חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
יומא
דף ב.
רש"י ד"ה כלי גללים. צפיעי בקר. וכ"כ רש"י שבת נח ע"א ד"ה כלי, אבל בשבת דף טז ע"ב כתב רש"י גללים שייש.
תוס' ד"ה להוציא וכו' דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית. עי' זבחים דף יז ע"ב תוס' ד"ה שריפה.
דף ג:
א"ל אלא מר מהיכא יליף. עיין ערכין דף ה' ע"א תוס' ד"ה והא מר.
שם והא אנן שבעה תנן, מ"ש ידידי רומעכ"ת לתמוה דא"ל ר"י לרשב"ל לדידך דילפת מסיני מה התם ששה ואנן שבעה תנן, א"כ מוכח דגם ר"י סבר דבסיני הי' פרישה ששה וזה הי' אחר עשרת הדברות וא"כ בששי נתנה תורה, ואילו בשבת אר"י זו דברי ר"י ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים ששה עונות, א"כ ס"ל בז' ניתנה תורה, עכ"ק. במחכ"ת ליתא כן התם ביומא, אלא דר"י אמר לרשב"ל דמר מהיכי יליף, והשיב לו ריש לקיש מסיני, ואח"כ אמרינן דהא אנן ז' תנן, ולא נזכר דר"י פריך ליה כן, ויש לומר דסתמא דגמ' פריך על ריב"ל והאנן ז' תנן, ואולי כוונת מעכ"ת במה דאיתא שם אח"כ א"ל ר"י בשלמא לדידי וכו' אלא לדידך דילפת מסיני הזאה בסיני מי הוי, אבל באמת לא ידעתי מנ"ל זה ממה דפריך ר"י לר"ל דר"י לעצמו יסבור דבסיני הי' פרישה, דהא י"ל דפריך רק לר"ל לדבריו, ואדרבא הא משמע דר"י לא ס"ל כן מדאמרינן שם תניא כוותיה דר"ל, אלא דקושית מעכ"ת נ"י חלה על דברי תוס' שם בתירוצם דדייקי כיון דרבי אליעזר אמר כר"ע מסתמא ר"י ס"ל כן, הא עדיפא הו"ל לאכוחי מההיא דשבת דר"י ס"ל דבז' ניתנה תורה, ובאמת גם משם אין ראי' די"ל דזו וס"ל קאמר כדמצינו בכמה דוכתי בש"ס, וחד מינייהו יבמות ס"ז א', וביותר דקאמר כן, דנפ"מ לדינא, כיון דמוכח דחכמים ס"ל דבהשכמה עביד פרישה, וגם ס"ל דבצפרא עביד טבילה, י"ל דקאמר ר"י כך דבזה היסוד ס"ל כרבנן, וממילא לנפשיה דסבר בה' עביד פרישה בעינן ד' עונות כמו דלרבנן דס"ל בד' עביד פרישה בעינן ששה עונות, ה"נ לדידי' דבה' הי' פרישה בעינן ד' עונות.
דף ד:
רש"י ד"ה קול לו כו' ללמדך שאליו. עיין תשובת הר"ם אלשקאר סימן ל"ג.
דף ה.
וסמך ונרצה, [וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, אלא לומר שאם לא סמך] כאלו לא כיפר וכיפר. פירוש לא כיפר אעשה דסמיכה, דכל כמה דלא שחיט, בעמוד וסמוך קאי אימת קעבר אחר שחיטה ואעשה דלאחר שחיטה לא מכפר, וכיפר על כל עשין אחרים דקודם שחיטה, הכי מפרש לה רבא בפ' כל הזבחים (ו' ע"א) ואף דמקשה עליו שם, אימא כיפר גברא על העשה שבידו ולא כיפר קמי שמיא דלא עביד מצוה מן המובחר הא דחי לה התם. ורש"י ז"ל פי' כאן כפי הס"ד דקושיא שם ולא ידעתי למה. ואולי כיון דלר"ז ולר' ירמיה שם מבעי' להו אי עולה מכפר אף על עשה דאחר שחיטה, ולאותו צד צריך לפרש לא כיפר דלא עביד מן המובחר, מש"ה תפיס רש"י כן, ודוחק.
דף ו.
אלא שמא יבא על אשתו וכו', וה"ה דהומ"ל דשמא ימצא דם על עד שלו או על שלה אותיום דהיא ודאי נדה, מהרש"א. ואף אם ישמש ביום ההפרשה ותמצא נדה מ"מ יכול לטבול ביום השביעי שהוא עיה"כ ולהיות לו הערב שמש דקיי"ל בועל נדה אינו כנדה ויכול לטבול ביום כמו טמא מת ביום הז'. ואף דבלא"ה לא היה אפשר להיות עם אשתו בלשכה שיש לו עכ"פ קדושת הר הבית דבעל קרי אסור במחנה לויה מ"מ היה אפשר להפרישו למחילה א' בהר הבית דקי"ל מחילות לא נתקדשו. תוס'. ומ"מ קשה לי האיך קתני מלתא דפסיקא דמפרישי' מביאו הא משכחת דא"צ להפרישו באשתו יולדת ויושבת על דם טהור דליכא חשש כלל וצ"ע. (ואפשר משום לא פלוג היו מפרישים לכל כה"ג). (הג"ה וכ"כ רבינו בגליון הרמב"ם).
תוד"ה מביתו וכו' שאין ישיבה בעזרה. עיין לקמן דף ח ע"ב תוס' ד"ה דאי.
דף ו:
תוס' ד"ה שמטמא וכו' והר"ר משה מפונטייזא פי'. עיין בר"ש פ"א מ"ג דכלים.
תד"ה אמר ר' תחליפא משמיה דרבא כו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא הוי כקרבן צבור, מ"מ כיון דלאו כולם בשותפות מייתי מהדרינן אטהורים [והיינו רק דחויה דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן אטהורים]. תימא לי, דאכתי מה הועילו [ליישב הסתירה דהכא אית ליה לרבא טומאה הותרה ובזבחים לגבי פסח אית ליה טומאה דחויה] הא מ"מ ע"כ גם בפסח דחויה רק מדרבנן, דהא קרבן יחיד ממש נמי דחויה רק מדרבנן, וכמו שהעלו בתוס' לקמן בסמוך [ד"ה כיון דכולהו מקראי נפקי, ואי אפשר לומר מדאורייתא במקצתן הותרה ובמקצתן דחויה] וא"כ איך אמר רבה בזבחים (דף לב ע"ב) אדרבה איפכא מסתברא [מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל לא נימא כיון דהותר לצרעתו הותר לקריו להכניס בהונות, כיון דמצורע התיר' הוא להאי אשתרי ולהאי לא אשתרי אבל טמאי מתים ונעשו זבים טומאה דחויה היא, נימא הואיל והותר לטומאה הותר לזיבה, דמה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות] הא אם נתפוס דהיכא דהותרה לא אמרינן הואיל והותרו ממילא בטמאי מתים שנעשו זבים א"א לומר דיאכלו בפסח מכח כיון דאדחו אדחו, הא מדאורייתא הותרה ואסורים לאכול מדאורייתא מחמת זבים, ואיך שייך לומר כיון דמדרבנן דחויה נתיר אותו לאכול בפסח. (ועי' חי' פסחים ע"ט).
הקשה מעכ"ת נ"י על תוס' דמחלקו דבפסח לא הוי ק"צ גמור משו"ה טומאה דחויה, א"כ היאך יליף הלל הנשיא דפסח דוחה שבת מתמיד דילמא דוקא קרבן צבור גמור, נראה דלק"מ דהא במנחות דף נ' ילפינן מנחת חביתין והא דנקט הלל מתמיד, היינו כיון דהיסוד דחביתין ג"כ מתמיד אתי.
בא"ד וכן משמע לקמן בסמוך וכו', עי' בדבריהם, נראה בעליל דס"ל להחלט דפסח עם אילו של אהרן דלא מקרי כ"כ קרבן ציבור. וכן משמע בסנהדרין דף יב דדומה ממש להדדי מדפריך הש"ס שם דר"י אדר"י, ועיין בחידושי תבנית אות יוסף בסנהדרין (דף יב) [לפ"ז הדרא לכאורה קושייתם לדוכתי' דרבא סבר בפסח דחויי', והכא קאמר מ"מ הותרה טומאה הותרה אף דאיכא פרו ואילו, עי' ברש"י], והיה נ"ל דתוס' לא מפרשי כרש"י, והיינו דיש לפרש ע"פ דבריהם ריש מסכתא ד"ה וחכ"א וכו' אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה וכו'. ואם כן י"ל דלא חשו רק שכפרת ישראל היינו פר העם לא יהיה למצוה מן המובחר. אבל לפרו אין החשש כ"כ אף דכפרת ישראל תלויי' בו היינו דבעי' שמכופר מ"מ הרי כיפר אף שהיה בטומאה, ועיקר החשש שאותו קרבן שיהיה לכל ישראל יהיה על צד היותר טוב, וע"ז שפיר קאמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה. וק"ל.
דף ז.
מודינא היכא דאיכא שיריים. עיין מנחות טו ע"א תוס' ד"ה ר"י.
שם באילו של אהרן (עמש"כ לק' נ' ע"א).
תד"ה כיון דיחיד וכו'. אלא מדרבנן גזרו וכו'. יש לע' לפ"ז קושית תוס' לעיל ד"ה א"ר תחליפא במקומה עומדת, דל"ש תירוצם דפסח לא מקרי כ"כ קרבן ציבור. דהרי מכל מקום הוא רק דרבנן והאיך קאמר ר"י כיון דאדחי לטו"מ אדחי ג"כ לזיבות, הא מדאורייתא לא אדחי דהרי הותר. ועיין.
תד"ה דם שנטמא וכו' הנ"מ היכא דאטמו שיריים גופי' וכו'. יש לדקדק לפ"ז מאי צריך הש"ס לדחוקי לשנויי אברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד, ולא משני דבציבור היינו בנטמא בשר לענין היתר אכילה. ועיין.
תד"ה שנטמא, דאין סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד. קשה לי דא"כ בקיצור הו"ל למיפרך בפ' האשה רבה (דף צ) מיני' וביה, כיון דבשוגג הורצה, ע"כ דמדאורייתא מרצה וממילא גם במזיד הכי הוא, ואיך אמרו חז"ל דבמזיד לא הורצה איך מתנין לעקור דבר מן התורה.
דף ז:
אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין (הציץ) עודהו על מצחו ומרצה. אף דביוה"כ א"א להיות הציץ על מצחו ולרצוי וראוי לדחות טומאה כיון דקרבן ציבור הוא, פירשו בתוס' ד"ה מכלל דר"ש וי"ל דה"ק ר"ש כו' דכה"ג ביוה"כ דנטמא הקרבן בידו ויש אחרת טהורה להביא תחתיה יוכיח, דאי אינו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה רק דחויה היא (בצבור ולא הותרה). תמיהני הא ליכא מנחה בקרבנות יום הכפורים כי אם במוספים, ובאלו דהיו עולות ובזה היה הציץ על מצחו מרצה דהוי נעשו בבגדי זהב ובפנימיות, דהא חטאת ליכא מנחה, ולא משכחת טומאה בקרבן אלא לאחר שחיטה דבזה נראה דהוי דיעבד דאף למ"ד דחויה היא לא מהדרינן אטהורים ולא משכחת כן רק בטומאת גברא דלא שייך בהו ריצוי ציץ.
תוד"ה מכלל וא"ת והאמר לעיל גבי היה עומד וכו'. בשעה"מ ה' ביאת מקדש פ"ד ה"ח כ' וז"ל קשה לי דאדקשיא להו מברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אמאי לא ק' להו מברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע"ג דקרבן צבור גמור הוא וכו'. נ"ב. גם אנכי בעניי עמדתי בקושי' זו, ולענ"ד דבהך דמנחת העומר י"ל דברייתא ס' כמ"ד בפסחים דף ע"ו דציץ אינו מרצה על אוכלין וקיי"ל הכי, וא"כ אין כאן מעליותא דצירוף ריצוי ציץ, אבל בהך דמנחת פרים דלא מצינו בפסחים שם מאן דס"ל במפורש דאין ציץ מרצה על עולין וגם בצבור בודאי מרצה על עולין כמ"ש תוס' מנחות דף ט"ו. מש"ה הקשו שפיר וק"ל.
דף ח.
ולר' יהודה נשבר הציץ מנ"ל, מה דתמה חתני נ"י, לא ידעתי מקום קושי', והפשוט פרכת הש"ס כך הוא דע"כ ס"ל דנשבר הציץ ידעי' בלא"ה מדמוקי על מצחו למעט אינו על מצחו מנ"ל זה דנשבר הציץ בלא האי קרא דעל מצחו. וכן מצינו פעמים לאין מספר.
דף ח:
לבר מרביעי (עמש"כ לק' י"ד ע"ב).
תוס' ד"ה דאי וכו' ללשכת פרהדרין שהית' בנויה. עיין לקמן דף י' ע"א תוס' ד"ה חוץ.
בא"ד וכ"ש שאין ישנים בה. עי' סוכה דף מג ע"ב תוד"ה תשבו.
דף י.
בית סתמא לא איקרי. כעין זה חולין קלט ע"ב וש"נ.
שם סוכת החג וכו' (עי' חי' עירובין ע"ב).
תוס' ד"ה איני יודע וכו' וי"ל אדרבה משום דמינה סליק. עיין תשובת הראנ"ח ח"א סימן מ.
ד"ה חוץ כו' שבנויות בקדש. עיין לעיל ח ע"ב תוס' ד"ה דאי.
דף יא.
רש"י ד"ה אבולי דמחוזא והיו רובן ישראל. נ"ל לדייק דס"ל לרש"י דשותפות עכו"ם פטור [ממזוזה] ממ"ש והיו רובן ישראל, משמע דבמחצה על מחצה ומכ"ש רובן עכו"ם הי' פטור וע"כ משום דשותפות עכו"ם פטור ממזוזה.
ולכאורה קשה מה בכך דהוי רוב ישראל, והא מ"מ הוי שותפות נכרי מכח מיעוט נכרים שיש להם חלק בדירה זו לצאת ולבא דרך שערי העיר.
וצ"ל כיון דמסתמא נקרא על שם הרוב מחזי כאילו כל העיר דישראל וניתן סתם רשות לנכרי לדור בה ולצאת ולבוא. והוי כשוכרים או כשואלים מישראל ועדיין צ"ע. (ועיין עוד שו"ת ח"א סימן ס"ו).
דף יא:
גמ' במזוזה פשיטא. עי' ברכות כ ע"ב.
שם מ"ד ביתך. עי' חולין קלה ע"ב.
שם הני בעו חיי. קידושין לד ע"א. ק"ל דזהו מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים ל"ש כן, דהא באנו לפטור מצד בית דבית כזה אין בו חיוב מזוזה אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד ומ"ש בית שאולה דפטור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה ול"א ביה הני בעי חיי דמ"מ שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו וא"כ ה"נ דילמא בית שותפים פטור דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו וצע"ג. (ועי' חי' ברכות כ' ע"ב).
שם אלא ביתך ל"ל. עי' מנחות מד ע"א תד"ה טלית.
שם ר"מ מחייב וחכמים פוטרים. ע' מ"ר פ' כי תבוא.
דף יב.
במה מחנכין. עי' מנחות דף עח ע"א תוס' ד"ה אחת.
שם בצינורא. עיין סנהדרין דף יד ע"ב תוס' ד"ה צינורא.
דף יב:
כה"ג משום איבה. כעין זה לקמן דף עג ע"ב.
תוס' ד"ה אלא לאו. לפירוש ריב"א. ע"ל דף כה ע"א תד"ה נוטל מצנפת. ותו"י דף עא ע"ב ד"ה אר"ז. עירובין צה ע"ב תד"ה מקום. סוכה דף ה' ע"א תד"ה ואל יוכיח.
דף יג.
הלכה כר"י. עיין תשובת פנים מאירות ח"ב סי' נא.
שם הו"ל ב' בתים. עי' משנה למלך פ"ג הי"א מהל' עבדים.
רש"י ד"ה כל ימי. מדברי רש"י מבואר דס"ל דבע"מ שלא תשתי יין דרק מדאורייתא מותרת לינשא אבל מדרבנן לא דחיישינן שמא תשתה יין.
דף יג:
על ספיקתו בביטול הגט קודם שנתקיים התנאי אם אסור משום שבות, וכן במה דקיי"ל אין קונין בשבת, אם מכר לו חפץ בע"ש במשיכה או בכסף, ואמר תקנה לך למחר, דבשבת נגמר הקנין. וכן מכר לו בע"ש במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך. אם מותר לקיים התנאי במעשה בשבת, שעי"ז נתקיים הקנין למפרע בע"ש, די"ל דבשניהם מותר, דבראשון אינו עושה מעשה בשבת אלא דמעצמו נגמר דשרי, וכן בשני אף דעושה מעשה מ"מ הוי רק קיום התנאי. אבל המכר נגמר למפרע בשבת, או דבשניהם אסור, בא' משום גמר הקנין בשבת, ובשני משום דמעשה קיום התנאי גורם לגמור הקנין, או בא' מותר ובב' אסור, או בהיפוך, ע"כ תוכן דבריו.
לכאורה נ"ל להוכיח ממ"ש התה"ד בהא דאין פודין בשבת, ולא אמרינן יתן לכהן המעות מע"ש, דאיך יעשה עם הברכות (והובא במג"א סי' של"ט ס"ק ח') והרי הפדיון א"א לחול כ"א בשבת. ואעפ"כ לולי הברכות והסעודה היה מותר לפדות ע"י נתינת מעות לכהן בע"ש שיחול הפדיון בשבת. הרי מבואר דדין א' הנ"ל שרי. ואך מ"מ צריך ראיה גדולה לזה מהש"ס.
והנה ביומא דף י"ג מסקינן אלא דמגרש להו לתרוייהו, לחדא אמר הרי את מגורשת אם לא תמות חברתך. ולחדא אמר לה הרי את מגורשת ע"מ שאכנס לבה"כ. ולכאורה קשה דלמה לו למיעבד כולי האי לקדש ולגרש, לקדש האחרת בתנאי אם תמות חברתך. ולאשתו יגרש בתנאי ע"מ שאכנס, ואי מייתי עייל לבה"כ, ומשוי לי' לגיטא למפרע והאחרת נתקדשה ואי לא מייתה לא עייל לבה"כ ולא נתגרשה והאחרת לא נתקדשה. וראיתי שהקשה כן בתשו' שאגת אריה, ותירץ במה דמצינו פלוגתא דתנאי בעירובין דאיו ס"ל אליבא דר"י אין ברירה, ועיין רש"י גיטין דדבר שבידו לעשות כגון הרי אתה מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז, בזה בודאי הוי תנאי מעליא, ועיין בהר"ן גיטין הביא בשם הרמב"ן דבמקדש ע"מ שלא ימחה אבא מהני דבכה"ג דאינו מחוסר מעשה לא תליא בברירה, א"כ לא הוי מצי לקדש האחרת ע"מ שתמות חבירתך, דתנאי כזה שאינו בידו וגם מחוסר מעשה לא מהני לר"י דסבירא ליה דאין ברירה, רק בגוונא דהש"ס דמגרש לה ע"מ שלא תמות דלא מחוסר מעשה, וכן בזו שמגרשה ע"מ שאכנס דבידו, זה מהני, וחזר והקשה דכל הטורח למה, לקדשה לאחרת ויאמר הרי את מקודשת לי לאחר שתמות חברתך דבאותו רגע שמתה חלו הקדושים השניים, דבכה"ג לא תליא בברירה, כיון דאינו חל רק אחר הברירה כמבואר בב"ק בסוגיא דצנועים, ואף דבעינן כניסה, היינו רק חופה ולא ביאה, דהא מדקאמר אף אשה אחרת מתקינין משמע דבאותו שעה דמפרישין אותו מביתו מתקינין לו אשה אחרת, ממילא א"א כניסה בביאה, וגם רש"י בפ"ב דסוכה כתב דמתקינין לו בעיה"כ, ע"כ תורף דברי השאגת אריה.
ולזה הי' נראה ליישב קושייתו העצומה ולפשוט ספיקת אחי שי' דלא מצי לקדשה שיחולו הקידושין אחר שתמות חברתה. כיון דהקדושין נגמרים ביוה"כ הוי שבות אף דאין שבות במקדש. מ"מ היכא דאפשר בענין אחר עדיף כמ"ש הכ"מ.
ומעתה הי' הכרח דבדין הא' יש בו משום שבות ובדין הב' אין בו שבות, דאל"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דעתה בהיא מייתה וקדים ועייל בבה"כ עובר על השבות ע"י קיום התנאי, ממילא לקדשה להאחרת שיחול התנאי באם תמות חברתה ויהיה שבות דאין מקדשין, דמה לי שבות דגירושין או דקדושין, אע"כ דבדרך תנאי כיון דחלה למפרע אין בו שבות.
אמנם לענ"ד דברי השאגת אריה תמוהים בתירוצו על קושיא ראשונה, דהא עדיין קשה לקדש להאחרת בתנאי ע"מ שאכנס לבה"כ, ולאשתו הראשונה לגרשה ע"מ שאכנס לבה"כ, ואם מייתה היא עייל לבה"כ, ומגורשת למפרע, והאחרת מקודשת למפרע, ואי לא מייתה היא לא מגרשה והאחרת לא מקדשה, והוא לכאורה השגה גדולה.
ונלענ"ד בהקדם דברי התוס' עירובין (דף ל"ה ע"א ד"ה בעי סכינא וכו') ואינו נראה דהרי וכו', והרע"ב כתב דכיון דהוי ב' שבותים חמור וגזרו בה"ש, ולכאורה תמוה מסוגיא דעירובין (דף ל"ב) נתנו במגדול וכו' דנתכוון לשבות למטה מי', והרי התם ג"כ ב' שבותים, ההוצאה מכרמלית לרה"ר ואין עולין באילן, ומצאתי אח"כ דהקשה כן באבן העוזר, ותירץ דהתם אין ב' שבותים באים כאחד, דכשעוקרו מאילן עדיין לא עשה הנאה ברה"ר, וכשמניחו כבר עקרו מאילן ואינו משתמש באילן, משא"כ באבד המפתח דברגע אחת כשסותר המגדול עובר ב' שבותים, סתירת אהל וטלטול הסכין שלא לצורך תשמישו, ודפח"ח. ומעתה י"ל דגם במקדש שני שבותים חמירי וגזרו במקדש. ובזה מיושב דלא היו מצי לקדש ע"מ שאכנס, דא"כ במה דמקיים התנאי גורם הגירושין והקדושין בב"א ואסור אף במקדש, גם י"ל בפשוטו דמה דאפשר למעט בשבותים עדיף, דהשתא עובר רק שבות אחד, ואלו יעשה כנ"ל יעבור על ב' שבותים, קדושין וגירושין.
לפ"ז יהיה מוכח דקיום התנאי הוי שבות, אם כן הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה, דיקדש האחרת שיחולו הקדושין לאחר שתמות חברתה, ומה שכתבנו דכיון דחלים ביה"כ הוי שבות, זה אינו מספיק למה דהוכחנו עתה, דגם קיום התנאי הוי שבות, ועדיין עובר על שבות א' וא"כ בממנ"פ יקשה, אם קיום התנאי מקרי שבות יקדש האחרת לכשתמות חברתה, ואי לא הוי שבות יקשה דיקדש האחרת על מנת שאכנס לבה"כ.
ובזה נראה לענ"ד לשיטת הרמב"ם דחופה לא חזיא לביאה לא הוי חופה, א"כ א"א לכנסה בעיוה"כ דהא בשעה שחלה ליתא לחופה, כיון דביה"כ לא חזיא, והוי כאומר משוך פרה ותקנה לאחר ל' דלא קנה בעומדת באגם, כיון דאין ראוי לקנין משיכה, ואך קושיית השאגת אריה הראשונה, בדרך על מנת כיון דחל למפרע מהני.
באופן דזה מוכח לכאורה דקיום התנאי הוי שבות, מדלא מקדשה לאחרת ע"מ שאכנס אבל בדין הא' שיחול המקח בשבת אין הכרע.
אמנם כל עיקר דברי השאגת אריה בנוים על יסוד דכניסה היינו אפילו בלא ביאה, ודייק מל' אשה אחרת מתקינים היינו משעת הפרשה, ולענ"ד אין הכרע כ"כ, [והרמ"א בשו"ת כתב דהיא ביאה] דהרי קיימא לן תבעוה להנשא צריכה ז' נקיים, דשמא מחמת חימוד ראתה, ועיין ראב"ד בהשגותיו (פי"א מהל' א"ב), דאסור לעשות החופה קודם שתטהר, כיון דלא חזיא לביאה.
והנה בסוגיא דיומא (דף י"ח ע"ב) רב כי איקלע לדרשך כו' מאן הוי ליומא וכו' והאמר רבא תבעוה להנשא, והקשה הגאון ר' יהונתן בספרו כו"פ דלמא בימי רב עדיין לא נתפשט חומרא דר"ז, דעל טפה כחרדל צריכה לישב ז' נקיים, א"כ משכחת ביום ז' לנדתה דאף אם מחמת חימוד ראתה היום יכולה לטבול בערב, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ב) תירץ, דמ"מ תקנת רבי היתה תקנה קדומה דעל כל ראיה צריכה לישב ששה והוא עיי"ש, לפ"ז א"א לומר דמתקינים לו אשה אחרת משעה שמפרישים אותו מביתו, דהא מסקינן (דף ו' ע"א) דבועל נדה טבילתן ביום, א"כ לא מפרשינן ליה רק שבעת ימים ממש, ולא שעה אחת קודם שקיעת החמה, ואף שבעה ימים ממש א"צ, רק שעה קודם שקיעת החמה ועוד ששה ימים, ויכול לטבול עיה"כ ביום, ואם מפרישים לו אשה באותו שעה, והיא צריכה להמתין עכ"פ עוד ששה ימים מחשש דראתה מחמת חימוד וכלו הששה ימים בתחילת ליל יוה"כ, א"כ א"א להיות החופה קודם שתטהר, אע"כ דזה אינו דקדוק, דאפשר דמתקינין לו אשה אחרת מקודם, אם כן יש לומר דהי' באמת ביאה דוקא, וליתא כלל לקושיית השאגת אריה, דיכנס אחרת בתנאי, דיהיה הביאה למפרע ביאת זנות, ונסתר כל הבנין הנזכר לעיל.
אמנם נראה לקיים יסוד זה דלא בעי ביאה, דהרי חזינן דבירושלמי באמת ס"ל דלאחר שמתה כונס אחרת, והרי ביוה"כ א"א בביאה, א"ו דלא בעי ביאה רק כניסה ואף דגם כניסה א"א מחמת דלא חזיא לביאה, י"ל כיון דמצינו בסוגיא פרק אע"פ דמבעי' בחופה דלא חזיא לביאה י"ל דהירושלמי ס"ל דמקרי חופה, ובגמרא דילן כיון דמספקא בזה, מש"ה לא רצה לשנויי דאם תמות תכנס האחרת, כדי שלא לפשוט דחופה דלא חזיא לביאה הוי חופה א"כ יש להסביר אופן המחלוקת בין סוגיא דידן לסוגיא דהירושלמי, אבל לומר דפליגי אם בעי ביאה ממש מה"ת לן להמציא מחלוקת במה דלא מצינו, וכיון שכן הדרינן להוכחתינו הנ"ל, דכיון דלא בעי ביאה ממש, יכול לכנוס השניי' ע"מ שאכנס, אע"כ דגם זה הוי שבות, ויהיו ב' שבותים קדושין וגירושין כנ"ל.
ואי דא"כ יקשה דלכנוס, שיחול אחר שתמות האחרת צ"ל באמת כנ"ל, דא"א לחול החופה ביוה"כ כיון דלא חזיא לביאה, ומ"מ שפיר מוכח דגם בדין הראשון, באומר ותקנה לך בשבת דהוי שבות, היינו מהירושלמי הנ"ל כיון דס"ל דלא בעי חופה דחזיא לביאה, איך אמר בירושלמי דהתירו שבות במקדש, הא אפשר בלא שבות דיקדש שיחול לכשתמות, אלא על כרחך דלא מרויחים בזה, דהוי ג"כ קונה קנין בשבת, וא"כ תרווייהו נפשט, דבין בתנאי ובין באומר שיחול בשבת הוי שבות.
תוס' ד"ה אלא לחדא וכו' לפי שאינה תדירה בכאן לראות. לא זכיתי להבין דאיך תליא כניסתה לבית הכנסת כלל במיתת חברתה הלא ע"כ אינה יכולה ליכנס אלא בסוף היום כשבטוחה בעצמה שלא תמות דאל"כ יש לחוש שלאחר כניסתה לבית הכנסת תמות ועביד למפרע עבודה בב' בתים. וא"כ בין אי מיית חברתה אי לא כיון דהיא לא מתה וגיטא דחברתה גיטא, צריכה לילך לביהכ"נ שלא יהא גם גיטה גט ועביד למפרע בלא בית. ובמהרש"א כתב דאם תמות חברתה צריכה היא לילך לביהכ"נ שלא יהא גיטה גט והיה קם בלא בית, והוא פלא גם באם לא מייתא צריכה ליכנס כיון דהיא לא מתה ממילא חברתה מגורשת למפרע, וצע"ג.
ובעיקר קושית תוס' היה נ"ל דחשש רחוק הוא לחוש למיתה וגם שיתעצל ליכנס, ודוקא לחוש שלא ימות ויתעצל זהו חיישינן דחששא דלא מיית חששא טובה היא, ומיושב בזה קושית התוס' ד"ה ודילמא לא מייתא חברתה דאמאי לא נקט לה במסקנא שאומר לה על מנת שלא אכנס, די"ל דבזה היה החשש שמא לא מייתא ולא יכנס, ולזה משני דמתנה על מנת שאכנס דבזה לא חיישינן לב' חששות שתמות ושלא יכנס, כנלע"ד בעה"י.
לא זכיתי להבין הא אין אפשרות לה לילך לבהכ"נ דאזי דבטל גיטא והוי כלא גירשה כלל דהדרא החשש שמא תמות ועשה העבודות עד שעת מיתתה בב' בתים. ואם נאמר דס"ל לתוס' דלישנא דאמרינן ולא עיילא משמע דקאי על דלמא ומדלא פרכינן בפשוטו דהא א"א לה למיעל לבהכ"נ ע"כ דהתנאי היה דלא תכנס לבהכ"נ היום ומחר ואי לא מייתא גיטא דחברת' גיטא והיא הולכת אחר עבודת היום לבהכ"נ ובטל גיטה. אבל יקשה תירוצם לפי שאינה תדיר וכו' מה לה בידיעה מחברתה כל שהיא לא מתה ממילא חברתה מגורשת וצריכה היא לילך לבהכ"נ ומה לנו אם חברתה בחיים אם לא הא כיון דחברתה מגורשת צריכה היא לילך לבהכ"נ לבטל גיטה. וה' יאיר עיני.
תוד"ה היה עומד ועוד לכאורה משמע וכו'. במ"ל פ"ב ה"ו מביאת מקדש דאלת"ה תיקשי לי' היכי קאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואם תמות אשתו היכי עביד עבודה וכו', נ"ב, בפשוטו יש לדחות כיון דמגרשה על תנאי לא הוי אונן, אלא דבסוגי' פרכי' כיון דאמרת דלר"י כל היום אינו עובד היינו אף בעסוק בה דמדאורייתא מותר מ"מ גזרו רבנן שמא יאכל מינ' ה"נ אף דמגרשה ע"ת מ"מ אטרודי מי לא מטריד ומחמת טרד' וצער יאכל ביה"כ, וע' בת"י. אבל באמת בפשוטו יש ראי' דעכ"פ לר' יוסי אף בלא התחיל ליכא דאורייתא מהגמ' בב"ק ק"י כה"ג אונן נותנו לכל כהן שירצה ודו"ק.
דף יד.
מאי מזה נוגע וכו'. ברמב"ם ה' פ"א פט"ו ה"א מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, ויש לעיין לפ"ז מנ"ל באמת דמזה היינו נושא דלמא במשא בלא מגע אינו מטמא ומזה היינו מגע, וקרא דנוגע במי הנדה דלא כתיב כיבוס בגדים הא זהו באמת מיירי רק בליכא שיעור הזייה לדעת הרמב"ם, בשלמא זהו לא קשה דישאר קושית הש"ס דלכתוב רחמנא נושא ומה דמשני הש"ס דהא קמ"ל עד דדרי שיעור הזיי' הא בלא"ה נדע זה דאם איתא דלא משכחת שיעור הזיי' היאך נפרנס קרא דנוגע דלא בעי כיבוס בגדים הא א"א לנגיעה בלא היסט לדעת הרמב"ם, די"ל דאף דיהי' הכרח מכח קושי' מ"מ רצה הקרא לפרש כן וכתב מזה דמפורש בהדי' שיעור הזיי', וכמו דצ"ל בכוונת קושי' תוס' דהקשו דדלמא מזה נוגע וכתיב מזה דעד דנגע בשיעור הזיי', ולכאורה יקשה דאם איתא דמזה היינו נוגע לכתוב נוגע וממילא נדע דמיירי דוקא בשיעור הזיי' מכח אידך קרא דנוגע לא בעי כיבוס, אע"כ דזה אינו דקדוק דלא רצה הכתוב לסמוך על ההכרח ופירש כן להדיא, אבל הראשונה עדיין קשה לדעת הרמב"ם מנ"ל באמת דמשא בלא מגע דטמא, וצע"ג.
תוד"ה אלא ואין לתרץ דה"ק מאי מזה נושא וכו', דבריהם תמוהים דהא מפורש במתני' דכלים פ"א מ"ב דליכא כיבוס בגדים וצ"ע, ועיין בספר שיח יצחק.
דף יד:
אביי אמר אפי' תימא רבי עקיבא כו'. מה שהק' הא תירוצא דאביי הוא בפשוטו, ומי לא ידע מציאות הזה, ומאי דוחקא לר"ח לאוקמי דלא כרבי עקיבא.
נראה לענ"ד בהקדם סוגיא לעיל (דף ח' ע"ב) ולטעמך הזאה כל ז' מי איכא וכו' לבד מרביעי, ופרש"י ונמצא הזאתו בטילה ב' ימים, הקושיא מפורסמת דהא בטל ג' ימים, דכיון דאין מזין בשבת אין מזין גם בחול ביום שהוא בר זוגי' וראיתי בתוס' שבת סי' ש"ז כתב לתרץ למה דנסתפק המג"א סי' שמ"ג אם גם בה"ש דאפקועי שבתא לא גזרו על שבות, והוא הוכיח דל"ג מדברי תוס' עירובין (דף ל"ג ע"א) דהגה בתוס' שם עיי"ש.
ולענ"ד אינו הכרח די"ל דקושי' תוס' דהא לפי האמת מהראוי בשבתות דעלמא דלשתרי בלא הולכת עירובי כששובת ברה"י דל"ש בשבת גזירה אטו שבת דאחר יו"ט דהא גם בכה"ג מותר בה"ש פחות פחות מד"ט, דהוי שבות דעיולי יומא, ולגזור שבת אחר יו"ט אטו יו"ט לאחר שבת, בודאי אינו.
תו הוכיח שם מתוך קושי' העולם הנ"ל א"ו דל"ג, וא"כ י"ל דגם בשבת הא בבה"ש כיון דהוא מותר משום ספק לילה, מש"ה מזין דשמא הוא יום, וכל דאפשר לתקוני מתקנינן, והש"ס פריך רק מלשון כל שבעה הא בשבת הוי רק ספק הזאה.
וגם זה יש לדחות, די"ל דהאמת דבבה"ש מותר להזות ולא מטעם דל"ג על שבות בה"ש, אלא מטעם דהוי ס"ס, ספק שהוא טהור ואין עליו שם הזאה וספק לילה.
אמנם נראה דיש לקיים ראיה זו, דהנה על תירוץ זה דמזין עליו בשבת בה"ש יהיה מאיזה טעם שיהי' קשה לי, דא"כ איך משני אביי דלפני' מזי' עליה, הא מ"מ ביום השבת דמזו עליה בה"ש אסור לעבוד עבודה למחרתו ביום א' דשמא הי' לילה ועדיין מחוסר הערב שמש דלענין עבודה בודאי ליכא למיתי עלה מדין ס"ס, דספק היה טמא ולא נטמא בהזאה זו, הא בממנ"פ אם טמא הוא, ממילא אסור לעבוד עבודה ואם הוא טהור הא נטמא בהזאה זו, דלמא הי' לילה ומחוסר הערב שמש, גם הא הוא בחזקת טהור ולא נודע לנו שום טומאה אלא משום מעלה בעלמא חיישינן לה.
ולזה נראה דבלא"ה צריכים להבין בהא דפרכינן דהזאה שבות הא אם איסורא דהזאה משום דהוא כמתקן כמו דפי' רש"י רפ"ו דפסחים, הא הכא לגבי השבות הוי ספק דרבנן שמא טהור הוא ואין כאן תיקון, וביותר הא באמת מחזיקים אותו לטהור מעליא, רק דמשום מעלה חששו לחשש רחוק לגבי עבודת יוה"כ, ואף זהו רק לכתחילה אבל בדיעבד אף בלא הזאה עבודתו כשירה, דהא בכהן אחר שמתקינין לו עובד בלא הזאה, וכיון שכן דמחזיקין לטהור ועבודתו כשירה בלא הזאה מה מתקן מקרי, וצ"ל דפרכת הש"ס מכח השבות דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו למה דמסקינן פ"ו דפסחים דמחוסר כפורים בע"פ בשבת אין מזין דהטעם דשמא יעבירנו וע"כ הא דלא נקט התם משום מתקן דלא הי' ראוי להחמיר בשבות זה לגבי עשיית פסח ולגבי שמא יעבירנו, גם הכא אף דמחזיקין ליה לטהור מדינא, מ"מ כל שאנחנו מצריכינן ליה להזאה שייך החשש שמא יעבירנו, והנה במגילה בספר טורי אבן פ"ק ביאר הא דס"ל לר' יוסף שם דמגילה בשבת לא, דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולא נקט ג"כ הטעם שמא יעבירנו, דהאי טעמא ממילא מוכח גבי שופר ולולב, היינו משום לישנא דרבה הכל חייבים משמע דוקא משום בהלת החיוב המוטל עליו מצוי שישכח ויעביר ד"א והא דטבילה דאמרינן ביצה (דף י"ח) שמא יעבירנו אף דאין מחוייב בכך, צ"ל דלגבי רשות חיישינן בחשש מועט אף דאינו בהול על חיובו, אבל במקום מצוה אין ראוי לחוש לחשש רחוק, שישכח ויעביר רק היכי דבהול על חיובו בזה מצוי שישכח, א"כ י"ל דזהו באמת הפלוגתא דאמוראי בביצה, דאינך דנקטו התם טעם אחר ולא משום שמא יעבירנו, היינו במקום דלא בהול על חיובו ל"ח כלל שיעבירנו, ורבה ס"ל דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח שיעבירנו ובזה פליגי רבה ור"י במגילה, דר"י לשיטתי' דס"ל בטבילת כלים הטעם שמא יסחוט ולא לשמא יעבירנו, כיון דליכא חיוב, לא שכיח שיעבירנו, ה"נ סבר במגילה כיון דליכא חיוב דאורייתא עליו אינו בהול כ"כ, ורבה לשיטתיה דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח, ה"נ במגילה במקום דליכא מצוה דאורייתא חיישינן בקל שיעבירנו עיי"ש.
לפ"ז נ"ל דלר"י ואינך אמוראי בביצה צריכים אנו באיסור הזאה לב' הטעמים, דבשבת דעלמא ליתא לחשש שמא יעבירנו כיון דליכא חיוב ולא בהול, בזה צריכים לטעמא דמתקן, ובע"פ בשבת דלגבי פסח לא הי' ראוי משום שבות דמתקן כנ"ל, בזה הטעם דשמא יעבירנו כיון דהחיוב פסח עליו בהול, ולפי זה י"ל דפרכת הש"ס והא הזאה שבות קאי לרבה דקיי"ל כוותיה דאף בלא בהול, מ"מ במידי דרשות חיישינן לה ה"נ ההזאה זו דליכא מצוה דאורייתא ראוי לחוש לשמא יעבירנו אף בלא בהול, אבל לאינך אמוראי הנ"ל דבשבתות דעלמא ל"ח ליעבירנו ואסור רק משום תיקון י"ל דהכא לא שייך תיקון, כיון דמחזיקינן ליה לטהור מעליא וכנ"ל. וכיון שכן מיושב קושייתו הנ"ל דאביי משני שפיר דמודו לי' בפני' דאיהו לשיטתי' דהקשה בביצה לטעמא דרב יש לו בור בחצירו הרי דלא ס"ל לטעמא דרבה שם, א"כ י"ל דבלא בהול ל"ג כלל ליעבירנו, והכא דליכא תיקון מותר להזות גם בשבת בפני' קודם בה"ש, א"כ י"ל דר"ח ס"ל בזה כרבה דחיישינן גם בלא בהול, וממילא גם בהזאה זו חיישינן לשמא יעבירנו ובשבת צריכים להזות בה"ש וא"א לו לעבוד ביום א' מש"ה מוכח לומר דמתני' דלא כרבי עקיבא.
ולפ"ז יש לקיים ראיית הת"ש הנ"ל דגם באפוקי יומא ל"ג, ממה דמשני לבר משבת, והא איכא ג"כ לבר מבר זוגי', ומה דתרצנו דמותר מטעם ס"ס, התינח לטעמא דמתקן שייך לומר ס' דטהור הוא, וליכא תיקון, אבל למה דהעלינו דבלא"ה ליתא לפרכת הש"ס לטעמא דמתקן, ע"כ הסוגיא קאי לטעמא דשמא יעבירנו ובזה ליכא ס"ס, דאף אם קמי שמיא גליא דטהור הוא, מ"מ כיון דאנן מורים לו להזות שייך החשש שיעבירנו, אע"כ הא דבה"ש מותר הוא מטעם דל"ג אף דאפוקי יומא ודו"ק.
שם אביי אמר אפי' תימא ר"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפניא מדו עליה. ולכאורה באמת תמוה הלא אביי לא חידש סברא רק המציאות שהוא פשוט ונגלה ולמה לא בחר בזה ר"ח.
והנראה על פי מה דאמרינן לעיל (דף ח' ע"ב) מזין עליו כל שבעה והא הזאה בשבת שבות, לבר משבת ולבר מד', והקושיא מפורסמת הא חסר עוד יום א' מה שהוא מכוון יום ז' נגד שבת. וראיתי בספר תוספת שבת (סס"י ש"ז) להוכיח מזה מה דנסתפק המג"א אם לא גזרו בשבות גם בבין השמשות דאפוקי יומא, והביא הוא ראיות דל"ג, הא' מדברי תוס' ערובין (ל"ד ע"א) במה דהקשו שם בהגה דלשיטת רש"י ישן ע"כ לקושטא דמלתא מערבין בשבת אם קונה שביתה ברה"ר אף אם אינו מניח ערובו לשם דמצי לאתויי פחות מד' אמות, דבזה לא מהני שינוי' דהש"ס אטו יו"ט אחר שבת, הרי מבואר דביו"ט אחר שבת שרי בה"ש לאתויי פחות פחות מד"א אף דהוא אפוקי יומא. הב', מתוך קושי' הנ"ל, אע"כ דמכין בשבת בה"ש, ושפיר מזין ביום שכנגדו דאולי היה יום עיי"ש.
ולענ"ד ראיה הא' אינו, די"ל דכוונת תוס' דבשבת ל"ש לגזור אטו שבת אחר יו"ט, כיון דבה"ש דעיולי יומא לא גזרינן, ולגזור שבת אטו יו"ט אחר שבת לא מצינו רק שבת אטו שבת אחר יו"ט וכן יו"ט אטו שבת כמו בביצה שנולדה, והוא נכון לענ"ד בעזה"י.
הראיה הב' ג"כ יש לדחות די"ל דבה"ש מזין מטעם ספק ספיקא, ספק דגברא טהור וליכא מתקן וספק שהוא יום. אמנם נ"ל לחזק ראיה הב', והיינו דלכאורה נסתר תירוץ הת"ש דאם נימא דבשבת מזין בה"ש יהיה מאיזה טעם שיהיה, א"כ איך משני אביי אפילו תימא רבי עקיבא מדו עליה בפניא, הא בשבת מדו עליה בה"ש וא"כ למחרתו ביום א' אינו יכול לעבוד עבודה דשמא היה לילה ומחוסר הערב שמש, ואיך קתני כל שבעת ימים היה זורק את הדם, וזהו לכאורה השגה גדולה על הת"ש. ונלע"ד, דהנה מצינו באיסור הזאה בשבת ב' טעמים, רש"י במתני' דרפ"ו דפסחים (ס"ה ע"ב) נקט משום מתקן ובסוגי' (דף ס"ט ע"א) שם נקט שמא יעבירנו, וע"כ משום דמתקן הוא שבות קל וראוי הי' להתירו לגבי פסח, אבל בשבת דעלמא יש באמת גם טעמא דמתקן, ויעויין בטורי אבן מגילה (ד' ע"ב) דר"י ורבה פליגי בהא, דהרי חזינן דרבה אמר הכל חייבין וכו' משמע דמשום בהילות החיוב מצוי הוא שישכח ויעביר ד"א ברה"ר אבל בלא"ה לא הי' שכיח, והרי רבה ס"ל בביצה (י"ח ע"א) גבי כלים ג"כ שמא יעבירנו, וצ"ל דבטבילת כלים דליכא חיוב חששו גם ללא שכיח אבל לבטל מצוה לא הי' ראוי לגזור משום מילתא דלא שכיחא, וצריכין לסברא דהכל חייבין והוי שכיח, וא"כ י"ל דמגילה דליכא חיוב כ"כ ולא בהיל כ"כ הוי בכלל לא שכיח, וס"ל לר"י דלא גזרו כלל בל"ש דלשיטתי' דס"ל בביצה טבילת כלים משום שמא יסחוט, אבל רבה לשיטתי' דברשות גזרו גם בלא שכיח משו"ה גזרו גם במגילה עיי"ש. והנה בפירכת הש"ס יומא גבי הזאה דהוי שבות, לכאורה לטעמא דמתקן ליכא פירכא כלל דהוי ספק דרבנן דשמא הוא טהור וליכא תקון, ובפרט דבאמת מחזקינן לי' לטהור וההזאה אינה מעכב דהא כהן אחר שמתקינין עובד בלא הזאה וא"כ לא מקרי תיקון כלל, וחשש שמא יעבירנו לכאורה כיון דאינו חיוב כ"כ לא בהיל והוי לא שכיח. ונ"ל דפירכת הש"ס דלהלכה דקי"ל דטבילת כלים כרבה דבדבר רשות גזרו אף למילתא דלא שכיח, וה"נ בהזאה זו, וממילא ליכא ספק דרבנן דאף אם הוא טהור מ"מ החשש שמא יעבירנו במקומו. ולפ"ז נ"ל דר"ח מוקי דלא כרבי עקיבא דס"ל כפי ההלכה וממילא בשבת אין מזין וצריכין להזות בין השמשות וממילא אינו יכול לעבוד למחר, ואביי לשטתו דהקשה בביצה (י"ח ע"א) בור בחצירו מא"ל ומוכרח בטבילה לטעם אחר וממילא לא מצינו (דלא) גזרו בלא שכיח, והזאה בשבת דעלמא רק משום תיקון וא"כ הכא מזין בשבת בפניא כיון דליכא תיקון כנ"ל. ובזה נתחזק ראיית הת"ש דליכא למימר מטעם ספק ספיקא כיון דע"כ אזלינן לטעמא דשמא יעבירנו ובזה ליכא ס"ס דאף אם טהור שייך שמא יעבירנו.
דף טו.
תוס' ד"ה אימא סיפא וי"ל דילמא ר"פ פליג. ק"ל לפ"ז למאי צ"ל דאביי ל"א כר"פ רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש הא בפשוטו לאביי לשיטתו דמסדר מערכה דא"ש ממילא ליכא לשנויי דפייס כאבא שאול דהא באותה משנה עצמה דזריקת דם קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה ולא"ש אינו כן.
דף טו:
תוס' ד"ה ניתיב דרומית כו' ולא ה"מ לשנויי. עיין תשוב' מהרח"ש ח"ג סימן ט.
דף טז.
הא מני ר"י היא. עי' לקמן ל ע"ב תוס' ד"ה רי"א.
דף יח:
וחלגלוגות. ע' ר"ה כו ע"ב.
שם רבי כי מיקלע כו' (עמש"כ לעיל י"ג ע"ב).
שם מתני' והשביעוהו. הפר"ח בס' מים חיים בפ"א מהלכות עיה"כ הקשה דמאי מהני השבועה הא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקונה לפי שיטתם ותירץ דכיון שהיו יודעים דמשביעים לכל כה"ג איכא מאן דחמירא ליה שבועה ולא היה מכניס עצמו בכך. וע"ש עוד תירץ בע"א.
הקשה בספר הנ"ל אמאי צריך להשביעו הא היו יכולים לראות לפני לפנים דרך פשפש כדפרכינן בסוגיא דגיטין דף נ"ד ע"ב ודלמא דחזינא דרך פשפש, וצ"ל דתקנתא דשבועה עדיפא דמהני אף לאותו שנה משא"כ לראותו דרך לול עכ"ל.
תוס' ד"ה יחודי בעלמא. אבל ביסודו של כו'. הובא עוד בשמו בתוס' תענית כה ע"א מס' ע"ג ל"ח ע"א.
בא"ד משום דשבעת יה"מ אית בהו כו'. ק"ל הא גם בשבעת ימי אבילות דליכא אפושי שמחה אסור ביחוד כדקתני כל אותן הימים וכו'.
דף יט:
ודברת בם. (עי' חי' ברכות ט"ז).
רש"י ד"ה בם. (עי' בגל' המג"א סי' ק"א סק"ג).
דף כ.
מתני' בכל יום כו' בקריאת הגבר. והרמב"ם פ"ב מהלכות תמידין כתב משיעלה עמוד השחר ועי' מ"ש בע"ב [בתוד"ה אלא].
דף כ:
תוד"ה אלא כו' בסו"ד ובפ"ב דמגילה דקאמר כל הלילה כשר להקטרה קשה אמאי לא קאמר נמי להרמה וי"ל כו', אינני מבין דבריהם הקדושים, הא בפשיטות י"ל דקחשיב רק מה דמצותו בלילה דוקא בזה השמיענו דכל הלילה כשר לכך. אבל הרמת הדשן הלא אף לכתחלה מרימים מקרות הגבר דהוא בעמוד השחר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות תמידים ומוספים ואין מצותו דוקא בלילה. שוב ראיתי דהתוספות דף כ"ז ע"ב בד"ה איכא שכתב להדיא דתרומת הדשן דוקא בלילה עיי"ש.
דף כא:
וכרובים אש ושכינה, במדרש רבה פרשת בהעלותך נקט מנורה ולא נקט שכינה.
דף כב.
מתני' וזה הפייס הראשון. וזה שזכה בהרמה הוא מסדר המערכה והוא מעלה ב' גיזרי עצים כך מבואר בברייתא ערוכה בסוגיין. והרמב"ם פ"ד מהלכות תמידין הוסיף והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. אבל הרע"ב פ"ה מ"ה דתמיד כתב דמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ועי' בתוי"ט שם.
דף כב:
אר"ה כבן שנה, עי' ירושלמי פ"ג דבכורים.
שם ואר"י משום ר"ש בן יהוצדק, עיין כ"מ פ"ז הלכה י"ג מהל' ת"ת.
דף כג:
כמחלוקת בהוצאה (של הדשן דר"א מכשיר בכהנים בעלי מומין ות"ק פוסל) כך מחלוקת בהרמה, (מ"ט דר"ל אמר לך אי ס"ד עבודה היא) יש לך עבודה שכשרה בשני כלים (והכא מדו בד ומכנסי בד הוא דכתיב).
וא"ת א"כ דזהו הוכחה דלאו עבודה הא למ"ל קרא לר"א להכשיר בע"מ (דכתיב ולבש בגדים אחרים והוציא, דר"ש ר"א אחרים והוציא), בתוס' הקשו כן, ולי לק"מ דהא יש לעשות נמי הוכחה להיפוך, והיינו דעבודה היא, דהיכן מצינו דבר שאינו עבודה וצריך ב' כלים, וכמו שנתקשו בתוס' גם בזה, אבל באמת בזה י"ל דשפיר מצינו ומצינו, דהא הוצאה לאו עבודה היא, מדאכשיר קרא גבי' בע"מ, ומ"מ צריך ב' כלים, אבל אי לאו קרא אחרים והוציא, לא הוי ידעינן דלאו עבודה היא, דהא להיפוך דעבודה היא, דהיכן מצינן אינו עבודה בשני כלים, ודעת קדושים של התוס' (שטרחו לתרץ כל אחת משתי קושיות ביחוד, ולא כתבו דחד מתרצית בחברתה) לא מצאתי.
תמוה לי הא בפשוטו י"ל דהנך ב' קושיות עם הקושיא הראשונה אבל אפכא ל"ק וכו' הכל מתורץ בחדא מחתא, די"ל דאיפכ' ל"ק יש לך דבר שאינו עבודה וכו' דהא מצינו כיוצא בזה בהוצאת הדשן דאפשר בבע"מ ולא הוי עבודה ובעי' לפחות ב' כלים, והיינו הכל לבתר דכתי' אחרים להכשיר בע"מ ממילא אמרי' דגם בהרמה כשר מטעם דאין לך עבודה דכשירה בב' כלים, דאיפכא ל"ק דהא מצינו ג"כ הכי בהוצאת הדשן, אבל אי לא כתיב הייתי פוסל גם בהרמה גם בהוצאה בע"מ דליכא למיתי עלה מטעם דאין לך עבוד' דנימא איפכא אין לך דבר שאינו עבודה ובעי' ב' כלים, וממילא לת"ק דלא דריש אחרים ס"ל באמת דבע"מ פסול וצע"ג.
ק"ל הא י"ל דחדא מתורצת בחבירתה דהא דלא אמרי' איפכא דהיכן מצינו דבר שאינו עבודה וצריך בגדי כהונה, דהא זהו מצינו בהוצאה דרבי רחמנא דאפילו בעלי מומין ואפ"ה טעון ב"כ ה"נ אמרי' בהרמה, אבל בהיפוך לא מצינו דעבודה יהא כשר בב' בגדי', ומה"ט לרבנן בהוצאה והרמה פסולי' בע"מ וכן לר"א בלאו הקרא דאחרי' לרבות בע"מ לא היינו יכולי' לדון מסברא דלאו עבודה הוא מדסגי בב' בגדים, דאדרב' נימא איפכא אין לך דבר שאינו עבודה וטעון בגדי כהונה, ורק לר"א לבתר דכתיב אחרי' לרבות בע"מ להוצאה א"כ זהו מצינו דליכא עבודה וטעון ב"כ מש"ה אמרי' דגם בהרמה כן דלא הוי עבודה מדסגי בב' בגדים וצע"ג.
תוס' ד"ה ילבש וכו' וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים. עיין לקמן דף ל"ב ע"א תוס' ד"ה מה לבישה.
דף כד.
מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס עבודה היא וכו' לא דכ"ע עבודה היא וכו'. יש לי מקום עיון דהיכי ס"ד דהמקשן דלכ"ע מצנפת ואבנט בעיא ריבוי' ופלוגתייהו אם הוא עבודה והוא בד' בגדים, או דהוא רק בב' בגדים ולאו עבודה היא, תיקשה לר' דקאמר אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקים ולא מוקי לה לרבות מצנפת ואבנט, ואיהו ע"כ סבר דהיה בד' בגדים דהרי קאמר חדא דהא אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. וע"כ דמסברא בעי' ד' בגדים. וא"כ מאי אולמיה דר' דוסא מדר'. וצע"ג.
תוס' ד"ה מתרומת מעשר וכו' דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר. עי' מנחות דף עז ע"ב.
דף כד:
ת"כ דרב, ק"ל נהי דליכא קושי' על לוי מהך ברייתא דיש לו תנא דמסייע אידך ברייתא, אבל מ"מ יקשה על ר"י דהא מדלא חשיב בברייתא סידור גזירי' מוכח דא"ח מיתה, ובזה לא מצינו מאן דפליג, ולומר דהא דלא חשיב דנכלל בכלל הקטרה דא"כ מנ"ל לסוגיא דרב פליג עם ר"י בזה דלמא גם רב כללי' בהקטרה, וצ"ע.
דף כה.
מתני' הפייס השני מי שוחט. ואותם כהנים שזכו בו בשחרית הם עצמם זכו ג"כ כסדר הזה בתמיד של בין הערביים זולת בקטורת כיון דמעשרת. וכן בסידור ב' גיזרי עצים דבשחר היה רק כהן אחד ובערב הוצרכו ב' כהנים ע"כ היה פייס לזה. ועיין בתוס' דף כ"ו ע"א דמיד בפייס דשחרית היה מפייסין מי שיסדרו ב' גיזרי עצים בין הערבים ולא היה פייס בפ"ע דא"כ נפישי להו פייסות. ועיין במהרש"א שם דה"נ לענין קטורת דבין הערבים דפיסו מיד בשעת הפסה דשחרית.
והרמב"ם פ"ד מהלכ' תמידין כ' וז"ל חוץ מן הקטורת שהם מפיסים לה פייס אחר בין הערביים וכו' ואם כבר הקטירו כולן מימיהן מפיסין להן כולן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ"ל. משמע דס"ל דבין הערבים היה פייס לקטורת. ואף דא"כ נפישי להו פייסות צ"ל הא דקתני ד' פייסות היה היינו מלתא דפסיקא דהיכא דכבר הקטירו כולם לא היה פייס לקטורת בין הערבים. ובכ"מ שם הביא בשם הריטב"א דלענין ב' גזירים מי שזכה בהם בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ השני והובא בתי"ט במשנה ה'.
תוס' ד"ה נוטל מצנפת וכו' וי"ל דלשון תורה לחוד. חולין קלז ע"ב.
תוס' ד"ה אין ישיבה. עיין במהרש"א שכתב מיהו ראיה גמורה ליכא. ולענ"ד ראיה גמורה היא, דא"כ היא גופא תיקשי, מנ"ל דהי' חציה בנויה בקודש, דלמא הי' כולה בנויה בחול, ופתוח לקודש דמותר לישב, ומ"מ נתקיים בבית אלקים נהלך ברגש, דהא מקרי בית אלקים דקדוש לכל מילי לאכילת קדשים.
דף כה:
תוס' ד"ה תא שמע כו', והשתא מייתי שפיר מדר"י. קשה לי, דשאני דר"י דליכא במחתה זכיי' פייס וההקטרה והולכת מחתה הכל חד וזכה בהן אחד, משא"כ הנך דזכייתם ע"י פייס י"ל דכל שע"י פייס עושים לו פייס בפני עצמו. גם ק"ל במה דאמרו א"ד דוקא מחתה כו' הא באמת מחתה דוקא שאין בו זכיית פייס כלל, אבל השאר הוא ע"י זכיית פייס, אבל אין הכרע שצריך פייס בפ"ע.
ק"ל האיך מוכח כן דלמא זהו בממילא כיון דלא זכה בזה התורם, עושים פייס בפ"ע למחתה, וביותר הא לקמן (דף כו) אמרינן ראב"י לא סבר כר"י, והיינו ע"כ דהיו מפיסים בפ"ע למחתה, דאי בממילא דזכה הסמוך אצלו, הא בציר להו פייס דמה שזוכה מעצמו אינו נחשב ממנין פייס דאל"כ בפיוס השני הא זכו י"ג כהנים ולא נחשב רק לאחת, וא"כ נצטרך לומר דג' מחלוקת בזה, דלר"י זכה התורם, ולרבנן זוכה בה הסמוך לו, ולראב"י הי' פייס ביחוד עלה, ומנ"ל הא דלמא רבנן דר"י ס"ל כראב"י.
גם ק"ל היכי אמרינן או דלמא דוקא מחתה כו' הא באמת דוקא מחתה שלא זכה בו רק הוא אבל שאר עבודות זוכים הסמוכים לו בלא פייס, ואף אם נדחוק דהדיוק מדברי חכמים דפליגי על ר"י מ"מ מאי צריך לומר דמחתה איצטריך ליה דסד"א הואיל דמעתרה, והא בפשוטו דמחתה אצטריך לי' לאפוקי מדר"י דלא נימא דחדא עבודה ולא זכה רק התורם, וצע"ג.
דף כו.
רש"י ד"ה הא לא שכיחא ומסתברא כו'. עי' מנחות נ. תד"ה דלא שכיח מבואר דלא ס"ל כרש"י אלא כדברי תוספות ישנים כאן.
תד"ה ואי משכחת. עי' מהרש"א, ולענ"ד קושייתו לק"מ, דהרי חזינן דתוס' לא העמידו קושייתם מקודם אפרכת הש"ס דבצרי להו פייסות, דדלמא ראב"י סבר דמפיסים בערב, ע"כ משום די"ל דפסיקא להו להש"ס דלכ"ע בשחרית ולא היה בציר מד' פייסות, א"כ ממילא ליתא לקושיית מהרש"א, ולכאורה עדיין יש להקשות דלמא ראב"י ס"ל דאין חוזרים ומפיסים לתמיד של בין הערבים אלא דלקטורת מפיסים כדמשנינן לעיל, ואף לפמ"ש מהרש"א לעיל לא היה פייס ביחוד בין הערבים, אלא בשעת הפסת שחרית הפיסו ג"כ מי שיקטיר בין הערבים, מ"מ דלמא ראב"י ס"ל דהפייס הי' בערב וכקושיית תוס' דלעיל, ונראה דגם זה לק"מ, דא"כ היה ראוי לפייס ג"כ בין הערביים על ב' גזרי עצים ושוב הי' ששה פייסות.
דף כו:
מתני' כיצד עצמו בתשעה. אע"ג דהיה עוד כהן שמעלה אברים מהכבש למזבח פירש"י ע"כ דמתני' דהכא כראב"י דס"ל במתני' פ"ה דתמיד דכהן המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם למזבח וא"כ מתני' הקודם הפייס הרביעי וכו' מי מעלה אברים מכבש למזבח אתי' כרבנן ותוספות כתבו דמתני' נקט ט' כהנים ולא פחות מזה לעולם אבל עשרה לא היה בכל פעם דזמנין דבפייס דהעלו אברים מכבש למזבח זכה א' מהנך דזכו להוליך לכבש. והא דלא חשיב בהדייהו כהן המסדר ב' גיזרי עצים היינו משום דהיו מסדרים זה קודם שחיטת התמיד. תוס' מנחות דף ע"ט ד"ה תמיד של שחר.
שם אין מנסכין. עי' תענית ב ע"ב תד"ה איבעי להו.
תד"ה ההיא דלא כראב"י ומה שהקשה רש"י. ק"ל הא לשיטתם לעיל בלא"ה ניחא דבר"י ע"ב לא אתיא דהא לר"י אם רצה הכהן המקטיר לזכות גם במחתה רשאי ולא הוי בודאי י"ז כהנים.
דף כז:
תוס' ד"ה למימרא. דהא בירושלמי יש. תמוה לי דלמאי צ"ל דפרכינן אי ס"ל לר"י כרב. הא כפשוטו ניחא דפרכינן לרבא דס"ל דפייס תלי בחיוב זר א"כ לרב דבהרמה אין זר חייב עליה אמאי יהיה פייס ומה בכך דר"י לא ס"ל מ"מ ק' לרב למה היה פייס. גם תמוה לי על תירוצם לל"ק מ"מ יקשה איך אמר ר"י דזר שתרם חייב הא הוי עבודת לילה וצ"ע.
בא"ד דהא בירושלמי כו' דפריך ללישנא קמא. קשה לי על תירוצם, דמ"מ יקשה על שנויי דהש"ס משום מעשה שהיה דמ"מ איך אמרינן דדוקא על עבודת היום זר חייב מיתה עליו, הא הרמת דשן דהוי עבודת לילה, ואעפ"כ סובר ר' יוחנן בירושלמי דזר חייב מיתה עליו. וע"כ נראה לי דקושייתם לא קשה כלל, משום דמ"מ פרכינן שפיר על הברייתא דת"כ דרב לעיל, דבהרמת דשן ליכא מיתה ואעפ"כ הי' פייס לה דלא מצינו פלוגתא בזה, ונסתר הכלל דפייס הוא רק בעבודה שזר חייב עליו מיתה.
ד"ה איכא דאמרי כו'. כ"ש סידור מערכה דהוא בליליא דוקא דעבודה תמה היא. ע"ל דף לג. תד"ה אביי.
דף כח.
תד"ה יפייסו לה, תמצית דבריהם דמה דאמרי' אלא אר"י וכו' הואיל ועבודה תמה היינו תמה לגמרי שאין אחרי' עוד עבודת לילה, וק"ל הא שטחיות הסוגיא אינו מורה כן דהא בתחילה פרכי' והרי אברים ופדרי', ופירשו תוס' דרצה להוכיח דסידור המערכה יהי' עבודה כיון דהוא בלילה וסידור גזירי' ביום, הרי דמפשט פשיטא להו דסידור ב' גזירי' ביום ואיך אמרי' עלה אלא אי אתמר הכי אתמר וכו' ולומר דסידור בלילה וצע"ג.
עיי' במהרש"א. והוא תמוה דקאמר דאין מפיסין דקאמר ר' יוחנן היינו דאין מפיסין שוב שנית בערבית אבל בפייס שחרית היו מפיסין נמי אאברי תמיד של בין הערביים. הא להדיא אמר ר' יוחנן כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו בערבית, וצ"ע.
דף כט.
תוס' ד"ה אלא אפילו וכו' וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח וכו'. במהרש"א שם ק"ק לפי סברת קושייתם וכו'. איני יודע בזה סרך קושיא דהתם דדנין דיקריב לכתחילה כפרתו ובזה בודאי אם לא ס' דמעלה ומלין אסור לו להביא הקרבן על סמך שיתותרו האברים ויעשו נותר.
דף כט:
בא"ד והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפסול. עיין משנה למלך פ"ג ה"ג מהל' תמידין ומוספין.