חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
מועד קטן
דף ב.
מתני' ובשביעית בין ממעיין. עיין לקמן דף ו ע"ב תוס' ד"ה מרביצין.
דף ב:
איתביה ר"י לרבה [המנכש והמחפה לכלאים לוקה, ר"ע אומר אף המקיים, בשלמא לדידי במנכש מתרינן ביה משום זורע, היינו דאסורה זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא, אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר"ע אמר אף המקיים] מכלל דת"ק לאו משום מקיים. קשה לי, דלמא הת"ק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואינו חייב במקיים בעלמא אא"כ ע"י מעשה כגון נכוש וחיפוי, ור"ע הוסיף דאף מקיים בעלמא לוקה, דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה. ולשיטת התוס' מכות (דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק) דגם ר"ע לא מחייב אלא במקיים ע"י מעשה ניחא, אבל לפי' הערוך שם בתוס' דלרבי עקיבא חייב גם בלא עשה מעשה קשיא, [אב"ה עיין לאבא מארי נ"י בכתביו].
ק"ל דילמא הת"ק ס"ל לאו שאב"מ אין לוקין במקיים בעלמא אלא א"כ ע"י מעשה, כגון המנכש והמחפה, ור"ע הוסיף דאף מקיים בעלמא לוקין דס"ל לאו שאב"מ לוקין.
ונ"ל למ"ש תוס' ריש מכות ד' ב' ד"ה הא ל"ק וכו' להוכיח דר"ע סובר לאו שאב"מ אין לוקין, והוכיחו מזה דע"כ הא דקאמר ר"ע אף המקיים היינו ע"י מעשה עיי"ש. וכ"כ עוד ב"ק פ"א ד"ה אין מחייבין ובע"ז ס"ד ד"ה רבי עקיבא, א"כ שפיר פריך הש"ס דמכלל דת"ק סבר אף מקיים במעשה אין לוקין. והנה הרמב"ם ריש כלאים כ' המנכש חייב משום מקיים, ובהל' ב' כ' ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו ואם קיימן אינו לוקה, ועיין בכס"מ דהא דפסק הרמב"ם דמקיים אינו לוקה, היינו דפסק דלא כרבי עקיבא אלא כרבנן ומודו דאיסורא איכא. ואף דהרמב"ם פסק כרבה דמנכש משום מקיים ולדידי מוקמינן כולהו כר"ע, מ"מ משמע דרבנן פליגי וס"ל דאינו לוקה, והביא שם הירושלמי ריש פ"ח דכלאים דאיתא שם הכל מודים דאסור בשלא קיים ע"י מעשה. אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה. ואח"כ כ' הכס"מ ויש מי שאומר למאי דמוקמינן כולה כר"ע היא כי אמר ר"ע המקיים לוקה דוקא בעשה מעשה כגון המנכש והמחפה, אבל מקיים בלא מעשה אינו לוקה, וק"ל א"כ מנ"ל דאסור, ועוד שהירושלמי שכתבתי הוי תיובתא, עכ"ל הכס"מ. ונפלאתי על הכס"מ דדחה דברי היש מי שאומר לגמרי, והרי הם דברי תוס' בשלשה מקומות שכתבתי, גם נראה דהכס"מ לא נחית כלל לסברא דלאו שאב"מ אלא דסובר דכונת היש מי שאומר דכל עיקר הלאו במקיים הוא רק במעשה. ובלא מעשה ליכא לאו כלל רק איסורא בעלמא משו"ה הקשה דא"כ מנלן דאסור, משא"כ אם נפרש כוונת היש מי שאומר דמדין לאו שאב"מ אין לוקין במקיים בלא מעשה אין התחלה כלל לקושית הכס"מ דבאמת הלאו של המקיים היינו בסתם מקיים אלא דמ"מ אינו לוקה בלא מעשה כדין כל לאו שאב"מ דאסור ואין לוקין.
ולפי דברינו דדעת יש מי שאומר הם דברי תוס', וסלקנו קושיא א' דהכס"מ מעיקרו, נברר ג"כ לסלק קושיא ב' של הכס"מ דהירושלמי הוא תיובתייהו, ואדרבא דברי הכס"מ תמוהין, במה דדעתו לעיקר דר"ע מחייב מלקות אף במקיים בלא מעשה, והרמב"ם פסק כרבנן, הא כיון דמוקמינן כולה כרבי עקיבא והברייתא קאמר המנכש והמחפה לוקה דברי רבי עקיבא, שרבי עקיבא אומר המקיים בכלאים לוקה, מבואר להדיא דדין מנכש הוא רק לר"ע אבל לא לרבנן, א"כ איך פסק הרמב"ם דמנכש לוק'. גם קשה באמת למה נדחק הש"ס לאוקמי כולה כרבי עקיבא ולא קאמר דפליגי במקיים בלא מעשה כמו דהקשינו בתחילת דברינו, לזה נראה ברור דבהך גופא פליגי סוגיא דידן והירושלמי, דהרי הירושלמי קאמר דלכו"ע אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדא דתנינא המחפה בכלאים לוקה, מבואר דהירושלמי ס"ל דמחפה לאו היינו זורע ומחייב רק משום מקיים, גם לא ס"ל כולה כר"ע הוא. ולזה הוכיח דרבנן מודו במקיים במעשה לוקה. נמצא דהירושלמי מפרש פלוגתייהו במקיים בלא מעשה וכיון דזה עיקר הוכחת הירושלמי, א"כ ממילא בהיפוך מדנדחק תלמודא דידן לומר כולה ר"ע ולא קאמר דפליגי במקיים בלא מעשה, וגם הלישנא דברי ר"ע אומר שר"ע וכו' משמע בלא"ה לא הי' מלקות במנכש, ע"כ מוכח בבירור דתלמודא דידן ס"ל דר"ע לא מחייב אלא במקיים במעשה, וכדמוכח מכח קושית תוס' מכות הנ"ל, וא"כ עולים ד' התוס' כהוגן, ופסקו של הרמב"ם כר"ע ודוקא במקיים במעשה לוקין, ודברי היש מי שאומר שרירין וקיימין, וגם אף אם נימא בזה כהירושלמי דר"ע מחייב אף באין בו מעשה, מ"מ בזה לא פסק הרמב"ם כר"ע, כיון דקיימ"ל בכ"מ לאו שאב"מ אין לוקין עליו כנלע"ד.
בכ"מ הלכות כלאים פרק א' הל' ב'. ואסור לאדם לקיים וכו' ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה עכ"ל. לפי דברי הכ"מ יש לתמוה כן על תוס' דכתבו בריש מכות דף ד' ע"ב בד"ה הא לא קשיא וכו' ובע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה רע"ק וכו' ובב"ק דף פ"א ע"א ד"ה אין מחייבין דלר' עקיבא מקיים בלא מעשה אין לוקין, ויהיה הירושלמי תיובתייהו דרבותינו בעלי התוס' שכתבו כן בשלשה מקומות.
ומתחילה אני אומר דיש להפליא על הכ"מ דהונח לו בישובו להרמב"ם דס"ל אף דקיי"ל כרבה ולדידיה אמרינן כולה רבי עקיבא היא מ"מ משמע דר' עקיבא הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה ורבנן פליגי עליה, לפי"ז יקשה בהיפוך הא בברייתא קאמר דברי רבי עקיבא שרבי עקיבא אומר המקיים בכלאים לוקה, מבואר דלמאן דפליג על ר' עקיבא דמקיים אינו לוקה ה"נ אינו לוקה במנכש, ואיך פסק הרמב"ם דלוקה במנכש. ואם נימא דכוונת הכ"מ לסוף דבריו דרבנן פליגי רק באין בו מעשה אבל במעשה לכו"ע לוקין, א"כ איך קתני בברייתא שרבי עקיבא אומר המקיים הא גם לרבנן לוקין במנכש. וביותר תמוה דלמ"ל באמת להש"ס לדחוק דכולה רבי עקיבא היא, לוקי בפשוטו דת"ק ס"ל דוקא המנכש והמחפה דהוי מקיים במעשה לוקה ורבי עקיבא הוסיף אף באין בו מעשה.
ולזה נראה ברור דכד נדייק בירושלמי דאמר אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כההיא דאמר המחפה בכלאים לוקה, הרי דראיית הירושלמי מדברי הת"ק, וס"ל להירושלמי דמחפה אין בו משום זורע רק משום מקיים וכס"ד דתלמודא דידן פ"ג דמכות, וגם הרי מבואר דהירושלמי לא מוקי כולה כרבי עקיבא רק הוכיח מזה דרבנן מודו במקיים במעשה, הרי דהירושלמי מפרש באמת פלוגתתם כקושייתנו הנ"ל דרבי עקיבא הוסיף מקיים בלא מעשה, וא"כ כיון דכל עיקר הוכחת הירושלמי מדברי ת"ק דמחפה, א"כ ממילא כפי"מ דמוקמינן בסוגיא דידן לרבה דכולה רבי עקיבא היא י"ל דרבי עקיבא מיירי רק במעשה, ואדרבה מדלא מוקי הש"ס פלוגתייהו בהכי מוכח להדיא דס"ל להש"ס בפשיטות דגם רבי עקיבא לא ס"ל דלוקה רק במעשה. והא דבאמת קים להו להש"ס הכי, היינו מכח קושית תוס' ריש מכות הנ"ל דמוכח דרבי עקיבא ס' לאו שאין בו מעשה אין לוקין, וא"כ אין כאן עוד קושיא על תוס' דהרי מבואר דסוגיא דידן חולק בזה על הירושלמי, ודברי היש מי שאומר שרירין וקיימין דס"ל להרמב"ם כיון דמוקי כולה כרבי עקיבא [פסק] כרבי עקיבא אלא דרבי עקיבא בעצמו ס"ל הכי רק במעשה. ובלא"ה אף אם נניח כדברי הכ"מ כפי קושייתו בתחילה דלא מצינו דרבנן פליגי על רבי עקיבא ונניח ג"כ כדעתו דיסוד מוסד כהירושלמי דרבי עקיבא מחייב אף במקיים בלא מעשה, מ"מ אין כאן קושיא על הרמב"ם, דאם רבי עקיבא מחייב בלא מעשה מוכח באמת דס"ל בכל מקום לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא"כ לדידן דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ה"נ הכא ליכא מלקות בלא מעשה, דאף [ד]ביסוד דין מקיים לא מצינו פלוגתא על רבי עקיבא אבל מ"מ ממילא תלי בפלוגתא דלאו שאין בו מעשה. אך באמת אין צורך לזה דבלא"ה ניחא כמ"ש, דמהירושלמי דס"ל דפליגי רבנן על רבי עקיבא וגם ס"ל דרבי עקיבא מחייב אף באין בו מעשה מישך שייך חדא בחברתא כיון דהירושלמי ס"ל דפליגי וס"ל דמחפה הוי רק מקיים הוכרח דפליגי במקיים בלא מעשה, אבל בש"ס דידן דנדחק דכולה רבי עקיבא היא לא מצינו דפליגי וגם לא מצינו דרבי עקיבא מחייב במקיים בלא מעשה, ואדרבא מוכח בהיפוך וכנ"ל.
גם מה שהקשה הכ"מ דא"כ מנ"ל דלרבי עקיבא בלא מעשה איסור איכא, לענ"ד לק"מ דאנן לא אמרינן דהלאו הוא רק במעשה, אלא כך אמרינן דהלאו הוא במקיים סתם אלא דבלא מעשה אין לוקין כמו כל לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו. ובלא"ה י"ל דמבואר בכמה משניות בכלאים דאסור לקיים בלא מעשה וכמ"ש תוס' בב"ק דף פ"א ע"א כנלע"ד ברור בעזה"י. ועיי' בטורי אבן ר"ה דף ט' ד"ה ל' יום וכו' ובסופו.
תוס' ד"ה חייב שתים וכו' וקשיא ל"ג. עיין ב"ב דף נ"ב ע"ב.
דף ג.
מנין לעידור ולקישקוש ולניכוש כצ"ל לענ"ד.
דף ג:
תד"ה יכול ילקה כו' דה"ק רחמנא כו'. והא ודאי מ"מ לא מוכח דתסתיים דר"י דאמר דלוקה על החרישה, די"ל דקרא קאמר רק דתוס' דינו כשביעית, ועל חרישה אף בשביעית גופא לא לקי אבל עכ"פ יכול ילקה על תוס' באותו שלוקי' בשביעית.
אולם יש לע' דמשמע דאי נפקא מן הלכה מעשר נטיעות אין כאן מלקות דהא ההלכה לא היה כלל בדרך איסור רק להתיר נטיעות ונשמע ממילא האיסור. א"כ מה פריך הש"ס לקמן דלרבי עקיבא קרא למ"ל. הא איצטריך למלקות. ובפשוטו יש לדחוק דפירכת הש"ס למ"ד דחרישה בשביעית לא לקי. א"כ בחריש אייתר דהא לחרישה עצמה בלא"ה איסוריה ידעי' מההלכה ומלקות בלא"ה בחרישה ליכא. אולם לחד תירוצא בתוס' דלקמן ד"ה שהרי כבר נאמר דרבי עקיבא מוכח דסבר דלוקה על החרישה. א"כ תקשי כנ"ל.
גם יש לע' במה דנדחקו בתוס' ד"ה ר"א אומר. דר"א לא שמיע ליה הך דלקמן דנמנו עליה והתירוה. הא בלא"ה י"ל דר"א סבר כמסקנת רב אשי דר"ג ס"ל כר"י וכו' וא"כ ממנ"פ איך קאמר יכול ילקה דאם מההלכה הא ליכא מלקות. ואם מקרא דבחריש איך אמר עלה ונסיב לה לפטורא הא לגבי הקרא ליכא לימוד לפטורא. ור"י לשיטתי' דאמר לקמן דגמר משבת בראשית. גם בעיקרא דמלתא קשה מאד לומר דלרבי עקיבא לוקמי על תוס' שביעית ולא מצינו כן. וע' בהריטב"א שכ' די"ל דיכול ילקה היינו מכת מרדות. וניחא הכל בעזה"י.
דף ד.
ואם בשביל לייפותן אסור. במ"מ פ"ח ה"ב כ' ובברייתא לאו דוקא כדי ליפותן אסור אבל אם היו נפסדין מותר בהדלאה, אלא כל שאינו כדי לאכלן הרי הוא כבית השלחין שאין מתירין בו טורח יתר. ולענ"ד יש לחלק, דהתם אינו ראוי כלל למועד, אבל הירקות חזי למועד, אלא דהוא אינו רוצה לאכלם, בזה י"ל דאם הוא פסידא דמותר אף לדלות דהוא טירחא יתירה מטעם הואיל, והרי אפי' ביו"ט מותר במלאכה גמורה משום הואיל במקום פסידא כדאיתא בסוגי' דפסחים מ"ו גבי מסוכנת ודו"ק.
דף ד:
איכא בינייהו דקא שקיל מיני' ושדי לבראי [בנמוק"י כ' וחכ"א עושין את האמה דעודר לא הוי כיון דמשליך את העפר למרחוק כו', וכ' בתי"ט דהכי איתא בגמ' דלמ"ד מפני שמכשיר אגפי' לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר דמיירי דשדי לאבראי וכו'], בסוגיא אינו כן ואדרבה מבואר ההיפוך דאם שדי לאבראי לית ביה משום מכשיר אגפיה לזריעה. אלא דהש"ס קאמר דא"כ בשדי לאבראי דלמ"ד כעודר איכא ולמ"ד מכשיר אגפיה ליכא, ועלה פרכינן למ"ד משום שמכשיר תיפוק ליה משום עודר ור"ל וליתסר גם בשדי אבראי, ומשני עודר נמי כל שקיל בדוכתא מנח לה, ור"ל דהך מ"ד ס"ל דבשדי לאבראי אינו דומה לעודר. הרי מבואר דלמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מיירי מתני' באינו משליך לאבראי וממילא ל"צ לטעם דעודר דבלא"ה אסור משום דמכשיר. ואדרבא זהו מוסיף חומרא דאפי' היכא דאתא מיא בתריה דליכא משום עודר מ"מ אסור משום שמכשיר אגפיה לזריעה. וא"כ ע"כ דברי הר"ן קאי למ"ד משום דנראה כעודר דאיהו ס"ל דבשדי לאבראי ג"כ שייך משום עודר ולדידיה י"ל דמתניתין מיירי בשדי לאבראי דוקא דכה"ג מתירים חכמים דבהא פליגי ראב"ע וחכמים אם כה"ג נראה כעודר, אבל בלא שדי אבראי גם חכמים ס"ל דנראה כעודר דפלוגתא רחוקה לא משוינן, וכיון דהך חילוק מבואר בגמ' אליבא דמ"ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה וממילא י"ל הכי לאידך מ"ד אליבא דחכמים. כנלע"ד מוכח בכוונת הר"ן אף דדחוק קצת. ודברי התוי"ט צע"ג.
ואולם בדברי הר"ן הנ"ל קשה לי דנראה דס"ל דבלא שדי אבראי אסור משום דמיחזי כעודר. ועדיפא הו"ל למנקט דאסור משום שמכשיר אגל"ז, כמבואר בסוגיא דמאן דאוסר משום דמיחזי כעודר ס"ל ג"כ האיסור דמכשיר אגל"ז. ולהך טעמא דמכשיר אגפיה לזריעה אסור גם באתא מים אבתריה וצ"ע.
תוד"ה מפני שמכשיר. א"נ חשיב ליה עבודת קרקע ממש, דנראה ברור דמ"מ הטעם מפני נראה כעודר היינו רק מפני הרואים, מדלא קאמר משום דהוי כעודר וגם מדמשני אההיא דעושה את זבלו דזבלו מוכיח עליו מבואר להדיא דבעצמותו ליכא איסור אלא מפני הרואים [ולמ"ד מפני שמכשיר צ"ל דבלא"ה לא קשה משום דהתם דשדי לבראי].
אולם תמיה לי, דא"כ מאי פרכינן למ"ד מפני שמכשיר ליחוש מפני שנראה כעודר הא כיון דרבנן לא חשו לרואים דלמא גם ר"א לא חש לכך, אלא דמחולקים בעיקר הדין דלר"א אסור דהוי עבודת קרקע דמכשיר אגפיה לזריעה אע"כ דגם מכשיר הוי רק מפני הרואים, מש"ה מדמי הש"ס דאם חיישינן להך ניחוש נמי להך, וצ"ע.
דף ה.
ת"ל וראה עצם אדם. עי' נדה דף נז ע"א תוס' ובנה.
דף ה:
ששם אילנות בידוע שנחרש, מבואר בסוגיא, דחרישה עושה תקנה דאף באבד קבר ע"י שנחרש אינו מטמא באהל. ולא הבנתי, דבמה פקעה לטומאת אהל ע"י החרישה, וכי ודאי הוא שע"י החרישה נפרסו העצמות ונקרע בשר המת עד שאין שיעור לטמא באהל, והרי תוס' כתבו בד"ה מנפח דהא דמיקל בנפוח דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת, א"כ אי אפשר להקל ע"י המחרישה, [ולשון תוס' אח"כ ולא היו רגילין לקבור מתים בעומק א"י הא אדרבא כתוב תחלה דאין החרישה נוגע למת כלל].
תוס' ד"ה אין מציינים אין צריך ציון. לא זכיתי להבין הא בפשוטו אין מציינים דאין ראוים לציין דישרפו לחנם תרומה וטהרות, דהרי אמרינן מוטב ישרפו לפי שעה ואל ישרפו עליו לעולם, הרי דאיסורא איכא דמשום האי חששא אפי' בכזית דמטמא באהל דהיה ראוי לציון אמרינן דאין מציינים.
תוס' ד"ה יש בה אילנות וכו' אי נמי בידוע לאו דוקא. עיין נדה דף סד ע"ב תוס' ד"ה ע"ג כולם.
דף ו.
תד"ה דאמר מר, ונהי דברוח א', לא ידעתי לפרש עומק כוונתם במ"ש כי אין הטומאה בפחות מן הציון, הא מ"מ תחתי' יהא טהור דהא אין מציינין על מקום הטומאה ומה הפרש בין מצד א' ובין מב' הצדדי', וה' יאיר עיני.
דף ו:
מושכין את המים מאילן לאילן. ברש"י ובהטור דמיירי בשדה הבעל, וכ' הה"מ בשם הרי"ץ גיאות דמיירי בשדה שלחין וע' תו' יו"ט, ובב"י הביא דברי רי"ו דמיירי שהם קרובים כמו שדרך לניטען ממטע י' לבית סאה אבל לא ברחוקי' וכן איתא להדי' בירושלמי.
דף ז.
מתני' רמ"א רואין את הנגעים בתחלה. ברש"י וכן הרע"ב לא העתיקו תיבת בתחלה, ובאמת הגירסא בתחלה קשה דהא מבואר בסוגיא דבתחלת הסגר הראשון דהיינו בטהור גמור לכו"ע לא חזי כלל, ובתחלת הסגר ב' כו"ע חזי ומטמאי' ליה. ולשיטת תוס' דבתחלת הסגר ראשון חזו (וע"כ דלא גרסי בטהור כ"ע ל"פ דלא חזי) מ"מ הא ס"ל דבתחלת הסגר הראשון גם לחכמים רואים להקל ולא להחמיר דרשאי לשתוק וא"כ פלוגתייהו לא הוי בתחלה. משנה למלך פ"ז מהלכות יו"ט.
תוד"ה אמר רבי וכו' צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא. עי' תוי"ט פ"א מ"ז דמגילה.
בא"ד ע"כ נראה וכו'. דברי תוס' בזה תמוהים, דמי הכריחם לכך הא י"ל דפשוטו דלכו"ע היכי דלא נשכר כלום חשוב פריעה ופרימה הפסד, אלא דמאן דס"ל דר' אמר נראין דר"מ במוסגר וד"ר יוסי במוחלט, היינו כדברי ר"מ ממש במוסגר וכטעמי' דיכול לשתוק ולא יטמא אותו, ודר"י במוחלט ג"כ מטעמי' ממש, דצוותא דאשתו עדיפא לי', ומאן דס"ל דר' אמר נראי' דבר"מ במוחלט ודבר"י במוסגר הכל מטעמייהו ממש, דבמוסגר כר"י דצריך לומר טמא ויפסיד פריעה ופרימה ובמוחלט כר"מ דצוותא דעלמא עדיפא. ומרויחים קוש' תוס' אח"כ דמהו נראי' דברי ר"מ הא לא ס"ל כלל דיכול לשתוק, דהא באמת אמר מטעמייהו ממש וכנ"ל. וראיתי שכ"כ הריטב"א וצע"ג.
דף ח.
תוס' ד"ה נפקא ליה וכו' וספר כריתות איצטריך לדרשה אחרינא. וע"ע תוס' זבחים דף קיז ע"א ד"ה והתורה ובכריתות דף טו ע"א תוס' ד"ה ערות.
דף ח:
מאי בינייהו (עי' חי' סוכה כ"א).
תוס' ד"ה בחגך כו' עיקר דרשה כו'. ועי' כתובות דף מז ע"א תוס' ד"ה דמסר.
דף ט.
דקדושתו קדושת עולם. עיין שבועות דף טז ע"ב תוס' ד"ה קדושתו.
דף ט:
תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וק"ש אין מפסיקין. להדיא איתא בשבת דף יא ע"א דלק"ש מפסיקין וצ"ע.
דף י.
מעמידין תנור וכירים וריחים כצ"ל.
דף י:
רבינא הוה מסיק זוזי וכו' (עי' בגל' הט"ז סי' תקל"ט סק"א).
תוס' ד"ה ואין מונעין וכו' אין נ"ל דהא קיי"ל. עיין ברא"ש דהגירסא הכא רב. ולפ"ז לק"מ דרב לשיטתיה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. ואסור קרצוף בי"ט.
דף יא.
וא"ד שרי להו רבא מיצד וכו' (עי' בגל' המג"א סי' תקל"ג סק"ז).
ברא"ש סי' כ"ח. (עי' בחי' או"ח סי' תקל"ג ס"ג).
דף יא:
פתח באבל וסיים במועד אר"ש בדר"א זאת אומרת וכו', פי' הרע"ב מדקתני וארעו אבל ומחמת האבל עכב עד המועד טוען קורה ראשונה במועד אבל בימי אבלו הי' אסור לטעון וכו'. תמוה לי דלפי מה דפירש הרע"ב דאירעו אבל היינו דמחמת האבל עכב עד המועד (וכן מבואר ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד להוכיח דדבר האבד אף אם ליכא אחר דאסור לעשות ע"י עצמו בצינעא דאם איתא דבצנעא מותר הו"ל כמכוי' מלאכתו במועד דהא לאו אונס הוא עכ"ל. הרי מבואר דמפרש כהרע"ב דמוכח דארעו אבל מותר במועד) א"כ מפרשים הוכחת הש"ס דפתח באבל וסיים במועד, הא מה דלא מפרש דינא דאבל, היינו דמתני' לא מיירי הכא כלל מדין אבל. והא דקתני וארעו אבל לא משום דינא דאבל אלא דע"י שאירעו אבל מותר בחוה"מ. ועדיפא הו"ל להש"ס למידק מהא גופא מדשרי במועד ע"כ דאסור באבל דאל"כ לאו אונס הוא וליתסר במועד. ולזה היה נלע"ד בדעת הרע"ב והראב"ד דהכי קאמר הש"ס מדפתח באבל וסיים במועד ולא פירש דינא דאבל ע"כ דלא מיירי מדין אבל. ולא מלתא באפי' נפשי' הוא אלא דחדא קתני דארעו אבל מותר במועד א"כ ש"מ דבימי אבל אסור. ומה דמשני רב אשי לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי אבלו דשרי כו' היינו דר"א קאמר דלאו חדא קתני אלא דמתני' מילי מילי קתני דארעו אבל ואף במועד מותר. אבל למה דקי"ל כשינויא דרב שישא כו' דאבל חמור מתני' חדא קתני דמכח דארעו אבל מותר במועד. כנלע"ד ברור בעזה"י.
ואולם תמוה לי למ"ש הרא"ש לדחות הוכחת הראב"ד הנ"ל דאף שהיה מותר בימי אבל מ"מ מתוך מרירות אבילות אין דעתו סובלת להתעסק במלאכה. א"כ מאי מדייק הש"ס פתח באבל, הא כיון דחדא קתני ליכא הוכחה למה דלא פירש דינא דאבל דלא מיירי מיני', וגם ההוכחה מדשרי במועד לאו ראי' הוא דהא אף דשרי בימי אבלו מותר במועד כמ"ש הרא"ש וצע"ג.
שם לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן. עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' עשה דיחיד.
שם אם היה אומן לרבים וכו' (עמש"כ לק' כ"א).
דף יג.
לברי' לא קנסו רבנן. אפשר דדוקא בלא עשה אביו מלאכה דהדין שלא יעשה, בזה לא קנסו לברי' דמותר לעשותו, אבל אם כבר עשה אביו דהדין דמפקירים אותו לכל, כיון דנעשה הפקר אפשר דאם מת לא זכה בנו, ולא עדיף מאחר כיון דכבר נעשה הפקר, ולפמ"ש [בחי' שו"ע סי' תקל"ח ס"ו] בכוונת לישנא דהמחבר אם הוא דבר האבד, מוכרח דגם אם עשה אביו ל"ק בנו אחריו.
דף יג:
רש"י ד"ה מטומאתו לטהרתו, לפי שלא היה להם פנאי, כן דרך רש"י לפרש המשנה כפי ס"ד דהש"ס, והיינו לפי האבעי' דבהיה לו פנאי אסור, וגם דממדה דפשיט אביי דף י"ד ע"ב הא בימי טומאתו נהיג מוכח דהי' ס"ל דמתני' מיירי באין לו פנאי, דאל"כ אדרבה איכא רבותא בעולה מטומאתו קודם הרגל דהי' לו פנאי אפ"ה שרי.
דף יד.
תוד"ה ומנודה וא"ת מאי קמ"ל נזיר ומצורע, ר"ל כיון דגם בבא ממדה"י ואינך מותר בגילוח כל הראש מכ"ש נזיר ומצורע דאיכא מצוה.
בא"ד ואי מיירי הכא בשלא הי' להם פנאי וכו', לא הבנתי דהא כל עיקר דבריהם הראשונים היינו לאותו צד דמיירי באין לו פנאי דס"ד למיסר משום שמא ישהה קרבנותיו, דאילו לאידך צד דמיירי דיש להם פנאי בלא"ה ליכא קושיא דזהו קמ"ל דאף שהיה לו פנאי דבכה"ג בבא ממדה"י אסור מ"מ בנזיר ומצורע שרי. וצל"ע.
מבואר דתחלת דבריהם לפי הצד דמיירי גם ביש פנאי. קשה לי, הא ממילא הוי חידוש דאף דליכא אונס דהיו יכולים לגלח מקודם שריא. וגם מהו זה שכתבו דס"ד דאסור שלא ישהו, הא אסור בפשוטו, כיון דיש שהות לגלח קודם הרגל, אלא דטעמא דשרי שלא ישהו ויאחרו עוד קרבנן כדאיתא לקמן (דף יז ע"ב).
במהרש"א ונראה לפרש דבריהם וכו' (עי' חי' יו"ד סי' רי"ג ס"ג).
דף יד:
ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא, [דדוקא נולד במועד מותר לגלח, דהוי כיוצא מבית האסורים אבל נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, והא אמרת כל שאסור לגלח במועד, אסור לגלח בימי אבלו], נמצא אבילות נוהג בקטן, [והתני' מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני שהוא אבל]. תימא הא אדרבא כיון דבקטן לא שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו, דהכל אמת דבאבלו היינו מי שהוא אבל אסור, אבל קטן אינו אבל כלל, ובמועד אין האיסור על הקטן, רק על המגלח, אבל באבל דהמגלח אינו אבל, ועל קטן ליכא איסור.
שם מי קתני הא אסורין. כעין זה זבחים קב ע"א.
שם אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים (ושמחת) ודחי עשה דיחיד. ובהרא"ש כתב בזה"ל ודאי ליכא שום אבילות, והא דאמרינן הכא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וה"ק אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים כו' ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' עכ"ל. ותמוה לי מאד, למאי צריך הרא"ש לכנס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק לדבריהם, בין אבילות דלא עשו חיזוק, הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלת שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא, א"כ מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אלא דר"י הוכיח דליכא אבילות דאורייתא כלל, אבל מ"מ יכול להיות הסברא קיימת, דאף אלו היה דאורייתא היה הדין דנדחה עשה דיחיד דאבילות מפני עשה דרבים דיו"ט, וא"כ רווחא שמעתתא שפיר, דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט ה"נ עשו שבות דדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא, אבל גבי אבילות ל"ש לומר דיעמדו דבריהם כשל תורה דהא אלו היה דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים דיו"ט. ומיושב יותר לישנא דגמרא דאתי עשה דרבים וכו', היינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה, דהעמידו חכמים דבריהם, לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, וע"כ גם אם יעמידו דבריהם כשל תורה, מ"מ נדחה באבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט, וצע"ג, [אב"ה עיין לעיל מ"ש בפסחים (דף צב) ובמ"ש אאמ"ו בתשובה סימן י"ג].
רא"ש סי' ג' דברי הרא"ש תמוהים לי, דסדר דברי הרא"ש כך הוא, דבתחילה הביא דברי הרי"ף דהוכיח מדאמרינן דדחי' לעשה דיחיד מוכח דאבילות דאורייתא, והרא"ש הוכיח דלא הוי דאורייתא, והא דקרי לה עשה אפילו שהוא דרבנן קרי לה עשה, וה"ק אע"פ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה בכאן לא העמידו עליו, ואתיא עשה דרבים ודחי לה ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר וכו'.
ותמיה לי למאי הוצרך הרא"ש לחלק בין זה לשופר הא י"ל דהיסוד דהרי"ף אף אם אבילות דאורייתא מ"מ עשה דרבים דחי לה לעשה דיחיד זהו קיימא, ומש"ה הכא אף דעשו חיזוק כשל תורה הא אף אם היה של תורה ממש נדחית מפני עשה דרבים, משא"כ בשופר דבמלאכה דאורייתא לא נדחית דהוי עשה ול"ת ואין דוחה ל"ת ועשה מש"ה אף דהמלאכה דרבנן עשו והעמידו דבריהם כאלו המלאכה דאורייתא וכמ"ש להדיא הר"ן בר"ה.
והיינו מרוויחים לישנא דש"ס דקרי לה בשם עשה דיחיד, היינו דזהו עצמו הטעם דעשה דאבילות אפילו היא עשה גמורה דחי, דאלת"ה אף שהיה דרבנן מ"מ העמידו והוי כשל תורה.
שם הא בימי טומאתו נהיג (עמש"כ לעיל י"ג ע"ב).
שם לא מיבעיא קאמר. עיין לקמן דף יח ע"ב תוס' ד"ה העולים.
שם מכלל דכולי עלמא אסור. עיין לקמן דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ואינו אוכל.
תוס' ד"ה ממנעי משמחת יו"ט, וגוף ההריגה דהיא מלאכה לא חששו. קשה לי, אף לפי הצד שצידדו בחגיגה דמלאכת חוה"מ הא אמרינן שם דהכתוב מסרן לחכמים איזהו מותר ואיזהו אסור, מש"ה שרי מלאכה לצורך מצוה זו, אבל מ"מ שייך לאסור משום מצות שמחת יו"ט, וגם במה דתירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי, הנה בפשוטו דאם נלמד כן מדיוק הקרא בודאי תמוה, דא"כ מוכח גם זה מהקרא דלא חיישינן בזה משום ביטול שמחת יו"ט, ואך אפשר דכוונתם כיון דהי' ס"ד דתדחה שבת הרי דלא חששה תורה לאיסור מלאכה בזה, ומקרא לא ילפי' רק בשבת דאסור אבל במועד קיימא על הסברא דאין בו משום איסור מלאכה, אעפ"כ קשה לי, מלבד הא מה דהיה ס"ד דשרי בשבת היינו מק"ו דרציחה וכיון דהתורה גלתה לדחות הק"ו, ממילא י"ל דגם במועד אסור וכמו דאסור מה"ט ביו"ט כמ"ש תוס' סנהדרין (דף לז). גם עדיין נימא ג"כ כיון דהתורה לא חששה לאיסור מלאכה מכ"ש דלא ניחוש למניעת שמחת יו"ט, וזה יש ליישב קצת, אבל הראשונ' קשה.
גם מה שכתבו בתירוצם ב' דלצורך יו"ט קרינא ביה קשה דא"כ גם ביו"ט לישתרי אע"כ דמצוה לא מיקרי צורך יו"ט ואפילו לצורך קצת ליכא רק במצוה שזמנו קבוע לבו ביום, כמו ס"ת לקרות, וצע"ג.
דף טו.
תוס' ד"ה ובועלי נדות וכו' ובתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה. עיין משנה למלך פ"ג ה"ג מהל' ביאת מקדש.
דף טו:
מנודה מהו ברחיצה אר"י תא שמע, [כשאמרו בתענית צבור אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה (ארחיצה נמי אלמא דמנודה אסור), לא אשארא, אנעילת הסנדל] מנודה מהו בנעילת הסנדל, אר"י ת"ש שכשאמרו אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר וכו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה לא אשארא (ארחיצה). וכתבו בתוס', זיל הכא קמדחה ליה וזיל הכא קמדחה ליה, וכ"כ כל הפוסקים. וקשה לי, לפי ההלכה דבתענית תצבור מותר ברחיצת צונן, א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין, וממילא ע"כ האי וכן אתה מוצא וכו' לא קאי ארחיצה דהא קתני לא אמרו אלא כל גופו ואבל אפילו אצבעו בחמין אסור, וצ"ל דקאי אנעילת הסנדל, וכדאיתא להדיא תענית (דף יג ע"א), וא"כ נפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל.
רש"י ד"ה לא אשארא אעטיפת ראש תמיהני הא עטיפת ראש לא קתני בהך ברייתא, וגם הא עטיפת ראש במנודה איבעי' דלא אפשיטא לעיל וכפי פירוש רש"י הא למה דפשיטא הכא דמותר במלאכה א"כ וכן במנודה קאי אשארא יהי' נפשט איבעי' דלעיל דצריך עטיפה, ומה ביקש רש"י מזה ואמאי לא בפשוטו דלא אשארא היינו ארחיצה אנעילת הסנדל דקתני בהך ברייתא וכמ"ש תוס' וצ"ע.
שם הא כיצד יצא לדרך. עי' לקמן דף כז ע"א תוס' ד"ה אם יכול.
בהרי"ף וכל תיקו דאמרי' בהך ענינא לקולא. (עי' חי' פסחים ק"ח).
תוס' ד"ה לא אשארא דמיירי כו' משום בת מלך. עי שבת דף קט ע"א.
תוד"ה לא וזיל הכא קמדחי, וכן כתבו כל הפוסקים, ותמיה לי לפי ההלכה בתענית דף יג ע"א דבתענית צבור מותר ברחיצת כל גופו בצונן א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין, וממילא וכן אתה מוצא במנודה ובאבל לא קאי על רחיצה דהא באבל אפילו אצבע אסור בחמין כמבואר שם להדיא דקאי אשארא וא"כ מוכח דקאי אנעילת הסנדל ונפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל וצע"ג.
בא"ד, וא"ת אמאי לא פשט. קשה לי, אמאי לא הקשו כן מקודם באבעי' דמנודה מהו בקריעה דלפשוט ממה דקרע ר"א וכמו שהקשו כן באמת בב"מ.
דף טז:
דוד שירה אתה אומר. עיין יומא דף כב ע"ב תוס' ד"ה והאמר.
שם הוא עדינו העצני. עיין רש"י תענית דף כח ע"א ד"ה בני עדין הן הן.
דף יז.
אי במילי דשמיא. עיין תוס' סנהדרין דף ח ע"א ד"ה מפיקנא.
שם למערתא דדייני וקיבלוהו. עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא.
שם אמר רב הונא באושא התקינו. בכ"מ פ"ז ה"א מהל' ת"ת הגירסא אמר רב אויא.
דף יז:
תוס' ד"ה ותנא דידן וכו' דאיכא למימר תנא ושייר. עיין שבת דף עה ע"ב תוס' ד"ה חסר אחת ובכתובות רפ"ג תוס' ד"ה ועל הכותית.
דף יח.
אשה עוברה ותפיל. עי' סנהדרין דף נט ע"א תד"ה ליכא.
תוס' ד"ה ובגנוסטרי וכו' ולא כרב שישא בריה דרב אידי. לעיל דף יא ע"ב.
דף יח:
מאן לימא לן דברצון חכמים. עיין תשובת מהרי"ט ח"א סי' פג.
דף יט.
מתני' רגלים מפסיקין ואינם עולים. כתב הרא"ש בסוף פרקין (סי' צ"ו) דקטן שמת לו אביו, וקודם שעברו שלשים יום נעשה גדול דאינו חייב להתאבל, ואינו דומה זה לרגלים שאינם עולים כשמת לו מת ברגל, וחייב לנהוג ז' אחרי כן משום דאין דיחוי אצל מצות דחילוק יש בין שהמצוה נדחית לבין שהאדם היה דחוי, וכתב ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי, ואם דגבי כיסוי אמרי' דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם לבטל הדיחוי. ותמוה לי, דא"כ למאי הוצרך הש"ס בפ"ג דסוכה (דף לג ע"א) לומר דר"פ גופא מספקא ליה, [אב"ה שם בגמרא בעי ר' ירמיה נקטם ראשו (של הדס) מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא, ותפשוט לי' מהא דתנן כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ואר"י ל"ש אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות, הואיל ואדחי אדחי, אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ודחי דר"פ גופיה מבעיא לה מפשיט פשיט ליה (לר"פ) דאין דיחוי, או דלמא ספוקי מספקא ליה, לחומרא (לחייבו כיסוי) אמרינן לקולא (להכשיר ההדס) לא אמרינן] הא יש חילוק דבכיסוי הוי בידו.
וגם להיפוך למאי הוצרך הרא"ש לחילוקו, הא בלא"ה כפי דקאמר הש"ס דר"פ גופא מספקא ליה א"כ חייב בכיסוי רק מספיקא, וממילא באבילות הוי ספק דרבנן ולקולא, דהא באמת גם לחלוקו דהרא"ש הא מ"מ גם במידי דלאו בידו הוא הוי איבעי' דלא אפשטא בעלתה בו תמרה אם יש דיחוי, אע"כ דמטעם ספק אבילות מקילין, א"כ בלאו חלוקו הוה מצי ליתן טעם זה, וצ"ע [אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו נ"י בתשובה סי' נג].
רש"י ד"ה שמונה ימים וכו' מותר לאלתר בתכבוסת. עי' יבמות דף מג ע"א ברש"י ד"ה מקום שמותר ועיין לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה כל שלשים.
ד"ה ואין עולין וכו' ג"י לאו דוקא. קשה לי הא בהדיא מבואר לקמן דף כ ע"א דלתנא דמתני' דהכא ג"י דוקא כדאמרי' שם הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וצ"ע.
תוס' ד"ה וטווה וכו' אפי' טירחא דלאו מלאכה. עי' לעיל דף יב ע"ב תוס' ד"ה מכניס.
דף יט:
למנין שבעה לא קמיבעיא לי דלא נהגא מצות שבעה ברגל. עי' לקמן דף כג ע"ב תוס' ד"ה יש אבילות בשבת.
תוס' ד"ה שאסור ברחיצה וכו' ובשביעי לאבא שאול. צ"ל ובשמיני.
בא"ד והרי"ט פירש וכו'. עי' לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה ואמר לאחותה.
תוס' ד"ה ומלאכתו נעשית. לא זכיתי להבין קושייתם ותירוצם הא הכא מקילי' מאחר שהוא אחר ז' אלא דצריך להשלים מחמת הרגל שלא עלה בהך מקילין, וא"כ אדרבא משמע דבתוך ז' אסור ע"י אחרים כההיא דלעיל, וע"כ דלא מיירי בדבר האבד, וה' יאר עיני.
דף כ.
אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה. עיין נדה דף ח ע"א תוס' ד"ה ואמר ר' פדת.
שם הן הן. כעין זה כתובות דף ס ע"ב.
תוס' ד"ה שכבר כו' שאין עושין הבראה ברגל. עי' לקמן דף כד ע"ב תוס' ד"ה אלא.
דף כ:
והולך אחרי כלי. עיין לקמן דף כד ע"ב תוס' ד"ה אלא קרוביו.
שם מי שאין לו חלוק. עיין לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה וכל קרע ובתוס' ד"ה כי תניא.
תוד"ה על שניים שלהם. נ"ל דאין כוונתם דת"ק דנקט שניי' משמע דוקא נולדים אבל חכמים דאמרי כל שמתאבל עליו מתאבל עמו הכל בכלל אפילו על אחיהם ונשותיהם דא"כ כי פרכי' חכמים היינו ת"ק, הול"ל אחיהם ונשותיהם א"ב, אע"כ דגם חכמים מיירי בכה"ג בנולדים, אמנם קשה לי אמאי בעי מר עוקבא לנהוג אבילות על בר חמוה דהוא אחי אשתו, וגם ר"ה אמר לו שלא לנהוג משום דלא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו ותמותו, דמשמע דבאשתו אין הדין כמו בשאר קרובים דהוא רק לכבוד חמיו וחמותו, הא בכל קרובים כה"ג אינו מתאבל אלא על הנולדים מהם. וגם היכי מוכחי' דבאשתו ל"א אלא בחמיו ותמותו מברייתא דמצעת לו המטה, דלמא מיירי הברייתא באבילות דיד' על אחי'. אבל על הנולד ממנה דהיינו בנה מאיש [אחר] צריך להתאבל, אע"כ דאין חילוק בין נולדים או שארי קרובים וצ"ע.
דף כא.
ודלמא מילתא יתירתא. עיין לקמן דף כו ע"א תד"ה משכם.
תוס' ד"ה אלו דברים וכו' ענין עטיפת ישמעאלים. עי' לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה ושמואל לטעמיה.
יפה הורה מעלתו להתיר להשוחט אונן לשחוט העגל, דאף בימי האבל נ"ל דמותר, אף דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לדברי רשב"ג באומן לרבים מותר, לענ"ד זה בשאר מלאכות אבל במלאכת אוכל נפש מותר, כמו במשרתת שאירע אבל דמותרת לאפות ולבשל ולעשות צרכי הבית, ומשמע אף שלא לצרכה רק לצורך הבעה"ב ה"נ כיון שהוא שוחט דמתא הוא כמשרת שלהם בענין זה, ומותר, כיון דהוא צורך א"נ ומותר לשחוט בביתו. ובאמת בימי האבל היה מקום היתר יותר, שיתנו כזית בשר מזה להשוחט דעושה לעצמו דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, משא"כ באונן דאסור בבשר, אבל מ"מ נ"ל דמותר כנ"ל, ובאונן ישחוט בלא ברכה.
מה שכתב מעכ"ת על דברי להתיר יותר במלאכת אוכל נפש, וכתב רו"מ דיש להטעים, כיון דאיתקש לרגל.
אפריון נמטייה שחתר לסייעני אבל באמת לא מלבי הדברים יוצאים. דמפורש כן בד"מ יו"ד (סי' שפ ס"ג) מהמרדכי שהובא בב"י דאבל מותר למלאות תנור פת, דאפילו ביו"ט מותר, ומ"ש רומ"פ דלטעם זה לא יהיה היתר אם יש להאבל מכבר בשר שחוטה בביתו, לענ"ד המשמעות דהיתר דהמשרתת לא בשביל עצמה, אלא אף בשביל הבעה"ב לחוד, והכלל דכל מה שמותרת לעצמה מותרת נמי לצרכי בעה"ב, ובאמת בהיפוך לא ידעתי כ"כ טעם הא דמשרתת דוקא אמאי לא גם אחר, כמו ביו"ט דמותר לאפות לחבירו, ודוחק לחלק דביו"ט דאם האי אחר יעשה לעצמו ג"כ יהיה נעשה מלאכה ביו"ט, מש"ה אין חילוק בין אם הוא עושה מלאכה לחבירו או שחבירו עושה כן, משא"כ באבל שאם האי אחר יעשה כן לעצמו לא יודחה שום איסור, או דביו"ט הוא לצורך אוכל נפש דיו"ט, משא"כ באבל דבאמת לא הוי כמו יו"ט דאיתקש לרגל, אבל לאחר שאינו אבל הוא סעודת חול, דא"כ נימא דבן חוץ לארץ דיו"ט ב' יהא אסור לאפות ולבשל לצורך אורח בן א"י שדעתו לחזור, דאצלו ליכא איסור מלאכה כלל והוי סעודת חול, גם באבל אטו אם אבל אופה לצורך אבל אחר מותר, ולצורך אחר שאינו אבל אסור, זה אינו במשמע, וכן נראה בפשוטו דכמו שאבל מותר לבשל לצרכו לצורך מחר, ה"נ מותר לבשל ביום השביעי לצורך יום השמיני, ולא אמרינן דגרע דהוי לצורך חול, דהשמיני מקרי סעודת חול לגבי השביעי.
ובעיקר דינא דשוחט ראיתי בתשובת ש"י (ח"א ספ"ו) כתב לאסור ולא נחית למה שחלקתי בין שאר מלאכות למלאכת אוכל נפש ולכאורה מפורש הדין באבל רבתי הובא בב"י, נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם, רשב"י אוסר, והרי שהיה ספר או בלן וכו' משמע דלת"ק אף דאפשר דבספר או בלן אינו מתיר, מ"מ נחתום מותר יותר שהוא מלאכת אוכל נפש, ושחיטה דמי לנחתום, ואם אין שם שוחט אחר מותר.
דף כב.
רצה ממעט בעסקו. עיין לקמן דף כז ע"א תוס' ד"ה אם יכול.
דף כג.
שבת ראשונה אינו יוצא. עי' לק' דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה אם יכול.
שם בגרדא דסרבלא כרבי. עי' לק' דף כד ע"ב תד"ה ברכת אבלים.
תוס' ד"ה ואמר לאחותה וכו' מותר לישא ולבעול. נ"ל שתיבת ולבעול ט"ס הוא.
דף כג:
וחייב בק"ש ובתפלה ובתפילין ובכל מצות. בברכות בברייתא זו איתא וחייב בכל מצות האמורות בתורה וברי"ף שם חייב בק"ש ותפלה ובכל מצות האמורות בתורה.
אינו מובן לי כראוי, מה דס"ל להרמב"ן דאונן אסור בכל דיני אבילות רק שהקילו שאינו חולץ מנעלים וכדומה מפני שטרוד בעסקי המת, ועסקי המת נפסדים עי"ז, א"כ איך אמרינן בגמרא (דף כג) ע"כ ל"ק ר"ג התם אלא דאכתי לא חל אבילות, הא בענין זה דאין עסקי המת נפסדים במניעת תשמיש חל עליו אבילות, וגם בהאי דמוטל בתפיסה דלא חל עליו אנינות ולא אבילות, אמאי לא נשאר באיסורו שאבל אסור, וכה"ג יאסור גם בנעילת מנעלים כיון דאין יכולים לעסוק בצרכי המת.
ומ"ש רומעכ"ת על קושייתי במה דמשנינן גבי תשמיש משום דעדיין לא חלה אבילות עליו, דהא גם באונן חלה אבילות להרמב"ן בדברי' שאין חשש ביטול לצרכי המת דדעת הרמב"ן דבמוטל עליו לקברו חלה אבילות, משא"כ בשבת דאין מוטל עליו לקברו, דבשבת דבתוך אבילות אסור, מ"מ באנינות קיל יותר. יסוד החילוק אף דלא היה נייח לי דמה סברא דחיוב התעסקות יטיל עליו חיוב אבילות, גם יקשה בלשון הסוגיא דאכתי לא חל עליו אבילות הא בנעשה אונן קודם שבת כבר חלה עליו אבילות בשעה שהיה מוטל עליו התעסקות בצרכי המת, וגם הא הבאתי דברי התפל"מ דכתב במת לו מת בשבת דאסור להרמב"ן בת"ת דהוי דבר שבצנעה, הרי דס"ל דגם בשבת חל עליו דיני אבילות להרמב"ן ואפילו בנעשה אונן בשבת, וצ"ע.
מ"ש מעכ"ת לתמוה אירושלמי [פ"ג דברכות מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפלין אם ביום השני אינו נותן תפלין צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו] הרי צריך לאשמועינן אפילו קודם קבורה דלא חל עליו אבלות, אפ"ה פטור מתפלין, גם אני עמדתי בקו' זו, ורציתי להוכיח כהרמב"ן (בטוי"ד סי' שמ"א) דאונן חייב בכל אבילות חוץ מנעילת סנדל ועטיפת ראש דעי"ז עסקי מת נפסדים, ושכ"כ הר"ר פרץ דאף שנמסר לכתפי' וליכא אנינות אפ"ה אסור בכל אבילות חוץ מסנדל, ובתפארת למשה כ' דבכל ל"ת של אבל, חייב אונן, אבל במ"ע של אבל כחליצת סנדל וכדומה פטור דהא פטור מכל מצות שבתורה עכ"ל, ומ"ש דחליצת סנדל מ"ע, ולא דהאיסור שלא ילך במנעל, נ"ל ראיה מהר"ן ריש כתובות גבי מת אביו של חתן דדחיית אבילות הוי שוא"ת שאינו מקיים מצות אבילות, מ"מ צל"ע דאם הטעם דאונן שרי בסנדל מדפטור ממצות, א"כ בנתפס המת ולא ניתן לקבורה ליתסר בסנדל, מדחייב במצוות, וכמו"כ קשה נמי להרמב"ן דהרי בכה"ג אין עסקי מת נפסדים.
דף כד.
אסור אתמר ומשמיה דר"י אתמר. לא ידעתי מה חידש בזה הא איתא בברייתא לעיל דף כא ע"א ואלו דברים שאבל אסור בהם וכו' ובתשמיש.
דף כד:
יום אחד לפני עצרת וכו', ברא"ש סכ"ח כ' ויראה כיון דאנו בקיאין בקביעא דירחא וכו' דיום שני של עצרת עולה לו למנין ט"ז, וק' לי ל"ל הטעם זה הא אף אם נוהגין כן מספק גמור מ"מ הוי ספק שמא יום א' יו"ט ויום ב' חול והוי ספק דרבנן לענין שלשים ולקולא. צ"ע.
תוס' ד"ה אלא כו' כגון ברגל. עיין לעיל דף כ ע"א תד"ה שכבר.
דף כה.
מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד. עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו.
דף כו:
מ"ד כל קורע אמאי דלא ניתן לאחותו, קשה לי, דלאחר מאי צריך להוספה הא כשמאחה סגי לחזור ולקרוע באותו האיחוי, דהא קרע מתוך האיחוי יצא.
דף כז:
תוס' ד"ה בכליכה וכו' מביאין ראיה להא דאמר. ב"ב ד' ט"ו ע"א.
יו"ד סי' שצ"ז סעי' א' מתאבלין על פי עד אחד ועד מפי עד ועכו"ם מסיח לפי תומו. בהרא"ש [פרק ואלו מגלחין סי' ל"ב] הביא כן בשם הרמב"ן וכ' ראיה מהא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וכו' אם התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל וחזרו ב"ה להורות כב"ש וכיון דנאמנים להנשא וליטול כתובה כ"ש לענין אבילות ולא פלוג רבנן בין אבילות לאבילות עיי"ש. ותמוה לי הא מה דקיי"ל דנוטלת כתובתה היינו מטעם מדרש כתובה כשתנשאי לאחר וכו' אבל לא מטעם דאם התרתם ערוה החמורה וכו' דהא אין האחים נכנסים לנחלה וכו' וכדקתני במתני' וכ"כ כל הפוסקים דמדין מדרש כתובה הוא דנוטלת כתובתה ומזה הטעם כתב הרמב"ם דאינה נוטלת נדוניא עיי"ש וא"כ איך נלמוד מזה לענין אבילות וצלע"ג.
הרא"ש סוף מ"ק כתב בשם הר"ם דקטן שמת לו מת והגדיל אחר ז' דצריך להתאבל דאין דיחוי. נראה דאם נידון כהר"ם לחייבו להתאבל משהגדיל, דאף אם היה מתאבל בקטנותו דלא יצא בזה ולא מפטר בכך כיון דבאותה שעה לא היה מחויב בדבר אינו פוטר לשעה שיהיה מחויב בדבר [וכדהקשה הכ"מ פ"ה ה"ז מהל' קרבן פסח, ועי' מג"א רסי' רס"ז בקידש קודם לילה עיי"ש].
מ"ש מעכ"ת חביבי ני' דלא דמי לקטן שהגדיל תוך חג הסוכות, דהתם כל יום החיוב מתחדש, הראיה זו כ' הט"ז יו"ד (סי' שצ"ו) לדחות דברי הרא"ש באבילות, וגם אנכי עמדתי בזה לחלק, דבסוכה בכל יום מתחדש החיוב אבל מ"מ הראיה שמביא הט"ז א"ח (סי' תע"ו סק"י) משוטה שנשתפה בליל פסח, הוא ראיה נכונה לכאורה, דהתם אין החיוב מתחדש בכל רגע, דאם אכל בתחילת הלילה תו לא מחויב.
ומ"מ לענין אבילות יש לחלק, דבמצה משך זמנו כל הלילה, ובידו להמתין כרצונו ואין החיוב דוקא בתחילת הלילה, משא"כ באבילות דמיד שמת לו מת אין בידו לדחות ולנהוג אבילות אח"כ, א"כ עיקר החיוב מיד בשעת מעשה ומה שנוהג אחר ז' הוי רק תשלומין מש"ה בלא חזי מעיקרא פטור, וכבר כתבתי מזה בתשובה.
במחלוקת מהר"מ והרא"ש בסוף מועד קטן דלדעת הרא"ש כל שנפטר בתחילת חיוב אבילות לא נתחייב אחר כך ומדמי לחיגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור, ה"נ לענין אבילות דמה דיושבים ז' בשמועה קרובה הוא רק להשלים אבילות שהיה לו לעשות מיום הקבורה עיי"ש. והנה בשו"ע סימן שצ"ו ס"ג סתם ב"י כהרא"ש, והב"ח הכריע כהר"מ ודימה זה להבדלה, ובט"ז הוסיף עוד ראיה מקטן שהגדיל בסוכות דחייב לעשות סוכה. ועיין בט"ז או"ח סימן תע"ה סק"י שהביא עוד ראיה משם אף דנפטר בתחילת חיוב מ"מ חייב אחר כך.