אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

סוכה

יומא

דף ב.

מתני' סוכה שהיא גבוה. היינו חללה דלא מפסל אא"כ חללה גבוהה מכ' אמה ומש"ה קתני למעלה מכ' אמה ולא קתני שהיא גבוהה מכ' אמה אלא ע"כ דהכי קאמר סוכה שהיא הסכך שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה. ר"ן.

שם למעלה מעשרים אמה. ואם מיעט חללה אח"כ ע"י שהציע תחתיו כרים וכסתות אף בבטלו לא מהני דבטלה דעתו אצל כ"א. אבל בתבן ועפר ובטלו בפירוש מהני וכההיא דספט"ז מ"ז דאהלות ולא בעי' שיבטלם לעולם דבביטול לשבעת ימי החג מהני. הרא"ש והר"ן.

תוד"ה כי עביד מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן ל"ש לומר דהוי סימן קללה, לענ"ד ביאור דבריהם דמ"מ יכול לקבוע במסמרות ויהיה יוצא עכ"פ ידי סוכה דאורייתא. ואף די"ל דבעי"ט דעדיין לא ירדו גשמים לא היה קובעם במסמרות כיון דצריך לצאת אף ידי דרבנן, ואח"כ כשירדו גשמים בי"ט א"י לקבוע במסמרות דהוי בנין בי"ט, מ"מ דחיקא להו לומר דסימן קללה בחג היינו רק בי"ט א' או בשבת שבתוך החג.

דף ב:

אר"י מעשה בהילני המלכה. עיין עירובין דף צו ע"א תד"ה מיכל ועיין בראב"ן סימן פ"ז.

שם מדרבנן הוא דמחייב. עיין יומא דף פב ע"א בת"י ד"ה בן שמנה ובמ"ש שם היתה מחנכתם למצוה בעלמא, וק"ל ואיך אמרי' בסוגיי' וכ"ת קטן שא"צ לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא אשגחה ת"ש ועוד וכו' הא אפי' מדרבנן לא מיחייבה איהי לחנך אותם וצע"ג.

תוס' ד"ה יש בה וכו' לפי חשבון ד"א לעשרים. עי' תשובת תשב"ץ ח"א סימן קכו.

דף ג.

פטור מן המזוזה. היינו דמצד עצמותו פטור ממזוזה אבל בחדר שלפנים מחדר (שקורין קעמערכי) שיוצאים מחדר הגדול לחדר הקעמערכי, הפתח ההוא חייב במזוזה מצד הגדול שיוצאים ממנו דרך פתח זו לחדר קטן ויהא נידון חדר קטן כאויר דמ"מ חייב כאילו יוצא מפתח זו לשוק. כנלע"ד בעזה"י.

תוד"ה דאמר. (עמש"כ לק' כ"ח ע"א).

דף ד.

תוס' ד"ה והוצין וכו' מצטרף בהדי סכך כשר. עי' לקמן דף ט ע"ב תוס' ד"ה הא קא מצטרף.

בהר"ן אבל אם אין דפנות מגיעות לסכך ליכא למימר דופן עקומה. (עמש"כ בזה לק' י"ז).

דף ד:

לימא תיהוי תיובתיה דר"ה בתרתי. כעין זה לקמן דף נא ע"א גיטין דף מא ע"ב.

שם א"ל ר"ה פליגי באמצע וכו' להודיעך כחו דר' יעקב. קשה לי דמ"מ אף דהו"ה על שפת הגג היינו דלרבנן גם בשפת גג פסולה דל"א גוד אסיק ולר' יעקב כשר אפי' באמצע ומכ"ש בשפת [הגג], אבל מ"מ הכל מחד טעמא דבין באמצע ובין בשפת כשר מדין דיומדי טפח ובעי טפח לכאן ולכאן, אבל מה"ת להמציא עוד פלוגתא חדשה בעל שפת הגג דלר' יעקב כשר מדין גוד אסיק ולא בעי' טפח לכאן ולכאן, הא לא נזכר מזה כלום לר"י וא"כ רב הונא דר' יעקב ס' גוד אסיק בזה נשאר התיובת' בתרתי וצע"ג.

דף ה:

שיעורין חציצין. עי' לק' דף ל"ד ע"א רש"י ד"ה עשר.

דף ז.

כנגד ראש תור. מלשון המשנה כלאים פ"ב מ"ז.

שם שתיק רב. כעין זה ביצה דף ו ע"א ודף לז ע"ב ב"ק דף יא ע"א ב"מ דף סט ע"ב.

רש"י ד"ה ומעמידו נמצא רובו של דופן עשוי. אע"ג דבטפח כל דהו ג"כ הוי רוב דופן דהוא טפי מג"ט ומחצה, אפ"ה בפחות מד' לא חשיב מקום בשום דוכתא. הר"ן.

דף ח:

תנו רבנן גנב"ך. עי' גיטין דף מה ע"ב תוס' ד"ה כל.

דף ט.

מנין לעצי סוכה. עי' לק' דף לז ע"ב רש"י ד"ה אסור להריח.

תוד"ה ואם ולא שייך לאקשויי כו', והר"ן כתב דכדי שלא תאמר דב"ה מכשרי דוקא בעשאה תוך ל' יום סמוך לחג, להכי קמ"ל דבכה"ג אפי' לב"ש כשרה, ומינה דלב"ה בכל גווני כשרה.

תוד"ה ההוא תימה תיפ"ל וכו' (עמש"כ לק' י"ז ד"ה ונ"ל דלכאורה).

בשעה"מ ה' לולב פ"ח ה"ט ומצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל דף ל"א שהוקשה לו קו' התוס' ותי' די"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מצה"ב סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל וכי אמרי' לך למעוטי גזולה היינו משום מצה"ב וכו'. מיהו הא קשה לי לפי תירוץ הריטב"א דא"כ מאי פריך בפ"ק התם נמי ניבעי לי' למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מצה"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מצה"ב וכו'. נ"ב, במחכ"ת הגדולה לענ"ד לק"מ דהא גבי ציצית ממעטי' ג"כ שאולי' היכי דהתנה להחזיר' בעינם כמ"ש המג"א סי' י"א ס"ק י"א וא"כ אין הטעם משום מה"ב אלא דגזיה"כ הוא דבעי' שלו, ורק בסוכה דשאולה כשר מקרא דכל האזרח בזה אמרי' כיון דלא בעי' שיהא שלו ע"כ הטעם בגזולה משום מה"ב, ופשוט.

דף י.

תוס' ד"ה אמר רב הונא טפח. אע"ג דלקמן פרק הישן. לא זכיתי [להבין] דאיך תלי' קושייתם על רב הונא דאמר טפח כאלו באו להקשות מטפח דהכא לטפח דהתם, והא אין דומה זה לזה דהתם דנין שהקורה העליונה רחב טפח והכא דנין שגובה העליון מתחתון טפח, והו"ל להקשות איך משכחת סוכה שתחת סוכה אף בגבוה הרבה העליון מתחתון נימא חבוט רמי כיון דהסכך העליון רחב יותר מטפח כההיא דלקמן פ' הישן. גם אמאי לא הקשו ביותר דבטפח נימא לבוד והוי חד סכך וצ"ע.

תוד"ה פירס מ"ש מלנאותה, ומ"מ בעינן שלא יהא בין הסדין להסכך יו"ד טפחים דאז פסול מדין סוכה שתחת סוכה, ועיין במהרש"א דבעי' ג"כ דקדם צל סכך לצל סדין עיי"ש.

דף י:

תוד"ה עד [אב"ה עי' מ"ש לק' דף מ"ו ע"ב] (ועי' חי' שבת מ"ג ודף צ"ה).

דף יא.

רש"י ד"ה לפרזומא כו' אבל כסות לילה חייב. עי' בשער המלך פ"ג מהלכות ציצית.

בגנת וורדים כלל ו' סי' י"א חקר בטלית של צמר שהיתה מצויצת כהלכתה ונמצא בגדיל חוטי פשתן והוצרך לשלוף אם יש בזה תולמ"ה, וכ' לדמות לסי' תרכ"ו ס"ג דהתם גוף הסכך כשר אלא שהתקרה גורם, דעת הר"י והר"א להכשיר, ה"נ בציצית דד"א גרם לה איסור כלאים, ולדעת רבינו ברוך פסול ע"ש. נ"ב, לענ"ד אינו מהדומה דהתם הגג פוסל להסכך ואם ישב תחתיו א"י ידי סוכה מש"ה שייך בו תעשה ולא מן העשוי. אבל הכא דאין שום פסול בציצית אלא דאיסור שעטנז מעכב מללבוש הבגד ואם הי' לובשו יצא ידי מצות ציצית אלא שעבר על איסור כלאים בזה ל"ה תעשה ולא מן העשוי דהציצית לא נפסלו מעולם, כנלע"ד פשוט.

דף יב.

ואימא יין קרוש. עי' יומא דף עו ע"ב תוס' ד"ה גמר שכר בסה"ד.

שם חבילי קש. עיין מ"ל פרק י"ד הלכה ד' מהל' טומאת צרעת.

רש"י ד"ה צאו ההר פסוק הוא בספר עזרא. פסוק זה בנחמי' וכן ברש"י בחומש דברים לב כ"ה ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם והוא בנחמיה ט. וכן בביצה דף טו ע"ב ברש"י ד"ה אכלו משמנים. וכן לשון הש"ס לקמן דף לז ע"א וכן בעזרא אומר צאו ההר וזהו ע"פ דברי חז"ל סנהדרין דף צג ע"ב מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו.

ד"ה כשרין לדפנות דכל סוכה וכו', ובמאור הביא ירושלמי וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה.

דף יב:

תוס' ד"ה מהו דתימא כו' משמע מהכא דשמיה קיבול. עיין תשובת שבות יעקב ח"א סי' לג.

דף יג.

מיתיבי אזוב ולא אזוב יון וכו' ולא אזוב שיש לו שם לויי (ה"נ אמאי יוצא במררתא דאגמי כיון דאית ליה שם לויי). תימא מידי שם עצם כתיב בקרא, והרי אפי' בתמכא וחזרת יוצאין כיון דמרירא, ולמה נגרע מהם מרירותא דאגמא. ולקמן בפרק לולב הגזול (דף לג ע"א) על מה דסלקא אדעתיה דגמרא דאסא מצראה יהא פסול להושענא הואיל ואית לי' שם לויי, תמהו בתוס' דמאי ס"ד למפסליה מידי הדס כתיב הא אפי' הירדוף מכשירין, אי לאו משום דרכיה דרכי נועם. ותמיהני למה לא הקדימו להקשות הכא כן.

שם אגד ב' מחלוקת ר"י ורבנן. לא זכיתי להבין איך ראי' מחכמים דמכשרי בדיעבד בשנים דמקרי אגוד, הא בלא"ה גם בלא אגד כלל כשר דיעבד כדקתני בהך מתני' לא פסקן ולא אגדן כשר, ובתוס' הקשו דאמאי כשר הא מכח גז"ש אף דיעבד לפסול ובכ"מ הובא בתוי"ט תירץ דהגז"ש הוא רק אסמכתא, יהיה איך שיהיה כיון דלא אגדו כשר דיעבד מהיכן נשמע דס"ל דאגוד ב' שמיה אגד. וצ"ע.

דף יג:

ופוסלין בסוכה משום אויר. נלענ"ד דרק להחמיר דנין כן, אבל לא להקל, כגון דיש ב' טפחים סכך פסול וב' טפחים ירקות אלו שממהרים להתייבש, דבזה אם נדונם כאויר אין מצטרפים לפסול כבסי' תרל"ב ס"ג, בזה אין דנין כאויר להקל דמ"מ גם שם סכך פסול עלייהו כיון דמקבלי טומאה ומצטרפי' לפסול בד"ט, וראיה לזה, דהרי לענין הטומאה מביאים את הטומאה ואין חוצצים, הרי דלחומרא כאיתנהו דמי וע' פירש"י דרבנן גזרו עלייהו דאין חוצצים משום דכי מייבשי, הרי דהוא רק דרבנן, וה"נ לענין פסול אויר דרבנן הוא, וא"כ ממילא להחמיר דינו כסכך פסול, כנלע"ד בעזה"י.

דף יד:

שני נסרין וכו'. (עי' בגל' המג"א סי' תרכ"ו סק"ו).

שם אפומא דמטללתא. במהרש"א. (עי' בגל' המג"א סי' תרל"ב סק"ג).

דף טו.

ולר"י אמר רב דאמר סככה בחצים. לכאורה קשה הא תוס' ד"ה הפכן על צדיהן כתבו דקיי"ל כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י, וא"כ מש"ה ס"ל לרב דחצים זכרים כשרים דקיי"ל כר"י דלא גזרינן משופים אטו כלים, ואפשר ליישב דהו"ל לפסוק כר"מ, דהלכה כר"מ בגזירותיו, והא דכתבו תוס' הנ"ל דהלכה כר"י, היינו לענין גזירת תקרה, דפליגי ר"מ ור"י אליבא דב"ה וכיון דלאו אליבא דנפשייהו פליגי, י"ל דאינו בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו, (בכתי"ק כתוב וכן כתב הפ"י) אבל לענין גזירת כלים דפליגי בדנפשייהו, קיימא לן כר"מ בגזירותיו.

דף טז.

תנ"ה וכו' איכא דרמי ליה מירמא. כעין זה לקמן דף לב ע"א. ר"ה דף כז ע"ב, ב"ב דף יט ע"א ודף כו ע"א.

תוס' ד"ה דלא חזי' וכו' ואפי' חישב. עיין נדה דף ס ע"ב תוס' ד"ה במטלניות.

דף טז:

והביאו ס"ת. (עי' חי' ר"ה ל"ב ע"ב).

דף יז.

אלו איכא סכך פסול פחות מארבעה, ואויר פחות משלשה כשר דאין מצטרפין זה עם זה לפסול. בתוס' נסתפקו, אם יש ב' טפחים סכך פסול, ועוד סכך פסול ב' טפחים ואויר פחות מג' טפחים ביניהם, אם מצטרפין שני הפסולים ביחד לפסול הסוכה. ואני בעניי לא הבינותי, דהא י"ל בפשוטו דאויר טפח הי' ג"כ ראוי לחוץ בסוכה, כיון דיש הפסק אויר ביניהם, אלא דאתינן עלה מדין לבוד, ולמ"ד אין לבוד באמצע משמע באמת דאפילו בסוכה גדולה פוסל אויר באמצע פחות מג' טפחים, אלא לדידן כשר מטעם לבוד. וכן בב' טפחים סכך פסול ואויר ב' טפחים דאין מצטרפין, י"ל ג"כ מטעם לבוד כאלו ב"ט דפסול דבוק בסכך כשר ואין כאן הפסק, או דממלאים האויר מסכך כשר שבצדו, וכן אם הב' טפחים אויר בצד הדופן, ואח"כ בצד הסוכה ב"ט סכך פסול אמרינן לבוד דהדופן סמכינן לסכך פסול, וא"כ בנידון זה, דאויר מפסיק בין הסכך פסול דד' טפחים, הא אין לנו מקום הכשר דלבוד, דהא אם באת לדון דהוי לבוד, ממילא איכא שיעור סכך פסול בד' טפחים, ובלא לבוד האויר לחודי' חוצץ. ולומר באמת דבלא לבוד אין חשוב אויר פחות מג"ט להפסיק ולחצוץ, ולמ"ד אין לבוד באמצע דפוסל, היינו רק בסוכה קטנה, הא לכאורה א"א לומר דגם בסוכה קטנה לתכשר בלא לבוד, דהא בסכך פסול פחות מג"ט כשר בסוכה קטנה אף דאין שייך לבוד, מ"מ משלים כל שיעור סוכה, א"כ הא דאויר פחות מב"ט אינו משלים לשיעור סוכה, היינו דחוצץ ומפסיק, א"כ ממילא גם בסוכה גדולה פסולה ומוכח דכל עיקר הכשר אויר פחות מג"ט רק מדין לבוד הוא וקשה כנ"ל, והדבר צריך תלמוד רב.

אשר שאל רו"מ בש"ע א"ח סי' תרל"ב סכך פסול פוסל באמצע בד"ט וכו' מן הצד אינו פוסל אלא בד"א. אבל פחות מד"א כשרה דאמרי' דופן עקומה דהיינו שאנו רואים כאילו הכותל נעקם, במג"א שם משמע דוקא כשהדפנות מגיעות לסכך (ר"ן וב"ח) והנה בטור כתב אף אם אין מגיעות לסכך מ"מ מכח גוד אסיק הוי כמגיעות לסכך, ובתר הכי אמרינן דופן עקומה, ולכאורה באמת טעמא בעי על הר"ן אמאי פשיטא ליה למפסל, הא בפשוטו מסתברים דברי הטור, עכ"ל.

נלענ"ד דהר"ן לשיטתיה אזל, דכתב בסוכה (דף רל"ז ע"ב) האי דנקיט פלוגתא דאין לבוד באמצע גבי מיעטו היינו לומר דלמ"ד אין לבוד באמצע כי אמרינן יש לבוד מן הצד דוקא כי מיעטו מצד הסכך, אבל מיעטו מצד הדופן לא, דלא תימא כיון דבפחות מד"א אמרינן דופן עקומה אפילו כי מיעטו מדופן הו"ל לבוד מן הצד קמ"ל דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כי הדדי עכ"ל, וכיון שכן שפיר כ' הר"ן דבאינו מגיע לסכך לא אמרינן דופן עקומה דלא אמרינן גוד אסיק ודופן עקומה כי הדדי, כמו דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כהדדי.

ונ"ל ביאור דברי הר"ן לא בפשוטו, דאין הסוכה מתכשרת ע"י ב' הלכתות יחד לבוד ודע"ק, אלא דכוונת הר"ן היכא דא"א לדון על אחד אלא מכח אידך, דהא למ"ד אין לבוד מאמצע א"א לדון על לבוד רק מכח דאמרינן דע"ק ונעשה אויר מהצד זהו לא אמרינן הלכה אחת מכח הלכה אחרת, וה"נ באין דפנות מגיעות לסכך דל"ש לדון דע"ק כיון דיש כאן אויר, אא"כ תדין תחילה גוד אסיק ומגיעות לסכך, ואזי שייך לדון דע"ק זהו לא אמרינן, אבל אם כל א' וא' שייך לדון לעצמו אמרינן ביה כמה הלכתות.

ולפ"ז יהי' ההלכה להר"ן אם פחות מד"א סכך פסול מצד הדופן ואח"כ ב' טפחים לאויר לדידן דיש לבוד באמצע ושייך לדון ביחוד בזה דופן עקומה וכן לבוד, אף דההכשר הסוכה רק ע"י שניהם מ"מ מהני, אבל בהיפוך אם לצד הדופן ב"ט אויר, ואח"כ פחות מד"א סכך פסול דא"א להתחיל לדון דע"ק רק אחר שדנת דין לבוד דאויר כסתום, זהו לא אמרינן, ותמוה בעיני שלא הובא מדבר זה ומסברת הר"ן הנ"ל לדינא וביותר דהא הטור וש"ע (סי' תר"ל ס"ט), היו דפנות גבוהים וכו' ואפילו אין מכוון ממש רק שיהיה בתוך ג' כנגדו וכו' והב"י כ' על הראשון אפילו גבוה הרבה דהוא מסוגיא (דף ט"ז) ועל השני אפילו אינו מכוון, מקורו ממתני' (דף י"ז) ובאמת כל חד וחד דין באפי נפשיה והטור והב"י הרכיבו שניהם, דבגבוה וגם אין מכוון ממש דשריא, ולפי הר"ן הנ"ל אינו כן, דהא א"א להתחיל לדון לבוד עד שנדון תחילה גוד אסיק וזה לא אמרינן להר"ן הנ"ל, ופלא בעיני על הב"י שלא הביא דברי הר"ן הנ"ל בדרך חולק עם הטור.

וביותר תמוה לי על המג"א (רסי' תרל"ב) דהעתיק לשון הר"ן והא לכאורה אינו להלכתא, כפי פסק הש"ע (סי' תר"ל הנ"ל), ושם (בסי' תר"ל) לא הערה המג"א כלום.

ונ"ל ראי' ברורה להר"ן מסוגיא פ"ק דערובין (דף ט' ע"א) ר"א אמר משוכה והיא תלויה כו' לבוד וחבוט לא, קמ"ל, והקשה מהר"ש איידלס ז"ל אימא באמת תרוייהו לא אמרינן אלא דהברייתא משוכה או תלויה קאמר, גם בתוס' שם הקשה דאפילו יתר מג' נימא חבוט רמי, ולחומר ב' קושיות אלו, ראיה לומר כשטת הר"ן הנ"ל, ומרווח הסוגיא היטב דבגבוה יותר מג' לא מתכשר מחמת חבוט רמי כיון דלא אפשר להתחיל לדון לבוד כ"א שתדין תחילה דהקורה היא למטה מכח חבוט, וכיון דההלכה א' יוצא מהלכה אחרת לא אמרי' וכסברת הר"ן, וממילא מיושב קושיית המהרש"א דאם איתא דאו תלויה קאמר היה קשה קושיית התוס' דגבוה ג' ג"כ לתכשר מטעם חבוט, אע"כ דמשוכה והיא תלויה קאמר דבגבוה שלשה לא אמרינן לבוד וחבוט.

עיי' בר"ן שכתב דאם מיעטו לצד דופן אף בענין די"ל דופן עקומה ואח"כ לבוד דהוי מהצד, מ"מ כיון דלא מתכשרא רק בב' הלכתי לא אמרינן עיי"ש. ולכאורה אף דלדידן דאמרינן לבוד באמצע מ"מ נ"מ באם מהצד סכך פסול פחות מד' אמות ואח"כ אויר פחות מג' דפסול. אמנם נ"ל דאינו מוכרח די"ל דסברת הר"ן היכי דהלכה הא' צומח ע"י ההלכה [הב'], דהיינו למ"ד אין לבוד באמצע דליכא כאן דין לבוד רק ע"י ההלכה דדופן עקומה והוי מהצד, אבל לדידן דיש לבוד באמצע וכל ההלכה שייכא בפני עצמה בזה אף דבעי' בסוכה זו ב' הלכות מ"מ מהני, אמנם עכ"פ נ"מ לדינא באם מהצד יש אויר ב' טפחים ואח"כ סכך פסול פחות מד' אמות דלכאורה פסול דהא אי אפשר להתחיל ולומר דופן עקומה כיון דאין הדופן דבוק לסכך ורק ע"י לבוד שייך לומר דופן עקומה א"כ דמי לסברת הר"ן, וצ"ע לדינא.

ונלע"ד להביא ראיה להר"ן למ"ש תוס' דף ז: [ד"ה מחיצה] דר' יאשיה מודה דלענין שארי פסולין הוי רק בסכך ולא בדפנות, כוונתם מבואר מדלא מצינו תנא דאישתמיט לומר דדופן מדבר מקבל טומאה פסול. אמנם לכאורה טעמא בעי דמנ"ל באמת זה לר' יאשיה.

ונ"ל דלכאורה יש להסתפק במה דקיי"ל במתניתין דף ט"ז. המשלשל דפנות וכו' דאם הסכך גבוה מהדפנות כשר, והיינו מטעם גוד אסיק או חבוט רמי, אם זהו דוקא ביש אויר בין הדופן הכשר להסכך בגובהו אמרינן דהדופן זה נמשך עד למעלה, אבל באם יש מהארץ י' טפחים דופן כשר ואח"כ למעלה עד הסכך דופן פסול כגון עצים גזולים אם נימא כיון דיש כאן דופן לא שייך לומר מי"ט ולמעלה גוד אסיק ומתכשר רק ע"י דופן זה והוי סוכה גזולה. ואף די"ל דדרשא דלכם למעוטי גזולה קאי רק על הסכך ולא על הדפנות (ומדברי השו"ע סי' תרל"ז לא משמע כן וצ"ע) מ"מ פסול משום מצוה הבאה בעבירה, אף דהסוכה הי' מתכשרת בלא עבירה דהא בלא דופן זה היה כשר ע"י גוד אסיק, ודמי לכאורה למ"ש תוס' גבי אשירה דלא הוי מצוה הבאה בעבירה, והי' מרווח בזה ליישב קושית תוס' סוכה דף ט'. דלמ"ל קרא דלכם תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה, די"ל היכי דיש סכך ב' טפחים דבר מקבל טומאה וב' טפחים סכך גזול דבזה ליכא משום מצה"ב דהא בלא סכך זה ג"כ כשר דהוי ב' טפחים אויר וב' טפחים סכך פסול דכשר, ולזה איצטריך קרא דגזול פסול בעצמותו והו"ל ד' טפחים סכך פסול. אמנם נראה דליתא דדוקא באשירה אנו דנין על הצל דצל זה לא בא מכח העבירה ומשום הכי כשר הצל הזה, משא"כ בנדון הנ"ל דעכ"פ הצל הזה הוא פסול בד' אמות מכח העבירה [ד]גזולה אף דהסוכה בכללות לא בא מכח עבירה דבלא זה הסכך היה כשר מ"מ כיון דעכ"פ הצל הזה הוא פסול ממילא הוי ד' טפחים סכך פסול, והכי נמי לענין דופן הנ"ל.

ואם נימא דבאמת פסול י"ל דר' יאשיה הוכיח דאם איתא דכל הפסולים פסולים בדופן למאי הלכתא אתיא ההלכה דדופן עקומה הא הפסולים פסולים ג"כ לדופן עקומה, ואי דמשכחת לענין גבוה מכ' אמה ובנה איצטבא י"ל (דר"א) [דר' יאשי'] סבר כר' יהודה דלמעלה מכ' כשר.

אולם עדיין יקשה למ"ד אין לבוד באמצע אליביה יקשה מנ"ל (לר"א) [לר' יאשיה] דשארי פסולי' כשר לדופן דהא י"ל דההלכה דדופן עקומה [אתיא] בסכך כשר מן הצד לומר דופן עקומה בכדי שיהיה אח"כ האויר לבוד מהצד, אע"כ דכה"ג באמת פסול וק"ל.

דף יט.

תוס' ד"ה לא יהא וכו' ונראה כספרים דגרסי התם אויר. עי' עירובין דף י ע"ב תוד"ה עור האסלא.

דף יט:

א"ל כמאן כר"א שבקת רבנן. עיין שבת דף קמג ע"ב תוס' ד"ה ור' יוחנן הגירסא שלהם כאן א"ל שבקת רבנן. וס"ל דהא דאמרינן כר"א היינו דר"י השיב כר"א.

דף כא.

והרי דלת דיש בה כמה אגרופין (דאמרת דבזה שהוא יותר מטפח גם אוהל העשוי בידי אדם הוי אוהל) וקתני רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות (לתינוקות הממלאים מים לקדש בהם מי חטאת, ופליג את"ק דקאמר מביאין שוורים ועל גביהן דלתות שיהיה אוהל מפסיק מפני קבר התהום). וא"ת דלמא טעמא דר"י משום דאוהל זרוק לא שמי' אוהל וי"ל דמקשו מר"י דרפ"ג דעירובין דאית ליה דמערבין בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול, הרי ס"ל אוהל זרוק שמי' אהל. ובתוס' כאן (ד"ה שדעתו) הוכיחו מברייתא דקתני לא היו מביאין דלתות מפני שדעתו של תינוק גסה עליו (ובטוח שלא יפול מש"ה אין מביאין דלתות) שמא יוציא ראשו ויטמא דס"ל לר"י דאוהל זרוק לא שמיה אוהל דמשמע דאלולי מפני שדעתו גסה עליו היו מביאין דלתות. וקשה לי, כיון דלא היה הוכחה אחרת אלא מהאי ברייתא, א"כ יקשה על אביי ורבא דע"כ לא ידעו להך ברייתא מדלא משני על קושיית הש"ס כשינויי דגמרא, דזהו טעמא דאין מביאין דלתות, למה טרחו לתרץ קושיית הש"ס היה להו לומר דבאמת טעמא דר"י משום אהל זרוק. (בכתי"ק כ' עוד, וגם למאי צריך תוס' הוכח' הא סוגי' ערוכה היא בערובין הנ"ל וצ"ע, ע"כ).

דף כא:

תוד"ה שאין תדע מדלא קאמר איכא בינייהו כו' (א"ה, בתשו' כ' רבינו וז"ל, אף דמצינו כמה פעמים היכא דקאמר הש"ס איכא בינייהו, דהו"מ לאשכוחי עוד גווני אחריתא ולא חש להו וכמ"ש תוס' ב"ב דף ה' ד"ה ואפי' מיתמי, מ"מ הא כתב הלח"מ פכ"ו ה"ו ממלוה דאם כל הנזכרים בש"ס המה הכל על דרך אחד דפלוני לקולא ופלוני לחומרא שייך להקשות דה"ל למנקט ג"כ גווני דהוי בהיפוך קולא למר וחומרא למר), ובזה יש לפרש דברי תוס' סוכה ד"ה שאין לה קבע וכו' תדע מדלא נקט א"ב דסמכה בשידה וכו' והיינו דהוי א"ב בהיפוך דטעמא דקבע הוי לחומרא וטעמא דמקבל טומאה הוי לקולא ואולם מצאנו ג"כ כזה בסוגיא דמ"ק דף ח' דאמרי' א"ב דעביד בחנם ולא חש לומר ג"כ א"ב בהיפוך במת חדש שמת תוך ל' דלטעמא דרב אין מספידי' ולטעמא דר"י מספידי' כמבואר בהרא"ש שם, והארכתי בזה בכללי הש"ס בעזה"י. (וע"ע בזה בתשו' בדו"ח ח"א דף צ"ב ע"א ד"ה ולענין).

דף כה.

הק' מעכ"ת בהא דאמרינן שלוחי מצוה פטורין מסוכה דהעוסק במצוה וכו' וילפינן לה מחתן ופסח, הא התם הוי בשב ואל תעשה משא"כ בסוכה דאכילה ושינה חוץ לסוכה עובר בעשה בידים כמו דמבואר במג"א דלהכי מברכים אסוכה כל ז', עכ"ד. במחכ"ת שגג בזה, דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהי' אכילתו בסוכה ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם מבטל מצות עשה, ומשו"ה מברך כמו על כל קיום מצות עשה (משא"כ במצה דליכא עשה כלל שיהא אכילתו מצה, רק שלא יאכל חמץ) וא"כ הוי רק שוא"ת שאינו אוכל בסוכה, והרי אפי' מצות צצית ס"ל להמרדכי דבהולך בבגד ד' כנפות בלא צצית דאינו עובר בעשה דאין איסור על הילוך בבגד בלא צצית, אלא כשהולך בבגד כזה מוטל עליו המצוה לעשות צצית ובאינו עושה מבטל המצוה בשוא"ת, עיי' מג"א סי' י"ג סק"ח, עכ"פ בסוכה פשוט דמקרי רק שוא"ת, כנלע"ד.

דף כה:

רש"י ד"ה טמאי מת מצוה וכו' שהכהן מטמא בו. עיין טורי אבן ר"ה דף ט"ו ע"ב ד"ה חייב אדם.

דף כו.

גזרה שמא ירדם. נלע"ד דאם נדר משינת קבע אסור לישן עראי שמא ירדם אא"כ דמניח ראשו בין ברכיו ע' ש"ע א"ח (סמ"ד), וע' בחי' רשב"א סוכה שכתב דיש שלמדו מכאן בנשבע שיעשה כך וכך בחצי הלילה דאסור לישן שינת עראי דשמא ירדם וכתב עלה דליתא דלא גזרו אלא היכא דאם ירדם יהיה האיסור בגוף השינה משא"כ כה"ג דאין האיסור בגוף השינה עיי"ש, וא"כ בכה"ג דנדר שלא לישן קבע דהאיסור בגוף השינה חיישינן לשמא ירדם.

שם אוכלין אכילת עראי. בא"ר סי"א הביא בשם התניא ושבולי הלקט שכ' בשם הר"ר אביגדור דאכילת עראי דשבת ויו"ט חשיב קבע. ובחי' צל"ח ברכות דמ"ט א' בתוס' ד"ה אי בעי כ' כן מסברא דכוונת תוס' דשם כיון דכזית זה חובה משום י"ט לא מחשיב עראי דחובתו משוי ליה קבע עיי"ש, אלא דלפ"ז אחר שכבר יצא ידי חובתו בסעודת יו"ט מה שאוכל אח"כ הוי בו דין עראי ול"צ סוכה רק ביתר מכביצה.

דף כו:

ואינו אוחז בקציצה. בשו"ע סי' מ' ס"ז אלא יאחוז ברצועה ומסיר אותה עד שיקנח הקרי מעליו ויטול ידיו, וקשה לי היכי פרכינן לימא קסבר ר"י בע"ק אסור להניח תפלין, הא י"ל דבע"ק שקינח קריו אף דלא טבל מותר להניח אלא דחיישינן שמא יראה קרי בעוד שהתפלין עליו וכמו שפרש"י, וזה ודאי אסור כיון דהקרי עליו וצ"ע, וע' בתשו' בשמים ראש סי' כ'.

רש"י ד"ה כמיעל וכו' דמפרש במקום אחר. עיין בתשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא חא"ח סי' כ'.

דף כח.

מתני' מי שהי' ראשו וכו' [עי' לעיל ג' ע"א בתרתי פליגי וכתב הרי"ף כיון דתרוויהו בחד טעמא נינהו הלכה כב"ש בתרווייהו], ודעת תוס' דתרי טעמי נינהו. דבאינה מחזקת פסולה מדינא דהוי דירה סרוחה. ובסוכה גדולה ושולחנו בתוך הבית משום גזירה ואנן קי"ל כב"ש לענין אינה מחזקת. אבל לא לענין הגזירה דשמא ימשוך עיי"ש. ונ"ל דבסוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה וראשו ורובו בסוכה קטנה שאינו ז' על ז' ושולחנו בסוכה גדולה בזה הרי"ף לקולא ותוס' לחומרא, דלהרי"ף יצא דל"ש למגזר שמא ימשוך דהא גם שלחנו בתוך סוכה כשירה. ולתוס' פסולה, דמ"מ הקטנה דירה סרוחה היא.

שם כל לרבות את הקטנים. עיין פסחים דף מג ע"ב תוס' ד"ה מאן שמעת.

דף כח:

לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא וכו', בפשוטו אינו מובן דמה בכך וכי בשביל זה יפטרו נשים, והסברתי לי תמיד כיון דהוי רק עשה סד"א דלפטרי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא, (והאריכות לשון הואיל ומיעט רחמנא היינו דלא נימא כיון דהוא הוספה ביום הכפורים וכיון דמצות עינוי ביוה"כ יתחייבו ג"כ בהוספה, לז"א כיון דנשתנה דינן מעונש ואזהרה, הוא כמו ענין בפני עצמו וכשאר עשה שהזמן גרמא). אם כן חזינן דאפי' בעשה דשב ואל תעשה פטירי (עמש"כ בשו"ת ח"ג סי' פ') זולת דנימא אפשר דמסברא אין חילוק רק דבתר דגלי קרא דהאזרח לא אמרינן דגזה"כ הוא אלא דהקרא אורי לן דעשה כה"ג דהוא בשב ואל תעשה חייבין. וחידש בעיני על הגאון פרי מגדים דבספר משבצות זהב סי' תר"ח סק"א הקשו דלפטרו נשים מתוס' יוה"כ דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונדחק בזה, ולא זכר את סוגיא ערוכה הנ"ל.

[אב"ה במ"ש המג"א (סי' תרל"ט) בשם מהר"ש יונה מי שאינו יכול לבא לסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה אסור לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א, וכתב המג"א וצ"ע דהא אינו מחוייב לילך לסוכת חבירו, וראיתי בספר שיצא מקרוב ס' מחצית השקל, דכוונת הר"ש יונה דיש לסמוך על הפוסקים המתירים ולא מקרי עבד איסורא ולכן רשאי לברך על הסוכה, דלהאוסרים אין לברך על הסוכה דאין זה מברך אלא מנאץ, ע"ז הקשה המג"א איך יברך הא הפטור ועושה מקרי הדיוט, וכיון דאינו מחוייב לילך לסוכת חבירו לברך דלא הטריחהו, ואין לך טורח גדול מזה שצריך לעבור בספינ' ע"ש, וע"ז כ' אדוני אמ"ו ני' דאין זה דומה לפטור ועושה דזהו שייך רק ביושב בשעת ירידת הגשם, דבאותה שעה הוא פטור מישיבת הסוכה, משא"כ בזה דלא הי' מוטל עליו הטורח לעבור בספינה, אבל אחרי שכבר עבר, אח"כ כשהוא שם במקום הסוכה ואין לו טרחה מחוייב הוא לישב בסוכה ומצוה קעביד ושפיר מברך, גם במה שכתב המחצית השקל הנ"ל דלהפוסקים דעביד איסורא אינו מברך, לא מסתבר דהא אין העבירה בגוף הסוכה אלא דמקודם כשעבר בספינה, ואין זה שייך להסוכה, ושאני מההיא דסי' תרמ"ט דהתם העבירה בגוף המצוה דהלולב שבידו בא לו בגזילה וקנהו ע"י הגזילה, ע"כ].

תוס' ד"ה השווה וכו' בלשון זכר הוא דאמרי' השוה. עיין תוס' יומא דף מג ע"א ד"ה ונתן.

דף כט.

אין מטריחין אותו לעלות. בצל"ח ברכות דף מ"ט כ' דימתין שעה א' או ב' עד שיפסקו הגשמים ויאכל אח"כ בסוכה, ואם רואה הגשמים אין פוסקים יאכל בסוכה ולא יברך, ואם אח"כ פסקו הגשמים יחזור ויאכל יותר מכביצה בסוכה ויברך עיי"ש, והיינו דאם יאכל פחות מזה לא יוכל לברך דשמא כהפוסקים בליל א' חייב גם בשעת הגשמים א"כ כבר יצא במה שאכל בשעת הגשמים וליכא חיוב ברכה רק באוכל יותר מכביצה כמו בשאר ימי הסוכה.

דף כט:

מתני' לולב הגזול והיבש פסול. ואף שאול פסול דבעי' לכם. והא דקתני גזול משום דהוי מילתא דפסיקא דפסול ג"כ בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה. ודעת תוס' דבגבולים ביום א' ובמקדש כל ז' שוו להדדי וכל הפסולים שבגבולים ביום א' פסולים ג"כ במקדש כל ז' אלא דבגבולים בשאר הימים דהוי רק לזכר למקדש במלתא דתליא בעיקר הלקיחה דהיינו ד' מינים. וכן ביבש משום הידור מצוה פסלוהו חז"ל. אבל חסר ושאול לא פסלוהו. וגזול פסולה משום מה"ב. והרמב"ן ס"ל דשאול כשר במקדש באינך יומי אבל אינך פסולים דהמה בגוף האתרוג פסול במקדש כל ז' מדאורייתא, אבל בגבולין יבש וכל הפסולים כשר באינך יומי זולת גזול משום מה"ב. וכן הפסולי' משום דבציר להו שיעורא או כתותי מיכתת שיעורי' או דהוא מין אחר עיי"ש.

מ"ש כבודו דמה דאיתא דבנקטם ראשו שהוא פסול, מ"מ על כרחי' בעי טפח ואף דבנקטם נקט הר"ן כל שהוא הא אמרינן בנדה (דף כו) מאי כ"ש טפח והכי נמי אמרינן רפ"ב דביצה מאי כ"ש כזית. לענ"ד מסוגיא דב"ב (דף קנ ע"א) וכל היכא דקתני כ"ש לית לה שיעורא כלל. והרי"ף והרמב"ם שם פסקו כר"י בזה דשייר קרקע כ"ש היינו כ"ש ממש. וההיא דנדה הנ"ל כבר כתבו תוס' ב"ב דאיידי דנקט שיעורא רבה, היינו דלגבי דנקט תחילה שיעורא רבה בארבעה, קראוהו לטפח לגבי' בלשון כ"ש. ובההיא מתרצא גם ההיא דביצה הנ"ל כדכתב רש"י שם. דלגבי ככר שלם קראוהו כ"ש, והיינו דלעומת דקתני במתני' עירובין (דף פ') דבערובי חצרות צריך שיהיה ככר שלם, אמר רב ערובי תבשילין ל"צ כן וקורא לגביה כזית בשם כ"ש. [אב"ה עיין פרק אחד עשר דמסכת אהלות משנה א' ב"ה אומרים בכל שהוא ומפורש שם בתוספתא דהאי כ"ש בעי כחוט המשקלות ככתוב בהרע"ב שם וצ"ל ג"כ נגד מה דאמרי ב"ש ארבעה טפחים קראו ב"ה לחוט המשקלות כ"ש].

ובההיא דב"ב לא זכיתי להבין דברי תוס' (ד"ה וכל) ואע"ג דקרקע כ"ש חייב בפיאה וכו'. הא בפשוטו לא קשה מידי, דפשיטא דכ"ש שייך על כ"ש ממש, אלא דאביי בא לדייק דזה אינו כללא דכן הוא בכ"מ אלא דמצינו ג"כ לישנא דכ"ש ואית בה שיעורא כדי פרנסתו, והוי כההיא דריש חולין אין איכא הכל לכתחילה וכו'. ואף אם נדחוק דכוונת תוס' על סוגיא דקדושין (דף כו) דפרכינן וא"א דבעינן צבורין כ"ש למאי חזי, הרי כיון דנקט כ"ש מוכח דכ"ש ממש הוא, ג"ז ליכא קושיא, דהא מרא דשמעתא, דפריך כן רב יוסף, ולשיטתיה אזיל, דמסיק בסוגיא דב"ב דכל היכא דנקט כ"ש לית ליה שיעורא. אבל אביי ס"ל דלפעמים הוא בדוקא, ולפעמים לאו בדוקא ואית ליה שיעורא. ורב אשי דמשני (שם בקידושין) מאן לימא לן דלא תלי בה מרגניתא י"ל דג"כ ס"ל כר"י בזה. ויש סייעתא מזה לפסקא דהרי"ף ורמב"ם הנ"ל.

והנה מה שכתב רו"מ בשם ספר מחצית השקל דהקשה דישאר קושיית הט"ז, דלחשוב בחולין לנקטם ראשו, וכן בחזזית למעלה מחוטמו. והניח בקושיא. בפשוטו י"ל למ"ש בעצמו שם (סק"ב) על הט"ז, דמוכח דנחלקה התיומת הוא טפח, הא דלא חשיב לה בנדה בהדי דשיעורין טפח, דבפלוגתא לא מיירי עיי"ש, ממילא ה"נ י"ל מש"ה לא חשיב בחולין נקטם וחזזית כיון דפסולייהו משום הדר, ממילא תליא בפלוגתא. דלר' יהודה דס"ל לא בעי הדר בסוכה (דף לב) הנך כשרים ולא חשיב מה דאיתא בפלוגתא. ואולי כוונת המחצית השקל, דהא כזה יקשה גם על ראיית הט"ז, דאם איתא דנחלקה בכ"ש הו"ל למחשב בחולין, והא בנחלקה איתא פלוגתא ב' לשונות בסוכה, וי"ל בפלוגתא לא מיירי, ובהכרח צ"ל דמ"מ הו"ל להש"ס למפרך דלחשבי' ולתרץ דבפלוגתא לא מיירי, ורק על ההיא דנדה י"ל כיון דממילא משני התם על קו' אחרת דבפלוגתא לא מיירי, מש"ה ל"צ למפרך מנחלקה, ולתרץ כן, דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל, וע"ז שפיר סובב והולך קושית המחצית השקל דעדיין יקשה לפרוך בחולין דלחשביה לנקטם וחזזית ולשנויי בפלוגתא לא מיירי. אבל באמת אינו, דעדיין יקשה על ראיית הט"ז, דלמא ר"ח דחשיב בחולין פגימת סכין ס"ל דנחלקה כשר וכל"ק, וצ"ל דמ"מ ללישנא ב' דריב"ל אמר נחלקה פסול ולא מצינו בזה חולק יקשה להך לישנא אמאי לא חשיב בחולין נחלקה, וא"כ מה"ט ל"ש לומר בפלוגתא לא מיירי, דהא אין בזה פלוגתא רק ב' לשונות קשה לל"ב לחשביה בחולין, וא"כ שפיר י"ל על קושיית המחצית השקל, דמש"ה לא חשיב נקטם וחזזית, כיון דיש בזה פלוגתא דתנאי, דלר"י לא מפסיל משום הדר, ובפלוגתא לא מיירי.

ועל ידי דברינו אלו יש מקום לחזק דברי הט"ז דנחלקה פסול רק טפח, והיינו דמ"ש הט"ז דרך פירוש בהר"ן במ"ש דנחלקה במיעוטו פסול, דמ"מ בעי שיעור טפח, בפשוטו לא נראה כן, דלא הו"ל להר"ן למסתמי', וביותר דהא הר"ן אחר שהעלה דנחלקה היינו גם במיעוטו, הוכיח דנסדק' דאמרי' דעביד כי המניק היינו דנסדקה ברחבו, דאל"כ הא פסול משום נחלקה, והא י"ל דנסדק היינו בפחות מטפח בזה פסול רק בעביד כהמניק, אע"כ דנחלקה בכ"ש פסול, אלא די"ל כך, דהר"ן כ"כ לשיטתי' דכללא כייל (דרמ"ח ע"א) בסופו, כמו דחזזית בחוטמו בכ"ש, ה"ה בכל הפסולים בראשו בכ"ש, והיינו דכל פסולים אם הם בראשו לא מקרי הדר, מש"ה גם בפסול דנחלקה כיון דהוא בראשו פסול בכ"ש מחמת הדר, אבל לדידן דס"ל דרק בחזזית ושינוי מראה כן, אבל לא בשארי פסולים, כדפסק המחבר (סי' תרמ"ח סי"ב ובמג"א שם) שפיר י"ל דנחלקה בעינן שיעור טפח, אלא דבפשוטו כיון דעכ"פ להר"ן דפסול בכ"ש יקשה מההיא דחולין דלא חשיב נחלקה, א"כ דלמא גם לדידן הכי הוא, ומה דיתרץ הר"ן בההיא דחולין נתרץ ג"כ לדידן, אך בדברינו הנ"ל י"ל דלהר"ן ליכא קושיא מחולין, כיון דהטעם דבכ"ש דכל פסולים כשהם בראשו אינו הדר, ממילא לר"י דס"ל לא בעי הדר כשר, וי"ל דבפלוגתא לא מיירי, אבל לדידן אי נימא דבראשו בכ"ש, היינו מדין לקיחה תמה ולכ"ע פסול בזה יקשה דלחשביה בחולין, אע"כ דבאמת כשר בפחות מטפח.

אולם הן בקושיית המחצית השקל דליחשב בחולין נקטם וחזזית, הן בקושית הט"ז דליחשב נחלקה, לענ"ד אין בזה סרך קושיא, דבחולין חשיב מילי דפגימות, והיינו דכשחוגר הצפורן מקרי פגימה, וזה לא שייך בנקטם וחזזית, ומה ענין פגימה וחגירת צפורן בזה, וכן בנחלקה אף דשייך דאם אין רואים דנחלקים רק כשמעביר צפורן על ראש התיומת חוגר הצפורן, ובאמת נוכיח מזה דחגירת צפורן לא משוה אותה לנחלקה, ובעינן נחלקה ממש, אבל מ"מ אם נחלקה ממש, הוא בכ"ש ולא בעי באורך טפח.

ומ"ש מעכ"ת נ"י דבעינן שיהיה ניכר דנחלקה אם אוחזים בידו כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ח ס"ק טז) בשם המבי"ט. באמת המבי"ט כתב כן מסברא דכיון דפסול מחמת הדד אם אינו ניכר לעין כשאוחזו בידו, אלא ע"י שימת עין בדיוק לא נפיק מכלל הדר, אבל נחלקה התיומת דמטעם חסר הוא, י"ל כל שנחלקה ממש ונראה בשימת עין בדיוק פסול דלא מקרי תמה, אלא דע"י חגירת צפורן לא מפסיל וכנ"ל, ובמג"א שם (סק"ט) כתב א"נ בניטל כ"ש לא מקרי חסר, דאין זה חסרון הניכר, משמע חסרון שא"נ מקרי תמה, לענ"ד הא המג"א בניטל כ"ש, היינו דהדד לא נטלה עד האתרוג אלא שנחסר הדד מעוביו, ס"ל להמג"א דלא מקרי חסרון כיון דעצמות הפרי שלם מקרי תמה, ומה דנקט דאין זה חסרון הניכר, שלא בדקדוק, דהא אם רואים דנחסר הרבה מעוביו של הדד אמאי אינו ניכר לאוחזו בידו, אלא ודאי כונתו כפי הנ"ל.

ובאמת תמוה לי מה דנקטי בפשיטות דנחלקה מדין חסר וכשר ביו"ט ב' כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ה סק"ו) והא מדברי תוס' רפ"ג ד"ה נקטם משמע להדיא דניטלה התיומת פסול מטעם הדר, דגרע מנקטם, ובתירוצם האמצעי כתבו דס"ד דהוא הדר טפי מנקטם, משמע דאשמעינן דלא מקרי הדר ופסול ביו"ט ב', והרי אמרי' דנחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה, משמע דחד דינא אית להו וחמיר ממש כמו נקטם, א"כ משמע דגם נחלקה מטעם הדר הוא, וצע"ג.

תוס' ד"ה יבש פסול כו', דלא מפסיל בהכי וכו', וי"ל דר"י סבר באמת הטעם משום הדר [וילפינן] מאתרוג, רק דקשיא לרש"י הוא גופא למה תקנו זכר למקדש לענין הדר ולשאר פסולי לא וכ' משום זה [אלי] ואנוהו אבל אה"נ עיקר הפסול הוא משום דילפינן מאתרוג.

תוס' ד"ה נקטם, דמ"ד דניטלה הוי הדר טפי וכו', לפ"ז משמע דבאמת לא הוי הדר ותקשה לדברי המ"א [סי' תרמ"ה סק"ו] שכ' דניטל התיומת כשר בשאר ימים משום דהוי רק חסר וכשר בשאר ימים.

תד"ה נפרצו, כדמשמע בהגוזל וכו', וק' במה דחו תוס' פירש"י דלמא אה"נ בנשברה משדרה זה מקרי הוצא [רק] אח"כ כשאוגדין מיקרי חופיא, ומה שכ' רש"י כי חופיא היינו לבתר שאגדן הוי כי חופיא.

תוד"ה קפסיק ותני, ומיהו בירושלמי וכו' ולא מסתבר כלל, לכאורה איך שייך לומר דלא מסתבר דהא מ"מ מוכח דירושלמי סבר מטעם חסר מדפסול רק ביום א', וצ"ל דה"פ תוס' דזה לא מסתבר דהוי כחסר א"ו דהוי [מטעם] הדר רק הירושלמי לא סבר האי קפסיק ותני וסבר דגם הדר לא מיפסל אלא ביום א' אבל הגמ' דידן דסברי האי קפסק ותני ע"כ הדר פסול אף בשאר ימים וא"כ הקושיא במקומו עומד ממתני' [דלקמן].

תד"ה בעינן הדר. תימה מ"ש וכו', היינו דבקושיתם הבינו דקושי' גמ' קאי לענין יו"ט שני אפי' במקדש [דהוי] דאורייתא מש"ה שפיר הקשו דמ"ש הדר קאי אכולהו יומי ולכם לא [דאם נאמר דקאי אגבולין לא שייך להקשות דהדר בעי לכולהו יומי דהוי מדאורייתא [ולכם] לא בעי כלל בשאר ימים], וע"ז תירצו שפיר לענין זכר למקדש וכו', היינו דבמקדש בעינן באמת גם לכם אפי' כל ז' מדאורייתא דאין לחלק, רק הכא קאי [לענין] גבולין ושפיר חלקו לענין הדר עבדו זכר למקדש אבל לענין לכם לא, וכ"נ מרש"י.

בא"ד לכך נראה וכו' (עי' בגל' המג"א סי' תרמ"ט סק"כ).

דף ל.

אמר ר' יוחנן וכו' משום דהוה ליה מה"ב. וכתבו תוס' דדוקא ביום ב' שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה ה"ב משמע דבשל תורה כ"ע מודים דחיישינן למה"ב, אך הרמ"ה שהביא ראיה דלא חיישינן למה"ב מסוכה גזולה ע"ש, ממילא מוכח דס"ל דאף בדאורייתא לא חיישינן למה"ב, ובשו"ת שאגת ארי' (סי' צח) כתב להוכיח לדינא דעכ"פ בדאורייתא חיישינן למה"ב מסוגיא דר"ה (דף כח ע"ב) אר"י בשופר של עולה וכו' וע"כ הא דר"י בשופר של שלמים, וכן לרבא מקמי דהדר ביה בשופר של עולה לא יצא וע"כ הטעם משום דכי תקע באיסורא תקע הו"ל מה"ב, ואפילו לרבא בתר דהדר ביה, הוא רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכי תקע בהיתרא תקע, אבל היכא דבאיסורא תקע, מהא לא הדר ביה דבודאי לא יצא, וכיון דהכי ס"ל לרבא ור"י קיימא לן הכי דהלכה כבתראי, עכ"ד.

והנה בהרמב"ם (רפי"א מהל' שמטה) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנא' והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועיל, אלא תחזור השדה לבעלים ביובל, וכתב במ"ל בשם החינוך להרא"ה שאם מכרה דשניהם לוקים אף ע"פ שלא הועילו במעשיהם והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו עיי"ש.

ולענ"ד נראה ליישב, דהנה ביסוד הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה באי עביד אי מהני או לא, לא נזכר מפורש בהרמב"ם הלכה כמי, והנה מדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ו ה"ה) שכתב מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, ויראה לי כשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה וכו' ומזה הוציא הלח"מ שם דברי הה"מ (פ"א מהל' גזילה) דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כרבא עיי"ש, גם בכ"מ (רפ"ג מהלכות מלוה) כתב בדעת הרמב"ם דפסק כרבא.

ולענ"ד דהנה בשו"ת שער אפרים (סי' סז דף מב ע"א) הקשה בהרמב"ם (פ"ג מהל' עיוה"כ דין ה) שכ' ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם, דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהו מעורבים ואנן קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם עיי"ש.

ונראה לענ"ד דלדינא מהראוי דהוי ספיקא דדינא באי עביד אם מהני אם לא, והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (דף עח ע"ב) דלחלק ל"צ קרא דס"ל כר' יונתן וכו', הרי דזה תליא בזה דלמ"ד דחוששים לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק ל"צ קרא, ולרבנן דמתניתין על כרחך דס"ל כר' יאשיה עיי"ש, מעתה למה דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק, א"כ ממילא ע"כ דמספקי' אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, ועי' שו"ת מהר"ם לובלין (סי' ס"ה) שתמה מזה דלפ"מ דקיי"ל דאו"ב נוהג בזכרים מספיקא, א"כ מספקא לן אם צריך קרא לחלק, א"כ הי' לנו להצריך בשוחט חיה ועוף כיסוי לכל א' וא' דשמא לחלק ל"צ קרא ואייתר קרא דדמו לומר דצריך כיסוי לכל א' בפ"ע כמבואר בסוגיא דחולין (דף פו ע"ב) עיי"ש, ונדחק לתרץ דדמו אצטריך לדרשא אחרינא, הרי דתפס ג"כ במושל' דקיי"ל דהוי ס' אם צריך קרא לחלק.

ומה"ט תמוה לי על פסקא דהש"ע יו"ד (סי' ריז ס"ו בהג"ה) דמי שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות ראובן ושמעון ומת ראובן דיכול להלוות ברשות שמעון לחוד, ומקורו משו"ת הרשב"א שכתב דקיי"ל כר"י דמשמע כל א' בפ"ע עד שיפרט לך יחדו, ותמהני דאיך פסיקא לן דקיי"ל כר' יונתן, הא ממה דקיי"ל או"ב נוהג בזכרים מספק ע"כ דמספקא לן אי כר' יאשי' או כר"י וכו'. וצע"ג. אח"כ מצאתי בספר הנדפס מחדש שמלת בנימין שתמה כן.

מעתה ממילא ג"כ הוי ס' אי קיימא לן כאביי דעביד מהני או כרבא דלא מהני דהא תלי זה בזה, דאם או"ב אינו נוהג בזכרים, ממילא קיימא לן כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ממילא הדין דלקח מדם הפר דהיינו ביחד ומייתר הם ע"כ דבעלמא אי עביד מהני, ואם הדין דאו"ב נוהג בזכרים, וממילא הדין כר' יונתן דלחלק ל"צ קר', א"כ אצטריך הם לומר דעולים אינן מבטלין זא"ז, וממילא קיימא לן כרבא דאי עביד לא מהני, והוא ברור לכאורה.

ומעתה פסקי הרמב"ם עולים כהוגן, דמ"ש בהל' בכורות דהמוכר מעשר בהמה אינו לוקה, היינו ג"כ מספיקא דשמא קיימא לן כאביי דלא לקי אלא היכא דאהני מעשיו, ומ"ש בהלכות יוה"כ דמערב דם הפר ודם השעיר, נלע"ד דס"ל דמאי דקאמר ר' יונתן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע, היינו דגם יוצא אם זה בפ"ע וזה בפ"ע, אבל בודאי מודה ר' יונתן דיכול לערבם ג"כ וכקושי' תוס' באמת ביומא (דף נח) דאמאי יהא אסור לערב, הא ס"ל לר"י דמשמע שניהם כא' ומשמע כל א' וא' בפ"ע עיי"ש, או אפשר דר' יונתן דוקא כ"א בפ"ע דס"ל דעולים מבטלים זא"ז מש"ה כיון דהלשון ולקח מדם הפר סובל שניהם כאחד וסובל ג"כ כ"א בפ"ע אמרי' דדוקא כ"א בפ"ע כי היכי דלא לבטל דם השעיר, והא דקאמר הש"ס בתמורה דרבא ס' כר"י היינו לענין זה דולקח דם הפר סובל ג"כ כ"א בפ"ע ולא היו ידעי' דעולים אינם מבטלים, ובאמת הי' הדין דאסור לערב דלא יבטל דם השעיר, מש"ה אצטריך קרא דהם לאורויי דעולים אינם מבטלים, וממילא אם ס"ל כר' יונתן הדין נותן דמותר בין לערב בין כ"א בפ"ע, כיון דידוע לן דעולים אינם מבטלים, ממילא מפרשי' הקרא דולקח דם הפר כמו בכ"מ דמשמע שניהם כא' ומשמע כ"א בפ"ע. וכיון שכן למה דהעלינו דהוי ספק אם הלכה כרבא או כאביי, יפה פסק הרמב"ם דמערבים לקרנות דהא גם לרבא מותר עכ"פ לערב ממילא הדין דמערבים דיוצא בודאי, משא"כ כשאינו מעורב הוי ספק דשמא קיימא לן כאביי.

ולפ"ז מיושב קושי' המ"ל הנ"ל על החינוך, והיינו דמה דפסק הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות דאין מעשיהם מועילים ותחזור השדה, היינו ג"כ מטעם ספק דשמא קיימא לן כרבא, והא דחוזר מספק היינו דהוי ספק איסור כמו דמוכח מהא דקיי"ל האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, אף דהוי רק ס' דשמא זכה בחלקו ממש כמ"ש תוס' בגיטין (ס"פ השולח), אע"כ דמספק צריך להחזיר ביובל, ולפ"ז שפיר פסק החינוך דלוקה, דממנ"פ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, רק דצריך להחזיר מספיקא, משא"כ בההיא דבכורות דבודאי לא מהני מכירתו כדילפינן בש"ס מקרא, ממילא לא לקי דשמא קיימא לן כאביי, ודו"ק.

והנה האחרונים הקשו לרבא דס"ל אי עביד לא מהני תיקשי ממתני' דהשוחט בשבת וביוה"כ אמאי שחיטתו כשרה נימא דאי עביד לא מהני, ובאמת לק"מ דרבא לא אמר דאי עביד לא מהני אלא היכא דעי"ז דלא מהני לא נעשה העבירה, אבל בשוחט בשבת דאין העבירה השחיטה דהעבירה הוא רק נטילת נשמה אף ע"י נחירה, ובזה ל"ש לא מהני דהרי מת לפניך, א"כ ממילא השחיטה כשרה, אח"כ ראיתי דגם המהרימ"ט בשו"ת כתב כן, ודימה זה להמקדש חייבי לאוין בביאה דתפסי קדושין דג"כ מה"ט דאין העבירה ע"י תפיסת הקדושין דגם בזנות הוא העבירה.

אך מסתפקנא בההיא דתוקע בשופר של עולה אם שייך בזה סברת רבא דאי עביד לא מהני, דאם נימא דלא יצא המצוה, א"כ לא נהנה ולא עשה עבירה, או כיון דאין האיסור דוקא על התקיעה רק שלא ליהנות, ולגבי הנאה דעלמא ל"ש עביד לא מהני דמה שנהנה נהנה, א"כ אף דבהך הנאה דתקיעת מצוה שייך ביה לא מהני, מ"מ הוא בכלל הנאה כיון דאינו איסור בפ"ע משום תקיעה דוקא, באופן דאם היינו אומרים דשייך ביה עביד לא מהני, היה נסתר ראיית השאג"א הנ"ל, די"ל דרבא לשיטתי' לא יצא משום אי עביד לא מהני, אח"כ ראיתי שכ"כ הגאון בעצמו בספרו טורי אבן לר"ה די"ל דלא יצא משום אי עביד לא מהני, והוסיף די"ל דאביי מודה ביה דדוקא היכא דרחמנא אסרי' בפירוש, כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר אמימרא דרחמנא מש"ה אי עביד מהני, אבל הכא דלא אסרה התורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהיה יוצא לא עשה איסור כלל ולא עבר אמימרא דרחמנא. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני עיי"ש. אולם לדידי גם לרבא מספקא בכה"ג אם שייך לא מהני וכנ"ל.

וראיתי בתוס' ע"ז (דף מב ע"א) ד"ה בדמיהן שכתב הטעם דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן, משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת, ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"ש. ולכאורה מה בכך דאסור לקדש, מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת. והיה מזה ראיה לכאורה לסברת טורי אבן הנ"ל דבכה"ג לכ"ע אם עביד לא מהני דעי"כ לא עשה איסור כלל, דאם אינה מקודשת ממילא לא נהנה.

וראיתי שהמגיה להמ"ל (פ"ה מהל' אישות) שהקשה לטעמא דהתוס' הנ"ל אמאי אמרינן בגיטין (פ"ב) דכתב גט על איסורי הנאה כשר נימא ג"כ דאינה מגורשת שכן נהנה ע"ש. ולענ"ד לק"מ למ"ש תוס' תמורה (שם) ד"ה מיתבי דבגט ל"ש כלל סברא דאי עביד לא מהני דבכל ענין מתיר דאתקש למיתה ע"ש, א"כ י"ל ה"נ כן. ומה שהקשה התוס' בתמורה בד"ה והשתא דשנינן וכו' דלימא א"ב נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה וכו', ע"כ לאו דוקא גרושין אלא לדוגמא בעלמא נקטו ובאמת נ"מ בכה"ג בנשבע שלא למכור.

ולפ"ז היה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בהגהת ש"ע א"ע (סי' לב) בכתב שטר קדושין על א"ה אם מקודשת, דלהפוסקים דס"ל דמקודשת ע"כ דלא ס"ל כסברת תוס' הנ"ל בטעמא דהמקדש בא"ה דלכאורה לטעמא דתוס' אין חילוק בין מקדש בא"ה בתורת כסף או בשטר כתוב על א"ה, א"ו דס"ל לאינך הטעמים שהאריך המ"ל שם, וא"כ סברת הטורי אבן הנ"ל במחלוקת הפוסקים שנוייה.

ונלע"ד ראיה מהא דחולין (דף ח ע"א) בשוחט בסכין של ע"ז במסוכנת אסור דהוי מתקן, וכתב הרא"ש שם דבדיעבד מותר דלא מקרי נגמר באיסור שכבר גדלה הבהמה, ולא חסרה אלא שחיטה, ע"ש, ואם נימא כסברת ט"א הנ"ל קשה, דמ"מ נימא דמעשה שחיטתו לא מהני ולא נתכשר לאכילה, וממילא לא נהנה בשחיטתו, דהא ההנאה לא הוי הנטילת נשמה, דזה היה גם בלאו השחיטה שהיתה מתה מאיליה אלא הנאתו הוא הכשרה לאכילה ונימא דלא מהני ולא עבר כלל על איסור הנאה.

באופן דהיה מוכרח סברתי הנ"ל דאפי לרבא כה"ג מהני דהא מסתמא הפוס' הנ"ל דסברי דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת, וגם הרא"ש במסוכנת ס"ל ג"כ דהלכתא כרבא ביע"ל קג"ם, או דהוי ספק, אם הלכה כרבא וכנ"ל, אע"כ דבכה"ג גם לרבא מהני, דדוקא היכא שהתורה מזהיר שלא לעשות תמורה, או שלא לתרום מן הרע על היפה שייך לומר דכונת התורה היה שאינו ברשותו להתפיס בתמורה, או בתרומה כה"ג, אבל לענין איסור הנאה כשהזכירה התורה שלא ליהנות בו ל"ש לומר שהקפידה התורה שאין בו כח ליהנות, דמי ימחה בידו שלא ליהנות ולאכלו אלא דעביד איסורא אבל לא ניטל הכח ממנו, מש"ה אף דבהנאה שמקדש בו אשה או שתוקע בו היה שייך לומר דאין בו כח לקדשה בזה או לצאת בזה ידי תקיעה, מ"מ הא בכלל עיקר האזהרה אינו נכלל זה שהתורה נוטל זכות כחו ממנו, וע"כ הטעם דבשופר של עולה לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה.

והנה לכאורה נ"ל דתוס' בתמורה בקושייתם דלימא א"ב בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש, נסתר סברת הטורי אבן וגם סברתי הנ"ל, דלס' הט"א הנ"ל לא היו מקשים מידי, דממנ"פ אם כוונת שבועתו היה שלא לשוייה אותה למגורשת, א"כ בכה"ג גם לאביי לא מהני אי עביד, דהא אם אינה נעשית גרושה לא עביד שום איסור. ואם כוונת שבועתו היה שלא לעשות מעשה גרושים ליתן גט בידה, א"כ גם לרבא מהני דאיך שייך כ"מ שא"ר לא תעביד וכו' דהיינו דהתורה אמרה שלא לעבור שבועה, הא השבועה כבר עבר בנתינתו לידה, דבזה ל"ש לומר דלא אהני, ובגוף הגרושים לא הקפידה התורה שלא לעברה דזה אינו העברת השבועה, גם סברתי הנ"ל נסתר דא"כ גם לרבא בכל ענין אי עביד מהני דאף בנשבע שלא לשוייה למגורשת, הא מ"מ כשהזהירה התורה לא יחל דברו אין הקפידא שאין לו כח לחלל שבועה דהא בנשבע שלא ילך והלך, הרי היחל דברו. ואם כן ממילא אף דבנדון זה בנשבע שלא לגרש שייך אי עביד לא מהני, הא מ"מ בגוף האזהרה לא הקפידה התורה כן, אע"כ דס"ל לתוספות דגם זה תליא במחלוקת אביי ורבא, וקושייתם באמת בנשבע שלא לשוייה מגורשת.

באופן דלדברי תוס' בע"ז (דף סב) מוכח כסברת הט"א הנ"ל, דהא לדבריהם תיקשי לאביי ממתני' דהמקדש בא"ה אינה מקודשת, אע"כ דבכה"ג גם אביי מודה, ולהפוסקים דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת וכן להרא"ש במסוכנת, ע"כ דס"ל כסברתי דגם לרבא בכה"ג מהני, ומדברי תוס' תמורה בקושייתם בנשבע שלא לגרש מוכח דס"ל דגם בכה"ג תליא בפלוגתא דאביי ורבא, כנלע"ד בעזה"י.

שם משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה. כתבו בתוס' כאן (ד"ה הא קניה) למ"ד יאוש כדי קנה אם גזל בהמה והקדישה לא הוי מצוה הבאה בעבירה דבעידן המצוה דהיינו ההקדש כלתה העבירה, וכן כתבו בגיטין ובב"ק. קשה לי, ממה דדימה בירושלמי הקורע בשבת דיצא ידי קריעה (הביאו הב"י יו"ד סי' ש"מ) להמוציא מצה מרה"י לרה"ר דיצא ידי מצה משום דאין גופא עבירה, והשתא מה זה דמיון הא במצה בעידן המצוה היינו אכילתה כבר כלתה העבירה דהוצאה, משא"כ בקורע בשבת על מתו בעידן המצוה היינו הקריעה ישנה להעבירה. ואולי י"ל דראיית הירושלמי מהמוציא מצה בפיו מרה"י ובלעו ברה"ר בדרך הליכתו דבעידן קיום המצוה דהיינו שעת בליעתו נגמר העבירה, דבליעתו זה הנחתו (עי' בשבת דף קב ע"א תוס' ד"ה והוציאו). [וע"ע בחי' שבת ק"ה].

שם משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, (מש"ה לולב הגזול פסול ביו"ט שני). הקשו בתוס' לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וקושייתם אינה כ"כ חזקה די"ל דצריכין לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה לשמואל דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה עכ"פ ביו"ט שני דרבנן, והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר, דאמאי אשירה דנכרי קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים ביו"ט ב' הא הוי מצוה הבאה בעבירה, וגם זה יש ליישב בקל. מיהו הא קשיא טובא לפי סברתם בקושייתם הי"ל להקשות דלמה לי קרא מן הבקר להוציא הנעבד תיפוק ליה דפסול משום מצוה הבאה בעבירה.

תוד"ה משום י"ל דלא דמי לגזל, בתוי"ט כ' ומדברי הרע"ב למדתי שנויא אחרינא כו', ולענ"ד עדיין צריכים אנו לתירוץ התוס' דהא ביו"ט ב' כשר אשירה דעו"ג אף קודם ביטול לדעת רוב הפוסקים דכיון דאפשר בביטול ל"א כתותי מכתת שיעוריה ובזה יקשה דמ"מ לפסול משום מה"ב אלא ע"כ כתירוצם דתוספות. ומה"ט קשה לי באמת על תוס' דנקטו קושייתם דלמ"ל טעם דכתותי תיפוק ליה משום מה"ב, דזה ליכא קושי' כ"כ די"ל דצריך לטעם דכתותי לשמואל דלא ס"ל מה"ב עכ"פ ביו"ט ב', והו"ל למנקט קושייתם בחזקה יותר לדינא דאמאי אשירה דעו"ג קודם ביטול כשר לרוב הפוסקים בי"ט ב' הא הוי מה"ב. וזה יש ליישב בקל. אבל תמוה לי יותר למה דהיה ס"ל בקושייתם דאשירה מקרי מה"ב היה להם לאלם קושייתם דלמ"ל קרא לאסור נעבד לגבוה תיפוק ליה משום מה"ב וצ"ע.

גם לפי מ"ש תוס' דהא דאמרי' באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה הך טעמא לא אצטריך רק ליו"ט ב' דבי"ט א' בלא"ה פסול דלא מקרי לכם כיון דאין בו דין ממון והעתיק דבריהם התוי"ט בדיבור הסמוך. והיינו ע"כ ליו"ט ב' בגבולין לשיטתייהו דתוס' דס"ל דפסולה דבעי' לכם שייך ג"כ מה"ת בי"ט ב' במקדש וכיון דטעמא דכתותי ממילא מיירי רק בי"ט ב' בגבולין דהוא דרבנן בזה יקשה תיפוק ליה משום מה"ב. דל"ש לתרץ דנקט יותר פסולי דאורייתא דכתותי שיעוריה דהא בלא"ה מיירי רק בדרבנן.

שם והאי לאו דידיה הוא, וצ"ע אמאי לא נימא דניחא לי' [לאינש] למעביד מצוה בממונו ויהי' יוצא בה משום מצוה [ובאמת] לענין קנין אינו קונה אותו.

תוס' ד"ה משום דה"ל מצוה הב"ע, כדמוכח באמת בהגוזל, עי' במהר"ם לובלין, ועי"ל דה"פ דקשיא להתוס' דלמא לעולם [בעי'] לכם למעוטי גזולה דמשום מהב"ע לא הוי דאורייתא רק לענין קרבן ובשאר מצות הוי רק דרבנן ומש"ה [אם] לא היה כתוב למעט גזולה עכ"פ ביום א' לא הוי עבדי תקנתא משום [מצוה] הב"ע רק כיון דעכ"פ ביום ראשון הוי דאורייתא ע"כ די' בשאר יומי זכר למקדש משום מהב"ע, וע"ז הוכיחו דמהב"ע הוי דאורייתא מהגוזל וכו' ולא [צריך] לכם למעט גזולה.

בא"ד וא"ת וכו' של אשרה וכו'. וק' אמאי לא הקשו בפשוט למה צריך קרא להוציא נעבד ומוקצה ת"ל משום מהב"ע, ובאמת צ"ע על קושיתם היכי הוי זה מהב"ע לפי' ר"י דכמו בקנה קודם הקדש לא הוי תו מהב"ע ומה איכפת לן שכבר עשה בה עבירה פ"א כיון דבשעת המצוה כבר חלף והלך עשיית העבירה, וצ"ל דקו' הוא לפי' ר"ת דאף דכבר קנה שייך מהב"ע.

בא"ד ומיהו תימה בפ' כ"ש וכו', שמעתי מפי בני הרב הגדול מו"ה שלמה נ"י דבר נחמד לתרץ קושי' תוס' דלמ"ל קרא דאינו יוצא בטבל תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה עיי"ש, והיינו עפ"י דברי הלח"מ [פ"ו מחו"מ ה"ב וזה לשונו וא"ת מה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימא דבסיב כרכן ובמרור לא כרכן א"כ ליפלוג במרור גופיה היכא דכרכן דהוא אסור. וי"ל דמרור אע"ג דכרכן מותר דכיון דביה איתעביד מצוה אע"ג דלא יצא ידי חובה מ"מ לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק. עכ"ל]. א"כ י"ל דאיצטריך קרא להיכא דכרך הכזית טבל במרור ואכלו, דלגבי איסור טבל דאין שייכות למרור בזה הוי חציצה ולא עבר עליו (לפי"מ דצידד המ"ל פי"ד מהמ"א דגם לענין איסור אמרי' כרך בסיב דלא עבר) ומ"מ ידי מצוה יצא כיון דמעין המצוה הוא אינו חוצץ ודפח"ח.

ואולם לפי זה יקשה מההיא דאמרי' קדושין ל"ח ע"א דאקריב עומר והדר אכיל, והא יכלו לקיים מצות מצה לאכול חדש ע"י כריכת מרור, וצ"ל דמ"מ אסור מדרבנן ע"י כריכת סיב. והא דאיתא בירושלמי והובא בתוס' שם להקשות דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש אף דאפשר לקיים שניהם לאכול ע"י כריכת מרור, י"ל דבאמת קושי' הירושלמי דעכ"פ הו"ל לאכול ע"י כריכת מרור דאף דאסור מדרבנן והעמידו דבריהם במקום מצוה, היינו דעשו כשל תורה וכמו דאמרינן בשופר דאין עולין באילן די"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, היינו דעשו שבות דעליית אילן כמו מלאכה, אבל הכא לו יהא דאיסור ע"י כריכת [סיב] הוא כמו איסור דאו' מ"מ הי' הדין דעשה דוחה ל"ת. תוס' בד"ה הא קני' וכו', מאי פריך התם אביי לרבא וכו' וק' הא אביי לית ליה שינוי השם אפי' בהדי יאוש לפי [הס"ד] דהתם, דהא איהו גופא הדר פריך לר"י מעורות של גנב וכו' דע"ז משני הגמ' דהוי יאוש וש"ה ומעיקרא עדיין לא אסיק אדעתיה, וכ"ת דהוי יאוש וש"ה לענין הקדש כמ"ש תוס' [הכא] ז"א דש"ה לא הוי אלא בקדשים שאינו חייב באחריות, וא"כ מוקי אביי הקרא סתמא אפי' שחייב באחריות ולא [הוי] ש"ה וזה ל"ק היכי פריך התם מעיקרא לרבה מקרבנו דיאוש אינו קונה ואח"כ פריך (היכה) [הכי] על ר"י, י"ל דהוא סבר דיאוש מדרבנן קני א"כ ניחא לרבה פריך דמוכח דעכ"פ לא הוי דאורייתא מקרא דקרבנו ואיהו היה מסופק אי הוי דאורייתא, ולר"י פריך דעכ"פ ממתני' דעורות מוכח דעכ"פ מדרבנן קני.

בא"ד וי"ל דאם איתא וכו'. מ"ש ידידי נ"י בתוס' סוכה דאף דהוי לכם מ"מ מפסיל משום מצוה הבב"ע דמי איכא מידי, לא הבנתי דאלו אמרינן דבקנין דאוריית' הוי מה"ב ובקנין דרבנן לא, שייך מי איכא מידי, אבל אנו אומרים דבין דאורייתא ובין דרבנן כיון דקנה לא הוי מה"ב. ואדרבא לענ"ד פשוט דאף אם לענין לכם לא מהני קנין דרבנן מ"מ לענין מה"ב מהני, דהא כל עיקר הסברא דבקנה מקודם לא הוי מה"ב אף דע"י עבירה באה לו היינו דמה"ב לא הוי אלא אם עדיין עבירה בידו, דבגזל בכל רגע ורגע הוא גזלן עליו. אבל בקנה מקודם דעכשיו בהיתר בידו ואין עבירה בידו לא הוי מה"ב, וא"כ גם בקנין דרבנן דפשיט' כיון דהב"ד מורי' לו להחזיק הגזילה לכתחילה הוי היתר גמור ואין שם עבירה עליו.

בא"ד וכן מוכח לקמן בשמעתין וכו' משמע דאי קנו לי' וכו', בב"ק ס"ז ע"א כתבו ודוחק לומר דסבר כר' יצחק בר נחמני דלא חייש התם למצוה הבאה בעבירה. והוא תמוה דאיך אפשר לומר כן דפריך משום דסבר, דמנ"ל למפרך דלמא סבר רב הונא דאמרינן מצוה הבאה בעבירה. ונראה דבלא"ה יש להבין אמאי לא הקשו ממימרא דרב הונא גופי' דמה מהני דלגזזו אינהו דהוי שינוי רשות בידו הא כיון דיאוש לא קנה כדמשמע מהלשון דלהוי שינוי רשות בידייכו וא"כ בא ליד הלוקח באיסור והוי מצוה הבאה בעבירה, וצ"ל דס"ל כמ"ש המג"א סי' תרמ"ט דכיון דאיהו לא גזל ממש לא הוי מצוה הבאה בעבירה. וא"כ י"ל דס"ל לתוס' דבזה יש מקום לכאן ולכאן אם הוי מצוה הבאה בעבירה או לא, משום הכי לא הקשו על רב הונא דדלמא כיון דהוא לא גזל ממש לא הוי מצוה הבאה בעבירה והקשו רק על פירכת הש"ס וליקניוה בשינוי השם, ועל זה כתבו ודוחק לומר דסבר היינו דגם י"ל בהיפוך דכל דבאיסורא אתא הוי מצוה הבאה בעבירה אף שלא גזל ממש ומוכח דסבר רב הונא כר"י דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה ושפיר פריך וליקניוה בשינוי השם, ולענ"ד הוא פירוש יקר מאד (ועמש"כ לק' בע"ב).

תוד"ה מתוך. (עי' חי' שבת קל"ג ע"ב ד"ה והנה יש לדון).

דף ל:

בשו"ע סי' תרמ"ט ס"א ויש מי שאומר דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון. ובמג"א סק"ג כ' צ"ל דמיירי לפני יאוש כו' אלא מיירי לפני יאוש ואפ"ה לאחרים לא הוי מהבב"ע וכ"מ ברש"י דף ל' שכתב אפי' יאוש קני הוי מה"ב ואפ"ה לאחרים לא הוי מה"ב. תמוה לי דהתם כיון דיאוש קני באתו לידו בהיתר מש"ה לא הוי מה"ב, אף דרש"י ס"ל בעשה קנין קודם המצוה הוי ג"כ מה"ב היינו להגזלן עצמו אבל לאחרים י"ל דהוי חילוק כיון דבהיתר בא לא הוי מה"ב, חשבתי לומר בכונת המג"א דסבירא ליה דמ"ש רש"י וא"נ יאוש קני ה"ל מה"ב אין פירושו די"ל דר"ה סבירא ליה דיאוש קני ומכל מקום הוצרך שהעובד גלולים יקצצו משום מה"ב, דא"כ אמאי נקט ושינוי רשות בידכם הא הקנין נגמר ביד העובד גלולים מדין יאוש, א"ו דר"ה סבר דיאוש ל"ק, אלא דרש"י הסביר דא"נ דהי' הדין דיאוש קונה מ"מ הי' מהצורך דלגזזו עובד גלולים משום מה"ב, ולפ"ז יקשה דהא ר"ה ע"כ דלא סבר מה"ב דהא אף בגזזו עובד גלולים כיון דסבר יאוש ל"ק ואוונכרי קנו מדין יאוש וש"ר א"כ בא לידם באיסור והוי מצוה הב"ב, אע"כ דלאחר אף שבא לידו לא הוי מצוה הב"ב ואם כן ה"ה קודם יאוש.

אמנם נראה דא"א לפרש כן דהא קשה לרש"י דמאי פרכינן דלקני בשינוי מעשה הא מכל מקום הוי מה"ב. ובמהרש"א תירץ כיון דכבר נקנה ביאוש כי עשה אח"כ קנין דשינוי מעש' לא הוי מה"ב, א"כ מוכח דס"ל לר"ה דיאוש קני וע"כ מה דנקט וש"ר בידייכו באמת לאו דוקא. ואף דרש"י כתב דרך א' דסבר ר"ה דיאוש לא קני היינו דלצד זה ס' ר"ה דל"א מה"ב ולאידך צד דסבר ר"ה יאוש קנה סבר ר"ה מה"ב, ואם כן מוכח בהיפך דדעת רש"י דגם לאחרים הוי מה"ב, דאל"כ ישאר קושית מהרש"א במקומו דמה פרכינן ולקנינהו בשינוי מעשה דלמא סבר ר"ה דיאוש לא קני והוי מה"ב, אלא ע"כ דגם באחר היכא דבאיסור בא לידו הוי מה"ב, וא"כ פרכת הש"ס דבממנ"פ אם ס' ר"ה דיאוש ל"ק א"כ ליד האוונכרי בא באיסור מוכח דלא סבירא לי' מה"ב, ואי סבר יאוש קני כשעושה אחר כך קנין דשינוי מעשה לא הוי מה"ב כתירוצא דמהרש"א.

ולכאורה עדיין קשה דמאי פרכינן ס"ס כי גזזי אוונכרי להוי יאוש בהדייהו וש"ר בידן, דלמא ס' ר"ה יאוש לא קני וגם ס"ל מה"ב מש"ה דלגזזי עובדי גלולים ויהיה השינוי רשות ביד אוונכרי ויהיה בהיתר בא ליד הלוקחין ולא הוי מה"ב, אבל אם יגזזו האוונכרי ויהי' שינוי רשות ביד הלוקחים כיון דבאיסורא בא לידם הוי מה"ב. וצריך לומר להס"ד דגם האוונכרי גופי' יהיה יוצאים בזה אלא דפרכינן דמ"מ באותן שימכרו יגזזו אינהו ומוכח דלא ס"ל מה"ב ממה דהאוונכרי ג"כ יוצאים בזה.

ולכאורה נראה דהתוס' דנסתפקו בזה אם לאחר מקרי מה"ב, ממ"ש בגיטין דף נ"ה ב' ד"ה ומאי אם היה קנוי לו מקודם וכו' ופריך ולקנינהו בשינוי השם וכו' ודוחק לומר דסבר כרי"ץ וכו', ולכאורה תמוה אמאי נקט הוכחה מהמקשן ולא מדר"ה עצמו דמה מהני דגזזו עובדי גלולים מ"מ הוי מה"ב. גם מ"ש דדוחק לומר דסבר כרי"ץ איך שייך דפריך משום דס' כרי"ץ דמנ"ל למפרך דלמא לא סבירא לר"ה כרי"צ. ולזה הי' נראה דלא רצו להוכיח מדר"ה דיש לומר דלאחר ליכא משום מצוה ה"ב, ולזה נקטו הוכחה מפרכת הש"ס לקנינהו בשינוי השם, וע"ז כתבו דדוחק לומר היינו דיש לומר דלאחר הוי גם כן מה"ב ומוכח מדר"ה דסבר כרי"צ דהא משמע דסבר דיאוש לא קני מדנקט וש"ר בידייכו וכנ"ל, מש"ה פרכינן שפיר ולקניי' בשינוי השם. אמנם נ"ל דליתא דא"כ איך הקשו בפשיטות דל"ל קרא בלולב הגזול תיפוק לי' דהוי מה"ב הא יש לומר דגזלן נתן לאחר דליכא משום מה"ב, א"ו דפשיטא להם דלאחר הוי מצוה ה"ב.

ולזה נראה דכונתם בגיטין דנסתפקו באחר אחר יאוש אף אם יאוש לא קני מ"מ כיון דע"י יאוש נפיק קצת מרשות בעלים כמ"ש תוס' בב"ק דף קי"א ב' ד"ה גזל, אבל בבא קודם יאוש דלא נפיק עדיין מרשות בעלים הוא גזלן ממש ויש בו משום מה"ב, ואף דעדיין יש לומר דצריך קרא דהגזלן לאחר יאוש מסר לאחר בדרך שאלה דמה"ב ליכא ומ"מ פסול דלכם ממעט גזולה, בזה י"ל דקושי' תוס' עכ"פ למ"ד יאוש קני ל"ל קרא, גם י"ל דאחר יאוש ג"כ אם לא קני הוי לאחר מה"ב כיון דבא לידו באיסור, אלא דנסתפקו במה דנחלקו הפוסקים ביאוש ושינוי רשות אם במה דמשנה רשות קונה הגנב וקונה ומקנה לאחרים ולא הוי מה"ב כיון דהראשון קנהו, או דרק השני קנאו והוי מה"ב ודו"ק.

והנה מ"ש בכונת מהרש"א דפרכת הש"ס בדרך ממנ"פ, עדיין יש להקשות דלמא ר"ה ס"ל יאוש ל"ק וגם ס"ל דין מה"ב. אלא דאצל עובד גלולים הוי יאוש, ושינוי רשות אצל אוונכרי, וכשיאגדנו אח"כ הוי קנין אחר קנין דיאוש וש"ר מש"ה לא הוי מה"ב ויש ליישב.

במג"א סי' תרל"ז סק"ג בשם יראים דאפי' למ"ד גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם, ולכאו' זה ג"כ כונת הרמב"ן במלחמות שכתב על הקושיא דמאי פרכינן ולקנינהו בשינוי מעשה הא מ"מ הוי מה"ב וז"ל יש להשיב דאדעתא דעכו"ם גזלי ולא ישראל דלא שכיחי ומשום לכם אתמר דצריך למקניי' ביאוש וש"ר אבל מה"ב ליכא עכ"ל.

תוס' ד"ה וקרקע אינה נגזלת וכו' אי קודם יאוש אפילו היתה נגזלת לא קני. לא זכיתי [להבין] דהא פשיטא בגזל מטלטלין לפני יאוש נהי דלא קנה שיהיו שלו ומחוייב להחזיר בעין מ"מ קם ברשותו שחייב באחריותו, ולענין זה עצמו קרקע אינה נגזלת דבשטפה נהר אין צריך לשלם ויכול לומר הרי שלך לפניך והוא פשוט למאד. גם קשה לי כל האריכות בתוס' להוכיח דקרקע אינה נגזלת אפילו ביאוש, הא הכא באוונכרי דהוי יאוש ואפ"ה אמרינן עלה קרקע אינה נגזלת, וצע"ג.

תוד"ה כי גזזו, ואת הא יאוש שלא מדעת הוא, וק' לפי ס"ד דתוס' דהוא צריך דוקא לידע מי הוא הלוקח א"כ אף אם יגזזו הנכרים נמי הוי יאוש של"מ ואמאי לא הקשו תיכף בפשוט על ר"ה דמה הועיל דהוי יאוש בידייהו וכו'.

תוד"ה שינוי התם משום תקנת השבים, לכאורה צריכין להבין אמאי אם יש לו בחפץ קנין מדרבנן וקידש (לו) [בו] אשה לא הוי קידושין דאורייתא שמא כיון דחכמים תקנו שיהיה שלו הוי שלו לגמרי כמו הכא, י"ל דהכי אמרינן דבכל מקום דהוי קנין מדרבנן הוי כמי שהפקירו הב"ד והפקר ב"ד הפקר א"כ בקידושי אשה דהיא זכה רק מהפקר אבל הוא לא נתן לה כלל. (וע"ע שו"ת ח"א סי' רכ"ב אות כ"א).

בא"ד ומה שנקצץ וכו', לכאורה מה סברא לחלק בין בהמה והזקינה, י"ל דהכי אמרינן דהקנין השינוי צריך להיות דוקא ברשות הגזלן דמתחלה צריך לעשות בו קנין שע"י נקרא גזלן ואח"כ שייך קונה בשינוי וכה"ג, והתם גבי גזל בהמה והזקינה דהזקינה ברשותו [קנאו] אבל הכא דשינוי נעשה קודם שגזלו דבשעת דהוי על האילן לא הוי גזלן דקרקע אינה נגזלת רק אח"כ כשנקצץ דהוי רשותו נקרא גזלן ואז כבר כלה השינוי.

תוד"ה וליקניוה וא"ת ועוצבא דהתם כיון דלית בה קיצוע ואין בה אלא מחשבה א"כ שינוי השם דידיה חוזר לברייתו, נראה בהקדמת קושייתם דהיה ס"ל במה דפרכינן בב"ק והלא עוצבא שנו כאן ועוצבא אינה צריכה קיצוע היינו דמכח זה מיירי מסתמא אף בלא קיצען. לפי"ז לפי מה דס"ל לתוס' בב"ק בהא דפרכינן ועוצבא א"צ קיצוע דהקשו דדלמא מ"מ מיירי בקצען ותירצו כיון דא"צ קיצוע לא הוי קיצוע ענין שינוי מעשה, א"כ אזדא ראייתם, די"ל דמיירי באמת בקיצען ועי"ז הוי שינוי השם דאינו חוזר לברייתו דאחרי קיצוע אין דרכו לבטלו ממשכב ולמחשביה למשכא.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה