אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

מגילה

תענית

דף ב.

מתני' אלא שהכפרים. מוקפים אם הם כפרים דעת תוספות דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר"ן דרשאים ג"כ להקדים ליום הכניסה אבל לא רצו להקדים קורין בט"ו. ודעת הרמב"ן דאם [לא] רצו להקדים קורין בי"ד.

שם אלא שהכפרים כו'. עיין מדרש תנחומא פרשת בראשית פי' חדש בההיא דיני הכניסה.

שם מקדימין ליום הכניסה. וכשם שהקילו חכמים על הכפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורים אותה בלילה ביחיד ולמחר קורים אותה בעיירות בעשרה. הר"ן.

שם חל להיות אחר השבת. דהו"ל י"א וטפי לא משכחת לה דמיום הכניסה ליהכ"נ לא מקדמינן עכ"ל רש"י. וקשה לי הא בלא"ה אמרי' לקמן דעשר לא תקנו רבנן אלא דמכח הקושיא דחל בחמישי לדחי ליהכ"נ שלפניו דהו"ל י"א ועלה משנינן דמיהכ"נ ליהכ"נ לא מקדמינן, והו"ל לרש"י לפרש זה מקודם על בבא דחל בחמישי. אבל לענין דלא משכחת טפי מי"א ל"צ לה. וביותר דגם על הרישא דחל בה' ל"צ לה דפירכת הש"ס הנ"ל רק לס"ד דכדי שיספיקו היינו לטובת הכרכים שיהיה שהות להכפרים להספיק מים ומזון להם לזה פרכינן דבחל בה' לקדמו ליהכ"נ בכדי שיהיו פנויים ביום ה'. אבל למסקנא דמפני שמספיקים ממילא ליכא קושיא דמה טיבותא להכפרים בהקדמה דהא ביומו שהוא יום ה' ג"כ יוהכ"נ וכיון דרש"י פירש תחלה שהקילו שלא יצטרכו לבוא לעיר והיינו מפני שמספיקים ממילא ליתא לפירכ' הש"ס וצ"ע.

כתב רש"י ז"ל וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו, דמיום הכניסה ליום הכניסה מקדים לא מקדמינן. קשה לי, הא בסוגיא (דף ד' ע"ב) משנינן על הך קושיא הו"ל עשרה ועשרה לא תקנו רבנן, והדר פריך מהא דחל ביום ה' דלקדמיה ליום הכניסה, ועלה משני דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, ואף דממילא מיושב בזה גם הפרכא ראשונה, מ"מ אמאי לא נקט רש"י זה מקודם על חל להיות בחמישי.

וביותר דגם על הרישא דחל להיות ביום חמישי אין אנו צריכין לזה, דהא בסוגיא מבואר דהפרכא רק למה דהי' סבר תחילה דתקנתא דכרכין הוא כדי שיספיקו הכפרים מים ומזון לכרכים. אבל למה דמסקינן דשכר הוא להם להכפרים מפני שמספיקין ליכא קושיא כלל, דבחל להיות בשני ובחמישי אין טובה להכפרים להקדים, וכיון דרש"י נקט במתני' מפני שמספיקין אין צורך כלל להאי טעמא דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן.

שם ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם, ושפיר רמיזא דאנשי כנה"ג נתנו רשות לקרות בזמנים בלתי זמן דארבע עשר וחמשה עשר, ומקשה ואימא זמנים טובא. קשה לי, מה קושיא העיקר בידינו תפסת מרובה לא תפסת, ותו דלמא באמת זמנים טובא, אלא דלא מצאו חז"ל צורך להקדים יותר מאחד עשר, דבחל בשני אף אם הי' רשות להקדים לעשירי, מ"מ הא מיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן, דהא מהאי טעמא בחל ביום ה' לא מקדמינן, אף דיש רשות דהא הוי אחד עשר, או מטעמא דלא הוי טובה לכפרים, א"כ לא משכחת צורך להקדים יותר מי"א ודלמא אלו היה צורך לזה היו מתקנים גם העשירי.

שם ולא יעבור כתיב. לקמן דף ה ע"א.

רש"י ד"ה אלא שהכפרים וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. בתוס' יבמות דף י"ד ע"א כתבו בשם הירושלמי דבן עיר א"י להוציא אותם דמקרי אינו מחוייב בדבר וכ"כ הר"ן דאחד מהכפר קורא אותה, ואפשר דמ"ש רש"י שיקרא א' מבני העיר היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה.

דף ג.

שכחום וחזרו ויסדום. לקמן יח ע"א סוכה מד ע"א.

שם אונקלוס הגר אמרו. עי' ירושלמי דמסכתין פ"א הלכה ט.

שם כמספדא דאחאב. עי' ב"ק יז ע"א תוד"ה והלא.

רש"י ד"ה ויקראו כו' בספר עזרא כתיב. עיין סוכה י"ב א' ברש"י ד"ה צאו ההר ומ"ש שם.

תוס' ד"ה מבטלין וכו' והלא אחר וכו'. עיין פסקי תוס' ערכין אות י"ט.

דף ג:

ולהכנסת כלה. בהגהות ש"ע אה"ע סי' מה סעיף א.

שם בעי רבא מקרא מגילה ומ"מ וכו' (עי' בגליון המג"א סי' תרפ"ז סק"ו).

דף ד.

תוד"ה נשים הוכיחו דנשים אין מוציאות אנשים ונתקשו בטעמא דמלתא, והטורי אבן כ' פע"י דברי תוס' דהא דצריך קרא לחייב נשים במצה היינו דהך דאף הן היו באותו נס הוא רק סברא דרבנן, וא"כ י"ל כיון דאסתר ברוח הקודש נאמרה הוי כמו דאורייתא והיה החיוב רק לאנשים אלא מדרבנן הוסיפו לחייב נשים מטעם דאף הן היו באותו הנס וא"כ חיובא דנשים אינו ברה"ק והוי כמו חיוב דרבנן דאינו מוציא לחיוב דאורייתא עיי"ש. ולענ"ד הא תוס' בפסחים דף ק"ח ע"ב ד"ה היו כתבו והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"ג דהן היו באותו הנס כו' (היינו אף דקרא כתיב האזרח למעוטי נשים, דהתינח אם סברא דהן היו באה"נ הוי דאורייתא מש"ה בסוכה פטורות דהתורה פטרתן אבל כיון דהוי רק סברת דרבנן אם כן מה בכך דתורה פטרתן מ"מ לחייבינהו דרבנן), התם בעשה דאורייתא אבל בד' כוסות דרבנן תקנו גם לנשים, נ"ל כוונתם דדוקא במילי דרבנן כמו ד' כוסות וחנוכה דעיקרו דרבנן מעיקרא כי תקנו תקנו גם לנשים שהיו באה"נ אבל במצות דאורייתא לא תקנו חז"ל חיובא ביחוד לנשים. וא"כ ליתא לדברי ט"א דאם מצד רה"ק לא נתחייבו נשים לא היה להם לחכמים לעשות חיוב ביחוד לנשים כמו דלא עשו בסוכה.

בא"ד וכן פסקו הה"ג. עי' סוכה דף לח ע"א תוס' ד"ה באמת.

תוד"ה שאף. בשו"ע או"ח סי' תרצ"ה ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות. עי' בפר"ח דכ' דאיש כתיב ולא אשה. לענ"ד למ"ש תוס' דאי לאו הקישא דמצה לחמץ לא הי' נשים מחויבות במצה דהך סברא דאף הן היו באותו הנס לא הוי סברא דאורייתא, ובטורי אבן כתב די"ל דלענין מגילה דאסתר ברה"ק נאמרה הוי כמו דאורייתא ומעיקר הדין לא הי' נשים מחויבות דהוי זמן גרמא אלא דחז"ל חייבו אותן בכך משום דהיו באותו הנס ואנשים מחויבים מדברי קבלה ונשים מחויבות רק מדרבנן עיי"ש היטב, וא"כ י"ל הא דכתיב ומשלוח מנות איש היינו דהחיוב ברה"ק באמת לא היו על נשים דהוי מעשהז"ג ואפילו במקרא מגילה אינם חייבות, אבל אח"כ כשתקנו חז"ל לחייבן בקריאת מגילה שאף הן היו באותו הנס מה"ט חייבו אותן בשלוח מנות. ונכון בעה"י. (הג"ה מב"ה, ועי' לעיל שדחה דברי טו"א מדברי תוס' פסחים דף ק"ח ע"א).

תד"ה פסק כו' משום דכתי' בי' מפלה לעובדי כוכבי'. עי' לקמן דף טו ע"ב וביומא דף כט ע"א וצ"ע.

דף ד:

תוס' ד"ה ויעבירנה כו' וגם אין אדם מל וכו' (עי' חי' שו"ע או"ח סי' של"א ס"י).

בא"ד עד שיבדיל. עי' שבת דף קנ ע"ב.

בא"ד שאינה אלא כו', עי' שבת דף קיד ע"ב תוס' ד"ה ואמאי ליתקע.

תוד"ה ורב. (עי' חי' יומא י"ד ע"ב ד"ה ולזה וחי' ר"ה כ"ט ע"ב).

דף ה.

הוה עובדא וחש ליה רב. עי' ר"ה דף כז ע"ב תוס' ד"ה ושמע.

דף ה:

תוס' ד"ה ממעטין ר"ל וכו' וחמירי מט"ב. עיין פסחים דף נה ע"א וצ"ע.

בדברי הר"ן לענין ספק מוקף (עי' חי' פסחים ק"ח).

נתקשיתי בדברי הר"ן שכתב הא דחזקי' קרי בטבריא בי"ד וט"ו הוא מדת חסידות דמדינא פטור מב' דהוי ספק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס על ר' ומי פשיטא לי' והא חזקי', דלמא באמת ספוקי מספקא ליה והא דעשה מלאכה דהוי ס"ד ולא רצה לעשות חסידות. וחשבתי לומר דהוי דשיל"מ וס"ד לחומרא, אולם באמת כתב הפר"ח דספיקא דדינא לא הוי בכלל דשיל"מ. וכנלענ"ד דמוכח מדברי ר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב שכתב לענין הלכה לגבי נודר עצמו וכו' הרי דמיקל אף דנדרים הוי דשיל"מ. (עי' חי' עירובין ל"ה ד"ה והנה היה מקום וכו', ועי' בחי' בית מאיר על הש"ס).

דף ו.

רש"י ד"ה זממו וכו'. שנותנים בחוטמה של אנקה. שבת דף נא ע"ב.

דף ז:

מתני' אין בין י"ט לשבת. קשה לי למ"ש הב"י סימן רמ"ו ובהגהת ש"ע שם ס"ג בשם שבולי לקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט. וכן הרמב"ן בס' תולדות אדם כ' די"ל דליכא בי"ט איסור שביתת עבדו. הובא בב"י סי' תקכ"ו א"כ אמאי לא חשיב במתני' דבין י"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו.

שם ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת. בטו"א דקדק אמאי נקט כשבת ולא בסתם כחייבי מיתות בית דין, ולענ"ד דבעי לאורויי דהבערה לחלק יצאת, דאילו ללאו לא היה יוה"כ דומה לשבת דהא מדליק גדיש בשבת פטור עכ"פ באתרו למלקות (דלא מקרי ניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא הלאו דלא תבערו לית ביה מיתת ב"ד), וביוה"כ חייב לשלם דביוה"כ ליכא אפילו לאו דלא כתיב לא תבערו כמ"ש תוס' פסחים דף ה': בשם הריב"א לענין יו"ט והוא הדין לענין יוה"כ, ולפי"ז מוכח דר' נחוניא בן הקנה לא ס"ל כר' מאיר דלוקה ומשלם, ולר"ל דס' [חייבי] מלקיות שוגגין פטורין מדפוטר ר' נחוניא בה"ק מטעם כרת, מוכח דס"ל כר' יצחק דאין מלקות בחייבי כריתות, ויש לעיין מסוגיא דכתובות דף ל"ה: אי כרנבה"ק קשיא אחותו משמע דממזרת ליכא קושיא די"ל דס' כר' מאיר, ויקשה כנ"ל.

שם אר"נ הא מני [הא דקתני אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת] ר' יצחק היא, דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא [ולעולם בגוף הדבר דאית ליה לר"ח בן גמליאל דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אין חביריו חולקין עליו]. קשה לי, הא מ"מ תנינא חברים דחלוקים עליו, דהא במתני' ריש פ"ה דחולין קתני [באותו ואת בנו אם היו שנים שוחטין האם והבן קדשים בחוץ] הראשון חייב כרת, ושניהם סופגים את הארבעים, וי"ל דפי' המתני' דהראשון יש בו שני מיני חיובים או כרת אם לא אתרו בו למלקות או שסופג ארבעים בהתרו בו ואז ליכא כרת. אך בתוס' שם בפרקין (דף פ' ע"א ד"ה הראשון) לא ניחא להו לפרש כן, וא"כ קשי' איך רצה לומר דלא מצינו דחלוקים עליו חביריו.

דף ח:

מתני' אין בין מצורע. עי' מ"ק ז. תד"ה אמר רבי.

שם אין בין ספרים. דעת הרמב"ן במלחמות פ"ק בסוגיא דסוכה ישנה דס"ת בעיא עיבוד לשמה ובתפילין ומזוזות לא בעי עיבוד לשמה והא דלא חשיב לה הכא במתניתין משום דחומרי תפילין ומזוזות קא חשיב אבל לא קולייהו עיי"ש. ובשבת דף ע"ט ע"ב הקשו תוספות דאמאי לא חשיב דס"ת כשר על גויל משא"כ בתפילין ומזוזות. ותירצו דלא הוי מחד טעמא אלא משום שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס עיי"ש (ועיין בתוס' מנחות דף ל"ב ע"א ד"ה תפילין), ולי קשה אמאי לא חשיב דבס"ת כשר בכותב שלא כסדרן משא"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן כדקי"ל בא"ח סי' ל"ב וביו"ד סי' רפ"ח וצ"ע. אח"ז מצאתי בתשובת מוהר"ר יוסף קצבי סי' ב' דהקשה כן מהר"י אפנדרי, ומה דרצה לחלק שם דלא חשיב רק דבר הנראית לעין אחר כתיבה מהותו זה נסתר מדברי הרמב"ן הנ"ל.

מה שהקשה חתני ידידי ני' דלתני במתני' דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות, דתולין בס"ת ואין תולין בתפילין.

הר"ן בתשובה סי' צ"ט כתב זה דרך פירוש בירושלמי תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, דזה דרך קושיא דלחשוב הא במתני', וע"ז מתרץ בירושלמי דבאמת אין חילוק ביניהם עיי"ש.

תו תמה חתני ני' על תירוץ ראשון דתוספת מנחות (דף ל"ב) דלא מיירי בדבר שכתובים בו, דמה יענו לקושיית הירושלמי דלחשוב כתב בשני עורות.

לענ"ד הא הירושלמי לא תירץ כלום ויסברו התוספות דבאמת זהו התירוץ דלא חשיב בדבר שכתובים בו, והירושלמי הו"מ להקשות דתפילין על הקלף, גם נ"ל דדוקא פסולו דגויל דפסולו בגוף הדבר שכותבין עליו מזה לא מיירי, אבל בכתב על ב' עורות, דהעורות בעצמותן כשרים אלא דהכתב צריך שלא יהיה נחלק בשני מקומות, יש לומר דמקרי פסולו בכתב.

עין משפט אות ד' מיי' פ"י. לא נזכר כלל ברמב"ם מזה ופשטות דברי רמב"ם מיירי דליכא טומאה כלל למפרע אף לא טומאה קלה. ועיין בספר ראשון לציון לבעל פרי תואר.

רש"י ד"ה לתופרן בגידין וכו' בתפילין ומזוזות. עיין תשובת חות יאיר סימן קצב אות יג.

מה שתמה על רש"י מגילה ד"ה לתופרן בגידין בתפילין ומזוזות דנתפרים בגידין הא מזוזה פסול על ב' עורות, ראיתי רשום בגליון הש"ס שלי על רש"י הנ"ל עי' תשובת חוות יאיר (סי' קצ"ב אות י"ג) ושם עמד לתמוה בזה.

ומ"ש ידידי חתני ני' דאפשר דס"ל לרש"י דבתפרן מקודם הכתיבה כשר במזוזה, וכן דקדק מלשון הרמב"ם כתבה בשני עורות ותפרה, כמדומה לי שגם אנכי כבר העירותי בדין זה בתשובה נדון לדבק עור חתוך בתמונת שין על תפילין ש"ר, והוא בכתובים בפנקס שביד בני חותנו הגנ"י, ומחמת טרדות היום במשתה ושמחת פורים א"א לשעשע אתו יותר בדברים.

דף ט.

וכתבו לו. עי' יש"ש ב"ק פ"ד סי' ט'.

תוס' ד"ה כאן וכו' דהך ברייתא כמאן מתוקמא וכו', דברי תוס' אלו צריכים ביאור, דלכאורה תמוהים, איך באו להוכיח מקושייתם דלרבנן מגילה בכל לשון כשר הא באמת מבואר להדיא דלרבנן דוקא גפטית לגפטים וכו' כשר, א"כ תיקשו לפי המסקנא ממתני' דהכא אמאי לא תני מגילה גבי תפילין ומזוזות, גם קשה איך מסקינן דאתיא כרשב"ג וגם יונית פסול משום דכתיב ככתבם וכלשונם קשה בממנ"פ, כיון דדרשינן לרשב"ג מיעוט דככתבם וכלשונם א"כ ה"נ לרבנן יש למעט בהך דאין כשר בכל לשון.

ונ"ל ביאור דבריהם, דבסוגיא פ"ב אינו מבואר להדיא אם לרשב"ג כשר גפטית לגפטים או לא, ובאמת יש מקום לומר דוקא לרבנן כיון דמדינא בכל לשון כשר, רק דבמגילה מיעטו הכתוב מקרא דככתבם וכלשונם, לזה מוקמי המיעוט במסתבר, דוקא למי שאינו מבין הלשון, אבל לרשב"ג דמדינא בכ"מ אינו כשר בכל לשון, א"כ מנ"ל להקל במגילה בגפטית לגפטים, וכעין זה מצאתי בהר"ן פ"ב שכתב דלרבנן דרק משום גזה"כ דקרא ככתבם וכלשונם ממעטינן שאר לשונות, ממילא קיימינן אם מבין הלשון, אף דמבין גם בלה"ק מותר, אבל לרשב"ג דמדינא בכ"מ פסול, וע"כ הא דמשמע דגם לרשב"ג כשר גפטית לגפטים, היינו מסברא דהוי פרסום נס, מש"ה כל שמבין בלה"ק אסור עיי"ש, הרי דיש חילוק בין לרשב"ג לרבנן בשאר לשונות, אלא דסברא להו להר"ן דלרשב"ג כשר עכ"פ כשאינו מבין בלה"ק, אבל באמת גם זה אינו מוכרח, די"ל פסול בכל ענין, וכמ"ש גם הר"ן רק דמשמע כן, ומעתה נ"ל דתוס' דהכא חולקים על דבריהם בסוגיין ד"ה עד שיכתוב, ולא ניחא להו בסברתם שם, דכיון דאינו כשר רק גפטית לגפטים אינו מטמא את הידים, דמה בכך הא מ"מ ניתן לכתוב לזה ס"ל הכא דבאמת כיון דמוקמי המתני' דידים במגילה מוכח דפסול כלל לקרות בתוכו, לזה הקשו דע"כ כרבנן לא אתיא, דאם איתא דרבנן פסלי בכל ענין, הו"ל למנקט בהדי תפילין ומזוזות, אע"כ דמכשרי מגפטית לגפטים, ומש"ה לא כללו גבי תפילין ומזוזות, דהתם בכל ענין פסול, [ובאמת הו"מ להקשות מסוגיא דפ"ב דמבואר להדיא בבריית' דגפטית לגפטים כשר] לזה הוכיחו דאתיא כרשב"ג, והיינו דלרבנן באמת גפטית לגפטים כשר ומטמא את הידים, אלא מתני' דידיה אתיא כרשב"ג, ולדידיה בכל ענין פסול כמ"ש לעיל, ומש"ה הוכיחו דלהך שינויא ס"ל לרשב"ג גם יוונית פסול במגילה ודלא כרב ושמואל, ואף דעדיין יש לפקפק דמ"מ לרשב"ג דממעטי' יונית מקרא דככתבם וכלשונם ראוי שיהי' כשר יוונית ליוונים, דהו"ל לאוקמי המיעוט במסתבר באינו מבין וכמו לרבנן, וא"כ עדיין קשה דיוונית תטמא את הידים, בזה י"ל דהמיעוט הוי רק גלוי מלתא דיוונית דינו כשאר לשונות, וממילא פסול בכל ענין, כן נראה לענ"ד.

דף ט:

מפני שאשתו. בירושלמי וכן במ"ר פ' שמיני איתא דאמו של תלמי ארנבתא שמה.

שם מעשה בר' יוסף בן אולם. עי' תוס' ישנים יומא דף כא ע"א ד"ה ולא אירע קרי.

שם אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. ר"ה דף ז ע"ב שבועות דף ד' ע"א חולין דף פד ע"א ודף קד ע"א הוריות דף יב ע"ב.

תוס' ד"ה אין בין כהן משוח וכו' פי' פר כהן משיח. עי' יומא דף נז ע"א תד"ה אני ראיתיה ובקדושין דף לו ע"ב בפרש"י ד"ה אי דפנים ובתוס' ד"ה אי דפנים.

דף י.

וקידשה לעתיד לבוא. עי' ברכות דף סא ע"ב.

דף יא.

אדם ולא מלך. עי' ע"ז דף ג' ע"א תד"ה כהנים.

רש"י ד"ה מסורבלין מלובשין. עי' רש"י שבת דף קלז ע"ב ד"ה קטן המסורבל.

ד"ה את אוי. עי' סנהדרין דף קב ע"ב וברש"י שם ד"ה אח לשמים. וברש"י הושע יג טו.

דף יב.

שאלו תלמידיו. עי' מדרש שיר השירים בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר.

שם הם לא עשו אלא לפנים. עי' סנהדרין דף סא ע"ב. ועי' ע"ז דף ג ע"א תוס' ד"ה שלא השתחוו.

רש"י ד"ה דרי וכו' וסוחרת לשון סחור. כי סביב תרגומו סחור סחור (ויקרא א ה).

שם ד"ה כצהרים וכו' לשון סהרא הוא. עי' לקמן דף יג ע"א רש"י ד"ה אסתהר.

דף יב:

אמר ר"כ מכאן שההדיוט כו'. עי' ירושל' פרק ד' דסנהדרין ה"ז.

שם אמר רבא אלמלא. ע"ל כ"א ע"א תוד"ה אלמלא.

רש"י ד"ה נערי לא גרסי'. עי' דבר נחמד בספר מקום שמואל.

דף יג.

ואשתו היהודיה. עי' מ"ר ריש ויקרא.

שם על שם הצדיקים. עי' ברכות דף כו ע"ב תוד"ה ואין שיחה.

רש"י ד"ה אסתהר ירח. כי ירח תרגומו סהרא (בראשית לז ט).

דף יג:

שני טרסיים. עי' חולין דף נז ע"ב תד"ה מטלית.

דף יד:

רש"י ד"ה בהדי כו' שהאשה מדברת. עיין סוכה דף נו ע"ב רש"י ד"ה שותא.

דף טו.

ששמו ושם אביו, עי' ב"ב דף טו ע"ב תוס' ד"ה בלעם ובמהר"ש איידלס בח"א שם.

שם כל האומר רחב. עיין סנהדרין מה ע"א תד"ה אלא.

שם ואילו איהו לא אזיל לגביה. עי' ב"ב דף ד ע"א תוס' ד"ה שכל.

דף טו:

רבה בר עופרן. ע"ל י ע"ב תד"ה רבה.

שם אמר רנב"י ורב כתיב. כעין זה יומא לח ע"ב ודף עה ע"ב.

דף טז.

עבד שקנה נכסים. ע"ל טו ע"א רש"י ד"ה וזה בא.

דף טז:

ששון זו מילה. עיין שבת דף קל ע"א ברש"י ד"ה שש.

רש"י ד"ה כאמיתה. כס"ת עצמו. עיין מנחות דף לב ע"ב תד"ה הא מורידן.

דף יז.

מתני' אבל קורים אותה. בטורי אבן דקדק דבתחלה נקט מתני' הכל על הקורא ואמאי נקט אח"כ על השומע והו"ל למנקט אבל הלועז קורא לועזות. והאריך בזה ליישב. ולענ"ד דהרי באמת בשארי דברים בבהמ"ז וכדומה אינו יוצא בשמיעה אא"כ מבין לה"ק אבל אם מברך בעצמו יוצא אע"פ שאינו מבין כמ"ש תוספות והרא"ש בברכות דף מ"ה וכן פסקינן בש"ע א"ח סימן קצ"ג, וא"כ אשמעינן הכא רבותא דלא מבעי' כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מ"מ הכא יוצא דמ"מ איכא פרסומי ניסא כמ"ש ברכות שם.

מה שרוצים שהצבור ג"כ יתפללו בלעז, היה לא תהיה, דהדבר פשוט דמי שמבין בלה"ק אינו יוצא בשאר לשון, כמו דחזינן במגילה וכדאיתא בשו"ע סי' תר"צ, והדבר ק"ו דהרי מגילה קיל דאף בשומע מהני אם אינו מבין, משום דפרסומי ניסא עדיף כמ"ש הרא"ש ואפילו הכי לא מהני הך סברא לענין זה שיהיה בידו לקרות בשאר לשון אם יודע לה"ק, מכל שכן שהדין כן בעלמא. והכי דייקא לישנא דרבינו יונה הובא בב"י סי' ק"א ואם אינו יודע לשה"ק יכול לצאת בכל לשון, משמע דדוקא מי שאינו יודע לה"ק אבל לא בידע.

וביותר נ"ל דאף הנשים ועמי ארצות אינם יכולים לקרות ולהתפלל בלעז, דהא זה פשוט דכמו בקורא בלה"ק וחסר תיבה אחת או קרא למפרע, אף בענין שלא ישתנה המכוון, כמו במקום אשר ד' אלקיכם נותן לכם קרא אשר נותן לכם ד', דאינו יוצא, הכי נמי בלע"ז צריך שלא יחסר תיבה ולא יקרא למפרע, וכמו שכ' הרמב"ם בהל' ברכות והוא שיאמר אותה כמו שתקנו חז"ל. והמעתיקים ללע"ז לא דקדקו בזה, כאשר ראש המעתיקים ר"מ דעסק בפסוק שמע ישראל לועז דער עוויגע אונזער גאטט איזט איין אייניג עוויגעס וועזען היפך תיבת א' לתיבת ד', גם הבא אחריו ר"י ברי"ל אשר בראש ספרו שהעתקתו ווערטליך איבערזעטצונג וכאשר נטה הרבה מדרך ר"מ דעסא, שראה לתקן ללעוז כסדר הכתוב, אעפ"כ לא שמר כל הסדר כראוי, וגם הוא בפסוק שמע ישראל לועז איזט איין איינציגער אונד עווגער גאטט, היפך ג"כ תיבת אחד לתיבת ד', וגם בפסוק והיו הדברים האלה לועז עס זאללען זיין דיעזע ווארטע, הקדים תיבת האלה לתיבת הדברים, ואני שואל אם נחזור להעתיק מלע"ז זה ללה"ק והיו אלה הדברים לא יצא, ולמה נגרע מה שאומר בלשון קודש מאומר בלשון חול, ואף אם נימא דטבע הלשון לועז ומשפטו כן ומקרי לגבי לשון זה כסדרן, מ"מ מה נעשה בתיבות חסרות מכל וכל, בפסוק והיה אם שמוע תשמעו השמיטו תיבת שמוע, ואם נעתיק מלע"ז ללה"ק והיה אם תשמעו דהוא לשון מעליא, אלא דאתי לדרשא אם שמוע בישן תשמעו בחדש, ואמאי לא יצא, וכן בתיבות את שבכמה מקומות אי אפשר ללעזו וכגון והאדמה לא תתן את יבולה דלא לעזו תיבת את, ובלשונינו אם יאמר והאדמה לא תתן יבולה לא יצא, וכל תיבת את אתין לדרשא אשר אנן לא ידעין ואי אפשר להשמיטם.

וכן בתיבת לטטפת דאין לו דמיון במקרא וכמ"ש האבן עזרא ואין ידוע לנו ביאור הלעז, אלא הדרש טט בכתפי שתים וכו' ובשבת נו טטפת המקפת מאזן לאזן, ובערוך על שהחפץ ההוא מונח במקום הנחת תפילין קרא אותן טטפת, ובתרגום לתפלין, [ובאמת אינו מובן לי קצת דמשמע דטטפת אינו לשון ארמית עד שמתרגם לתפלין וביחזקאל פארך חבוש עליך מתרגם טטפכן] והמעתיקים הנ"ל לעזו שטירנטוך או פארדער הויפט, וכי בזה נהיה בטוחים שהלעז כדינו לצאת ידי חובה. ומתניתין דקתני בכל לשון אפשר הם ידעו היטב הלעז של זה וכן ללעוז אם שמוע תשמעו וכדומה, וכעין מה שהשיב הר"ן להריב"ש סי' שפ"ט לענין האחשתרנים בני הרמכים, וכן הריב"ש קרא תגר על שקורין המגילה בלע"ז הא הני תיבות האחשתרנים אינם יודעים וחסרים תיבות האלו. ונראה דכונתו האי דקתני אבל קורין ללועזות בלעז, באמת הנך תיבות צריך לקרותם ככתבם וכלשונם, ומוכח באמת דמותר לקרות המגילה בשני לשונות, קצת לה"ק וקצת לע"ז, והפר"ח הביא ראי' מהא דיש במגילה ג"כ תיבות ארמית, ואין מזה ראיה, דארמית ולה"ק הוי ענין אחד כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' כ"ז כ"ח ליישב הא דכותבין בגט אשה קצת לשון ארמית וקצת לה"ק, אבל מהנ"ל יש ראי', דהא להריב"ש גם חכמי הש"ס לא ידעו לעז דתיבות אלו והיו קורין ללועזות הכל בלעז מלבד אלו תיבות.

והב"י כ' סי' תר"צ וראיתי שכ' הריב"ש בתשובה אין יוצא ידי חובתו במגילה הכתובה בלע"ז וכו'. ולא זכיתי להבין מה הפרש בה בין זמנינו לזמן חכמי הש"ס, דהא להריב"ש גם לחכמי הש"ס לא היה ידוע לעז אלו התיבות, והדבר פשוט להמעיין בריב"ש כמ"ש, דבא להוכיח להמורה שלא יפה עושה בזה במה שמניח לקרוא המגילה לנשים כולו בלעז, אף תיבות אלו.

עכ"פ ברור לענ"ד דתיבת לטטפת הוא כמו תיבות אלו האחשתרנים בני הרמכים. וכן בתיבת ציצית יש שני פירושים לשון מציץ ולשון ציצת נובל, ומאן מפיס.

וביותר אני מתפלא גם על כל הברכות בתפילה דלעזו שם הוי' ב"ה לקרוא עוויגער, מלבד דשם עצם לא שייך ענין כינוי, כמו שמעון שנקרא על שם כי שמע ה', וכי נלעוז לעז של שומע לקרוא שמעון בשם העריכטס וכדומה, גם אמרינן לא כשאני נכתב אני נקרא, ואנן קוראין בלשון אדני ונקודות בנקודות הוי', ומכוונים על שם אדנותו ועל שם הי' הו' וכו' ובלעז עוויגער אינו נקרא ענין אדנות, וכן מה שנכלל בתיבת שם הוי' שהוא מהו' הכל, זה אינו נכלל בלעז עוויגער. וכן בשמות נרדפים כמו שאנו אומרים שיר ושבחה הלל וזמרה, שיר וזמרה הכל לעז אחד.

שם הי' כותבה. בירוש' הדא דתימא דפורים מותר בעשיית מלאכה. ואע"ג דכתיב משתה ושמחה וי"ט מ"מ כיון דלבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו י"ט לא כתיב אלמא דהספד ותענית קבילו עלייהו ומלאכה לא קבילו עלייהו. גמרא פ"ק דף ה' ע"ב. ולשינויא קמא דהתם דפורים אסור במלאכה צ"ל דמשנתינו דהכא מיירי בכפרים המקדימים וקוראים. פר"ח.

דף יח.

שכחום וחזר וסדרום. לעיל דף ג ע"א סוכה דף מד ע"א.

שם מכאן ואילך אסור לספר. עיין לקמן דף כה ע"א.

דף יח:

עד שיעשה אחיך הגדול. במתניתין יבמות דף מא אינו ואולם במתניתין במשניות איתא כן ועיין בתוי"ט שם.

שם ומי יצא והאמר ר' חלבו וכו' ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, בהר"ן [ד"ה ת"ר השמיט וכו'] כ' משמע דלעכב נמי אמרינן מדפרכינן אלא דכתיב פסוקא פסוקא וקרי לי' והאמר ר' חלבו וכו', ועדיין קשה דמנ"ל באמת למיפרך, דילמא צריכה שתהא כתובה היינו לכתחילה, ולפי הנ"ל [בדו"ח ח"א דף פ"ט ע"א דדוקא היכא דנקט צריך, שהעושה צריך שיעשה כן, זה הוי בדרך חיוב מצוה שיעשה כן, ואינו מוכרח דמעכב דיעבד], ניחא, דלישנא כזה דנקט על הכתיבה עצמה משמע דזהו הנצרך להכתיבה ואפילו דיעבד.

שם אלא דמנחה מגילה קמיה וקרי לה מינה וכו' [בתשו' שב יעקב סימן מ"ט כתב דאם כ' הריני נשבע לא הוה שבועה דכתיבה לאו כדיבור דמי. והביא ראיות לדבריו] ולא ראיתי ראיה ברורה בדבריו זולת מה שהביא מסוגיין דבעי דוקא קרא ואינו יוצא בכתיבה, ואי משום הא לא אריא לענ"ד להחליט דלאו כד"ד, דהא דמוקמינן במסקנא כגון דמנח מגילה קמיה וקרי בה וכתב וכו' אין ראיה דבעי קריאה, דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד, מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ, א"כ נהי דכתיבה הוי כקריאה מ"מ הא הכתיבה הוי רק כקורא בע"פ, דאף דמתחילה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכתב הוי קורא בע"פ וכאלו ראה פסוק בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קרא הפסוק בע"פ, דפשיטא דלא יצא דהוי קורא בע"פ והכא נמי כן בכתיבה.

ומה שהביא עמו ראיה מתחילת דברי הש"ס בס"ד דקאמר ה"ד אי דקמסדר פסוקא פסוקא וכתב לה וכו' ופי' רש"י קמסדר פסוקא בע"פ כו' והוכיח מזה דאם איתא דכתיבה כד"ד, למ"ל להש"ס לומר דקמסדר פסוקא פסוקא.

נלענ"ד כיון דקיי"ל דכל הברכות צריך לכתחילה להשמיע לאזניו, משום דילפינן מק"ש דכתיב שמע, השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך, הרי אף דמוציאו מפיו דבודאי הוי דבור מעליא מ"מ בעי דוקא השמעת אוזן ג"כ, א"כ י"ל דנהי דכתיבה כד"ד מ"מ הוי רק כשפתיו נעות וקולו לא ישמע, ואף דבאמת קיימא לן דבדיעבד גם בלא השמיע לאזניו יצא כדאיתא בש"ע א"ח (סימן ר"ו) מ"מ כיון דלר' יוסי אינו יוצא אפילו דיעבד א"כ נקט הש"ס מלתא דמהני לכ"ע, וא"כ נדחית ראיית השב יעקב.

אח"ז נדפס ספר או"ת וראיתי כי בסימן צ"ו האריך בדין שבועה בכתב, ונדחק בסוגיא דמגילה, ולענ"ד הדבר פשוט כמ"ש, וראיתי בדקדוק לשונו שם כלאחר יד שכתב, א"כ מי שכתב פ' ק"ש יפטור מק"ש למאן דלא בעי השמיע לאזניו עכ"ל, מבואר הסברא כדכתבתי דאף אם כתיבה כד"ד, מ"מ מקרי לא השמיע לאזניו.

ומ"ש א"ד ני' עוד לדחות ראיית הש"י למה דפסקינן ביו"ד (סי' רע"ד) דבעי שיקרא כל תיבה ותיבה בפיו קודם שיכתבנה, עדיין יש לפקפק דבשביל זה אינו מוכרח שיהא הוא קורא דוקא, דהא סגי במקרא לו אחר בע"פ והוא כותב, ועי' במג"א (סי' תרצ"א) ואלו הכא במגילה בעי דוקא שיקרא בעצמו, משמע דהוא לצאת בקריאתו דוקא, וגם משמע דצריך לכוון לצאת בקריאתו ולא בכתיבתו, וכמ"ש רש"י וז"ל קמסדר פסוקי וקתני דיצא על ידי אותו סידור עכ"ל, משמע דוקא בקריאה יצא ולא בכתיבה.

גם הרי בתוס' מנחות משמע דדין הנ"ל שיקראנה קודם שיכתבנה תלי בחילופי גרסאות, וא"כ יהי' הוכחת הש"י, דאם איתא דכד"ד הי' ראי' ברורה לדין זה שיקראנה קודם שיכתבנה מסוגיא דמגילה, מדקאמר דקמסדר פסוקי.

ובאמת בלא דברינו חידוש אצלי שלא הוכיחו דין זה דצריך לקרותה קודם שיכתבנה מסוגיא דמגילה והיינו מהא דלבתר דמוקי הש"ס דמנח מגילה קמיה וכו' אמרינן מסייע לרבב"ח אמר ר"י אסור לקרות כו' וע"כ הפירוש דמדקתני סתמא הי' כותבה ולא פרשה המתניתן להדיא דמנחה מגילה קמיה, ע"כ משום דממילא משום דאסור לקרות וכו' בעי דמנחה מגילה קמיה וא"כ מה"ט גופא יש להוכיח ג"כ דין הנ"ל דצריך לקרות כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה מדלא קתני במתניתן דקרא מיני' וכתבה, ע"כ משום דממילא לכל כתיבה צריך לקרות מקודם, ואף דאפשר דמקרא לו אחר מ"מ תני סתם כיון דעפ"י הרוב קורא בעצמו, כמו דסמך המתני' דממילא מנחה מגילה קמי', אף דאפשר דמונח לפניו מגילה כתובה שלא מן הכתב (ועיי' באלי' רבא) אע"כ דמ"מ מסתמא מונח מגילה כשירה לפניו ה"נ מסתמא קורא בעצמו, עכ"פ ראי' ברורה מסוגיין דצריך לקרות כל תיבה קודם שיכתבנה וצ"ע.

שם שהלך לעבר שנה. עיין יבמות קטו ע"א תוד"ה אמר ר"ע.

שם שאני ר"מ. עיין מ"ר בראשית ס"פ ל"ו שתירץ ששתי מגילות כתב גנז הראשונה וקיים השניה.

שם מזוזות צריכין שרטוט. (עי' שו"ת ח"א סי' נ').

דף יט.

תוס' ד"ה ובלבד שיהו כו' מראש התפר. עיין בכורות דף לט ע"א תוספות ד"ה שיהיו משולשים ושם איתא מראש הדף וכו' וכן נכון.

דף יט:

בצבור שנו. עי' לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה הוה עובדא.

שם חוץ מחש"ו (עי' חי' ברכות כ' ע"ב סוד"ה הקושיא).

שם מאן תנא כו' ר' יוסי היא דתנן וכו', והטעם כיון דא"י להשמיע לאזניו אינו מחויב בדבר ע"כ א"י להוציא. והכי קיימא לן בש"ע סימן תקפ"ח לענין תקיעה דחרש המדבר ואינו שומע א"י להוציא אחרים בתקיעה והיינו ג"כ כיון דהוא א"י לשמוע אינו מחוייב בתקיעה. ותימא, דהרא"ש בברכות דף כ' הקשה מ"ש דנשים דאינן מוציאות אנשים בבהמ"ז משום ספק דלמא אין מחויבות בבהמ"ז כ"א מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומ"ש באיש שאכל רק שעורא דרבנן דמוציא למי שאכל שעורא דאורייתא. ותירץ דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיוציא דכל ישראל ערבים זב"ז וכמו דבברכת המצות אם יצא מוציא אלא דבברכת הנהנין מדרבנן אמרו שלא יברכו בלא הנאה אבל אשה אינה בכלל הערבות עכת"ד. וא"כ הכא דליתא לתירוצו דהרא"ש דהא מיירי באנשים דיש דין ערבות תיקשי מ"ש מיצא מוציא. וע"כ נלע"ד דאין כוונת הרא"ש לחלק בין אנשים לנשים אלא כוונתו דחילוק יש בין יצא מוציא לאינו מחויב במצוה זו בעצמותו, דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצוה זו מש"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים, אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינם מחוייבות בבה"מ מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז. אבל לא שיש חילוק בין איש לאשה.

ולפ"ז במצות דנשים חייבות גם הם בכלל ערבות ושייך בהו דינא דאם יצא מוציא. וכ"מ גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם הי' שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא גם למלכתא והא לצד דנשים בבהמ"ז דאורייתא מה מהני שאכל כזית הא חיובא דידיה רק מדרבנן ודידה דאורייתא (דדוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה) ואתינן עליה רק מטעם יצא מוציא. גם לא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין אם יצא מוציא. וע"כ נ"ל דליתא למ"ש בס' דגול מרבבה דאיש שכבר התפלל א"י להוציא לאשה דלא התפללה דל"ש כאן דין דיצא מוציא דאשה אינה בכלל ערבות, אלא דמסתפק דאפשר רק נשים אינן ערבים אבל ערבות דאנשים היא גם על הנשים. ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרים שלא יצאו. ולדעתי ז"א, דנהי דראייתי מינאי מלכא יש ליישב לצד ספיקו דערבותן דאנשים הוא גם על הנשים, מ"מ הראיה ממתני' דהכא מכרעת דאין כוונת הרא"ש כפשוטו. עיין מ"ש ר"ה כ"ט וברכות כ'.

רש"י ד"ה מחט סדקית וכו' ויש מחט אחרת. במתני' דשבת דף קכב ע"ב.

תוד"ה ור"י וי"ל דלעולם מיירי בקטן וכו', עי' בהר"ן שכתב דהרמב"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו, וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול, והא דמוקמינן פ"ג דברכות באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה, ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן, ולהרמב"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא, וצע"ג.

בא"ד ולא אתי תרי דרבנן. עיין לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה אבל.

בא"ד אבל ההיא דבהמ"ז וכו'. כתבו דקטן שלא אכל כדי שביעה א"י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי' בדבריהם. וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי אלו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ"ל. (ועי' חי' ברכות כ' ע"ב וחי' ר"ה כ"ט).

ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד), ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ"ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ"ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ"מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ"ז ודברי תוס' הנ"ל צע"ג. (וע"ע בשו"ת ח"א סי' ז).

בא"ד וי"ל דסומא עדיף. עיין לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה מי שלא ראה. (ועי' מ"ש רבינו בגל' המג"א סי' קפ"ו סק"ג).

תוס' ד"ה ודלמא ר"י היא משום דפסיק. כעין זה שבת דף לז ע"א תוס' ד"ה לעולם.

דף כ.

מתני' אין קורין וכו' ולא טובלין ולא מזין עד שתנץ החמה. מה דקאמר אין טובלים אלא ביום לא דלא סגיא בלא"ה דודאי אי בעי לטבול ב' רשאי לטבול שתיהן בלילה אחת בלילה שקודם יום הזאה לקבל ההזאה, ואחת בלילה שאחר ההזאה לטהר מטומאתו, כיון שכבר עבר שביעי, יכול לטבול גם אותה בלילה, אלא דמתני' מיירי בבא לטבול רק טבילה אחת שתעלה לשתיהן, לקבל ההזאה ולטהר מטומאה, וקאמר מתני' דלא טובלין טבילה זו אלא ביום כיון דבעי שיעלה גם לטהרה, וטבילת טהרה צריך שתהיה ביום דוקא. ובתוס' הקשו באיזה טבילה מיירי, אי דקודם הזאה הא טבילה זו הוי אפילו בלילה, ואי לאחר הזאה תיפוק ליה משום דהוי לאחר הזאה שהוא ביום, ואי למעוטי ליל שמיני הא אחר שעבר שביעי באמת מותר לטבול בכל עת שתרצה. ובל ידעתי מנא להו זה דבעי ב' טבילות שלטהר מטומאה צריך דוקא לאחר הזאה, דלמא זהו רק אמת דצריך טבילה קודם הזאה לא סגיא לטבול לאחר הזאה לחוד, אבל מ"מ י"ל דטבילה דקודם הזאה אם היא ביום עולה לשתיהן, אלא דאם היתה בלילה אז צריך שיטבול שנית אחר הזאה ביום השביעי. גם בלא"ה הא זב וזבה, דליכא הזאה ג"כ טבילתן ביום דוקא, והוצרך מתני' למתני משום הנך דטבילת טהרה הוא ביום דוקא, והדבר צריך תלמוד.

שם מתני' וכולן שעשו כו'. צ"ע שהשמיטה הרמב"ם בפ"ו ה"ט מהל' איסו"ב ובפי"א מהל' פרה ה"ב, ובהל' איסו"ב אפשר לדחוק דמדכתב בהלכה י"ב דטבלה בלילה כאילו לא טבלה ממילא משמע הדיוק דלאחר לילה מהני הטבילה אף קודם שתנץ החמה.

תוד"ה ולא ופיר"ת דב' טבילות היה א' לפני הזאה לקבל הזאה ואותה הוי בלילה וא' אחר הזאה והוי ביממא וכו'. ומ"מ ק' הכא באיזה טבילה מיירי וכו' ואי מיירי באותה שלאחר הזאה וכו'. וקשה לי דמה הכריחם להמציא דהיה חיוב ב' טבילות דהיינו דאחר הזאה בעי' טבילה בעצמותו, ולא בפשוטו דטבילה א' היה ביום הז' לטהרת טומאתו כמו טמא שרץ וזב וזבה דצריכים טבילה ביום האחרון דטומאתן ביום דוקא ה"נ טמא מת. וטבילה זו הברירה בידו אם לעשותו ביום הז' קודם ההזאה ואזי סגי בטבילה זו דעולה לשתיהן לקבלת הזאה ולטהרה מטומאה, אבל אם אינו רוצה ביום הז' לטבול עד אחר ההזאה מ"מ צריך טבילה קודם הזאה לקבלת ההזאה ואזי יכול לעשות טבילה זו בלילה ואינה עולה לטהרתו כיון דהוא בלילה, וא"כ שפיר קתני ואין טובלין קודם לאין מזין היינו אם רצונו שהטבילה דקודם הזאה יעלה ג"כ לטהרתו צריכה להיות ביום. גם בלא"ה הא זה ברור דזב וזבה צריך להיות טבילתן ביום א"כ אצטריך ואין טובלין להנך דאין בהם הזאה. וצ"ע.

בא"ד וגם צרי' טבילה לאחריה. עיין חגיגה דף כג ע"א תוס' ד"ה עשאוהו.

בא"ד דאי לפני ההזאה היאך מותר לטבול ביוה"כ. עי' שבת דף קי"א ע"א תוס' ד"ה לא ס"ד.

דף כ:

כל היום כשר וכו' (עי' חי' יומא כ' ע"ב).

שם לתנופה להגשה. כתבו בתוס' (ד"ה לקמיצה) דתנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה. תמהני מאד הא מקרא מלא הוא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן, דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה דף יד וכן בספ"ק דקדושין ילפינן מיניה דהגשה פסולה בנשים, ובתוס' קדושין שם כתבו דמהגשות ואילך מיירי בכהנים.

שם ולמוספין. ואף דלא קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים מ"מ הכשר המוספים הוא כל היום אלא דדבר אחר מעכב עליהן, או דאפשר דאם בדיעבד הקדים מוספים לתמיד של שחר או שהקריב אחר תמיד של בין הערבים כשר. חידושי הרשב"א.

שם דכתיב וסמך ושחט. עיין מנחות דף צג ע"ב תוס' ד"ה ידו.

תוס' ד"ה לקמיצה וכו' וכן תנופה והגשה. עיין קדושין דף לו ע"א תוס' ד"ה הסמיכות וצע"ג.

דף כא.

מתני' הקורא כו' [ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה, בשבת שבעה] אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. הטעם דבכולהו אין בהם ביטול מלאכה, והר"ן ז"ל כתב בשם אחרים דאין פוחתין קאי אכולהו, אבל מוסיפין אשבת לחודי' קאי, אבל בשארי לא, בכדי שלא להשוותן לשבת, מינייהו ויתיר במנינא. וא"א לי להעמיד פירושם, דנסתר הוא מהברייתא בפרקין לקמן (דף כג ע"א) ר"ע אומר ביו"ט חמשה ביוה"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן, והא עכ"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת, והרי לרבי עקיבא יוה"כ טפי במנינא משבת, ואפ"ה מוסיפין בשבת ולא חיישינן במה דמשוה ליה ליוה"כ, ופירוש אחרים שבר"ן צריכים לימוד.

שם אלמלא מקרא כתוב. ר"ה דף יז ע"ב סוטה דף יג ע"ב.

דף כב.

בשלמא רב הונא קרי בכהני. עי' לקמן דף כח ע"א תוד"ה כי קאמר.

רש"י ד"ה ואמצעי דולג, שאם לא ידלג הוא כו'. לא זכיתי להבין הא אם לא ידלוג הוא, השלישי ידלוג ויתחיל מתחילת פסוק יהי רקיע, ואיך כתב רש"י דהא צריך להתחיל בפ' פחות מג' פסוקים גם הלא עתה דאמצעי דולג מתחיל הוא בפ' פחות מג' פסוקים, והו"ל לרש"י לומר דאם השלישי ידלג יהא בראשון אין משיירין וגם בשני אין משיירין, וטוב יותר דאמצעי דולג, ויש בראשון לבד אין משיירין, ועל השני אין מתחילין, דעדיף טפי מלעבור ב' פעמים על אין משיירין, ועכ"פ לשון רש"י צ"ע.

לא זכיתי להבין הא אם לא ידלג הוא אלא דהשלישי ידלג דהיינו שהשני קרא ב' מבראשית וא' בתוך ויהי רקיע והג' ידלג ויתחיל מן יהי רקיע א"כ איך כ' רש"י דהא צריך להתחיל בפרשה וכו' הא הוא יתחיל מתחילת הפרשה ויהי רקיע, וגם הלא גם עתה דהאמצעי דולג הוא מתחיל עם הב' בפרשה בפחות מג' פסוקים והו"ל לרש"י [לומר] דאם האחרון דולג, ישייר בהשני בפרשה פחות מג' פסוקים, והיינו דהשתא אם האמצעי דולג עובר בראשון על אין משיירין ועל הב' אין מתחילין, ואם השלישי דולג עובר בראשון אל אין משיירין וגם בהשני עובר על אין משיירין, וטוב יותר לעבור על פ"א אין משיירין ופ"א אין מתחילין ממה שיעבור ב' פעמים על אין משיירין, וצ"ע.

דף כב:

רש"י ד"ה ולרב אשי דאית בי' מוסף תפלת עננו. מכאן ראי' מפורשת דלא כהט"ז סי' תקנ"ז סק"ב.

דף כג.

הכל עולין למנין שבעה. מבואר בע"ש דהיכי דעולים פחות משבעה כגון יו"ט ויה"כ אינו עולה. ורק למנין ז' עולה עיי"ש, לפ"ז נראה פשוט דבשבת רק אשה א' עולה, אבל לא ב' נשים כיון דמבלעדה ליכא ששה קרואים ולא גרע שבת מיוה"כ דלששה לא מצטרף אשה, ואולם מל' הרמ"א סי' רפ"ב אבל לא שיהי' כולם נשים לא משמע כן, וע' תשו' פנים מאירות ח"ב סימן נ"ד.

שם ואפי' אשה. עי' ר"ה דף לג ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה