם בנודרת משום איסור שבועה לא מקרי אינו עולה ליבום, כיון דבעצמותו היבום כהוגן אלא דארי' דאיסור שבועה רמי עלה, ומה"ט נראה דנדה יכולה לחלוץ, ולא מצינו שיחמיר דנדה צריכה לטהר עצמה קודם חליצה כדי שתהא עולה ליבום, והיינו ג"כ מה"ט דמקרי עולה ליבום כיון דאם בעלה קנאה, א"כ ה"נ בנודרת ובחרם דרגמ"ה, ובהדיא כתב הפסקי מהרא"י סי' רס"ג לחלק לענין חלוקת הכתובה בין אינו עולה ליבום משום חרם דרגמ"ה דאין פיסול ביבום עצמו, בין פיסול משום דינא דאבא שאול דהוי פסול בגוף היבום, הרי להדיא דאין נדנוד פסול ביבום מחמת חרם דרגמ"ה א"כ מקרי עולה ליבום. גם ראיה לזה ממ"ש בש"ע סי' קנ"ט ס"ה בהגה"ה, דאם היתה לו משודכת כבר שמותר לכונסה במקום יבמתו. ואם כהב"ש הי' ראוי להחמיר שלא לכונסה שלא יגרום שיהי' אח"כ חליצה גרועה, דאף דבשעה שנפלה לפניו היתה עולה ליבום, מ"מ ג"כ בשעת החליצה תלי' בזה כמו בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, וכן בעשה בה מאמר או נתן גט, לזה הי' נראה דגם הב"ש כתב רק דיש מעליותא בחליצת הקטן, דאין בזה פקפוק כלל, היינו היכי דשניהם רוצים בוחרים הב"ד יותר בקטן הפנוי. אבל אם שניהם אינם רוצים לחלוץ דהדין נותן לכפיה ומדינא החליצה בגדול, אפשר דאם כופין להקטן הוי חשש חליצה מעושית [ואני מסופק בזה לדינא בב' יבמין ששניהם אין רוצים לחלוץ דהדין דכופין לגדול, אם כפו לקטן אם מקרי חליצה מעושית, דאולי כל שאין לפנינו מי שרוצה לייבם או לחלוץ לא מקרי מעושית כיון דזקוקה לכולם, דהרי חזינן בתלה הקטן בגדול עד שיבא ממדה"י דאין שומעין לו, דשיהוי מצוה לא משהינן, משמע דהדין נותן גם לכפיית הקטן אלא דיותר היו בוחרים לכפיית גדול אם הי' אפשר, משום מצוה מן המובחר, מש"ה היכי דאין הגדול כאן במקום שיהוי מצוה לא חיישינן למצוה מן המובחר, וצ"ע לדינא] ובפרט דלכמה פוסקים במקום יבום לא הי' חרם דרגמ"ה לקצת פוסקים לא תיקן רגמ"ה רק עד סוף אלף החמישי, לזה נראין דברי הב"ש רק לענין לכתחילה בשניהם רוצים, דבוחרים יותר בקטן. אבל בשניהם אין רוצים כופים לגדול, בפרט בנ"ד דאין שייכות יבום גם לקטן מחמת ספק ערוה, כן נראה לענ"ד.]
דף ב:
במתני' וכולן כו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. הטעם דאילונית משום דהוי מקח טעות ואינה אשת אחיו, וא"ת מה טעמא דרבי מאיר דקטנה לא מתיבמת שמא תמצא אילונית ופוגע באשת אח, והא אינה אשת אח כלל, תירצו בתוס' בשם ר"ת דזהו באמת רק בקיבל עליה, ובשם הר"ר אברהם מבורגולייה תירצו דמתניתין דהכא מיירי בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אלו היה קיים לא היה מקפיד.
ונראה לי תירוץ הר"ר אברהם עיקר, דעל תירוצו של ר"ת, קשי' לי מלקמן פ' הבא על יבמתו (דף ס"א ע"ב) וכר' מאיר מי סבר לה (ר"א) וכו' ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א, ומה קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קבל עליה. ומה שדחו בתוס' תירוץ הר"ר אברהם מהתוספתא דאיתא נמצאת אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות, יש ליישב, די"ל דודאי רובא דאנשי קפדי ומיעוטא הוא דלא קפדי, ומש"ה בנמצאו אילונית לאחר מיתה צרותיהן מותרות דלא חיישינן למיעוטא, אבל בההיא דקטן וקטנה דר"מ הוא דסובר לא חולצת דחייש למיעוטא, ולדידיה שפיר חייש שמא האח שמת מהמיעוט דלא קפדי. וא"ת הא אמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז דף ל"ד ע"ב) כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לע"ז, ואיכא נמי שאר בהמות כו' הוי ליה מיעוטא דמיעוטא (ולא היה חייש ר"מ לאסור גבינות בית אוניקי בהנאה, לולי טעמא דנתן שרוב עגלים נשחטין לע"ז) יש לומר התם שאני, דהמיעוט השני הוא מכללא דהמיעוט הראשון, דהעגלים הן מיעוטא, ומאותן מיעוט עגלים נשחטין מיעוט מהן לע"ז, אבל הכא כל חד מיעוט עומד בפני עצמו, דעלי' חיישינן שהיא ממיעוט נשים דאילונית הן, ועל הבעל חיישינן שהוא מיעוט דלא קפדי וכל אחד מהני הוי מיעוט מעליא.
רש"י ד"ה וכולן או נמצאת אילונית כו', (בנ"י והרשב"א ז"ל תמה על פרש"י כו', עמ"ש לק' דף ל' ע"ב במתני').
תוד"ה או שנמצאו כו' הקשו דא"כ אמאי סבירא ליה לרבי מאיר (לקמן דף ס"א ע"ב) דקטנה לא מתייבמת דחיישי' למיעוטא דהיא איילונית הא אם היא איילונית ג"כ שרי ליה דאינה אשת אחיו ואור"ת דההיא בקבלה עליו. וק' לי מסוגיא דיבמות דף ס"א ע"ב דדייקי' דר"א ע"כ ל"ס כר"מ דחיישי' למיעוטא מדקתני רא"א קטנה מתייבמת ואינה חולצת. ומאי ראיה דלמא הברייתא מיירי בסתם ומש"ה מתייבמת מכח ממנ"פ הנ"ל דאם היא איילונית אינה אשת אחיו וצ"ע.
בא"ד ולקמן אפרש כו' מאי חידוש השמיענו כו'. נראה דסמכו ענין זה לכאן דבאו לחזק דבריהם דלא נימא דנהי דלרב אסי מוכח בפירוש התוספתא דאפי' לאחר מיתה הוי טעות מ"מ לדידן מוכח מהתוספתא בהיפוך דלדידן ע"כ פירוש התוס' ל"ש בחיים דהוי טעות ל"ש אחר מיתה דליכא טעות מ"מ צרתה מותרת משום דאפי' בלאו טעות איילונית אינה פוטרת וא"כ הי' סייעת' לשיטת הר"א מבורגיילא, לזה כתבו ולקמן אפשר וכו' ואזדא הוכחה זה וממילא קיימי' כיון דלרב אסי מוכח דסברא דגם אח"כ הוי קפידא קיימא הסברא גם לדידן וק"ל.
בא"ד אף על גב דקידשה על תנאי וכו' נראה דכוונתם דבתחלה חלקו למ"ד דהטעם דאחולי אחלי'. וק"ל אמאי נקטי קושייתם לרב דוקא הא גם לשמואל ק' דהא ס"ל דבקדשה וכנסה סתם בעי גט אמאי באיילונית לא בעי גיטא ונצטרך ג"כ לומר דבאיילונית לכ"ע קפדי א"כ ממילא גם לרב ל"ק דאחולי אחלי לא עדיף מקדשה סתם וכנסה סתם ודאחולי אחלי היינו דהוי כלא התנה בשעת קדושי' אבל בדבר שא"צ תנאי דדיינינן גם בסתמא לקפידא גם בקדשה ע"ת וכנסה סתם ל"צ גט וכיון דהכא באיילונית גם בכלהו סתמא ל"צ גט א"כ מאי הקשו מקדשה ע"ת וכנסה סתם ואף למ"ש הר"נ פ' המדיר דקדשה ע"ת וכנסה סתם גרע מכולם סתמא כיון דחזי' דהקפיד להתנות ולא התנה גם בשעת הכנסה הנה מלבד דתוס' בכתובות לא ס"ל כן גם מאי קושי' דלמא באמת גם באיילונית והתנה בקדושי' וכנסה סתם בעי' גט והכא מיירי בכולה סתם ואי דזהו גופ' קושייתם דאמאי באיילונית בכולה סתמא לא בעי גיט' זהו לא תלי' בדרב דגם לשמואל יקשה כן וצ"ע.
גם ק' לי דהא לא מצינו מאן דסובר אחולי ואביי אמר רק בלשון לא תימא וכו' ואי דכוונתם על ר' אלעזר דאמר דקדשה ע"ת ובעל לכ"ע צריכה גט וע"כ פלוגתי' בכנסה ולא בעל וטעמא דרב משום אחולי וא"כ היכי כ' עלה ואפי' לאביי דמפרש טעמא דאא"ב ב"ז הא זהו ק' לר' אלעזר דס"ל לכ"ע אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצ"ע.
בא"ד ואפי' לאביי וכו'. לא ידעתי מנ"ל זה דלמא אביי סובר כפי הלכה כרבא (לקמן י"ב) דאיילונית אפי' בהכיר בה אינו פוטרת צרתה ולרב אסי מטעם טעות ס"ל באמת כשמואל דאדם עושה בב"ז גם יש לומר לרב אסי דמתניתן בנפלה מאירוסין דל"ש א"א עושה בעילתו בעילת זנות ואדרב' היינו מרויחים קושייתם מהא דכתובה לא בעי' הא גיטא בעי די"ל דהתם בבעל וכן הא דהמוציא את אשתו והכא מיירי בלא בעל, וצע"ג.
וחתני הרבני מוה"וו נ"י אמר מדאמרינן לקמן ג' ע"ב או ס"ל דהדדי משמע דאפשר דרב סבר כרב אסי וע"ז שפיר הקשו דהא לרב דס"ל דא"א עושה בב"נ ע"כ דלא ס"ל לדרב אסי וק"ל.
תד"ה ואי אתה יכול לומר וכו' דליכא למימר משום דר' יודא נמנו לכאורה ק' מה הרויחו בזה דאז יקשה על מתני' הא לר"י משכחת חמותו ממאנת ומה לי אם משכחת לר' ישמעאל או לר' יודא ואולי י"ל דאר"י י"ל דס"ל כרבי עקיבא דחמותו אחר מיתת בתו אינה בשריפה ואף דתוס' כ' לקמן דמ"מ כרת איכא מ"מ אינו הכרח לכך אבל מדר' ישמעאל שפיר ק' דלר"י לשיטת' דהיא בשריפה בודאי משכחת חמותו ממאנת וע' מהרש"א וק"ל.
[תוס' ד"ה ואי אתה וכו', במ"ש מהרש"א אלא דדברי תוס' נמשכים לפי"מ דמסקינן לקמן בפרקין וכו', תמוה מאד דהא מסקינן שם דבנים הרי הם כסימנים וא"כ אם נתקדשה לאחיו אחרי שנתעברה אינה יוצאת במיאון וצ"ע.]
דף ג.
אם אתה אומר חולצת מתיבמת. לקמן דף ל"א ע"א קדושין דף ס' ע"א.
שם כל העולה ליבום כו', (עי' בזה בתשו' ח"ב סי' מ"ב).
שם מנינא דרישא (דקתני ט"ו נשים פוטרות צרותיהן) למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי, למעוטי דרב (דאית ליה צרת סוטה פטורה) ודרב אסי (דאית ליה צרת אילונית פטורה). קשה לי למ"ש התוס' פ"ק דגיטין (דף ה' ע"א) ד"ה בשניסת, דלא שייך לומר מנינא למעוטי, מאי דבלא"ה לא מצי למחשביה, וכ"כ בפ' כל היד (נדה דף י"ח ע"ב) ד"ה האמר, והרי הכא לא מצי למחשביה כיון דאינן בצרת צרתה. ולומר דרב לא ס"ל להא, אלא דאף מה שאינה בצרת צרתה ראויה למחשביה מ"מ תיקשי דהא אמרינן בסמוך, ואי לא ס"ל בהדדי חדא למעוטי דחבריה, והדר מקשינן לרב ולר"א ליתנינהו (במתניתין צרת סוטה ואילונית בהדי הנך) ומשני לפי שאינן בצרת צרתה א"כ לכל אחד מאי דלא חשיב דינא דידיה על כרחך משום דאינה בצרת צרתה וא"כ האיך אמרינן דמנינא למעוטי דחבריה הא בלא"ה לא מצי למחשביה.
רש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה וכו' וכל היכא דאמרי'. עי' לקמן דף כ"א ע"א וצע"ק.
דף ג:
לפי שאינה בצרת צרה. לקמן דף י' ע"ב.
שם צרת צרתה מנין כו' קשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו וצ"ע, ורש"י כתב כך ממש בדף ח' ע"ב ד"ה א"כ וכו' דלרבי דלא דריש לצרור דמ"מ צרת צרתה ידעינן כמו דידעינן צרת ערוה מן הקרא ולקחה דבעינן דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי, א"כ ממילא כשנפלה לו צרת ערוה מאחיו ונדחית ממנו נאסרת עליו עולמית משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה קרינן בזה ולקחה דאי בעי האי אסורה לו משום אשת אח וממילא צרתה היא צרת ערוה ממש וכנ"ל.
שם לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. עיין תשובת רשד"ם חלק יו"ד סימן רל"א.
רש"י ד"ה צרת ממאנת וכו' כדאיתא בפירקין. דף י"ב ע"א וצ"ע.
שם בא"ד גזירה משום בתו ממאנת. היינו דצרת ממאנת אסורה ליבם משום גזירה דצרת בתו ממאנת דאסורה כיון דלא מיאנה בחיי בעלה כמ"ש תי"ט במשנה ב'. ואולם אף דגם רש"י פי' כן בסוגיא (דף ג' ב') דבא למעוטי דאף דאסורה ליבום מ"מ בעי חליצה. מ"מ קשה לי הא להדיא מסקי' להלכה די"ב ב' דצרת ממאנת מותרת ליבום וא"כ בא למעט דאף דהממאנת אסורה ליבום מ"מ צרתה מותרת וצ"ע.
שם ד"ה מחזיר גרושתו וכו' שניהם אסורות להתיבם. עי' לקמן דף י"ב ע"א וצ"ע.
תוס' ד"ה לפי כו' כך צרתה פטורה. להדיא איתא בירושלמי ר"פ יו"ד דמסכתין דצרתה מותרת.
בא"ד וי"ל כיון כו' ק"ל דא"כ גם לרב י"ל למעוטי סוטה והיינו סוטה לגבי בועל אינה פוטרת צרת צרתה וצע"ג.
תד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' ותימה לר"י מנ"ל. תמהני על קושייתם הא בודאי גם לס"ד ידעי דאצריך קרא לצרתה אלא דלס"ד משמע מהברייתא דגם ערוה גופא למידי' רק מקרא וא"כ שפיר פריך הש"ס הא לערוה ל"צ ללמוד מקרא דאיך מצינו דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואי דלהכי למידי' ערוה מקרא למידק מיני' דבעלמא דוחה הא זהו אינו מוכח דאף אם גם בעלמא אינו דוחה ליכא יתור בקרא דהא אצריך לצרות וע"ז משני רב דהברייתא יליף מקרא רק לצרה וצע"ג.
בא"ד אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה ל"ת ול"צ קרא להיתירא. ק"ל דהא זהו אינו מספיק דדלמא להיתירא והיינו יבמה יבא עליה אפי' באחות אשה ועלה כתיב ולקחה כיון דלקחה נעשית כאשתו דאפי' שנייה דליכא עשה שרי כמו אשת אחיו דעלמא, והו"ל לתוס' לומר בפשיטות אי אמרינן דבעלמא עשה דוחה ל"ת וא"כ נהי דלהיתירא ג"כ צריך קרא לענין ביאה שנייה מ"מ לענין האיסורא נמי צריך קרא לגופי' לאסור ביאה ראשונה ושפיר דרשי' לאיסורא אבל אם בעלמא אין עשה דוחה ל"ת שבכרת ואתי' הקרא לדיוקא וגם הוי גזה"כ דבעלמא דחי והכא לא דחי נדרש להיתירא ולגופא ודוק.
דף ד.
בשומרת יבם הכתוב מדבר ולעבור עליו בשני לאוין. קשה לי על השמטת הרמב"ם והסמ"ג והחינוך לדבר זה דעובר בב' לאוין, והא כיון דקימא לן כרבנן דאנוסת אביו מותרת, ע"כ קרא דלא יגלה לשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין. ונלע"ד ללמוד מדברי רש"י לקמן (דף מ"ט ע"א) דלר"ש התימני דיש ממזר מחייבי כריתות מדסמיך ליה לא יבא ממזר, מה"ט גופיה לאו דלא יגלה בשומרת יבם של אביו כתיב לסמוך ללאו דלא יבא ממזר להורות דיש ממזר מח"כ, ולר' יהושע דאין ממזר אלא ממיתות ב"ד, וס"ל דלא יבא ממזר קאי על לא יקח איש את אשת אביו, ע"כ דלא יגלה אי דמיירי באנוסת אביו, אי בשומרת יבם של אביו, ולעבור עליו בב' לאוין (עיי"ש היטב) א"כ ע"כ הא דאמרינן בסוגיין ובר"פ נושאין דלרבנן בשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין, היינו לתרץ אם נימא דס"ל כר"י דלא יבא ממזר לא קאי עלה, אבל לפי ההלכה דקימא לן כר"ש התימני, אצטריך קרא דלא יגלה לגופיה, משום סמיכתו ללא יבא ממזר. וזהו לשיטת רש"י, אבל לתוס' שם הוא בהיפוך דלר"י אצטריך לא יגלה לאורויי דדוקא מולא יקח עד לא יגלה היינו חייבי מיתות ב"ד הוי ממזר דלא נילף לח"כ מהקישא דר"י אבל לר"ש התימני אייתר לא יגלה, דלאורויי דהוי ממזר מח"כ בלא"ה ידעינן מהקישא דר"י, אע"כ דאתי לעבור בב' לאוין, א"כ לדינא דקימא לן כר"ש התימני עובר בב"ל, וביש"ש (פי"א סי' ג') כ"כ לקושטא דמלתא דאתי לעבור בב' לאוין. ואולם קשה לי למ"ש היש"ש (שם סי' ב') שהקשה דמנ"ל דאשה ובתה לא מיירי גם מאנוסתו, ומה דמשני רבא דא"כ קרא דבת בנך מיותר דלמא לעבור בב"ל, ותירץ דס"ל לרבא דל"ש לומר לעבור בב' לאוין אם לא שתמצא כל שם בפ"ע. בת בנך לחוד ובת בתה לחוד, אבל אם איתא דגם מאנוסתו חייב משום אשה ובתה לא משכחת זה בלא זה עיי"ש, וקשה לי מהך דהכא בשומרת יבם ש"א דלא משכחת זה לחוד בלי שיהיה ג"כ משום אשת אחי אביו, ואף על פי כן אמרינן לעבור עליו בב' לאוין.
תד"ה דכתיב לא תלבש דא"כ לשתוק קרא מיני'. אף דאצטריך קרא ללמוד דמדאסר כלאים בציצית מוכח דקשר עליון דאוריי' מ"מ הא עכ"פ גוף הדין דלא לעשות כלאים בציצית נדע בלא"ה שאם קשר עליון דאוריי' אסור משום כלאים ואם לאו דאורייתא וליכא כלאים ממילא אסור לעשות בדרך שהוא כלאים. ודוחק לומר דקרא אתי' רק להורות דקשר עליון דאורייתא ולא לגוף הדין דסמיכות דאין לעשות כלאים ציצית. ולקמן ע"ב ד"ה ואמר רחמנא שפיר כתבו דהקרא אתי' דתעשה כלאים בציצית היינו דתעשה קשר עליון דהוי כלאים אבל לענין איסור שלא לעשות כלאים ל"ש כן וק"ל. (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו נ"י במס' ביצה דף י"ד ע"ב).
בא"ד כלאי' למאי חזי, ק"ל הא י"ל בפשוטו דפירכת הש"ס כיון דקתני במתני' שם רי"א אף לא מנעל לבן ולא קתני אף לא כלאי' מוכח דס"ל ג"כ דמשלחי' כלאים ולדידי' דס"ל דתפילין לא [הוה] מעשהז"ג וליכא הקיש' דרשי' הסמוכי' הכא לחומרא דנשים דישנם בכלאי' ישנם בציצי' וא"כ כלאים למאי חזי, וצע"ג.
ולענ"ד ראי' אחר' ממימרא דרב ברכות ד"כ המוצא כלאים בבגדו ויעויין בתוס' שם דלאו שאינו שוה בכל כבוד הבריות דוחהו אפי' בקום ועשה דילפי' מולאחותו, והרי רב סבר בברכות די"ד דאין אומרי' ויאמר בלילה הרי דס"ל דציצית הוי הז"ג וגם ס"ל לרב דתפילין הוה מעשהז"ג דאינו נוהג בשבת וי"ט כמ"ש תוס' מנחות ל"ב ע"ב ד"ה מאי קסבר, ואם כן [נקיש] דפטירי מכלאים והוי כלאים אינו שוה (בכלאים) [בכל] ואמאי פושטו בשוק ודוק.
דף ד:
תד"ה והא תנא דבי ר"י דליכא למימר דהכנף מרבה, והיינו דאף כל דתנא דבי ר"י לא קאי אציצית (ובתוס' יומא ע"א ב' כ' דקאי אכלאים) ותירצו דהכנף לאו ריבויא הוא, וביארו דבריהם ביומא [דף ע"א ע"ב ד"ה ואימא עמרא] דאו בגד הוי ריבוי אבל הכנף הוי רק כאילו כתיב הבגד, וקשה לי מדברי תוס' בדיבור שאח"ז וק' דבפרק במה מדליקי', והא מ"מ כי היכי דילפי' גבי שרצים דבגד הוי צמר ופשתן ה"נ ממילא גבי ציצית כיון דהכנף הוי כאילו כתב הבגד, וצ"ל דהך מילתא מבעל תוס' אחר, וצ"ע. אח"כ ראיתי דהמהרש"ל הק' כן וע' במהרש"א.
דף ה.
שכן ישנו בשאלה. עי' טורי אבן ר"ה דף כ"ח ע"ב ד"ה עובר.
תוד"ה מאי ללאו דהקפה וכו' ס' מגדילים לא ילפינן. וק"ל א"כ לדידי' מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. ובלא"ה יקשה כן בההיא דאמרינן שם אלא מראשו דהך תנא א"כ קיימינן השתא דלא ילפינן סמוכין להתיר כלאים בציצית. א"כ מנ"ל דקשר עליון דאורייתא. וצ"ע.
בא"ד דמזקנו לא הוי מוקמי' בכהנים וכו'. ק"ל דהא כי מסיק דילפי' מראשו דאידך תנא ע"כ הא דמוקי לזקנו בכהן ולא בישראל אף דמראשו לא ידעי' דמה לנזיר דישנו בשאלה היינו דס"ל דסתמא כתיב זקנו אפי' בכהן א"כ דלמא גם הך תנא דראשו דמוקי במצורע לחוד ס"ל הכי ואיתר ראשו ואתי נאם אינו ענין.
גם קשה לכאורה למסקנא דסוגיין דשעטנז הוי מופנה א"כ יקשה לתנא דראשו במצורע לחוד למה לי הא יש ללמדו מכלאים, ולפמ"ש תוס' בתירוצם ב' דמהכא נפקא לי' הקפת של ראש שמה הקפה ניחא הכל ולתירוץ א' קשה וצ"ע.
תד"ה ואכתי איצטריך וכו' ואר"י דלא דמי. עיין מכות דף ט"ו ע"א תד"ה אם כהן.
תד"ה שכן ישנו בשאלה ונראה דהוי כמו ב' כתובים וכו' ועוד אי ילפי' וכו'. ק"ל תינח לסוגי' דידן דלכ"ע ילפי' משעטנז וקרא דראשו במצורע לחוד אתי' לאורויי דהקפת כל ראש שמי' הקפה ניחא אבל לסוגיא דנזיר דתנא דראשו הנ"ל לא דריש כלל קרא דציצית והא דידעי' דבכל התורה עשה דחי ל"ת אתי' מראשו מכח אם אינו ענין לאינו שווה בכל דאתי' מזקנו בזה יקשה אי לא כתיב ראשו הוי ילפי' מזקנו וממילה דעשה דוחה ל"ת ועשה (דלא הוי ב"כ דמזקנו לחוד י"ל דאינו שוה בכל וממילה לחוד שכן נכרתו י"ג כריתות) ואצטריך ראשו להוכיח דלא נלמוד מזקנו ומילה ולעשותו ב"כ וכיון דאין למידי' מהם ממילא ליכא למילף כלל אף לל"ת גרידא וילפי' רק מראשו ושוב נימא דדוקא לאו שאינו שוה בכל וצע"ג.
דף ה:
יכול יהא כבוד אב ואם. עיין כתובות דף מ' ע"א תוס' ישנים ד"ה אי אמרה.
תוס' ד"ה כולה וי"ל דש"ה דלא בטלה מצותו. עיין שבועות דף ג' ע"א תד"ה ועל.
תוס' ד"ה טעמא כו'. לפר"י (לעיל דף ג'). צ"ל לקמן דף ח' ע"א ד"ה רבא.
דף ו.
יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת. עיין שבועות דף ט"ו ע"ב רש"י ד"ה אין בנין.
תד"ה טעמא וכו' בסה"ד ומפסח תמיד ומילה לק"מ וכו'. תמהני הא בפשוטו אף דהיינו יודעי' מדאצטריך כיבוד אב דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ ס"ד דפסח תמיד ומילה לא לדחי שבת שאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לענין זה ליכא למילף מדאיצטריך קרא דכיבוד אב דשאני התם דס"ד כיון דהוקש כבודם ל"ש לומר מאי אילמי' האי עשה מהאי עשה כמ"ש תוס' מקודם וצע"ג.
דף ו:
שומע אני בין בחול בין בשבת. עיין פסחים דף ע"ה ע"א תד"ה למעוטי.
שם לא ר' יוסי, תמוה לי כיון דאתי' כמ"ד מקלקל בהבערה חייב וכמ"ש תוס' ומה דאסמכ' מושבותיכם להבערה למידי' דללאו או לחלק, א"כ מה בכך דר' יוסי הא מ"מ אלו אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ידענו דאסור משום [הרציחה] עצמו דיש בו כרת ואייתר כל עיקר דמושבותיכם והו"ל לכתוב סתם לא תבערו, ללאו. וגם לפמש"ל (הג"ה עי' בתוס' בסמוך) דאתי' אף אם מקלקל בהבערה פטור דמ"מ אלו עיקר דדינא ליכא חידוש ל"ש לומר דכל עיקר מושבותיכם אתי לדין מקלקל בהבערה, ג"כ קשה דמה בכך דללאו יצאת הא מ"מ אלו אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ליכא חידוש בעיקר הדין דהא ממילא אסור משום [הרציחה] וצ"ע.
תד"ה טעמא דכ', וכל סוגי' זו לא אתי' כר"ש דלר"ש אצטריך ל"ת לאשמעי' דמקלקל בהבערה חייב, וכ"כ בשבת [דף ק"ו], תמוה לי הא בפשוטו ניחא דאף אי מקלקל בהבערה פטור ידענו דהבערת ב"כ אסור בשבת דהא ממילה ידענו דמקלקל בחבורה חייב וא"כ ממילא כל רציח' אינו דוחה שבת, א"כ נהי דילפי' מקלקל בהבערה חייב מדאסמכ' קרא ממושבותיכם גבי הבערה וכמ"ש תוס' אח"כ היינו אם עכ"פ עיקר הקרא אתיא לאסור מיתות ב"ד בשבת ואסמכ' להבערה לאשמעי' דגם משום ההבערה אסור דמקלקל בהבערה חייב, אבל אלולי דעשה דוח' או דאתי' מק"ו אייתר עיקר הדין דמושבותיכם וצ"ע.
דף ז.
לאו ל"ת חמור מיניה. עיין רמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת.
תוס' ד"ה לפי כו' דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש. עיין תשובת רשד"ם ח"א סימן ל"ג.
דף ז:
תיתי במה מצינו. עיין יומא דף מ' ע"ב תד"ה מה במקום.
שם במה מצינו מאשת אח. בתוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה לא תעשה שיש בה כרת היה להם הגי' פה תיתי אחות אשה מאשת אח.
שם מוטב יבא עשה (דפסח) שיש בו כרת וידחה לעשה שאין בו כרת (ויכנס הטבול יום להר הבית להכניס ידיו לבהונות לטהר לאכול פסחו לערב). ואין זה דומה לערל הזאה ואיזמל, דהעמידו חז"ל דבריהם במקום כרת, דהתם אלו היה דאורייתא לא היה מותר, דמכשירים אינו דוחה שבת, ואמרו חז"ל ששבות דבריהם יהיה כוחו כאלו הוא דאורייתא, משא"כ הכא דאף בטמא דאורייתא עשה דפסח דוחה אותה כיון דליכא כרת אלא בעשה, וכדאיתא להדיא בזבחים (דף ל"ג) רבינא אמר לענין מלקות אתמר, וכנראה ג"כ מדברי תוס' (ד"ה ור"י וכו') דהיה מקום לומר דתנא דברייתא ס"ל דהוא דאורייתא, ואפ"ה פסח דוחה אותה, וא"כ ל"ש שיעמידו דבריהם דמה בכך שיעמידו ויהיה כטמא דאורייתא, הא גם בדאורייתא ממש פסח דוחה אותה. ובתוס' ד"ה מוטב דחקו בזה, ותמיהני, (אב"ה עיין בחי' אאמ"ו נ"י במועד קטן דף י"ד ע"ב). [ועי' חי' פסחים דף צ"ב].
תוס' ד"ה רבי יוחנן אמר וכו' דרבי יוחנן כמתני' דכלים. וכן ראיה ממתני' פ"א מ"א דתמיד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים. (ועי' מ"ש רבינו להקשות בחי' פסחים דף צ"ב).
דף ח.
היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, על קושית רומעכ"ת דמזה יש להוליד דין אף דכבר חלה הזיקה עליה ועל צרתה אם אח"כ נעשית לו ערוה אמרינן ג"כ כמו שממנה פקעה הזיקה כך מצרתה זו, דכיון דמוקי קרא דעליה בכה"ג ממילא גם לצרור עלה קאי, משמע דגם לצרור עלה קאי, ואף דאיכא בסוגיין עוד שינויא אחרינא, מ"מ משמע דלענין דינא לא פליגי, לפי זה יקשה מתני' (דף י"ג ע"א) שש עריות חמורות מאלו אשת אחי אביו הא משכחת לה בנשא מת ומת, ואח"כ נשא אותה אחי אביו דמותר בה שהיא לו אשת בן אחיו, נמצא דעתה נעשית ליבם ערוה שהיא עתה אשת אחי אביו ופוטרת צרתה, ויהיה מוכח מכאן דאין קדושין תופסים ביבמה לשוק ואינה אשת אחי אביו, לפ"ז יקשה מסוגיא דיבמות (דף צ"ב ע"ב) ולאו משנתינו היא זו וכו' אמינא לך רבי עקיבא היא, הא מ"מ נפשט ממתני' דשש עריות הנ"ל, ובזה ליכא למדחי רבי עקיבא היא, דהא כתבו תוס' (דף י' ע"א) ד"ה לר"י נמי דמתני' זו ס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין דשאר עכ"ד.
לכאורה הו"ל למעכ"ת להקשות בחזקה יותר לשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט, דמספקא ליה אם קדושין תופסין ביבמה לשוק, הא מכח קושיא הנ"ל מוכח דאין קדושין תופסין, אמנם בזה י"ל דבגווני הנ"ל הא בלא"ה ערוה ליבם מצד איסור אשת איש, ומתני' רצה לומר דלא משכחת מצד ערות אשת אחי אב לחוד, ואי דמשכחת דאח"כ מת ג"כ אחי אביו שנשאה דמצד איסור א"א הותרה עתה ליבם, דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, חוזרת להתירה הראשון כדאיתא לקמן (דף מ"א ע"א) ואסורה רק מחמת איסור אשת אחי אב, הא י"ל דשמואל לשיטתיה דסבר שם דלא אמרינן חזרה להתירה הראשון, ורב דס"ל שם דחזרה להתירה הראשון הא ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה לשוק, ולזה קושייתו דמר רק על ר"י, דאמר ולא משנתינו וכו', דלר"י לשיטתיה דסבר ביבמות שם דחזרה להתירה הראשון, נפשט הדין ממתני' דששה ערות הנ"ל, ואם כך כוונת מעכ"ת נ"י אין הקושיא חזקה כ"כ, דר"י שאל לר"י דאמר בחבורה נשנית דהיא מלתא דפשיטא כיון דמפורש כן במשנה, ואלו ממתני' הנ"ל אין ראיה רק ע"י ההקדמת הדין דחזרה להיתרה הראשון, וזה בודאי אינו פשוט כ"כ עד דלא נצטרך לאמרו.
אמנם באמת לקושטא דמלתא הקושיא גם על שמואל דאמאי מספקא ליה ביבמה לשוק אם תופסים בה קדושין הא נפשט ממתני' הנ"ל, דמה שכתבנו דבלא"ה היא ערוה משום א"א ופוטרת צרתה, זהו ליתא למ"ש תוס' לקמן (דף ט"ז ע"א) ד"ה בני צרות דאיסור א"א אין מפקעת זיקה אי מטעם דבידו להתירה בגט, אי מטעם דגזה"כ הוא לא תהיה אפילו ע"י הוי', א"כ צריכים למיתי עלה רק משום ערות אשת אחי אב.
אך מעיקרא לק"מ דהא מבואר בסוגיא (דף י' ע"א) דהא דלא חשיב אמו בט"ו עריות דאתי' כר"י דאנוסת אביו אסורה, ואי בעבר ונשאה דאי לא קתני, ועי' תוס' שם דאף בקדשה לחוד, מ"מ אסור מדרבנן, והוי ג"כ בכלל דאי לא קתני וא"כ ממילא ליתא לקושיית מעכ"ת, דהא בהך גווני נשאה אחי אביו באיסור יבמה לשוק ודאי לא קתני, ואף דנשואי המת לא היה באיסור, מ"מ הא אמרינן שם אחותו דאסורה לא קתני.
אך עדיין יקשה קצת דמ"מ ללוי דתני במתני' דיליה אמו וחשיב דאי, ואמאי לא חשיב ג"כ אשת אחי אביו ובגווני הנ"ל, ולומר דלוי חשיב רק דאי דרבנן ואמו מיירי בקידשה לחוד ונישאת דקתני בברייתא לאו דוקא, הא זהו נסתר מדפרוך ר"ל לר"י שם לקמן (דף י' ע"ב) ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וכו', הרי גם דאי דאורייתא קתני, ומ"מ ג"ז לק"מ, דהא חזינן דלוי גם כן תני שש עריות חמורות אלו, והיינו ע"כ דאמו דחשיב היינו דע"י היתר בלא דאי לא משכחת לה, ולענין זה חמורות מאלו, אלא דלוי בחשבון דט"ו נשים דפוטרות צרותיהן הוסיף ג"כ אמו דמשכחת ע"י דאי, וכיון שכן במתני' דשש עריות דחשיב אשת אחי אביו ניחא גם ללוי דחמורות דלא משכחת בלא דאי כמו דחשיב אמו, ולא יקשה רק דהו"ל להוסיף ג"כ במתני' דט"ו עריות אשת אחי אביו כמו דהוסיף אמו, וזהו לא קשה מידי, דהא לא משכחת בצרת צרתה דלכל אחי' אסורה צרתה משום צרת אשת אחי אביו ופשוט.
והנה כ"ז כתבתי לדעתו דמר, אבל באמת כמחכ"ת שגג בזה להוליד דין מה דמפורש להדיא בהיפוך בתוס' לקמן (דף כ"ו ע"ב) ד"ה חליצה פסולה שכתבו דבב' אחיות שנפלו לפני היבם ונשא אחת מהם, דאע"ג דאסור בצרת האחרת כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו, מ"מ חליצה בעי מדאוריית' שאינה צרת אחות אשה, כיון שכבר לא היתה אחות אשה שמת בעלה עכ"ל, הרי להדיא דזקוקה לו מדאוריית', כיון דבשעת מיתה לא היתה צרת ערוה, ואף ביבום מותרת לו מדאוריי' אלא דמדרבנן אסור כמו קרובת חלוצתו, ומה דמוקמי' קרא עלי' בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, היינו על הערוה גופא, דלזה אצטרך הקרא דעלי' אבל מ"מ קרא דלצרור לא מיירי בזה דלא מקרי צרתה אלא כשהיתה עמה ביחד צרות בחיי בעלה, וזהו ברור.
תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וי"ל דרבא לית ליה דעולא. עיין טורי אבן מגילה דף ג' ע"ב ד"ה מולאחותו.
בטורי אבן מגילה דף ג' ד"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים דף ל"ב דרבא ס"ל דביאה במקצת ש"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ"ד במחכ"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש"ב יקשה קושית הש"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולה הואיל והותרה. ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס"ל ל"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס"ל לרבא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתברא היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י"ל באמת דמה"ט הוא דרבא ס"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה ועל קושית הש"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש"ב וא"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ"פ צ"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט"א צ"ל כן וגם צ"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכנ"ל.
מ"ש מר אחי נ"י על קושית הט"א מגלה (דף ג') דנזירות הוי כנשבע להדיא שלא יטמא למתים. לענ"ד אינו נראה כן דאל"כ בעובר ומטמא ושותה יין לחייב קרבן כדין עובר על שבועה. א"ו דאינו ענין שבועה רק שמשוה לגופו להיות נזיר וכנשבע להיות נזיר ואחר שגופו נזיר חלה עליו דיני נזירות כאשר צותה התורה עליו. וא"כ עדיין שייך בזה הואיל והותרה הותרה.
ודברי הט"א באותו ענין נפלאו ממני מאד במ"ש גם מה שתי' עוד דרבא לית ליה דעולא דס' דביאה במקצת שמה ביאה וכו' משמע דלא פליג אדעולא וכו' ומחוורתא כדפרישית וכו' והוא תמוה מאד דאם כמסקנתו דרבא דלא אמרי' הואיל גבי היתרא ממילא מוכח דפליג בהא על עולא לענין ביאה במקצת דאל"כ ישאר לרבא פרכת הש"ס בזבחים על הברייתא דראה קרי איך יכנס למקדש הא יש בו כרת.
ובעיקר קושי' הט"א שהוסיף לבאר דאף לתירוצם דתוס' יבמות דרבא ס"ל דדוקא בבעל קרי דשם טומאה אחת היא, מ"מ לפ"מ דקאמר סתמא דגמרא דאצטריך לנשא מת ומת מאי איכא למימר. לענ"ד זהו הכלל לכ"ע דבב' ענינים ממש ל"א הואיל והותרה אלא דלענין אשת אחיו ואחות אשה דכל עריות כיון דכללינהו הקרא לענין כרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות ומסברא היה כמו חלב וחלב לחייב בהעלם כולם רק חטאת א' אי לאו דיצא כרת באחותו לחלק מש"ה מקרי שם א'. ורבא ס' דמ"מ מקרי שני שמות או כאידך תירוצא דתוס' דרבא ל"ס לדעולא ויש להסביר את זה דמצינו כזה ביבמות בתוס' (בדף לב ע"ב) ד"ה איסור כולל עיי"ש. והיינו דסתמא דגמרא ס"ל דא"א ונעשית חמותו הוי כולל דמגו דאתסר בשאר עריות דס"ל דכל עריות מקרי שם א' וכסתמא דתלמודא דהכא דאצטריך קרא לנשא מת ומת. ולמסקנא אמרי' דלא הוי כולל דלא מקרי שם א' וכדס"ל לרבא. אבל לענין כהן ונזיר דמקרי ב' שמות לגמרי ל"א הואיל והותרה [ובאמת ק"ל מה"ט במ"ש רש"י חולין ק"א בההי' דשבת ויה"כ דיה"כ לגבי שבת הוי כולל דמגו דאתסר באכילה אתסר במלאכה הא למסקנא דיבמות מוכח דבב' שמות לא הוי כולל. ובהכרח צ"ל דלס"ד זו דחולין היה מוכרח באמת כס"ד דיבמות. והוא סותר לדבריי הנ"ל דבב' שמות לגמרי בודאי לא הוי כולל. ויש לדחות].
ובאמת בזה אמרתי ליישב מה דהיה תמוה לי וכדומה מצאתי לימים הרבה אח"כ בשאגת אריה בסוגיא דיבמות (דף לד) ומאן האי תנא וכו' דמאי ראי' מר"מ לענין ב"א הא פשיטא היכא דאפי' בזא"ז היה חייל לא גרע במה שהוא בב"א וא"כ בשבת ויה"כ דאפילו בזא"ז מצי חייל ביה"כ לגבי שבת הוי כולל. ושבת לגבי יה"כ הוי מוסיף כמ"ש רש"י חולין הנ"ל. כדמוכח להדיא מאותו סוגיא דהיה ס"ל דל"א איסור ב"א ורק כולל אמרינן. ומש"ה חייב ב' משום שבת ומשום יה"כ. אבל איסור ב"א בעלמא בלא כולל ומוסיף היכי מוכח מר"מ דסבר כן. ולפי הנ"ל דסוגיא דיבמות הנ"ל קאי למסקנא ויה"כ לגבי שבת לא הוי כולל כיון דהוא מב' שמות.
מ"ש אחי נ"י על דבריי דגם אם קבלת נזירות לא הוי כנשבע להדיא שלא לשתות יין אלא שקיבל עליו להיות נזיר. מ"מ כיון דלוקה ב' משום לאו דנזירות ולאו דבל יחל אמאי מפטר מקרבן הא כיון שקיבל עליו לנהוג במצות נזיר שמוזהר שלא לשתות יין הרי הוא כעובר שבועה במזיד משום דעבר על ב"י וחייב קרבן על שגגתו. באמת אף אם יהיבנא כן מ"מ על מה שאני בדברי הטורי אבן אשר העמיד אחי הגנ"י דבריו עליו דל"ש ביה כיון דהותרה הותרה כיון דמשום שבועה אתי' עלה. ולענ"ד לא דהוי כנשבע שלא לשתות יין אלא דקיבל עליו להיות נזיר ולהיות זהיר במצות נזיר ואם עובר על לאוי נזירות עבר ג"כ על שבועתו ליזהר במצות נזירות. וכל שאנו מתירים לו משום לאוי נזירות ואמרי' הואיל והותרה הותרה. לא עבר על שבועתו דהא נהג במצות נזיר כראוי דכך הדין דבמקום שהותרה הותר גם לאו נזירות וכללא הוא דכל היכא דהותר לו לאו נזירות לית ביה משום שבועה. ובנזיר (פח ע"ב) אמרי' מה לי חד לאו גבי מת מצוה מה לי ב' לאווין. והו"ל לומר מה לי תרי לאו מה לי ג' לאוין דהא בנזיר הוי ב' לאוין דלא יחל ולאו דלא יטמא. א"ו דכל דמתירים לו משום נזירות גם לאו דבל יחל ליכא. ואולם לקושטא דמלתא לענ"ד ברור דנזיר ששתה יין בשוגג לא מחייב קרבן ולא אשתמט שום פוסק לומר דחייב קרבן והטעם דקבלת נזירות לנהוג דיני נזירות לא הוי כנשבע להדי' רק בקבלה בעלמא וילפי' בריש נדרים מהיקישא דנזיר לנדרים מה נדרים עובר משום ב"י וכו' וההיקש רק לענין ב"י אבל לא דמחייב קרבן דבנדר ג"כ ליכא קרבן.
דף ח:
רש"י ד"ה א"כ דהאי כו' (עי' מ"ש לעיל ב' א').
דף ט.
תוד"ה מה (עי' חי' מכות די"ג).
דף י.
תוד"ה לר"י וי"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן. עי' סוטה דף מ"ד ע"א אפי' תימה ריה"ג כדרבה וכו' ואם איתא דאיסור דאורייתא הוא א"כ ישאר הקושיא הא הוא ירא מעבירה שבידו, דהא אפי' עבירה דרבנן חוזר מעורכי מלחמה לריה"ג מכ"ש באיסור דאורייתא אף שאין בו לאו אבל איסור דרבנן י"ל דיש בו. וע' תוס' יבמות דמסתפק בזה וכתבו ושמא אסור מדרבנן, וגם ע"ז יש לפקפק קצת מסוגיא דסוטה הנ"ל אבל עכ"פ זהו ברור מסוגי' הנ"ל דאין בו איסור דאורייתא. (ועי' תורעק"א שם אות כ"ט).
דף י:
לפי שאינה בצרת צרה. לעיל דף ג' ע"ב.
דף יא.
וח"א בעשה (עי' חי' כתובות דף ל').
שם א"ר צרת סוטה אסורה כו' בנמו"י כתב א"ה ברצון מיירי באשת ישראל ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה, ובב"ש סי' קע"ג סק"י תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות דף נ"ה וא"צ חליצה, ואני העני בעניי לא ידעתי הא בסוטה ו' א' אמרינן אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון ואע"ג, (ועי' חי' סוטה דף ב' ע"א).
שם ודקארי לה מאי קארי לה. כתובות ט"ז ע"א וש"נ.
דף יא:
דאמרי' ק"ו כו'. עיין לקמן פ"ד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא.
תוד"ה מאי כו' דאם בא וכו' לוקה. עיין לקמן ס"ט ע"א תד"ה כי תהיה.
תוד"ה א"ל וכו' כרבנן. עיין לקמן ל"ה ע"ב תד"ה כ"ע לא פליגי.
תוד"ה או היא וכו' שלימה פוטרת. עי' לק' כ"ו ע"ב תוד"ה וחליצה פסולה.
דף יב.
אמר רב אסי צרת איילונית אסורה (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף צ"א ע"ב).
שם אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה. בנמוקי יוסף הביא בשם ר"ת וזה לשונו, "כתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעי וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן כו' קטנה שמא תמצא איילונית, וא"א דלא בעי גיטא כלל תתיבם ממנ"פ, דאם תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושרייא ליה, אבל אי בעי גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן עכ"ל". ותמיהני כיון דרצונו לומר דאף לר"א מוכח דאיילונית א"צ גט, מ"מ י"ל דרבא פליג עליה בזה וס"ל דצריכה גט, א"כ יש לנו לומר ביותר דלרבא גם מדאוריייתא צריכה גט, די"ל דס"ל דמום דאיילונית הוי כשאר מומים, דאמרינן דהוי ספק דאורייתא אי קפיד אי לא, וכמ"ש הרמב"ם (עיין בב"ש סימן ל"ט ס"ק ז') ויתישב עוד יותר ההיא דקטנה דאינה מתיבמת לר"מ משום שמא תמצא איילונית, ופגע בספק ערוה דאורייתא.
תמוה לי דהא י"ל דגם מדאורייתא צריכה גט כמו בכל מומי' דאמר רבא בכתובות דהוי ספק, וצע"ג.
דף יב:
ג' נשים משמשות במוך. במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה. לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף ע"א ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף ע"ב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל. (ועי' תשו' ח"א סי' ע"א).
הנ"י הביא פירש"י דמשמשת במוך היינו דמותר לשום מוך קודם תשמיש, והנ"י הקשה עלה, דא"כ כי אמרינן קודם זמן זה משמשת כדרכה, היינו דאסורה לשמש במוך, ואמאי כיון דאין מתעברת כל עיקר אין כאן השחתת זרע, ולזה דחה פירש"י אלא דמשמשות במוך היינו דמחוייבות בכך.
ודברי הנ"י צריכים ביאור דממנ"פ אם הי' ס"ל בכוונת רש"י דהוי כמשמש על עצים ואבנים, ממילא ליתא להקושיא כלל, דמה בכך דאינה ראוי' להתעבר הא מ"מ הוי כמשמש על עצים ואבנים דלאו דרך תשמיש הוא, ואי דרצון הנ"י לדמות דתשמיש בענין דאינה יכולה להתעבר יהי' ג"כ לאו דרך תשמיש ודומה לשימוש במוך, א"כ אמאי נקט הקושיא דמקודם לזה אמאי אסורה במוך, בהיפוך הו"ל להקשות דגם בלא מוך תתסר כל קטנה ואיילונית וכמו שהקשו תוס'.
ולזה נראה ברור בכוונת הנ"י דלא ס"ל בכוונת רש"י דהוי כמשמש על עצים ואבנים והאיסור על הבעל, אלא דאיסור משום לתא דידה דשימת מוך שם הוי השחתת זרע, ועל הבעל ליכא איסורא דמ"מ הוי דרך תשמיש, אלא דהיא במה שמשימ' המוך שם אף דמכינה ומנחת שם קודם תשמיש מ"מ מקרי השחתת זרע, וס"ל לרש"י דהיא מצווה על השחתת זרע כמ"ש הר"י, או דס"ל לרש"י דהיא אינה מצווה על זרע דידה אבל מ"מ היא מצוות שלא להשחית זרע שלו כמ"ש הראשונים, וכדמשמע לשון רש"י בכתובות מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע דהאיסור בגדולות משום הנשים דהן משחיתות זרע, ולזה שפיר הקשה הנ"י דהשחתת זרע שייך בזרע שראוי להתעבר אבל קודם הזמן ההוא דאינה יכולה להתעבר לא שייך איסור השחתת זרע, ולפ"ז לשיטת רש"י דהיא מצווית על השחתת זרעו גם במוך אחר תשמיש אסורה, והנ"י סתר רק היכא דאינה ראויה להתעבר לא שייך השחתת זרע, אבל בגדולה בראויה להתעבר ס"ל כרש"י דמצווית על השחתת זרעו, ובריטב"א בחידושיו כתב ג"כ כדברי הנ"י, ומסיים להדיא, לפ"ז מה דקתני פחות מכאן ויתר מכאן משמשת כדרכה, היינו הפחות מיכן מותרת לשמש כדרכה, וביתר מיכן מחוייבת לשמש כדרכה, והיינו משום דבגדולה דראויה להזריע אסורה להשחית זרעו.
גם הרמב"ן ורא"ה ותלמיד הרשב"א והריטב"א, הובאו בשיטה מקובצת כתובות, כתבו תחילה בכוונת רש"י דאסורה ליתן מוך קודם תשמיש דהיא מצווית שלא להשחית זרעו, ועלה הקשו דא"כ מאי טעמא דרבנן דס"ל משמשת כדרכה הא עכ"פ א"א לה להתעבר ולהוליד כדאיתא פ"ק דיבמות, אלא דמן השמים ירחמו שלא תתעבר וא"כ דאין ראוי להזריע אין כאן השחתת זרע, והיינו ג"כ כעין קושיית הנ"י הנ"ל, אלא דהנ"י נקט על פחות מיכן והם נקטו הקושיא על חכמים והכל מטעם אחד, דבאינה ראוי' להזריע ליכא השחתת זרע, ולזה העלו דמשמשת כדרכה בפחות מיכן, וכן לרבנן בשנת י"ב מותרות. בכל הסוגיא דג' נשים עי' תשו' ח"א סי' ע"א ע"ב.
תוס' ד"ה דאפילו וכו' דהא מודה ר"י כשבעל ונראה ליישב קושייתם דכיון דהיא עדיין קטנה ומחזקי' דודאי לא תתעבר ותלד וא"כ אף דבביאה זו נתעברה וילדה ונעשית גדולה מקודם הזמן נערות דעלמא והיא ממיעוטא דמיעוטא, מ"מ הוא כשבעל לא בעל לשם קידושין דהא היא בחזקת קטנה דלית בה קידושין, וכתבתי מזה בש"ע (סי' קנ"ה והועתק לפנינו).
אבה"ע סי' קנ"ה סעיף כ"א. שאם הי' ידוע שהי' לה ב' שערות קודם שבא עליה הוי קידושין גמורים שודאי בעל לשם קידושין. מסתפקנא לדינא בבעל תוך שנת י"ב ונתעברה וילדה דאיגלאי דבשעת העיבור היתה גדולה כמ"ש הרמ"א לעיל סעיף י"ב בהג"ה אם נימא ג"כ דהוי ודאי קידושין, כמו בא עליה אחר שגדלה, או כיון דעיקר הטעם דדיינינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין א"כ י"ל זהו דוקא אחר י"ב שנים דאז מסקא אדעתיה דאולי הביאה ב' שערות ובידו לעשות ביאות דידיה דרך אישות לקדשה, משא"כ בבעל תוך י"ב, כיון דבאמת לא חיישינן כלל שהיא גדולה, ומשום שהיא מיעוטא דמיעוטא, וכמ"ש בנ"י פ"ק דיבמות, א"כ לא עלה על דעת הבעל כלל לבעול לשם קידושין, דהא מסתמא עדיין קטנה היא ולא מיתפסא בה קידושין.
ולכאו' מסתבר כפי צד השני דלא אמרינן בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אך העומד לנגדי דברי תוס' יבמות י"ב ב' ד"ה ואפי' לר"י, וא"ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים וכו' דהא מודה ר"י כשבעל [מכאן חסר בכת"י].
[תוס' ד"ה דאפילו לר' יהודה וכו'. [משום דבעיי לאוקמיי כו'], ואף לפרש"י במתניתין דחמותו היינו שהיתה לה בת מאיש אחר ונשאת לאחיו וא"כ גם לר' יהודה לא משכחת מיאון, היינו דרש"י פירש כן כדי לאסוקי אף לר' עקיבא דס"ל דחמותו לאחר מיתת בתה אינה בשריפה עיי' בהמרש"א בריש פרקין, והכא בעי לאסוקי אף אם ר' יהודה ס"ל כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתה בשריפה והיה משכחת לה חמותו ממאנת בקדש את בת אחיו. וביותר י"ל דר' יהודה בודאי לא סבר כר' עקיבא דהא ר' עקיבא יליף לה מקרא דישרפו אותו ואתהן דאתהן היינו בזמן ששתיהן קיימות ואלו ר' יהודה דרש לקמן דף צ"ה לענין דאם בא על חמותו דפוסל את אשתו עיי"ש.]
דף יג.
ורב זביד אמר אין בנים בלי סימנים (ומש"ה לא מצינו חמות ממאנת דאף דאפשר דילדה בתוך שנת י"ב לא תמאן דהוי סימנים גמורים, דס"ל לרב זביד ת"ז כלאחר זמן דמי) ונבדוק, חיישינן שמא נשרו משום צער לידה. כתבו בתוס' דלאו דוקא נקט צער לידה, דה"ה נמי משום צער עיבור חיישינן, דאלת"ה תיקשי נבדוק קמי לידה, ואם לא ימצאו סימנים לא ניחוש לשמא נשרו דאכתי ליכא צער לידה. רצונם בזה דתיקשי דאכתי מצינו חמות ממאנת, דכיון דשעת עיבור גרים לחששא דהביאה סימנים (וכמ"ש התוס' ד"ה רב זביד) א"כ היכא דנבדקה אחר העיבור וידענו דלא הביאה סימנים ממילא גם אחרי הלידה, יכולה למאן. דמה"ת לחוש דהביאה ואח"כ נשרו בשעת הלידה וא"כ משכחת לה אם נבדקה אחר העיבור וקידש להבת אחר הלידה, ואח"כ מיאנה החמות, כתבתי כל זה משום שראיתי מ"ש הנ"י על דברי תוס' אלו, וזה לשונו, וזהו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דבהוכר עוברה מקודשת, ואם לא היו לה סימנים מצינו חמות ממאנת. ונוראות נפלאתי, דמעולם לא היתה כונת התוס' בשקידש להבת בעודה מעוברת, אלא כונתם שהקידושין והמיאון היה אחר הלידה דאחרי שנבדקה אחר שעה שהיה גורם שיבואו הסימנין ומצינו דלא באו, שוב גם אחר הלידה יכולה למאן. וכן מוכח דזה כונתם ממ"ש אח"כ, ואי היה מפרש מילתא דר"ז דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר, ואי כדברי הנ"י אדרבא היה הקושיא יותר חזקה דמשכחת חמותה ממאנת שקידשה בעודה מעוברת.
ובדברי הנ"י הנ"ל קשה לי, במ"ש בד"ה משום צער לידה, כתבו תוס' דצער לידה ל"ד אלא צער עיבור וכו', וזה לדעת הרמב"ם וכו', ולא זכיתי להבין, דאיך תלי זה בהרמב"ם, הלא קושיית תוס' בפשוטו כיון דהחזקה דלא מעברה בלא סימנים, א"כ בבדקו אותה אחר העיבור, דלא שייך נשרו קודם צער לידה חזינן דזו נתעברה כשהיא קטנה ויצאה מחזקה, ממילא כשקדשה אחר הלידה עדיין יכולה חמותה למאן, דעדיין היא קטנה ופשוט, וצ"ע. (ועי' חי' קדושין ס"ב).
שם רב אשי אמר סברא היא. עיין לעיל דף ב' ע"א תד"ה עד סוף.
שם נשואין הראשונים מפילים. לקמן דף פ"ד ע"ב.
שם ה"נ משעת נפילה. עיין לקמן דף כ"ט ע"א תד"ה אי כרבי אלעזר.
רש"י ד"ה ב"ש כו' דלית להו הך דרשא דלצרור תמוה לי הא בסוגיא אמרי' מ"ט דב"ש דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה. ובתוס' הקשו דמאי קבעי ליה מ"ט דב"ש דלמא מוקי ב"ש קרא דלצרור לכדר"ש וקרא דעליה דעליה לכדרבי ותירצו משום דמסתבר יותר לדרוש לצרור לענין צרתה, עכ"פ הרי חזינן דהגמרא ס"ל דלב"ש יש קרא להתיר צרת ערוה וצ"ע.
דף יג:
רש"י ד"ה וב"ה פוסלים. בסופו, אסורה לכהונה. וכן נפסלות מתרומה דבי נשא ע' לקמן ספ"ג ובמ"ש בגליון בפרק י' משנה א' בתי"ט ד"ה מן המעשר.
שם תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' דלמא מוקמי לצרור וכו'. ק"ל על לשונם הזהב דלמא ולא הקשו ביותר דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ דרשינן לצרור לכדר"ש ועליה לכדר' וצ"ע.
בא"ד וא"ת כו' דילמא כו', תמוה לי דנקטו בקושייתם בדרך דלמא דריש לצרור כר"ש אמאי לא האלימו קושייתם ביותר דהא גם לפי האמת דס"ל לב"ש דצרת ערוה מותרת יהיה מאיזה הטעם שיהיה מוכח דלצרור כר"ש ועליה כר' א"כ מאי פרכינן מ"ט דב"ש וצ"ע ובאמת תמוה לי כיון דע"כ ב"ש ס"ל דלצרור לכדר"ש והיינו בנפלו לפניו ב' אחיות מב' אחים כיון דנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהיה לו לקוחים אפילו באחת מהן והא במסכתין במשנה ה' פ"ג שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות וכו' בש"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ומשמע בסוגיא דשם דף כ"ט דזהו משום דס"ל לב"ש דמאמר קונה לדחות לצרה לגמרי. א"כ משמע דבלאו מאמר או אם מאמר היה דוחה ומשייר היתה צרתה אסורה להנשא קודם שכנסה היבם לבעלת המאמר והא בלאו מאמר ג"כ מותרת מקרא דלצרור כר"ש ואתי המאמר רק להתיר אשתו ולא לדחות צרת' וצ"ע. והנה לפי שינויא דרבא בסוגי' די"ג ב' דטעמא דב"ש דמתירים צרת ערוה משום דאם נשא חי ואח"כ נשא מת לא אתי אשת אח וחל על אחות אשתו והוי כצרת ערוה שלא במקום מצוה ואם נשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי אחות אשה וחייל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה. ולפ"ז היה הדין דאם ב' האחים קדשו לב' האחיות בב"א כגון דאביהם קיבל קידושים מהן בב"א וקידש להם בנותיו או דעשאו שליח לקבלה באמת פוטרת צרתה ואף דדוחק לומר כן דהא מתני' סתמא קתני דב"ש מתירים צרת ערוה. מ"מ הא ע"כ טעמא דרבא היכי דאתו בב"א מודו ב"ש ושבקיה למתני' דדחיק ומוקי אנפשיה דלאו בכל גווני מיירי וא"כ י"ל דלב"ש אתי לצרור לפטור צרתה בכה"ג. (ועמש"כ לק' כ"ט ב).
דף יד.
ודקארי לה מאי קארי לה. כעין זה כתובות ט"ז ע"א ול"ו ע"א.
דף טו:
רש"י ד"ה היא עצמה מתחללת ועמיו היינו אשתו. עיין לקמן דף ס"ט ע"א ברש"י ד"ה מקיש זרעו.
תוס' ד"ה מה לאלמנה וכו' וי"ל דר"י ס"ל כר"ע. עיין לקמן דף מ"ז ע"א תד"ה נאמן.
דף טז.
בני צרות אני מעיד לכם. עיין לקמן דף פ"א ע"א תד"ה לימא ודף צ"ב ע"א תד"ה אבל חכמים.
שם בני צרות (ערוה שנשאת לשוק) אני מעיד לכם (דכשרים אף לב"ש דלית ליה דרשא דלצרור, וסבר דצרת ערוה זקוקה ליבום). וא"ת מעדותו של ר' יהושע תפשוט מה דמספקא ליה לשמואל אי קידושין תופסין ביבמה תפשוט דאין תופסין, דא"א דתופסין פשיטא דכשרים דהא מיד כשקידשה פקע ליה זיקה כמו שומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין היבום, תירצו בתוס' בשם רב יצחק, דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר, דלהכי אפקה בלשון הויה. תימא הא לרב ודאי א"א למדרש הקרא הכי, דהא סבר אין קידושין תופסין ביבמה, ובאמת אין לה הויה ולא משכחת לה ע"י הויה אלא דהוא דריש להקרא דלא תהיה כפשוטו שלא יהיה בה הויה, וא"כ לרב ישאר פרכת הש"ס סוף פרק יש מותרות דלא יהיו מתים כחיים לפוטרה מיבום, (דאם היה לה בן בשעת מיתת הבעל ומת הבן תהיה מאז זקוקה ליבם) ומה דמשנינן דרכיה דרכי נועם, והיינו דאם תנשא וימות הבן תצטרך חליצה ותתגנה לבעלה (וכמו שפירש"י ז"ל) זהו ל"ש לרב, דהא לא תצטרך חליצה תחת בעלה, דבעידן שנתקדשה דהיה הבן חי ולא היתה זקוקה ליבם תפסו הקידושין, ואח"כ כשמת הבן והיא תחת בעלה לא חל הזיקה כיון דהיא ערוה משום א"א, וי"ל דלאותו ס"ד גם לרב אפשר למדרש לא תהיה אפילו ע"י הויה, ובגוונא זו דמת הבן תחת בעלה השני.
ועדיין קשיא כיון דלפי האמת דמתים כחיים ע"כ לא דרשינן קרא בהכי אלא מפרשינן כפשוטו דלא יהיה בה הויה, א"כ מנ"ל דמתים כחיים נימא דאינם כחיים ונימא באמת דכשהיא א"א לא יחול הזיקה, ונדרוש ג"כ הקרא רק ללא יהיה בה הויה. ע"כ נראה לי דר"י לא יפרש כפירש"י שם בסוף פרק יש מותרות מחמת שתתגנה על בעלה, אלא שכל שבשעת מיתת בעלה לא היתה זקוקה, אין זה דרכי נועם להיות שוב נזקק (אב"ה עמ"ש לקמן דף י"ז ע"ב) ורש"י שפירש כן ע"כ לית ליה כתירוצו של ר"י אלא כתירוץ ראשון שבתוס' כאן, דכיון דאפשר לתקן ע"י גירושין שיגרשה המקדש לא פקע הזיקה ואינו דומה לקידש אחותה.
ק"ל מסוגיא דלק' פ"ז: לא נעשה מתים כחיים דרכי' דרכי נעם כתיב הא לרב דס"ל דאק"ת אין ראי' מקרא דלא תהי' דאין קדושי' מפקיעי' דשאני התם דל"ת קדושי' ואם כן ממילא יהי' הדין אף אם לא נעשה מתים כחיים ונישאת לאחר קודם שמת הבן דאותו שעה דתפ"ק ממילא פקע הזיקה כשימות וא"כ עדיין ק' דבמת [הוא] קודם שנתקדשה תצטרך ליבום וצ"ע.
שם ואחריו מי ר"ע, עיין כתובות דף ק"ה ע"א תד"ה דחשיב ליה.
תוד"ה טמון כו' וקשה לר"ת כו' (עי' תורעק"א שביעית אות מ"ב).
דף טז:
גמרא וכי תימא זאת ולא ס"ל והאר"י הלכה כסתם משנה, וא"ת והא מ"ד דאין מקבלין גרים מן התרמוד משום עבדי שלמה, קסברי כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, והו"ל לאקשויי מסתם מתניתין דהאומר דסברה דהולד כשר דהא סוברת דקידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ אין ממזר מכותי ועבד, ובתוספות הקשו כן, וי"ל דאף דמוכח דמתניתין דקידושין סוברת דאין הולד ממזר, מ"מ יש לומר דשדיא בתר אבוה והוי נכרי, וא"כ י"ל דטעמא דר"י דסובר דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור, מש"ה אין מקבלים תרמודיים משום עבדי שלמה. ועוד י"ל דמעיקרא לק"מ, דהא בפרק החולץ לקמן (דף מ"ד ב') ארבב"ח אר"י הכל מודים בעבד וכותי הבא על בת ישראל דהולד ממזר, מאן הכ"מ אפילו שמעון התימני, אע"ג דא"ר אין ממזר מחייבי לאוין, ה"מ ח"ל דתפסי קידושין, אבל הכא כותי ועבד כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמי וכו' מאן הכ"מ רבי, אע"ג דליה לא ס"ל בכותי ועבד מודה, הרי דר"י עצמו סבר דלא תלוי זה בזה, דאף מאן דס"ל דאין ממזר מחייבי לאוין יכול לסבור דמנכרי ועבד הולד ממזר וכן הוא לקמן סוף פרק אלמנה לכה"ג א"ל ר"ל לר"י כמאן כר"ע, אפילו תימא רבנן בנכרי מודו, וא"כ שפיר מצי לר"י סתמא דמתניתין דהאומר סוברת דמנכרי ועבד הוי ממזר.
והתוס' ז"ל דחקו בזה ולא ידעתי למה, והרי הם בעצמם כתבו ג"כ בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ה ע"ב) ד"ה שאין ממזר, די"ל שאין זה תלוי בזה, וצ"ע. ותירוץ התוס' דבאמת הו"מ לאקשויי ממתני' דהאומר, אלא דממתני' דנדה אלימא לאקשויי וכו' מוכח דלא באו עליהן עבד ונכרי, תמוה לי מאוד, דלפ"ז איך אמרינן וכ"ת זאת ולא ס"ל, האיך מצינו בזה חולק על המתני' לענין דלא באו עליהן נכרי ועבד, דלפי פשוטו דההוכחה ממתני' דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד נכרי י"ל דמצינו בה פלוגתא דתנאי אם הולד ממזר או לא, אבל לענין זה דלא באו עליהן נכרים לא מצינו מאן דפליג, ואיך שייך לומר דלא ס"ל, וה' יחנני וילמדני.
שם אמר רב יהודה אמר רב אסי עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין. משום דחיישינן לבנות שנשבו ונשאום עכו"ם וקרוי בנה וכמ"ש תוס'. והתוס' ז"ל רצו לקיים פירש"י ז"ל דפירש דהטעם משום ישראלים שנשאו כותית וקסבר רב אסי כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מכותי ועבד, וה"ה איפכא מישראל הבא על שפחה וכותית, ותמוה לי טובא הא מפורש במתני' לקמן בפרק אלמנה (דף ס"ט ע"ב) בת ישראל לכהן וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד וכו' ילדה הימנו בת והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם וילדה הימנו בן הרי זה ממזר, הרי מבואר דאם האב נכרי ועבד והאם ישראלית הולד ממזר, ומ"מ בהיפוך בישראל שבא על הכותית ושפחה הולד עבד, ואיך יחלוק ר"א בזה היסוד ויאמר דזה בזה תלוי דאם מכותי הבא על בת ישראל הולד ממזר ה"ה איפכא, והרי מתני' לא אמרה כן.
תוס' ד"ה אמוראי וכו' והולד כשר דלר"ע וכו'. עיין לקמן מ"ז ע"א ודף ע' ע"א וצע"ג.
תד"ה (נכרי שקידש) [קסבר] וכו' וכל הני סברו כרבי עקיבא וכו'. תמהני לפי"מ דקיימי לן עתה דמ"ד דהולד כשר ס"ל דהולד נכרי ומשו"ה ס"ל דגם בהיפוך הולד נכרי אבל מאן ס"ל דהולד ממזר גם בהיפוך הולד ישראל והוא ממזר א"כ האיך תלי' זה בדר' עקיבא היכי מצינו דרבי עקיבא יסבור דהולד ממזר נהי דס"ל דלא בעי' דומי' דאנוסת אביו כיון דס"ל דלא בעי' דח"ל דשאר דוקא וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי מ"מ דלמא סבר ג"כ דהולד נכרי וממילא אינו ממזר וצ"ע.
בא"ד, (עי' מש"כ לק' דף מ"ה).
תד"ה פסוק זה וכו' ועוד דאגדות חולקות. כפי' רשב"ם ב"ב דף קכ"א ע"ב ד"ה קפלו.
תוד"ה עכו"ם שקדש כו' ורב אסי סבר כר"ע כו'. ותמהני איך חולק ר"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן ס"ט ע"ב כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך.
בא"ד וה"ה הבא על שפחה. עיין לקמן ס"ט ע"ב במתני' וצע"ג.
דף יז:
אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבי וא"ת תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דנהי דהיכא דליכא אחים אלא הוא שפיר ידעינן דאין זה נועם שתהיה מותרת להנשא ואח"כ שיולד האח תהיה אסורה לבעלה, מ"מ היכא דיש עוד אחים דלא אדחית מהאי ביתא וממילא לא תנשא בזה לא שייך הכי. והתוס' דלא ניחא להו לתרץ כן יראה דאזלי בתירוצם השני בריש מסכתין דטעמא דכל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' הוא מטעם דרכיה דרכי נועם, ומוכח דאף בלא אדחי מהאי ביתא אמרינן כן (אב"ה עי' מ"ש לעיל (דף ט"ז ע"א) על גמרא בני צרות אני מעיד לכם), וע"כ הוצרכו לתירוצם דאצטריך קרא להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם, ותמתין עד שתלד זכר. מיהו תירוצם קשה בעיני, דהא מדאורייתא מ"מ אינה זקוקה עתה ומותרת לעלמא מכח הרוב דמחצה נקבות ומיעוט מפילות.
ולכאורה היה נראה על קושית תוס' דשאני בההיא דמתים כחיים דנדחית מביתו לגמרי דבעוד דהם חיים אינה זקוקה ליבום ותנשא לעלמא ואח"כ כשימותו תהיה זקוקה להם זהו לא הוי ד"נ אבל הכא דאצטריך קרא להיכא דלא אדחייא מהאי ביתא דיש עוד אחין דזקוקה להם ולא תנשא לעלמא. ואף לפי תירוצם הב' בריש מכילתין ד"ה ואחות אשתו דמוכח בלא אדחייא לא מקרי ד"נ היינו כמ"ש תוס' שם דאין זה ד"נ אם תזקק לזה שנפטרה ממנו אבל הכא שאינה זקוקה למי שנפטרה ממנו אלא דבתחלה לא היה בעולם אבל לא נפטרה ממנו. ועל תירוצם יש לעיין הא בחמות' מעוברת מותרת להנשא וא"צ להמתין דהוי רוב להתיר מחצה נקיבות ומיעוט מפילות וא"כ שוב שייך ביה דרכי נועם.
שם ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד (יבם וממילא ידענא מה דאמר רב דשומרת יבם שמתה מותר באמה, ומשני אי הוי אמר הכי ה"א אפילו מחיים קמ"ל) לאחר מיתה אין מחיים לא. אין הכונה דעיקר מה שבא להשמיע לן הוא דמחיים לא דזה דחוק, דאמר דין לא"מ משום הדיוק לחוד, והו"ל לומר להדיא דמחיים אסור באמה, אבל הכונה דהעיקר בא להשמיענו דלא"מ מותר, והיינו דהלכה דאין זיקה אלא מה דלא אמר להדיא הלכה אין זיקה. וממילא ידענו דמותר באמה זה הוא להשמיע אגב דמחיים לא. ובהכי ניחא הסוגיא דלקמן (דף כ"ו ע"ב) דהקשה שם על מימרא זו דרב, ע"מ דאמר רב דאמצעית צריכה חליצה משתיהן דיש זיקה, ומשני דההיא דאמצעית למ"ד יש זיקה קאמר, ולא קאמר איפכא דמימרא דהכא למ"ד אין זיקה קאמר, ובתוס' שם נתקשו בזה ותירוצם מחוסר ביאור, ולפי פירושנו אין כאן קושיא כלל, דבשלמא אי דנפשיה קאמר, ובא להשמיענו הלכתא דאין זיקה היינו דקאמר גוף הדין דלאחר מיתה, אבל אם הוא סבר דיש זיקה ויהי' מאמרו רק למ"ד אין זיקה מותר באמה, זהו משנה שא"צ, דפשיטא דכן הוא, וכנראה מקושית הש"ס דאם אין זיקה פשוט דמותר באמו ותצטרך לומר דאמר כן רק משום הדיוק דמחיים לא וזה אינו במשמע דהוה ליה לומר כן להדיא (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו נ"י עוד לקמן שם).
שם תוס' ד"ה אבל מחיים וכו' שכבר נשואה לו. עיין לקמן דף כ"ט ע"א תד"ה אי כר"ג.
דף יח.
א"ל אביי לרב יוסף הא דר"י דשמואל היא. עירובין דף ז' ע"א דף פ"ה ע"א כתובות דף י"ב ע"ב.
דף יט.
בשעה שנעשו צרות. עיין קדושין דף נ' ע"ב תד"ה אי הכי.
תד"ה דתני' וכו' דמאמר קונה קנין גמור. תמהני הא גם אמר ר"ש אם ביאתו של הראשונים וכו' והיינו דס"ל דלפי הצד דמאמר קונה הוי קנין גמור אבל מ"מ ספוקי מספק' לי' אם מאמר קני וכמ"ש תוס' שם להדי' בד"ה כולהו ס"ל וצ"ע.
דף יט:
רש"י ד"ה חלץ לבעלת מאמר וכו' משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. קשה לי דזהו שפת יתר דאם מאמר לא קנה גם חליצה המועילת לא היה פוטרה לזו דהוי משני בתים.
תוס' ד"ה רש"א, ולר"י נראה דאפילו ס"ל יש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן כו'. תמוה לי הא סברא זו נסתר מההיא דלעיל ג' אחין נשואין ג' נכריות וכו' דנימא ג"כ דמותר ליבם. דל"ש לומר דמאמר קונה קצת דהא אלו כנסה ממש לא היתה אסורה דאז לא נקראה אשת ב' מתים.