אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

ביצה

סוכה

דף ב.

מתני' ביצה שנולדה כו' וב"ה אומרים לא תאכל. וה"ה דאסור בטלטול, דא"ת לא תאכל דוקא ובאכילה הוא דאסור אבל בטלטול שרי, ומה דאר"נ ב"ה כר' יהודה היינו לענין אכילה לחוד, א"כ היאך פרכינן עליה מההיא דמגביהין עצמות וקליפין דהוי רק טלטול, גם מדמשנינן גבי יום טוב, דסתם לה תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים מוקי לה לב"ה כר"י, הא האי סתמא אוסר בטלטול, ואלו ב"ה אוסר רק באכילה.

אולם למ"ש מהר"ש איידלס ז"ל, בתוס' ד"ה ביצה, דמה דלא תירצו התוס' דמש"ה נקט פלוגתייהו דב"ש וב"ה באכילה, לאשמעינן דב"ש מתיר אף באכילה, היינו דרק ר"נ ס"ל דשייך למתני רבותא לב"ש מדלא מפלגי בתרנגולת מה שאינו כן לאינך אמוראי כיון דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לא שייך למנקט משום רבותא לב"ש, א"כ ר"נ דלדידי' מוכח בל"ז דשייך למתני רבותא לב"ש שפיר אמר ב"ה כר"י, והיינו לגמרי כר"י ואפילו בטלטול, והאי דקתני אכילה לאשמעינן כחא דהתירא דב"ש, אבל לאינך אמוראי אכתי י"ל דבאמת בטלטול שרי, והמיועד להיות חתן בני, הבחור הנבון ר' הירש נ"י [כעת אב"ד דק"ק קארניק] אמר, דאף אם יהיה הפירוש ב"ה כר"י לענין אכילה לחוד מ"מ י"ל דזהו רק במידי דאכילה דאין עיקר הנאתו הטלטול, אבל במידי דלאו בר אכילה דעיקר הנאתו התשמיש אסור הטלטול כמו האכילה באוכל, ויפה אמר שכדבריו מבואר בח"ר שבת (דף קכח ד"ה במוקצה לאכילה) אך משום הא לא איריא דהרי מדברי התוס' במסכת שבת (דף יט ע"ב ד"ה הני כרכי) מבואר דלא ס"ל כהרשב"א לחלק בזה [אב"ה הרצון דהתוס' הכא דכתבו דאף לטלטל אסור הוכיחו שפיר לשיטתם דלא ס"ל חילוק הרשב"א].

וכן יש להוכיח בברייתא דלקמן (דף ג' ע"ב) דקתני אין מטלטלין אותה לכסות ולסמוך בה כרעי המטה, ומיירי אף בעומדת לאכילה דהביצה אסורה רק משום משקין שזבו, מדפרכינן עליה אלא לר"י ורי"צ אמאי ספיקו אסור, וא"ת והא בפרק כירה (דף מה ע"ב) איפכא שמעינן לה דהתם מקשי' ע"מ דא"ר יוחנן הלכה כר"ש, והאר"י קינה של תרנגולין אסור לטלטלה ומשני בשיש בה ביצה [שנולדה ביום טוב] ומקשה עליה והאר"נ מאן דא"ל מוקצה אית ליה נולד מאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד, ומאי קושיא והא ר"י אית ליה הכא טעמא דביצה משום משקין שזבו וא"כ נהי דל"ל נולד מ"מ שפיר אסור בטלטול, אע"כ פשיטא לי' להש"ס משום משקין שזבו אינו אסור כ"א באכילה לחוד. וכ"ת ואכתי מי ניחא, דאם איתא דידע לה להא דאר"י הכא דמשום משקין שזבו הוא הו"ל לאקשויי בפשיטות והא ר"י הוא דאמר משום משקין שזבו ולא משום נולד וא"כ לשתרי בטלטול, י"ל דסבר מאי דאר"י משום משקין שזבו היינו דבעי לאוקמי גם בתרנגולת העומדת לאכילה ולעולם גם נולד אית לי', והאי דקינה של תרנגולין מיירי בשיש בה ביצה מתרנגולת שאינה עומדת לאכילה. ועל כל דברים אלו כוונו התוס' בפ' כירה שם ד"ה דאית בי' ביצה. ולחנם טרח ודחק בדבריהם מרנא מהר"ש איידלס.

עכ"פ קשיאן הסוגיות אהדדי דהכא מברייתא דאין מטלטלין מוכח דגם לטעם מש"ז אסור לטלול, ואיך התם בפרק כירה ניחא ליה דמשום מש"ז אסור רק באכילה אבל בטלטול שרי, וי"ל דלר' יהודא דאית ליה מוקצה גם בעומדת לאכילה, אחרי שאסרו חז"ל להביצה משום משקין שזבו לענין אכילה ממילא אין שם אוכל עלי' ואסורה ממילא גם לשאר תשמישים דחזו להו כגון לכסות ולסמוך בה כרעי המטה משום מוקצ' כיון דביה"ש בעוד שהביצה בתרנגולת שם אוכל עלי', וכשנולד ונאסר באכילה פקע שם אוכל ממנה והוי כמו דאין מסיקין בגרעיני תמרה אף דחזי להסקה משום דכל תשמישיה לגבי אכילה הוי כמו חזיא לכלבים, וכמו דאמרינן בנתנבלה ביום טוב דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ה"נ מוכן לאכילה אינו מוכן לשאר תשמישים, וגם לזה כוונו התוס' ז"ל שם בלשונם הזהב במ"ש לא הוה אסר ר"ש לטלטלה, והרצון דלר"ש דל"ל מוקצה אינו אסור רק באכילה אבל לר"י ודאי אסור בטלטול א"כ י"ל דהברייתא דאין מטלטלין כר"י, וא"ת והא גם לר"ש כל אוכל שאינו ראוי לאכילה ביום טוב הוי כמו אבנים דמודה ר"ש דהוי מוקצה אף דאבנים נמי חזי' לכסות בהן כלי מ"מ כיון דאין תורת כלי עליהן אסורים משום מוקצה, וא"כ ה"נ באוכלין שא"א לאוכלן ביומן אין עליהן לא תורת אוכל ולא תורת כלי ויהי' אסור גם לר"ש, י"ל דביצה מכח שקליפתה קשה ומהדרך לסמוך עלי' קצת תורת כלי עלי' [ועי' במג"א סי' תקטו] ולפ"ז ניחא הא דקתני הכא במתני' וב"ה אומרים לא תאכל, ולא קתני רבותא טפי דאסור נמי בטלטול, די"ל דב"ה כר' שמעון ס"ל, וא"ת מה דעתן דהתוס' דהכא דהקשו למה לא קתני ב"ה איסור גם בטלטול, י"ל דק"ל מפני מה לא מקשי בסוגי' לקמן גם לר"נ דסבר דטעמא דביצה משום מוקצה, אמאי ספיקו אסורה והא הוי ספק דרבנן, וניחא להו דמוקצה שאני דחמור כעין דאורייתא וכמו שתירצו בתוס' ישנים ומש"ה הוכיחו דגם לר"ש אסור בטלטול, דאם איתא דהברייתא כר"י ומשום מוקצה הוא דאסור לטלטל משום דלבתר דאסרו חז"ל משום משקין שזבו הביצה אסורה לר"י משום מוקצה, א"כ גם לר"י ולרי"צ לא יקשה ק' הש"ס, דהא מיד כשנולד הביצה ביום טוב חל עליו שם מוקצה, וא"כ בספק אי נולד ביום טוב הוי ספק מוקצה, אע"כ דאיסור הטלטול לאו משום מוקצה הוא רק דאיסור משקין שזבו בעצמו אוסרו גם בטלטול ואסור גם לר"ש, מיהו התוס' דפ' כירה ס"ל דה"ה דהו"מ להקשות גם לר"נ אמאי ספיקו אסורה ולא ניחא להו דמוקצה חמירא, ושפיר י"ל דמשום עצם איסור מש"ז לא היה נאסר בטלטול, אלא דלר"י אסור משום דע"י איסור האכילה נעשה מוקצה.

ועוד י"ל דגם התם ס"ל להתוס' כסברת התוס' ישנים אלא דס"ל דמ"מ שפיר מקשה כאן בגמרא לר"י ולרי"צ אמאי ספיקו אסור, והיינו כיון דנולדה הביצה בשעה שלא היה אדם שם, ולא יוודע זמן הלידה אם היה מעיו"ט או ביום טוב, לא חלה עליו איסור אכילת מש"ז כלל דהא תיכף כשנולד היה מותר מטעם ספק דרבנן, וממילא אין כאן ספק מוקצה, כיון דמוקצה זו נמשך מן איסור האכילה והרי ביצה זו שרי באכילה ודוקא באם יש רואי' בשעת הלידה וראו דנולד ביום טוב ונאסר באכילה בזה נעשה ג"כ מוקצה אבל כל דליכא רואים ולא חלה איסורו דמשקין שזבו ממילא אין כאן ספק מוקצה כלל.

ודע שדברי מהרש"א ז"ל שהבאנו בתחילת דברינו דחוקים בעיני מאוד דכיון דחזינן לדר"נ דסבר דשייך למנקט רבותא בכחא דהתירא מהיכן פסיקא להו לרבותינו בעלי התוס' דאינך אמוראי לא ס"ל כן ולעשות מזה קושיא, דמה דאמרינן כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין היינו דלפלגו בתרווייהו אבל לולי זה י"ל דהי' ניחא להו ג"כ לומר דנקט הפלוגתא בביצה להודיעך כחו דב"ש, דכחו דהתירא עדיף.

ואפשר לומר בכוונתם, דלכאורה קשה איך אמרינן דפליגי בביצה דכחו דהתירא עדיף, הא עיקר סברא דכחו דהתירא עדיף משום דעל המתיר להביא ראי' כמ"ש רש"י ז"ל וזה ניחא בדאורייתא, אבל בדרבנן לכאורה להיפוך דעל האוסר להביא ראי', דהעיקר בידינו ספק דרבנן לקולא, וצ"ל דהכא כיון דיש לו מתירין הוי ספיקו לחומרא ועל המתיר להביא ראיה, וזהו לפי ההלכה אבל למה דס"ל ר"פ לקמן דספיקו אסור מיירי בספק טרפה ומוכח דס"ל דספק דרבנן מותר גם בדשיל"מ, לא שייך כחו דהתירא עדיף בביצה, ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לתרץ דמה דקתני באכילה להודיעך כחו דב"ש, דאכתי יקשה לר"פ דלדידי' למה לא תני טלטול, דכאן כחו דאיסורא עדיף.

ולפ"ז יהא מוכח מכאן דגם בספיקא דדינא בדרבנן אסור בדשיל"מ ודלא כבעל פר"ח.

שם מתני' ובה"א לא ישחוט. עי' בר"ן פרק י"ט דשבת דף נח.

תוס' ד"ה ביצה וכו' וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיימא לן דאף לטלטל אסור וכו'. היינו מדקתני להדיא בברייתא אין מטלטלין אותה לא לכסות. ולכאורה הו"ל לאוכוחי בפשוטו מהא דא"ר נחמן ב"ה כר' יהודה, ואם נימא דדיוקא דלא תאכל משמע דבטלטול שרי א"כ נצטרך לומר דהא דקאמר ב"ה כר' יהודה היינו לענין אכילה אבל לא לענין טלטול, א"כ מאי פריך מההיא דמגביהין מעל השלחן הא התם מיירי רק בטלטול. וגם למה דמשני גבי יום טוב דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין, הא מהתם נשמע דאפילו בטלטול אסור ואלו הכא מדקתני לא תאכל מוכח דטלטול שרי. ואמרתי לפמ"ש המהרש"א דהא דלא תירצו דנקט כחו דהיתרא לב"ש, משום דרק לרב נחמן מצינו דס"ל דשייך למתני רבותא לב"ש אבל אינך אמוראי ס"ל דכיון דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לא שייך למתני רבותא לב"ש, וא"כ י"ל דודאי מה דקאמר רב נחמן ב"ה כר' יהודה משמע דלגמרי ס"ל כר' יהודה אף בטלטול, ומשום הכי שפיר פרכינן עלה מעצמות וקליפין, ואי דא"כ תקשי לרב נחמן אמאי נקט פלוגתייהו דב"ש וב"ה [באכילה], י"ל דהא לרב נחמן ממילא מוכח מדלא פליגי בתרנגולת דס"ל דגם על ב"ש שייך לומר כחו דהיתירא עדיף, וא"כ ממילא י"ל ג"כ דנקט אכילה לרבותא דב"ש, ועיקר קושית תוס' רק על אינך אמוראים, ובזה הא י"ל דלאינך טעמי דמשקין שזבו וכדומה באמת אינו אסור רק באכילה, ולזה הקשו ממה דקיי"ל דאפילו בטלטול אסור, היינו דאפילו בעומדת לאכילה אסור בטלטול דמשום משקין שזבו אסרו אף בטלטול, ויצא להם כן דהא מבואר לקמן דהברייתא דקתני אין מטלטלין מיירי אף בעומדת לאכילה ומשום משקין שזבו כדאמרינן עלה אלא לרב יוסף ולר' יצחק אמאי ספיקא אסורה עיין שם.

ואולם בשבת מ"ה: כתבו תוס' דמשום משקין שזבו לא הוי אסר ר"ש לטלטלה אלא באכילה עכ"ל וצ"ע. והנראה בכוונתם במה דדקדקו בלשונם לא הוי אסר ר' שמעון, היינו דלר' יהודה דס"ל מוקצה י"ל דגם בעומדת לאכילה דלבתר דאסרו חז"ל הביצה משום משקין שזבו לענין אכילה ממילא אין שם אוכל עליה אלא דחזי לשאר תשמישין לכסות בה (המטה) [הכלי], ממילא גם לזה אסור משום מוקצה, והיינו דבין השמשות בעוד שהביצה בתרנגולת שם אוכל עליה וכאשר נולד ונאסר משום משקין שזבו פקע שם אוכל והוי כמו עצמות וקליפין, וכמו דאין מסיקין בגרעיני תמרה אף דחזו להסקה משום דכל תשמישין הוי לגבי אכילה רק כמו חזיא לכלבים, וכמו דאמרינן בנתנבלה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הכי נמי מוכן לאכילה לא הוי מוכן לשארי תשמישין, ולזה כתבו דלר' שמעון אינה אסור' רק באכילה כיון דלית ליה מוקצה. ואף דפשיטא דכל אוכלין שאינם בני אכילה ביום טוב הוי כמו אבנים דר' שמעון מודה דהוי מוקצה, דאף דגם באבן אפשר לכסות כלי מ"מ מקרי מוקצה כיון דאין תורת כלי עליו, וה"נ באוכלין אם אי אפשר לאכלו בו ביום אין עליו תורת אוכל ולא תורת כלי ואסור גם לר' שמעון, צריך לומר דביצה מכח שיש עליה קליפה הדרך הוא לסמוך בו דבר ומקצת תורת כלי עלי' ועיי' במג"א רסי' תקט"ו. עכ"פ משמע דס"ל לתוס' דתליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, דלר' יהודה דמוקצה אסור כיון דאסרו חז"ל באכילה משום משקין שזבו ממילא הוי מוקצה, אבל לר' שמעון שרי, וא"כ י"ל דהברייתא דקתני אין מטלטלין אתיא כר' יהודה. ולפי"ז מיושב קושית תוס' דהכא דשפיר י"ל דלא תאכל הוא בדוקא, די"ל דב"ה ס"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה וכמו דס"ל גבי עצמות וקליפין, וס"ל לאינך אמוראי דאין חילוק בין יום טוב לשבת, וברייתא דקתני אין מטלטלין אתי כר' יהודה.

אמנם מדברי תוס' דשמעתין דנקטו בפשיטות והא קיימא לן דאף בטלטול אסור, מדלא תרצו דהברייתא דלקמן כר' יהודה וב"ה ס"ל כר' שמעון, נראה דלא ס"ל הכי דאין בביצה זו דין מוקצה, ומה דאוסר בברייתא בטלטול, היינו דמשום גזירה דמשקין שזבו אסור גם בטלטול וממילא גם לר' שמעון אסור. ונראה דיצא להם זה מדפרכינן לקמן אלא לרב יוסף ולר' יצחק אמאי ספיקא אסורה הו"ל ספק דרבנן, ועיי' בתוס' ישנים שם דלרב נחמן לא פריך דמוקצה חמיר כעין דאורייתא וספיקו אסור. ומעתה אם איתא דהא דאוסר הברייתא בטלטול משום דלבתר דגזרו משום משקין שזבו ממילא הוי מוקצה ואתי' כר' יהודה, א"כ גם לרב יוסף ולר' יצחק ליכא קושיא, דהא מיד שנולדה הביצה חלה עליה שם מוקצה וא"כ אם מסופק אם נולדה ביום טוב הוי ספק מוקצה דהא אם נולדה ביום טוב יש בו דין מוקצה, אע"כ דלאו מדין מוקצה אסרינן בטלטול רק דמכח דאסרו משום משקין שזבו אסרו, וא"כ שפיר הקשו תוס'. ומ"מ בכוונת דבריהם בשבת הנ"ל נלע"ד כמ"ש למעלה ואולי לא ס"ל לתוס' בשבת כדברי תוס' ישנים הנ"ל וס"ל באמת דהוי מצי למפרך גם לרב נחמן.

וה"ה ידידי הבחור החתן המופלג חרוץ ושנון המנ"ח כ"ה הירש שי' לאי"ט אמר לי בישוב קושי' הנ"ל אמאי דלא הוכיחו תוס' דבטלטול אסור מדפרכינן עלה מעצמות וקליפין, די"ל דבמידי דאכילה אסור רק באכילה כיון דזה עיקר הנאתו, אבל במידי דלאו אכילה דעיקר הנאתו שארי תשמישין, אסור כמו אכילה, ויפה אמר וכדבריו מבואר בחידושי רשב"א שבת דף קכ"ח.

ובעיקר דברי המהרש"א הנ"ל דחוקים דבריו למאד, דכיון דחזינן דלרב נחמן אמרינן אף על ב"ש כחו דהיתירא עדיף מהיכן פסיקא להו לתוס' בסברא להקשות דלשאר אמוראים לא אמרינן הכי, הא מה דאמרינן כולהו כרב נחמן לא אמרי כי קושיין היינו משום קושיא דלפלגו בתרווייהו אבל לולי זה י"ל דהיה ניחא להו ג"כ לומר דנקט ביצה להודיעך כחו דהיתירא דב"ש. ולענ"ד, דלכאורה קשה איך אמרינן דפליגי בביצה משום דכחו דהיתירא עדיף, הא עיקר סברא דכחו דהיתירא עדיף משום דעל המתיר להביא ראיה, וא"כ זהו רק בדאורייתא אבל בדרבנן לכאורה בהיפוך על האוסר להביא ראיה דהא מספק ג"כ מותר דהוי ספק דרבנן, וצריך לומר דהכא כיון דיש לו מתירין ספיקו אסור וא"כ על המתיר להביא ראיה. (אולם למ"ש הפר"ח דספיקא דדינא מותר בדבר שיש לו מתירין א"כ לכאורה אין על המתיר להביא ראיה כיון דמסופק בדין), והנה כל זה לפי ההלכה אבל למה דס"ל לר"פ לקמן דספק' אסורה היינו בספק טריפה ומוכח דס"ל דס' דרבנן מותר בדשיל"מ, לא שייך לומר כח דהיתירא עדיף. וא"כ שפיר הקשו תוס' אמאי נקט לא תאכל הא אפי' בטלטול אסור, ואי דנקט לרבותא דב"ש דכחו דהיתירא עדיף עדיין יקשה לר"פ דלא שייך כן וכנ"ל.

תוד"ה וב"ה (עי' בחי' שו"ע או"ח סי' רס"ה ובחי' שבת קנ"ד ב).

דף ב:

גבי יום טוב דסתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. אבל לר"ש אין אסור לבקע דכיון דנשתברה היום מסתמא היתה רעועה מאתמול, והוי כיושב ומצפה מתי תשבר קורתו, וככתוב בתוס', ובהכי ניחא מה דלא אייתי מרישא דאין מבקעין קורות, דזה מיירי בקורות בריאות, ולא הוי כיושב ומצפה, וגם ר"ש מודה בי'.

ובתוס' כתבו דמש"ה לא מייתי מרישא משום דמיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ולי העני נראה לולי דברי קדשם דהא דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור היינו רק כמו סכין של שחיטה ומילה דרוצה להחזיקם גם להלן לכך, אלא דלפי שעה רוצה לשמש בהם איזה דבר, אמרינן שמחמת ח"כ אינו עומד לטלטל, ועדיין הקצאתו עליו, אבל אם באמצע יום טוב מייחד הסכין של שחיטה ומילה לדבר אחר, ואין רצונו להחזיקו עוד לשחיטה ומילה אלא לשאר תשמישים, משעה זו אינו עוד בכלל חסרון כיס, אלא דביה"ש היה מוקצה מחמת ח"כ והוי רק מדין מגו דאיתקצאי ביה"ש דלא ס"ל לר"ש לאיסור, וכעין זה איתא בהר"ן בפרק שלישי דמסכתין (דף קצו ע"ב) לענין מוקצה מחמת מיאוס דמשעה שרוצה להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו נסתלקה הקצאתו, ותליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש, וא"כ בהאי דהכא גם בסואר של קורות, כיון דעתה מבקעו ולא חזי עוד לבנין, ונשאר רק מגו דאתקצאי בה"ש ושרי לר"ש.

ולדברי לדינא דק"ל כר"ש אם סכין של מילה נשבר בשבת עד שאינו ראוי למול בו עוד י"ל דשרי לטלטול, [ועי' מג"א סי' תקא סק"ב] דכלי מצוי להשתבר והוי כמו קורה רעוע [ועי' מג"א סימן שח ס"ק יט דמשמע דאוסר, ולי צ"ע לדינא וראיית המג"א יש לדחות כאשר כתבתי בעז"ה בגליון המג"א]. (ועי' חי' שבת קכ"ג).

שם במאי אוקימתא [בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה א"ה אדמפלגי בביצה] לפלגי בתרנגולת. תמוה לי לשיטת הרז"ה, דלא מחמרי' במוקצה ביום טוב רק היכא דבשבת בלא"ה אסור למיכלי' כגון תורא דרדייא או מדבריות דבשבת ממילא אסורים מחמת איסור שחיטה, אבל בענין דאין בו מלאכת שבת כגון תמרא דעסקי, דמותרים בשבת לאוכלן דמוקצה מותר בשבת, גם ביום טוב מותר דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור, והא דביצה אסורה ביום טוב אף דמותר לגומעה חיה בשבת היינו כיון דעיקר הנאתו לאכול דרך בישול, וזה א"א בשבת מש"ה אסור גם בי"ט משום מוקצה וכיון דאסור לאכול דרך בישול משום מוקצה ממילא לא חלקו ואסרו גם לגומעה, ושוב אסורה גם בשבת לגומעה, כיון דאסור ביום טוב בהכי משום מוקצה מכ"ש דאסור בשבת [עיין בדבריו היטב] א"כ לפ"ז מה פרכינן ולפלגי בתרנגולת, הא ביצה הוי יותר חידוש מתרנגולת, ואלו אפליגו בתרנגולת לא הוי ידעינן ביצה מיניה, דה"א תרנגולת דממילא אסור בשבת משום שחיטה מש"ה אסרוה ביום טוב משום מוקצה אבל ביצה ס"ד כיון דבשבת חזי לגומעה מותר גם ביום טוב, לזה קמ"ל דמ"מ אסור ומטעם כיון דעיקר הנאתו דרך בישול וזה לא היינו שומעים אלו קתני תרנגולת.

שם וביו"ט לאחר שבת עסקינן. היינו דמשום גזירה אטו י"ט אחר שבת. רשב"א בשבת דף קמט ע"א ד"ה הכא במראה של מתכת.

כתב בתוי"ט והא דנקט יום טוב ולא שבת ויהי' פירושו שבת שאחר יום טוב כו', לענ"ד י"ל דהי' ס"ד דדוקא בשבת אחר י"ט כיון דאי אפשר לו לאכול הביצה אלא ע"י הלידה שהוא בגמרתו דגמרה לה מאתמול בזה הוי הכנה, אבל בי"ט אחר שבת דאף בלא גמרו דאתמול היה יכול לאכול הביצה היום ע"י שחיטת התרנגולת. וכמו דבאם שחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרים ולא הוו ספק שמא מאתמול גמרה לה דמ"מ לא צריכים לגמרו דאתמול וא"כ מה"ט גם בנולד לישתרי זה, קמ"ל כיון דסוף סוף לא שחטו ובא לו הביצה ע"י הלידה מקרי הכנה ע"י גמר דאתמול. עיין במלחמות בסוגיין. כנלע"ד נכון בעזה"י.

שם גזירה משום שבת אחר יום טוב [דאסורה הביצה משום הכנה ע"כ אסרו גם בשבת דעלמא], וא"ת אמאי אסורה הכנה בכה"ג והא הכינה גם לעצמה למשחט התרנגולת ולאכול הביצה שבגוה והרי כתב הר"ן לקמן בפירקין [גבי נולדה בזה אסורה בזה ד"ה דרב אית ליה הכנה] דאלו היינו יכולין לומר דלעצמה הכינה הדבר ברור [בנולדה בראשון] שאף בשני מותרת, וי"ל דמ"מ אותה הכנה שהכינה להעילוי שיש לביצה ע"י הלידה [אב"ה כדאיתא ברש"י לקמן ריש דף ז' ד"ה למיתבא לי] לא הכינה לעצמה, ועוד י"ל דהיינו טעמא דחיישינן שמא נגמרה אתמול סמוך לחשכה בזמן תוס' שבת או בין השמשות וקמי שמיא גליא הוי שהוא יום ואנן הא מ"מ לא מצינן למשחטה ולא הכינה לעצמה.

[בספר עטרת פז כתב עוד בשם רבינו וז"ל, ותירץ דלק"מ דבזה שפיר הוי הכנה דאורייתא דשמא נגמרה הביצה אתמול בי"ט סמוך לחשיכה שלא הי' שהות ביום לשחוט ולא הכינה לעצמה, וכיו"ב כ' תוס' בפסחים דף מ"ה ע"ב לרבה משכחת הכנה סמוך לחשיכה ע"ש, והתורה אסרה ספק זה, ולא שייך לומר בזה אצטריך קרא לרבויי ספיקא כיון דאינו שוה בכל שעה כמ"ש תוס' יומא דף ע"ז ע"א ע"ש. עכ"ל.]

וא"ת הא אכתי הכינה לעצמה דאם נקלע וישחט יהא מותר לבריא לאכול הביצה שבגוה, הא מהאי טעמא מתיר הרשב"א ז"ל עגל שנולד בשבת לאכול ביום טוב שלאחריו משום דאם ישחוט לחולה יהא מותר אף לבריא באומצא, וכן קשה לפירוש רבינו אפרים [הביאו הרז"ה ז"ל], דמאי דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן ביום טוב מיירי ביום טוב דעלמא דוקא אבל ביום טוב שאחר שבת לא, דדלמא מאתמול נגמרו, ואין שבת מכין ליו"ט, וכשם שספק יום טוב ספק חול אסור, כך ספק בשבת נגמרו ספק בו ביום נגמרו אסור, אלו דבריו ז"ל, ותיקשה הא הכינה לעצמה לחולה, ונ"ל דהרב לשיטתי' אזיל דסבר דעגל שנולד בשבת אסור ביום טוב שאחריו, וכמ"ש הטור בשמו (בסי' תצח) ולא ס"ל דמקרי מכין לעצמו, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל לקמן בפירקין [גבי נולדה בזה אסורה בזה] ובהכי ניחא מה דסיים ר"א ז"ל וכתב וכשם שספק יום טוב ספק חול כו' דנראה מיותר וכי צריך להביא ראי' דספק דאורייתא לחומרא, אך לפ"מ שכתבנו י"ל דדבריו הכי אזלא דבגוף הסברא דמשום דאי מקלע ליה חולה מקרי מכין לעצמו גם ר"א מודה ליה להרשב"א כדמוכח מדברי הר"ן דנתן טעם לאסור עגל שנולד בשבת כיון דבשבת אסור משום מוקצה מחמת איסור, ולא כתב דאסור משום דאסור למשחטיה וע"כ דבגוף סברת רשב"א מודה אלא דטעמי' כיון דמשום אכילת חולה לחוד ע"כ לא מקרי מכין לעצמו, דא"כ נפל פיתא דהכנה בבירא [דנולדה בזה אמאי אסורה בזה הא הכנה ליומי' לחולה] אלא היכא דבאם אחר שיסולק איסור שחיטה ע"י חולה יהי' חזיא גם לאכילת בריא זה מקרי מכין לעצמו [וכמו שדקדקו המחברים בלשונם חזי אף לבריא באומצא], גם משום אלו הי' לו חולה מבעוד יום הי' מותר לבריא זה נמי לא מקרי מכין לעצמו, כיון דמ"מ עכשיו ידוע דלא היה לו חולה מבעוד יום, אלא דמה דמקרי מכין לעצמו, היינו כיון דאפשר שעדיין יקלע לי' חולה, וע"כ הר"ן הלך בשיטתי' פ"ק דחולין דחולק על הרשב"א וסובר דהשוחט לחולה בשבת אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור לבריא באומצא משום מוקצה מחמת איסור [וכמו שפירש בו הב"י סי' שי"ח] ומש"ה סובר בעגל דלא מקרי מכין לעצמו דהא גם אם יקלע חולה מ"מ כיון דמבעוד יום לא היה חולה לא יהא שרי לבריא, וסברת החולקים היינו הרשב"א, דמתיר לשיטתי' דסובר דגם בלא היה חולה מבעוד יום נמי שרי לבריא באומצא ושפיר מקרי מכין לעצמו, דאפשר דיקלע חולה, ולזה כיון הרב המגיד (ריש פרק שני מהלכות יום טוב) שכתב ועגל שנולד בשבת כו' ויש מי שמתיר, ואפילו ביומו מותר לחולה [אב"ה ונתקשה בו המ"ל דמה חידש דמותר לחולה] רצונו למיהב טעמא אמאי אינו אסור משום הכנה, וכתב משום דאפילו ביומו מותר לשחוט לחולה ויהי' מותר גם לבריא באומצא והוי מכין לעצמו, ולפ"ז י"ל דטעמיה דרבינו אפרים דאוסר עגל שנולד בשבת למיכל ביום טוב שאחריו נמי הכין הוא מטעמא דהר"ן כיון דאסור משום מוקצה מחמת איסור, וא"כ מדאורייתא שפיר היה מכין לעצמו אלא דמדרבנן הוא דאסור, ולזה הוצרך לראי' דאף דהספק דדלמא מאתמול נגמרו הוי ספק דרבנן מ"מ אסורה כמו דאסור ספק יום טוב ספק חול.

מיהו עדיין קשה טובא דהא בנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה לרבה מדאורייתא, ותקשי אמאי והא הכינה לעצמה, ולהרשב"א אף מדרבנן הכינה, ולרבינו אפרים ולהר"ן מדאורייתא מיהו לשתרי, וי"ל דחיישינן דלמא נגמרה מאתמול בסוף דשבת כשלא היה עוד שהות לשחוט לחולה, והא במתני' השוחט מסוכנת אם יש שהות כו' דמשכחת לה גווני דליכא שהות, ואת"ל כיון דחיישינן להכי דלא היה שהות כשנגמרה, א"כ תיקשי שוב על רבינו אפרים דמה צריך לדמות ספק חול ספק יום טוב תיפוק ליה דהכא הוי ספק בדאורייתא דדלמא נגמרה בדליכא שהות למשחטיה לחולה ולא הכינה לעצמה כלל, וי"ל דלגבי דאורייתא איכא ספק ספיקא, ספק דלמא לא נגמרה כלל מאתמול, ואת"ל נגמרה מאתמול דלמא נגמרה מבע"י והיה עדיין שהות ולגבי דרבנן דלא הכינה לעצמה סגיא בחד ספיקא, והכין מצינו גבי דגים מלוחים, [אב"ה ביו"ד סי' פג בש"ך ס"ק טו ובדיני ס"ס סי' קי בש"כ אות טז] ולהכי אצטריך לראי' מספק חול.

ובהכי מתיישב נמי היטב דעת ר"א משתי קושיות שהקשה עליו רבינו משה בר נחמן במלחמותיו חדא דא"כ מה דקתני דנמצאו בה ביצים גמורות מותרות, ע"כ מיירי ביום טוב דעלמא, איך פרכינן עליה נגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, והא הוי גזירה לגזירה, ותו אמאי לא פרכינן ביותר דיגזור יום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר שבת, ולדברינו אתי שפיר דהא מה דספק יום טוב ספק חול אסור משום דבר שיל"מ לאו דכ"ע הוא דהא ר"פ מוקי בספק טרפה, אלא דתלי בדינא דדשיל"מ ל"ב, וכדמוכח מלישנא דרב אשי דאמר לעולם בספק יום טוב ספק חול, הוי דבר שיל"מ וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, והיינו דכמו דמחמירין לענין בטולו ה"נ מחמירין לענין ספיקו, ולפ"ז למה דמשמע בשלהי מסכתין דאביי לא ס"ל להא דדבר שיל"מ לא בטל, דהא על קושי' הש"ס (בדף לח) ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה משני אביי גזירה שמא יעשו עיסה בשותפות ולא משני כר"א דמשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא בטיל, י"ל לדידי' גם ספק שרי כמו דמקילין לענין בטולו ה"נ מקילין לענין ספיקו, וא"כ הכא בסוגיין דאמר ליה אביי לרבה אלא מעתה יום טוב דעלמא תשתרי כו' ומי גזרי' כו' לגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהן, א"ל ביצים גמורות במעי אמן מלתא דל"ש, מדקאמר א"ל משמע דגם הך פרכא לגזור משום הנך כו' אביי הוא דהקשה ליה לרבה, והשתא ניחא דאביי באמת היה מפרש האי דהשוחט כו' ומצא בה ביצים גמורות גם בשוחט ביום טוב אחר שבת, ומותרים משום דבדאו' הוה ספק ספיקא ובדרבנן סגיא בחד ספיקא דלדידי' גם בדבר שיל"מ ספיקו מותר, מיהו להלכה יפה כתב הרב ר' אפרים דבשוחט ביום טוב א"ש אסורים הביצים, כיון דאנן קי"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור וחיישינן דלמא מאתמול נגמרו, וכשם שספק חול ספק יום טוב אסור כך ספק תמול בשבת נגמרו ספק היום ביום טוב נגמרו אסור.

מה שהקשו הראשונים לשיטת רבינו אפרים דבצים במעי אמן ביום טוב אחר השבת אסורים מספק הכנה, קשה מהא דפריך אביי לגזור משום הני דמתיילדן ולא פריך טפי לגזור משום אותן הנמצאים ביום טוב אחר השבת.

ונראה דלכאורה תמוה בפשטות הסוגיא, דשבת אחר יום טוב מה הכנה הוי הא הכינה לעצמה דיכול לשחוט ולאכול מה דבגוה, ואף להרמב"ן דהגמר הוי הכנה ללידה דלמחרתו, הא מ"מ הכינה לעצמה לאכול בו ביום דרך שחיטה, ונראה לי דהוי הכנה שמא נגמרה סמוך לחשיכה ולבין השמשות של שבת דלא היה שהות לשחוט ולא הכינה לעצמה.

והנה הר"ן ריש ביצה כתב בעגל שנולד בשבת יש מקילין לאכול ביום טוב שלאחריו דלא הוי הכנה, כיון דאי אית ליה חולה דשרי לשחוט ומותר לבריא באומצא, א"כ שבת הכינה לעצמה ולכך שרי עגל זה שנולד בשבת לאכלו ביום טוב עכ"ל הר"ן, ביאור הדברים דבלא טעמא דחזי לבריא באומצא, משום אכילת חולה לא מקרי הכינה לעצמה, דאל"כ בביצה נולדה בזה שאסורה בזה נימא נמי דהכינה לעצמה לחולה, ולזה נקט הר"ן הטעם דע"י השחיטה לחולה הותר גם לבריא, ומה דנקט דחזי באומצא ולא בפשוטו דיבשל לחולה (גם הביצה), דזה הא מדרבנן אסור לבריא דשמא ירבה בשבילו, ויהי' עכ"פ הכנה מדרבנן דמדרבנן לא הכינה לעצמה, לזה נקט הר"ן דחזי לבריא באומצא ואפילו מדרבנן לא הוי הכנה, וזה כונת הרב המגיד פרק ב' מהל' יום טוב ולחנם השיג המשנה למלך שם.

לפ"ז י"ל דרבינו אפרים ס"ל כדעת היש מקילין הנ"ל, וא"כ גם ביום טוב אחר השבת הכינה הביצה לעצמה, דאם ישחטנה לחולה יהיה הביצה חזי לבריא לגומעה, ואסור ג"כ רק מספק דשמא נגמרה סמוך לחשיכה וליכא שהות למשחטה, וכל זה בנולד אבל בנמצא אף דלרבינו אפרים הוי הכנה מספק, מ"מ מדאורייתא הוי ס"ס, ספק נגמר היום ואת"ל מאתמול דלמא בעוד היום גדול ושהות למשחטה והכינה לעצמה, אלא דלדינא לא מהני ס"ס דהוי דבר שיל"מ, וא"כ אסור רק מדרבנן, וא"כ מיושב קו' הראשונים לפריך אביי ביותר דלגזור יום טוב דעלמא בנמצא במעי אמן אטו נמצא יום טוב אחר שבת, דקו' זו ג"כ לא אלים יותר דהא גם בנמצא ביום טוב אחר השבת הוי רק דרבנן, ומ"ש דנקט הקו' ולגזור אטו מתילדין ביומו דהוי דרבנן ומ"ש גזירה זו דאטו יום טוב אחר שבת דהוי רק דרבנן, וחדא מינייהו נקט אביי ודו"ק.

אולם באמת הא לכאורה ליתא דהא הטור סי' תצ"ח הביא בשם רבינו אפרים בעגל שנולד בשבת אסור ביום טוב שלאחריו עיין שם, הרי דרבינו אפרים לא ס"ל כהמקילין הנ"ל.

אמנם אדרבא בזה מרווח יותר, והיינו דבאמת קשה לי על הר"ן הנ"ל, דאיך חזי לבריא באומצא הא הר"ן פרק ג' דשבת פסק בחולה שחלה בשבת אסור לבריא משום מוקצה מחמת איסור, ולומר דכונת הר"ן אילו היה לו חולה מבעוד יום, זהו לא מסתברא דהא בשעה ששחט דנתברר דלא היה לו חולה מבעוד יום ואסור לכל הבריאים באומצא א"כ לא הכינה לעצמה ורק על העתיד שייך לומר דהשחיטה מכין לעצמו אם יזדמן שיהיה צריך לחולה יהיה מותר לבריא באומצא, וצריך לומר דהר"ן העתיק רק דברי המקילין והם ס"ל באמת כהרא"ש בחולה שחלה בשבת מותר לבריא באומצא, והר"ן הביא דנ"מ ג"כ לדידיה דעכ"פ לא הוי הכנה דאורייתא וכן נמי באם היה לו באמת חולה מבעוד יום דמקרי הכינה לעצמה.

לפי"ז י"ל מה דס"ל לר' אפרים בעגל שנולד בשבת דאסור, היינו דס"ל ליסוד כהמקילין דראוי לומר בו דהכינה לעצמו ע"י שישחט לחולה, אלא דס"ל כהר"ן דשחט לחולה בשבת אסור לבריא באומצא משום מוקצה משו"ה הוי הכנה וא"כ ממילא הוי רק הכנה מדרבנן, לפי"ז י"ל ביותר דרבינו אפרים מצי למסבר כהפוסקים דס"ס מותר בדבר שיל"מ והא דאסור ביצים במעי אמן ביום טוב אחר שבת היינו אף דהוי ס"ס, מ"מ גם בנגמר אתמול בעוד היום גמור הוי הכנה דרבנן, כיון דמדרבנן דשחט לחולה אסור לבריא משום מוקצה והוי רק חד ספק בדרבנן שמא נגמר היום, ואסור משום דבר שיש לו מתירין, ומדוקדק היטב לשון רבינו אפרים שכתב כמו ספק יום טוב ספק חול הכי נמי ספק נגמרה בשבת ספק נגמרה ביום טוב, וקשה וכי לא ידענו דספק דאורייתא אסור, אלא ודאי כדברינו דהוי ספק דרבנן, ובעי לומר כמו ספק יום טוב ספק חול דהיינו ממש דברי רב אשי דאמר עלה משום דבר שיש לו מתירין, והוא לדעתי דרך אמת בעה"י. לפי"ז לרבינו אפרים בנמצא ביום טוב אחר שבת הוי דרבנן ומיושב כל הקושיות.

וביותר י"ל לפי"ז מה דפריך אביי אטו מתיילדין ביומו אף דהוי גזירה לגזירה וכן מה דלא בעי להקשות אטו נמצא יום טוב אחר שבת, היינו דאביי לשיטתו דאמר בחולין דף י"ד מי דמי התם מוכן לאדם וכו', הרי לאביי ס"ל דאפ' לר' יהוד' שחט בשבת מותר, א"כ שפיר ס"ל דברייתא סתמא קתני אפילו ביום טוב אחר שבת, אבל לדידן דקיי"ל כמסקנא בחולין דוקא חלה מבעוד יום, ס"ל לרבינו אפרים לאסור משום הכנה דרבנן ודו"ק.

תוס' ד"ה אין מבקעין וכו' לא מייתי מרישא. עפר אני תחת כפות רגליהם ואני אומר באימה וברתת דאולי י"ל דהראיה ג"כ מרישא, והיינו הא דבעלמא מודה ר' שמעון במוקצה מ' חסרון כיס היינו בסכין של שחיטה כיון דמחזיקו לדבר זה אלא דלפי שעה רוצה לשמש בו דבר [אחר], בזה אמרינן כיון דעומד לשחוט בו ומדרך להקפיד עליו שלא תפחת אינו עומד לשום תשמיש, אבל הכא שמבקע הקורות ועושה מעשה שאינו מחזיקו עוד לבנין, וא"כ מאותה שעה ואילך אינם עומדים לבנין, וצריכים לבא עלי' מכח דאיתקצאי לבין השמשות, וזהו לא ס"ל לר' שמעון דגם במקצה [מ'] חסרון כיס לא אמרינן מגו דאיתקצאי, ובאמת אם נשבר הסכין של שחיטה י"ל דמותר להשתמש כיון דאינו עומד עתה לשחיטה אזדה לה ההקצאה, וכעין זה כ' הר"ן בפ' (המביא) [אין צדין] גבי שפוד דבכל מוקצה מחמת מאוס כיון דהוא רוצה להשתמש בו ואין מאוס עליו צריכים לבא עליו מדין מגו דאיתקצאי בין השמשות. ואפשר דגם תוס' ס"ל הכי אלא דכוונתם דמרישא אין ראיה כיון דאיתקצאי בין השמשות ואינו עומד ומצפה לבקעת וכמ"ש תוס' אח"כ דהראיה רק דכיון דנשברה מסתמא היה רעוע מאתמול וזהו לא שייך ברישא דמיירי בשלימים, ועיין.

שם רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין. וכן נכרי התולש פירות הוא בכלל פירות הנושרין, וכ"כ הרשב"א בחידושיו (שבת דף קכב ד"ה הא דתניא), והביא ראיה מעכו"ם שהביא דורון דאם יש במינו במחובר אסור דמי לא עסקינן אפילו ראה אותו שלקח מן השוק דלא נלקטו בשביל ישראל, אע"כ דבמידי דאתיא ממילא אפי' נעשה ע"י נכרי אסור. ותימא לי על ראייתו, שאיך אפשר לומר כן, א"כ איך אמרינן עליה ולערב אסורין בכדי שיעשה, הא בכה"ג ברואה לוקח מהשוק דלא נעשה מלאכה בשביל ישראל לערב מותר מיד, וא"צ להמתין כדי שיעשה.

תוס' ד"ה גבי שבת וכו' והלכתא כרבים. עיין יבמות דף מב ע"ב תוס' ד"ה סתם ודף מז ע"א תוס' ד"ה ודלמא.

תוד"ה והיה ונראה ליישב דרבה גופיה וכו', והא דילפינן מקרא דוהכינו דאין י"ט מכין לשבת לא משכחת אלא לענין ביצה שנולדה בשבת אחר יום טוב. ר"ן. ותוס' פ"ג דפסחים כתבו דמשכחת עוד בסמוך לערב דבודאי לא יבואו אורחים עיין שם, וא"כ בכה"ג אסור להכין מי"ט לשבת בסמוך לערב, דלענין דאורייתא לא מהני עירוב תבשילין דרבנן.

דף ג.

משום משקין שזבו. (עמש"כ רבינו בשו"ת ח"א סי' ה' בדין חלב שזב מהבהמה אם הוא אסור משום משקין שזבו, ואח"כ כתב הדברים הבאים) ואף דר' יוסף ס"ל דביצה אסורה משום פירות הנושרים, ואמרינן עלה מ"ט ל"א משום משקים שזבו ומשני ביצה אוכלא ופירא אוכלא לאפוקי משקין וכו' משמע דבמשקין שייך דכולא חדא גזירה עם משקין שזבו, וא"כ חלב דמשקה הוי בכלל גזירת משקין שזבו, י"ל דאנן הכי אמרינן דודאי אין לנו לבדות גזירות מה דלא מצינו במתני', והש"ס בעי רק כיון דמתני' קתני ביצה שנולדה בי"ט אסור ובאנו לדון מאיזה טעם גזרו חז"ל, אמאי בחר ר"י לומר משום פירות הנושרים ולא ניחא לי' דהטעם משום משקין שזבו, ומשני דר"י ס"ל מסברא דבביצה דהוא אוכל ל"ש למגזר משום משקין שזבו, וע"כ טעמא דביצה משום פירות הנושרין, וכיון דמוכח דזהו טעמא ממילא לא מצינו כלל שעמדו חז"ל למנין לאסור משום משקין שזבו במידי דלא שייך שמא יסחוט ולכלול הכל בחדא גזירה, ואף דבגזירה שמא יעלה ויתלוש כללו הכל בחדא גזירה כל מה דנושר, אין לדמות גזירות חז"ל זה לזה, ומה דלא מצינו לא מצינו.

וראיה לזה ממה דאמרי' בביצה ואף ר"י סבר משום משקים שזבו, דר"י רמי דר"י אדר"י, ואם נימא דראוי לדמות הגזירות להדדי, דלטעמא דפירות הנושרים, כי היכי דגזרו בכל אוכל הנושר בחדא גזירה, ה"נ ראוי לגזור במשקין, דבכל משקין הנבלעים ויוצאים יהי' בכלל גזירות משקין שזבו, א"כ הא מצי סבר רבי יוחנן כטעמא דפירות הנושרים, ודוחק לומר דמה דאמרינן דר"י סבר משום משקים שזבו, היינו רק לאפוקי דאין הטעם משום הכנה, אבל באמת מצי סבר משום פירות הנושרים, אע"כ דליכא לדמות גזירות להדדי, ואולם לפ"ז יקשה כיון דלטעמא דפירות הנושרים ליכא רומיא דר"י אדר"י, מאי פרכינן רב יוסף מ"ט לא אמר כרי"צ, דלמא משום דקשיא לי' רומיא דר"י אדר"י לא ניחא ליה לדחוק דמוחלפת השיטה, או דלדבריהם דרבנן קאמר, משום הכי אמר משום פה"נ, ויש ליישב.

שם דר' יוחנן רמי דר"י וכו' ובתו' ומהרש"א (עי' חי' שבת מ"ג, עירובין ל"ט).

שם דר' יוחנן רמי דר"י אדר"י [דסבר כל לאוכל אוכלא דאפרת הוא ולית ביה משום משקין שזבו, ואמר ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני לא בראשון] ומשני, תימא דמנא ליה למרמי דר"י אדר"י הא למאי דס"ל לר' יוחנן לטעמא דמשקין שזבו ולא משום הכנה זהו משום דלא ס"ל כלל הכנה דרבה אבל אלו הוה ס"ל איסור הכנה ודאי היה מספיק ליה זה הטעם לביצה שנולדה ביום טוב ויו"ט דעלמא משום יום טוב אחר שבת, דהרי אמרינן כולהו כרבה לא אמרי הכנה דרבה לית להו, אלמא דאלו היו סברי לדרבה היו מתרצים כטעמיה, וא"ת מנ"ל להש"ס באמת הכי ודלמא אית להו דרבה אלא דהוקשה להם א"ה יום טוב דעלמא תשתרי צ"ל דפשיטא להו להש"ס דשפיר ראוי לגזור גזירה זו, דגזירה זו יותר קרובה מגזירת פירות הנושרים ומשקין שזבו כיון דביצה אוכלא ובלוע וכיון דס"ל שגזרו כל כך כ"ש דס"ל שראוי לגזור אטו יום טוב אחר שבת, וכיון שכן כיון שמצינו דר' יהודה משמי' דרביה ס"ל להכנה דרבה [לק' דף ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר נ"ב מותרת בזה, ומסיק דכ"ע סברי קדושה אחת הן ובהכנה דרבה קמפלגי, כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב ר' יהודה אומר משום ר' אלעזר עדיין היא מחלוקת ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרי' לא תאכל, ובתוס' שם אף על גב דר' יהוד' ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, הא דידי' הא דרבי'] מי הכניסו לר"י לתגר זו למרמי דר"י אדר"י דלמא באמת ר"י דידיה נמי ס"ל כרביה וביצה אסורה בראשון משום גזירה יום טוב אחר שבת, ואיך שייך לעשות קושיא בדרך הא דידיה הא דרביה, וה' יאר עיני העורות והיו למאורות.

אחרי הימים זכני חכם דליווארני בשלחו לי איזה חבורים יקרים מגדולי חכמי ספרד ובתוכם ספר נקרא שער המלך, וראיתי לו שהביא קושיא זו בשם שיטה מקובצת כתב יד בשם הר"ן ז"ל ונדחק דר"י היה לו קבלה מרבותיו דר"י משמיה דרביה קאמר וליה לא ס"ל, ונחה דעתי והנאני.

אבל מה שתירץ הרב בספרו שעה"מ דר' יוחנן ס"ל דאף מאן דאית ליה הכנה מ"מ יום טוב דעלמא שרי דלא ס"ל לגזירה אטו יום טוב אחר שבת, כבר נזהרנו בדברינו דליכא למימר הכי.

ומה שכתב הרב עוד לתרץ דר"י ס"ל דכ"ע לית להו הכנה ולית בזה פלוגתא דתנאי ומה דאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת היינו דטעמא דב"ה דס"ל יום טוב ושבת חדא קדושה נינהו, ומה דאמרינן כתנאי היינו גוף הדין דנולדה בזה אסורה בזה, עיין שם, ולענ"ד גם זה אינו דאם איתא דסבירא ליה לר"א בטעמיה דב"ה משום דחדא קדושה א"כ איך ס"ל ר"א לנפשי' דשתי קדושות הן לחלוק על ב"ה, ואף דאמרינן בעלמא דר"א מתלמידי בית שמאי וסבר כב"ש, מ"מ הא לענין זה לא מצינו דפליג ב"ש דמה דסבירא ליה ב"ש תאכל היינו אף דחדא קדושה היא מ"מ גם ביומו ס"ל לב"ש דתאכל, אע"כ דטעמא דר"א אליבא דב"ה משום הכנה ובאמת ר"א לנפשיה ס"ל נמי דין הכנה דמב"ש אין ראיה דפליג על זה דכיון דסבירא ליה דתאכל ביומו ממילא הכינה לעצמה וא"כ י"ל דב"ש נמי סבירא ליה דין הכנה אלא דס"ל דביו"ט שרי דלא גזרינן אטו יום טוב אחר שבת, וממילא נולדה בזה מותרת בזה דלעצמה הכינה, וב"ה דסבירא להו דבנולדה ביום טוב לא תאכל יהי' מטעם גזירה אטו יום טוב אחר שבת או יהי' מטעם אחר ממילא נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה, ולמה דכתבו התוס' פרק ג' דעירובין (דף לח) דלס"ד בפסחים דר"א לית ליה הואיל וע"כ מדמהני ערובי תבשילין מוכח דלא ס"ל הכנה דרבה, צריך לומר דר"א ס"ל לסברא פשוטה דראוי לגזור אטו יום טוב אחר שבת ומדמתירין בית שמאי ע"כ דלא ס"ל להכנה דרבה ור"א כבית שמאי אבל לומר דטעמא דבית הלל משום חדא קדושה כיון דבזה לא מצינו דפליגי ב"ש איך יסבור ר"א לעצמו דשתי קדושות הן.

שם מוחלפת השיטה. לקמן דף ט' ע"ב דף י ע"א ברכות דף יז ע"ב פסחים דף מט: ודף נה ע"א עירובין דף צח ע"א ופרש"י שם.

רש"י ד"ה ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא, דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה, מיהו משום מוקצה לא היה ראוי לאסור לר"ש דדרך פירות לנשור והוי כיושב ומצפה, אלא דלבתר דאסרו חז"ל בנושרים מאליהן משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא נעשה מוקצים גמורים דל"ש יושב ומצפה דהא אם ינשרו ג"כ יאסרו, ומש"ה שפיר פי' רש"י לקמן גבי עכו"ם שהביא דורון, דאם יש במינו במחובר דאסור משום מוקצה, והיינו אחר שכבר אסרו פירות שנשרו מעצמן, וא"ת אכתי ל"ל לרש"י למנקט לקמן מטעם מוקצה, י"ל דמשמע לי' כן כיון דמייתי לה התם גבי ספק מוכן, וא"ת הא גופא קשיא הא באמת בלאו מוקצה אסור, י"ל דמ"מ בעכו"ם שהביא דורון דהוי רק ספק אם לקטן ביום טוב לשתרי מטעם ספק דרבנן ואי דהוי דשיל"מ הא מרא דשמעתא הוא רב פפא, ור"פ לשיטתי' מדמוקי בסוגיי' דספיקו אסור בספק טרפה משמע דס"ל דספק בדשיל"מ שרי, ולזה פי' רש"י משום מוקצה, והיינו אחר שאסרו פירות הנושרים ממילא כל מחובר הוי מוקצה, והוי ספק מוקצה דחמיר, וכמ"ש לעיל בשם התוס' ישנים, ובתוס' שקלו וטרו ז"ל הרבה בישוב דבר זה וכתבו דלקמן אתיא אליבא דר"י ומטעמא דהכא אתי' אליבא דר"ש. ויראה לי דמש"ה נקט שמא יעלה ויתלוש לא ליתן טעם שיהיה אסור גם לר"ש אלא כוונתם דאתיא רק כר"ש, דאלו לר"י דפירות הנושרים בל"ז אסורים משום מוקצה א"כ לא עמדו חז"ל למנין לגזור שמא יעלה ויתלוש דהא בלא"ה אסורים משום מוקצה, ומש"ה בביצה בעומדת לאכילה דליכא מוקצה אמאי אסור דל"ש לומר כולה חדא גזירה היא, דהא מעולם לא עמדו למנין לאסור מגזירה דשמא יעלה ויתלוש, ואיך נאמר דכולה חדא גזירה היא, אע"כ דאתי' רק כר"ש דלדידי' הוצרכו לאסור פירות הנושרים משום שמא יעלה ויתלוש, ובחדא גזירה אסרו גם הביצה. (וע"ע בחי' לק' כ"ד ע"ב ד"ה ונלענ"ד).

אך לפ"ז יקשה דמאי פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף, הא י"ל דאיהו ס"ל בזה כרב נחמן דכיון דרבי סתם ביום טוב כר' יהודה דאין מבקעין דודאי ב"ה ס"ל ביום טוב מוקצה, וממילא לא היה יכול לומר דטעמא בביצה משום פירות הנושרים דהא לר' יהודה מעולם לא גזרו על פירות הנושרים דבל"ז אסורים משום מוקצה. וי"ל כיון דבשבת דמוקצה מותר הוצרכו לגזור על נושרים משום שמא יעלה ויתלוש ממילא גם יום טוב בכלל גזירה זו, ועדיין קשה לימא דר' יצחק לא ס"ל כלל להפך האי דמגביהין מעל השלחן, וס"ל לב"ה דאין מגביהין דס"ל כר"י וס"ל דאין לחלק בין שבת ליו"ט לענין מוקצה, וא"כ לא גזרו כלל בנושרים משום שמא יעלה ויתלוש ול"ש לומר בביצה משום פירות הנושרים, מיהו למ"ש לעיל [בפירקין] בכוונת התוס' בשבת (מה ע"א) דמשום גזירת משקין שזבו ליכא איסור טלטול, ובריית' דאוסר בטלטול דכר"י דמכח איסור אכילה נעשה מוקצה, ומתני' דקתני לא תאכל י"ל באמת דהדיוק דטלטול מותר דס"ל כר"ש, י"ל דהך תירוצא דתוס' דהכא אזלא אשיטה זו, ושפיר פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כר"י דהא אף לפי טעמא דידיה משום משקין שזבו מוכרח לומר דבית הלל כרבי שמעון מדלא אוסר בטלטול, וא"כ שפיר הוה מצי למימר משום פירות הנושרים.

תוד"ה גזירה תרי טעמי ל"ל (עמש"כ בחי' לק' כ"ד ע"ב).

נראה לתרץ קושית תוס' דמשום יעלה ויתלוש לחוד הי' מותר בהביא דורון כיון דהוי ספק אם הביאם ממחובר והוי ספיקא דרבנן, ומרא דשמעתא הוא רב פפא ואיהו מדמוקי בדף ג' כתנא דליטרא קציעות מוכח דס"ל דרבנן לקולא בדשיל"מ, מש"ה צריכין לטעמא דמוקצה דחמור כמ"ש ת"י בסוגי' דספקו אסור, ומטעם מוקצה לחוד י"ל דאילו הי' נושר מותר לא הוי מוקצה דדעתי' עליו דיהיו נושרין, ורק לבתר דאסרו פה"נ משום שמא יעלה ויתלוש ממילא כל הפירות שנשרו הוי ג"כ מוקצה, ומש"ה בהביא דורון הספק אסרו דשמא ממחובר הביאם, ואזי לבתר דגזרו בפה"נ הוי מוקצה והוי ספק מוקצה דחמיר.

ובזה מתורץ קו' הר"ן בסוגיא לקמן ל"ל טעמא דאיסור מבע"י משום מוקצה ולא סגי בטעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט כמו דאסר לערב בכד"ש מה"ט, ולפי הנ"ל י"ל ג"כ דהי' ראוי לאסור רק דמותר מספק דרבנן לר"פ, אלא כיון דביומו יש בו מוקצה וספיקו אסור הוי כמו שנולד הספק בדאורייתא ואסור אף לערב, ודמי לספק טרפה שנתבשל בכלי ונעשה אב"י. אף דיש לחלק מ"מ י"ל אף בכה"ג ספיקו אסור.

ובדרך אחר י"ל, דהא לכאורה קשה כמו דבתחומין מותר לאחרים כיון דהוי דרבנן, ה"נ בהביא ממחובר דהא תלישה בי"ט מדאורייתא מותר כשיטת הר"ן והפוסקים, וצריכין לדחוק דשורש המלאכה דאורייתא, ולזה י"ל דצריכין לבוא להטעם דבו ביום אסור גם לאחרים משום מוקצה, וממילא כיון דאסור לכל מדרבנן וידוע שלא יאכל שום אדם לא מיקרי או"נ, וממילא הוי התלישה שלא לצורך או"נ דאסור מדאורייתא, מש"ה גם לערב אסור משום שלא יהנה, אפילו לאחרים.

בא"ד דהכא אתיא אליבא דר' שמעון. בפשוטו נראה דקושית תוס' דלמ"ל דנקט מטעם גזירה משום יעלה ויתלוש הא בלא"ה אסור משום מחובר, ותירצו דהכא כר' שמעון היינו דבעי למנקט טעמא דמספיק גם לר' שמעון. אבל באמת לענ"ד דכוונתם דאתיא דוקא כר' שמעון ולא כר' יהודה, דקושייתם אינו דוקא בדרך דהטעם מיותר, אלא דקושייתם כיון דפירות הנושרין באמת בלא"ה אסור משום מוקצה א"כ מעולם לא הוצרכו חז"ל לעמוד למנין לאסור פירות הנושרין דהא ממילא הוא בכלל כל מוקצה דעלמא, וא"כ ממילא ביצת תרנגולת דליכא משום [מוקצה] לשתרי, דלא שייך לומר כולה חדא גזירה היא דהא לא חלה כלל גזירת חז"ל על פירות הנושרין ביחוד בכדי שנוכל לומר דגזירתם היה על כל פירות הנושרין וממילא ביצה בכלל, דהרי פירות הנושרין ממילא אסור משום מוקצה. וא"כ לפי"ז לתירוצם צ"ל דסוגי' דהכא אתיא דוקא כר' שמעון והוצרכו לגזור ביחוד על פירות הנושרין משום גזירה דיעלה ויתלוש וממילא [ביצה] בכלל דכולה חדא גזירה, אבל לר' יהודה דמוקצה אסור מעולם לא גזרו ביחוד על פירות הנושרין וממילא אי אפשר לאסור הביצה משום פירות הנושרין.

אמנם לפי"ז קשה לכאורה דמאי פרכינן ור' יצחק מאי טעמא לא אמר כרב יוסף, הא י"ל דר' יצחק ס"ל בזה כרב נחמן כיון דרבי סתם גבי יום טוב כר' יהודה דאין מבקעין בודאי ב"ה ס"ל כר' יהודה ביום טוב, וממילא אי אפשר לומר משום פירות הנושרין דהא לר' יהודה פירות הנושרין לא נאסר במנין כיון דבלא"ה אסור משום מוקצה.

ולפמ"ש לעיל בכוונת דברי תוס' בשבת מ"ה: ותוכן הדברים דמטעמא דפירות הנושרין או משקין שזבו אין לאסור רק באכילה ולא בטלטול אלא דהברייתא דקתני אין מטלטלין אותה אתי' כר' יהודה דלבתר דגזרו ואסרו באכילה ממילא לגבי שאר תשמישין הוי מוקצה דמעיקרא אוכל והשתא אינו אוכל, וישבנו בזה קושית תוס' במתניתין הא דנקטי ב"ה לא תאכל דמשמע בטלטול שרי, היינו משום דב"ה סברי כר' שמעון דלית ליה מוקצה ומשום הכי מותר בטלטול כמש"ל בארוכה, א"כ י"ל דהך תירוצא דתוס' דהכא אזלא בשיטה זו, ושפיר פריך הש"ס ור' יצחק מ"ט לא אמר כרב יוסף דהא אף לפי טעמא דמשקין שזבו ע"כ ב"ה ס"ל כר' שמעון מדנקט לא תאכל דמשמע דבטלטול [שרי], וכיון דממילא מוקמינן לב"ה כר' שמעון שפיר מצינו לומר משום פירות הנושרין, וק"ל.

בסה"ד [דבירושלמי יש אותן מלאכות שמשימור ואילך הן מותרות ביום טוב, היינו מלישה ואילך], אבל שאר מלאכות דקודם לכן אסורות. אולם בשבת פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה והרודה) נראה דעת התוס' דכל מלאכת אוכל נפש שרי מה"ת ביום טוב [אב"ה, דהם ז"ל שם הקשו על ר"א דאמר הרודה חלות דבש כו', לוקה ארבעים, ואמאי הא ר"א אית ליה הואיל, והרי איסור הרודה משום תולש, מוכח דס"ל דגם תלישה מותר, וממילא ה"ה אחרינא], וכן דעת הר"ן רפ"ג דביצה דכל מלאכת אוכל נפש כגון דישה וטחינה הכל מותר ביום טוב מה"ת, אלא דרבנן אסרו דישה וכדומה שהוא לימים הרבה. וקשה לי על דעת הר"ן וסייעתו, דא"כ למאי הוצרך ביבמות (דף קיד ע"א) בין שבת דסקילה ליו"ט שהוא בלאו, ואמאי לא בפשוטו, דביו"ט דמה"ת הוי היתר דישה לצורך רעבון שהוא א"נ והוי רק דרבנן, ולא גזרו בצער רעבון.

דף ג:

וספיקא אסורה, (עי' חי' עירובין ל"ה ד"ה ונלע"ד וד"ה והנה היה מקום).

שם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה, הוי ספיקא דאורייתא [ושפיר קתני וספיקא אסורה דדלמא ביום טוב נולדה הביצה והוי איסור דאורייתא] אלא לר"י ולר' יצחק דאמרי משום גזירה [פירות הנושרים ומשקין שזבו] ספיקא דרבנן היא, וא"ת והא מאי דלא הקשה גם לר"נ דאמר דמטעם מוקצה הוא הא הוי ספיקא דרבנן, צ"ל ע"כ כמו שתירצו בתוס' ישנים דמוקצה חמירא כדאורייתא וספיקו אסורה, וא"כ גם לרי"צ ור"י לא קשיא דנהי דס"ל דבתרנגולת העומדת לאכילה אסור משום משקין שזבו, הא מ"מ פשיטא דלר' יהודה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור משום מוקצה, א"כ גם לדידהו לא קשיא דדלמא מוקמי הברייתא בעומדת לגדל ביצים וכר"י, והוי ספק מוקצה דחמיר, [אב"ה וראיתי אני שהקשה כן בספר פני יהושע ורצה לנטות מסברת הת"י מחמת קושיא זו], וי"ל דדוקא לר"נ אין דוחק לאוקמא בעומדת לגדל ביצים, דהא כל עיקר איסורא דביצה רק כהאי גוונא, אבל לרי"צ ור"י דאיסורא דביצה גם בעומדת לאכילה, א"כ רישא דקתני אין מטלטלין אותה מיירי גם בעומדת לאכילה, משמע דמה דקתני עלה וספיקו אסור, עליה קאי ומיירי נמי גם בעומדת לאכילה, ודרך כלל דספיקו אסורה משמע דכל היכא דודאי אסור, גם ספיקו אסור, וא"ת א"כ תקשי גם לרבה דהא ביום טוב דעלמא אינו אוסר גם לדידיה כ"א משום גזירה והוי ספיקא דרבנן, ומוהר"ש איידלס ז"ל עמד בקושיא זו, וכתב דלרבה ניחא דמוקי לה ביום טוב אחר שבת, ולדברינו זה אינו דהא ברישא דודאי אסור גם ביום טוב דעלמא, וא"כ מה דקתני עליה וספיקו אסור נמי מיירי כן, וי"ל דס"ל להמקשן כיון דאיסורא דגזירה אטו יום טוב אחר שבת הוי אטו איסורא דאורייתא מקרי שרש בדאורייתא וספיקו אסור משא"כ גזירת פירות הנושרים וגזירת משקין שזבו, דבאמת בביצה ל"ש שמא יתלוש ושמא יסחוט, ואיסורו רק משום שכשגזרו על הנושרים ועל הזבין היה ביצה ממילא במשמע, וכמו שפי' רש"י לעיל אין כ"א איסור דרבנן לחודיה בלי לתא דאורייתא כלל וספק כזה ודאי לקולא.

עיי' בתוס' ישנים הא דלא פריך גם לרב נחמן משום דמוקצה חמיר כעין דאורייתא. ולכאורה תמוה דא"כ גם לרב יוסף ולר' יצחק נהי דס"ל לאמת דעומדת לאכילה ג"כ אסור, אבל פשיטא דס"ל ג"כ דלר' יהודה דמוקצה אסור, בעומדת לגדל ביצים אסור ג"כ משום מוקצה, וא"כ דלמא ברייתא בעומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאסור משום מוקצה וספיקו אסור, וכמו דאמרינן דלרב נחמן בלגדל ביצים וכר' יהודה הכי נמי י"ל לרב יוסף ולר' יצחק.

והיה נלע"ד דדוקא לרב נחמן דכל עיקר(ו) דינו דאיסור ביצה הוא רק בעומדת לגדל, אין זה דוחק לאוקמי בכה"ג, אבל לרב יוסף ולר' יצחק דבאמת הא דקתני ברישא אין מטלטלין אותה מיירי גם בעומדת לאכילה, ממילא משמע דספיקו אסור מיירי ג"כ אף בעומדת לאכילה, ודרך כלל דספיקו אסור משמע דכל היכי דודאי אסור גם ספיקו אסור ומשמע ממילא אף בעומדת לאכילה, (ולפי"ז לכאורה נסתרים דברי המהרש"א [ש]כ' דלרבה מיירי דוקא ביום טוב אחר שבת, דהא באמת רישא דקתני אין מטלטלין מיירי גם ביום טוב דעלמא ה"נ ספיקו אסור מיירי גם בכה"ג, דמשמע כל היכי דודאי אסור גם ספיקו אסור, ובהכרח לומר דלא כמהרש"א אלא דאף ביום טוב דעלמא כיון דאסור אטו יום טוב אחר שבת הוי שורש דאורייתא).

אמנם עדיין קשה לי דמאי פריך לר' יצחק הא לר' יהודה דס"ל דבעומדין לאכילה לית ליה גזירת משקין שזבו ולדידיה באמת מותר בתרנגולת העומדת לאכילה, א"כ שפיר י"ל דהברייתא כר' יהודה ובעומדת לגדל כמו דמוקמינן לרב נחמן, ואין בזה דוחק דהא לר' יהודה כל עיקר איסורו דביצה רק בעומדת לגדל, וכיון דאליבא דר' יהודה אין חילוק בין רב נחמן לר' יצחק איך פרכינן לר' יצחק יותר מן רב נחמן. ואף לר' יוחנן דס"ל מוחלפת השיטה ולשיטת רש"י ותוס' מוחלפת אין סוחטין וא"כ לר' יהודה אסורה משום משקין שזבו, מ"מ הא עכ"פ חכמים דר' יהודה דס"ל דלאוכלין היוצא מותר לא ס"ל דביצה אסורה משום משקין שזבו, וא"כ י"ל דהברייתא אתיא כחכמים דאין סוחטין וס"ל דמוקצה אסור ומיירי בעומדת לגדל, ובפרט דלישנא אלא לר' יצחק, הא ר' יצחק י"ל דס"ל כאידך שינויי' דלעיל דר' יהודה לדבריהם קאמר או דמיירי בעומדת לגדל וממילא קיימינן דר' יהודה ס"ל דלאוכלין היוצא מהם מותר, וא"כ בעומדת לאכילה מותר, ובלגדל אסורה משום מוקצה, וא"כ הברייתא כפשטא דאתי כר' יהודה, ואין הפרש בזה בין רב נחמן לר' יצחק וצלע"ג.

שם סיפא אתאן לספק טרפה. עי' חולין דף סד ע"א תוד"ה שאם ריקמה ובשיט' מקובצ' בב"ק דף מז ע"א ד"ה מאי טעמא. (ועי' שו"ת ח"א סי' ס"ד).

שם אלא אי אמרת ספק טרפה וכו' (עי' בגליון הש"ך יו"ד סי' פ"ו סק"י).

שם א"ר האי תנא [דקתני ביצה שנולדה ביום טוב ספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות, תנא דליטרא קציעות הוא דאמר] כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל. מכאן תימא על מ"ש הרמב"ן במלחמות בשבת פ' השואל, בנכרי שהביא דורון דאם יש במחובר אסור, אף דהוי ספק דרבנן דשמא הביא הנכרי מהתלוש היינו משום דהוי דשיל"מ דהא ר"א משני הכי לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיל"מ כו' מבואר דרב פפא דמוקי הכא בספק טרפות, ס"ל דספק מדרבנן שרי בדשיל"מ א"כ ר"פ דהוא מרא דשמעתא דנכרי שהביא דורון, יקשה דלשתרי מטעם ספק דרבנן. [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו בתשובה (ועי' בחי' לק' כ"ד ע"ב)].

תוד"ה ואחרות תימה דא"כ וכו'. (עי' חי' ברכות ב' ע"א ד"ה במה).

דף ד.

רב אשי אמר וכו' (עי' חי' עירובין מ"ה ע"ב, פסחים כ"ט ע"ב ובשו"ת ח"א סי' ר"ח).

שם אמר אביי כגון שלקחה סתם. עיין חולין דף י"ד ע"א תוס' ד"ה בהמה לר"י.

תוד"ה אלא דגם בשעת לידה שייך הכנה, ומ"מ לא הוי רק הכנה דרבנן, דמדאורייתא דמותר ביומו הכינה לעצמו, רק כיון דמדרבנן אסור ביומו, ממילא הכינה רק למחר מש"ה הוי הכנה דרבנן. רמב"ן במלחמות.

תוד"ה נימא. בשעה"מ ה' יום טוב פ"א הכ"ד כ' וז"ל קשה דכפי מ"ש בפרק המביא [לא ב] דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרי' מיגו דאיתקצאי בה"ש א"כ מאי ק"ל הכא בשמעתין דלימא דה"ט דרב משום מיגו דאיתקצאי הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו וכו' וכל שעבר בה"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וכו'. נ"ב, בפשוטו הי' נ"ל לחלק דדוקא בטבל וכדומה דהי' אפשרי להתיר המאכל ע"י איסור דרבנן להפריש ממנו תרומה משא"כ בביצה דאסרו חז"ל בעצמותו [ולא] אפשר בשום אופן [שי]סתלק ממנו האיסור בזה אמרי' מגו דאיתקצאי.

בא"ד וי"ל דלא אמרינן וכו' (עי' חי' שבת צ"ה וסוכה מ"ו).

בהר"ן ד"ה הלכך ואף בעגל שנולד בשבת אפשר להחמיר ולאסרו ביום טוב שלאחריו וכו' אלא שיש חולקין בזה דכיון דאילו אית לי' חולה בתוך ביתו חזי אפי' לבריא באומצא וכו', אבל משום היתר אכילת חולה לא מקרי הכינה לעצמו דאל"כ גם באפרוח נימא הכי, וזהו כונת הה"מ פ"ב מהל' יום טוב דלא כהמל"מ שהניח בצ"ע. [וברא"ש סי' ז' כ' דלא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח כו' אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה], ולענ"ד דנ"מ בין טעמא דהר"ן לטעמא דהרא"ש בנולד מבהמה העומדת לגדל ולדות, דלהר"ן ליכא הכנה דמ"מ הכינה לעצמה דאם ישחוט לחולה מותר לבריא באומצא דהא בשבת קיימא לן כר"ש דשרי מוקצה (ואף נולד שרי להרבה פוסקים) אבל להרא"ש אסור, והיינו דנראה דשרש דברי הר"ן והרא"ש תלי' בב' סברות שכתב הרמב"ן במלחמות הא דביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסור דנגמרה אתמול הא אף אילו לא נגמרה ולא הי' אפשר לילד היום הי' יכול לאכלה ע"י שחיטת אם היינו דמ"מ עתה דלא שחטה צריך הוא לגמרו דאתמול שיבא לידו הביצה ע"י לידה דהיום, או דטובה יותר דטעם מושבח ע"י לידה ע"ש, ולזה נ"ל דעיקר סברת הרא"ש דבעגל דאין משבחת יותר ע"י לידה א"כ א"צ כלל ללידה דאף בלא לידה יכול לאכלם למחרתו בי"ט ע"י שחיטת האם ואין הלידה פועלת יותר למקרי' הכנה, וא"כ זהו רק בעומדת לאכילה אבל בעומדת לגדל אף להפוסקי' דגם ביום טוב מוקצה מ"מ כיון שעומדת לגדל ואינו רוצה לשחטה צריך הוא ללידה והוי הכנה, והר"ן לשיטתו דמבואר בדבריו דגם נולדה בזה אסורה בזה דס"ל כטעם הא' דהרמב"ן הנ"ל דהא עתה לא שחטה וזהו שייך גם בעגל, מש"ה הוצרך הר"ן לטעמא דהכינה לעצמה וא"כ גם בעומדת לגדל מותר מה"ט דהכינה לעצמה ודו"ק.

דף ד:

מרבה עליהם עצים וכו' (עי' חי' שבת כ"ט).

שם [ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא], אבל בדרבנן מבטלין, והיינו דוקא במוקצה, שעיקרו מדרבנן, דהא עגול הוה תרומת פירות דרבנן ואין מוסיפין עליו לבטלו, כ"כ בתוס' ז"ל. מכאן יש להוכיח דבתרומת פירות ספיקו אסורה, דהא חזינן מוקצה דקיל מתרומת פירות דבמוקצה מוסיפין עליו לבטלו, ואלו בתרומת פירות אין מוסיפין עליו לבטלו ומ"מ ספיקו אסורה, וכדמוכח מדמקשינן לעיל (דף ג' ע"ב) לר"י ולר' יצחק אמאי ספיקו אסורה ולא מקשינן נמי הכי אר"נ דאמר טעמא דביצה משום מוקצה וכמ"ש בתוספות ישנים שם, דמוקצה חמיר כעין דאורייתא, כש"כ דבתרומת פירות דחמיר ממוקצה לענין ביטול והוה יותר בגדר דאורייתא, שיהא ספיקו אסורה.

ויש לדחות די"ל דלדינא אין חילוק כלל, וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן תמיד בספיקו לקולא אף דיש לו חומר דהוא כעין דאורייתא, או דעיקרו דאורייתא, ומאי דלא היה מקשה אדר"נ היינו דלזה מועיל החומר דאם הוא דבר שיש לו מתירין, דיהי' ספיקו אסור משום דגם המקשן ידע לה להא דדבר שיל"מ ספיקו אסורה, אלא דהיה סובר דהני מילי בספק דאורייתא אבל לא בספק דרבנן, ובהא ס"ל דיועיל החומר שבו שיהי' דינו כדאורייתא לענין דבר שיל"מ דספיקו אסור, ותדע לך, דאי לא הוה ס"ל כלל לחילוק דיש לו מתירין, מאי קאמר בשלמא לרבה הוה ספק דאורייתא, והא מ"מ גם לרבה תיקשי אמאי אם נתערבה באלף כולן אסורות ואמאי לא בטיל, אע"כ ידע לה דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ, וה"נ לגבי ספיקא, דדין ספק ודין ביטול כחדא נינהו, דהרי רב אשי בתירוצו לא הזכיר כלל דדבר שיל"מ ספיקו אסורה ולא אמר רק דלא בטיל, ואם איתא דסברת המקשן היה לחלק בין ביטול לספק, א"כ עיקר חסר מן הספר בתירוצו, אלא ע"כ דעת המקשן היה רק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ורב אשי חידש דגם בדרבנן מועיל דבר שיל"מ וחידש זה באמרו וכל דבר שיל"מ, ור"ל באין הפרש אם הוא בדאורייתא או הוא דרבנן, ולפ"ז בתרומת פירות דאין לו מתירין ספיקו לקולא.

לכאורה יצא לנו דין חדש דאם יש ספק בתרומת פירות ספיקא לחומרא, דהרי לפמ"ש התוס' ישנים לעיל דמה דלא פריך לרב נחמן (אהא) [מהא] דספיקו אסור היינו דמוקצה חמיר כעין דאורייתא, וא"כ כיון דבמוקצה ספיקו אסור מכ"ש בתרומת פירות דחמיר יותר, דהרי הכא לענין מוקצה מותר להוסיף ולבטל דהוי דרבנן, ולענין תרומת פירות אסור להוסיף, הרי דתרומת פירות מקרי יותר בגדר דאורייתא מן מוקצה.

אמנם לענ"ד בכוונת תוס' ישנים, דהרי באמת י"ל היסוד בהא דאמרינן בשלמא לרבה הוי ספיקא דאורייתא, ולכאורה קשה דמ"מ יקשה אמאי נתערבה באלף אסור ולא בטל, ואי משום דבר שיש לו מתירין דגם המקשן ידע דדשיל"מ לא בטל אלא דלא ידע דספיקו אסור מה"ט, א"כ עיקר התירוץ חסר בשינויא דרב אשי הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל, והיינו כי היכי דלא בטל ה"נ ספק אסור, דהא גם המקשן ידע דלא בטל. ולזה נ"ל דהמקשן ידע דין דבר שיש לו מתירין בדאורייתא ומשום הכי לרבה ניחא, אבל בדרבנן ס"ל דלא אמרינן דין יש לו מתירין לא לענין ביטול ולא לענין ספק. ולזה חידש רב אשי בתירוצו כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל וממילא גם ספק אסור, ועיקר החידוש דגם בדרבנן אמרינן דין יש לו מתירין. ומעתה י"ל בכוונת התוספות ישנים דלרב נחמן לא מצי למפרך [ד]י"ל כיון דמוקצה חמיר כעין דאורייתא ספיקו לחומרא, היינו לא דיש לו דין דאורייתא ממש לדון בו ספק דאורייתא לחומרא אלא דכיון דחמיר כעין דאורייתא ממילא ספק' אסורה משום דבר שיש לו מתירין, דכי היכי דבדאורייתא לא בטל משום דשיל"מ הכי נמי לענין ספק אף היכי דבעלמא מקילין בספיקו מ"מ בדשיל"מ מחמירין, וא"כ בתרומת פירות דאין לו מתירין י"ל דקיימינן דספיקו לקולא, ועיין.

שם והא רב אסי מבדיל. עיין ריטב"א סוכה דף מ' ע"א ד"ה והלכתא.

תוס' ד"ה ותנן וכו' היינו בדבר שבעיקרו. עי' פסחים דף ל ע"א תוס' ד"ה לשהינהו.

דף ו.

[א"ר מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל כו' ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי] רב אשי אמר אף על גב דלא אשתהי, מה טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מדיהיב ר"א טעמא דכחול שויוהו רבנן אלמא דדבריו רק ביום טוב שני, ואי אפשר לך לפרש דביו"ט ראשון מודה דבאשתהי דוקא, א"כ הכי הו"ל למימר מת ביום טוב שני אף על גב דלא אשתהי, אע"כ צריך לפרש דביו"ט א' לא אמר מר זוטרא למלתי' כלל, דכיון דע"י עממין הוא מודה דלא בעי אשתהי כן דקדק הר"ן ז"ל, ונדחק מאוד לפרש לפ"ז הא דאמרינן בפרק תולין עובדא הוה ביום טוב הסמוך לשבת, ואר"י יתעסקו בו עממין, אלמא טעמא דהי' סמוך לשבת ואשתהי הא לאו הכי לא.

ותמיהני דהא מה דאמרינן ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל היינו אפילו באפשר ע"י עממין, וכמ"ש הר"ן בסמוך בשם הרמב"ן וא"כ ביום טוב ב' בלא אשתהי דמותר לקברו ע"י עממין דלא גרע מיו"ט א' ממילא יהא הדין נותן לקברו ע"י ישראל דמה בכך דלא אשתהי הא מ"מ אנן לא משהינן אותו ע"י עממין, וכל שבאנו לקוברו ע"י עממין, קוברין אותו ביום טוב ב' ע"י ישראל, וממילא אפילו באיכא עממין לפניו יהא מותר ע"י ישראל, כיון דאלו אין עממין לפניו היינו מותרין ע"י ישראל, מה גריעותא יש במה שיש עממין לפניו.

וע"כ נ"ל לפרש דודאי הכין הוא דמר זוטרא קאי על יום טוב שני, אבל ביום טוב א' מודה דלא בעי אשתהי, אך לא מטעם דעממין בראשון קיל מישראל בשני, אלא דטעמיה הכי הוא דכיון דאם נשהה אותו ע"כ נקברנו למחר, דהא למחר יהי' בכלל אשתהי, וכיון דבין כך ובין כך תצטרך לחלל עליו יום טוב, מש"ה קוברין אותו מיד ע"י עממין, אבל ביום טוב ב' סבר בלא אשתהי לא, והיינו אף ע"י עממין כיון דאם נשהנו עד למחר לא נצטרך לחלל עליו יום טוב כלל, ונקברנו בהיתר גמור מש"ה משהין אותו, ור"א פליג דיו"ט שני כחול שויוהו רבנן לגבי מת דיומיה, ואין צורך להשהות כדי שלא לקוברו ע"י חילול יום טוב, ולפ"ז באמת בא"י דעושין רק יום אחד יום טוב קיים הדין דאסור לקוברו ביום טוב א' בלא אשתהי כיון דאם נשהנו נקברנו למחר בהיתר גמור, דיו"ט ראשון לא שויוהו כחול, גם לגבי מת דיומיה, ול"ק האי דפרק תולין.

עיי' בר"ן דהסכים לפירש"י דקאי על יום טוב ב' והסביר הטעם דלענין עממין מקילין אף בלא אשתהי עיין שם. ותמוה לי מאד דהא הר"ן הסכים להרמב"ן דמה דאמרינן יום טוב ב' יתעסקו בו ישראל היינו אף אם אפשר בעממין, א"כ היאך אמרינן אבל לא אשתהי משהינן ליה, אמאי משהין הא מ"מ לקברוהו ע"י עממין דלא חמיר מיו"ט א', ואף אם נדחוק דלא אשתהי משהינן היינו היכי דליכא עממין, מ"מ הא אילו היו עממין בפנינו היה ההיתר ע"י עממין וממילא היינו מתירין ג"כ ע"י ישראל דכל שבאת לקברו ביום טוב ב' ע"י עממין מתירין ע"י ישראל דהא באשתהי ג"כ אפשר ע"י עממין ואעפי"כ מתירין ע"י ישראל, וא"כ ממילא אין חילוק בין אשתהי ללא אשתהי כיון דאנן לא משהינן ליה ובאנו לקוברו ע"י עממין מה לי אם אשתהי או לא, וכיון שכן אף באין כאן עממין יהיה מותר ע"י ישראל דהא אף אלו היו העממין כאן היינו מתירין ע"י ישראל וכי בשביל שאין עממין כאן יהא אסור ע"י ישראל, וזהו לדעתי תמיה גדולה ועצומה.

והנה לולי שאיני כדאי, היה נלע"ד אף אם נניח להיסוד של הר"ן דמר זוטרא קאי רק על יום טוב ב' דמדאמר רב אשי עלה אף על גב דלא אשתהי מאי טעמא יום טוב ב' לגבי מת משמע דמיירי רק מיו"ט ב', מ"מ י"ל דהסברא כך דביו"ט א' אף על גב דלא אשתהי קוברין ע"י עממין דאם לא נתיר כן ונצטרך להשהותו עד למחר נצטרך ג"כ לחלל יום טוב ולקוברו דהא למחר מקרי אשתהי, ואף דיו"ט ב' כחול שויוה רבנן מ"מ כיון דשם יום טוב עליו לא מקרי כ"כ אפשר בהיתר, אבל מת ביום טוב ב' דאפשר להשהותו עד למחר אפילו ע"י עממין אסור. ולפי"ז יהא באמת הדין ביום טוב א' בארץ ישראל דאפשר להשהות אסור ע"י עממין ואף רב אשי מודה בזה דלא פליג רק על יום טוב ב' אבל ביום טוב א' ס"ל ג"כ כמר זוטרא אלא דרבא דמיירי בב' יום טוב כדקאמר מת ביום טוב ב', בזה ביום טוב א' מותר גם בלא אשתהי וקאי מר זוטרא רק על יום טוב ב', וק"ל.

שם אפרוח שנולד ביום טוב. עי' תוי"ט פרק ד' משנה ב' דעדיות.

שם רב אמר אסור. (עי' בגל' המג"א סי' תקי"ג ס"ק ט"ו).

שם וכי מה בין זה [לאפרוח שנולדה ביום טוב דאסר רב] לעגל שנולד מן הטרפה, פירוש דגם אם לא כלו לו חדשיו ואינו מוכן לשחיטה ע"י שיושיט ידו במעי בהמה וישחטנה כן פירשו בתוס'. וא"ת והא מ"מ אתקצאתו בה"ש הוא משום דדלמא עדיין יום ולא כלו חדשיו עדיין והוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה כהאי לא אמרינן, וכמ"ש התוס' לעיל (ריש דף ד) ובפ"ק דסוכה (דף י) ובכמה מקומות, והאחרונים הקשו כן, ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטים אותו בה"ש, מתסר הבשר לעולם משום ס' נפל, א"כ כיון דודאי לא יהא שרי למיכל לא מיקרי אוכל נפש ושוב אמרינן ביה מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יום טוב דאי אפשר לשחטו דשמא באמת הוא לילה וכיון דמ"מ אנן לא נתיר ליה לאכלו ביום טוב הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה.

על קושייתו בטור או"ח סימן תצ"ח עגל שנולד ביום טוב מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה, אבל אם עומדת לגדל וולדות אסור, והקשה רומפכ"ת הא לכאורה בפשטא דסוגיא דאמרינן לרב וכי מה בין זה לעגל וכו' משמע דרק לרב צריכין לטעמא דמוכן אגב אמו, אבל למאן דמתיר באפרוח אין צריך כלל להאי טעמא, וא"כ לפי מה דהביא הטור סימן תקי"ג אפרוח שנולד ביום טוב דיש מתירים והגאונים אוסרים עיין שם, הו"ל להטור כאן להביא ג"כ דעת המתירים בעגל שנולד והאם עומדת לגדל, דהא המתירים באפרוח דל"צ לטעמא דמוכן אגב אמו גם בעומדת לגדל מותר ולא הו"ל להטור לסתום כאן בהחלט דעומדת לגדל אסור עכ"ד.

בקושיא זו כוון רפ"מ לדעת הגדול בספר שער המלך שהקשה כן יעיי"ש, ולי נראה לתרץ בהקדם דברי תוס' בסוגיין דהא דפרכינן וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ולא משני דהוי מוכן להושיט ידו למעי בהמה לשחוט, היינו משום דרבי אושעי' מספקא בחולין אם אמרינן ד' סמנים אכשר רחמנא או לא, ועוד תירצו לכתחילה בוודאי אין לשוחטו במעי אמו דלא גרע משוחט בלילה ע"ש, ולכאורה בלא קושייתם ג"כ צריכים לתירוצם מכח קושיא אחרת והיינו דלכאורה יקשה הא באמת גם לר"י יקשה מעגל דהא הך סברא דמתיר עצמו בשחיטה ל"ש רק באפרוח דהלידה גורם דהסימנים ראויים לשחיטה, משום הכי גורם ג"כ היתר מוקצה, משא"כ בעגל שנולד היאך שייך מתיר עצמו בשחיטה הא גם קודם הלידה היה סמנים שלו ראוי לשחיטה ע"י הושטת ידו למעי אמו. ולזה בהכרח צ"ל ג"כ כתירוצם דתוס' דקאי לאותו צד דלא אמרינן ד' סמנים אכשר ביה רחמנא, ושייך שפיר לומר לר"י דמתיר עצמו בשחיטה דע"י הלידה הוכשרו הסימנים שלו לשחיטה.

ולפ"ז צ"ל דלאידך תירוצא דתוס' דקאי אף לאותו צד דד' סימנים אכשר רחמנא, אלא דלא הוי מוכן דלכתחילה אסור לשחוט במעי בהמה, אם כן מדלא מקשה גם לר"י בהכרח צ"ל דגם בזה שייך מתיר עצמו לשחיטה דבא לו ההיתר לכתחילה לשחטו. אולם באמת זהו דוחק מאד לדונו בשביל כך דמתיר עצמו בשחיטה כיון דלא היה מקודם שום מניעה בסימנים דידיה שהי' ראויים לשחיטה אלא דלילה מעכב עליו. ולזה נראה דהטור ס"ל לקושטא דמלתא דבהכרח לומר כתירוצם הא' והיינו על קושייתינו מדלא מקשה גם לר"י ע"כ דקאי לאותו צד דלא אמרינן ד' סימנים אכשר רחמנא. ואולם בהא ס"ל מסברא כתוס' בתירוצם הב' דבין כך ובין כך לא הוי מוכן כיון דלכתחילה אינו יכול לשוחטו במעי בהמה. ולפ"ז מיושב דברי הטור דהא דמשמע מסוגיין דלר"י ליכא למפרך מעגל היינו דבעי למפרך מכל הצדדים אף אם לא אמרינן דד' סימנים אכשר רחמנא דבזה לר"י ליכא קושיא דשייך סימנים מתיר עצמו בשחיטה משא"כ לדינא דפסקינן דאיבעיא דלא אפשיט' אי ד' סימנים אכשר רחמנא או לא, ממילא גם לר"י צריכין לטעמא דמוכן אגב אמו, דהא ליכא היתירא דמתיר עצמו דד' סימנים אכשר רחמנא והיה לו היתר בשחיטה קודם הלידה ואי דממנ"פ מותר דלאותו צד דד' סימנים אכשר הוי מוכן, זה אינו דהא מ"מ לא הוי מוכן כיון דלכתחילה א"י לשחטו במעי אמו דהוי כמו לילה.

וביותר נראה בדרך מרווח יותר, דהטור ס"ל לגמרי כתירוצם א' דתוס' הנ"ל ומש"ה לא הוי מצי הש"ס למפרך לר"י, דלר"י ממנ"פ מותר דאם אמרינן ד' סימנים אכשר הוי מוכן דאיבעי היה [יכול] להושיט למעי אמו ולשחטו. ואם לא אמרינן ד' סימני' אכשר רחמנא ממילא שייך היתירא דמתיר עצמו בשחיטה. ומ"מ לדידן דמספקא לן אם ד' סימנים אכשר רחמנא או לא ממילא יש לאסור בעגל שנולד דלא שייך היתירא דמתיר עצמו, דדלמא קמי שמיא גליא דד' סימנים אכשר רחמנא, ומ"מ לא הוי מוכן דהא אף דקמי שמיא גליא דד' סימנים אכשר הא אנן מספיקא א"א לנו לשחוט במעי אמו וממילא לא היה מוכן לכך וצריכין להיתירא דמוכן אגב אמו לכלבים ובעומדת לגדל אסור וק"ל.

שם שתק רב. וכן לקמן דף לז ע"ב סוכה דף ז' ע"א וש"נ.

דף ו:

השתא מוכן לאדם וכו' דתנן מחתכין וכו'. תמוה לי אמאי הוכיח מזה דהוא רק מכח יתור לשון כמ"ש תוס', הוי ליה לאוכוחי בפשיטות ממתניתין דמגביהין מעל השלחן עצמות, דמבואר דלמאן דאית ליה מוקצה ס"ל דאסור לטלטל עצמות אף דהם ראויים לבהמה כמ"ש תוס' בריש מסכתין, וע"כ דהמוקצה משום דבין השמשות היו בכלל אוכל אדם כיון דמחוברין עם הבשר, א"כ מוכח דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, וצע"ג.

תוד"ה עגל אבל בע"ח לא. ע' במהר"ם לובלין דכונת תוס' דאין בבע"ח איסור משקין שזבו וא"כ אין ראי' מתוס' לענין נולד.

תוס' ד"ה ביצים וכו' מפני שהיא גדילה באיסור, עי' שיטה מקובצת ב"ק מז ע"א ד"ה מ"ט.

דף ז.

מן השלל של ביצים. עיין מנחות דף ע ע"א תוס' ד"ה ביצי נבילות.

שם אמר רב גמדא משמיה דרב. צ"ל רבא סדר הדורות בהקדמ' אות ד'.

דף ז:

רש"י ד"ה שיעורו של זה כו' דלא תימא דיו. וכעין זה כ' רש"י בב"מ דף לב ע"א ד"ה לומר לך.

דף ח.

ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. תמוה לי ממה דפסקינן סי' תק"ב ס"ג אין סומכין הקדירה בבקעת וע' מג"א שם אף למאן דשרי מוקצה מ"מ עצים הוי מוקצה לכל תשמישין שמחוץ להסקה, וא"כ מה בכך דראוי לצלות בו ביצה והוי כמו עצים עצמן הא העצים ג"כ מוקצין לכל דבר וא"כ מה שרצה להשתמש באפר לשאר דברים כדין כלי הוי כנולד וצע"ג.

תוד"ה אמר ואומר הר"ר יצחק וכו' (עמש"כ לק' י"ד ע"ב).

ברא"ש סי' י' ואף על גב דבשחט בעו ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דק"נ לא, משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא וכו', קשה לי גם בדקר נעוץ הא כיון דלא יהי' רשאי ליטול העפר לשום דבר מחמת איסור גומא ממילא הוי איסור מוקצה מחמת איסור, וא"כ יש בזה תרתי איסורין גומא ומוקצה ומאי מהני הכנתו הא מ"מ הוי מוקצה מחמת איסור משום גומא וצל"ע.

ברא"ש סי' י"א לפי שאין שוחטין לתוך הכלי (עי' חי' יו"ד סי' כ"ח).

בסוגיא מוכח דדקר נעוץ קיל ממוקצה, דהא אמרינן בכוי דאין מכסין דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק והיינו דאסור משום מוקצה, הרי דלא דחינן איסור מוקצה בספק כיסוי, ואילו בדקר נעוץ משמע בסוגיין דמכסין כדאמרי' ולכסיי' באפר כירה או בדק"נ. וכ"כ תוס' חולין דף פ"ד ב' ד"ה כיסוי. גם יש לדקדק כן מדברי תוס' דף ט' ע"ב ד"ה אר"י דמסקי דמוחלפת היינו ההיא דשוחט וקיי"ל דיחפור בדקר נעוץ ויכסה ומסקו דיפה עושין העולם שלא לכסות באפר שהוסק ביום טוב, הרי להדיא אף דקיי"ל דיחפור מ"מ אסור באפר שהוסק ביום טוב, הרי דבדקר נעוץ קיל טפי מאפר שהוסק ביום טוב.

בב"י יו"ד סי' כ"ח הביא דברי הר"ן והריטב"א דשוחט לחולה בשבת אין מכסין דמו אף בדקר נעוץ דהוי רק שבות ולא כרת וסקילה, ותמוה דאיך איסור כרת נסתלק בדק"נ, דממנ"פ היכא דהוי כותש או גומא למ"ד משאצ"ל חייב גם בדקר נעוץ הכי הוא כדאיתא בביצה, ובעפר תיחוח דליכא כותש גם בלאו דקר נעוץ ליכא דאורייתא, וצלע"ג.

דף ט.

תוס' ד"ה והאמר רב יהודה אמר רב וכו' דרב חנן פליג עליה. עי' בב"מ דף מו ע"ב תוס' ד"ה פרי נמי.

דף י.

אלא אי קשיא הא קשיא בש"א אין נותנין את העור וכו' ורמינהו השוחט חי' ועוף וכו'. נלענ"ד דפירכת הש"ס רק מעור לפני הדורסן, דעל יגביהנה ליכא קושיא אף דמיירי היכי דהעור לא חזי למזגא כגון בלח או בבהמה דקה כמ"ש תוספת שבת דף מ"ט ע"א ד"ה טומנין, מ"מ הא אף דאסור לב"ה לשחוט היכא דאין לו עפר מוכן, אבל אם יש לו רק אפר שהוסק בי"ט אסור לשחוט כמ"ש תוס' דף ח' בשם הירושלמי. מ"מ הא המג"א סס"י ק"ט [כתב] דקשה באמת הא תוס' כ' דמותר לסלק אפר מהכירה כדי לאפות פשטיד"א דטלטול מוקצה שרי משום שי"ט וא"כ אמאי אסרי' לשחוט (וכן הקשה המהרש"א ותירוצו מוקשה) היינו דרק טלטול מוקצה שרי משום שי"ט אבל לא שמוש מוקצה לכסות עיין שם, וא"כ ממילא ליכא קושיא מהא דב"ה מתירים דיגביהנה, דאנו דנין סופן משום תחלתן ויהיה מניעת שי"ט בזה מתירים טלטול מוקצה, אלא דפירכת הש"ס רק מהא דב"ה מתירים ליתן לפני הדורסן דמחזי כעיבוד דלא היה ראוי להתיר משום שי"ט כמו דאין מתירים לשחוט בשביל איסור גומא או איסור שמוש מוקצה, ועלה משנינן דחזי למזגא ולא מחזי כ"כ כעיבוד. ובזה מיושב היטב פסקא דהמרדכי וכן פסק להלכה (הרמ"א) בש"ע סי' תצ"ט דמותר לטלטל אחר שחיטה נוצות העופות שלא יאבדו, ותמה הפר"ח הא בזה ל"ש חזי למזגא, ומזה דחה לדברי המרדכי והרמ"א. ולענ"ד לק"מ דנוצות דהוי רק טלטול מוקצה שריא משום שי"ט, והתירו משום תחילתן היינו דחיישינן למנועי שי"ט וטעמא דחזי למזגא צריכים רק לענין ההיתר דלפני הדורסן. והוא ברור בעזה"י. (וע"ע בחי' שו"ע שם).

ובדברי תוס' שבת מ"ט הנ"ל יש לי מקום עיון, במ"ש הא דאמר בפ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אבל בשחט מעי"ט משמע התם דאסור לטלטל (וקשה ממתני' דשבת שם טומנין בשלחין) עיין שם. ובפשוטו תמוה דלפני הדורסן האיסור משום מחזי כעיבוד. ובהכרח צ"ל דלשונם לאו דוקא וקושייתם מההיא דלא יגביהנה וב"ה מתירים דמשמע ג"כ דרק מטעם סופן משו"ת כיון דקתני בחד בבא עם עור דורסן מזה מוכח דיש בו איסור מוקצה. ועדיין יש לעיין דטומנין בשלחין דמיירי בהופשט מע"ש דנעשה כלי מבע"י, אבל הכא בנשחט בי"ט דמעי"ט היה מאכל ועתה נעשה כלי אסור דילמא באמת בנשחט מעי"ט מותר אלא דבנשחט בי"ט היה ראוי לאסור משום מוקצה בזה צריך לטעמא דסמשו"ת עי' מג"א סימן תצ"ט. וגם בעי"ט באמת אסור בשחטו ולא הפשיטו עד י"ט. ונ"ל דקושיית תוס' לב"ה דמתיר להגביה מעל השלחן עצמות וקליפים ולאינך אמוראי ריש מסכתן אין חילוק בין י"ט לשבת וא"כ מדאית מוקצה בעור שהופשט בי"ט ע"כ משום דלא חזי למידי ולאו שם כלי עלה ושפיר הקשו מטומנין בשלחים, כנלע"ד בעזה"י.

שם המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים, פי' רש"י כל הכלים המונחים תחת הפתחים טמאים שחכמים גזרו טומאה על מקום שסוף הטומאה לצאת דרך שם, וכאן אין אנו יודעים באיזה פתח יוציאנו הלכך כולם טמאים, בפשוטו משמע כיון דמספקינן באיזה פתח יוציאנו כל פתח ופתח הוא בספק טומאה דשמא סוף הטומאה לצאת דרך שם, ולזה קשה, כיון דסוף סוף לא נטמאו רק כלים שבפתח אחד, א"כ יבטלו הכלים אלו בכלים שתחת הפתחים אחרים, ואף דהוי דברים חשובים דלא בטלי, מ"מ למ"ש האו"ה דכל הדברים החשובים דלא בטילי, מ"מ אם לא נולד האיסור רק בתערובת בטלי, [אב"ה והרמ"א פסק כן לענין דבר שיל"מ לחוד], וה"נ אם מת המת בשעה שהיו הכלים כולם תחת הפתחים, א"כ נולד האיסור בתערובת ולבטלי.

גם עכ"פ כשנפתח אח"כ פתח אחד מהם נהי דאין ברירה, מ"מ כיון דעתה עכ"פ הכלים שבפתח ההוא שנפתח בודאי נטמאו, נתלה דבאותו פתח היה עומד סוף הטומאה לצאת, דהוי כמו טבעת ע"ז שנתערב בטבעות, ונפל אחד מהן לים דתולין דאיסורא נפל, כיון דמה"ת ברובא בטל, ואין אנו צריכין עוד לדון על הטבעת שנפל ה"נ נימא דהנך כלים הן הן שנתפשט הטומאה לשם, דדרך אותו פתח עמד הטומאה לצאת. גם איך אמרינן בביצה (דף לו) כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא כו' הא מה"ת בטילי בשאר כלים והוי רק בדרבנן ונימא דיש ברירה, זולת שנאמר ביסוד הענין דכיון שא"י באיזה פתח יוציאנו הוי כאלו סוף טומאה לצאת בכולם, וכאלו כולם פתוחים, וכולם טמאים בודאי, וכדמורה לשון הר"ש והרא"ש באהלות, ועדיין צ"ע.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה