אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

תענית

ביצה

דף ב:

תד"ה איבעי' להו כו' ונ"מ אי מלולב [גמר לה] אבל ניסוך המים, לא ידעתי מה בקשו מזה, הא להדי' מבואר הנ"מ כדאמרי' מה לולב ביום וכו' מה ניסוך המים מאורתא, וכמ"ש תוס' באמת בא"נ, ומה בקשו למצוא עוד נ"מ, וגם בדבריהם ד"ה דאר"א, הלכו בדרך זה דלאותו צד דמלולב גמרי' ס"ל דניסוך המים בשני ומנין להם זה, ואולי דרצו לתרץ בזה קושית רש"י דף ג' ע"א אמאי לא מוקי מתני' דניסוך המים שבעה כר"א ולזה הוכיחו דס"ל להש"ס בהחלט דאלו ס"ל דניסוך המים בראשון היה לו להקדים לרצות בהזכרה מאורתא כיון דמרצים בניסוך המים, אע"כ דס"ל דניסוך המים בשני ומקדמי' להזכיר בראשון כיון דמרצין בד' מיני' וכל כמה דמקדמי' איזה ריצוי ראוי להתחיל להזכיר, ועדיין צ"ע.

דף ג.

לכתוב קרא או הסך. וכן בב"ק דף סה ע"א ודף פה ע"ב ובמנחות דף יז ע"ב.

רש"י ד"ה אלא ר"י כו'. תמיהני בדברי רש"י אלו דברישא כתב משעת הנחתו ביום השביעי דמשמע דס"ל דמזכירים בשביעי וכמ"ש רש"י לעיל מיום שמברכים באחרונה, דהיינו בשביעי (וזהו דלא כתוס' לעיל דהנחתו היינו סלוקו דלולב דזה מוצאי שביעי, ולשיטת רש"י ז"ל קשה לי, דאיך פריך ר"י לר"מ דהוא סי' קללה למה מזכיר, הא גם לדידיה קשה דהא בשביעי ג"כ סי' קללה) וכן מבואר מדברי רש"י עוד בסמוך ממה דפירש היה ר' יהושע וכו' ואלו הכא קתני הראשון אינו מזכיר, ואח"כ בד"ה האמר משעת הנחתו, כתב רש"י דהיינו בשביעי והכא קתני יו"ט האחרון של חג דהיינו בשמיני עכ"ל, מבואר דהך קושיא אינו רק מדקתני הראשון אינו מזכיר בסתם מקצת יו"ט האחרון, והא משעת הנחתו, היינו דמזכיר בשביעי, וזה ברור בכוונת רש"י, ואלו בסוף הדבור הזה כתב רש"י א"ל כר"י מתוקמא לפיכך אין מזכירין אלא ביו"ט האחרון מבואר דמשעת הנחתו היינו מיו"ט האחרון, וכ"כ רש"י לקמן (דף ד' סוף ע"א), ואין דעתי הקלושה עומד בכוונת רש"י בזה, והמהרש"א נקט בפשיטות דרש"י ס"ל כתוס' דהנחתו היינו יו"ט האחרון, וצ"ע.

דף ג:

וכי מאחר דלא מעצר אלי' אשתבועי למה לי', קשה אמאי פריך בלשון למה ליה לאשתבועי דמשמע דהוי רק יתור, ולא פריך יותר דהוי ליה שבועת שוא כיון דלא מעצר, ואולם אם נימא דבלשון ב"א שניהם כאחד משמע ניחא, כיון דנשבע שלא יהי' טל ומטר והיינו שניהם יחד זהו לא הוי שוא דהא אפשר שיהיה טל לחוד ולא מטר, מש"ה פריך דלמה ליה לאשתבועי על טל כיון דלא מעצר, ובודאי יהיה הכרח שיהיה טל ולא מטר, ה"ל לאשתבועי רק על מטר לחוד.

מיהו אין מזה ראיה די"ל דבעי למפרך אליבא דכ"ע אף לר' יאשיה דמשמע שניהם כאחד, ולעולם לר' יונתן גם בלשון ב"א משמע כ"א בפני עצמו, גם י"ל דהתם שאני כיון דלא מעצר מוכח דשניהם כאחד קאמר, דאל"כ יהיה שבועתו לשוא, אבל בעלמא לא. (וע"ע בשו"ת ח"א סי' מ"ו).

דף ד.

מאן תנא (דתני אין שואלין את הגשמים, אלא סמוך לגשמים) ר' יהושע הוא דאמר משעת הנחתו, (ללולב הוא מזכיר, דהיינו יום שמיני, וזה סמוך לגשמים). תימא למה נקט ר' יהושע דברייתא ולא ר"י דמתני', דאמר מאימתי מזכירין את הגשמים מיו"ט האחרון של חג. אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בספר המכריע לריא"ז דמחק זה וצ"ל סתם ר' יהושע היא.

דף ד:

והא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר. פירוש דמקשה על שנוייא דמקודם דמשני ואבע"א ל"ק כאן (הא דא"ר אליעזר הלכה כר"ג דשואלין בשבעה במרחשון), לשאול, כאן (הא דאר"י הלכה כר"י דמזכירין ביו"ט אחרון של חג), להזכיר דלא ניחא ליה לומר פלוגתא בין ר"י ובין ר"א, אלא דכולהו ס"ל דההלכה כר"ג לזה פריך והאר"י במקום ששואל (מזכיר הא במקום שאינו שואל אינו מזכיר) והא קודם מרחשון אינו שואל ומ"מ מזכיר, ומשני דלהפסקה אתמר, (מה דאמר במקום ששואל מזכיר) דשאלה והזכרה שוין, דמה דפוסק מלשאול בע"פ אחר מנחה זה לא מקרי אינו שואל, דהתפלה בעצמותו גורם דאינו שואל, והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר"י התחיל להזכיר וישאר קושי' הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר"י לר"א, אלא ל"ק הא לן והא להו, והיינו דאף אם ר"י ס"ל כר"א דהלכה כר"ג ניחא דהא לן, היינו או כפירש"י, דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד ז' מרחשון, והא דאמר הלכה כר"י, היינו לבני א"י דמיד אחר יו"ט דאפשר לשאול, מ"מ אינו שואל, או כפי' תוס' דבאמת אין הזכרה, ושוים דלבני בבל מזכיר קודם ו' מרחשון אף דאינו שואל, והא דאמר ר"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א"י, והסוגיא מרווח.

ולפירוש רש"י קשה לי דהוא ז"ל פירש דהקושיא על מה דאמר ר"י הלכה כר"י שמזכיר ביו"ט האחרון, והא ליכא שאלה, דאינו אומר ברכת השנים ביו"ט. ותמוה לי, דא"כ איך משני ההיא להפסקה אתמר, הא עדיין קשה כן על הפסקה, דהא בע"פ אחר מנחה פוסק מלשאול, ואף על פי כן מזכיר בשחרית דיום טוב, ואם נימא דמה דפוסק מלשאול בליל יום טוב לא מקרי אינו שואל, כיון דבתפלת יום טוב לא שייך שאלה, א"כ גם לענין התחלה י"ל כן דיו"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל דאינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפילות יו"ט, ותיכף אחר יו"ט שיכול לשאול הוא שואל.

ויותר קשה במ"ש רש"י אח"ר בכונת המקשן והאר"י התחיל להזכיר וכו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר, והא בע"פ פוסק, ואיך אמר הלכה כר"י דמזכיר בשחרית ביו"ט, וזה תמוה דמאי צריך להביא ההיא דר"י הא תיכף כשתירץ ההיא להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע"פ ומזכירין עד תפלת מוסף.

שם איבעית אימא ל"ק כאן לשאול כאן להזכיר. והאר"י במקום ששואל מזכיר, ומשני ההוא להפסקה איתמר. ופירש"י והאר"י במקום והיכי א"ר יוחנן דהלכה כר"י דמזכיר בי"ט האחרון הא ליכא שאלה דאין אומר ברכת השנים בי"ט. ולא אבינה דא"כ היאך משני דההיא להפסקה אתמר הא עדיין קשה כן על ההפסקה דהא בע"פ אחר המנחה פוסל מלשאול ואעפ"כ מזכיר בשחרית ביו"ט, ואם דנימא מה דפוסק מלשאול בליל י"ט לא מקרי אינו שואל כיון דבתפלת י"ט לא שייך שאלה, דא"כ גם לענין התחלה י"ל כן די"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל אינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפלה די"ט ותיכף אחר י"ט שיכול לשאול הא שואל. ויותר קשה מ"ש רש"י אח"כ והאר"י התחיל להזכיר כו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר והא בע"פ פוסק ואיך אמר ר"י הלכה כר"י דמזכיר בשחרית בי"ט, וזה תמוה דמה צורך להביא האי דר"י הא תיכף כשתירץ האי להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע"פ ומזכיר עד תפלת מוסף.

ולולי דברי רש"י היה נ"ל בפשוטו דזהו וודאי מה דאינו שואל בליל א' דפסח וכן במוסף דסוכות, זהו (אינו) בכלל אינו שואל כיון דבתפלת י"ט ל"ש כלל שאלה, אלא דפרכת הש"ס קאי על שנויא דמקודם ואב"א כאן לשאול כאן להזכיר דלא ניחא לומר דר"י פליג על ר"א אלא דגם ר"י סובר דהלכה כר"ג, לזה פריך והאמר ר"י במקום ששואל והא קודם מרחשוון אינו שואל ומזכיר. ומשני דלהפסקה אתמר דשאלה והזכרה שוים דמה דפוסק מלשאול בי"ט זהו לא מקרי אינו שואל דהתפלה בעצמותה גורמת דאינו שואל, והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר"י התחיל להזכיר וישאר קושיא הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר"י ור"א, ומשני אלא ל"ק הא לן והא להו והיינו אף אם ר"י סובר כר"א דהלכה כר"ג ניחא דהא לן היינו או כפירש"י דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד זיין במרחשון, והא דאמר הלכה כר"י היינו לבני א"י דמיד אחר יו"ט דאפשר לשאול שואל, או כפירוש תוס' דבאמת אין הזכרה ושאלה שוים דלבני בבל מזכיר קודם ז' מרחשוון אף דאינו שואל. והא דאר"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א"י, והסוגי' מרווחת, ועל פירש"י צלע"ג.

שם כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. עי' יומא דף יג ע"א תוס' ד"ה הלכה.

שם אלא אמר שמואל (לר"י דאמר מזכירין גבורות גשמים מיו"ט האחרון בשמיני ספק שביעי) במוספין ובמנחה (ג"כ מזכיר אחר שכבר עשיתו ליום זה קודש א"א שתעשהו חול, לפסוק במנחה משום ספק שביעי) ופוסק ערבית ושחרית שאחריו, וחוזר ומתחיל במוספין (של תשיעי ספק שמיני). קשה לי הא בירושלמי מקשה ולידכר מאורתא מערבית, ומשני דלית תמן כל עמא, ושוב מקשה דלזכור משחרית, ומשני דיסברו דהוי מדכרי מאורתא, וא"כ הכא כיון דכבר הזכיר ביום שמיני במוסף למה לו לפסוק בערב ובשחרית, לו יהא דיום מחר הוא יו"ט אחרון, הא מ"מ ראוי להזכיר מאורתא, כיון דל"ש עוד טעם דירושלמי, מיהו בירושלמי יש עוד טעם דיצאו כל המועדות בטל, א"כ י"ל דתלמודא דידן ס"ל כהך טעמא, גם לפי פירוש הר"ן קאי הקושיא ולידכר מאורתא על יום א' דפסח, דאמאי פוסקין במוסף לידכר טל, ולפסוק גשם מאורתא, אך התוס' לעיל (דף ב' ע"ב ד"ה העובר) הביאו הירושלמי על הזכרת גשמים, ביום אחרון של חג, והביאו טעם ראשון דהירושלמי, וקשה הא ע"כ סוגיא דידן ס"ל כאידך טעמא.

שם אלא אמר שמואל מתחיל במוספי' ובמנחה ופוסק ערבית. ק"ל דמה"ת לפסוק ערבית לו יהא דהיום השני הוא יו"ט האחרון, הא ביו"ט האחרון עצמו מהראוי להתחיל לשאול מבערב ומה"ת במוסף דוקא, אלא דהטעם משום דלית תמן כל עמא ולא ידעו דמזכירי' וכמ"ש תוס' לעיל ב' ב' ד"ה העובר, והכא דבאמת הזכירו מבע"י ל"ש טעם זה והדרה אדינא להזכיר מבערב וצע"ג. אח"כ ראיתי דלק"מ דלהדיא מבואר בירושלמי דבתחלת הזכרה מתחילין ממוסף משום שיצאו כל מועדות בטל, ודברי הירושלמי אלו דפרכי' ויזכיר מבערב זהו קאי על י"ט הראשון דפסח דיפסקו מאורתא מגשם להזכיר טל, עיין בר"ן וברא"ש, וא"כ לענין הזכרה בי"ט אחרון חיישינן להחמיר דשמא יום ב' הוא י"ט אחרון ואינו ראוי מדינ' להזכיר מבערב.

רש"י ד"ה הא לן דלבני בבל אינו מזכיר עד זיי"ן מרחשון קשה לי איך אמרי' ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן והא בממנ"פ בא"י לא עבדי ב' יומי ובני בבל הא אין מזכירין עד ז' דמרחשון וצ"ע.

רש"י ד"ה [במקום] שאינו שואל (מזכיר) בי"ט האחרון של חג, אף דזהו דוחק דהא בזה ליכא קושיא כ"כ דבאמת הי' זמן שאילה רק מחמת שאינו מתפלל תפלת חול, מ"מ לא ניחא לרש"י לפרש ברווחא דמקום שאינו שואל היינו קודם ג' [או] ז' מרחשון דס"ל לעולא דליכא חושש על מתני' דאימתי שואלין ומסתמא גם ר"י הכי ס"ל ולא ס"ל לעולא כר"א דאמר בסמוך גברא אגברא קרמית דלר"י באמת שואלי' אחר י"ט אלא כאידך שינוי' כאן להשאיל כאן להזכיר, היינו דרש"י לשיטתי' דמבואר לקמן במה דמסקי' אלא הא לן והא להו היינו דזהו יסוד דשאלה והזכרה בזמן א' אלא דלן הזכרה ושאלה בז' במרחשון ולהו תרוייהו בי"ט האחרון, וא"כ ליכא [דס"ל] אינו שואל ומזכיר אלא בי"ט האחרון ומשום שאינו מתפלל תפלת י"ט, מש"ה הוצרך רש"י לפרש ג"כ הכי בסמוך מה תחלתו מזכיר אע"פ שאינו שואל שהוא מזכיר תחילה בי"ט האחרון של חג ואינו שואל עד אחר החג, אבל מדברי תוס' ד"ה והא להו כי המתחיל להזכיר יתחיל לשאול, מבואר דס"ל דהא לן דהיינו דלן באמת אינו מתחיל לשאול במקום להזכיר, ומה דאר"י במקום ששואל מזכיר היינו להו, ולעולם ההזכרה גם לן בי"ט אחרון א"כ מרווח שמעת' יותר דהכי אמרי' ומה במקום שאינו שואל היינו קודם ג' או ז' מרחשון.

רש"י ד"ה והאר"י במקום ששואל וכו' דאינו אומר ברכת השנים בי"ט, מבואר דס"ל לרש"י הך פירכת הש"ס הוא קושי' בפ"ע דר' יוחנן בעצמו סותר דאומר הלכה כר"י והכא אמר במקום ששואל מזכיר והאיכא מוסף די"ט אחרון דמזכיר ואינו שואל, וכן בסמוך בפירש"י ד"ה פסק מלשאול בע"פ והיכי אמר הלכה כמותו, מבואר דקושי' הש"ס על פסק מלשאול דזהו ע"פ אינו מזכיר והאר"י הלכה כר' יהודא, אבל על הרישא התחיל להזכיר מתחיל לשאול ליכא קושי' כמ"ש רש"י מקודם מתחיל לשאול היינו בחול שיכול לשאול, ולא זכיתי להבין דאיך מתורץ זה בשינוי' דהש"ס הא לן והא להו איך שייך זה לענין הפסקה, וגם מה משני בתחילה ההוא להפסקה אתמר הא מ"מ יקשה הא בשחרית אינו שואל ומזכיר. וביותר דמה ביקש רש"י מזה והא שמעתת' רווח' מאד דפירכת הש"ס קאי אשינויא ואב"א כאן להשאיל כאן להזכיר והא אר"י במקום ששואל הוא מזכיר, והיינו דמצד דין ר' יהודה עצמו ליכ' קושי' דהא בי"ט אינו שואל, דזהו טעמא אחרינא דל"ש לשאול, אלא דהקושי' דאם יסבור ר"י כר"ג דכאן להשאיל כאן להזכיר א"כ הא איכא הזכרה אחר י"ט בלא שאלה, ומשני להפסקה אתמר, ואף דמפסיק בתפילת ערבית די"ט מלשאול, היינו דל"ש לשאול בתפלת יו"ט, וחוזר ופריך והאר"י במפורש גם בהתחלה התחיל להזכיר משאיל והא אחר י"ט אינו שואל עד ז' במרחשון, ומשני דמה דקאמר התחיל להזכיר משאיל קאי להו לבני א"י דשואלי' מיד אחר י"ט, ולן לבני בבל באמת אין שאלה והזכרה שוים דהשאלה אינה עד ז' במרחשון, ופשוט, וצלע"ג.

דף ה.

תוס' ד"ה ובחזירתו כו' י"ל דלכל המאוחרת. קשה לי, דלמא באמת אותן לא נגמרו בט"ו בניסן והעומר הקריבו מאותן שנזרעו בב' וגדלו בי"ב.

דף ו.

בשלמא רביעה ראשונה לשאול (טל ומטר, שלישית להתענות אם לא ירדו גשמים עד שלישית, שניה למאי קחשיב), א"ר זירא לנדרים, דתנן הנודר עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה. קשה לי, אמאי לא נקט נ"מ לשכירות בתים דקתני ברישא דמתני' דשם (פ"ט דשביעית), המשכיר בית עד הגשמים עד שתרד רביע' שני'.

דף ו:

מאי מברך (על הגשמים) מודים אנחנו לך, כתב רש"י ז"ל בפ' הרואה פרכינן הא מברכינן הטוב והמטיב, ומשני הא דחזי מחזא והא דשמע משמע. ק"ל, הא דחינן שם הך תירוצא דשמע הוי בכלל בשורות טובות ומסיק אידי ואידי דחזי, הא הא דאתא פורתא, (מברך מודים אנחנו לך). הא דאתאי טובא, (הטוב והמטיב).

דף ז.

תוס' ד"ה אף ד"ת וכו' וה"נ איתא התם במדרש דברים רבה פ"ח.

דף ח.

כאן בציבור (עי' מ"ש רבינו בגליון הרמב"ם ה' תשובה פ"ב ה"ו).

דף ט:

אמר לו ר"י והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, (ואיך תנא ר"א כל העולם כולו מימי אוקינוס הוא שותה). פירוש והרי אנו טועמים ורואים דאינם מלוחין, ורש"י ז"ל פירש והלא מלוחין הן, ואין תבואה גדילה מהן, ולא ידעתי למאי צורך פירש כן.

דף י:

המהלך בדרך אל יאכל כו'. עי' מג"א סי' קי ס"ק י.

דף יא:

הא דמצי לצעורי. עי' לקמן דף כב ע"ב תוד"ה ר' יוסי.

שם למחר הוא מתפלל תפלת תענית. מדברי רש"י שבת כד ע"א ד"ה ערבית נראה שלא היה לרש"י שם הגי' כאן תיבת למחר.

דף יב:

תוס' ד"ה נים וכו' אומר רבי נים ולא נים בתוך השינה. בתחלת השינה. תיר ולא תיר בסוף השינה כצ"ל.

בא"ד אך לא נראה בע"פ. כאן ובע"פ כצ"ל. ט"ז א"ח סי' תרצ ס"ק ח. (ועמש"כ רבינו בגליון הט"ז שם).

דף יג.

אלא לאו בצונן. פירוש כיון דקתני וכן (כמו שהוא בתענית ציבור) אתה מוצא באבל ומנודה, ע"כ מה דקתני דרחיצת כל גופו אסור, היינו אפילו בצונן, דאלו בחמין אפילו פניו ידיו ורגליו אסור באבל, ומוכח דגם בתענית ציבור אסור אפילו בצונן, וקשיא לרפרם אמר רב חסדא דאמר דת"צ מותר בצונן וכמו שפירש"י. ובתוס' פירשו להיפוך דההוכחה דגם אבל מותר בצונן וקשיא לרפרם דאמר אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ולא זכיתי להבין לאחריתם, דהא אדרבא כיון דמיירי בצונן, וקתני דכל גופו אסור הרי סיוע לרפרם למה דסבר גבי אבל.

שם טבילה בחמין מי איכא וכו' ובתוד"ה טבילה (עי' חי' יומא ל"א ע"ב).

דף יג:

אילימא בחמין אין הבוגרת וכו'. (עי' חי' שו"ע יו"ד סי' שפ"א ס"ו).

שם א"ר חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כל שבעה. אברייתא דהביאו לעיל מיני' קאי דקתני בה תכפוהו אביליו מכבס כסותו אבל סתם אסור בתכבוסת, וכן מפורש להדיא במועד קטן (דף טז) דעלה דהך ברייתא אר"ח זאת אומרת. ורש"י ז"ל פירש כאן דהוכחתו מברייתא דבסמוך דקתני אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה (בימי אבלה), ומוקמי לה בגמרא בכיחול ופרכוס, ודייקינן מינה דנערה אסורה בהן, וסבירא ליה לר"ח תכבוסת דמי לכיחול ופרכוס. ויראה דטעמי' משום דאחר שהובא הברייתא דתכפוהו אביליו מפסיק בגמרא, ומביא איכא דאמרי, מש"ה לא ניחא לי' למרן למימר הכי כדפרישנא דר"ח קאי אברייתא דלעיל מיני'. אבל א"א לפרש הכי, חדא דתיקשי על ר"ח עצמו דמה לי' להוכיח בדרך דמיון תכבוסת לכיחול ופרכוס, ולא הוכיח מדבר מפורש בברייתא, דתכבוסת מותר רק בתכפוהו אביליו. ותו הא מה דמוקי ברייתא דבוגרת בכיחול ופרכוס ולא מפרש לענין רחיצה, היינו כי היכי דלא תסייע מיני' לרבא דאבל אסור בצונן, וא"כ לר"ח לשיטתי' דאית לי' באמת דאבל אסור בצונן לדידי' מתוקמא הברייתא כפשטה לענין רחיצה דבוגרת אינה רשאי לנוול שריא ברחיצת צונן ונערה אסורה, ולדידי' לא מצינו כלל כיחול ופרכוס בברייתא, ואיך יוכיח ממנה לתכבוסת וילמוד מאינו למוד, וה' יגלה עפר מעיני, ויגלה לי סוד כוונת רש"י ז"ל בזה.

תמיהני הא מרא דשמעתא הוא ר"ח דס"ל לעיל דמשום אבל אסור בצונן ול"צ כלל לאוקמא בפירכוס וכיחול, גם למאי צריך להוכחה מאוקימתא זו הא נשמע מבריי' דלעיל דתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים ומוכח מזה דאבל אסור בכיבוס. וצע"ג.

דף יד.

אמר רב אשי נקוט אמצעייתא. כעין זה נדה דף כ ע"א.

דף יד:

והן מתעטפין ויושבין באבלם. כתב רש"י ז"ל ד"ה אבל, אבל ומנודה חייבים בעטיפה, דכתיב ועל שפם יעטה. ותימה הא הך קרא במצורע הוא דכתיב, ואבל נפקא לן במועד קטן (דף טו ע"א) מדקאמר הקב"ה ליחזקאל לא תעטה על שפם, משמע דאחר צריך עיטוף, ובמנודה לא מייתי קרא כלל, והוא איבעי' דלא איפשיטא שם, אם מנודה צריך עטיפה, דדלמא לשמים שאני.

דף טו.

רש"י ד"ה ובקבלה וכו' ולא קרי ליה דברי קבלה. עיין חולין קלז ע"א רש"י ד"ה תורת משה.

דף טו:

רש"י ד"ה מגילת תענית נכתבה. עיין לעיל דף יב ע"א רש"י ד"ה בצלו.

דף טז.

כדי שיבקשו עלינו רחמים. עיין סוטה דף לד ע"ב תוס' ד"ה אבותי.

דף יז:

ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. עיין יומא דף לה ע"ב וברש"י שם ד"ה מיתיבי.

דף יח.

לימא מתשעה בי' (בניסן אתותב' חגא דשבועיא דלא למספד בהון, ותמניא גופא ממילא אסור, דהוי יומא דאתוקם בי' תמידא, כדקתני מריש ירחא דניסן ועד תמניא בי' אתוקם תמידא, ומשני) כיון דאלו מקלע מלתא (גזירה שצריכין להתענות) ובטלינה לשבעה (דכבר רשאי להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין, יהא עכשיו מ"מ) תמניא גופא אסור משום חגא דשבועיא. ואי קשיא אכתי לימא מתשעה בי', ומ"מ יהא תמניא אסור (אף היכא דאזיל מיני' יו"ט דתמיד) מחמת שיהי' קמי יומא דחג שבועיא, (דהא כל הכתוב במגילת תענית לפניו נמי אסור), י"ל דמש"ה נקט מתמניא, דנפקא מיני' אם מקלע מלתא ובטלי' לששה ימים דיאסר היום שביעי מחמת יום שלפניו של תמניא, ומה דקאמר ובטלינה לשבעה ולא קאמר ובטליניה לששה י"ל דהתרצן מתרץ רק מה דהקשה לי' תמניא גופא, הא אסור דהו"ל יום דאתוקם תמידא, על זה מסיק לתרץ ובטליניה לשבעה, ואם נפרוך תיפוק ליה דאכתי הוי יום שלפניו, נתרץ בטלינה לששה, ועוד י"ל דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ נפקא מיניה דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כי אם בתענית אבל בהספד הי' שרי, אבל מצד יו"ט עצמו אסור גם בהספד.

ורש"י ז"ל תירץ על קושיא זו, דמחמת יום שלפניו לא היה אסור כיון דמחמת יו"ט גופי' בטל איך ניקום ונגזר מחמת יום שלפני יו"ט, וכמו דמתרץ בש"ס לקמן ביום טוריינוס. ותימה בעיני שמשוה את החילוקים דהא אינו מהדומה כלל, דהתם כיון דהצרה שבאותו יום עצמו, שנהרגו בו שמעי' ואחי' גורם לבטל היו"ט עצמו ממנו, כשכ"כ שיש כח בהצרה לבטל טיבותא דידיה מחמת יום שלפניו, משא"כ הכא דיום תמניא עצמו אין בו סבה שיגרום לבטל עצומו, אלא כיון דבטליני' לשבעה וא"א לבטל לחצאין ממילא נמשך תמניא עמו ונתבטל, והיינו במה שהוא מצד שמחובר לחג דשמנה ימים דאתוקם תמידא, אבל במה שהוא שלפניו מיום תשעה בזה הוא ענין נפרד, ולא בטל בביטול חג דתמידא, וה' יאר עיני בדברי קדשו של רבינו הקדוש רש"י ז"ל.

שם כי אמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אדלא להתענאה, וכעין זה פסחים יג ע"א מנחות לב ע"ב.

רש"י ד"ה לא נצרכה וכו' דהשתא כי הוה אדר שני. עי' מג"א סי' תקצח ס"ק כ.

תוס' ד"ה לא נצרכה. משום יום שלפני ר"ח ניסן. הלשון מגומגם דהא עיקר מה שאנו דנין דהוצרכו משום יום ל' דאינו שלאחריו דיום כ"ח.

דף כו:

רש"י ד"ה בחמשי מותרין וכו' לכבס בחמישי, מדהשמיט לספר משמע דתספורת אסור, וכמ"ש בהגהת אשר"י, והמג"א (סי' תקנ"א ס"ק י"ד) נתן טעם דבלא"ה אין דרך לספר לכבוד שבת, אבל בתוס' דף ל' ע"א ד"ה ותרוייהו מפורש דגם לספר מותר.

דף כז.

מדרבנן ולקולא. כעין זה שבת דף פג ע"ב.

דף כז:

אמר רבי אסי אלמלא מעמדות. עי' תוי"ט פ"א מ"ב דאבות.

דף כט.

וכתיב עד חדש ימים וכו'. מ"ש ידידי מעכ"ת על רש"י בחומש פרשת דברים בפסוק אחד עשר יום וכו' צא מהם ל' יום וכו'. יעיין מעלתו במזרחי דכ' לאו דוקא שלשים אלא כ"ט, דלהדיא פירש"י פרק בתרא דתענית חדש של כ"ט יום שאכלו הבשר, והכי משמע נמי עפ"י החשבון, דאל"כ הא דגרסינן פרק בתרא דתענית וכו' עיי"ש. והנה אף דכן פירש"י שם להדיא, מ"מ מגוף החשבון אינו הכרח, דנראה מדברי תוס' שם דפירשו בהדיא דעד חדש ימים הוי ל' יום, וס"ל דיום נסיעה הי' ממנין חדש ימים עיי"ש, ונראה דתוס' אזלי לשיטתייהו דהוכיחו בראיות ברורות סנהדרין י"א א' ד"ה רשב"ג דבלשון תורה חדש הוא שלשים יום עיי"ש, ועל פירש"י תמוה לי דבסוגיא דנזיר ה' קאמר הש"ס ואימא ל' יום דכתיב עד חדש ימים, הרי מבואר להדיא דהך קרא דעד חדש ימים היינו ל' יום, ודוחק לומר דרש"י ס"ל דשלשים יום הנזכר בש"ס ג"כ לאו דוקא, וצ"ע.

דף ל.

תוד"ה ותרוייהו (עמש"כ לעיל כ"ו ע"ב).

תוד"ה ואע"ג וצריך לשנות מקומו. עי' בלבוש סי' תקנ"ט ס"א.

דף ל:

תוס' ד"ה כל העושה וכו' כדמשמע בירושלמי. בעירובין דף מא ע"א בתוס' ד"ה אי אתם כתבו כן בשם מדרש איכה רבתי.

ד"ה יום שבו וכו' ובכל ט"ב היו מתים. עיין תשות חות יאיר בסוף הספר תשוב' של הגאון מוהר"ד זצ"ל בסופו.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה