חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
חגיגה
דף ב.
מתני' הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן. הרב ר"ע מברטנורה כתב שאין לו שמיעה גמורה. ותמוה לי דבסוגיין מבואר, דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי, אלא מדכתיב ג"כ באזניהם בא למעט חרש באוזן אחת, ודברי הרב צ"ע.
תוד"ה תשלומין דהא פשיטא הוא, ומדברי הרמב"ם נראה דאם נעשה חיגר בליל יום טוב א' ג"כ פטור כיון דלא חזי בתחלת היום עיין שם ובמ"ל.
דף ג.
רש"י ד"ה פרט (עי' שו"ת ח"ב סי' כ"ח).
תד"ה גמיר, הו"מ לאקשויי למ"ל קרא. לא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם, הא כמו דחזינן דלפי האמת דהוי דרבנן ולא ילפינן מהקהל, וע"כ משום דנשים פטורות טפלים לכ"ש, א"כ ה"נ להמקשן אם היה דאורייתא היה צריך קרא דכל לרבות קטנים, דמהקהל לא מצי למילף מכח ק"ו הנ"ל.
תד"ה אלא קרי, קשה לי למאי הוצרכו לדחוק הא בפשוטו י"ל דמה דאמרינן קרי למען ילמדו היינו מכח יתורא, דאינו שומע נפקא מלמען ישמעו וכיון דבאמת גמיר מה ממעט הקרא דלא ילמדו יתורא דקרי ביה לא ילמדו, אבל אלו לא כתיב למען ישמעו הוי אמרינן לא ילמדו כפשוטו ובא למעט אינו שומע דלא מצי גמיר, אבל אינו מדבר דמצי גמיר לא היה ממעט.
תוס' ד"ה חרש וכו' אזן לכל אחד ואחד. עיין יומא דף לז ע"א וביבמות דף קא ע"ב תוס' ד"ה ש"מ.
ד"ה מפעמים נפקא וכו' דמפעמים נפקא. עיין תוס' ר"ה דף ה ע"א ד"ה שלמי פסח.
דף ד.
הא למה לי קרא. עיין שיטה מקובצת רפ"ב דב"מ ד"ה מצא פירות בשם הרמב"ן.
שם אחרים אומרים המקמץ וכו'. והרמב"ם פ"ב ה"ב מה"ח כתב המקמץ כו' אעפ"י שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופם ומלבושיהם ועולים בכלל ישראל ליראות. וכ' בכ"מ דמשמע לרבינו כיון דבלשון אחרים מיתנייא משמע דרבנן פליגי עליהן ומחייבי ונקטי' כוותייהו, ובשם הר"י קורקוס כתב דאחרים לא ממעטי אלא בעודם במאיסתם מפני שא"י לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. והך דאין לו קרקע השמיט הרמב"ם ולא הביאה וכבר תמה במ"ל דלמה השמיט הרמב"ם דין זה.
שם מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, במל"מ בהל' מלכים (פ"י ה"ז) כתב הרב המגיה, דמ"ש רש"י בערכין דעבד גמור פטור מראיה מקרא דאת פני האדון, ולא כתב משום גז"ש דלה לה, היינו משום דלמשנה אחרונה במסכת גיטין (דף ע"א) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין חציו עבד וחציו ב"ח חייב בראי', וע"כ צ"ל דקרא את פני האדון צריך לעבד גמור.
ודבריו אינן אלא תימא דאטו משנה אחרונה חולקת על משנה ראשונה בדין, והלא גם משנה אחרונה סוברת דלפני התקנה היה חצי עבד פטור ושפיר אצטריך קרא לחצי עבד לפוטרו, אלא דאחר שתקנו לכוף את רבו נשתנה הדין, ותו דגם לאחר תקנה אכתי איצטריך לפטור חציו עבד וחציו ב"ח אם הוא סריס.
שם דגמר לה לה (עי' חי' ברכות כ' ע"א).
תוד"ה אלא דהכי קאמר הש"ס פ' האשה וכו' (בדו"ח נדפס כאן מערכה ח', והועתק בחי' פסחים דף פ"ט).
בא"ד אבל הא ק"ל וכו' בכל כח בעי' וכו'. לא זכיתי להבין קושייתם דאיך שייך לפשוט מדברי המקשן די"ל דדברי המקשן הם באמת בדרך דתפשוט דלאו בכל כחו בעי'. ומהברייתא גופא בודאי אין לפשוט דהא באמת טומטום מגזה"כ דהרי ביציו מבחוץ ג"כ פטור. וא"כ אי לא בעי' כל כחו ניחא יותר הברייתא דבעי' קרא למעוטי טומטום, וע' במהרש"א דנראה דנפשוט מדברי המקשן.
מה דהקשה רומע"ל בדברי תוס' קידושין נ"ה ע"ב ד"ה מ"ש ודלמא וכו' הא בסמיכה לא מעכבא וכו' הא בחגיגה דף ד' ע"א ד"ה אלא טומטם וכו' כתבו תוס' דלכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה והביא ראיה מסוגי' מפורשת פסחים פ"ט גבי ה' שנתערב עורות פסחיהן וכו', וכ"כ תוס' ג"כ בשבת פ' ר"א דמילה זהו תורף קושייתו.
כבר שמעתי להקשות כן והשבתי בזה"ל בפשוטו י"ל דתוס' קידושין אזלי בשטתייהו בפסחי' שם ד"ה הנ"מ דיעבד וכו' דמבואר דס"ל דווקא כיון דרובים עושים שלא כהוגן מש"ה אין מביאים קרבן ע"ש, משמע דב"ב שנתערבו עורות פסחיהן באמת היו מביאים קרבן ומתני דסמיכה לא מעכבא וע"כ תוס' בחגיגה ובשבת חולקים על דבריהם שם בפסחים וא"כ י"ל דתוס' בקידושין אזלי לשיטתייהו שבפסחים, אולם שינוי' דחיקה לא משנינן, ונ"ל יותר מרווח דדברי תוס' לא סתרי כלל אהדדי די"ל דס"ל בהחלט כדבריהם בפסחים דדווקא בעושין רובן שלא כהוגן וההיא דחגיגה הנ"ל היינו כיון דאנו באין לתקן רק הספק של זכר, ובזה אם באתי לדון אם זכר הוא ממילא חייב בסמיכה והוי כמו ממ"נ דאם נקבה הוא אין צריך לקרבן ואם זכר הוא אתה מבטלו מסמיכה, ובזה הביאו ראיה מפסחים דמוכח עכ"פ דמקרי שלא כהוגן אם מבטלו מסמיכ' ממיל' בטומטם אין לחייבו קרבן מספק דבמקום שבאת לתקן דהיינו שהוא זכר אתה מקלקלו ומבטלו מסמיכה, אבל בה' שנתערב עורות פסחיהן שפיר ס"ל גם בחגיג' דמייתי קרבן דאם נתחייב בפסח אנו מתקנין אותו בלי שום דבר שלא כהוגן, וא"כ דבריהם בקידושין עולי' כהוגן, כנלע"ד.
הקשו התוס' דס"ד שיתחייב מספק לקיים מצות ראיה והקרבן יביא על תנאי דאם הוא אשה להוי נדבה, ואף למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב נקריב בחוה"מ, ותירצו דאינו יכול לעשות כן דמבטל ממצות סמיכה, דא"י לסמוך דשמא אשה, וקרבן נשים לא בעי סמיכה, והוי עבודה בקדשים. וקשה לי, דהא יכול להתנות דאם הוא זכר יהיה עולת ראיה ויסמוך, ואם הוא נקבה יהיה חולין, ואחר הסמיכה יאמר דאם הוא נקבה מקדישו עתה לנדבה, ואם כן בשעת סמיכה לא היה עבודה בקדשים דהיה עדיין חולין, ואולי אפשר דענין סמיכה הוי כעין הקרבה, ואסור לעשות כן בחולין דהוי בכלל חולין בעזרה, עיין תוס' ב"ב (דף פא ע"ב ד"ה ודלמא).
תוס' ד"ה לא נצרכה קשה, [דהכא אמרי' חציו עבד וחציו ב"ח פטור מראיה, דאל פני האדון ה' כתיב, יצא זה שיש לו אדון אחר, מ"מ למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו חייב בראיה דרבו לא מקרי אדון כיון דכופין לשחררו] ובגיטין מבעיא אם חציו עבד וחציו בן חורין יש לו קנס כו' ויתן לאדוניו והא יש לו אדון הרי דמקרי אדון ותירצו דהתם דמית אגלאי דלא היה עומד לשחררו ומקרי אדון, ויש לעיין למה דקי"ל דחיישינן שמא ימות, א"כ איך מייתי קרבן ראיה דלמא ימות רבו קודם שישחררנו ואגלאי מלתא למפרע דהיה לו אדון אחר ופטור מראיה, ואולי י"ל דמייתי בדרך תנאי בחוה"מ דאם ימות רבו קודם שחרורו יהיה זה למפרע נדבה והסמיכה ליכא איסור כיון דמחוייב בסמיכה מצד חירות לא מקרי עבודה בקדשים, ואולם למאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה והכא דצריך להתנות שיחול למפרע דזה הוא א"א אם אין ברירה ועי'.
דף ד:
בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה וכו', כ' בס' טורי אבן הא דאיצטריך קרא לטמא ולא יליף לה כפשוטו מקרא דכתיב ג"פ בשנה יראה ולא יראה פני ריקם דאין חייב בקרבן אא"כ ראה פניו דדוקא בעזרה היא, וטמא אסור ליכנס בעזרה, מ"מ נ"מ אם היה טהור ביום א' דחג וראה פנים בעזרה ונתחייב בעו"ר, ובשאר ימי החג נטמא דאינו מביא קרבן בעוד שהוא טמא דבשעת הבאה בעינן ראויה לביאה.
תוס' ד"ה דכתיב ובאת שמה וכו' ולא מסתבר לחלק וכו'. תמוה לי דא"כ אמאי ערל משלח קרבנותיו הא ערל אתקיש למצורע וכמ"ש תוס' בעצמם כעין זה בד"ה דמרבה לערל וכו' והרי זו הברייתא ע"כ כרבי עקיבא דמרבה לערל כטמא, דאל"כ יביא בעצמו קרבנו, וכמ"ש תוס' פסחים (דף סב ע"א) ואם כן כיון דאתקיש למצורע אם איתא דמצורע אינו משלח גם ערל לא יהיה משלח.
תד"ה דמרבה. וי"ל התם ממעטי' כו' דלאו כטמא כו'. תמוה לי דדבריהם סותרי' לדבריהם שלמעלה, שכתבו הא דערל משלח אף דאינו סומך מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ אם איתא דמתו אחיו מחמת מילה לא אתקיש לטמא אמאי משלח קרבנותיו יביא בעצמו. וצ"ע.
גם תמוה לי במה דכ' ע"ז וזהו דוקא לפירש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה, הא לפירש"י ביבמות ר"פ הערל דמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה, והיינו מטעם דילפי' תושב ושכיר בפסח, והרי בברייתא דהתם ר"פ הערל קיליף ת"ק גז"ש דתושב ושכיר דאסור בתרומה רבי עקיבא אומר א"צ איש איש לרבות את הערל. א"כ בודאי רבי עקיבא לא פליג לדינא עם הת"ק ולא בא להקל. כדמשמע לשון אינו צריך. וכיון דלת"ק מתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה ה"נ לרבי עקיבא. וא"כ מוכח דגם מתו אחיו מחמת מילה מרבי' כי טמא, וכדפירש"י להדיא, גם הכא בסוגיין דערל דרבי עקיבא היינו מתו אחיו מחמת מילה. וא"כ עדיין תקשי למ"ל קרא לאסור ערל בפסח תיפוק ליה מאיש איש. וצלע"ג.
בא"ד ומיהו זהו דוקא לפירש"י [והיינו דלא כפירש"י דהכא, אלא דהכא מיירי בעושה כן מחמת צער] וקשה לי דא"כ איך אמר רבי עקיבא ביבמות פ' הערל א"צ דכתיב איש איש כו' הא מאיש איש לא ידעינן דאסור ערל בתרומה רק במומר לערלות מחמת צער, אבל במתו אחיו מחמת מילה הא זהו לא אתקש לטמא, אבל מחמת גז"ש דתושב ושכיר מפסח ממועט גם מתו אחיו מחמת מילה, כמו בפסח, וצע"ג.
דף ה.
תוס' ד"ה הא יראוני וכו' דהוה ליה ל"ת. עיין תשובת פנים מאירות ח"א סימן כ"ו ובספר מים חיים להפר"ח בתשובה האחרונה.
דף ו.
עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. עיין יומא דף לד ע"א תוספות ד"ה העולה.
תד"ה הראיה כו' ומדרבנן היא. עי' קדושין יז ע"א תד"ה ונילף.
דף ו:
רבי עקיבא נמי כדאמרן, לא ידעתי היאך מוכח מדרבי עקיבא דעולת תמיד הוי דהא לא קאמר רק דבסיני נשנו כללות ופרטות אבל קודם הדיבור י"ל דלא נצטוו כלל על התמיד וס"ל דעולת ראי' הוי, וגם אם נימא דלר"ע עולת תמיד הוה, הא כמו דפרכי' לר' ישמעאל מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט, יקשה ג"כ לרבי עקיבא דהא בסיני נצטוו על הפרטי' ואיך הי' מקודם ההקרבה בלא הפשט, וצ"ע.
תוד"ה יש בשמחה כו' ולא בשתיהן. עיין פסחים דף ע' ע"ב תוס' ד"ה מ"ט.
בא"ד ס"ל גם באינך יש תשלומין. לא זכיתי להבין, דמ"מ איך קתני בתוספתא ולא בשתיהן הא משנה מפורשת היא לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג בראשון חוגג והולך כל הרגל כולו ומה שייך לומר על זה ושמעתין שלנו ס"ל כמה דמפורשת במשנה בחגיגה וגם בראיה מפורש בתחלת מסכתין חגר ביום הראשון וכו' וצע"ג. תו ק"ל איך שייך בשמחה תשלומין הא החיוב על כל יום ויום, כדקתני דהלל והשמחה שמנה, ומה הועילו בתוס' דגם באינך יש תשלומין, מ"מ ליתני דשמחה חייב בכל יום משא"כ בשתיהן, ראיה וחגיגה יוצא בפעם אחת, וזה לא יתורץ לנו באידך תירוצם דחשיב רק מילי דחומרא, שי"ל זהו חומרא דשמחה צריך בכל יום, אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בטורי אבן באבני מלואים שהקשה כן.
תוד"ה שאין ואני הייתי מפרש וכו', קשה לי הא מ"מ מדאורייתא אין חילוק בין עין יפה לרעה, והרי מתני' לא חשיב רק דאורייתא וכמו פאה וכנ"ל, וביותר בממנ"פ, דאם בדרבנן, מה צריך לן דיש חילוק בין עין יפה לעין רעה, הא בפשוטו ניחא דמדרבנן יש לו שיעור דלא יפחות מאחד מששים ובדאורייתא ל"ש דיש חילוק בין עין יפה לרעה וצלע"ג.
לא זכיתי להבין דאם בדאורייתא הא בכולם א' עין יפה ובינוני שוים דסגי בכ"ש, ואם מדרבנן למ"ל מפני המחלוקת הא פשוט מדרבנן יש לו שיעור דעכ"פ לא יפחות מא' מששים.
דף ז.
איתביה ולא יראו פני ריקם בזבחים כו' מיתיבי ריב"י אומר כו'. לא זכיתי להבין מה נזכר בברייתא יותר מהקרא דלא יראו פני ריקם, ובא הברייתא לפרש מהו ריקם וא"כ אם מגופא דקרא ליכא קושיא גם מברייתא אין קושיא, ומה הוספת קושיא מהברייתא יותר מהקרא עצמו.
שם כל היכא דאתא. כעין זה שבת דף נ ע"א ועיין בתוספות שם ד"ה אלא אי אתמר.
דף יא:
רש"י ד"ה לבתו מאנוסתו וכו' ואין עונשין מדין ק"ו ד"מ. עיין ב"ק דף ב ע"א תוס' ד"ה ולא זה ושם ד ע"ב תוס' ד"ה ועדים.
דף יג.
תוס' ד"ה ורגלי וכו' שיטת הירושלמי שהוא היה תנא. צ"ל וי"א שהוא היה תנא. כן הוא ברא"ש בפ"ה דברכות.
דף יג:
תוס' ד"ה כתוב אחד אומר כו'. בשש כנפים. עי' חולין צב ע"א תד"ה ברוך.
דף יד:
תוס' ד"ה נכנסו וכו' ולא עלו למעלה ממש. עי' גיטין דף פד ע"א תוס' ד"ה ע"מ שתעלי לרקיע.
ד"ה בתולה וכו' ושמא כאן וכו'. אין מובן לי דמה הועילו בתירוצם מההיא דראוה מעוברת דהא התם היא אינה נאמנת לר"י גם לגבי עצמה ול"א דאם נבעלה לפסול ונתחללה גם היא מוזהרת לכהן ונאמנת.
בא"ד שאף היא בכלל האיסור. עיין נדרים דף צ ע"ב ת"י ד"ה חזרו לומר.
דף טו.
וחיישינן שמא באמבטי עיברה. עיין משנה למלך פט"ו מהל' אישות הלכה ד ופי"ז מהל' א"ב הל' יג.
דף טו:
רש"י ד"ה זמר יוני וכו' דכתיב בשיר. עיין גיטין דף ז ע"א.
דף טז:
סמיכה בכל כחו בעינן. עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע"א תוס' ד"ה ואילו פסח וביבמות דף ק"א ע"א תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול.
תוס' ד"ה דבר וכו'. בריש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי' וצ"ע.
דף יז.
מתני' ב"ש אומרים מביאים שלמים (ביום טוב) ואין סומכין עליהן. במסכת ביצה (דף כ ע"א) פי' רש"י בד"ה ב"ש היא משום דסמיכה כתיב בשלמי נדבה. ולא גמרינן חובה מנדבה, הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב. וקשה לי, לפי מה דקיימינן עתה דבית שמאי לית להו סמיכה כלל בשלמי חובה, ממילא גם בחול אסור לסמוך, דהוי עבודה בקדשים, דהא גם משום יום טוב לא מקרי משתמש בבעלי חיים רק אי בעי סמיכה בכל כחו, וכמ"ש רש"י שם בביצה במתני', וא"כ ממילא גם בחול אסור משום עבודה בקדשים וצע"ג.
שם שלא לקיים דברי האומרין. בלאו האי טעמא הי' ראוי לאסרו בהספד ותענית דאפילו יחיד שמביא קרבן אסור בהספד ותענית. כ"כ במ"ל פ"ו מהלכות כלי המקדש. ע"ש דנסתפק אם הכא במשנתינו גם במלאכה התירו להוציא מלב הצדוקים או לא, עיין שם.
תוס' ד"ה אף עצרת וכו' בירושלמי אר"י. עיין מ"ל פ"ג הלכה ו' מהלכות אבל.
דף יח.
תוס' ד"ה מה לר"ח וכו' הו"מ למימר. עי' תשובת מהר"י בן לב ח"ג סימן י"ג.
דף יט.
תוד"ה לא ורבותא דמתני' כו'. לא זכיתי להבין דברי תוס' בזה דאיך שמעינן דלחולין הוי טבילה הא אדרבא אם נימא דלא מהני יהי' מתני' כפשטא יותר דאשמעינן דהוי כלא טבל כלל אף לחולין, וכדאמרינן בסוגיין מאי לאו כאלו לא טבל כלל וצע"ג. שוב מצאתי בעזה"י שהקשה כן במהרש"א.
דף יט:
תוס' ד"ה בגדי וכו' היה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב. עיין בהר"ש פ"א מ"ג דכלים.
דף כ.
אלא מעתה הושיט ידו לסל כו' והא תנן המשמר את החביות. לא ידעתי למאי הלכתא נקט תחלה הקושיא בגוונא זו דהושיט ידו לסל, דזהו לא ידעינן רק מההיא דהמשמר חביות, אמאי לא פריך מיד והתניא המשמר את החביות דהא היינו הך חטי' ושעורי' או יין ושמן ומאי עדיפות זה למנקט חטי' ושעורי', ועי' בערובין דל"ז ע"ב דיש קצת ג"כ כי הכא.
שם ועוד מתיב רבה בר אבוהו. לא זכיתי להבין פשט הפשוט לפרש פרכת הש"ס, דהיכן נזכר רמז דמהני שמירה מה שביד חבירו.
תוס' ד"ה רבי אלעזר וכו' ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש. עיין פסחים דף יד ע"ב תוס' ד"ה ואילו הכא.
דף כא.
תוס' ד"ה האונן ומחו"כ צריכין טבילה לקדש וכו' אי נמי כר' ישמעאל בנו של ריב"ב שאמר ריש תמיד נשחט שחטאת העוף קרב אחר תמיד הערב וכו'. וקשה לי דמלבד דהמשמעות דמ"מ מדרבנן גם חטאת העוף אסור כדקאמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דמחוסר כפורים מביא כפרתו ואוכל בקדשים דמשמע דוקא משום אכילת קדשים מותר אבל בעלמא אסור לכתחילה וכמ"ש תוס' להדיא מנחות דף מ"ט דרבנן אסרו גם בעוף אטו הקטרה, וא"כ מהיכי תיתי דהבית דין יתעצלו לעשות שלא כדין. ולפמ"ש תוס' מנחות דאף לאחר זריקת תמיד מ"מ קודם הקטרת אברי התמיד אין בו איסור השלמה ואפילו מדרבנן, א"כ י"ל בפשוטו דהבית דין יכולים לאחר עד סמוך להקטרת אברי התמיד ולפעמים מקטירין התמיד משתחשך.
בא"ד ומשמע דעולה נקרבת וחטאת תאכל. תימא הא מפורש במתני' דשם וזה וזה אסורים באכילה אלא שזה תעובר צורתו וכו'.
דף כב.
שלא יהא כל אחד ואחד הולך. עי' תוי"ט רפ"ה דפרה.
דף כג.
תוס' ד"ה לעולם וכו' ונ"ל דידים שניות. עיין לעיל דף כ ע"א תוספות ד"ה נימא.
דף כה.
תוס' ד"ה שרצועה וכו' אבל צ"ע האיך עולין לרגל. עיין ת' שער אפרים סי' לו.
תוס' ד"ה אוהל וע"ק לר"י דהתם נמי צ"ל לריב"י דשמיה אהל, כי מוקי פלוגתא בשמא יוציא ראשו ורובו, ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר ר' יוסי, נראה מדבריהם דעל שינויי קמא דמתני' דכ"ע משום אוירא, וטעמא דר"י דלא שכיח שיכנס בשידה תיבה ול"ג בלא שכיח לא היה קשה דשפיר י"ל דס"ל לר"י דלאו שמיה אהל דגם לענין האוהל משום גושא שייך לומר דל"ש ל"ג וכן נראה מדבריהם במס' נזיר שכתבו ומשני דכ"ע משום אוירא, ואפ"ה משום דלא שכיחא ליכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו, ומש"ה העמיד הר"י קושייתו רק על אוקימתא דכ"ע משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דל"ש, וא"כ מאי דלא אסור משום גושא מוכח דהוי אהל, אבל לא ידעתי דמי הכניסם לדוחק זה דלאוקימתא קמייתא דפליגי בלא שכיח שייך כן גם אאהל, דקשה על זה דלמאי צ"ל דכ"ע משום אויר דהא גם אם כ"ע משום גושא י"ל כן, והא בפשוטו י"ל לפ"מ שכתבו תוס' בנזיר בעצמם דלס"ד דפליגי אם משום גושא אם משום אויר לא היה קושיא על ר"י, די"ל דל"ש אהל, ופליגי במונחת, א"כ ממילא י"ל בפשוטו דמשני דכ"ע משום אויר היינו דמיירי במונחת והוי אהל וליכא משום גושא אלא דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרינן בלא שכיח, ועל זה אמרי' ואב"א הכא בשמא יוציא ראשו ורובו, היינו ג"כ דמיירי במונחת, ולא משום דאוירא דל"ש לא גזור אלא דלכ"ע ל"ג רק משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו, והכל דלהנך ב' אוקימתות מיירי במונחת כמו לס"ד.
ק"ל דאיך ניחא לתירוצא קמא דטעמא דריב"י דלא שכיח לא גזרו הא מ"מ כיון דאהל זרוק ל"ש אהל א"כ לטמא משום אהל, ונהי' מוכרח לומר דבזה אמרי' נמי דל"ש ל"ג ותקשה למאי צריך לומר בשינוי' קמא דכ"ע משום אויר' הא כיון דר' ס"ל דל"ש גזרו י"ל דכ"ע משום גושא וכיון דאהל זרוק ל"ש אהל מש"ה לר' טמא, אע"כ מוכח דלענין גושא אף על ל"ש גזרו אלא דעל אוירא ל"ג משום ל"ש והא דריב"י מטהר ע"כ מוכח דמוקמי במונחת השידה במקומה, וכמו דצ"ל בהא דפרכינן והתנן איך תלי זה בשינוי' דהש"ס דפליגי באהל זרוק הא לפי"מ דאמרי' מעיקרא דפלוגתייהו אם גזרו משום אויר' יקשה ג"כ הא אין דבר מפסיק, אע"כ דאמרי' דמיירי במונח וכדנראה מדברי תוס' נזיר, א"כ ה"נ י"ל לשינוי' בתרא דמיירי במונח ופליגי בחשש שמא יוציא ראשו וצלע"ג.
דף כו:
תד"ה שאני שולחן ועוד אמר בסמוך וכו' ואלו גבי שלחן ודולפקי כו'. תימה איך ס"ד להתו' לדמות כל שולחן לשולחן דהיכל, איך יפרשו לסוגיא במקומו, הא המקשן פריך ותיפוק ליה משום ציפוי דתנן השולחן כו' ועלה משנינן שאני שולחן דנקרא עץ, והא עדיין קשה מדתנן והשולחן, וע"כ בפשוטו הכי הוא דמשני שולחן זה של היכל שאני דמקרי עץ משא"כ שאר שולחנות וא"כ זהו החילוק מפורש, וזהו עיקר שינויי' דהש"ס, ואיך עשו בזה התחלת קושיא, וה' יגיה חשכי.
דף כז.
רש"י ד"ה סלמנדרא חיה הנבראת וכו'. עיין חולין ד' קכז ע"א ברש"י ד"ה וסלמנדרא.