חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
פסחים
דף ב.
ור"י אומר לילי. עיין תוי"ט תרומות פ"ח מ"ג.
רש"י ד"ה ובמה אמרו לקמן במתני'. ובס' הכריתות כ' שקודם רבי הי' סדרי משנה (עמ"ש בגליון סוף מס' כלים) ושם הי' שונים ב' שורות במרתף.
רש"י ד"ה בכי טוב וכו' מפני החיות ומפני הלסטים. עיין יומא כא ע"א ברש"י ד"ה היוצא יחידי.
תוס' ד"ה אור לי"ד וכו' שלא יבא לאכלו. עיין לקמן י' ע"ב תוס' ד"ה ואם לא בדק.
בא"ד ונראה לרשב"א דאפי' לפי טעם האחרון וכו'. [במג"א סי' תמ"ז סק"ה כ' דלטעם הראשון משום דלא בדילי, חמץ ונוקשה שוין, ולפ"ז כתב דגם לענין דין דחמץ במשהו ה"ה נוקשה במשהו, דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיני'], נ"ב, לענ"ד התם י"ל לטעם הראשון לענין חשש דאתי למיכל מיני' החמירו משום לא בדילי לחוד, וכמ"ש התוס' דנדר שרי לאחרינא ולא כתבו דנדר ליכא כרת, אלא דבאמת מכח נוקשה מוכח דמשום לא בדילי לחוד הוא, אבל לענין דין דבמשהו ע"כ דרק בצירוף כרת החמירו, דמה שכ' דמחמץ בע"פ אין ראי' דחשיבי בדילי כיון שהוא זמן ביעור, אינו מספיק הא רב דס"ל כר"י דחמץ לאח"ז דאורייתא ואעפ"כ אמר דשלא במינו בס' ובמינו במשהו ככל איסורין דמב"מ במשהו, וא"כ לדידן גם במינו בטל כמו לרב באינו מינו, וא"כ מוכח דבליכא כרת אף דלא בדילי אינו במשהו.
בא"ד דהא אמר שיאור ישרף. במתני' דף מ"ח תנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור, ובאמת התוס' לא דייקי מהך מתני' אלא מברייתא בדף מג דשיאור ישרף, והתוי"ט [פ"ג מ"א] לא דקדק בזה כיון דגם ממשנה יש לדייק, אך צריך להבין למה באמת שבקו התוס' מתניתין והביאו ראיה מהברייתא, ובתשובה כתבתי ישוב לזה. (ועמ"ש בדף ז' אות כ"ב).
בר"ן ריש פסחים דייק דאם איתא דאין לבדיקה וביעור שורש מן התורה במה פליגי ר' יהודה ורבנן בביעור חמץ אם בשריפה [ומוכח בגמ'] דפליגי בקרא. ולא זכיתי להבין דאף אם אין לבדיקה עיקר בדאורייתא פשיטא דיש לביעור עיקר מדאורייתא במצא חמץ אחר זמן איסור דבודאי צריך לבערו, ומה ענין ביעור לענין בדיקה.
בר"ן כתב דטעמא דבדיקה לפי שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקילו בכך, ולא יוציאו מלבן לגמרי, עיי"ש, ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו, וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מילתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין על הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל, (וע"ע לק' דף ל"א).
מ"ש חתני מעכ"ת בכוונת הר"ן ריש פסחים דאף באינו מבטל בלב שלם, מ"מ הוי הפקר ויכול לזכות בו אינו עובר על ב"י, אבל מ"מ לא קיים עשה דתשביתו, כיון דאינו מושבת מלבו, הדברים ראויים לאומרן, ואך רק לשיטת רש"י דדין ביטול אתי' מתשביתו, אבל לשיטת תוס' דתשביתו היינו העברה מהעולם, והא דבביטול סגי, היינו כיון דמופקר ואינו חמץ שלו אינו מוזהר עליו, ולא חל עליו חיוב עשה דתשביתו, א"כ ליתא לדברי חתני נ"י.
ומ"מ אפשר לי להוסיף, דהרי הטור כתב סימן ת"ן דאסור להשכיר כלי להגוי לבשל בו, דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א, הרי אף דהחמץ אינו שלו, מ"מ אסור להיות רוצה בקיומו, א"כ י"ל דאם אינו מבטלו בלב שלם אף דהוי הפקר ואינו שלו, מ"מ כיון דדעתו עליו מקרי עכ"פ רוצה בקיומו דאסור.
דף ג.
שהרי עקם הכתוב. עיין מדרש רבה ריש פ' אמור.
דף ג:
רש"י ד"ה כגדי מסנקן. כגדי עיף. עיין בהרע"ב רפ"ב דמסכת תמיד.
דף ד.
רש"י ד"ה רב בר אחוה כו' בני דר"א מכפרי. בסנהדרין שם איתא בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי.
דף ד:
דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. עיין לקמן דף י' ע"ב תוס' ד"ה בממוניה.
תוד"ה הימנוהו. במג"א סי' תל"ז סק"ח כ' והתוס' בעירובין כתבו דבבית שלהם נאמנים אבל השולח אותן לעשות דבר אין נאמנים אפי' בדרבנן וכו', נ"ב, דברי תוספות שם לענין קטן. אבל עבד ואשה י"ל דבכ"מ מהימני. ומ"ש המג"א אח"כ ובפסחים כתבו דמה שבידם נאמנים אפילו בדאורייתא וכו'. זהו ר"ל בנשים ועבדים אבל לא בקטנים דמה"ט בטבילת כלים אין קטנים נאמנים עי' בתה"ד סי' רנ"ז דדקדק הכי מלישנא דתוס' פסחים דרק נשים ועבדים מהימני בדאורייתא אבל לא קטנים, וזהו כוונת המג"א שכתב תחלה דברי תוספות פסחים וכ' עלה, וע' ביו"ד סימן ק"כ ר"ל דמשם נשמע דדברי תוס' רק בנשים ועבדים ולא בקטנים, ומדברי התה"ד הנ"ל שכ' דקטנים א"נ בטבילת כלים דהוי דאורייתא משמע לכאורה דבדרבנן מהימני, ונ"מ בכלי זכוכית דהוי דרבנן מהימני. וזה דלא כדברי תוס' עירובין דבמידי דשליחות אף בדרבנן קטנים לא מהימני.
הנה קושית הט"ז רסי' תל"ז סתום וכמוס וניכר שעיקר חסר מן הספר. ולזה דעת אחי נ"י לפרש קושייתו דמאי פשיט הש"ס מברייתא דדלמא הא דקתני על המשכיר לבדוק היינו בעוד שלא החזיק בה השוכר, אבל אחר שהחזיק בה י"ל דפקע חיובו מהמשכיר וחל על השוכר. ועל תירוצו של הט"ז הרבה אחי נ"י לסתור דבריו דא"כ במסקנא לא נפשט לדינא באם היה הפיסוק והקנין הכל בי"ד אם לא פקע החיוב מהמשכיר, ובנה יסודו בכוונת הט"ז דהאיבעיא בתרתי אם מסירת המפתח לחוד מחייב להשוכר לבדוק, ואת"ל דאינו מחייב מ"מ אם מחוייב עכ"פ אחר שהחזיק לבדוק, ודייק ליה כן מלשון המשכיר בי"ד דמשמע דהאיבעיא ג"כ מכח הקנין, וגם אם איתא דהאיבעיא רק על התחלת החיוב לא יתכן לשון תוס' וכבר חל החיוב על המשכיר עכ"ד.
מדברי אחי נ"י מבואר דדעתו דבאמת מסירת המפתח לחוד מחייב להשוכר לבדוק אף אם עדיין לא החזיק בה, והוא באמת חקירה גדולה ונוטה לזה לישנא דתוס' שכתבו מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו, משמע דרצונו לקנותו לחודיה מחייבו לבדוק אף שלא החזיק בה דומיא דנפקר אחר. ודוחק לומר דכוונת תוס' הכל בהחזיק בה אח"כ ובאו לומר דבנפקד אחר אף שקנה בי"ד הבית אינו מחוייב לבדוק, דאינו במשמע כלל בלשון תוס', אלא ודאי כיון שנמסר להשוכר המפתח ובדעתו להחזיק בו, כל זמן שאינו חוזר מחוייב לבדוק. אף דמלישנא דהחק יעקב שכתב וז"ל למסקנא תלוי הכל במסירת המפתח ואין חילוק בין השכיר בי"ג או בי"ד עכ"ל, מדלא כתב יותר או לא השכיר כלל דמשמע דבעינן עכ"פ קנין בי"ד, אמנם מ"מ בפשטא דמלתא מסתבר יותר כדעת אחי נ"י.
אמנם באמת לא יכולתי לעמוד על דעת אחי נ"י, דנ"ל ברור בכוונת הט"ז בתירוצו דאיבעיא רק בחדא, והיינו דס"ל (דלא) [דבלא] קנין אין חיוב כלל על השוכר וכמשמעות החק יעקב הנ"ל, רק כשקנה אח"כ בחזקה בזה האיבעיא על המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה הוא, היינו כיון דהתחלת הבדיקה כבר חל על המשכיר כיון דבאותה שעה עדיין לא החזיק השוכר והיינו דנין דהחיוב על המשכיר תו לא פקע, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסור ברשותיה קאי, היינו כיון דהיה בידו לזכות בו בתחילת י"ד, וגם הקנין היה בליל י"ד בעוד שלא עבר כל זמן הבדיקה, חזינן כאילו היה תחילת החיוב עליו. וזה מדוקדק בלשון הט"ז במ"ש כיון דתחילת הבדיקה כבר חלה על המשכיר, משמע דזהו מלתא דפשיטא הוא, ואלו לדברי אחי נ"י זהו בעצמו איבעיא דהש"ס. והכי דייקא ג"כ לישנא דהט"ז אח"כ וז"ל אלא דאנו רואין דאם עד שלא חל י"ד מסר המפתח אף שהקנין היה משעבר קצת מהבדיקה וכו' מבואר להדיא דאם היה הקנין אחר שעבר כל הזמן בדיקה ומכ"ש בלא קנה כלל דאין החיוב על השוכר. ומה שהוקשה לאחי נ"י דא"כ דמשמע דפשיטא לבעל האיבעיא דאם היה הפיסוק והקנין הכל בי"ד דודאי לא פקע חיובא מהמשכיר, א"כ כי פשיט ממזוזה הא מוכח דגם בכה"ג החיוב על השוכר, אינה קושיא כ"כ די"ל דבא להוכיח במכ"ש דאף אם הכל היה בי"ד על השוכר לבדוק.
ולענ"ד אי אפשר לזוז מהכוונה זו בט"ז להמדקדק בדבריו. אולם אשר הביא לזה לדעת אחי נ"י, נראה בעליל דהוא עפ"י הקדמתו לפרש קושית הט"ז דדלמא הברייתא קאמר דהמשכיר מחוייב לבדוק לפי שעה, ממילא הא דקתני בסיפא אם משמסר המפתח וכו' היינו אף בלא החזיק הלוקח. והנה באמת לדעתי אינו ראוי לבנות דיק לעייל פילא בקופא דמחטא בכוונת אחרונים היכא דניכר דהעיקר חסר. גם מדנקט הט"ז הקושיא דמאי פשיט רנב"י הא מיירי שחל על המשכיר וכו' משמע דבא להקשות דדלמא בהאיבעיא על המשכיר לבדוק, ואלו לדברי אחי הנ"ל הו"ל למנקט הקושיא בהיפוך דדלמא בהאיבעיא על השוכר כיון דגם החזיק, וכיון דא"א להכניס דברי אחי נ"י בכוונת הט"ז, בודאי אין להמציא מזה דין, כיון דאנו צריכים לפרש דהקושיא היה מבחוץ מה שאינו נזכר בספר, אולי כיון לקושיא אחרת.
אמנם באמת אף לדברי הנ"ל נוכל לקיים דברי אחי נ"י בכוונת קושית תוס' והיינו דבתחילה היה הט"ז מפרש דהמשכיר בית משמע מעשה השכירות שהוא הפיסוק, וכן בלשון תוס' חל עליו חיוב בדיקה קודם שהשכירה מלשון השכירה משמע הפיסוק, וא"כ ממילא משמע דהפיסוק לחוד מחייב להשוכר בלא קנין, משום הכי יפה הקשה דמאי פשיט מהברייתא דדלמא הברייתא קאמר דהמשכיר מחוייב לבדוק קודם כניסת השוכר והיינו מסירת המפתח, ובסיפא קאמר הברייתא דבמסר המפתח החיוב על השוכר אף שלא החזיק דהרי אפילו בפיסוק לחוד היה ס"ל לבעל האיבעיא דמחוייב לבדוק. ולזה העלה הט"ז דהמשכיר היינו מעשה קנין אבל הפיסוק היה מקודם, וקיימינן באמת דהפיסוק לחוד אף עם מסירת מפתח לא מהני והאיבעיא רק בקנה אח"כ בליל י"ד וכמש"ל, וא"כ עולים דברי הט"ז כהוגן.
ומ"מ עדיין יש לי גמגום על דברי אחי נ"י דמ"מ לא הקשה הט"ז כלום דהא התרצן פשיט מברייתא שפיר דאם איתא דהברייתא מיירי רק קודם כניסת הלוקח אבל אח"כ פקע החיוב מהמשכיר א"כ אמאי קתני בסיפא אם משמסר המפתח וכו' הא כיון דמסירת המפתח מחייבו להשוכר לבדוק, אף במסר לו המפתח [ב]י"ד יהא חל החיוב על השוכר אע"כ דאזלינן בתר מעיקרא.
עכ"פ הדבר ברור בכוונת הט"ז בתירוצו דבעינן קנה הלוקח וכנ"ל ואין אנו אחראים להעמיס דחוקים בכוונת קושייתו הסתום. ומ"מ לדינא בודאי צ"ע כי משמעות לישנא דתוס' אף בלא החזיק הלוקח וכנ"ל וצ"ע לדינא.
ומ"ש אחי נ"י ליישב קושית הט"ז דאם ברישא מיירי דמחוייב לבדוק לפי שעה א"כ מאי למימרא וכעין דברי המהרש"א. הנה בודאי אין כוונת אחי נ"י ליישב כן לשיטת המהרש"א דהא י"ל דרישא דהברייתא קאמר דאף בהחזיק השוכר בי"ג מ"מ החיוב על המשכיר בתחילת י"ד כיון דהמפתח נשאר בידו והוא חידוש גדול, ובסיפא קאמר דאם מסר לו המפתח אף דלא החזיק [החיוב] על השוכר. אולם כוונת אחי נ"י לשיטת הב"ח והט"ז דלא ס"ל כהמהרש"א וס"ל דבהחזיק בי"ג על השוכר לבדוק, א"כ י"ל כדבריו. ומ"מ למה (שכתבו) [שכתבנו] דהט"ז בקושייתו היה ס"ל דס"ל להאיבעיא דפסיקה לחוד מחייב להשוכר לבדוק ומשמע אף בלא מפתח, א"כ ממילא חידוש גדול השמיענו הברייתא דבלא מפתח לא מהני פיסוק דמים לחוד לאפוקי מסברת בעל האיבעיא, כנלע"ד.
שם לרבות י"ד לביעור. עיין תשובת הר"ן סימן נ"ג.
[א] הרמב"ם (פ"ג ה"ח מחמץ) כ' לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ וכו' ולא בערו ה"ז עובר על לא יראה כו' והראב"ד כ' אולי סובר המחבר מו' שעות ולמעלה היא בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דז' ימים כתיב עכ"ל.
ונלע"ד דלשיטתייהו אזלי, בהקדם מתני' פסחים (מט א) ההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו אם יכול לחזור כו' ואם לאו מבטלו בלבו, וכ' המג"א (סי' תמד ס"ק יא) דאם הוא משש ולמעלה דא"י לבטל והולך למול בנו דיחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר, משא"כ במילה, ובאבן העוזר השיג דבהולך לשחוט פסחו בודאי דינא דמתני' גם בשש ולמעלה דאינו חוזר לבער, דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת, ודחי לעשה דתשביתו, [ונ"ל דכוונתו אף דל"ה בעידנא מ"מ דחי כמ"ש תוס' פסחים (נט א) גבי עשה דהשלמה] וממילא ה"ה בהולך למול דקחשיב להו כחדא במתני'. והטעם דמשהה חמץ ע"מ לבער אינו עובר כמ"ש תוס' פסחים (כט ב) ע"ש, והצל"ח הביא קושי' גדולה בשם חכם אחד דבלשחוט פסחו ודאי דינא דהמג"א אמת דא"א לשחוט פסחו כשיש חמץ בביתו דעובר בלאו דלא תשחט על חמץ, ול"ש לומר דעשה דפסח דחי ללאו דלא תשחט על חמץ [והיינו דעשה דתשביתו לא עבר כמ"ש האה"ע דדעתו לבערו ונשאר רק לאו דל"ת, ואתי עשה ודחי ל"ת], דל"ש בדבר זה עצמו דהרי התורה הזהיר שלא ישחט הפסח אף שיש כרת על חמץ, ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבאר קודם השחיטה ומ"מ ל"ש בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת, דאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמרה הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנין יחד העשה ול"ת, וכיון שכן אדרבא סייעתא להמג"א, כיון דבלשחוט פסחו בודאי לאחר שש ולא ביטל חוזר לבער, ה"נ בלמול את בנו דחד דינא אית להו עכ"ד.
הנה ביסוד דברי הגאון דהיכא דל"ת בדבר זה עצמו ל"ש עשה דוחה ל"ת אף דמסתבר כן מ"מ אינו פסיקא כ"כ, דמצינו לקדוש א' מדבר בהיפוך הגאון שאגת ארי' בחי' לחגיגה (ד ד"ה איצטריך) הקשה דנימא דעשה דראיית פנים דוחה לל"ת דלא יראו פני ריקם, דממנ"פ אם היא אשה לא עבר בלאו ואם הוא איש מקיים העשה ודחי הלאו, הרי אף דהלאו נאמר באותו דבר עצמו דהזהיר התורה דהעשה דראיית פנים לא קיים רק אם מביא עמו קרבן, מ"מ אמרינן זהו רק באפשרי להביא קרבן דעבר אלאו אם אינו מביא, אבל היכא דא"א העשה דוחה לל"ת, והגאון ש"א תי' דקיימ"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש, עכ"פ ממילא נכונים דברי הגאון הצל"ח דלבתר שש אינו יכול לשחוט דעשה דפסח אינו דוחה ללאו דל"ת, דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שהוא סוגי' ערוכה זבחים (צז ב) א"כ בין לסברת הצל"ח בין לסברת הש"א דברי אבן העוזר נדחים לכאו'.
[ב] ונלע"ד ליישב, ובתחילה נאמר דמ"ש הצל"ח עפ"י יסודו להוכיח בהיפוך מדעת אהע"ז דכמו בלשחוט פסחו חוזר לבער ה"נ בלמול בנו, אין זה דיוק כיון דבפסח אין הטעם מחמת דמוטל עליו יותר לקיים מצות עשה דתשביתו, אלא דלא חזי כלל לשחוט פסח בעוד שיש לו חמץ דאף אם הוא בענין דא"א בשום אופן לבער חמצו דפסקי' מברא וכדומה דבזה במילה בודאי הולך למול, דבלא"ה יושב ובטל מלקיים תשביתו, ובפסח בכה"ג א"א לשחוט מצד לא תשחט ע"ח, א"כ ל"ש כלל בזה ענין דומיא וז"פ וברור.
ומעתה נראה בהיפוך דראיית אה"ע נכונה והיינו דלר"ל דס"ל פסחים (סג) דליכא אי' דל"ת על חמץ אא"כ החמץ עמו בעזרה דוקא, ולדידי' הדין דמתני' בלשחוט פסחו דאף לאחר שש ולא ביטל דישחוט פסחו דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו וממילא דומיא דהכי ג"כ במילה הדין דימול בנו ומוכרח לומר הטעם משום דבדעתו לבערו לא עבר על עשה דתשביתו, וכיון דלר"ל מוכח כן ולא מצינו דפליג בזה ר"י אף דלר"י א"י לשחוט פסחו משום לאו דל"ת על חמץ מ"מ לענין מילה לא מצינו פלוגתא וקם הדין לר"י כמו לר"ל ונכון.
[ג] ועדיין צריך ביאור דלכאורה נסתרים דברי האה"ע דאיך נוכל להכריח עפ"י יסוד דדמי למול בנו להולך לשחוט, כיון דכייל להו בחדא, הא להסוברים בדעת הרמב"ם דבל יראה מתחיל מחצות ואילך, ולשיטתו דהרמב"ם במשהה ע"מ לבערו עבר בלאו דהרי ס"ל דב"י אינו ניתק לעשה ובקנה חמץ בפסח חייב מלקות כמ"ש (פ"א ה"ג), א"כ בלמול בנו משש ולמעלה ולא ביטל צריך לחזור לבער ואף אי נימא דלענין עשה דתשביתו ס"ל ג"כ להרמב"ם כהתוס' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בעשה, א"כ י"ל דעשה דמילה דחי ללאו דב"י, מ"מ הא במתני' כייל ג"כ הולך וכו' לסעודת ארוסין, ובזה בודאי צריך לחזור ולבער משום לאו דבל יראה, הרי מוכח דלהרמב"ם לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו תנא דמתני'.
[ד] אולם נראה דג"ז ניחא, די"ל דזהו יסוד מוסד דכולהו דחשיב חד דינא אית להו, אלא דהרמב"ם ס"ל אף במשהה ע"מ לבערו עובר גם אעשה דתשביתו, א"כ גם בהולך לשחוט פסחו אף לר"ל דליכא לאו דלא תשחט ע"ח מ"מ צריך לחזור ולבער דאין עשה דוחה ללאו דב"י ועשה דתשביתו, אבל להסוברים דליכא ב"י עד שתחשך, א"כ בהולך לשחוט פסחו לר"ל א"צ לחזור ולבער דעשה דפסח דוחה לעשה דתשביתו, ה"נ בלמול בנו ובהולך לסעודת אירוסין, ומוכח מזה דאפי' עשה דתשביתו ליכא, כיון דמשהה ע"מ לבערו, באופן דלהרמב"ם בכולהו מיירי מתני' רק קודם שש דיכול לבטל, ולהראב"ד כולהו מיירי אף אחר שש, ודברי האה"ע נכונים.
[ה] והנה היסוד דעשה דפסח אינו דוחה לל"ת ועשה, אינו ברור, דמצינו בזה סתירה בדברי תוס' דהנה בתוס' חולין (עח ד"ה מנין לאו"ב) דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי לי' עשה ע"ש.
ודרך גררא אומר מה שכתבתי בחידושי בביאור כוונתם שם במ"ש ואין לומר דאיצטרך באם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו כו', ביאור דבריהם דהא דתני בברייתא מניין לאו"ב שנוהג בקדשים, היינו היכא דצריך לפסח דלא נימא דאתי עשה ודוחה ל"ת ויליף הברייתא מכח סמיכת הקרא, והיינו דבעלמא היכא דא"צ לקיים העשה פשיטא דנוהג גם בקדשים וע"כ דצריך קרא לכה"ג במקום דצריך לקיים העשה, ולפ"ז לכאורה קשה היכי אמרינן עלה ואימא במוקדשין אין בחולין לא, משמע דהפרכא רק על חולין אבל לענין קדשים עולה הלימוד דהברייתא שפיר, והרי לאותו ס"ד גם במוקדשין לא ידענא היכא דצריך לעשה דדילמא מיירי הקרא היכא דל"צ לקיום העשה דהא הסמיכות צריך לאורויי דדוקא בקדשים ולא בחולין ואף די"ל דכ"ז נכנס בפרכת הש"ס דמנ"ל דהסמיכות אתיא לאורויי דאין עשה דוחה ל"ת, דלמא אתיא לאורויי דדוקא בקדשים ולא בחולין, מ"מ נ"ל לישב ברווחה, דלכאורה יקשה במ"ש תוס' דלא נימא דעשה דוחה ל"ת, הא איתא בזבחים (צז ב) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, וצ"ל דזהו הכלל רק היכא דהל"ת היא ענין שבמקדש דוקא כמו ועצם ל"ת בו, וכן גבי יקדש לאו דפסול מוקדשים, אבל בלאו דעלמא דלא תלי בקדשים אלא דעכשיו אתרמי בקדשים כגון לאו דאותו ואת בנו, בכה"ג העשה דוחה לל"ת. ובהכי מתיישב דברי תוס' ערובין (ק. ד"ה מתן ד') דהקשו ליתי עשה ולדחי ל"ת דבל תוסיף, והלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ולפי הנ"ל ניחא דלאו בל תוסיף דאינו נוגע דוקא למקדש, לא מיקרי לאו שבמקדש. ולפ"ז ניחא הדקדוק הנ"ל דשפיר פרכינן ואימא במוקדשין אין בחולין לא, דלענין מוקדשין הדין שפיר אף במקום עשה דפסח, דלאותו ס"ד דאו"ב נוהג רק בקדשים, ממילא הוי לאו דבמקדש ואין עשה דוחה אותו, ורק למסקנא דנוהג גם בחולין ולא מיקרי לאו דבמקדש הי' ס"ד דנדחה מפני עשה, אבל לס"ד דבחולין לא ממילא אין העשה דוחה אותו. ונכון.
נקטינן מיהא דס"ל לתוס' בחולין דאין עשה דפסח דוחה ללאו ועשה, ואולם בזבחים (לג: ד"ה לענין מלקות) ס"ל דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה לל"ת ועשה, ועיין ברמב"ם (פ"ג הח"י מביאת מקדש) דהכניס ידו לפנים לוקה מדרבנן, והראב"ד השיג דרבינא דאמר (זבחים לג ב) לוקה היינו דאורייתא, ובכ"מ נלחץ בכוונת הראב"ד, עי' מה דנדחק שם הכ"מ בדעת הרמב"ם דס"ל ג"כ דרבינא מדאו', אלא דס"ל דלאוקימתא דר' אבוהו (שם) דלענין טמא שנגע בקדש איתמר ס"ל לרמב"ם דהוי דרבנן, ואינו מוכרח, די"ל דהרמב"ם ס"ל אף דלס"ד אפי' כרת איכא ומ"מ לרבינא דקאמר לענין מלקות אתמר היינו רק מדרבנן, וע"ז השיג הראב"ד דלוקה דאורייתא קאמר, ולפ"ז להראב"ד דלוקה דאורייתא ויקשה קושי' תוס' שם דמ"מ הוי עשה ול"ת, מוכרח כתירוצם דעשה דפסח שבכרת דוחה לל"ת ועשה. אבל להרמב"ם דלוקה דרבנן קאמר אין הכרח לזה.
ומעתה י"ל דהראב"ד לשיטתי' דמוכח דלר"ל בהולך לשחוט פסחו אף לאחר שש ולא ביטל אינו חוזר לבער דאף אם נימא דב"י הוא מחצות, וגם נימא דמשהה חמץ ע"מ לבערו עובר בעשה דתשביתו, הא מ"מ עשה דפסח שהיא בכרת דוחה לל"ת ועשה, ממילא דומיא דהכי גם למול בנו ולסעודת ארוסין כהוכחת אה"ע הנ"ל, וממילא מוכח דב"י ליכא עד שתחשך, דאל"כ אמאי אינו חוזר לבער עכ"פ מלאכול סעודת ארוסין הא עבר בלאו דב"י, [והראב"ד ס"ל ג"כ דל"ה ניתק לעשה מדשתק להרמב"ם ולא השיג], אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל מה דאמר רבינא לוקה היינו מדרבנן, א"כ י"ל דאין עשה דכרת דוחה ל"ת ועשה שפיר י"ל דלאו דב"י הוא מבע"י ובאמת לאכול סעודת ארוסין מיירי קודם שש דגם לשחוט פסחו מיירי קודם שש דאילו אחר שש אין עשה דפסח דוחה ל"ת ועשה. וביותר י"ל דגם הרמב"ם הוכיח מזה שיטתו דבל יראה עובר מבעוד יום, היינו דס"ל דבמשהה ע"מ לבערו ג"כ עובר על תשביתו, וממילא לאכול סעודת ארוסין איירי קודם שש, ודומיא דהכי לשחוט פסח מיירי רק קודם שש, ויקשה אמאי באמת גם אחר שש אינו כן דליתי עשה דפסח ולידחי עשה דתשביתו ע"כ דבל יראה הוא מבע"י, והוי עשה ול"ת ודוק.
[ו] והנה בסוגי' דזבחים הנ"ל (לג ב) יש לעיין איך דחו עשה דפסח ללאו אל המקדש לא תבא הא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, וצ"ל דגם לענין זה עשה שיש בו כרת עדיפא, וההיא דועצם ל"ת בו אף למ"ד אכילת פסחים מעכב, וא"כ אם בא א' להמנות על הפסח ולא יגיע עליו כזית בשר רק ע"י שבירת עצם וא"כ הוי ג"כ כרת, וצ"ל דמ"מ השבירת עצם כיון דגברא בר אכילה, וגם הזבח ראוי לאכילה, ולגבי כל אחד ואחד מהמנויין יכילנא לומר דהוא הי' יכול לאכול כזית מהבשר, ממילא אף אם לא ישברו עצם וא' מהמנויין לא יאכל, מ"מ יוצא ידי פסח ולא מקרי יש בו כרת, ועדיין צ"ע.
לפ"ז אם ננקוט כדעת השאגת ארי' גבי ראיית פנים בעזרה אף דהלאו נאמר באותו ענין עצמו מ"מ שייך בי' עשה דוחה ל"ת, שלא כדעת הצל"ח, ממילא נוכל לקיים ראיית האבן העוזר כפשוטו אף דלר"י דלאו לא תשחט אף כשאין החמץ עמו בעזרה, מ"מ בהולך לשחוט פסחו אחר שש א"צ לחזור ולבער דעשה דפסח דחי ללאו דל"ת על חמץ וגם עשה דתשביתו, ומ"ש לעיל (אות א) דמ"מ אין עשה דוחה לל"ת דל"ת על חמץ דהוי לאו שבמקדש כמ"ש הש"א לענין ראיית פנים בעזרה. זהו ליתא, דמ"מ עשה דפסח שיש בו כרת דוחה גם לאו שבמקדש וק"ל.
וכ"ז לדעת הראב"ד בכוונת הרמב"ם דעובר על ב"י מבעוד יום. אבל יפה כתב הה"מ להוכיח במישור דגם הרמב"ם ס"ל דב"י רק משתחשך, ומוכח דגם להרמב"ם במשהה ע"מ לבערו אינו עובר בעשה דתשביתו ובכולהו דיני דמתני' גם לאחר שש א"צ לחזור ולבערו.
[ז] וי"ל דהרמב"ם הוכיח שיטתו דב"י רק משתחשך מסוגי' דפסחים (כז ב) ק"ו מנותר כו' א"ל כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, ולכאורה תמוה איך שייך דיהי' יושב ובטל הא מ"מ צריך לפרר ולזרות לרוח או כדומה השבתה מעולם שלא יעבור בלאו דב"י, דפשיטא אף דלא מקיים בזה העשה דתשביתו מ"מ אינו עובר עוד על ב"י, כיון דמושבת מעולם.
והנה לשיטת הר"ן פסחים בסוגי' דהרהינו [בפ"ק בסוגי' דקע"א ד"ה גרסי'] דחמץ של ישראל המופקד ביד עכו"ם וקבל אחריות דאין המפקיד עובר כיון דאין החמץ בבית ישראל, י"ל דמשכחת דיושב ובטל דיפקיד החמץ ביד נכרי דתו לא עבר אב"י, וכיון דאף אם מפרר אינו מקיים עשה דתשביתו ממילא יהי' יושב ובטל, אבל אם קיום השבתה בכל דבר מחוייב להשביתו מהעולם כיון דכבר חל עליו חיוב השבתה כשהי' חמץ בביתו אין לו תקנה רק להשביתו ולא להפקידו נכרי. אך להרמב"ם דס"ל (רפ"ד מחמץ) דגם בפקדון עובר המפקיד בב"י יקשה כנ"ל. לזה הוכיח הרמב"ם דב"י רק משתחשך, א"כ יכול להיות יושב ובטל עד שתחשך.
[ח] ולפ"ז נ"ל דהרמב"ם הוכיח שיטתו דב"י ל"ה לאו הניתק דעשה, והיינו דעל תי' הנ"ל קשה לכאורה בהא דאמרי' פ"ק דפסחים (ה ב) ש"מ מר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, הא י"ל אף דמוכח דלא ס"ל לר"ע דרשא דת"כ דהנותר בשריפה ולא חמץ בשריפה, מ"מ י"ל דחמץ אינו בשריפה, ועל הלימוד דמה מצינו מנותר, י"ל דס"ל כר"י דאשם תלוי ג"כ אינו בשריפה והוי יוכיח, ועל הק"ו מנותר דבזה ליכא יוכיח מאשם תלוי דהא אינו עובר בב"י בכל רגע ורגע, ס"ל לר"ע כיון דסופו להקל אינו דין, וזה אינו נסתר ממה דקאמר ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. די"ל אי הוי אמרינן דתשביתו דקרא ביו"ט הי' עולה יפה הק"ו מנותר דבשריפה ול"ש דסופו להקל דיהי' יושב ובטל, דבלא"ה ביו"ט צריך לבערו מהעולם שלא יעבור על להבא בלאו דב"י. אבל למסקנא דילפינן מתשביתו היינו מעיו"ט ויכול לישב בטל עד שתחשך ליתא להק"ו דמקרי סופו להקל. מזה הוכיח הרמב"ם שיטתו דב"י לא הוי ניתק לעשה, ובמקום אחר כתבנו לישב קושי' המל"מ דהא ברייתא ערוכה בפסחים (צה) דהוי ניתק לעשה, והיינו דתליא בזה דהברייתא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"צ לקיום לעשה על להבא להנצל מלאו דב"י, דהא בידו להשביתו בענין אחר, ולזה בא העשה דשריפה לתקן על לאו שעבר, אבל למה דקיי"ל השבתתו בכל דבר לא מיקרי ניתק לעשה דצריך תיקון העשה שלא יעבור לעתיד בלאו דב"י, וכיון שכן ממילא מה דילפינן דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא סופי לקולא, דעי"ז קיל הלאו דאין לוקין דהוי ניתק לעשה, ומה דאמרינן דהוי סופו להקל דיהא יושב ובטל חדא מינייהו נקט, א"כ ניחא דשפיר אמרינן ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דממנ"פ אם נימא דלמסקנא דתשביתו מעי"ט לא ס"ל להק"ו מטעם סופו להקל, ממילא גם אם תשביתו מעיו"ט איכא סופו להקל דעי"ז הוי לאו ניתק לעשה וכנ"ל, ודו"ק.
דף ה.
תוד"ה ואומר אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר וכו', התוס' קאי לרבי עקיבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרן מותר מש"ה מדמי לערלה דע"ג גחלת מותר, אבל לדידן דחמץ מנקברין ואפרן אסור י"ל דע"ג גחלת אסור, ופשוט.
במג"א סי' תק"ז וז"ל דהתוס' כתבו בפסחים דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף ביו"ט, נ"ב לענ"ד התם הטעם דההיתר הנאה אחר שנעשה גחלת רק משום דנעשה מצותה בזה דימו אותה לנדרים ונדבות דאמרי' משלחן גבוה קא זכו, אבל בעלמא אין חילוק, אח"ז מצאתי בס' פמ"ג שכ"כ בסי' צ"ט ביו"ד.
בא"ד אומר ר"י דסברא הוא כו' אי נמי כיון דמתחלת הבערה א"י להנות כו'. קשה לי לתירוצם הראשון לחשוב נמי דש"מ מדרבי עקיבא דלא אמרינן הואיל, וי"ל דמאן דל"ל מתוך מכ"ש דלית ליה הואיל וכמ"ש בתוס' במסכת שבת (דף לט ע"ב ד"ה אא"כ) ומבואר כן יותר בחידושי רשב"א, אך קשה דזה נסתר מסוגיא דמסכתין (דף מז ע"ב) וככתוב בתוס' שם ד"ה אהבערה לא לחייב. ועל תירוצם השני נמי קשיא לי, דהא למ"ד אין שבח עצים בפת גם באבוקה כנגדו שרי ולא משכחת עצים דאיסורא אלא בשרשיפא כדאיתא לקמן (דף כז) וא"כ לחשוב ש"מ מדר"ע דיש שבח עצים בפת, וי"ל דשני תירוצי התוס' כחדא נינהו כיון דאיכא למימר דסבר יש שבח עצים ואיכא למימר [דס"ל אין שבח עצים אלא] דל"ל הואיל וכיון דלא מסתיימא לא חשיב לה. מיהו הא קשיא לי על תירוצם השני דהא לרוב הפוסקים שלכה"נ מותר מה"ת. ובתוס' לקמן (דף כו ד"ה שאני היכל) משמע דס"ל שלכה"נ אפילו מדרבנן שרי [וכמו שביאר המל"מ בהל' יסודי התורה], והרי להסיק בחמץ בודאי הוי שלכדה"נ [אאב"ה, וכ"כ להדיא הפ"י פסחים דף כ בברייתא תנור שהסיקוה בקליפי ערלה עיי"ש] ויקשה מתני' ערוכה ולא יסיק תנור וכיריים.
ולא ידעתי אמאי פשיטא להו כ"כ הא פשיטא דלבשל ולעשות היסק מחמץ הוי שלא כדרך הנאתן דשרי מדאורייתא, ובאמת כפי משמעות דברי תוס' פסחים דף כ"ו ד"ה שאני היכל וכו' דשלכ"ה אפילו מדרבנן שרי א"כ מדקתני במתני' ולא יסיק בו תנור וכיריים מוכח דהיסק הוי דרך הנאתה. אבל באמת גם זה תמוה לומר כן. גם על תירוצם הא' דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו, קשה לי דא"כ יהא מוכח דר"ע לית ליה הואיל והו"ל להש"ס לומר ש"מ ארבע, ולפי דברי הרשב"א בחי' שבת דף ל"ט ע"ב ד"ה הא דתנן וכו' ועוד דב"ש ל"ל מתוך וכ"ש דל"ל הואיל, א"כ מדאמר ש"מ דל"ל לר"ע מתוך ממילא מכ"ש דל"ל הואיל. אלא דבאמת דברי הרשב"א תמוהים דאיך תלי' סברת הואיל בדינא דמתוך, ואדרבה נסתר זה מסוגיא דפסחים דף מ"ז ע"ב איתיבי' אביי המבשל ג"ה ביו"ט וכו' והרי הך ברייתא לא ס"ל מתוך ואעפ"כ פרכינן דלימא הואיל וכמ"ש תוס' שם דמוכח דרבה ס"ל הואיל אף לב"ש דל"א מתוך, והוא באמת ראיה שאין עליה תשובה, וצריך לי עיון גדול. (וע"ע חי' ביצה דף י"ב ודף כ"א).
בא"ד שרי מלהנות. צ"ל מלה'.
בא"ד ומאן שרי שרי מלד'. דבריהם צריכים ביאור דמצינו (ביצה דף יט) דרשב"א סבר דעולת נדבה אינה קריבה ושלמי נדבה קריבין ע"ש. א"כ ע"כ דנדבה לא נפקא מריבוי לד' דא"כ אף עולת נדבה בכלל כמו דמרבי' עולת ראי'. אע"כ דלא מרבי' מלד' רק קבוע לה זמן דומי' דוחגותם. והא דשלמי נדבה קריבי' ע"כ מסברא דמקרי צורך הדיוט כיון דהבעלים אוכלים ממנו, ולא ס"ל דכהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ איך כתבו בפשיטות דמאן דשרי שרי מלד', אף דמצינו ג"כ (ביצה דף כ' ע"ב) דאבא שאול סבר נו"נ קריבים ביו"ט והיינו אף עולת נדבה (מדלא השיבו ב"ש עולת נדבה יוכיח. וכ"כ המהר"ם שיף שם) ולדידי' שפיר י"ל דמרבי' מלד', מ"מ הרי מוכח דרשב"א ס"ל מסברא דשלמי נדבה קריבים ביו"ט. ולאו מלתא דפסיקא הוא לומר משלחן גבוה זכו. ובתוס' משמע דכ"ע ס"ל הכי. ונראה דכוונת תוס' אינו דכ"ע סברי הכי אלא דבאו לתרץ דלא יקשה לפי תירוצם אמאי לא קאמר הש"ס ש"מ ד' דהא מוכח דר"ע סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. ולזה באו לומר ומאן דשרי שרי מלד' היינו דאיכא דמאן דמתיר מקרא לד' כנלענ"ד כוונתם אף דלשונם אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז.
אך באמת תמוה לי דהא בסוגיא דשבת (דף קיד ע"א) ור"ע סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. הרי מוכח דסבר עכ"פ דעולת נדבה אין קריבים ביו"ט וע"כ דלא דריש מלד', וא"כ ממילא מדברי ר"ע דשמעתין דסבר גם שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט כיון דע"כ סבר כהנים משלחן גבוה זכו. וא"כ עדיין הוי מצי הש"ס לומר ש"מ ד', דש"מ דשלמי נדבה אין קריבים לאפוקי מסברת רשב"א הנ"ל. וצריכים לדחוק כיון דעכ"פ מהך דהכא לא מוכח, דהא י"ל דדריש לד' ומוכח רק מהצטרפות דברי ר"ע דשבת לכך לא קאמר ש"מ ד'.
ובדברינו מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אמאי לא קאמרי תוס' בקיצור דמאן דשרי משום דס"ל דאמרי' מתוך והוי צורך קצת דלא יהא שלחנך אבל רבי עקיבא דלא סבר מתוך מש"ה נו"נ אין קריבים ביו"ט. ולפי מ"ש א"צ לזה דכל עיקר כוונתם ליישב אמאי דלא קאמר הש"ס עוד ש"מ דר"ע ש"מ ד'. וא"כ אינו מספיק בסברת מתוך. דהרי להרשב"א דסבר עולת נדבה ע"כ דלא שרי מטעם מתוך ואעפ"כ שלמי נדבה קריבים ביו"ט. וע"כ דמקרי לצורך הדיוט, וא"כ לר"ע דלא סבר מתוך וגם לא סבר דהוי צורך הדיוט מוכח דסבר שלמי נדבה אין קריבים ביו"ט. והו"ל להש"ס לומר ש"מ דסבר ש"נ אין קריבים ביו"ט, ולזה באו לומר דשרי מלד'. וא"כ ליכא ש"מ. דדלמא גם ר"ע סבר דנו"נ קריבים ביו"ט מקרא דלד', והוא נכון בעזה"י לענ"ד.
והנה על תירוצם א' קשה לי במה שתירצו דקרא מיירי אף במי שא"צ לגחלתו, הא מ"מ מדאורייתא שרי משום הואיל דמקלעי אורחים, ויצטרכו לבשל או לאפות בגחלים. ואם נימא דר"ע סבר דלא אמרי' הואיל א"כ נימא ש"מ ד'. דש"מ דסבר דל"א הואיל. ודוק.
ע"ד אשר הקשית לשאול בתוס' ד"ה ואומר וכו' ומאן דשרי שרי מלד', והקשית דלמה לא כתבו בפשיטות דמאן [ד]שרי היינו מטעם מתוך דהוי צורך קצת שלא יהא שלחנך מלא וכו' כמ"ש תוס' פ"ק דביצה [י"ב א].
הנה בפשוטו יש לדחות די"ל דס"ל להתוס' דלצורך נכרי או כלבים מקרי ג"כ צורך קצת, וכיון דע"כ לכם בא למעט עכ"פ נכרים הרי דלכם בא להורות דכל שהוא לצורך דבר אחר ואינו לכם אף שהוא לצורך קצת וממילא ממועט ג"כ לגבוה, אע"כ דנפקא ליה מלד'.
אמנם תחילה נבאר כוונת תוס' וממילא יפול קושייתך בלתי השאיר לו שריד. והוא דאם נפרש דברי תוס' כפשטן דרוצים לומר דכו"ע ס"ל הך סברא דלא מקרי צורך הדיוט כיון דעיקרו לגבוה, ומאן דשרי נדרים ונדבות לא שרי רק מקרא דלד', תמוה הוא מסוגיא דביצה דף י"ט דר' שמעון בן אלעזר ס"ל דעולה שאינה של יו"ט אינה קריבה ביו"ט, ושלמים שאינן של יו"ט קריבים ביו"ט, וע"כ רשב"א לא מרבי נדבה מלד' דא"כ גם עולת נדבה תשתרי, אע"כ דלא מרבי מקרא לד' רק קבוע לה זמן דומיא דוחגותם, והא דס"ל שלמי נדבה קריבים ביו"ט ע"כ דס"ל דמקרי צורך הדיוט כיון דבעלים אוכלים ממנו, ואף דבאמת מצינו בביצה שם דף כ' ע"ב לאבא שאול דס"ל גם עולת נדבה קריבה ביו"ט (מדלא השיבו ב"ש עולת נדבה יוכיח וכ"כ המהר"ם שיף שם) ולדידיה שפיר י"ל דמרבי לד', מ"מ הרי עכ"פ מוכח דרשב"א ס"ל דמקרי צורך הדיוט ואיך נאמר בכוונת תוס' דכו"ע ס"ל דלא הוי צורך הדיוט.
אשר ע"כ לענ"ד בבירור דמעולם לא כוונו תוס' לומר דכו"ע ס"ל דלא מקרי צורך הדיוט ואי אפשר להתיר נדרים ונדבות רק מקרא לד', ועיקר כוונתם שלא יקשה על תירוצם אמאי לא קאמר הש"ס שמע מינה ד', ש"מ דסבר ר' עקיבא נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, ולזה כתבו ומאן דשרי שרי מלד', כוונתם דאין זה מוכח מר' עקיבא דדלמא ס' ר' עקיבא כאבא שאול וס"ל דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט ומפיק ליה מלד', זהו כוונתם בלי פקפוק לענ"ד. ואחרי הודיע ד' אלקים אותנו את כל אלה ממילא אין מקום לקושייתך, דלא הו"מ לתוס' למימר דשרי מטעם מתוך דא"כ עדיין קשה לר' עקיבא דס' דלא אמרינן מתוך וכיון דמוכח מר' עקיבא דלא מקרי צורך הדיוט ממילא גם שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט והוי להש"ס למימר עוד שמע מינה דסבר שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט לאפוקי מר' שמעון בן אלעזר דס"ל דמקרי צורך הדיוט וכנ"ל, לזה כתבו דשרי מלד' וא"כ ליכא הוכחה דסבר ר' עקיבא שלמי נדבה [אין] קריבין די"ל דסבר דקריבין מלד', ודוק היטב.
אמנם באמת עדיין קשה לכאורה דהרי מצינו בשבת דף קי"ד דר' עקיבא סבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכיון דסבר דעכ"פ עולת נדבה אינה קריבה ביו"ט ע"כ דלא דריש לרבות מלד' לענין נדבה, וכיון דמדברי ר' עקיבא דשמעתין מוכח דס"ל דלא מקרי צורך הדיוט ממילא הדרן לדינא דגם שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט וא"כ הקושיא במקומה עומדת דלימא הש"ס עוד ש"מ דסבר שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט. ואפשר לומר כיון דמדברי ר' עקיבא דשמעתין לא מוכח כן די"ל דדריש לד' לרבות נדבה ואינו מוכח רק מהצטרפות דברי ר' עקיבא דמסכת שבת משום הכי לא קאמר ש"מ ד', דאינו חושב רק מה דמוכח מדברי ר' עקיבא דשמעתין לחוד. וביותר דאם נצרף דברי ר' עקיבא דשבת ה"ל ממילא לא מצי למחשב שמע מינה הבערה לחלק יצאת, דלזה לא צריך כלל ר' עקיבא דשמעתין, דזה מוכח מדברי ר' עקיבא דהתם דמס' שבת דהא בהקטרה ליכא אלא הבערה כדאיתא ביבמות דף ל"ג ואעפ"כ צריך קרא למשרי עולת שבת ביו"ט ע"כ דס"ל לחלק יצאת, וזהו עולה לפירוש ריב"א בתוס' דשמעתין [ד"ה לחלק] וק"ל.
ובהאי ענינא תמוה לי לתירוץ א' של תוס' דשמעתין דקרא מיירי אף אם אינו צריך לגחלתו, הא מ"מ מן התורה מותר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויבשלו אצל הגחלים. ואם נימא דר' עקיבא ס"ל דלא אמרינן הואיל א"כ הו"ל להש"ס לומר שמע מינה ד' דש"מ דסבר לא אמרינן הואיל וצ"ע. וביותר קשה לס"ד דהש"ס דפסחים דף מ"ו להוכיח ממתניתין דביצה מבהמה מסוכנת דקתני אם יש שהות ביום לאכול וכו' אע"פ שאינו אוכל דע"כ מטעם דאמרינן הואיל, והרי במתני' שם קתני ר' עקיבא אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה, הרי דס"ל ג"כ דמהני יש שהות והא ר' עקיבא לא ס"ל הואיל לתירוץ א' של תוס' דשמעתין וצ"ע.
ולעיקר קושית תוס' יספיק לנו שני תירוצים של התוס' בהדדי, די"ל בדר' עקיבא או מטעם דקרא מיירי אף אם אינו צריך לגחלתו וסבר ר' עקיבא דלא אמרינן הואיל, או מטעם דס"ל דעיקרו צורך גבוה וס"ל דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וכיון דמספקא לן בדר' עקיבא לא הוי מצי הש"ס לומר שמע מינה ד', דהא מספקא לן בטעמו ולא תפשוט לא הא ולא הא. ומ"מ בכונת תוס' אי אפשר לכוין כן דממה שסיימו ומאן דשרי שרי מלד' ע"כ דבאו ליישב אמאי דלא קאמר הש"ס שמע מינה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכמו שהארכנו בעזה"י בפשט דבריהם ודוק היטב.
בחדושי הרשב"א הקשה ג"כ קושית תוס' [שבת לט] ד"ה אא"כ ראויין דמה מהני ראויין לב"ש הא לית ליה מתוך וסיים הרשב"א וכ"ש דלית להו הואיל, ובודאי גם כוונת תוס' כך דבלא"ה אין כאן מקום לקושייתם, לפ"ז תמוה לי דהא ר"ע בפ"ק דפסחים ס"ל דל"א מתוך, א"כ לא סבר ג"כ הואיל. ובלא"ה מוכח כן לתירוצם א' בתוס' פ"ק דפסחים, שכתבו דקרא מיירי בכל ענין אף בא"צ לבשל אצל הגחלת, ועדיין הא מותר ע"י הואיל דמקלעי אורחים דירצו לבשל בגחלת. אע"כ דלית ליה לר"ע הואיל. א"כ קשה לי דבפסחים (דף מז) בסוגיא דהואיל הוכיח ממתני' דביצה דמסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי, והרי במתני' דהתם קתני ג"כ ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה והרי לר"ע לית ליה הואיל. ודוחק לומר כיון דבדר"ע לא נזכר לישנא דיש שהות, י"ל דמיירי באמת באוכל דוקא, דנראה דר"ע על דברי ת"ק קאי ומוסיף להקל, וצל"ע.
דף ה:
משום שנאמר לך לך תרי זימני. עיין בריטב"א קדושין כא ד"ה ביובל.
תוס' ד"ה לחלק וכו' לא היה אסור ביו"ט. עיין ביצה דף כג ע"א תוס' ד"ה על גבי חרס.
דף ו.
בהמת ארנונא. עיין נדרים סב ע"ב בר"ן ד"ה והלך זו ארנונא.
תוס' ד"ה התם. שמתחלה היתה הבהמה. עיין ב"ב נ' ע"א תוד"ה קסבר.
דף ו:
זאת אומרת אין מוקדם. עיין ברש"י בחומש בראשית ו' ג' י"ח ג'. שמות ד' כ'.
שם הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי', וכי משכחת לי' לבטלו, מ"ש כבודו על הסברא שכתבתי בשם חכם א' [בהא דפריך וכי משכחת לי' לבטלי' וקשה איך יתוקן מה שעבר קודם המצאו ולא ביטלו, ותירץ דעל העבר הוי אונס אלא לבתר דתיקנו חז"ל דלבטל אם לא עשה כן לא הוי אונס] דעדיין יקשה מה דמשני דלמא משכחת בתר זמן אסור והאריך הש"ס להביא ראיה מדר"א דחמץ אינו ברשותו, הא אף אי היה ברשותיה ויכול לבטל עכשיו איך יתוקן מה שעבר קודם המצאו ולא ביטלו, עכ"ד. איני מבין כוונתו הלא זהו שאמרנו דעל העבר מקרי אונס אלא לבתר דתקנו חז"ל דלבטל אם לא עשה כן הוי אונס, א"כ צריכי' מתחלה לדון על יסוד תקחז"ל שחייבו לבטל, א"כ אם היה ברשותו אח"כ לבטל, לא הי' מתקני' שצריך לבטל, כיון דלכי משכח יבטל, וממילא לא היה צריך תיקון על העבר דמקרי אנוס, מש"ה צריכי' לדר"א והוצרכו לבטל דדלמא משכח בתר זמן אסורא ולא מצי לבטל, ואחרי שתקנו הביטול, אם לא ביטל עובר גם על העבר דלא מיקרי אנוס.
שם וכי משכחת ליה לבטליה. עי' לק' כא ע"א תד"ה ואי אשמעי'.
שם וניבטליה בד'. ברי"ף הגי' תחלה ונבטליה בשית ואח"כ וניבטלי' בד' וה'.
תוד"ה משש. (עמש"כ לק' מ"ב ע"א).
עי' בר"ן שכתב דביטול חמץ דמתורת הפקר הוא א"י לבטל ע"י שליח שהרי אם אומר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום, ולא הבנתי בפשוטו על דמפשט פשיטא לי' זה להר"ן דא"י להפקיר ע"י שליח, ורציתי לומר דהטעם משום דהוי מילי, אבל הא בררנו [בחי' גיטין ל"ב] דיכול לבטל הגט ע"י שליח, וכן מהפרת נדרים מוכח דכה"ג מהני שליח, אח"ז רב מצאתי בעזה"י מזה בס' בית מאיר לאה"ע סי' ק"כ ס"ד שהביא דברי הר"ן והניחם בקושיא. וגם הביא דברי תשובת מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז דא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי, וסתר זה מדין הפרת נדרים ע"י שליח ע"ש. (וע"ע בחי' גיטין שם).
א] בתשו' נודע ביהודא (סימן כ') יצא לדון במה דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמן אסור מקנסא הואיל ועבר על ב"י אם זהו דוקא משום דעבר על לאו דב"י אבל משום דעבר על עשה דתשביתו לא קנסוה או דל"ש, ונ"מ בגר שאין לו יורשים ומת בע"פ אחר שש להפוסקים דמחצות ועד לילה ליכא לאו דב"י רק עשה דתשביתו ובזה כי מטא עידן בל יראה כבר מת הגר והחמץ הפקר לכל ולא עבר עליו שום אדם בב"י אם קנסי' לאסור החמץ אחה"פ משום דהגר עבר בעשה דתשביתו אחר שש, וכן אפי' במת דעלמא שמת קודם שתחשך די"ל דהיורשים לא עברו כלל בב"י [דאין בו זכות ממון להורישו] לבניו דאף דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו לגבי דידי' דלא נפק מרשותי' אבל מ"מ היורשים אין זוכים בו, ומה דינו של חמץ זה אחר פסח אם קנסי' משום דעבר המוריש בעשה אחר שש או דלא קנסוה משום העשה, ולפנינו יבואר עוד נפקותא רבתא בזה.
ב] ונקדים לבאר במה דנסתפקנו לשיטת תוספות פ"ק דפסחים דמדנקט ר"ג א"ר המקדש בחטי קורדנייתא מו' שעות ולמעלה, משמע דוקא אחר שש דהשעות דאורייתא וכן בהיפוך בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת, (ובעניי לא עמדתי על עומק כונת תוס' בזה דמנ"ל לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן דדלמא אין חילוק ומה דאמר רב משש שעות ולמעלה דמשמע אחר ו' שעות דוקא, דלמא באמת נוקשה אינו אסור רק מו' שעות ולמעלה כיון דאף אחר ו' עד הלילה לכו"ע נוקשה דרבנן וגזרו אטו חמץ גמור י"ל דל"ג כן [רק] בשעות דאורייתא אבל בשעה ששית דחמץ גמור רק דרבנן ל"ג נוקשה אטו חמץ גמור דהוי כעין גזירה לגזירה, וד' יאיר עיני). אם זהו דוקא בידעה שהוא חמץ אבל בלא ידעה לא, או דאין חילוק, ואופן הספק כיון דעיקרא דדינא הוא מלתא דתמיה כמו שמפקפק הב"ש (סימן כח) דהא מ"מ כיון דאסרו חז"ל בהנאה ממילא לית בו שוה פרוטה, וא"כ י"ל נהי דס"ל לתוס' דמכח איסור דרבנן לא מקילינן בדאורייתא מ"מ דוקא בידעה דרצונה להתקדש בזה, ומה"ת הוי ממון מעלי', אבל בלא ידעה י"ל דאין לך מקח טעות גדול מזה, ובזה ל"ש דלא מקילינן בדאורייתא דהא מ"מ הוי מקח טעות.
גם יש לחלק למה דמפקפק הב"ש שם על דינא דתוס' הנ"ל דאמאי לא נימא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עיי"ש, ובזה י"ל למ"ש תוס' ב"ב (מח ב) בההיא דתלוה וקדיש דל"ש בזה כל דמקדש וכו' דהא ידע ומכוין לעשות נגד דעת רבנן ה"נ י"ל כיון דרצונה לקדש באיסור הנאה דרבנן הרי דלא רצו לקדש אדעתא דרבנן, [ואני מסופק בזה בקדושין כה"ג אם אח"כ נתן גט בתנאי ונאנס או דביטל השליח שלא בפניו דבגיטין דעלמא אמרינן (ריש כתובות ורפ"ד דגיטין) דאף דמדאורייתא הגט בטל מ"מ מדרבנן הוי גט דכל דמקדש וכו' א"כ י"ל דבקדושין כה"ג דלא קידש אדעתא דרבנן לא הוי גט, או דמ"מ דנין דאף דבדבר זה לא קידש אדעתא דרבנן מ"מ על ענינים אחרים מקדש אדעתא דרבנן] וא"כ י"ל דזהו רק בידעה אבל בלא ידעה נקטינן כקושית הב"ש דנתקדשה אדעתא דרבנן [דכמו דאמרינן כל המקדש הה"ד כל המתקדשת אדעתא דרבנן מתקדשת] וממילא אינה מקודשת, והוא ספק עצום וגדול לענ"ד.
ג] והנה בתחלה ההשקפה יש להביא ראיה מדברי תוס' קדושין (נח. ד"ה אלמא) [דלשיטת רש"י קשיא מס"ד דש"ס דלר"ש בקדשה בחשנ"ב מקודשת משום דחשנ"ב לאו דאורייתא עי"ש, ולכאורה נראה] דאף לשיטת רש"י דר"ג מתחלת שש קאמר, ליכא קושי', די"ל כמו דס"ל לשיטת תוס' דבתרי דרבנן מקודשת דמ"מ בלא ידעה [אינה] מקודשת ה"נ נימא לרש"י דר"ג דמיירי בתרי דרבנן מ"מ י"ל דמיירי בלא ידעה וההיא דר' שמעון מיירי בידעה, אלא ע"כ דאין לחלק, אבל זהו טעות דודאי א"א לומר דר"ג מדין מקח טעות אתי' עלה דהא בסוגיא דפסחים מייתי ראיה מדר"ג על ביטול בשעה ו' כיון דאסור מדרבנן כדאורייתא דמי ולא מצי לבטל ואם איתא דר"ג [מיירי] בלא ידעה ומטעם מקח טעות ליכא ראיה לדין ביטול ופשוט, אבל מ"מ למסקנתם דר"ג מיירי בחד דאורייתא, והדיוק דבתרי דרבנן מקודשת עדיין יש לספק דדוקא בידעה אבל בלא ידעה בכל ענין אינה מקודשת.
ד] ונבא לבאר פסקא דהש"ע אה"ע (סימן כ"ח סכ"א) המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת [והיינו כשיטת תוס' הנ"ל, ומ"מ תמוה לי דהא בתוס' חולין (ד: ד"ה חמצן) הוכיחו מסוגיא דע"ז דאף דמקודשת בתרי דרבנן מ"מ אם בא אחר וקדשה צריכה גט, וא"כ איך סתם בש"ע הנ"ל דמקודשת ולא ביאר דמ"מ צריכה גט מאחר, וביותר דהא מדברי הש"ע שם דבחד דרבנן צריכה גט מספק אם כן מוכח דמה דפסק תחלה בתרי דרבנן דמקודשת היינו לגמרי דאפילו גט א"צ מאחר דאל"כ [מה] בין זה לאידך דינא, וזה נגד דברי התוס' המפורשים, וחידוש שלא הערו בזה האחרונים, ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת, ואם באיסורא דאו' לגמרי כגון חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אינה מקודשת עכ"ל, ותמהו הח"מ והב"ש דנהי במה דפסק דבחמץ דאו' ושעות דרבנן ס' מקודשת די"ל דזהו כמ"ש הרמב"ן דכיון דלבתר איסורי' מבדל בדילי אינשי מיני' ובשעה ו' כולם עסוקים בו לשרפו לא משמע להו לאינשי דמתסר בהנאה ואם יראו דאין חוששין לקדושין יטעו לומר דגם במקדש בשעה ה' דא"ח לקדושין או כמ"ש הר"ן טעם אחר ע"ש, אבל מ"מ בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא מה ספק יש כאן הא זהו עצמו מימרא דר"ג דאין חוששין לקדושין, והוא תמוה.
ה] והנלע"ד דלכאורה תמוה על דברי תוס' חולין הנ"ל דלפי הוכחתם מסוגיא דמס' ע"ז דאף דבתרי דרבנן מקודשת מ"מ אם בא אחר וקדשה צריכה גט א"כ איך כתבו בקדושין (נח רע"א) דאילו סובר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ניחא דמקודשת דהוי שרש דרבנן, הא מ"מ גם בזה אם בא אחר וקדשה צריכה גט, [דהא לא נחתו לחלק דחולין שנשחטו בעזרה לית בי' שום שרש דאורייתא וגרע מתרי דרבנן דחמץ וכמ"ש רשב"א, דא"כ גם לרש"י לא הקשו כלום] ואם נימא דבאמת מקודשת היינו לחומרא וצריכה ג"כ גט מאחר א"כ ישאר קושייתם בחולין על סוגיא דע"ז דהא מה שתירצו דצריכה גט מאחר מ"מ דלמא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו ג"כ לחומרא, וצריכה באמת גט מאחר.
ו] ונלע"ד ע"פ דברי תוס' קדושין (נו ב) דהקשו אמאי בערלה וכדומה אינה מקודשת הא יכולה להנות שלא כדרך הנאתן, [דס"ל דשלא כד"ה אפי' איסור דרבנן ליכא כמ"ש המ"ל בכוונתם בהל' יסודי התורה] ותירצו דמיירי שאינו ש"פ הנאה דשלא כד"ה, וא"כ מוכח דאינה מקודשת לא דא"צ גט דהא אף דאין בו ש"פ מ"מ ניחוש שמא ש"פ במדי, אע"כ דאינה מקודשת היינו דלא הוי מקודשת גמורה, וכההיא דמתני' בקדושין (מו א) המקדש בתמרה אם אין באחת מהן ש"פ אינה מקודשת, וכן מתני' (נ א) קידש בפחות מש"פ אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת, דהנך מ"מ צריכה גט דשמא ש"פ במדי.
ז] לפ"ז ניחא פירכת הש"ס במס' ע"ז מההיא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דהיינו ע"כ לגמרי דאם לא כן אלא דמקודשת לחומרא, הא גם ברישא בקידש בגוף האיסור הנאה צריכה גט משניהם דשמא ש"פ במדי, אע"כ דברישא קתני אינה מקודשת היינו דמקודשת גמורה לא הוי (סיפא) ובסיפא דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת דהיא מקודשת גמורה ואינה צריכה גט, וא"כ שפיר דאם איתא דשכרו אסור מדרבנן לא תהיה מקודשת גמורה.
ח] אולם לכאורה עדיין קשה דדלמא אף דשכרו אסור מדרבנן מ"מ הוי מקודשת גמורה וא"צ גט מאחר, והיינו כיון דמה"ת הוי ממון גמור ומקודשת גמורה וא"צ גט משני, ולגבי דרבנן אמרי' דשמא ההנאה דשלכד"ה ש"פ במדי ואפילו מדרבנן מקודשת לראשון [להסוברים דחיישינן שמא ש"פ במדי הוא ספק דאורייתא דאם במדי ש"פ מקודשת גמורה] וא"כ לענין גט משני הוי ספק דרבנן שא"צ גט ממנו.
ט] ובאמת אינו ברור אצלי המכוון בתוס' חולין הנ"ל ביסוד זה דבתרי דרבנן צריכה גט משני, אם כוונתם דקדושי ראשון הוא עיקר כיון דמה"ת הוי ממון מעליא אלא דמדרבנן לא הוי קדושי מעליא וצריכה גט משני מדרבנן וכנ"ל, או בהיפוך דמדינא לא חלין קדושי ראשון כיון דחז"ל אסרו בהנאה א"כ אינו ש"פ וממילא אינה מקודשת וכקושי' הב"ש הנ"ל, אלא דמ"מ כיון דהוי שרש דרבנן החמירו דמקודשת לראשון שלא יהא נראה דמקילין בדאורייתא, וא"כ הגט מראשון הוא דרבנן ומהשני דאו', ואזי אין מקום לקושייתנו הנ"ל, ואין לי הכרע בזה.
י] אמנם נראה דגם זה לק"מ דהא מתני' חשיב ג"כ כלאי כרם והרי אמרי' בפסחים (כד ב) דהכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהם אפילו שלא כד"ה, וא"כ בחליפי כ"כ אם אסורין מדרבנן אסורין כמו הכלאי כרם עצמן אף שלא כדרך הנאתן, ושפיר פריך דבזה עכ"פ תצטרך גט משני דלא הוי ספק דרבנן.
ובההיא סוגיא דקדושין (נח א) לס"ד דהש"ס דר"ש ס' חולין שנ"ב לאו דאורייתא ומש"ה מקודשת והיינו לחומרא וכנ"ל, א"כ יקשה אמאי פליגי רבנן דאינה מקודשת הא מ"מ תהיה מקודשת לחומרא שיכולה להנות שלא כד"א ושמא ש"פ במדי, צ"ל דהך ס"ד לא אזלא אליבא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי, אבל פירכת הש"ס בע"ז קאי להלכתא דקיי"ל כשמואל וא"כ ברישא דקתני א"מ היינו דהוי ספק קידושין, וע"כ בסיפא קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו מקודשת גמורה ושפיר פריך דאם איתא דשכרו אסור מדרבנן תהיה צריכה גט משני בכלאי כרם דלא הוי ספק דרבנן וכנ"ל.
יא] ומה מאד מתקו בזה לישנא דהש"ס בע"ז והרי ערלה וכ"כ, דלמה נקט תרתי ערלה וכ"כ או דהו"ל למנקט כולהו דחשיב במתני' או דלנקט רק חד, והיינו דמערלה לחוד ליכא למפרך די"ל דבאמת מקודשת היינו מקודשת גמורה דא"צ גט משני כיון דהגט משני הוי רק מדרבנן הוי ס' דרבנן דשמא ההנאה דשלכד"ה הוא ש"פ במדי וכנ"ל (אות ח). ומכלאי כרם לחודא ג"כ ליכא למפרך דדלמא באמת מקודשת היינו לחומרא, ובכלאי כרם עצמו דקתני ברישא אינה מקודשת היינו דא"מ כלל דאפי' ספק קדושין ליכא דהא אסור גם שלכד"ה, ולזה פריך מתרווייהו ביחד, דמכח ערלה מוכח דמה דקתני ברישא א"מ היינו דלא הוי מקודשת גמורה וצריכה גט משניהם דשמא הנאת שלכד"ה ש"פ במדי א"כ דהך מתני' קורא לס' מקודשת בלשון א"מ ממילא הפירכא מכלאי כרם דאמאי היא מקודשת גמורה תצטרך גט משני מדרבנן, דבכ"כ ליכא ספק דרבנן וכנ"ל, ולומר דמקודשת היינו לחומרא זה אי אפשר דהא מתני' זו קורא ספק קדושין בלשון א"מ ודו"ק. ברוך שבחר בהם ובמשנתם.
יב] אמנם עדיין קשה הא בתוס' קדושין (נו ב) על קושייתם הנ"ל דאפשר להנות שלכד"ה תירצו עוד דמיירי בלא ידעה וסבורה ליהנות כדרכו, ועיין בב"ש (סימן כח ס"ק נד) דהנך תירוצים ל"פ דתרווייהו אמת דבלא ידעה אף אם שלכד"ה ש"פ א"מ, ובידעה בעי' ששלא כד"ה [אינו] ש"פ, וא"כ עדיין קושייתנו במקומו דמה פריך בע"ז דלמא מקודשת לחומרא וצריכה גט גם משני, ואי דא"כ יהיה מוכח דמה דקתני ברישא אינה מקודשת היינו דליכא קדושין כלל ואמאי הא יכולה ליהנות שלכד"ה ושמא ש"פ במדי, דלמא מיירי מתני' בלא ידעה וסבורה ליהנות כד"ה.
יג] ולזה בהכרח קושי' זו נפשט ספיקתנו (באות ב') דבאמת בלא ידעה הסברא פשוטה דאף בשרש דרבנן א"מ דהוי מקח טעות, וא"כ פירכת הש"ס בממנ"פ אם איתא דשכרו אסור איך קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בממנ"פ אם מיירי בלא ידעה הא הוי מק"ט, ואם בידעה א"כ ע"כ הא דקתני ברישא א"מ היינו כתירוץ א' דתוס' דמיירי ששלכד"ה אינו ש"פ, וממילא מקודשת לחומרא דשמא ש"פ במדי, וא"כ הא דקתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת היינו לגמרי וא"צ גט משני, והא אסור מדרבנן ותצטרך גט משני וק"ל.
יד] והנה לכאורה יש לסתור ראייתנו דהא כל יסוד בניננו מכח קושייתנו (באות ה'), והרי לפי הנ"ל י"ל דמקודשת משמע דמקודשת לגמרי, וההיא דקדושין (נח א) י"ל ג"כ דמקודשת לגמרי והיינו כיון דחשנ"ב לאו דאורייתא וא"כ מה"ת א"צ גט משני, ולגבי דרבנן אמרי' שמא מקודשת גמורה לראשון ע"י הנאה שלא כד"ה ושמא ש"פ במדי, ורבנן פליגי דס"ל חשנ"ב דאורייתא מש"ה אינה מקודשת היינו דלא הוי קדושין גמורים, וא"כ שפיר פריך בע"ז דאמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בכלאי כרם דאסור שלא כד"ה ותצטרך גט משני ולשון מקודשת משמע גמורה, וא"כ א"צ לדברינו הנ"ל דההוכחה מכח הרישא ונסתר ההוכחה הנ"ל בלא ידעה.
טו] אולם לשיטת מהרש"ל שבועות (כג ב) דלר"ש דס"ל כ"ש למכות גם שלכד"ה אסור מדאורייתא דלא גרע מכ"ש, א"כ לר"ש לשיטתיה א"א לומר דמקודשת גמורה דהוי ספק דרבנן דהא לדידיה שלכד"ה אסור וע"כ מקודשת היינו לחומרא ונתקיימו כל דברינו הנ"ל.
טז] ועדיין צריכין לבאר דא"כ יקשה על מימרא דר"ג דהדיוק דבתחלת שש מקודשת עכ"פ לחומרא כיון דהוי חמץ דרבנן ושד"ר א"כ ע"כ מיירי בידעה למה דהוכחנו דבלא ידעה גם בשרש דרבנן א"מ, וא"כ יקשה איך אמרי' משש ולמעלה א"ח לקדושין הא מ"מ הוי ספק כקושי' תוס' קדושין הנ"ל דיכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן ואי דאין בו ש"פ מ"מ שמא ש"פ במדי, ולומר דרב לא ס"ל להא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי זהו דוחק דבסוגיא דקדושין (יב ב) אמרי' יתיב ר"ש בר חייא קמיה דרב וקמעיין אי אית ביה ש"פ ופרכינן עלה והא א"ש חיישינן שמא ש"פ במדי, ומשני הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק, א"כ משמע דרב ס"ל ג"כ לדשמואל.
יז] אמנם נ"ל דלק"מ דהרי מסקו תוס' (ריש פסחים) דגם נוקשה אסור להשהות בביתו וצריך לבערו וא"כ ל"ש לומר דשש"פ במדי הא מה מהני דבמדי ש"פ הא א"א לה להוליכה לשם דהא צריכה לבערו מעולם.
יח] אמנם לכאורה יש ראיה להיפוך ויעויין בתוספות פסחים (כט רע"ב) דהקשו עוד אמאי המקדש באיסורי הנאה א"מ הא יכולה ליהנות מאפרן, ותירצו דבשביל אפר דאינו בעולם עתה לא מקרי ממון, עוד תירצו דמיירי שאין באפר ש"פ, וא"כ לתירוצם ב' דגם מצד אפר יכולה להתקדש א"כ עדיין יקשה על רב אמאי א"ח לקדושין הא יכולה ליהנות מאפרו ושמא האפר ש"פ במדי, ואף אם נימא דרב ס"ל כרבנן דר"י דאף מפרר וזורה לרוח וא"כ הוי מהנקברים ואפרן אסור כמ"ש המג"א (רס"י תמה) הא מ"מ יכולים לשרפו ולהשהות האפר, [דאף דכל הנקברים לא ישרופו היינו מטעם דשמא יהנה מאפרו וא"כ הכא דנוקשה לפני זמנו אסור רק מדרבנן כמ"ש תוס' ריש פסחים] והוי רק גזירה דרבנן, ואי דשמא יבא ליהנו מאפרן בפסח ורב אפשר ס"ל דנוקשה אסור בפסח מדאורייתא הא מ"מ לגבי דאורייתא אפר זו מותרת כיון ששרפו קודם לילה הוי כמו חרכו קודם זמנו דהא לגבי נוקשה עד הלילה הוי קודם זמנו, ואף דאפר אסור מ"מ יכולה ליהנות מהאפר שלכד"ה ושמא ש"פ במדי, בשלמא להר"ן דתירץ ג"כ בקדושין על קושי' דאפרן דמיירי שאין בו ש"פ, ליכא קושי' דהא הר"ן ס"ל דמן שלא כדרך הנאתן ליכא קושי' דמדרבנן אסור שלכד"ה, וא"כ שפיר י"ל דס"ל דחמץ מן הנקברים ואפרן לעולם אסור, דגם מאפרן אסור ליהנות שלכד"ה, אולם לתירוץ ב' דתוס' פסחים הנ"ל דס"ל דעל אפרן ועל שלכד"ה צריכין לתרץ דאין בו ש"פ אם כן ישאר הקושי' על רב הא יכולה לשרפו וליהנות מאפר שלא כד"ה, ושמא ש"פ במדי, ונצטרך לומר כאידך תירוצם דתוס' בקדושין דרב מיירי בלא ידעה, וא"כ מוכח דבתרי דרבנן אפילו בלא ידעה מקודשת לחומרא, וא"כ מוכח לכאורה בהיפוך דגם בלא ידעה מקודשת.
יט] ולזה נראה דבאמת תלי' הדין בב' תירוצי תוספות פסחים הנ"ל, ובתחלה נקדים לתרץ קושית תוס' בקדושין (נח א) דאף אם חשנ"ב ל"ד מ"מ תהיה מקודשת כמו במקדש בחיטי קורדנייתא, והיינו די"ל דהצעת הש"ס כך דר"ש דס' דחשנ"ב בשריפה א"כ בשלמא אם חשנ"ב ל"ד והם אמרו והם אמרו דבשריפה ממילא הוי כמו כל נשרפין דאפרן מותר, וא"כ י"ל דמיירי ביש באפרן ש"פ ומקודשת בודאי מכח אפרן, ורבנן דס"ל דחשנ"ב מהנקברין ואפרן אסור ומיירי דשלכד"ה אין בו ש"פ מש"ה א"מ היינו דאינה ודאי מקודשת, ולזה פריך הש"ס דמדקאמר וכן חי' מוכח דס"ל דחשנ"ב דאורייתא, ואם כן כיון דמדאו' הוי מהנקברים, ורק מתקנת חז"ל דינו בשריפה ממילא אפרן אסור ואמאי מקודשת, ודוק כי נכון הוא בעזה"י.
כ] ומעתה נבאר דברינו דהך ספיקותינו (באות ב'), תלי' בהנך ב' תירוצים דתוספות בפסחים, דלתירוצם הא' דמשום אפרן אינה מקודשת ומוכרחים לומר בההיא דקדושין דלמ"ד מקודשת היינו לחומרא, א"כ הא דפריך בע"ז ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת ע"כ מוכח ההוכחה דברישא דא"מ היינו ס' קדושין דשמא שלכד"ה ש"פ במדי ומוכח דבסיפא מכרן וקידש בדמיהן היינו לגמרי מקודשת, נשאר ההוכחה הנ"ל דדלמא ברישא א"מ היינו דאינה מקודשת כלל דמיירי בלא ידעה, אע"כ דא"כ ממילא יקשה מסיפא דבלא ידעה גם בשרש דרבנן א"מ כלל, ומההיא דרב דהמקדש בחיטי קורדנייתא ליכא סתירה דכיון דעתה קיימינן משום אפרן אינה מקודשת, והחמץ בעין אסור להשהות וא"א להוליך למדי מש"ה אינה מקודשת ושפיר י"ל דרב מיירי בידעה מש"ה הדיוק דבתרי דרבנן מקודשת.
אבל לתירוצם הב' דגם בשביל אפרו מקודשת, א"כ יקשה על רב אמאי א"ח לקדושין הא יכולה לשרפו ולהנות מאפרו שלכד"ה ושמא ש"פ במדי, וע"כ רב מיירי בלא ידעה ומוכח באמת כאידך צד דגם בלא ידעה בתרי דרבנן מקודשת, וההיא סוגיא דע"ז בפשוטו ניחא די"ל דפריך מלישנא דמקודשת דמשמעות ודאי וההיא דקדושין גם כן מקודשת ודאי וכמ"ש (באות ט'), ואי דעדיין קשה דמ"מ מאי פריך בע"ז דלמא באמת מקודשת היינו לגמרי דלגבי גט משני מדרבנן הוי ס' דרבנן דשמא האפר ש"פ במדי באמת נצטרך לומר השתא דמשום מדי לא הוי קידושין דאורייתא ורק לחומרא מקודשת וא"כ לא הוי ס' דרבנן, ודוק היטב.
כא] והנה במ"ש (באות י"ח) דלהר"ן ליכא קושי' על רב דהא שלכד"ה אסור מדבריהם וא"כ גם אפרן אסור שלכד"ה, עדיין אינו מיושב דהא אח"פ האפר לגמרי מותר כיון דהוא אפר מנוקשה ואילו היה נוקשה גופא קיים בעולם היה מותר אח"פ כמ"ש תוס' (ריש פסחים) וגם מקנסא לא אסור דהא בנוקשה ליכא ב"י, ואף להסוברים דאי נוקשה בפסח דאורייתא אתרבי גם לב"י. מ"מ הא קודם פסח דאפילו באכילה אסור רק דרבנן, וא"כ בשרפו קודם פסח דלא עבר כלל וליכא קנסא ממילא אח"פ מותר האפר כיון דאפילו החמץ בעין הוא מותר עתה היכא דליכא קנס, והוא נכון בסברא.
כב] אמנם נראה בביאור דברי תוס' ריש פסחים דהביאו ראיה מברייתא דפסחים (מג א) שיאור ישרף ולא הביאו ראיה ממתני' ערוכה (מח ב) שיאור ישרף, ובצל"ח עמד ע"ז, ולענד"נ דהא מה דפשיטא להו דשיאור אח"פ ליכא איסור אף דקודם פסח אסור מדרבנן כדמוכח ממימרא דרב המקדש בחיטי קורדנייתא היינו דקודם פסח אסור מדרבנן דשמא יסבור שמותר להניח ממנו גם בפסח, אבל אח"פ ל"ש כן, ואף דלמ"ד נוקשה בפסח ג"כ דרבנן וע"כ הטעם משום דגזרו נוקשה אטו חמץ גמור, צ"ל דס"ל דדוקא בפסח דהוי כרת גזרו אבל אח"פ אף לר"י הוא רק בלאו אין לגזור, כך מוכרח לומר בכוונתם, ולפ"ז י"ל דסברתם רק למ"ד נוקשה דאורייתא דבפסח לא הוצרכו לגזור אטו חמץ גמור וכיון דגם אח"פ חמץ גמור בלאו לר"י לא חלקו בגזירתן וגזרו אף אח"פ בנוקשה אטו חמץ גמור, ולפ"ז ניחא דממתני' דשיאור ישרף דקתני והאוכלו פטור א"כ ס"ל למתני' דנוקשה לאו דאורייתא והוצרכו לגזור אטו חמץ גם אח"פ גזרו משום הכי ישרף היינו דאינו שוה כלום, ולזה הוכיחו מברייתא דקתני שיאור ישרף והאוכלו בארבעים דלדידי' דנוקשה דאורייתא ולא הוצרכו לעמוד למנין לגזור על נוקשה בפסח א"כ מהראוי דלאח"ז נוקשה מותר ושפיר הוכיחו מהא דישרף דאסור להשהותו, ודוק היטב.
ולפ"ז מיושב קושייתנו הנ"ל על רב, די"ל [דרב ס"ל] דנוקשה דרבנן וממילא גם אח"פ אסור נוקשה מדבריהם אטו חמץ גמור וכיון דהחמץ אסור לעולם (גבי) [גם] אפרן אסור לעולם מש"ה אין חוששין לקדושין, וכ"ז לרב דס"ל כר"י דלפני זמנו ולאח"ז אסור מדאורייתא מש"ה גם נוקשה אסור אח"ז מדרבנן, אבל לדידן דקי"ל דלאח"ז אסור רק מקנסא ובנוקשה אח"פ אפילו קנסא ליכא כדאית' בש"ע (ס"ס תמז), א"כ שפיר עולה פסקי דהש"ע דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא מקודשת מספק, והיינו דיכולה לשרוף ולהשהות האפר ולאח"פ יחזור האפר להיתירו דהרי החמץ עצמו אילו היה בעין היה חוזר להיתירו, ואף אם האפר אינו ש"פ מ"מ שש"פ במדי, והא דחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אסור היינו כיון דהחמץ עצמו הי' נשאר עד אח"פ היה אסור מקנסא ממילא כיון דעבר שש ולא ביערו חמץ זו נאסר לעולם מדרבנן וגם אפרו אסור לעולם כמו כל הנקברים דאפרו אסור מש"ה א"מ כלל, והוא כפתור ופרח.
ומעתה נפשט ספיקא דהנ"ב הנ"ל (באות א), דאם נימא דבשביל עשה לא קנסוה עדיין יקשה דגם בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא תהיה מקודשת דהא יכולה לשרוף החמץ קודם לילה ואח"פ יחזור האפר להיתירו דהא החמץ קודם שתחשך לא חל עליו איסור החמץ לעולם דהא בשביל העשה עדיין לא קנסוה ורק אילו השהה חמץ אחר שחשכה אז היה חל על החמץ איסור עולם, וכיון דשרפו קודם שתחשך ולא חל הקנס על החמץ ממילא האפר חזר להיתירו אח"פ, אלא ע"כ דגם בשביל עשה קנסוה, ודוק היטב.
נ"ל ראיה דאם איתא דבקדושי כסף בקרובי אם הוי כמקדש קדושין דרבנן בפס"ע דרבנן [עי' באורך בשו"ת סי' צ"ד] א"כ תקשה סוגיא דפסחים (דף ז' ע"א) כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא, דא"ר המקדש בחיטי קורדניתא א"ח לקדושין, משמע דאיסור דרבנן הוי כאינו שלו לגבי דאורייתא, ואם ביטל בעשה ו' עבר מדאורייתא בב"י ומוכח כן מדר"ג א"ר דא"ח לקדושין, ומאי ראיה הא התם דהוי קדושי כסף דהוא דרבנן, מש"ה לגבי דרבנן אנו דנין דאיסור הנאה דרבנן הוי כאינו שלו, מה שאין כן לגבי דאורייתא, אלא על כרחך דק"כ הוי כדאורייתא ממש.
דף ז:
כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו', במחלוקת הרמב"ם והגהת הרא"ש פ"ק דחולין בכל מצות אם לא בירך עובר לעשייתן אם מברך אח"כ, כ' הפר"ח להוכיח כהג"א [דמברך] מההיא דאמרינן בסוגיין דבלולב מעידנא דאגבי' נפק הרי דמברך אח"כ, והתב"ש כ' עלה דא"כ תקשי היא גופא אמאי לא תקנו עכ"פ לכתחלה לברך עובר לעשייתן כמו כל המצות אע"כ דא"א לברך מקודם כעין מ"ש תוס' (סוכה דל"ט), וא"כ בהא מודה הרמב"ם דהוי כטבילת גר דלא אדחי כלל עיי"ש, ולכאורה תמוה דעדיין יקשה איך קתני בברייתא כל הברכות כולן מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה אמאי לא קתני ג"כ חוץ מלולב, ודוחק לומר דב' הברייתות פליגי בזה דהך תנא ס"ל דאפשר לברך מקודם, ולענ"ד י"ל דהברייתא נקט חוץ מטבילה דבזה הוא דוקא אחר עשייתן ואפי' דיעבד לא יצא אם בירך מקודם דבעידן דבירך לא היה בר מצוה ול"ש לומר וציונו וכלא בירך כלל דמי וחוזר ומברך אח"כ, אבל בלולב אף דלכתחלה ל"ש לברך מקודם דבעוד הלולב בכלי לא מסתבר שיברך כמ"ש תוס' סוכה, אבל מ"מ פשיטא דבדיעבד אם בירך כשמונח בכלי יצא. ובזה מיושב דלהראב"ד דס"ל דברכת אירוסין מברכין אחר הנישואין מהחשש שמא יחזור מלקדש, ואמאי לא חשיב זה בברייתא הנ"ל ולתני חוץ מטבילה וברכת אירוסין, ולפי הנ"ל ניחא דעכ"פ בדיעבד אם בירך קודם אירוסין יצא, מש"ה נקט רק טבילה דבזה מגרע גרע בעובר לעשייתו. (וע"ע בחי' יו"ד סי' י"ט ס"א).
שם בשלמא טבילה וכו' (עי' גל' הט"ז או"ח סי' ח' סק"ט). רש"י ד"ה זכר לדבר. דד"ת מד"ק נינהו. כדאיתא בחגיגה י' ע"ב.
דף ח:
ושאין לו קרקע. וכן איתא בירושלמי ספ"ג דפאה. ובמ"ל פ"ב מהל' חגיגה תמה על השמטת הרמב"ם דין זה.
תוס' ד"ה לכדר"א וכו' משום דבר שנתחדש. כדאיתא שבועות יט ע"א כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
דף ט.
תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקיל היינו תשע חנויות. והקשו בתוס' היכי מייתי ראי' מט' חנויות מוכרות בשר שחוטה כו' לספק חיוב בדיקה, דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר, אבל הכא אוקי בית אחזקת בדוק, [דהא בבדוק מיירי, דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה]. מכאן תמוהים לי דברי מהר"ש איידלס לקמן בסמוך (דף י' ע"א) על התוס' ד"ה ספק על, דכתב דבשני עכברים א' שקל חמץ וא' מצה ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק, ולא ידעינן הי להאי עייל, דשם ליכא חזקת בדוק כיון דחתיכה זו שהכניסה העכבר לתוכו ספק הוא ואין לו חזקת היתר, א"כ גם כאן הא ודאי בא החתיכה לתוכו, ולהחתיכה ליכא חזקה. ולומר כיון דהתוס' יבמות (דף פח ע"א ד"ה שתי קופות) כתבו רק דבשני קופות וב' סאין הוי רבותא יותר מב' קופות וסאה אחת, וכ' בזה"ל, דבב' סאין ליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתיה, דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר. א"כ י"ל נהי דלדינא סוברים דלא מקרי חזקת בדוק מטעם דאין להחתיכה חזקת היתר, מ"מ הקשו על הראיה שמביא מט' חנויות, דלמא הכא שאני דאיכא למימר קצת אוקי אחזקת בדוק זהו דוחק. גם הא זה ליכא קושיא, די"ל דהראיה דמייתי הוא רק לדינא, דקבוע הוי כמחצה על מחצה, וממילא קם הדין דספיקו אסור, דמה דעייל בבית אין לו חזקה. וביותר דהא גם למאי דתירצו דמיירי לענין אכילת החתיכה עדיין יקשה דמאי ראיה מט' חנויות הם התם הוא קצת חזקת איסור אינו זבוח עיין תוס' נדה (דף יט ע"א) והא אדרבה יש להחתיכה קצת חזקת היתר דקודם שנתחמץ, וע"כ ראיית הש"ס רק לדין קבוע, וצ"ע.
(אב"ה ע' בצל"ח דף ז' ע"א מה שהעיר על דברי מג"א לענין ניזל בתר בתרא ומהא דט' צבורין מצה וא' חמץ ע"ש, ונכתב שם בגליון אאמ"ו מ"ש לענין בתר בתרא ומט' צבורין לדון בדין דשיל"מ, לא מחוור דדוקא לענין ביטול ס"ל להפוסקים דהוי דשיל"מ כיון דע"י תערובות שרי להשהותו היכי דליכא כזית בכא"פ ע' ברמב"ם פ"א מהל' חמץ, ולאחר פסח ממילא יהא מותר בלא ביטול, מש"ה מקרי דשיל"מ דהא אפשר להתירו בלא ביטול, משא"כ הכא דאם לא נידון דמרובא פריש ויהי' חתיכה זו אצלינו בספק חמץ, יהא אסור להשהותו מטעם ספק בל יראה ויצטרך לשורפו ולא יהי' לו היתר וצריכין לדון בהיתר שהיי' משום דמרובא פריש, א"כ ממילא מותר גם באכילה, ואף דלענין שהיי' יכול להתיר ע"י ביטול מדאורייתא והוי מדאורייתא דשיל"מ, מ"מ זהו בעצמו שיבטל לא מקרי דשיל"מ דאין רצונו להפקיע שיזכה בו אחר והוי כמו מאכל המתקלקל, ולא גרע מהיכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל"מ, ואף אם כבר ביטל ואח"כ לקח העכבר י"ל כיון דאם תלינן דמרובא פריש יכול לחזור ולזכות בו להצילו מהפסד דהפקירא לא מקרי דשיל"מ, זולת לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, וע' בסוף הל' טומאת מת דיש גירסות ברמב"ם דבספק כרת מודה דספק לחומרא, א"כ י"ל דלענין שהיי' אף בלא תליי' דמרובא פריש מותר מה"ת דגם מספק מותר, אבל האכילה כיון דהוא כרת אסור מספק וצריכין לסמוך דמרובא פריש הוי כמו דשיל"מ מדאורייתא. אמנם המעיין ברמב"ם יראה דלהנך נוסחאות בספק כרת אסור רק היכא דאקבע איסורא ומחויב באשם תלוי, והכא בלקח ממקום קבוע אינו מוכרח דמקרי איקבע איסורא כיון דמ"מ הספק עתה רק על חתיכה א' ולא על א' מב' חתיכות, ויש בזה מקום עיון, ודוק היטב).
דף י.
תוס' ד"ה על ובדק כו'. מה שעמדת בד' תוס' דכתבו בתירוצם אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי, למה לא אתי עלה דבלא"ה א"צ לבדוק כיון דכבר בדק ולא מצא.
בודאי דברי התוספות תמוהים, וכפי הנראה דהמהרש"א רצה לתקן עיי"ש, ודבריו תמוהים כמו שכתבתי בגליון המהרש"א, וז"ל אינו מובן וכי בשביל דלא מצי לתקן האיסור דבל ימצא דדבריהם, לא יתקן מה דאפשר לו לתקן הלאו דאורייתא.
ומה דהקשית על קושיית תוס' די"ל דנ"מ ביש לו בית בדוק ואתו ב' עכברים ושקל א' חמץ וא' מצה ועיילו לב' הבתים אלו, דאם מחזיקים להאי בית דבדק ולא מצא בחזקת בדוק, א"כ הדין דשתיהן צריכין בדיקה, אבל אם מחזיקין הבית לאינו בדוק, ממילא הדין כמו דאמרינן בסוגיא שם, היו ב' צבורים וכו' היינו ב' קופות.
טובים דבריך ונכוחים, אבל לקושטא דמלתא, נראה לענ"ד דמה דאמרינן בב' קופות שאני אומר, היינו כיון דעל הקופה של תרומה ליכא שאלה, א"כ הספק רק על קופה של חולין, ואמרינן ביה ספק דרבנן לקולא, וה"נ מדמינן לזה ההיא דב' צבורין דהבית שאינו בדוק כיון דממילא צריך לבדוק אינו נכלל בכלל הספק, והוי הספק רק על הבדוק ואמרינן ביה ספק דרבנן לקולא, ותולין דבזה מצה עייל, אבל בההיא דבדק ולא מצא נהי דמחזיקין אותו בחזקת אינו בדוק, מ"מ כיון דנפטרו הבעלים לבדוק עוד הבית, ממילא השאלה ג"כ על הבית זה ואמרינן ביה מאי חזית דדלמא לזה עייל המצה וא"צ לבדוק עוד, והוי לענין זה כמו ב' בדוקים ממש.
דף יא:
ומ"ש גבי קרצוף. ק"ל הא קידור הוא רק דרבנן דהא אינו מתכוין ולא הוי פ"ר כמבואר להדיא בביצה דאמר ר"י לטעמיה דדשא"מ אסור וא"כ הוי רק איסור דרבנן דהא בשבת דף מא ע"ב בתוס' ד"ה מיח' כתבו דלר"י דבר שאינו מתכוין בשבת הוי דרבנן וכ"כ תוס' ביומא דף לד ע"ב וכ"כ רש"י בשבת דף קכא ע"ב ד"ה לפי תומו ואם כן מש"ה לא גזר קירצוף אטו קידור דקידור גופיה הוא דרבנן אבל בחמץ גזרינן שמא יאכל דהוי דאורייתא וצע"ג. אח"ז מצאתי בעזה"י שהקשו כן בתוס' ישנים יומא דף לד ע"ב.
דף יג.
אמר ר"פ משמיה דרבא לא לבער. כעין זה תענית י"ח ע"א מנחות ל"ב ע"א.
דף יד.
מתני' אר"מ אר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. בשער המלך פ"ד ה"ב מהל' גירושין הקשה הא בת"ט דקאי לשריפה הוי כתותי מכתת שיעוריה (כמ"ש התוי"ט פ"ג מ"ה דסוכה בשם תוס' שם) וממילא אין הת"ט מטמא לטהורה דכיון דכתותי מיכתת שיעוריה הוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא ועיי"ש.
תוס' ד"ה דאיכא. דמשקין מטמא בפחות מרביעית כו'. עיין ברש"י לקמן דף יז ע"ב ד"ה אבל לית בהו רביעית.
דף יד:
אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע. עי' טורי אבן מגילה דף יט ע"ב ד"ה ר"י מתיר.
תוס' ד"ה ואילו הכא וכו' אע"ג דשלישי. עיין חולין פז ע"ב תוד"ה משקה טבול יום.
בא"ד מ"מ אור"י דמגע טב"י. עיין חגיגה כ' ע"א תוד"ה ראב"צ.
תוד"ה התם כו' וא"ת למאי דמוקים לה בולד טומאה דרבנן ר"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא. לא מבעי' למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דנשמע מדברי ר"ח סגן הכהנים דטמא דרבנן מותר לעשותו טמא דאורייתא, אלא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא מ"מ הוי חידוש יותר מה דשרי להוסיף בדרבנן ממה דשרי להוסיף בדאורייתא, דאל"כ יקשה האיך אמר ר"י אינה היא המדה הא במה ששורפין טהורה עם הטמאה לא נעשה טמא מדאורייתא כיון דד"ת אין אוכל מטמא אוכל, וא"כ נלמד מדר"ע כי היכי דלר"ע פסול דאורייתא מותר לעשותו ראשון דאורייתא ה"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן. אלא ע"כ היכי דטמא מדאורייתא הוי יותר מקולקל מטומא' דרבנן. וא"כ שפיר הוסיף רחס"ה על ר"ע. עיין בתוס' ומהרש"א. וגם ל"ל דדוקא ר"י ס"ל דאין לדמותו להדדי, ולדידיה בלא"ה לק"מ דהא רחס"ה מיירי בטמא דאורייתא אבל ר"מ ס"ל דיש לדמות הוספה בדרבנן להוספה בדאורייתא, דא"כ מנ"ל להש"ס לאוקמי לר"מ בולד הטומאה דרבנן הא בלא"ה י"ל דר"מ למד מדר"ע בדמיון הוספה בדרבנן להוספה דאורייתא. אלא ע"כ דהסברא פשוטה דאין לדמותו וא"כ ממילא הוי רחס"ה מוסיף אדר"ע לענין הוספה בדרבנן.
בא"ד ר"ח נמי מוסיף, עיין זבחים ג' ע"א תוד"ה הכותב.
דף טז.
מי אמר שמואל דכן. [משקין בית מטבחיא טהורין מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דכיון דמשקין מתטמאים מדאורייתא, בשר קודש הנוגע בה הרי נגע בטמא], קשה לי, איך תלוי קושיא זו על שמואל, הא פלוגתייהו דרב ושמואל אליביה דר"א, אבל ר"מ הא ס"ל דטומאת עצמן דאורייתא, ולטמא אחרים דרבנן, ויקשה לר"מ קרי והבשר. וכעין זה קשה לי בגיטין (דף כב ע"ב) הא כתיב למען יעמדו, הא בלא"ה יקשה לר"מ למען יעמדו למאי מוקי לה.
דף יז.
תוס' ד"ה רביעי בקודש וכו' והא קיימא לן בהמפלת. שם לא נזכר כלום מזה וצ"ל כדמוכח סוף עירובין קד ע"ב עי' ב"ק כה ע"ב תוס' ד"ה וקמייתי.
בא"ד מיהו י"ל. עי' טורי אבן חגיגה כג ע"א ד"ה מת תחוב.
דף יז:
אמר רב פפא הא דאמרת לר"ש משקי בי מטבחייא בקרקע טהורים, לא שנו אלא מים (וכגון דאיכא רביעית, דאיכא תורת מקוה עליה להטביל בהן מחטין) אבל דם לא. וכתבו בתוס' ז"ל, וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים, כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. תמוה לי דפשיטא להו להתוס' דבדם ליכא טומאה דאורייתא ומדמי טומאה להכשר, הא לעיל (דף טז ע"ב) אמרינן ת"ש ונשא אהרן את עון הקדשים, איזה עון הוא נושא מאי לאו טומאת דם, הרי דדם אית ליה טומאה מדאורייתא, וכן מבואר בתוס' שם (ד"ה מדרבנן) זה לשונם הוה מצי לאוקמי מדאוריתא, וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא, הרי דס"ל דלמ"ד טומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא, וצע"ג.
ברש"י ד"ה אבל לית בהו רביעית וכו' הנ"מ לטמא אחרים. עיין לעיל יד ע"א תוד"ה דאיכא משקין.
דף יח:
ולשמעי' משקין הבאי' מחמת שרץ. ק"ל לדברי תוס' ד"ה לא מצינו וכו' ע"כ פירכת הש"ס לר"פ, דהא לדידי' באמת ליכא לימוד רק הך קרא דטמא הוא, וע"כ דקאי לרבינא דאמר מגופ' דקרא, וא"כ מאי פירך הא חזי' דרבינא ס"ל דאף דרישא דקרא היא רק למשקי', מ"מ צריך ג"כ ראיה דטמא דסיפא דמשקי' לא יטמאו כיוצא בהן ואין למדי' משקי' מאוכלי', וא"כ מאי פריך ולשמעי' משקין הבאין וכו' הא הכתוב לא מיירי כלל ממשקי' רק מאוכלי' דאין עושה כיוצא בו ואיצטריך קרא דלעיל דיטמא דגם משקין אין עושה כיוצא בזה, וצ"ע.
דף יט.
כל מה שבכף אחת. עי' חולין לו ע"א תוס' ד"ה צריך.
דף כא.
תוד"ה לימא. אף לפי המסקנא. עי' נזיר דף ב' ע"ב תד"ה לימא.
דף כא:
ל"צ לשעות דרבנן דאר"ג המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בח"ק א"ח לקידושין. ובתוס' כתבו להסכים עם פירש"י דל"ג פשיטא, דהא ריה"ג ס"ל דשרי בהנאה כל שבעה ואי משום דמוכח כן מרישא דהא דרך התנא לכפול דבריו, ועוד דע"ז לא הוי משני מידי עיי"ש. ולדידי צ"ע דעדיין אף דל"ג פשיטא מ"מ יקשה מהא דאמרינן ל"צ אלא שעות דרבנן דאר"ג וכו' דמאי ראייה מייתי מדר"ג הא בלא"ה ידעינן הדין דמשש ולמעלה אסור בהנאה מדיוקא דרישא, ולענין דינא דקידושין הא מזה לא מיירי מתניתין. וביותר למה דכתב תוס' בפ"ק (דף ו' ע"ב) דמו' שעות ולמעלה דנקט ר"ג מיירי בסוף שש ועיקר החידוש דאפילו ת"ק דהוי רק חמץ דרבנן א"ח לקידושין, א"כ לא נשמע מדר"ג אסור בהנאה מתחלת שש, וא"כ היאך שייך דינא דר"ג עלה דמתניתין.
ולזה היה נראה לענ"ד דקושייתם ב' דתוס' לק"מ דהש"ס משני ל"צ אלא לשעות דרבנן ר"ל דאשמעינן דאסור בהנאתו, כלומר ודינו ממש כמו איסורי הנאה דאורייתא לענין דא"ח לקידושין דזה לא נשמע מדיוקא דרישא. ועל זה מייתי שפיר ראיה מדר"ג כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא א"ח לקידושי' ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן, והכי דייקא לישנא דהרע"ב. כנלע"ד.
שם ליתהני מיניה קמ"ל. עיין לעיל דף ה' ע"א תד"ה ואומר.
שם דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע. לכאורה הי' אפשר לפרש, דלא משום דלא יאכל כולל שני עניינים נפרדים, אכילה והנאה, אלא דס"ל לר' אבהו דאכילה שאסרה התורה בלא יאכל לא תאכל ר"ל הנאת אכילה, וכאלו אמרה לא תהנה באכילה, וה"ה כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל, והרי הרב בעל מל"מ בה' יסודי תורה אומר כן, דהוא ז"ל הוכיח דאוכל א"ה לא מחייב שתים, משום אוכל ומשום נהנה, מדקתני המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה חמש, ולא חשיב ג"כ הנאה דבב"ח, וכתב אע"ג דבכל איסורים אם יצטרף בדבר א' ב' לאוין לוקה ב', מ"מ לא דמי לבב"ח דאכילה נמי הנאה היא, וה"ל כאילו כתיב לא תהנה בבב"ח לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה.
אבל אאל"כ דא"כ מאי מקשה לקמן בסוגיא [והרי גיד הנשה דרחמנא אמרה ע"כ לא יאכלו כו' ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, והדר מקשה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט] אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, והא י"ל דלא יאכלו דכתיב גבי גיד ע"כ אין פירושו לא תהנה ע"י אכילה, דכיון דלית ביה טעם כלום הנאה יש בו דגם לכשת"ל כיון שאוכלו אחשביה באכילה דידיה ולגבי דידיה הנאה היא, מ"מ כיון דאינו עומד לכך לא עדיף מהנאה שלכדה"נ דשרי, וא"כ אף דלא הותר בכלל נבילה, מ"מ מעיקרו לית ביה איסור הנאה. והוכחתו של בעל מל"מ הנ"ל יש לדחות, די"ל דהברייתא ס"ל כר"ש דבב"ח מותר בהנאה, או דס' כתנא דאיסי בן יהודא, דהנאה נפקא מקו"ח, ואין מזהירין מן הדין.