אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

ראש השנה

פסחים

דף ב.

מתני' ולירקות. בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לענין שביעית ור"ה שלו בא' בתשרי (ודעת תוספ' דלקיטה היינו גמר פרי אלא כיון דמסתמא לוקטים אותם מיד בשעת גמרו נקטו בלשון לקיטה) ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור"ה שלו ט"ו בשבט. וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה ולענין ר"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר"ה שלו תשרי. וכן מצאתי שכתב הרמ"ז בחי' לסוכה דף מ' ע"א. בתבואה ובזיתים אזלינן בכל זה בתר שליש, בקטניות קיימא לן דאזלי' בתר גמר פרי דלא כמתני' ז' דפ"ב דשביעית ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. ולענין מעשר פלוגתא דר"ג ור"א בפ"ב מ"ו דבכורים עיי"ש.

דף ב:

רש"י ד"ה ומלך בן מלך וכו' לפי שהמלכות כו'. כריתות ה' ע"ב.

דף ד.

וכן היה רשב"י אומר. כעין זה ב"ב צג ע"ב. נדה מז ע"ב.

דף ד:

תוס' ד"ה לקט וכו' והיכא דעבר ונטלם. עיין יומא לו ע"ב תד"ה לאו דנבילה.

דף ו.

תוד"ה תשמור. הקשה לי בני בדברי תוס' דרצו לומר דר"י דס"ל השמר דעשה לאו, לרבי עקיבא דסבירא ליה ושמרת את החוקה קאי אפסח, הוי מצות פסח בלאו אם כן ממילא לר"י דסבירא ליה כריה"ג דושמרת קאי על תפילין. ומה"ט אמר דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו ה"נ באינו מניח תפילין ביום עובר בלאו. [והא דלא נקט ר"י כן, צ"ל דבזה לא לקי, דהוי לאו שאין בו מעשה] א"כ יקשה מסוגיא דערובין (דף צ"ו ע"א) דמוכחי מתנא דמיכל בת כושי דס"ל שבת זמן תפילין. דלמא ס"ל דלאו זמן תפילין ודרש ושמרת כריה"ג והוי הנחת תפילין בלאו. מש"ה אשה חייבת כמו כל לאוין שהז"ג. זה תורף קושיית בני נ"י.

לענ"ד אין בזה כ"כ קושיא, דהא חזינן דסוגיא דערובין שם קאי לר' אלעזר, כדאמרינן שם בסמוך מקודם. הא דתנן הפסח ומילה מ"ע אתי גם כרבי עקיבא דהשמר דעשה עשה. א"כ מה דוחק, אם גם הך הוכחה ממיכל קאי לר"א. ודחי לה הש"ס דאף לר"א ליכא ראיה, דדלמא סבר כרבי יוסי דנשים סומכות רשות.

ואי דקושיית בני נ"י יחול על הא דמסקינן שם אלא האי תנא הוא דתניא המוציא תפילין וכו'. ומאי ראיה יש, דלמא ר"מ ור"י סברי כריה"ג ונשים חייבות בתפילין מכח הלאו. והא דרשאי להכניס תפילין היינו דמצות צריכות כוונה ועכ"פ שלא בזמנו לא הוי כלום בלא כוונה, והוי כמניח רצועות בעלמא, והלאו רק במכוון לשם תפילין, ואי דגם זה אזלא לר"א, מ"מ ישאר הקושיא בש"ס לר' יוחנן מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפילין.

אבל באמת ג"ז לא קשיא, דהא תוס' שם ד"ה לא ס"ד, כתבו בסה"ד דלא מתרצא מלתא דר"מ זוג אין טפי לא. אע"כ דסבר שבת זמן תפילין, או דל"א מקום יש בראש להניח ב' תפילין. וא"כ הא דלא דייק כן הגמ' מהך דטפי לא. היינו משום דהיה אפשר לומר דל"א מקום יש בראש, מש"ה נקט ההוכחה יותר מהא דבאשה ל"פ. והיינו דקאי לר"א וכנ"ל. ולר"י באמת נימא הך ההוכחה ממה דטפי לא.

ובלא"ה אמינא ולטעמך לאביי דסבר בשבת (דף ס"ב ע"א) דר"מ ור"י סברי באמת דנשים פטורות מתפילין, אלא דתכשיט לאיש הוי תכשיט לאשה א"כ יקשה מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפילין. ומה דיתרץ אביי ה"נ יתרץ ר"י. ובאמת ליכא קושיא, דאם נימא דר"מ ור"י סברי שבת לאו זמן תפילין, ואפ"ה טפי לא. ממילא ליכא לפרכת הש"ס דמעיקרא על מתני' דמכניסן זוג זוג מאן האי תנא דסבר שבת ז"ת. דבאמת גם מתני' לא סבר ז"ת ואפ"ה זוג זוג דוקא כדס"ל לר"מ ור"י. ומתני' מני ר"מ ור"י דזוג אין טפי לא. יהיה מאיזה טעם שיהיה. (א"ה, כאן האריך רבינו בסוגיא דקדושין, ולפי שאינו שייך לכאן השמטנו, ואח"כ כתב עוד).

ובזה נתיישב לי היטב עוד דברי תוס' ר"ה שהתחלנו במה דהקשו שם הא ר"י בעצמו מוקי בריש כריתות מתני' דשם כרבי עקיבא, ולכאורה אין קושיא כ"כ, דהא מסקינן במכות (דף י"ג ע"ב) דקרבן לא בעי אזהרה, [ובחינוך להרא"ה (מצוה מ"ח) כתב הרי כלל בעיני שכל שיש בו כרת או מיתה יש בה לאו. ותמוה, הא מסקינן בסוגיא דמכות דכרת לא בעי אזהרה] והא דקתני חוץ מפסח ומילה היינו דאתקיש כל התורה לע"ז דהוי בשוא"ת. אבל אלו הם קום ועשה. וא"כ י"ל דמה דקתני הפסח ומילה מ"ע. היינו שהמצוה בקום ועשה אבל לא לדייק דהוי רק עשה ולא לאו, ובסוגיא (דקדושין דף ל"ו) [דעירובין דף צ"ו] דפריך על הך מתני' דלא כרבי עקיבא י"ל היינו לרבינא במכות שם דקרבן בעי אזהרה. ומתני' דכריתות היינו דפסח ומילה אין בהן אזהרה, אבל לר"י י"ל דסובר כרבא, מש"ה מוקי שפיר מתני' כר"ע דמ"ע היינו שהן בקום ועשה. ובתוס' זבחים (דף ק"ו ע"א ד"ה אדרבא) הקשו כזה על פרכת רבא שם דנילף בק"ו ממותיר. ותירצו דמ"מ לישנא דמתני' דייק שהן מ"ע, משמע הלשון דאין בהם אזהרה, מ"מ הוי רק דקדוק בעלמא. ופשיטא דיש לומר דר"י לא חש לדקדוק זה וכמדומה ראיתי אחר כך כן בשער המלך בהל' תפילין.

ולפי הנזכר לעיל ניחא, דלכאורה קשה על ר"י דסבירא ליה כריה"ג דושמרת קאי על תפילין משום הכי אמר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו א"כ ממילא במבטל מצות תפילין עובר בלאו ונשים חייבות, הא סתם משנה בברכות (דף כ"א) דנשים פטורות מתפילין, ובהכרח דמתני' סבר כרבי עקיבא דושמרת קאי לפסח. והא ר"י ס"ל בכל מקום דהלכה כסתם משנה. וצ"ל דס"ל כסתם מתני' ריש כריתות דפסח ומילה מ"ע. והיינו עשה ממש. ומוכח דהך מתני' לא ס"ל דושמרת קאי אפסח וקאי אתפילין ופסק ר"י כהך סתמא. ואי דמ"מ מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא. י"ל דבתרי סדרים יש סדר למשנה כמ"ש הכ"מ (פ"ט מהל' רוצח) ובכפות תמרים בתוס' סוכה (דף ל"ז) הוכיח דתוס' שם ס"ל כן. ואם כן סתם דכריתות הוי סתם בתרא. ולזה שפיר הקשו תוס' דהא ר"י בעצמו מוקי לה כרבי עקיבא. ואי דס"ל דמה דקתני פסח ומילה מ"ע, היינו בקום ועשה. ממילא ליכא ראיה ממתני' זו נגד מתני' דברכות, ויקשה לר"י ממתני' דברכות, אע"כ דס"ל דסתמא דכריתות פליג דמ"ע היינו עשה ממש בלא אזהרה ואתיא דלא כרבי עקיבא ולזה שפיר הקשו דהא ר"י בעצמו מוקי לה כרבי עקיבא.

ובעיקר דברי בני הגנ"י, דמפשט פשיטא ליה דלר"י דהשמר דעשה לאו, וקרא ושמרת קאי על תפילין נשים חייבות בתפילין. לענ"ד אינו מוכרח, די"ל דאזהרה דעשה היינו דהעיקר הוא העשה, והאזהרה לא על גוף המצוה רק אזהרה על קיום העשה. שאם לא תעשה כחיוב שלך לקיים העשה אתה עובר בלאו. וזהו האזהרה מי שמחוייב בעשה ואינו מקיימה. אבל לנשים דעיקר העשה ליתנהו גבייהו, גם האזהרה ליכא עלייהו, והדבר צריך הכרע. כן נראה לעניית דעתי.

תוד"ה יקריב אלא דחזינן וכו'. ע"ד סתירת דברי תוס' לדבריהם כריתות י"ב, כבר עמדתי על מדוכה זו זה ימים רבים וזכורני שמצאתי אח"כ שתמה כן בתשו' חכם צבי.

תוס' ד"ה איזהו נדר. משנה היא. וכונתם בזה עי' בב"ק דף סב ע"ב תד"ה מי קתני.

דף ו:

אמר רב כהנא מאן דקא מותיב. כעין זה שבת קכ"ג ע"א כתובות יח ע"ב.

רש"י ד"ה בתר חג המצות וכו' ושילהי אדר בתרא לאו דוקא. עיין יומא סה ע"ב בת"י ד"ה דתניא.

דף ז.

תוס' ד"ה שמא וכו' ליכא למיחש כולי האי. עיין יומא לה ע"ב תוס' ד"ה ניחוש.

דף ז:

מונה יב"ח מיום ליום (עי' שו"ת ח"א סי' קי"ב).

דף ח:

תד"ה שהחדש וכו'. והר"ר משולם מפרש. עיין יומא ג ע"א תד"ה אלא למ"ד.

דף ט.

כ"מ שיש בו שבות. ק"ל לרבי עקיבא דלא דריש כן ויליף משביעית. הא מזה לא מצינן למילף רק דין תוספת לענין איסור מלאכה אבל לענין עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וי"ט וצע"ג. וביותר ק' אפילו לענין מלאכה הא בשביעי' אינו אסור בתוס' מדאוריי' רק חרישה וקצירה אבל לא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע.

רש"י ד"ה אין צ"ל וכו' דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי. ברע"ב שביעית פ"א מ"ד כ' ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר ששת ימים תעבוד וכו', משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת, אבל קשה לי דמנ"ל למידרש דקאי על תוס' שביעית, דלמא קאי על תוס' שבת בראשית, וברש"י כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי וכו' ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות.

רש"י ד"ה וקציר וכו' אתה נוהג בה. עיין לקמן דף יב ע"ב תד"ה מנהג.

תוס' ד"ה וקציר של שביעית היוצא וכו' אבל אתה בוצר מן המופקר. עיי' סוכה דף לט ע"ב תוס' ד"ה בד"א.

דף ט:

וקסבר מקרא נדרש לפניו. עיין סוטה לג ע"ב תד"ה ור"י [שם ע"א].

תוד"ה ומותר ואור"ת דלא החמירו בנטיעה וכו', והר"ש בריש שביעית דחה תירוצם דודאי גם בנטיעה תוספת שביעית דאורייתא, והעלה לעיקר כאידך תירוצא דבחרישה כיון דלא מהני לאילן נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית.

דף י.

ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, ולב"ש עד א' בשבט, ובזה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא בפירות שחנטו בשנה הרביעית בין א' שבט לט"ו בשבט דלב"ש אין בו משום ערלה ולב"ה הוי ערלה, והא דלא קתני בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דכי מתשיל לענין מעשר חדש וישן אתשיל דל"ש בזה חומרא וקולא. טורי אבן בחי' אבני שהם.

דף יב.

אלא לר"א מאי שני. עיין ברד"ק מ"א ח' ב' בשם תרגום יונתן שם דלפני הזמן שיצאו ממצרים היה תשרי חדש ראשון כי בתשרי נברא עולם ומשיצאו ישראל ממצרים ניסן הוא ראש לחדשים ע"ש א"כ מאי פרכינן הכא אלא לר"א מאי שני הא מקודם היה תשרי ראשון לחדש ושפיר קרו למרחשון שני לחדשים.

תוד"ה איידי מדאורייתא לא מחייבי כו'. (עי' חי' ברכות ל"ה).

דף יב:

ת"ר המודר הנאה מחבירו לשנה. עיין נדרים דף ס' ע"ב איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם ועיין בתשובת מהריב"ל ספר ב' סימן כא. (ועי' שו"ת ח"א סי' קי"ב).

דף יג.

וקים כו'. עיין יומא דף ע"ט ע"א.

שם תנן התם התלתן משתצמח, היינו דמקרי אוכל ומחויבין במעשרות לכשיגמרו מלאכתן, אבל לענין שנת המעשר אזלינן בתר חנטה כדאיתא לקמן דף ט"ו ע"ב, ומזה תמוה לי על הרמב"ם דבפ"ב ה"ה מהלכות מעשר כתב איזה היא עונת המעשרות משיגיעו וכו' כיצד התאנים וכו', ובפ"א מהלכות מעשר שני כתב בא' בתשרי הוא ר"ה למעשר תבואה וכו' ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות כיצד וכו' וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט וכו' דמשמע דעונת המעשרות דפרקין היינו ג"כ לענין שנת המעשר, וכ"כ רש"י ז"ל ד"ה משתצמח ובד"ה והזיתים, והא לענין שנת המעשר אזלי' בתר חנטה ואיך תולה הרמב"ם שנת המעשר בעונת המעשרות, הן אם הכוונה לענין גמר המלאכה הן לענין עונת המעשרות דפרקין הא תליא רק בחנטה, והרמב"ם לא הביא דין זה דאזלינן בתר חנטה רק בדרך שלילות בשם בהלכה ג' והחרובים אע"פ שחנטו דמשמע דבשאר אילנות אזלינן בתר חנטה, וה' יאיר עיני.

שם לא תפיק כו'. סוטה טז ע"ב.

שם עומר שהקריבו ישראל וכו' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. הרמב"ם פ"ח מתמידין ומוספין הלכה ב' פסק דעומר אינו בא אלא מן הארץ ופסק (בפ' שביעי ממעשר שני) [בפ"י ממאכ"א] דחדש נוהג בחוץ לארץ, והתמיה גלויה דנראים הפסקים סותרים אהדדי, דבמנחות ריש פרק תשיעי במתניתין כל הקרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומח"ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ ובגמרא שם ריש (דף פד) כמאן דלא כהאי תנא דתניא ריב"י אומר עומר בא מחו"ל כו' וקסבר חדש בח"ל דאורייתא. הרי דתלוי זב"ז דאם חדש בח"ל דאורייתא עומר בא מח"ל, והרב לח"מ תירץ דס"ל להרמב"ם דאף דחדש נוהג בח"ל מ"מ אין העומר בא מח"ל ויליף לה מקרא דכי תבאו אל הארץ עיי"ש, וצ"ל לדבריו דהא דתלה הש"ס זב"ז היינו לענין דלהך צד, דמאן דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל דודאי אין העומר בא ממנו, אבל בהיפוך לא תלוי זה בזה, דאף מאן דס"ל דחדש (אינו) נוהג בח"ל מ"מ מצי סבר דאין העומר בא ממנו מקרא דכי תבאו, ועדיין צריך ביאור דמנ"ל לרמב"ם זה דהא פשטא דסוגיא משמע דתלוי זה בזה לכל צד.

ונלע"ד ובתחלה נבאר דברי הרמב"ם רפ"י מהלכות מ"ח שכ' כל האוכל חדש קודם הבאת עומר לוקה בכ"מ בין בארץ ובין בח"ל, וכ' הכ"מ בין בח"ל, סתם מתני' היא סוף ערלה, ואע"ג דאפליגו תנאי בזה בקדושין, מ"מ הא פסקי' הלכה כסתם משנה, ובמנחות (דף סח) דרבנן דבי רב אשי אכלי בצפרא דשיבסר, ס' חדש בח"ל דאורייתא עיי"ש, הנה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דקדושין כתבו דהלכה כר"א דסתם מתניתין כוותי' בערלה, ולא הביאו מאידך ראיה ממנחות, ונלע"ד ליתן טעם לשבח שהוצרך הכ"מ לראיה נוספת, היינו דס"ל דאף דמחמרי' מכח סתמא, וע"כ דגם בתרי סדרי' אין סדר למשנה (דאל"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת, וכמ"ש התוי"ט קדושין) מ"מ עכ"פ לא הוי רק ספק דלא ידעי' אם ערלה נישנת באחרונה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, או דהוי סתם ואח"כ מחלוקת. וא"כ הרמב"ם דכתב לוקה יקשה הא ספיקא הוי, ולזה הוסיף בראיה מסוגי' דמנחות הנ"ל, ואין לומר דגם בסוגי' דמנחות אפשר לפרש דרבנן דבי רב אשי סברי דדלמא חדש דאוריי', ומספיקא הנ"ל, והא דאינו מותר מטעם ס"ס כיון דהוי דשיל"מ ואף דמשמעות דהש"ס שם דאי חדש בח"ל דרבנן מותר מטעם ס' דרבנן אף דהוי דשיל"מ. כבר הקשה כן במרדכי, ותירץ דאנן בקיאין בקביעות רגלים ע"ש. א"כ אימא דרבנן אם אין כאן חשש דאוריי', אבל אם מספקי' דחדש בח"ל דאורייתא לא מקילים מטעם ס"ס מחמת ישל"מ, ואין לומר דהרמב"ם יסבור כתירוץ הרי"ט דחדש לא הוי דשיל"מ דחוזר ונאסר ע"ש, דהא הרמב"ם דס"ל דחמץ במשהו משום ישל"מ ס"ל דאף חוזר ונאסר מקרי ישל"מ. וביותר, דהא הך דחדש חוזר ונאסר, היינו ע"כ כמ"ש הכו"פ (סי' ק"ב) דהא מסברת הירושלמי דמשנכנסו לארץ, נאסר גם תבואה דאשתקד, וכמ"ש הטעם בר"ש (פ"ב) דחלה כיון דמקודם לא נהג חדש לא הותר בעצמותו של יום ע"ש, ה"נ בחדש בזה"ז למ"ד דרבנן אם יבנה בהמ"ק יחזור ויאסר גם הך תבואה הישנה, עכ"ד ודפח"ח, ואם כן הכא דמספקי' שמא חדש בח"ל דאורייתא, ולהך ס' דהוי דאורייתא אינו חוזר ונאסר ושפיר הוי ישל"מ, ומ"מ בזה י"ל כיון דהוי ספק אם יחזור ויאסר לא מקרי ישל"מ דהוי ספק אם המתיר עתיד לבוא, אך מ"מ הראשון אמת דהרמב"ם לא ס"ל להך דחוזר ונאסר, ר"ל דהרמב"ם לשיטתיה דמשמע מדבריו בפ"א מהל' יו"ט דס"ל דס"ס מותר בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הה"מ שם עיי"ש, וא"כ הו"ל לרבנן דבי רב אשי דס"ל לאכול באורתא דשיתסר נגהי דשיבסר, מטעם ס"ס ס' חדש בח"ל לאו דאורייתא, ס' שמא עכשיו שיבסר, אע"כ דסבר חדש בח"ל בהחלט, ושפיר פסק הרמב"ם דלוקה.

אמנם נראה דאף הרי"ף והרא"ש שהביאו רק ראיה מערלה ע"כ כוונתם ג"כ דודאי אסור מדאוריי', והיינו דס"ל דסתמא דמקומה עדיף כמ"ש התוי"ט סוף תמורה, והוא דהרי בהרא"ש בשו"ת כלל ד' כ' ג"כ להראיה מההיא דערלה הנ"ל, ואח"כ כ' טעם להיתר בסתם תבואה מחמת ס"ס, ס' משל אשתקד. ס' נשרש קודם לעומר, ואף דהוי דשיל"מ, מ"מ בב' ספיקות בגופיה מהני אף בדשיל"מ עיי"ש, וקשה הא הך ס"ס דחוק הוא דהא הוי משם א', דנשרש קודם לעומר ובכלל ישן הוא, ואמאי לא כתב כפשוטו דהוי ס"ס ס' שמא חדש בח"ל לאו דאורייתא, וספק שמא משל אשתקד, למ"ש המנ"י דספק דרבואתא וס' במעשה הוי ס"ס מעליא, אע"כ דס' דמוכח בודאי דחדש בח"ל דאורייתא. אמנם יש לדחות דמהך ס"ס עדיין יקשה, הא עכ"פ מדרבנן אסור בח"ל כדמשמע מסוגיא דמנחות, ולגבי דרבנן הוי רק חד ס' דשל אשתקד והוי דשיל"מ, ולזה כתב ס"ס דילי', אמנם למ"ש הפ"י דלמ"ד חדש בח"ל לאו דאוריי' אינו נוהג בשל נכרי אף מדרבנן, א"כ שפיר י"ל דבדאורייתא הוי ס"ס כנ"ל, ולגבי דרבנן בלא"ה אינו נוהג בשל נכרי. אע"כ ברור שדעת הרא"ש דאסתמא דערלה דנשנית במקומה סמכי', וס"ל ג"כ דחדש בח"ל אסור בודאי מדאורייתא וברור.

והנה הב"ח כתב ביו"ד סי' רצ"ג להוכיח דחדש אינו נוהג בשל גוי, מסוגיא דראש השנה (דף יב) ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל, ולא הוכיח בקיצור מהיכן אכיל ממחרת הפסח אע"כ דאינו נוהג בשל גוי, והטעם דאינו נוהג בשל גוי מדמעטי' להביא עומר משל גוי מקרא דקצירכם ולא של נכרי, ה"נ דאין חדש נוהג בו ע"ש סברת הב"ח דתלי זה בזה דכמו שאין מביאים עומר משל גוי כך אין חדש נוהג בו, והיינו כפשטא דסוגיין דרפ"ט דמנחות שהתחלנו.

אמנם הט"ז והש"ך השיגו עליו ודחו ראיית הב"ח, דבקיצור לא הוי מצי לאוכוחי. די"ל דאכלו משל אשתקד, ולזה הוכרח ממה דמעיקרא לא אכיל, והש"ך הוסיף לומר, דבקיצור לא הו"מ לאוכוחי די"ל דהא דאכלו ממחרת הפסח, היינו דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע כת"ק דמתני' בקדושין, ולזה הוכיח מעיקרא לא אכיל, וע"כ דמושב לכל מקום שאתם יושבים משמע כר"א, שפיר מוכח דאקריב עומר.

ונלענ"ד להוסיף עוד גרגיר, למה דהקשה בטורי אבן, והא דמעיקרא לא אכיל, והא בשבע שכבשו אפילו כתלי דחזירי אשתרי להו כדאמרי' בחולין (דף יז), ותירץ דקאי לשינוי' בתרא דכי אשתרי שלל של נכרים דידהו לא אשתרי, וה"נ כיון דא"י מוחזקת היא הו"ל כדידהו, ולתירוצם קמא דחולין דס"ל דכל שלל אשתרי להו, צ"ל באמת דמעיקרא לא אכיל לאו משום איסור חדש רק משום שהיו מסתפקים ממן שבכליהם כמו דאמרינן בקידושין לת"ק דר"א עכ"ד, א"כ י"ל דלא הו"מ להוכיח בקיצור ממה דאכלו אחר הפסח, די"ל דכתלי דחזירי אף דידהו אשתרי, ולזה קאמר מעיקרא לא אכיל, ומוכח דדידהו לא אשתרי וע"כ דאקריב עומר.

והנה הט"ז והש"ך שם שניהם לדבר א' נתכוונו להביא ראיה דחדש נוהג בשל נכרי', ממה דלא הוכיח הש"ס מהא דמעיקרא לא אכיל מהיכן היה להו תבואה של ישראל שלא לאכול ע"כ דלא עייל שליש, א"ו מוכח דחדש נוהג אף בשל נכרי', והש"ך הוסיף עוד בראיה מההיא דירושלמי שהובא בתוס' פ"ק דר"ה דאיתא להדיא דאף קמה יבישה שמצאו הי' אסור משום חדש והרי דנוהג בשל נכרים, עיי"ש.

ולענ"ד נראה לסתור ראייתם, דהראיה הא' הנ"ל אני אומר באימה וביראה אחר המחילה מעצמותיהם הקדושים כבודם במקומם מונח וכאן שגו ברואה, דהא הש"ס בעי להוכיח דקים להו בין עייל שליש ובין לא עייל שליש, א"כ פשיטא דליכא הוכחה מהא דמעיקרא לא אכיל. די"ל מספיקא לא אכיל דשמא לא עייל שליש ביד נכרי, והוא ברור, וצ"ל דלפ"ז הא דהוכיח הש"ס דאקריב עומר ולא אכיל אין הוכחה ממה דהיה העומר מתיר, די"ל דהיה מתיר מטעם ס"ס ס' שמא הך דעומר לא הביא שליש ונקרב כדינו, ס' שמא הך דאכלינן מיניה הביא שליש והוי של נכרי דאין חדש נוהג בו, אלא דעיקר הוכחת הש"ס דהיאך היו מקריבים עומר דלא עייל שליש והוי חולין בעזרה.

אמנם לפ"ז יקשה לנו דברי תוס' דלשם שכתבו בד"ה מהיכן אקריבו ודלא כמ"ד במנחות פרק ר' ישמעאל דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר, ולכאורה יפלא הא מ"מ כיון דליכא עומר להקריב הוי כמו אין בית המקדש קיים והאיר מזרח מתיר, ומה לי דליכא מקדש או דליכא עומר, ומצאתי הקושיא תה"ל בטורי אבן במהדורא בתרא לר"ה, וצ"ל דס"ל כיון דרק ספיקא הוא אם הביא שליש, וא"כ דלמא לא הביא שליש וקמי שמיא גליא דאיכא עומר להקריב ובזה לא אמרי' דהאיר המזרח מתיר, אבל באמת היכא דודאי ליכא עומר, גם תוס' ס"ל דהאיר מזרח מתיר.

ובזה אמרתי בסוגי' דר"ה (דף לו) בהא דאמרי' שם התקין ריב"ז שיהא יום הנף וכו' ארנב"י ריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה, די"ל הא דמיאן רנב"י בתירוצא קמא דס"ל להלכה כת"ק דר"א דחדש אינו נוהג בח"ל וממילא אין מביאי' עומר מח"ל או דס"ל אף דחדש נוהג בח"ל ומ"מ אין מביאים עומר מח"ל כדעת הרמב"ם וגם ס"ל דקדושה הראשונה לא קדשה לע"ל, ועיין במ"ל פ"י מהל' מאכלות אסורות דאם אמרי' דלא קדשה דינו כח"ל לכל מילי גם לחדש עיי"ש, וא"כ היה קשה לרנב"י דאיך שייך לומר דאבני בלילה, הא בכה"ג ליכא עומר להקריב דהוי כגדל בח"ל, וכיון דבודאי ליכא עומר הוי כמו אין בהמ"ק קיים דהאיר מזרח מתיר וק"ל.

ובזה אמרתי בדרך חידוד בהא דקאמר הש"ס מנחות (דף ה' ע"ב) והא דר"ל לאו בפירוש אתמר וכו' דמה נ"מ מינה, דהנה י"ל דהא דמשני הש"ס במנחות (ס"ח) ארנב"י ריב"י בשיטת ר"י אמרה, ע"כ דיצא כן מכח פרכת הש"ס דאבני אימת וכן משמע בתוס', א"כ י"ל דכ"ז לר"ל לשיטתי' דסבר יבמות (דף פא) אליבא דר' יוסי תרומת פירות בזה"ז דרבנן ולדידי' ע"כ גם לר"א ור"י בההיא דעגולי דבילה ס' תרומה בזה"ז דרבנן, וההיא דמגילה (דף י') דסב' ר"י קדושה ראשונה קדשה לע"ל ע"כ דמחלקי' דדוקא קדושת הבית קדשה אבל קדושת הארץ בטלה, וכמבואר כ"ז בתוס' בשבת (דף עג ע"א) ד"ה ר"מ אומר וכו' וביבמות (פב ע"ב) ד"ה ירושה ראשונה, א"כ לא משכחינן שום תנא דיסבור קדושת הארץ לא בטלה, ושפיר י"ל כדברינו דס"ל דליכא לתרוצי דאבני בלילה וכו' דהא בכה"ג ליכא עומר בח"ל דהא קדושת הארץ בטלה וגדל העומר בח"ל, וממילא האיר מזרח מתיר, לזה הוכיח דריב"ז בשיטת ר"י אמרה אבל לר"י לשיטתי' דס' שם ביבמות אליבא דר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא א"כ אין ראי' מריב"ז דדלמא ס' ג"כ כר' יוסי ומקיימי' התירוץ דאבני בלילה, א"כ מה"ת נדחוק דריב"ז התקין ודרש קאמר, וא"כ פירכת הש"ס במנחות (ס"ח) לר"י במק"ע, וצ"ל דבאמת ר"י ס"ל דעד הביאכם למצות עשה ובלא"ה ליתא לפירכת הש"ס משום מצוה ניקו ונגזור כיון דהוי איסור עשה כמ"ש תוס', והא דפריך במנחות היינו לר"ל לשיטתי' דלדידי' ע"כ מצוה בעלמא קאמר מההיא דמנחות העומר שקמצה שלא לשמה, כקושי' ב' של תוס', ולדידיה שפיר משני ריב"ז בשיטת ר"י אמרה דהוכיח כן מתוך קושי' דאבני אימת, באופן דצ"ל בהכרח דלר"י מצות עשה איכא ולר"ל עד הביאכם למצוה מן המובחר, אך לכאורה קשה הא ר"י ור"ל אמרי בלשון א' אין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר, ולזה בא הש"ס לתרץ דר"ל לא אמר כן מעולם בלשון הזה, וההי' דר"ל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וק"ל.

אמנם לפי דברינו הנ"ל הקושי' במקומו על התוס' דמה מוכיח הש"ס דאקריב עומר, דלמא באמת לא אקריב והא דאכלו היינו מס"ס, ס' כולו הביאו שליש וליכא עומר והאיר מזרח מתיר, ס' דהך דאכלינן מיני' הביא שליש והוי של נכרי דאין חדש נוהג בו לדעת הב"ח. אמנם באמת הוא טעות, דמ"מ בהך דאכלינן ליכא ס"ס דספק א' הוא שמא הך לא הביא שליש וממילא הך גופא ראוי לעומר, ואין כאן עוד צד היתר. ואדרבא נ"ל לכאורה מדברי תוס' אלו ראי' לדברי הב"ח, דלכאורה עדיין יקשה דהיאך הוכיח הש"ס דאקריב עומר וכו' דלא היה גדל הרבה כמעט סמוך לגמרו, ובודאי ליכא עומר, והאיר מזרח מתיר, אע"כ בהכ"ח דאין חדש נוהג בשל נכרי, ואם הי' ניכר דהביא שליש מעיקרא אמאי לא אכיל.

אמנם באמת נלע"ד דהוכחת הב"ח מעיקרא ליתא, למ"ש תוס' שם ד"ה ולא קציר נכרי וכו' ואע"ג דירושה היא להם וכו' ודבריהם תמוהים לכל עובר, ומצאתי בטורי אבן שתמה עליהם, והוא כ' דהוי כמו שותפים דהקרקע של ישראל דירושה היא לנו ולנכרי יש חלק במה שזרע, והא דאמרי' קצירכם ולא קציר נכרי, היינו מטעם אין ברירה, ודלמא הך דנכרי, וסוגיא דע"ז ס"ל דיש ברירה עיי"ש, מעתה אף לפי דברי הב"ח יקשה אמאי לא הוכיח בקיצור מהיכן אכלו אחר פסח דאף דאין חדש נוהג בשל נכרי הא ירושה היא לנו, ודלמא הך דידן היא ומקרי של ישראל, אע"כ מוכח דאכלו משל אשתקד כתירוץ הט"ז והש"ך, וא"כ לית' לראיית הב"ח, וגם א"ל דהב"ח ס"ל דרך אחרת בישוב קושית תוס' דס"ל דאף דירושה היא לנו מ"מ לפי שעה הי' קנויה להם, והוי כמו קנה נכרי למ"ד דיש קנין לנכרי מקרי של נכרי, ז"א, דא"כ בקיצור לית' להוכחת הב"ח, דהא י"ל דמה דאכלו אחר הפסח, היינו מטעם כתלי דחזירי דהא נקרא של נכרי והוי שלל דידהו, באופן דממנ"פ לית' לדברי הב"ח דאם נימא דנקרא של נכרי א"כ אין ראי' דחדש אינו נוהג בש"נ, דהא י"ל דמטעם כתלי דחזירי כיון דעייל שליש ביד נכרי הוי דידהו, ואם נימא דלא מקרי של נכרי דמוחזקת היא לנו, א"כ חדש נוהג בו, ע"כ דמשל אשתקד אכלו, ומה"ט נדחה ג"כ ראייתנו לדברי הב"ח מדברי תוס' הנ"ל די"ל דשפיר הוכיח הש"ס דאף אם ידעו דבודאי הביאו שליש, מ"מ לא מקרי ליכא עומר דהא גם לישראל חלק רק דלא ידעי' היכן הוא וקמי שמיא גליא דאיכא עומר וכנ"ל.

אמנם מה דת"ל סתרנו ראיות הב"ח, מ"ה נגד זה בדברינו נסתר ג"כ ראיות הש"ך נגד הב"ח, דהראי' א' ממה דלא הוכיח בקיצור מהא דלא אכיל מעיקרא, מלבד מש"ל דלק"מ, עוד נסתר לדברינו אלו דהא לא הו"מ לאכול דדלמא הך דידן הוא והוי של ישראל כיון דמוחזקת היא לנו, וגם הראיה הב' שהביא מההיא דירושלמי, אין ראיה דשאני התם דג"כ הטעם מטעם דמוחזקת היא לנו ומקרי של ישראל, נמצא לפי דברינו אין ראיה מסוגיא דר"ה והתוס', לא לכאן ולא לכאן.

אמנם נראה להוכיח דלא כהב"ח, והוא דא"כ מאי הוכיח הש"ס מהא דאקריב עומר, הא העומר גופיה הי' מותר להקריב דלית ביה חשש חולין לעזרה, דמותר להקריב מטעם ס"ס, ס' לא הביא שליש, ואת"ל דהביא שליש, דלמא הך חלק דישראל הוא וכיון דירושה היא לנו הוי של ישראל, ואי דהוכחת הש"ס היאך היה העומר מתיר דלמא לא עייל שליש, ובזה לא מהני ס"ס הנ"ל, דלענין להתיר לחדש הוי כמו ס"ס חזקת איסור דלא מהני ס"ס, ג"ז ליתא דהא לענין היתר חדש יהי' ג' ספיקות, שני ספיקות דהעומר מתיר וקרב כדינו כנ"ל וס' שמא הך דאכלינן מיניה הוא חלק נכרי ועייל שליש, וג' ספיקות מהני גם באיתחזק איסורא כמ"ש הש"ך (סי' קי), ובפרט דהכא דלא מקרי כ"כ אתחזק איסורא להך ס' שמא אין בזה איסור חדש דשמא הך דאכלינן הוא חלק נכרי, ואף די"ל דלגבי הך דאכלינן דהוי ס"ס להחמיר, ס' חלק ישראל וס' לא עייל שליש הוי כמו ודאי לאיסורא ולא מקרי ספיקא להצטרף לג' ספיקות, ז"א דממנ"פ לשיטת הרמב"ם דס"ס מותר מטעם דס' א' מה"ת לקולא א"כ ממילא באתחזק איסורא לא מהני ס"ס, מ"מ לדידי' לא מצינו דס"ס להחמיר יהיה כודאי איסורא דלהחמיר אין מעלה בס"ס, וא"כ הוי בנ"ד ג' ספיקות, ולשיטת הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב, וא"כ י"ל דלהחמיר הוי כמו ודאי, א"כ לדידי' מהראוי דס"ס מהני בחזקת איסור כמו דס"ל באמת להרשב"א, א"כ תיהני הס"ס להתיר מכח הס"ס דיש בעומר דנקרב כדינו, מזה ראי' ברורה דלא כהב"ח, דחדש נוהג בשל נכרים וליכא צד להתיר בחדש גופיה, ולא נשאר רק ס"ס בעומר גופיה ולא מהני להתיר משום חזקת איסור.

מזה נלע"ד דמיושב מה שכתב הרמב"ם דכתלי דחזירי דהותר רק מדוחק כשלא היה להם אחר לאכול, ומה דתמוה לכאורה מסוגיא דחולין דלפ"ז מאי פריך הש"ס השתא כתלי דחזירי מותר איברי נחירה מבעי, דלמא האיבעי' ביש להם לאכול היתר, וכן מצאתי תה"ל בטורי אבן שהביא קושיא זו בשם הרמב"ן בחומש, ונ"ל דלק"מ, דהרמב"ם ס"ל דזה תלי בזה, דלהס"ד דשם דס"ל דאף שלל דידן אשתרי, והיינו דמותר אף לנחור לכתחילה, באמת היה מותר בכל ענין, אבל לאידך שינוי' דשם דדידהו אשתרי, ס"ל להרמב"ם דהטעם מפני דוחק אבל לא בע"א, אך עדיין קשה מנ"ל להרמב"ם זה, ולפי דברינו ניחא דהרמב"ם לשיטתיה דס"ס הטעם משום דס' א' מה"ת לקולא, א"כ באתחזק איסורא לא מהני הס"ס, והיה מפרש שפיר סוגיא דר"ה כדברינו דאף דהעומר יהיה מותר להקריב להתיר מטעם ס"ס כנ"ל, מ"מ לא היה מתיר החדש דאתחזק איסורא, והיינו דבחדש גופא ליכא צד להתיר דגם בשל נכרי' אסור, והיה קשה לי הא מ"מ הוי בחדש גופיה צד להתיר דשמא של נכרי הוא והוי שלל דידהו דאשתרי, וא"כ הוי ג' ספיקות דמותר אף באתחזק איסורא, אע"כ מוכח דהיכא דאיכא דהיתירא לא אשתרי, והכא דהיה להם היתר לאכול משל אשתקד לא אשתרי להו חדש, וא"ש.

ומעתה הרמב"ם לשיטתו הוכיח דחדש נוהג בשל נכרי דאל"כ הוי ג' ספיקות וכנ"ל, הרי להדי' דאף דהעומר לא בא משל נכרי, מ"מ חדש נוהג בזה, הרי דלא תלי זה בזה, מש"ה פסק הרמב"ם שפיר דאף דחדש נוהג בח"ל, מ"מ אין העומר בא ממנו.

ובדרך הפשוט נלע"ד דדברי הרמב"ם נכונים וא"צ לדברי הלח"מ, והיינו דהרמב"ם ס"ל כי היכי דדרשי' פ"ק דר"ה קצירכם ולא של נכרי, ממילא מתמעט ג"כ ח"ל דלא מקרי שלך מיוחד לך כדאמרי' קדושין (דף לט ע"א) ואלא הא כתיב שדך, ופירש"י המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים ע"ש, והרי סוגי' דר"ה אזלא דחדש נוהג בשל ח"ל דהרי לא ס"ל דמושב לאחר ירושה וישיבה הוא, וע"כ דמושב לכ"מ שאתם יושבים משמע, הרי דס"ל דחדש נוהג בח"ל אף שאין העומר בא ממנו דממועט מקצירכם דח"ל לא מקרי קצירכם, ואין לומר דדלמא בהפוך דבאמת מדכתיב מושב לאורויי דחדש נוהג בח"ל ילפי' מיני' דעומר בא ממנו דלא למעטי' מקצירכם, ז"א, דא"כ נימא דילפי' דלא בעי' קציר שלך, דהא קצירכם לא מיותר הוא דבעי' ולא קציר מצוה דפסחים, וא"כ נימא גם כן דלא למעט נכרי, אע"כ דלא תלי זה בזה, ומקצירכם ממעטי' נכרי וגם ח"ל וא"ש כנלע"ד נכון בדעת הרמב"ם.

שם אלא קים להו ה"נ קים להו, תמוה לי דאיך דומה זה לזה, דלעיל שלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרים אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקצרת בחג הביאה שליש קודם ר"ה, בזה י"ל דלא קים להו בהך כללא, משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שעדיין לא הביאה שליש ובזה בקיאין מה שהוא לראיית עין, והא בזה ודאי בקיאין כדקתני במתני' התבואה משהביאה שליש משמע דבלא הביאה שליש אין בו משום שביעית ולא משום מעשר, ולא חיישינן דשמא הביאה שליש, אע"כ דבזה בקיאין.

דף טו.

תוס' ד"ה שאין דבר שחייב במעשר וכו' והכא פטור משום יד הכל ממשמשין. תמוה לי דא"כ עדיין יקשה על רב המנונא כיון דעכ"פ מוכח מדר' שמעון דיד הכל ממשמשין הוי כהפקר לפוטרו ממעשר ועל זה לא מצינו תנא דפליג, וצע"ג.

דף טז:

וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין וכו'. בתשו' הרא"ש סוף כלל יז הביאה הנוסח' ג' דברים מבטלין הגזירה וכו' אף שינוי השם.

תוס' ד"ה ותוקעים, הא אמרינן פ' ראוהו ב"ד, עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוס', ובעניי אינו דומה לשם דהתם אלו מתרמי ציבורא אחרינא ונושא כפיו להם הוא עושה המצוה לברך אותם מש"ה מקרי זמנו, אבל הכא בתוקע לצבור אחר הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא אלא דמוציא אותם והציבור העושים מצוה והוא שלוחם להוציא אותם מש"ה לא מקרי לגביה עוד משך זמן המצוה. [ע' שו"ת ח"ס סי' קס"ז] .

תוס' ד"ה ליום הדין כו' לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם. עי' תורת חיים ריש פ' יא דסנהדרין.

דף יז.

ונידונין בה לדורי דורות. עיין נדרים ח ע"ב.

דף יז:

אלמלא מקרא כתוב. מגילה כא ע"א סוטה יג ע"ב.

דף יח.

מתני' על ששה חדשים. הוא מלתא דפסיקא דאין יוצאין רק על ו' חדשים דכל זמן שבית המקדש קיים דיוצאים על אייר אין יוצאין על אב דבזמן שיש שלום אין צום כדאי' בסוגיין. טורי אבן.

דף יח:

ואני אין דורש כמותו. עיין בספר ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ב סעיף ג'.

דף יט:

תוד"ה מתני' וא"ת כו' וי"ל כיון דשלוחים כו' ובטורי אבן תמה דמ"מ אם עיברו השנה אחר פורים יהא השלוחים יוצאים להודיע שנתעברה השנה דהא במקום רחוק מהלך י"ד יום לא יהיה יודעים ביום י"ד דנתעברה שנה דהא יחשבו שהשלוחים עדיין לא היה אפשר לבוא להודיע אימת ר"ח ניסן עיין שם.

דף כ:

לאכחושי סהדי. עיין לקמן כד ע"ב תד"ה ראינוהו.

דף כא:

רש"י ד"ה על ניסן הלכך בשאר חדשים וכו', בטורי אבן תמה בזה דהא בלא"ה אף אם גם בשארי חדשים יציאת עדים ממהר שליחות השלוחים לא היה תועלת בזה דמה שעתה מאחרים יציאת השלוחים יום א' נגד זה יש להם פנאי יום יותר ללכת, כיון דמעברים החדש, ודוקא בניסן ותשרי דהוא בט"ו בחדש ואם יקדשו החדש ביום א' יהיה יו"ט ביום א' ולא יוכל ללכת יותר מאילו הוקבע ר"ח בשבת, בזה שפיר ממהר יציאת השלוחים משא"כ באינך עיי"ש.

תוס' ד"ה על ניסן ותשרי, ומיהו אניסן צריך טעם. קשה לי דעדיין יקשה באמת אמאי מחללים על תשרי הא גם אם לא יעידו יקדשו הב"ד מטעם ירקא, ויצאו השלוחים במש"ק דהא מדחי' טעמא דמצוה לקדש ע"פ הראיה אלא משום דאדר הסמוך לניסן לפעמים חסר ולפעמים מלא וא"כ בתשרי יקשה דע"כ צריך לעשות חסר וצ"ע.

דף כב:

סהדא אחרינא הוה בהדיה. גיטין דף ה ע"א סנהדרין דף יד ע"א.

דף כג.

תוס' ד"ה ארבעה מיני ארזים וכו' ובירושלמי חשיב כ"ד. וכן הוא במ"ר שמות פרשה לה.

דף כג:

אסתתומי אסתתום. ע' פסחים צג ע"ב תוס' ד"ה רב יהודה אמר.

תוס' ד"ה שיהו מהלכין וכו'. דאכל הני דהתם פריך. עיין יומא עז ע"ב. מו"ק ז ע"א.

דף כה:

מתני' ולא הספיקו לומר מקודש. הא דלא קתני לומר מקודש מקודש כדקתני בסיפא, היינו דאם הספיק לומר הראש ב"ד מקודש אף דלא הספיקו להשיב העם מקודש מקודש מ"מ מהני, דאין זה בכלל דין. משא"כ בסיפא דקתני איך עושים לכתחלה מש"ה קתני ויאמרו מקודש מקודש. טורי אבן.

שם יעמדו השנים וכו'. במג"א סי' תי"ז סק"א דקידוש החודש הי' מעומד, ואני בער ולא אדע היכן מצינו דקידוש החודש הי' מעומד ואדרבה ברפ"ג דר"ה משמע להיפך דהי' מיושב.

שם ולקדשי' בליליא, היינו דאם לילה זמן קידוש היה אפשר לקדש בלילה יום ל' העבר, אבל כיון דאין מקדשים בלילה א"א לקדש ביום ל"א את יום ל' כיון דמפסיק זמן שאינו ראוי לקידוש. הרשב"א.

שם כגון שראוהו בלילה, כתב הרע"ב אבל אם ראוהו ב"ד עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש כו'. משמע אף אם ראוהו ביום אלא דלא היה פנאי לומר מקודש עד שחשכה כשמקדשים למחר צריך שיעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו וכ"נ מפירש"י. אבל לפי מ"ש התוספות הטעם דבראוהו בלילה א"א לדון ראיה לשמיעה דאין מקבלים עדים בלילה א"כ בראוהו ביום ולא הספיקו לומר מקודש יכולים לקדש למחר על ראייתם.

דף כו.

שפיר קאמר ר"י. כעין זה פסחים דף כח ע"ב.

שם ולא שנים ושלשה שופרות. עי' סוטה דף יז ע"ב תד"ה כתבה על שני.

דף כז.

ת"ש תקע בראשונה וכו', ע' ברא"ש פ"ד סי' ח', והמתבאר מתוך תירוצו דהש"ס פריך דתסלק לי' בתרתי וממילא לא יהיה כאן עירוב כונות דהתחלת תקיעה יוחשב לסוף מלכיות וסופו יוחשב לתחלת זכרונות וכל אחד מלתא באפי נפשי', אע"כ מוכח דתחלה בלא סוף וסוף בלא תחלה לא מהני מש"ה הכא אפי' לחדא נמי אינו עולה דלגבי מלכיות הוי תחלה בלא סוף כיון דבסופו מעורב כונת זכרונות אינו עולה למלכיות, וכן בהיפוך, ומשני הש"ס דאפסוקי תקיעתא בתרתי לא פסקינן ולא מיקרי חדא תקיעה רק ע"י ההתחלה והסוף וכיון דא"א לחלקו ממילא הוי תערובות כונות ואינו עולה כלל. קצרו של דבר אם היה אפשר לחלקו היה עולה לשניהם ולא היה מיקרי מעורב כונות, אבל כל שא"א לחלקו אפי' לחדא אינו עולה.

שם אלא תרתי קלי כו' מתרי גברי. עי' סוטה דף לט ע"ב תד"ה עד שיכלה.

תוד"ה שופר ודבק שברי שופרות נמי כו'. כתב הרב בכוונת התוס' ר"ה דמ"ש תחלה דדיבק שברי שופרות אינו מטעם דהוי ב' או ג' שופרות, היינו דהוכיחו להם כן מההיא דמנחות ל"ד דדיבוק הוי חיבור, ובסוף שסיימו דאף אם נפרש מטעם ב' או ג' שופרות היינו דקרא והעברת שופר משמע שיהיה שופר אחד מתחלתו ועד סופו.

ולא נראה לי כלל, דמהיכן משמע שיהיה שופר אחד מתחילה, הא והעברת שופר משמע יותר בשעת העברה יהיה שופר א', וגם זהו כמעייל פילא בקופא דמחטא שכוונת תוס' בדרך הוכחה מסוגיא אחרת ואח"כ דחו ולא ביארו מאיזה טעם.

ומלבד כל אלה, היסוד תמוה דהא בר"ה (דף כ"ו) אמרינן כיון דקאי גלדי גלדי מחזי כב' וג' שופרות, והא גלדי הוי יותר חיבור מחיבור שע"י דבק ואפ"ה מקרי ב' וג' שופרות.

אבל כוונת תוס' כך, דלאחר שהקדימו בתירוצם הב' דלא הוי זו ואצ"ל זו דנסדק גרע מסופו להפרד, כתבו דדיבק שברי שופרות אין פסולם מטעם ב' וג' שופרות היינו דאם איתא דיש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות אם כן הוי זו ואצ"ל זו, דהא בנסדק הוי חדא פסול ובדיבק שברי שופרות יש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות ע"כ דאין בו משום ב' וג' שופרות, והא דגלדי גלדי מקרי ב' וג' שופרות, צריך לומר דגלדי כל גלד וגלד שם שופר קטן עליו, אבל שברים אין על שבר שם שופר, ואין בזה משום ב' וג' שופרות ופסולו רק דאין שם שופר עליו והיינו מטעם דדיבוק לא הוי חיבור, וע"ז סיימו דאף אם נימא דיש בו ג"כ משום ב' וג' שופרות לא קשה כלום, והיינו דנימא באמת דהוי זו ואצ"ל זו כדס"ל בתירוצם הא', או כיון דמ"מ לא ידעינן דינא דסיפא דדיבק שברי שופרות במכ"ש מדינא דרישא דנסדק כיון דנסדק גרע בחד צד דסופו להפרד לא מקרי זו ואצ"ל זו.

באופן דספיקתם רק כיון דאין על השבר שם שופר אבל לא מטעם דדיבוק הוי חיבור דהא אפי' בגלדי גלדי דהוי חיבור כדרך גדילתו בידי שמים לא הוי חבור גמור, ועד כאן ל"פ אינך אמוראי בטעמא דשופר של פרה, ומשמע דלא ס"ל כאביי לפסלו משום דמחזי כב' וג' שופרות היינו כיון דהוי חבור דרך גדילתו, ובידי שמים הוי חבור מעליא אבל דיבוק י"ל דמודו דלא הוי חבור.

דף כז:

גמ' איכא דרמי להו. כעין זה סוכה דף טז ע"א, ודף לב ע"ב. ב"ב דף יט ע"א, ודף כו ע"א.

תוס' ד"ה ניקב, והלכה למעשה וכו' סותמו במינו וחזר לקולו. תמוה לי למה דוקא במינו והא הירושלמי מוקי למתני' אף כר' נתן וא"כ מיירי מתני' באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב התקיעה כשר ובזה לא מצינו דפליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו ה"נ לרבנן.

דף כח.

בשופר של עולה (עי' חי' סוכה דף ל' ע"א).

שם בשופר של שלמים. עיין זבחים דף פו ע"א תד"ה אתיא. ובכורות דף כו ע"א תד"ה התולש ובנדרים דף י ע"א תד"ה אדם מביא כבשות ומעילה דף יב ע"ב תד"ה חלב.

תוד"ה המודר אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה וכו', לכאורה תמוה דא"כ איך פריך רבא על אביי בהנאת סוכה עלי מצות לאו להנות ניתנו הא יש לו הנאה מהישיבה, והיה נראה לי בפשוטו בכוונת תוס' דרבא הקשה לאביי, דבממנ"פ אם נאסר מכח הנאת ישיבה גם בשלא אהנה ליתסר, ואי משום הנאת מצוה גם בהנאת סוכה עלי הא מצוה לא להנות ניתנה, ולזה מוקי בשלא אשב ושפיר י"ל דאיכ' הנאה בישיבת' והא רבא דשלא אשב מותר, היינו דלא הזכיר כלל מהנאתו רק שלא אשב דבזה מושבע ועומד, אבל במקום ישיבתה דסתם קונם היינו מהנאתו והנאת ישיבה בכלל, ובאמר בפירוש שלא אהנה י"ל דאסור.

אמנם לענ"ד א"א לומר כן, דאם כן תקשה למה דמוקי רבא בישיבת סוכה עלי, למאי צריכים קרא דבנדר חל על דבר מצוה, הא בכה"ג בלא"ה אסור מכח הנאה דישיבתה, אע"כ דגם הנאת ישיבה בכלל המצוה דתשבו כעין תדורו כתיב היינו אכילה ושתיה וטיול, והכל בכלל המצוה, וא"כ עדיין קשה מאי פריך רבא לאביי דלמא בשלא אהנה מותר, דגם על הנאת הישיבה לא חייל דנשבע לבטל את המצוה, אבל בהנאת סוכה עלי אסור משום הנאת הישיבה.

ולזה נ"ל בדרך אחר, דלאביי דאמר שלא אהנה, ע"כ לא דאמר בסתם שלא אהנה, דא"כ משמע בכלל זה כל ההנאות אף שימוש בגג הסוכה וכדומה, וא"כ ליחול השבועה בכולל, דבנשבע לבטל המצוה חל בכולל כמו בקונם דלא אוכל מצה כמ"ש תוס' שבועות, אע"כ דמיירי בפירש שלא אהנה דהיינו הנאת המצוה, ולזה הקשה רבא דמצות לאו להנות, ומוקי רבא באמת דמיירי בפירש, אבל לא בפירש הנאת מצוה, אלא דאמר ישיבת סוכה עלי, דהיינו גם הנאת הישיבה ודו"ק.

ומה דהקשה בספר כפות תמרים על תוס' דמה בכך דאין הנאה בתקיעה, הא גם בקונם לולב שאני נוטל אסור וכן בקונם זריקת צרור עלי לק"מ, דודאי ס"ל לתוס' ג"כ דיכול לאסור על עצמו כל מילי, אבל ס"ל דסתם קונם משמע הנאה ובקונם תקיעותיו עלי כיון דיש שייכות להנאת תקיעת דהיינו במכוון לשיר אמרינן דלא אסר רק ההנאה, אבל לא תקיעה בלא הנאה, וכן בישיבת סוכה עלי אסר רק ההנאה אלא דאסור לישב משום הנאת הישיבה, אבל בלולב דליכא כלל הנאה בנטילתו חזינן דאסר עליו הנטילה בלא הנאה.

דף כח:

שלא בזמנו בעי כוונה. עיין תוס' ישנים יומא דף נז ע"א ד"ה נותן.

תוס' ד"ה אבל נתכוין כו' לא הוי מצי לומר. עיין תשובת מהריב"ל ספר שני סי' פה.

תוס' ד"ה דלמא קסבר ר"י, ובשמיני ספק שביעי לא יתבי, ותמוה דגם למסקנא יקשה הא כיון דמכוין למצוה אף שלא בזמנה עובר בבל תוסיף, ולומר כיון דמכוין רק למצוה דרבנן לא מקרי מכוין, וכנראה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים) וכנראה מדברי תוס' לעיל (דף טז ע"ב), מ"מ בדברי תוס' בסוגיין ד"ה ומנא תימרא מדהקשו גבי תקיעות דאף דהוא שלא בזמנו הא במכוין עובר, מבואר דס"ל דמקרי מתכוין, וא"כ איך יתבי בסוכה בשמיני ספק ז', וראיתי אח"כ בפרי מגדים בפתיחה הכוללת עמד בזה דלתירוצם בתקיעות עדיין יקשה מסוכה בח', וכתב דתוס' ס"ל כיון דעשו כן משום סייג לתורה אין בזה משום ב"ת וכמו שתירץ הרשב"א בחידושיו אלא דבתקיעות דהוא רק לערבב השטן וליכא משום סייג בזה הוצרכו לתירוצם עיי"ש, אבל מדבריהם אלו לא משמע, דא"כ גם לר' יהושע י"ל דיתבי בח' ואיך תלי זה בדינא דמסקנא.

מה שהקשה במה שכ' הר"ן (ד"ה והרב) דדברי ר"ז איכוון ותקע לי הוא דלא כרבה דהתוקע לשיר יצא, והא י"ל דאמר כן משום הברכה תחלה אשר קדשנו ותקנו הגאונים לומר מצות יחוד כדי לכוון אם כן אם לא יכוין הוי ברכה לבטלה, במחילת כבוד תורתו הקדושה אין מובן לי דבריו הקדושים הא בלא"ה בפשוטו ל"ש ברכה אלא א"כ שרוצה לעשות המצוה א"כ הוי ממילא כוונה, אבל הקושיא רק דלרבה ל"ל לר"ז לומר לשמעי' שיתכוון להוציא לו הא בלא"ה יהי' יוצא בלא כוונת משמיע כיון דאין צריך כוונה, והוא שפיר יברך במה שרוצה לעשות המצוה לצאת בתקיעותיו של שמעי'.

דף כט.

מתני' זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר. אין הרצון בזה שאינו מחויב כלל אלא ר"ל כל שאינו מחויב מחמת וודאי אף שהוא מחוייב מספק אינו מוציא וזהו שאמרו בברייתא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שא"מ אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שא"מ. וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את מינו והא הוי ס"ס ספק שמא התוקע הוא זכר ואת"ל נקיבה שמא השומע ג"כ נקיבה, י"ל דס"ס כהאי שהוא בתרי גופי ל"א. ומצאתי שהקשה כ"כ בספר טורי אבן, ותירץ דלפעמים תהפך ספיקי דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר יבוא להוציאו במצוה שאין הנשים חייבות תאמר נמי שמוציאו מכח ס"ס הנ"ל הרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא משום ספק שמא הוא זכר וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקיבה והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ודמי למ"ש תוס' נדה דכ"ח עיי"ש.

ונפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם דליכא רק ס' אחד שמא אינו ולד אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקיבה ממנ"פ חד ביאה באיסור אבל הכא לעולם אף אם יהיה פעמים רבות כן שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקיבות. וע"כ נראה נכון כמ"ש. וכ"כ הרא"ם בביאורו לסמ"ג הלכות מגילה על קושיתו כעין זה בטומטום בקריאת מגילה והביאו הפר"ח בדיני ס"ס. ומהור"ח אלפנדר"י בתשובת מוצל מאש כ' שיש ללמוד כן מהא דקדושין ספיקות בספיקות אסורין לבוא זב"ז והא ס"ס הוא אם זהו ממזר אם לא ואת"ל דהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת. אע"כ משום דהוי בתרי גופי לא אמרי'. אלא דאין זה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ס' אם האיש הזה כשר וישא ממזרת את"ל דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ"ל. ובמחכ"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס"ס ספק שמא שניהם ממזרים או ספק שניהם כשרים ואין כאן איסור רק בחד צד שהאחד כשר והא' ממזר וזהו לא מיקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ה' וא"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם כשר וא' ממזר ושני צדדים להתירא דשמא שניהם ממזרים ושמא שניהם כשרים. וכן אם הוא מחוייב אלא שחיובו רק מדרבנן אינו מוציא זולת אם האחר ג"כ אינו מחוייב כ"א מדרבנן כגון שבא הקטן להוציא בבהמ"ז למי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כגון כזית או כביצה כדאיתא בברכות דף כ'.

ובאם גם הקטן אכל רק כזית אינו מוציא דהוי הגדול חד דרבנן והקטן ב' דרבנן. תוס' מגילה דף י"ט ע"ב. ואני מגמגם בדין זה דהא חזינן דגדול שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה והטעם דהוא ברכת המצות ואף בלא אכל כלל מדינא יכול להוציא אלא דבעי לאכול כזית משום אסמכתא ואכלת ושבעת מי שאכל הוא שיברך, א"כ גם הקטן שאכל כזית ראוי הי' להוציא מי שאכל כדי שביעה ואינו מעכב בזה כ"א הקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא כלל, וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית ולא מקרי ב' דרבנן, דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית אינו מזיק דמ"מ בר חיובא מקרי אילו יאכל כ"ש ויכול להוציא בני חיובא דאוריי'. ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א סי' תרפ"ט סק"ד ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כ"ש נלע"ד שזהו טעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית שיכול להוציא את מי שאכל כ"ש אף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא. אבל בהמ"ז כ"ז שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחויב לאכול כ"ש. ומש"ה הטעם דמ"מ כיון דבידו לאכול כ"ש ולהתחייב בבה"מ מקרי בר חיובא ודברי התו' צע"ג. ובספר דגול מרבבה כ' אם הקטן התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש למי שג"כ כבר התפלל דהוי הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן. ובמח"כ ז"א דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא א"כ מה שהקטן כבר התפלל ליכא חסרון בזה דגדול כה"ג שכבר התפלל יכול להוציא למי שלא התפלל דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא וא"כ אנו דנין רק מכח פטור דקטנות והיה רק חד דרבנן ועיין מ"ש במגילה י"ט ע"ב.

שם ת"ר הכל חייבים בתקיעות שופר כו' טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את שאינו מינו והא הוי ס"ס שמא התוקע הוא זכר, ואת"ל נקבה שמא השומע ג"כ נקבה, י"ל דס"ס כהאי שהם בתרי גופים לא אמרינן וכמו שתירץ הרא"ם בביאוריו לסמ"ג הל' מגילה על קושייתו כעין זו ממש בטומטום בקריאת מגילה, שוב ראיתי לטורי אבן שהקשה כן, ותירץ דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר יבוא להוציא במצוה שאין הנשים חייבות בה תאמר נמי שהוציא מכח ס"ס הנ"ל והרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספק שמא הוא זכר, וכשטומטום אחר בא להוציא מספקינן ליה בנקבה, והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי, ודמי למה שכתב תוספות נדה (דף כט) עכ"ד.

ואין דמיונו עולה יפה, דהתם על השני ביאות ליכא ס"ס להתירם, דליכא רק ספק א' שמא אינו ולד אבל לאידך צד ספק שמא זכר או נקבה ממנ"פ חד ביאה באיסור, אבל הכא דלעולם אף אם פעמים רבות יהיה כן טומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר, יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקבות. (אאב"ה עיין מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו) [הועתק לפנינו].

נסתפק רו"מ במי שספק לו אם בירך בהמ"ז דהדין דמברך מספק, אם יכול להוציא לאחר שהוא מסופק ג"כ בזה, מדין ס"ס ס' שמא המברך עתה לא בירך עדיין, ואם תמצא לומר בירך, שמא השומע ממנו ג"כ כבר בירך.

תנן בפ"ג דר"ה טומטום אינו מוציא לא את מינו כו'. וקשה לי בגוה הא הוי ס"ס ס' שמא התוקע זה הוא זכר, ואת"ל שהוא נקבה דלמא השומע ג"כ נקבה, ומצאתי לטורי אבן דהקשה כן, ומתרץ דלפעמים תיהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר יבא להוציא אותו במצוה שאין הנשים חייבות, תאמר נמי שיצא מכח ס"ס הנ"ל, הרי להוצי' הוא לטומטום אחר, אזלת לקולא מחמת ספק שמא הוא זכר והוה ליה ס"ס וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקבה, והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ודמי למ"ש תוס' נדה (דף כ"ח) ע"ש.

ומאוד נפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם, דליכא רק ספק אחד שמא אינו ולד, אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקבה, ממנ"פ חד ביאה באיסור, אבל הכא לענין טומטום לעולם אף אם יהיה אלף פעמים שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים, ושמא כולם נקבות.

וראיתי בפר"ח בדיני ס"ס אות יו"ד, הביא בשם הרא"ם בביאוריו לסמ"ג הל' מגילה דהקשה ג"כ על מה דטומטום אינו מוציא טומטום הא הוי ס"ס ותירץ דס"ס בתרי גופי לא אמרי'. ובתשובת מוצל מאש למהר"ח אלפאנדרי (סי' י"ג) הביא ג"כ לדברי הרא"ם אלו, וכתב עלה דיש ללמוד כן מהא דקידושין, ספיקות בספיקות אסורות לבא זה בזה, והא הוי ס"ס אם זהו ממזר או לאו, ואת"ל שהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת, אלא דאין מזה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל, ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ספק אם האיש זה כשר וישא ממזרת, אם תמצא לומר דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ"ל.

ובמחכ"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס"ס, ס' שניהם ממזרים וספק שניהם כשרים, ואין כאן איסור רק בחד צד שהא' ממזר וא' כשר, וזהו לא מקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ה', ואם כן הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם ממזר וא' מהם כשר, ושני צדדים להיתירא דשמא שניהם ממזרים או שניהם כשרים, אך עכ"פ דעת מהרא"ם מוכרחת מתוך קושיתו, ויש עוד ראי' ממתני' פ"ה מ"ה דדמאי הלוקח מן העני מעשר מכל א' וא', ויקשה דאמאי א"י לעשר מאחד על הכל מטעם ס"ס, שמא כולם מעושרים ושמא כולם אין מעושרים, אע"כ כהרא"ם, ואם כן אפשר דבנידון דידן נמי אין ספק מחוייב בבה"מ יכול להוציא לאחר שמחוייב מספק.

אולם י"ל כיון דמדינא בבהמ"ז אף שיצא מוציא כמו כל ברכת המצות אלא דאסמכוה אקרא ואכלת ושבעת מי שהוא אכל יברך, ומה"ט סגי באכל כזית א' דגן דמחויב דרק מדרבנן יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, ואם כן י"ל דלגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא זה המוציא עדיין לא בירך, ומה"ט י"ל דאף אם השומע ודאי לא בירך, מ"מ יצא בזה שהמברך מסופק דהוי ספק דרבנן, כיון דמדאורייתא אפילו בירך יכול להוציא ולגבי דרבנן אמרינן שלא בירך.

ועיין בלקוטי פר"ח סי' קפ"ד שכתב דלהרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא מי שמסופק אם בירך בהמ"ז א"י להוציא לאחר, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"ש, ובפשוטו היה נראה דאף לאינך פוסקים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ מחוייב רק מגדר ספק, וא"כ זהו האחר אינו יוצא בשמיעתו, דעדיין נשאר הוא בספק חיוב דשמא המוציא כבר בירך ולא יצא בשמיעתו ממנו.

אבל לפי הנ"ל י"ל בהיפוך דאף להרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה לקולא יכול להוציא בבהמ"ז לאחר שלא בירך, דהא בהמ"ז מחוייב דרבנן גם כן יכול להוציא למחוייב דאורייתא כמו באוכל כזית דגן דיכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, כנלענ"ד.

דף כט:

גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. הא דלא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן, י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט, דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף צז ע"א).

ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה. ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש צריכין לטעמא דשמא יעבירנו.

מ"ש ידידי נ"י דמה דאסרו לתקוע בשבת בר"ה משחרב בהמק"ד אף דמקבלים עדים כל היום ועפ"י רוב אין אלול מעובר, מ"מ אולי יבורר אח"כ שעברו לאלול וידעו שחללו שבת. לענ"ד אף אם בעלמא אמרינן כן מ"מ הכא ל"ש כן כיון דבעיקר התקיעה ליכא מלאכה ולא שבות אלא דחכמים באו לגזור שמא יעבירנו, ואנו דנין דבמקום רוב דהוי כמו ודאי לא היה ראוי לבטל מצוה ודאי ולחוש שמא יעבירנו, וכיון שכן אלו לא אסרו חכמים אף אם יבורר שעברו לאלול מה חילול שבת היה כיון דהתקיעה בעצמו אינו איסור, ואם באמת יעבירו ד"א ברה"ר בלא"ה הוי חילול, וכיון דאנו רוצים לדון דבמקום מצוה ודאי אין לחוש שמא יעבירנו, ואם לא יעבירנו ד"א תו אין כאן חילול ולא אגלי בהתייהו.

גם ביסוד הדין כתבתי במכתבי העבר דנראה דבמקום רוב או חזקה כיון דאנו דנין לודאי דכך הוא אמרינן דלא יבורר בהיפוך, וראיה מיבם קטן וכן בשולח גט ממדינת הים (עיין גיטין כ"ח ע"א). וגם נ"ל ראיה מהא דשרינן לשתות חלב מבהמה רגע קודם שחיטה אף דנצטרך לבדוק הריאה מחמת חומרא ואם המצא ימצא סרכא דלהרבה פוסקים אין סרכא בפחות מג"י יבורר שהחלב היה אסור.

ומ"ש מעכ"ת נ"י לפרש בזה שינוי' דהש"ס ביומא (נ"ה ע"ב) משום חטאת ודאי שמתו בעליו - אבקש להבינני כוונתו כי לא אוכל לה, א"כ גם בשולח חטאתו ממדינת הים ניחוש כן, ובפשוטו שינוי' דהש"ס דחיישינן השתא שמא ימות, ואף דלענין איסור הקרבה א"א לדון עכשיו דשמא ימות דבשעת ההקרבה יהא מותר דשמא מת לא חיישינן כמ"ש תוס', מ"מ אמרינן שמא ימות ואחרי שיבורר מיתת א' יהא נפסד כל מה שבקן מלהקריב מחמת התערובת.

והנה על פי דברי קדשו דמר ש"ב הגאון נ"י בכוונת הריטב"א משום דבסתם וולדות דהוי רוב הוי כודאי ולא גזרינן שמא יעבירנו, נלע"ד להוסיף דמיושב בזה דברי הרי"ף שהביא ברייתא דספק בן ז' בן ח' אף דמוקמינן לה במכשירין כר"א, והב"י (או"ח סי' של"א ויו"ד סי' רס"ו) נדחק הרבה, ולענ"ד דלכאורה לפי יסוד זה דמה דמשנינן בממנ"פ הא דלא חיישינן שמא יעבירנו היינו משום רוב וולדות בר קיימא, א"כ מאי פריך הש"ס מברייתא הא הברייתא מיירי בלא גמרו שערו וצפרניו כדמוקמינן ביבמות (פ' ע"א) דליכא רוב, משו"ה לא מהלינן מחשש שמא יעבירנו, וצ"ל דמשמעות הברייתא ואין ספיקו דוחה ואמרינן לאתויי ולישנא דאין מחללין משמע דהמילה בעצמותה הוי חילול ומיירי בדאורייתא ומפיק לה מקרא דערלתו ודאי.

גם י"ל למ"ש תוס' מגילה (ד' ע"ב) הא דאר"י משום דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולא אמר שמא יעבירנו כדי לאסור אף במקדש דאין שבות במקדש, ואף דחזינן דלולב ביו"ט אף במקדש אין נוטלין כיון דלית ליה עיקר בגבולין, צ"ל דהתם פטור לגמרי בגבולין דבזמן שבהמ"ק קיים נוטל במקדש שבעה ובמדינה א' ומשום הכי לא אלים חיובי' דמצי למפטר נפשיה ליליך לגבולין, משא"כ מגילה דהחיוב דרבנן עכ"פ גם בגבולין, וא"כ י"ל ה"נ במילת ספק דהחיוב מטעם ספיקא דאורייתא לא גרע ממגילה והיה ראוי להתיר עכ"פ במקדש, ובברייתא סתמא קתני, לזה מוקמינן כר"א, וא"כ לדינא בזה"ז הדין אמת דספק בן ז' בלא גמרו שערו וצפרניו אין מלין מחשש שמא יעבירנו.

דף ל.

ארנב"י ריב"ז בשיטת כו' (עמש"כ לעיל י"ג ע"א ד"ה ובזה).

דף ל:

התקינו שלא יהו מקבלין וכו', בטו"א רפ"ג כתב בפשיטות דבכל ר"ח הי' תקנה דאין מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה, ואולם בספ"ד כתב בהדיא בהיפוך, וע' בתשובת שי למורא סי' נ"ג וע' במ"ש הב"י סי' קל"א בשם שיבולי לקט משמע להדיא גם בר"ח בכל השנה הדין כן דבבאו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קודש ולמחר קודש.

תוד"ה ונתקלקלו הניחא למ"ד בפ' המזבח מקדש וכו', מבואר דס"ל דהך דמעלה ומלין זהו רק למ"ד דאין לינה מועלת בראש המזבח, ודלא כרש"י פסחים (דף נט) שכ' דזה לכ"ע דאם עלו לא ירדו.

דף לב.

סדר ברכות. עיין סנהדרין דף מט ע"ב תוס' ד"ה אף.

דף לב:

ואין מפקחין עליו את הגל. לכאורה ראיה מההיא דאין מפקחין הגל דסתמא קתני אף אם צריכים הציבור להשופר זה דהוי זיכוי רבים, ומוכח דגם בזה העמידו דבריהם והוי כעשה ול"ת ולא מהני זיכוי הרבים. (עי' שו"ת סי' י"ג).

אמנם הא עדיין יקשה מ"ש הר"ן בר"ה דלרווחא דמלתא נקיט עשה ול"ת דאף בל"ת גרידא לא דחי' דלא הוי בעידנא, ובזה יקשה בשופר לצורך ציבור לא בעינן בעידנא דבזיכוי הרבים ל"צ בעידנא כמו בשחרור, והמג"א (סי' תמ"ו) הביא דהש"ל כתב בשם ר"ת לתרץ דבמלוה דרבים לא בעי' בעידנא ומהר"ן מוכח דלא ס"ל כן, אבל מ"מ הא עכ"פ בזיכוי הרבים מוכח מההיא דשחרור דלא בעי בעידנא, עי' תוס' פסחים (דף נ"ט ע"א).

זולת שנאמר דליכא ראיה, די"ל דשחרור הי' בעידנא דמסר להעבד השטר שיחול השחרור באותו רגע שיאמרו קדיש וקדושה, ודוחק.

ויותר הי' נראה דס"ל דשופר אף דרבים צריכים לו מ"מ אין המצוה ע"י חברת האנשים, דכ"א בעצמו יכול לתקוע ולקיים המצוה, ודוקא לומר קדושה בעשרה דהוי ענין חבורה למצוה, א"כ אין ראיה משופר וי"ל דבמקום זיכוי הרבים לא העמידו דבריהם.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה